רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-27 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-27 במרץ (27.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"לאחרונה אני מוצא את עצמי מתקשה לסיים שירים. נראה שלא נותר בי עוד הרבה, כנראה משום שכתבתי כבר כ-300 שירים. שפע היצירתיות שהיה לי כבר אינו חלק ממני, וזו הסיבה שכללנו הרבה 'אולדיז' באלבום האחרון שלנו. כרגע אני מתרגל מדיטציה רבה. אנחנו מרגישים שעלינו להמשיך ולהפיץ את המסר של המהארישי בעולם. אני חושב שמדיטציה היא דבר נהדר; המחשבה עליה והעיסוק בה מחוללים בי משהו, ואני מקווה שהדבר יסייע לי גם בכתיבת שירים" (בריאן וילסון, מהביץ' בויז, בשנת 1976).

כשרינגו עושה תקליט-נחת לאמא. ב-27 במרץ בשנת 1970 יצא באנגליה תקליט הסולו הראשון של רינגו סטאר, שנקרא SENTIMENTAL JOURNEY.

האמת? זה היה תקליט מוזר למדי בשביל לייצג את האוסף האמיתי הראשון של חומרים מאת חבר להקת הביטלס בקריירת סולו (ואני לא מחשיב את WONDERWALL ו-ELECTRONIC SOUNDS של האריסון או LIVE PEACE IN TORONTO של לנון כתקליטי סולו אמיתיים). רינגו סטאר החל להקליט את היצירה הזו בתקופה שבה עדיין לא היה ברור כלל אם ארבעת המופלאים ימשיכו בדרכם המשותפת או יתפרקו לחלוטין. מסיבה זו, הצעד שלו לא נחשב למחווה מסוג "לכו לעזאזל" כפי שהיה נראה בתקליט הסולו הראשון של פול מקרטני, שיצא זמן קצר לאחר התקליט הזה של רינגו.

אני אוהב את התקליט הזה - באמת. אבל מצד שני גם אודה שאני לא ממהר לשים אותו בפטיפון כתקליט שהכי בא לי לשמוע. אני אוהב את סגנון המוסיקה המתוזמר הזה. מדובר פה באמנות נהדרת לטעמי. גם פול מקרטני רקח עמה כמה וכמה קלאסיקות עם הביטלס. ברור שזה לא רוק וזה לא פופ. זה מוסיקה שיש שיגידו שהיא מוסיקה לסבא ולסבתא. מוסיקה עם ריח של נפטלין. אבל אני אוהב את זה. עניין של טעם. אבל מי שיחפשו פה נגינת רוק - זה ממש לא התקליט. זה נשמע יותר כמופע קברט. רק דבר אחד קצת מפריע לי פה - כשרינגו שר בשירי הביטלס, זה תמיד היה פינת "השיר של רינגו" בתקליט כזה או אחר. כך שזה היה ממתק רינגואי שכזה. אבל תקליט שלם עם זה? ולא עם שירים מקוריים? לכן אני אדגיש - אני אוהב את התקליט הזה, אבל לא במנה אחת. שיר פה... שניים שם... צד אחד עד שהמחט מתרוממת מהוויניל...

אין לי ספק שלא מעט מעריצי ביטלס תהו מדוע רינגו לא ביצע את השירים ההוליוודיים הללו בפני הוריו בפרטיות, ובמקום זאת הטיל את הקללה הזו על הקהל. זה באמת תקליט לא חיוני באוסף התקליטים. זה באמת קצת מוזר שקריירות הסולו של כל ארבעת חברי הביטלס החלו עם חומרים קצת מוזרים ורק מאוחר יותר הם צברו תאוצה. הרי מה מצפים מאמן ידוע בלהקה שעושה תקליט סולו ראשון? שזה יהיה תקליט פגז, נכון? אבל התקליטים הניסיוניים של ג'ון לנון עם יוקו אונו, הפסקול של פול מקרטני לסרט THE FAMILY WAY, פסקול המוזיקה ההודית של ג'ורג' האריסון והתקליט עתיר המוג - ELECTRONIC SOUND, ועכשיו זה?

התקליט הזה יצא בזמן לא טוב לביטלס. למה? כי חברי הלהקה הכי מפורסמת שיש היו עסוקים במריבות משפטיות ובהטחת האשמות הדדיות. אבל רינגו סטאר לא ביקש פה לעשות תקליט שירגיע את האווירה המשפחתית הסוערת בביטלס, אלא דווקא להביא נחת משפחתית אמיתית - כשבחר לבצע בו שירים שאמו אהבה במיוחד, במה שנראה כמו ניסיון נוסטלגי ומתוק להתרחק מהסערה שהתחוללה מסביב.

הדרמה בתוך הלהקה הגיעה לשיא עוד קודם לכן. ב-20 בספטמבר 1969 הודיע ג'ון לנון לשאר הביטלס שבא לו לפרוש מהלהקה. היה זה שישה ימים בלבד לפני צאת התקליט אבי רואד לחנויות ולנון ניפנף בעניין מול פול מקרטני ההמום, כשהוא מטיח בחברו שהוא משעמם ושברצונו להתגרש מהלהקה. עם זאת, לנון הושתק בעניין כדי לא לחבל במכירות התקליט החדש שעמד לצאת. המעריצים לא ידעו על זה דבר, אבל מאחורי הקלעים המתח היה בשיאו. רינגו, שלמעשה היה הראשון לפרוש מהלהקה - עוד בשנת 1968 - ידע כי עתידו בביטלס לא ברור. הוא הבין שהספינה טובעת והחליט שהגיע הזמן להפליג למחוזות אחרים.

בראיון שפורסם עמו בפברואר 1970, בעיתון LOOK, הוא אמר: "חשבתי בהתחלה לעשות תקליט של שירי קאנטרי אבל שיניתי את דעתי כדי לעשות תקליט של שירים שאמי ואבי אוהבים מאד. זה יורכב מסטנדרטים משנות העשרים ועד החמישים". שנים מאוחר יותר, בשנת 1990 הוא הסביר: "גדלתי על כל השירים האלו. משפחתי נהגה לשיר אותם ביחד. האנשים במשפחה היו ההשפעות המוזיקליות הראשונות שלי". הבחירה של רינגו הייתה נועזת למדי עבור כוכב (נו, סטאר אמיתי...) בעולם הרוק, שכן הוא בחר במוזיקה שנתפסה אז כמיושנת להפליא.

רינגו לקח את הרעיון של הסטנדרטים למפיק של הביטלס, ג'ורג' מרטין, והציע לו שיפיק לו את התקליט, כשהתזמורים יבוצעו בידי אנשים שונים - על מנת להעניק גיוון בהגשה. הרשימה שגייס מרטין, לשירים שבחר רינגו, הייתה מרשימה ביותר וכללה שמות כמו קווינסי ג'ונס, אלמר ברנשטיין ואפילו פול מקרטני שתרם עיבוד. במקור היה האלבום אמור להיקרא RINGO STARDUST, כמשחק בין שמו של המתופף לאחד משירי התקליט. לבסוף הוחלט על שם של שיר אחר שעוטף היטב את כל מהות הקונספט של התקליט - מסע סנטימנטלי אל העבר.

ההקלטות נערכו באולפני EMI (באבי רואד) וגם באולפני טריידנט, והאווירה הייתה משוחררת בהרבה מההקלטות המתוחות של הביטלס. בהקלטות לתקליט השתתף גם איש הבי ג'יס, מוריס גיב, כמעבד שיר בו ושמו BYE BYE BLACKBIRD. רינגו סיפר: "מוריס הגיע יום אחד, והשמעתי לו את השירים ושאלתי אם הוא רוצה לעשות אחד, כי הוא המעבד של הבי ג'יס. האחים האחרים שם לא באמת מעבדים הרבה. בכל מקרה, זה פשוט קרה שבלילה הקודם הוא היה באיזה פאב שבו ניגנה להקת ג'אז וכך, אם תקשיבו לשיר שעשינו, תוכלו לשמוע איך זה השפיע עליו. כשאנשים הבינו שאני הולך לעשות תקליט עם עיבודים כאלו, הם התחילו להציע לי כל מיני שירים לבצע ואני הייתי אומר, 'כן, זה שיר מקסים. אבל עבורי, באופן אישי, זה לא מזיכרונות העבר שלי'".

והביקורות בזמנו על התקליט? הן לא תמיד היו מלטפות, בלשון המעטה. במלודי מייקר נכתב: "רינגו הוא זמר נוראי שמנסה להישאר בצליל הנכון, אבל זה לא משנה כי האלבום בטח יימכר כמו לחמניות טריות". ובכן, הנבואה של אותו מבקר לא התגשמה ורוב מעריצי הביטלס דווקא לא מיהרו לרכוש את המוצר הזה. גם לא מעריצי מוזיקה שלביג באנדס, שהעדיפו לדבוק במקור. הם כנראה לא ידעו איך לאכול את המתופף הזה ששר שירים של פעם. עם זאת, התקליט הצליח לטפס אל המקום השביעי במצעד האלבומים הבריטי. בארה"ב הוא לא נכנס למצעד אבל האלבום הזה של רינגו פתח את השער לאלבומים של כוכבי רוק אחרים, שהגישו אלבומי קאברים עם שירים מהעבר הרחוק. שנים לאחר מכן, אמנים כמו רוד סטיוארט עשו קריירה שלמה מאותו קונספט בדיוק.

והעטיפה של התקליט גם באה כמחווה מרגשת לשורשים הליברפוליים של רינגו. היא צולמה על ידי ריצ'רד פולאק מול בניין ליברפולי בו שכן פאב ושמו EMPRESS PUB. הפאב הזה פעל בשכונה בה נולד וגדל רינגו, ממש מעבר לפינה מהבית בו נולד ברחוב מדרין. תמונות שלו ושל חבריו הודבקו לחלונות הבניין כדי להעניק למאזין תחושה שהם אכן מציצים משם החוצה. כמו כן הודבקה תמונה של רינגו בחליפת טוקסידו בחזית הבניין.

גם מעבר לים, המבקרים היו משועשעים ומבולבלים כאחד. ברולינג סטון נכתב בביקורת אז: "התקליט הזה אולי נוראי אבל עם קלאסה שכזו. למה, למשל, רינגו לא נראה עומד בעטיפה מתחת לפנס רחוב ומסביבו ערפל, כמו פרנק סינטרה? ולמה STRANGERS IN THE NIGHT לא נכלל פה? למה לא ללכת עד הסוף, אם כבר? ולמה לא נעשה פה דואט עם הזמרת פגי לי? הרי גם היא חתומה כמו רינגו בחברת התקליטים קפיטול". אבל למרות הציניות, התקליט נשאר מרתק וכיף להקשבה כשיש בו את אחד המוזיקאים המפורסמים בעולם שפשוט רצה לשיר לאמא שלו את השירים שהיא אהבה. מה שכן, טוב מאד שרינגו לא המשיך בקו הזה ובחר ללכת בדרכים אחרות כדי להראות שהוא יותר מגוון מזה.

אקשן קל? לא כשמדובר באליס קופר! ב-27 במרץ בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת אליס קופר ושמו EASY ACTION. הוא היה מאד שונה מהתקליט הראשון אך דומה לו בשני דברים - אותה להקה ואותו כישלון מסחרי.

השם שנבחר עבור התקליט, EASY ACTION, הגיע משורה מתוך אחד הסרטים האהובים ביותר על חברי הלהקה, סיפור הפרברים, מחזמר קלאסי שבוודאי לא היינו מצפים מחבורת פריקים כזו לאמץ בחום. אבל כמו במקרה של תקליטה הראשון של הלהקה, PRETTIES FOR YOU, גם התקליט הזה לא זכה להצלחה מסחרית ולא קיבל תשואות ביקורתיות מהעיתונות באותם ימים. הלהקה, שבאותה תקופה עוד כללה את וינסנט פרנייה בשירה, גלן בוקסטון ומייקל ברוס בגיטרות, דניס דאנאוויי על הבס וניל סמית' על התופים, ניסתה למצוא את הזהות שלה בין הפסיכדליה של לוס אנג'לס לבין הרוק המחוספס של דטרויט.

לדברי מנהל הלהקה, שפ גורדון, חברת התקליטים בכלל לא השתמשה בהקלטות ההפקה המושקעות שנעשו על ידי המפיק דיוויד בריגס. במקום זאת, מסיבות שרק אנשי התעשייה של אז יכלו להבין, החברה בחרה להשתמש בהקלטות החזרות של הלהקה, מה שהעניק לתוצאה הסופית גוון בוסרי ומחוספס במיוחד. האמת? זה נשמע לי כתירוץ עלוב לכישלון התקליט. המפיק דיוויד בריגס, שהיה ידוע בעיקר בזכות עבודתו עם ניל יאנג, פשוט לא הצליח לעכל את החבורה המוזרה שעמדה מולו באולפן.

המתופף, ניל סמית', אמר מאוחר יותר על דיוויד בריגס, "דייוויד שנא את המוזיקה שלנו וגם אותנו. אני זוכר שהמונח שהוא השתמש בו, בהתייחס למוזיקה שלנו, היה 'חרא פסיכדלי'. אני חושב שהתקליט נשמע יבש מדי, יותר כמו פרסומת בטלוויזיה או ברדיו ודייויד לא עזר בעיבוד שירים או בגישה חיובית בשום אופן". התסכול של ניל סמית' שיקף את האווירה הכללית באולפן, שם בריגס ניסה לכפות סדר על להקה שכל מה שרצתה זה ליצור כאוס אמנותי.

הסולן הכריזמטי, אליס קופר, שבאותה עת עוד נשא את השם וינסנט פרנייה, נזכר בתקופה ההיא: "התקליט הלך רע מאוד. היה לנו חומר גרוע ולא הייתה התלהבות. עד שהגענו למיקס הסופי, ידעתי שהכל נגמר עבורנו. בבוקר חג ההודיה וללא מטבע אחד בכיסי, הגיעה סינדי מדטרויט וההורים שלי הגיעו מפניקס. אכלנו תרנגול הודו ביחד בבית שהושכר ללהקה ונראה מפחיד. העיניים של אמי היו מלאות דמעות כשהיא ראתה איך אני חי ואיך שאני נראיתי. אמרתי לכולם שהתקליט היה בקרוב להיט, וכולם הנהנו וצחקקו. ההורים שלי הלכו איתי, אבל הם ידעו שאני משקר".

גם המבקרים לא ריחמו על החבורה. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "על הבמה הם אולי זורקים תרנגולות מתות, אבל אין כאן בתקליט דבר כה מעניין. המוזיקה המוזרה היא מעין מופרעת, אבל הדברים היפים נשמעים כמו משהו שלוולט דיסני היה את ההיגיון הטוב להשאיר בפח". הביקורת הזו התייחסה כמובן לתקרית התרנגולת המפורסמת מפסטיבל טורונטו שנה קודם לכן, שהפכה לסימן ההיכר של הלהקה עוד לפני שהיה להם להיט אחד לרפואה.

אבל אם מקשיבים היטב, מבינים שהלב של התקליט טמון בגיוון העצום של הלהקה מבחינת נגינה וחומר. היה שם מצב רוח מעניין שהציג השיר SHOE SALESMAN, שנשמע כמו בלדה שהביטה בחזרה לימי ארנולד ליין של פינק פלויד בתקופת סיד בארט. השיר LAUGHING AT ME תפס את הלהקה במצב רוח של חשבון נפש, בעוד ש-BEAUTIFUL FLYAWAY היה קטע פופ פסיכדלי עדין ומתוק, דבר שייתכן שפול מקרטני היה משלב בכיף באלבום הלבן של הביטלס לו רק היה מקבל את ההזדמנות. אז אתם כנראה מבינים שאני אוהב את התקליט הזה. בכלל, מבחינתי - להקת אליס קופר דווקא הייתה הכי מעניינת בתקליט הזה ובתקליט הבכורה, PRETTIES FOR YOU. מה שבא אחר כך זה אחלה של רוק וזו כבר הצלחה - אבל המוסיקה פה מדברת אליי יותר.

בדומה לקודמו, התקליט הזה זכה לרוב לבוז כמעט מוחלט מצד מעריצים אדוקים של אליס קופר, וזאת משום שהוא באמת נשמע לא תואם לחלוטין לתדמית המאוחרת של הלהקה, שלא לומר לתדמית הסולו המאוחרת של אליס עצמו (עם השיר POISON שתמיד נשמע לי מנופח יותר מדי). אבל בניגוד לתקליט הבכורה, הפעם יש אלמנטים מרכזיים מסוימים של סאונד שתציג הלהקה בתקליטים הבאים. אם זו מתקפת הגיטרה והבס בסגנון פאנק מוקדם ורועש וגולמי, יחד עם הקול המרושע שהחל להתפתח אצל וינסנט פורנייה. הגימיקים התיאטרליים של פורנייה נמצאים כאן במינימום, ולמעשה הקטעים האינסטרומנטליים קיבלו ללא ספק יותר תשומת לב, או לפחות לא פחות תשומת לב מהשירה עצמה. מספיק להסתכל על העטיפה האחורית ולראות חבורה של צעירים ארוכי שיער שנראים כמו חובבי קנאביס אמיתיים, בלי שום דבר מרושע במיוחד בהופעתם. הדבר המרושע היחיד מצדם היה מצבם הכלכלי אז.

והקטע הבולט באמת הוא זה שסוגר את התקליט עם שבע דקות של שיגעון צרוף, LAY DOWN AND DIE - GOODBYE. אנשים כבר שכחו את התקליטון הכושל שיצא ללהקה, שנתיים לפני כן, עם השיר הזה תחת השם THE NZZ ובתקופה שהם עוד נקראו THE NAZZ. לכן הייתה כעת הזדמנות למתוח אותו עם ריף עוצמתי שנשמע כמו משהו שיוצא מהמפעל המוזיקלי של להקת הסטוג'ס בהנהגת איגי סטוג' (עוד לפני שקראו לו איגי פופ), עם כל המופרעות שיש לרוק של דטרויט להציע. ברור שהם רצו לנגן רוק מלוכלך, מעוות, מרושע ומפחיד, אך איכשהו עדיין לא היה להם את הכוח להשליך מעליהם את תגית הפריקים. לכן התקליט הזה מציב את הלהקה ברגע של תחנת-מעבר ברורה. הוא לא היה מטורף באופן מפואר כמו PRETTIES FOR YOU, אך גם לא מתקרב למתקפה של שני התקליטים של הלהקה משנת 1971. עדיין, אני ממש אוהב את התקליט הזה. יש בו ניסיון מדליק לחבר בין הרוק-פופ של הסיקסטיז בסגנון להקת THE MOVE עם סאונד כבד יותר. לא תאמינו - אפילו יש פה גיטרות אקוסטיות ושירה מלודית של פורנייה, בשיר כמו SHOE SALESMAN. ו-STILL NO AIR נשמע כמו קטע פסיכדלי סיקסטיזי רק ללא אפקט PHASING אופנתי. אני מת על זה!

בסופו של דבר, הכישלון של EASY ACTION היה בהחלט הזרז לשינוי הגדול. להקת אליס קופר הבינה שעליה לשנות כיוון להבא כדי באמת להצליח. זמן קצר לאחר מכן החברים פגשו את המפיק הצעיר והשאפתן, בוב אזרין, והשאר נכתב בדפי ההיסטוריה של הרוק'נ'רול. אבל עבורי - EASY ACTION הוא דווקא הצלחה - אם כי ממש לא מסחרית.

כשריק ווייקמן לא שבע מתקליטי קונספט... ב-27 במרץ בשנת 1975 יצא התקליט THE MYTHS AND LEGENDS OF KING ARTHUR AND THE KNIGHTS OF THE ROUND TABLE של הקלידן ריק ווייקמן. מה היה שם? בואו לקרוא...

הנה בא הקוסם עם הגלימה המוזהבת ומוכיח שתמיד אפשר להוסיף עוד קצת נצנצים עם הררי סינטיסייזרים שגרמו לתחנת כוח להיראות כמו מתקן צעצוע בג'ימבורי. הפעם הוא החליט שהגיע הזמן להעניק כבוד למלך ארתור והוא לא הסתפק בלהקת ליווי קטנה. הו, לא! הוא גייס תזמורת סימפונית מלאה, מקהלה רבת משתתפים ואת חברי להקת הליווי שלו, THE ENGLISH ROCK ENSEMBLE. התוצאה הייתה חגיגה של צלילים ששילבה בין מוזיקה קלאסית לבין רוק סבנטיזי, כשהכל עטוף בסיפורי הגבורה של אבירי השולחן העגול. לא יודע מה אתכם, אבל אני ממש אוהב את התקליט הזה.

הצליל של היצירה הזו היה קרוב מאד לזה של קודמו, JOURNEY TO THE CENTRE OF THE EARTH. למרות שהפעם תקליט לא הוקלט בהופעה חיה - אלא באולפן, הוא לווה בלהקה שזכתה לשם ENGLISH ROCK ORCHESTRA ובמקהלה ותזמורת מלאה של חמישים נגנים. וייקמן הוציא הון עתק על ההפקה הזו, שכללה את הזמרים אשלי הולט וגארי פיקפורד הופקינס, שמות שאולי לא אומרים הרבה לאדם הממוצע, ולמען האמת, למי בכלל היה אכפת באותם ימים. אגיד בקצרה על אשלי הולט. הוא היה לפני כן הזמר בלהקת רוק-כבד ששמה WARHORSE. להקה שהקים הבסיסט המפוטר של דיפ פרפל, NICK SIMPER. כבר בלהקה ההיא לא סבלתי את השירה שלו. לא יודע, יש אנשים שהם זמרים ויש אנשים שחושבים שהם זמרים טובים וחושבים שהם יודעים לצרוח היטב כמו איאן גילאן - אבל הם לא. אשלי הולט, מבחינתי, שייך לקבוצה השניה. ואת קולו הוא העביר (בלי הצריחות, למזלי) ליצירותיו של ווייקמן. גם פה הוא לא מזהיר, אבל זו מבחינתי הנקודה החלשה היחידה בעסק. ווייקמן, שכבר לא היה אז חבר בלהקת יס, דאג להשתמש בכמויות אדירות של מלוטרון, מוג וגם ההאמונד הישן והטוב, כדי לגרום לי להסתחרר פה מספיק ולא להתעצבן על הולט. אלו הקלידים שאני אוהב!

הדגש בתקליט הושם על רגעים מכריעים בסיפור כמו טקס החניכה של ארתור, הקרב עם האביר השחור ומותו של המלך. מבחינה מוזיקלית, ברור שמוטיבים מימי הביניים קישטו את הקטעים מדי פעם, אבל ברוב הזמן זה רוק סימפוני כשהביצועים של ריק ווייקמן מקצועיים בצורה קיצונית כרגיל. יש שיגידו שמדובר פה בווירטואוזיות ריקה ומסנוורת, שנשמעה מדהימה בשמיעה ראשונה, אך מאכזבת בהאזנות חוזרות ונשנות. לא יודע, אני מאד אוהב את ריק המבריק!

אבל המוזיקה הייתה רק ההתחלה. ווייקמן, שהיה ידוע בחיבתו להפקות ענק שגורמות למנהלי הבנק שלו להזיע בכבדות, החליט להעלות מופע ראווה על הקרח באולם WEMBLEY EMPIRE POOL. אז אבירים על מחליקיים נלחמו שם זה בזה בזמן שריק ניגן על הקלידים במרכז הזירה. המופע הזה הפך לאחד האירועים היותר מדוברים בתולדות הרוק, למרות שהוא כמעט רוקן את חשבון הבנק של הקלידן. ווייקמן סיפר פעם: "זה היה המשך הגיוני מהמסע למרכז כדור הארץ, אבל זה כמעט גרם לי לפשיטת רגל".

כל שיר בתקליט העניק פרשנות מוזיקלית לדמות אחרת מהמיתולוגיה הבריטית, כשהקלידים של ווייקמן מובילים את המערכה בכישרון יוצא דופן. המבקרים באותה תקופה היו חלוקים בדעתם, חלקם חשבו שמדובר ביומרה מנופחת, אך הקהל הצביע ברגליים וברכישות, והפך את היצירה למעמד של תקליט זהב במדינות רבות. בינתיים, ווייקמן, שלא ידע מתי לנוח, גם לא ידע שגופו תיכף ייכנע לו בצורת התקף לב.

מעבר למוזיקה, העטיפה של התקליט הייתה יצירת אמנות בפני עצמה, עם חוברת מושקעת שפירטה את הסיפורים מאחורי השירים. זה היה בעידן שבו תקליט היה חוויה רב-חושית, ולא רק קובץ דיגיטלי קר ומנוכר. כבר בימים ההם של נעוריי, כשכבר גיליתי את להקת יס והתחלתי לחקור אודות תקליטי הסולו של החברים בה - קניתי בשקיקה את התקליט הזה, בהדפסה תוצרת הארץ במחיר יד שניה. זה ליווה אותי זמן רב. אבל אל תדאגו - היום יש לי את זה במהדורה תוצרת חוץ, עם כל היופי שבפנים.

מבחינתי, גם התקליט הזה מייצג תקופה שבה הכל היה אפשרי, ושבה מוזיקאי אחד עם שיער בלונדיני ארוך, גלימה מנצנצת וחוש הומור בריא לצד רצינות מוסיקלית עמוקה יכול היה לגרום למיליוני אנשים להתעניין בהיסטוריה בריטית דרך פילטר של רוק מתקדם. ככה זה כשעושים את המוסיקה בלי פשרות. בעצם - יש פשרה אחת... אשלי הולט! למה ווייקמן היה חייב, לעזאזל, להביא דווקא אותו לסיפור הזה?

הכבשה המיותרת של מקרטני? ב-27 במרץ בשנת 1972 הקליטו פול מקרטני ולהקת כנפיים שיר שאני לא סובל. כן, אני מדבר על MARY HAD A LITTLE LAMB. ואם זה לא היה פול מקרטני - איש לא היה מדבר על זה בכלל. אבל, היי - זה מקרטני! אז מה היה פה? ובכן..

אנגליה הייתה אז בענייני הגלאם-רוק אבל פול החליט ללכת על כיוון אחר לגמרי, כזה שכולל הרבה יותר צמר ופחות דיסטורשן. זה קרה אחרי שהתקליטון הקודם והמחאתי שלו, "תנו את אירלנד בחזרה לאירים", נכשל. אז עבור הסינגל הבא שלהם, פול הצהיר, שלהקת כנפיים תציג את העיבוד המוזיקלי שלו לשיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB. הוא טען שהבת שלו, מרי, מאד אהבה את השיר הזה. אז פול שמח לתת לה את זה - ובטח גם לינדה מ-א-ד שמחה.

אבל לא כל חברי הלהקה של פול התלהבו מההיגיון שלו. למרות שהם לא ציפו לטפס על המקפצה הגבוהה בכל סשן הקלטות, יצירת תקליטון ברמה של שירים לתקליטי ילדים לא הייתה דרך מוזיקלית שהם ציפו לדרוך בה, ושלוש חמישיות מההרכב בן חמש הנפשות חששו שהגישה הרכה של פול תכתים את התדמית של הלהקה. הם רצו להיות רוקרים עם אחד הרוקרים הכי ידוע בסצנה. במקום זה, מה הם מקבלים פה?

באותם ימים, הלהקה כללה את לינדה מקרטני, המתופף דני סיוול והגיטריסטים הנרי מקולוק ודני ליין - לא ידעו איפה לקבור את עצמם מרוב אכזבה ובושה. "אני לא הבנתי את זה", אמר סיוול. "הנרי ואני, שני המורדים בלהקה, אמרנו, 'חשבנו שרצית להפוך איתנו ללהקת רוק'נ'רול; מה לעזאזל זה השיט הזה של מרי והכבשה'?..."

"הוא בחור מוזר שכזה", הסביר מקולוק. "אף אחד לא היה מעז לתהות למה אנחנו עושים את MARY HAD A LITTLE LAMB. כולם פשוט נגררו אחרי פול. הוא היה המנהיג והיו לו את כל הרעיונות, מלבד קטעים מוזרים פה ושם. מישהו היה חייב להיות בשליטה מוחלטת. האישיות שלו די משתלטת, וזה נוטה להעיב על דברים שונים. אם היינו באולפן, היינו מפחדים להציע דברים. היינו סותמים את הפה בגלל האישיות שמולנו".

אפילו דני ליין, שבדרך כלל הפגין אדישות, היה מבולבל מהבחירה האמנותית. "אם אני הייתי מנהל את הלהקה, מה שלא קרה, לא הייתי מוציא את זה כסינגל", הצהיר ליין. "הייתי בוחר משהו קצת יותר תואם למה שאני אוהב במוזיקה". ליין, מקולוק וסיוול רצו משהו אחר - ולא מוסיקה לרחוב סומסום.

אך פול, שבאותו זמן שלט ביד רמה בנעשה, לא התרשם. הוא שלף עותק של עיתון המוזיקה NME מאותו שבוע והצביע על כך שהמצעדים נשלטו על ידי בלדות ושירי נונסנס משעשעים. השיר WITHOUT YOU של הארי נילסון עמד בראש מצעד הסינגלים בבריטניה, ו-AMERICAN PIE של דון מקלין שהה בטופ 10 במשך 11 שבועות. באותו זמן, השיר הקליל BACK OFF BOOGALOO של רינגו סטאר צבר תאוצה, מועדון הכדורגל צ'לסי רכב על גל ההצלחה עם BLUE IS THE COLOUR, וגרסת חמת חלילים ל-AMAZING GRACE של הלהקה הצבאית של המשמר המלכותי הייתה בדרכה הבטוחה למקום הראשון.

פול האמין שכשם שהציבור אימץ בחום את המלודיות הילדותיות והקליטות של YELLOW SUBMARINE ושל ALL TOGETHER NOW, אנשים ברחבי העולם יתחילו בקרוב לזמזם את פזמון ה"לה-לה, לה-לה, לה-לה-לה-לה-לה-לה" של שיר הערש שלו. באותה תקופה, הציבור והמבקרים ניסו להבין מה עובר על האקס-ביטל הזה. עבור רבים שהיו נוטים לתת לפול את ליהנות מהספק, הבחירה ב-MARY HAD A LITTLE LAMB פורשה כתגובה לכך שהבי.בי.סי החרים את שירו הפוליטי GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH שנכתב בעקבות אירועי יום ראשון העקוב מדם באירלנד. הפרשנים ראו בכך את מקרטני צועק, "אההה... לא יכולתם להתמודד עם שיר פוליטי? אז האם MARY HAD A LITTLE LAMB הוא יותר הקטע שלכם?"... אבל לא, פול לא ביקש לעשות אצבע משולשת שכזו. הוא פשוט רצה לתת משהו לבת שלו.

כך הוא אמר: "אני אוהב לכתוב מנגינות מלודיות, מאוד מיושנות כמו WHEN I'M SIXTY-FOUR, זה מאוד טבעי לי, גדלתי על ה-BILLY COTTON BANDSHOW ודברים כאלה. כל זה נכנס לי לראש. באופן טבעי, אני אוהב לכתוב את סוג החומר הזה, אבל זה נהיה קצת כבד, זה התחיל להיראות טיפשי – ההומור יצא מזה. אם אתה אמן, אתה אוהב ליצור עבור אנשים וזה לא מאוד נחמד אם האנשים האלה עושים איכס על היצירה שלך. פשוט חשבתי 'טוב, למה לא להוציא תקליט לאנשים צעירים יותר, במקום תמיד להוציא תקליטים עבור קבוצת הגיל שלי?'..."

למרות חילוקי הדעות, חברי הלהקה הניחו את רגשותיהם האישיים בצד. אחרי הכל, הם מאד רצו לעבוד עם פול וקיוו שמתישהו גם ירוויחו יותר כסף בזכות הקירבה הזו. סיוול, מקולוק וליין השקיעו את כל מה שהיה להם במלודיה הזו של מגרש המשחקים לזאטוטים. הקלטת הבסיס נעשתה במהירות, אבל תהליך הוספת כלי הנגינה על זה? זה כבר הרתיח את טכנאי ההקלטה, גלין ג'ונס.

גלין ג'ונס כבר הספיק לעבוד עם ענקים כמו הרולינג סטונס, לד זפלין, סטיב מילר בנד וגם הביטלס (בפרויקט "גט באק"). אבל פה הוא כבר רתח מזעם. אחרי שלושה שבועות של הקלטת כלים על הקלטת הבסיס, אותה הוא החשיב כבינונית במקרה הטוב, נמאס לו. לצפות בפול מתעסק בקטנות על מה שהוא החשיב כתקליטון ממוצע, במקרה הטוב, היה הקש ששבר את הגב שלו. הוא התמוטט.

"ג'ונס קצת הגזים, ואני התחלתי להימאס עליו", נזכר פול. "ואמרתי, 'הו, אתה זונה זקנה'..." ההלצה של פול נתקלה בג'ונס ההמום.

"הוא היה פחות מבטוח בעצמו, באמת", אמר ג'ונס על מקרטני במהלך הסשנים עליהם פיקח. "הערצתי אותו על מה שהוא ניסה לעשות, אבל אני חושב שהוא היה מבולבל. הוא גמר עם חבורה של מוזיקאים חנפנים שכולם ליקקו לו. זו לא הייתה להקה, למרות שהוא כל הזמן אמר שהוא רוצה שזו תהיה אחת שכזו. הלהקה עצמה לא הייתה טובה מאוד. האחריות שלי תמיד הייתה כלפי האמן. הקריירה שלהם עומדת על הפרק בכל פעם שהם נכנסים לאולפן כדי להכין תקליט. אני מאוד מודע לזה".

ג'ונס הרותח מזעם אסף את חפציו ועבר על פני הלהקה, היישר אל מחוץ לדלת האולפן. "פול היה קשה לעבודה עם מפיק, כי הוא החזיק במושכות כל כך חזק", אמר סיוול. "הוא היה מפיק נהדר בעצמו. כל הניסיונות שהוא עשה עם הביטלס והכל. קשה לעבוד איתו, לפעמים, כי הוא לקח את המוזיקה שלו באופן כל כך אישי". דני ליין סיכם את החוויה בדרכו שלו: "אני לא אגיד שלא הסתדרנו עם גלין. פשוט לא הכרנו אותו".

בסופו של דבר, השיר יצא במאי 1972 והגיע למקום התשיעי במצעד הבריטי, מה שהוכיח שלמרות הציניות של המפיקים והרוקרים בלהקה, לפול היה חוש ריח חד למה שהקהל רוצה לזמזם, גם אם מדובר בכבשה קטנה ולבנה. אבל עם כל הכבוד - זה ממש לא שיר שכיף לי לשמוע אותו שוב. הוא מעצבן. תסלחו לי.

איש המקל הקצבי הלך מאיתנו. ב-27 במרץ בשנת 2000 מת איאן דיורי בגיל 57.

הוא לא היה עוד כוכב פופ משוכפל, אלא דמות חד פעמית שהצליחה לשלב בין הומור בריטי מושחז, קצב פ'אנקי משגע ומנה גדושה של כריזמה שהגיעה היישר מהרחובות המיוזעים של לונדון. אני מת עליו! בסוף הסבנטיז, כשהייתי עוד ילד ביסודי - אבא שלי קנה אוסף להיטים בתקליט מתוצרת הארץ. אני זוכר שקראו לתקליט הזה GET DANCIN. עם עטיפה ובה צילום של בחורת דיסקו (עם אפקט שהכפיל אותה כמה פעמים) ואיזה שובל של זיקוק שהיה מסביבה. זה נפתח עם "לב מזהב" של בלונדי, ואחר כך עבר בתקליט ל-IN THE NAVY של אנשי הכפר. משם המחט עברה ללה ביונדה עם ONE FOR YOU - ONE FOR ME. ולא הייתה הפסקה בין השירים. זה חובר כשרשרת מסיבת ריקודים אחת ארוכה. ואחרי זה באו מרסל ועמוס עם גרסה לג'ינגיס קאן. וזה הוביל ל-CERRONE עם SUPERNATURAL. ואני, כילד, לא יכולתי להפסיק להתלהב מהאוסף הזה עד כה. ואחר כך בא, עדיין בצד הראשון, GET DANCIN של BOMBERS ואחריו? פה הגיע בחור מוזר ששר לי HIT ME WITH YOUR RHYTHM STICK. זה קצת עצר לי את ההתלהבות כילד. משנה לשנה - הבנתי יותר ויותר שזה דווקא השיר הכי מדליק מכל מה שציינתי עד כה. והצד הראשון של האוסף נגמר עם LUCKY NUMBER שך LENE LOVICH שלא החלטתי עד היום אם אני מת עליו או שונא אותו.

אז זו הייתה החשיפה הראשונה בחיי לאיאן דיורי. ולמרות שבהתחלה הוא זכה לתהילה כחלק מתנועת הפאנק הבריטית המקורית, השנינות המרתקת והפרסונה שלו גרמו לו להתחבב עד מהרה על ידי בריטים מכל הגילאים. הוא היה הדוד המצחיק שתמיד אומר את הדבר הלא נכון בזמן הנכון. אפילו ג'וני לידון, זמר הסקס פיסטולס לשעבר, תיאר פעם את דיורי כאחת הסיבות השוות היחידות לחזור לאנגליה. כשמישהו כמו לידון מחלק מחמאה שכזו, כדאי להקשיב.

הסיפור התחיל באסקס, שם איאן דיורי נולד ב-12 במאי 1942. בגיל שבע הוא לקה בפוליו, מחלה אכזרית שהותירה אותו עם יד ורגל מוגבלות, אך זה לא הצליחה להגביל את הרוח שלו. את תקופת ההחלמה הוא בילה במוסד בלאק נוטלי, מקום קשוח שלימד אותו לשרוד בעזרת חכמת רחוב והרבה הומור שחור. הוא התאהב ברוק'נ'רול האמריקאי בסוף שנות החמישים אך לא החל מיד לכתוב שירים או להופיע.

באותן שנים הוא בכלל עסק בחינוך הדור הבא, כמרצה בקולג' לאמנות בקנטרברי. שם הוא למד תחת חסותו של האמן פיטר בלייק, מי שעיצב את עטיפת התקליט סרג'נט פפר של הביטלס. להקתו הראשונה, KILBURN AND THE HIGH ROADS, צברה מוניטין במעגל רוק הפאבים הבריטי בזכות הופעות אנרגטיות, אך התפרקה בשנת 1975 לאחר שהקליטה שני תקליטים שלא התקבלו טוב. איאן לא ויתר, ואחרי שנה עם הופעות עם הרכבים שונים הוא מצא בית בחברת התקליטים סטיף רקורדס, שהוציאה אז חומרים של ניק לואו, להקת THE DAMNED ואלביס קוסטלו. זה נשמע כמו בית טוב, נכון?

בסוף ספטמבר 1977 יצא תקליט הבכורה של דיורי ושמו NEW BOOTS AND PANTIES. התקליט החשוב והמדליק הזה בא לא פעם עם שפה מלוכלכת, שגרמה למבקר הבית של עיתון רולינג סטון לטעון כי אין לסמוך על הזמר הזה, כי הוא יוצא יותר מדי נגד המין הנשי אבל הוא נמשך אליו ללא תקנה ולא נמנע ממנו. המבקרים אולי התלבטו, אבל הקהל פשוט עף על זה. התקליט נשאר במצעדים הבריטיים במשך יותר משנתיים והפך לאחד הנכסים החשובים של תקופת הפוסט-פאנק. עם זאת, המבקר של הרולינג סטון נפעם מהשיר MY OLD MAN, בו שר דיורי על אביו, ביל דיורי, שנהג באוטובוס, עישן יותר מדי ומת לפני שהשניים דיברו כמו שצריך ביניהם. זה היה שיר חשוף ומרגש באופן יוצא דופן. תפקיד הבס נשמע כפעימות לב שתומכות במילים של דיורי עד שזה נפסק וגורם להבין כי האבא מת. המוזיקה של איאן תמיד ידעה לרקוד על הקו שבין הצחוק לדמעות.

והשיר HIT ME WITH YOUR RHYTHM STICK? אני לא יכול להגיד מספיק שבחים עליו. אוי, כמה שזה מרקיד. ככה זה כשמערבבים בהצלחה, עם להקת נגנים מושחזת ושמה הבלוקהדס, סגנונות כמו פ'אנק, דיסקו ומוזיקת אולמות נשפים. הלהקה הזו יצרה סאונד ייחודי שהוא חכם ונגיש בו זמנית. ככה עושים מוסיקה חכמה!

את מחלת הפוליו הפך דיורי ליתרון כשהשתמש באותו מקל, בו נעזר ללכת, כמקל קצב עבור שיר זה. ותפקיד הסקסופון הכפול של דייבי פיין" ואווו! זה מרפד באופן סקסי את הסיפור, כמו גם תפקיד הבס המופלא וקצב התופים שלצידו. זה השיר הידוע ביותר של דיורי. הוא הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ומכר קרוב למיליון עותקים. אז ברור שההופעות של דיורי ולהקתו הפכו אז באנגליה לסולד אאוט. איאן הפך לכוכב פופ במלוא מובן המילה, למרות, ואולי בגלל, המראה הלא שגרתי שלו.

אבל קרה משבר במחנה הלהקה, כשהתקליט השני, DO IT YOURSELF, איכזב את הקהל וזמן קצר לאחר מכן העסק התפורר. התקליט הופץ עם עשרות עטיפות שונות של טפטים, גימיק נחמד שלא הספיק כדי לשחזר את ההצלחה הקודמת. עד סוף שנות השמונים, כשהמוזיקה שלו כבר לא הייתה מבוקשת במצעדים, הפופולריות האישית העצומה שלו אפשרה לו ליצור קריירה רווחית כשחקן בטלוויזיה הבריטית.

הוא לא הסתפק במסך הקטן והופיע בסרטים של במאים נחשבים. הוא גם פעל רבות למען יוניצ'ף וארגוני צדקה שונים לחקר סרטן ופוליו, והוא בילה חלק ניכר מזמנו הפנוי בעבודה עם אנשים נכים וחולי נפש. הוא אפילו כתב את השיר השנוי במחלוקת SPASTICUS AUTISTICUS כמחאה על היחס לנכים, שיר שהיה כל כך חריף שהבי.בי.סי אסר על שידורו באותה תקופה. וכן, איאן דיורי גם הגיע להופיע בישראל.

בשנת 1998 אבחנו אותו הרופאים חולה בסרטן סופני של הכבד. למעשה, נראה היה שהאבחנה רק הכניסה אותו להילוך גבוה יותר. במקום לשקוע בעצב, הוא בחר לחיות עד הרגע האחרון. בנוסף לחתונה עם הפסלת סופי טילסון, הוא גם איחד את הבלוקהדס, איתם הקליט את MR. LOVE PANTS שזכה לשבחים וגם יצא להופעות באנגליה בפעם הראשונה מאז שנות השמונים המוקדמות. הופעתו האחרונה הייתה בלונדון פלדיום, שם הוא נפרד מהקהל שכל כך אהב אותו. איך אפשר שלא לאהוב את איאן דיורי?

קבלו ציטוט - והפעם זה רינגו סטאר החודש, מרץ בשנת 1969, בעיתון NME:

כוכב הרוק הגדול פושט רגל?! ב-27 במרץ בשנת 1984 הכריז מיק פליטווד, המתופף של להקת פליטווד מאק, שהוא פושט רגל.

העולם אז נדהם לגלות שדווקא האיש שעמד מאחורי הקצב של אחת הלהקות המצליחות ביותר בתולדות הרוק, מיק פליטווד, הכריז על פשיטת רגל רשמית. המתופף הגבוה והתמיר, שהנהיג את חבורת פליטווד מאק דרך פסגות המצעדים עם תקליטים שנמכרו במיליוני עותקים כמו RUMOURS, מצא את עצמו לפתע מול שוקת שבורה וחשבון בנק ריק.

לאחר שימוע משפטי שנערך ב-29 במאי באותה שנה, הועברו כל נכסיו של המוזיקאי לידיו של נאמן מטעם בית המשפט בשם ארנולד קופץ. איאן קופלי, עורך דין מיומן שהגיע כדי לסייע לקופץ במשימה הלא פשוטה, הבהיר את המצב בצורה נחרצת. "התפקיד שלנו הוא להשתלט על כל מה שבבעלותו של מר פליטווד, למכור אותו ולבצע חלוקה לנושים ולאנשי המס", הוא אמר באותה עת. הניסיונות להרגיע את חמישים הנושים הזועמים כללו ניסיון למכור את הנכס המפואר ביותר של פליטווד במליבו, אחוזה רחבת ידיים בשווי של 2.2 מיליון דולר שזכתה לכינוי "הלוויתן הכחול". בנוסף לכך, נערך הסכם עם חברת התמלוגים BMI כדי שכל התשלומים המגיעים למיק עבור יצירותיו יועברו ישירות לידי הנאמנים. לא מצב קל.

למרות המאמצים הגדולים, התמונה הכללית נראתה עגומה למדי עבור אלו שפליטווד חב להם כספים. "לפליטווד היו הרבה נכסים, אבל למרבה הצער, נראה שרובם לא שווים הרבה", ציין איאן קופלי בייאוש מסוים. הוא הסביר שרוב הנכסים היוקרתיים והנוצצים של המתופף, כולל אותו בית מפורסם, היו משועבדים כערובה לחובות ספציפיים ומורכבים, מה שהשאיר מעט מאוד לחלוקה לשאר הנושים.

באותם ימים, המעריצים והתקשורת לא הפסיקו לתהות כיצד ייתכן שמיק פליטווד, שהיה לא רק המייסד אלא גם המנהל בפועל של המכונה המשומנת והרווחית שנקראת פליטווד מאק, הגיע למצב כה נואש. התשובה לכך התבררה כמיקס של תזמון גרוע, שיקול דעת מוטעה, מזל רע ובעיקר ריביות בנקאיות שטיפסו לגבהים בלתי נתפסים. "בעיקרון, קניתי יותר מדי נדל"ן", הודה פליטווד בכנות כואבת, "עם הלוואות ותשלומים בנקאיים מצחיקים. נכנסתי ליותר מדי חובות. אין לי מספיק כסף כדי לשים את הראש מעל המים".

בעוד שרבים נטו להאמין שמדובר בתוצאה של בזבזנות רוק טיפוסית, עורך הדין של הלהקה, מיקי שפירו, ניסה לצייר תמונה מעט שונה ומורכבת יותר. הוא הסביר שהבעיות של מיק לא נבעו מההוללות המוכרת של כוכבי השעה. "מיק אוהב תופים נהדרים, מכוניות, נשים יפות וחלקי נדל"ן מרהיבים", הוא פירט, "אבל הוא לא במובן הרוקיסט הקלאסי. הוא לא חי בדיאטה של שמפניה וקוקאין". אמנם הלהקה נודעה באורח חיים ראוותני במהלך הקלטת האלבום TUSK, שם כמויות הקוקאין היקר והנבזי היו מבהילות, אך נראה שהנדל"ן היה המכשול האמיתי.

הסדקים בספינה הכלכלית של פליטווד החלו להופיע כבר באביב 1980. "קניתי נכס באוסטרליה, וזה כנראה התחיל את כל האפקט המתפורר", הוא נזכר. מיקי שפירו הסביר שהחוק האוסטרלי הנוקשה באותה תקופה חייב זרים לשלם במזומן כמעט את כל שווי הנכס בעת הרכישה. כדי לממן את ההרפתקה הזו ביבשת הרחוקה, נאלץ מיק לקחת הלוואה של 500,000 דולר מהבנק. חברת התקליטים WARNER הסכימה להיות ערבה להלוואה, אך בתמורה היא דרשה וקיבלה שטר נאמנות, כלומר משכנתא, על ביתו בבוורלי הילס ועל מניותיו במספר חברות הקשורות לפעילות הלהקה.

מיק תכנן להגר לאוסטרליה ולפתוח שם דף חדש, אך המציאות טפחה על פניו במהירות. לאחר שהתגורר שם שלושה שבועות בלבד, הוא הבין שהנכס בלתי ניתן לניהול, לא מעשי ורחוק מלהיות מתוחזק כראוי. פליטווד מיהר למכור את הבית ובדצמבר 1981 רכש את האחוזה המפוארת במליבו, תוך שהוא לוקח על עצמו משכנתא כבדה של 1.6 מיליון דולר.

הבעיה המרכזית הייתה הכלכלה העולמית של תחילת שנות השמונים. איאן קופלי הסביר ש"מיק לקח את ההלוואה בתקופה שבה הריביות היו גבוהות מאד. ההלוואה הייתה בריבית של שבעה עשר אחוז והתשלומים החודשיים שלו היו 20,000 דולר". מדובר בסכום דמיוני עבור אדם פרטי, אפילו אם קוראים לו מיק פליטווד. כדי להגן על האינטרסים שלה ועל הערבות שנתנה בעבר, חברת WARNER לא לקחה סיכון והשיגה משכנתא שנייה על הבית במליבו.

המתופף בנה על כך שההכנסות העצומות שזרמו לכיסו בסוף שנות השבעים יימשכו לנצח, אך הדינמיקה בתוך הלהקה השתנתה. חברים אחרים בלהקה, כמו סטיבי ניקס ולינדזי באקינגהם, בחרו להשקיע בקריירות סולו ובתקליטים אישיים, מה שהוביל להקפאת הפעילות המשותפת. כתוצאה מכך, ההכנסה של פליטווד בשנים 1982 ו-1983 הייתה נמוכה משמעותית מהתחזיות האופטימיות שלו, והוא לא הצליח לעמוד בקצב התשלומים הרצחני.

למרות המצב הקשה, מיק פליטווד הפגין אצילות נפש וסירב להאשים את יועציו או את הסובבים אותו בבור אליו נפל. "אני אקח אחריות מלאה", הוא הצהיר בגאווה, "במקום שילחשו באוזניים שלי, 'היי, מישהו היה צריך להגיד לך'". השילוב של יושר אישי והומור עצמי ליווה אותו לאורך כל התקופה המביכה הזו, גם כשנאלץ להתמודד עם תגובות הקהל ברחוב. היו מעריצים שהתרגשו כל כך ממצבו הכלכלי, עד שבזמן שביקשו ממנו חתימה, הם ניסו לדחוף לכף ידו שטרות של דולר מתוך רצון לעזור.

עבור המוזיקאי בן ה-42, כל החוויה הזו הייתה שיעור לחיים שרק חיזק את תפיסת עולמו. "זה מקסים שיש כסף, ובוודאי עדיף שדברים כאלה לא יקרו. אבל הפרספקטיבה שבה אתה ניגש לקבל כסף היא הרבה יותר חשובה מהכסף", הוא אמר ברוגע של מי שעבר סערה ויכול לה. מבחינה משפטית, המהלך של פשיטת הרגל היה צעד אסטרטגי חכם, שכן כל הכנסה מהקלטות שביצע לאחר הגשת הבקשה נשארה אצלו ולא הועברה לנושים. "זו הסיבה שהוא הגיש בקשה לפשיטת רגל", סיכם איאן קופלי, "אתה שם את החובות והנושים הישנים שלך מאחוריך, ועובר להכנסה חדשה".

אז נראה שמיק פליטווד יצא מהתסבוכת הזו עם חיוך על השפתיים וראש מורם. "אני בסדר גמור עכשיו. אני לא משוגע משתולל. אם אתה נותן לכל העניין להתמוטט ואין לך שום חוש הומור, אני חושב שאתה בבעיה גדולה", הוא סיכם באופטימיות הטיפוסית שלו.

גם זה קרה ב-27 במרץ.

בשנת 1971 חימם ברוס ספרינגסטין, עם להקתו FREINDLY ENEMIES, את להקת האחים אולמן בהופעה בניו ג'רזי. הבוס לעתיד בדיוק פירק את להקתו הקודמת, STEEL MILL. בעוד כמה שבועות מההופעה הזו הוא כבר יקים הרכב אחד שייקרא DR ZOOM AND THE SONIC BOOM.

בשנת 1973 נעצר ג'רי גרסיה (גיטריסט הגרייטפול דד) על ידי שוטרים בניו ג'רזי בשל נהיגה במהירות מופרזת. המצב החמיר כאשר השוטרים מצאו במכוניתו LSD וקוקאין. הוא שוחרר בערבות בסך 2,000 דולר. מה יהיה, ג'רי?

בשנת 1972 פיטרה להקת גרנד פ'אנק ריילרואד את מנהלה, טרי נייט, לאחר שגילתה כי גנב ממנה תמלוגים. נייט הגיש תביעה נגדה, ופרשה זו זכתה לסיקור נרחב בעיתוני הפופ.

בשנת 1973 דיווח המגזין רולינג סטון כי קרלוס סנטנה הפך לתלמידו של הגורו סרי צ'ינמוי, שהעניק לו את השם DEVADIP, שפירושו THE LAMP OF THE LIGHT OF THE SUPREME. כל החבילה במילה אחת.

בשנת 1987 הופיעה להקת U2 על גג בלוס אנג'לס כדי לצלם קליפ לשיר WHERE THE STREETS HAVE NO NAME, ומשכה אלפי אנשים וגם שוטרים. המהלך אורגן בהשראת הופעת הגג של הביטלס משנת 1969 (אשר בעצמם הושפעו מלהקה אחרת – איזו להקה והיכן? על כך תוכלו לקרוא בספר שכתבתי על הביטלס ושמו "ביטלמאניה!").

בשנת 1970 הוציאה להקת יס תקליטון חדש. השיר המרכזי בו היה TIME AND A WORD, ובצד ב' הופיע השיר THE PROPHET. גיטריסט הלהקה, פיטר בנקס, כתב בספרו על השיר המרכזי: "זה היה הרעיון של ג'ון אנדרסון שנבצע את השיר בסגנון היי ג'וד של הביטלס – שיר שהוא מאוד אהב. היה לי קשה עם הקלטת השיר, בעיקר משום שהגיטרה האקוסטית הנשמעת בתחילתו לא נוגנה על ידי. ניגן אותה חבר של ג'ון בשם דייויד פוסטר, שגם עזר לו לכתוב את השיר. דייויד וג'ון ניגנו יחד בלהקה בשם THE WARRIORS לפני יס. ובכן, הוא הגיע לאולפן וניגן תפקיד גיטרה נוראי שנשמע פשוט לא מכוון. כמובן שרציתי שימחקו את הערוץ שלו. במקור זה תוכנן לשמש כערוץ מנחה בלבד לקראת מה שנעשה בהמשך, ולכן לא טרחנו להפיק לזה סאונד מיוחד. הצעתי להקליט את התפקיד בעצמי וכולם אמרו לי 'אל תדאג, זה יקרה בהמשך'. ברור שזה לא קרה! בנוסף לאסון הזה, דייויד גם שר קולות רקע בשיר הזה. הוא גם היה חברו של המפיק שלנו אז, טוני קולטון – שלא סבלתי אותו. הרגשתי לא בנוח באולפן".

בשנת 1995 יצא אלבום קאברים ללהקת דוראן דוראן ששמו THANK YOU.

בשנת 1958 שחררה חברת CBS הודעה רשמית על המצאתה החדשה והמהפכנית: הקלטה סטריאופונית.

בשנת 1965 הצטרף הגיטריסט ג'ף בק ללהקת היארדבירדס במקומו של אריק קלפטון שפרש. ג'ימי פייג', שקיבל את ההצעה לפני כן אך העדיף להתמקד בעבודה כגיטריסט אולפן בהפקות שונות, המליץ לחברי הלהקה על בק. הייתה זו המלצה שהוכיחה את עצמה מעל ומעבר.

בשנת 1950 נולד אחד הקלידנים והמלחינים המופלאים והיצירתיים ביותר בתולדות הרוק המתקדם הבריטי – טוני בנקס, קלידן להקת ג'נסיס. באותו תאריך בדיוק, בשנת 1996, הכריז פיל קולינס על עזיבת הלהקה כדי להתמקד בקריירת סולו, במשחק ובנגינת ג'אז.

בשנת 1966 שבר רוי אורביסון את רגלו כשנפל מאופנועו במהלך רכיבה בברמינגהם, אנגליה. הופעותיו הבאות נערכו כשהוא נעזר בקביים.

בשנת 1976 נאלץ פול מקרטני לדחות בשלושה שבועות את סיבוב ההופעות של להקת כנפיים, משום שהגיטריסט הבעייתי שלו, ג'ימי מקולוק, נקלע לתגרה עם אליל הנוער דייויד אסקס בבית מלון, וכתוצאה מכך שבר את אצבעו. מקולוק היה ידוע למקרטני ולחבריו כטיפוס שאהב לריב.

בשנת 1967 יצא בארה"ב אלבום האוסף הראשון של בוב דילן, שנקרא BOB DYLAN'S GREATEST HITS.

בשנת 2000 זכה ג'ימי פייג' בתביעת דיבה נגד המגזין הבריטי MINISTRY, שפרסם כי הגיטריסט ניסה להחיות את חברו המנוח ללהקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, באמצעות לחשים שטניים.

בשנת 2007 תבעה גרייס סליק (סולנית הלהקות ג'פרסון איירפליין וג'פרסון סטארשיפ, כמו גם סטארשיפ) את שותפה לשעבר, הגיטריסט פול קאנטנר, על כך שיצא לסיבוב הופעות תחת השם הסטארשיפ של פול קאנטנר.

בשנת 2003 נפתח לקהל הרחב בית ילדותו של ג'ון לנון בליברפול. יה יה יה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459