כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-3 באוקטובר (3.10) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אין כותבי שירים חיצוניים שיכולים היום לכתוב שירים לסגנון של הרולינג סטונס" (אנדרו לוג אולדהם, המנהל של הרולינג סטונס, בעיתון NME בשנת 1966)
ב-3 באוקטובר בשנת 1980 יצא אלבומה השלישי של להקת פוליס, ZENYATTA MONDATTA.
האלבום נכתב במהלך סיבוב ההופעות השני של הלהקה והוקלט תוך ארבעה שבועות (מינוס מספר ימים להופעות בפסטיבל בבריטניה ואירלנד). חברי הלהקה הביעו לא פעם אכזבה מתהליך ההקלטה הלחוץ מדי, והרחיקו לכת עד שהקליטו שני שירים מהתקליט במהלך איחוד קצרצר ולא מוצלח בשנת 1986. רק אחד מהם יצא לאור (DON'T STAND SO CLOSE TO ME '86).
המתופף, סטיוארט קופלנד, אמר על לחצי הזמן: "הכנסנו לפה יותר ממה שיכולנו לבלוע. סיימנו את האלבום בשעה 4 בבוקר ביום בו התחלנו את סיבוב ההופעות העולמי הבא שלנו. הלכנו לישון לכמה שעות ואחר כך הגענו לבלגיה להופעה הראשונה".
הלהקה רצתה להקליט את האלבום באולפן הקטן בו הקליטה את שני האלבומים הראשונים שלה, אך לא הצליחה להקליט באף אולפן בריטי מטעמי מס. זאת כי, לפי הנוהל, כל אלבום שיוקלט באנגליה מטעם להקת רוק עשירה - רווחיו יקוזזו על ידי מס ההכנסה, באחוסים גבוהים באופן מופרז, כי הוא הוקלט בתוך.תחום המדינה.
עם זאת, החברים הצליחו לשמור על נייג'ל גריי כמפיק המשותף שלהם, והביאו אותו איתם לאולפני ויסלורד בהולנד. כשהרגיש שהוא מילא חלק משמעותי בשני האלבומים הראשונים של פוליס, ניהל גריי משא ומתן תמורת תשלום של 25,000 ליש"ט תמורת הפקתו, מה שהביא את סך התקציב של האלבום ל-35,000 ליש"ט (יותר מפי שניים מהתקציבים המשולבים להקלטת שני האלבומים הראשונים, אך עדיין זול במיוחד ללהקה במעמד שכזה).
אלבום זה הוא האחרון בעידן המוקדם של פוליס, שהושפע מרגאיי ופאנק. סטינג לא פעם הראה סימנים של חוסר כבוד כלפי שני חבריו, גם כשסירב לשיר ולנגן בקומפוזיציה של הגיטריסט אנדי סאמרס, BEHIND MY CAMEL. מעשה מחאה שכזה שלו הביא בדרך כלל לביטול הצעת הלחן. אולם, סאמרס היה משוכנע באיכות מה שכתב והקליט את הבס בעצמו. סטינג: "כל כך שנאתי את השיר הזה, שיום אחד כשהייתי באולפן מצאתי את הקלטת מונחת על השולחן. אז לקחתי אותה מסביב לחלק האחורי של האולפן וקברתי אותה בגינה".
נייג'ל גריי מאמין ששם הקטע היה בדיחה של אנדי סאמרס: "הוא לא סיפר לי את זה בעצמו אבל אני בטוח ב-98% שהסיבה היא זו: מה היית מוצא מאחורי גמל? ערימת זבל מונומנטלית".
אנדי סאמרס בספרו על תהליך הקלטת האלבום והיחסים בין החברים אז: "הציפייה להקלטת אלבום להיטי נוסף הייתה גבוהה מאד. הלחץ שלא לאכזב רבץ עלינו כל הזמן. הפעם כבר היו אנשים תלויים בנו כלכלית. העתיד שלהם היה עלינו והם התפללו בשקט שזה יצליח איתנו. זה נראה כמו סוס מרוצים שכולם הימרו עליו שינצח שוב. זה יצר מתח שגורם לסדקים.
אז גם תהיתי כמה זמן עוד יחזיק סטינג מעמד לשחק את המשחק הזה. כי לא נראה שמשחק צוות זה הדבר הטבעי אצלו. הוא לא רצה לשתף קרדיטים עם אחרים ובתקשורת הוא דיבר כאילו הוא עושה את הכל.
כשנכנסנו לאולפן, עם נייג'ל גריי, גילינו במהרה שנייג'ל השתנה. הפעם הוא נכנס לאולפן כאילו הוא רוק סטאר. היה לנו חודש בלבד להתחיל את ההקלטות ולסיימן. זה זמן ממש קצר. ואם זה לא מספיק, נתבשרנו שבתוך החודש הזה נקבעו לנו גם כמה הופעות. הפכנו ללהקה גדולה וזה גם הביא אנשים מסביב להציע לנו סמים.
אבל ידענו שאם נסניף קוקאין באולפן, נרגיש שכל מה שאנו עושים שם זה פשוט אדיר בעוד שהתוצאה תראה אחרת ולרעה. הרבה קוקאין נשפך מול עינינו אבל ויתרנו על זה כי ידענו שעלינו לסיים את התקליט.
בעיה נוספת באה עם נייג'ל שנעלם פה ושם לרובע החלונות האדומים באמסטרדם. לא פעם הוא דרש שנגיע איתו וממש כעסנו עליו. הוא ממש חיבל בתהליך ההקלטה".
להקת פוליס הצליחה לסיים את התקליט בעור שיניה.
"זנייטה מונדאטה" היפנה את מילות שירי הלהקה גם לאירועים פוליטיים, כאשר השיר DRIVEN TO TEARS של סטינג מתייחס לעוני ו- BOMBS AWAY של קופלנד מתייחס לפלישה הסובייטית לאפגניסטן. נושאים אלו יהיו נפוצים אף יותר באלבום הבא של פוליס, GHOST IN THE MACHINE.
קופלנד טען כי הלהקה הגיעה לשם האלבום לאחר שהחליטה שהוא צריך להתגלגל בפה בקלות. השמות שנדחו כללו את קפרידו פון רניסלאם (הכוונה לרחוב, קתרינה ואן רנסלאן, שם נמצא האולפן בו הוקלט האלבום) וטרימונדו בלונדומינה (שלוש בלונדיניות ששולטות בעולם, כפי שהציע מנהל הלהקה ואחיו של סטיוארט קופלנד, מיילס).
קופלנד: "זה אותו הסבר שחל על שמות השניים הקודמים. אין לו משמעות ספציפית או כל דבר צפוי כזה. בהיותו מעורפל זה אומר הרבה יותר. אפשר לפרש את זה בהרבה דרכים שונות. זה לא ניסיון להיות מסתורי, פשוט אלה הברות שנשמעות טוב יחד, כמו שלצליל של מנגינה, שאין לה מילים בכלל, יש משמעות".
אחד הלהיטים הברורים בתקליט זה הוא DE DO DO DO DE DA DA DA. שיר זה עוסק באופן שבו פוליטיקאים, כמרים, בדרנים ואחרים משתמשים במילים כדי לתמרן אנשים. סטינג כינה את זה "שיר מנוסח כהלכה על אי בהירות בניסוח".
הוא כתב את זה כשהתעניין בשירים עם מילים שטותיות כמו "טוטי פרוטי" (של ריצ'רד הקטן), "דו ווה די די" (של להקת מנפרד מאן) ועוד. הוא רצה לגלות מדוע השירים עובדים על הקהל וביקש לכתוב אחד כזה משלו. הוא סיפר שזה הבן שלו שנתן לו את הרעיון לשם השיר.
"אנשים שמבטלים בזלזול את השיר הזה לא טרחו להאזין למילים", הוא אמר בראיון ל- NME בשנת 1981: "מה שאנחנו מפיקים בפוליס הוא לא אמנות עילית, אבל באותה מידה, אני חושב שבידור הוא אמנות. אני חושב שהשירים שלי מנוסחים כהלכה. הם לא זבל. לדוגמה, השיר "דה דו דו דו..." לא הובן בקרב הקהל. המילים בו הן על בנאליות ועל שימוש לרעה במילים. כמעט כל מי ששמע את זה אמר, 'הו, זה דיבורי סרק של תינוקות'. הם פשוט הקשיבו רק לפזמון ולכן זה ברור שיחשבו כך".
חברי פוליס ביקשו לערוך מיקס מחודש לשיר הזה, בשנת 1986, כשהתאחדו כדי ליצור גרסאות חדשות לשיריהם הישנים. המפגשים היו מתוחים מאד והרמיקס של זה מעולם לא שוחרר.
בקליפ הווידאו שהלהקה צילמה בזמנו לשיר הזה, בבימויו של דרק בורברידג', נראים סטינג והגיטריסט אנדי סאמרס משתעשעים על צלע הר מושלג בקנדה. המתופף סטיוארט קופלנד נראה מצלם אותם במצלמת סופר 8. המצלמה שלו באמת פעלה ואת הצילומים ניתן לראות בסרט התיעודי שלו, משנת 2006, בו איגד צילומים רבים עם פוליס במצלמה זו.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט: "בשנתיים מאז שעצרו את תשומת ליבה של אמריקה לראשונה עם שיר האהבה המצליח של הזמר והבסיסט סטינג על זונה, 'רוקסן', פוליס נלכדה בפער אמינות בין חשיבותה המסחרית כתופעת הגל החדש לבין האמנותיות שלה כלהקת גל חדש. מצד אחד, הגישה המינימליסטית של הקבוצה, הכריזמה המרגשת של סטינג על הבמה ועל המסך (הוא היה אייס פייס האולטרא-סופר בסרט קוואדרופניה), סיבוב הופעות שאפתני בעולם השלישי משנת 1980, השתלמו כולם, מה שהופך את שלושת החברים לדוגמנים של העשור הזה עבור אסטרטגים של כוכבי על.
מצד שני, עם זאת, פוליס - כמו להקות THE CARS, בלונדי וגם ג'ו ג'קסון -מואשמת בהומוגניזציה של הגל החדש: כלומר, זה נשמע טוב ברדיו של הרכב, ואפשר לשיר את זה במקלחת.
התקליט החדש סוגר כל פער אמינות שכזה. ברמה אחת, האלבום הנוכחי הוא סיפור מסע-שמע מרתק של סיבוב ההופעות של שלישיית הכוח הזו במזרח הרחוק. החבר'ה האלו ממשיכים לפנק עם אהבתם לרגאיי וסקא. בולטות יותר הן ההשפעות של מוזיקה ואווירה הודית, דרום מזרח אסיה והמזרח התיכון.
ברמה אחרת, מיידית יותר, התקליט מציע פופ כמעט מושלם של להקה שמכופפת את כל החוקים ולפעמים יוצרת הרים מוזיקליים מרעיונות בגודל שומה. כמו האלבומים הקודמים, גם החדש מבוסס על התקדמות מהפנטת בת שלושה אקורדים שחוזרת על עצמה כמעט כל ארבע דקות. אבל העליות והנפילות הדרמטיות בעדינות השירה של סטינג, אפקט הריקושט של הגיטרה המהדהדת של סאמרס והקצב של קופלנד יוצרים תעתוע מלודי של מוזיקה ומצב רוח שנמשך זמן רב.
הנשק הסודי של פוליס הוא אנדי סאמרס, מוזיקאי יוצא דופן שברזומה שלו כתוב שניגן עם המי ומי של הרוק האנגלי המעורפל: קווין קוין. קווין איירס, גונג ואחת מהגרסאות האחרונות של אריק ברדן והאנימלס. בניגוד לאותם גיטריסטים של פאוואר-טריו שרק מגבירים את עוצמת הקול כדי לפצות על היעדר טכניקה או מחסור בגיטרה שניה - סאמרס מנגן יותר כמו ג'ף בק וג'ימי הנדריקס, כשהוא מנגן שינויי אקורד פשוטים בדרך כלל והופך אותם למרקמים הרמוניים עשירים. הוא מייפה את אלו במערך אפקטים אלקטרוניים המיושמים בטוב טעם להשגת צליל מתכתי מהדהד הממלא את החללים הפתוחים בין שירתו של סטינג לתיפוף הנמרץ של קופלנד.
המכנה המשותף של פוליס הוא עדיין יחסי הגומלין בין סטינג, סטיוארט קופלנד ואנדי סאמרס. נראה שהם נחושים להמשיך ולמתוח את זה. מעולם מעטים עשו כל כך הרבה עם כל כך מעט. וגרמו לזה להישמע כל כך קל לעשייה".
ב-3 באוקטובר בשנת 1975 יצא ללהקת המי תקליט ששם מאחור את היצירתיות השאפתנית, שבאה בדמות אופרות רוק למיניהן. שם התקליט - THE WHO BY NUMBERS.
הפעם יש שירים קצרים, שאין ביניהם קשר עלילתי, אלא אם ברצונכם לחברם יחדיו לקונספט של ספקות ותיעוב אישי מצד היוצר הראשי, פיט טאונסנד. למרבית ההפתעה, להקת המי הצליחה לחמוק מחיצים רעילים, מבחינת יומרנות, במקומות בהם אמנים אחרים, שטבלו באופרות רוק ואלבומי קונספט ארוכים ומורכבים, נפגעו. אבל כשיצא האלבום הזה, באמצע הסבנטיז, התייחס אליו הקהל הרחב באדישות, כאוסף של שירים קצרים ותו לא.
אבל בכך הם פיספסו הזדמנות לצלול לתוך נפשו של טאונסנד באותו זמן ולגלות כיצד מרגיש כוכב רוק שבור שמוצא באלכוהול את המפלט שלו. אפילו השיר שהביא ג'ון אנטוויסל הבסיסט, SUCCESS STORY, משתלב היטב בקו הזה. בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט כי "אם לא הייתי מכיר את הנפש הפועלת טוב יותר - הייתי מנחש מיד כי זה הוא מכתב ההתאבדות של פיט טאונסנד". בעיתון מלודי מייקר נכתב כי "זו עבודה אישית מאד של איש מתוסכל מאד, שעייף מלהנהיג להקה, מבולבל מבחינה כלכלית ונסער בגלל מריבות בלתי פוסקות עם ההנהלה וגם עם זמר הלהקה, רוג'ר דאלטרי".
מעטים מדברים על האלבום הזה כשמדברים על להקת המי. הוא כמו דוקומנט שנדחק הצידה כי לא היה גרנדיוזי כמו אלבומים שנקראים "טומי" או "קואדרופניה". אבל מי שמחפש את האמת מאחורי הווילון של הבמה, יכול למצוא אותו כאן ובכמות רבה. פיט טאונסנד, אמן שלא בחל לחשוף את עצמו בפני הקהל, מציג לנו, המאזינים, את תיאטרון הנפש הפרטי שלו. לא קל לגלות את זה אך אי אפשר שלא להעריך אותו מאד על כנותו.
עם צאת התקליט היה לחברים להגיד גם את זה.
פיט טאונסנד לעיתון NME: "אין יותר תירוצים. אנחנו על הבמה כדי ליהנות. אם זה לא יקרה, נצטרך לעצור. היינו ממש קרובים להתפרק בגלל זה לאחרונה".
רוג'ר דאלטרי: "פיט נהג לקרוא בתקשורת את מה שאמרתי והבין שהמצב לא טוב. חשתי שהוא לא בטוח במה שהוא עושה ושזה משפיע עלינו כלהקה. אבל עכשיו כל זה נמצא הרחק בעבר, הלהקה חזרה להיות מאתגרת ופיט מנגן גיטרה באופן לא יאמן. הלהקה חשובה לנו יותר מפיספוס קצב או לשכוח מילים בעת השירה. הדבר היחיד שחשוב הוא להקת המי".
קית' מון, ששמע את עניין הבלגאן בלהקה דרך התקשורת, שקל גם הוא את צעדיו: "אולי זה קרה כי בקושי התראינו ובילינו. כלומר, לא הייתי בוחר באנשים האלו כחברים שלי, אבל לא הייתי בוחר אנשים אחרים מלבדם לנגן איתי".
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "בשלב הזה, גם אי-אופרה של הלהקה זה סוג של אלבום קונספט משלו. אמנם התקליט החדש מתיימר להיות סדרה של עשרה שירים לא מחוברים, אבל זו בעצם רק פוזה; אין כאן קו סיפור, אבל יש אחדות חשובה יותר - נושאים ליריים, סגנון מוזיקלי והפקה, תחושת זמן ומקום.
פיט טאונסנד תמיד נאלץ לחפש נושאים ודמויות, כמו גם רעיונות מוזיקליים, שהם רוק'נ'רול טהור. המתח בין התיפוף הפרוע של קית' מון, השירה של רוג'ר דאלטרי, מגבלותיו של טאונסנד כגיטריסט ומיומנותו של המלחין והתבוננות פנימה הפכו אותו לאחד הכותבים החדים ביותר ברוק. כמו ג'ון לנון, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, ג'ון פוגרטי ומעט מאד אחרים, לטאונסנד יש מושג מאוד ספציפי על מה הרוק'נ'רול ולמה הוא מיועד. כל מה שהוא עושה - שזה כמעט כל מה שלהקת המי עושה - מונע על ידי זה.
אופרות הרוק היו האמצעי האולטימטיבי של טאונסנד להביע את רעיון הרוק שלו ואת מקומו בעולם, אך עצם הרעיון היה מעורר ספקות בקרב מעריצי שיריו הישנים יותר. גם אם יצירות אלה צברו את לגיון המעריצים החדשים של המי, גרעין של מעריצים ותיקים המטיר כל כך הרבה האשמות על יומרה באופרה 'טומי' שטאונסנד הרגיש צורך להתפטר. התוצאה הייתה WHO'S NEXT, יצירה ללא קונספט. אז הגיע 'קוואדרופניה', יצירה פגומה הרבה יותר מטומי, אם כי במובנים רבים היא אמיצה יותר. כעת טאונסנד מביא את אלבום הקונספט הטוב ביותר שלו במסווה של סתם השלכה של עשרה שירים.
התחפושת יעילה בין היתר מכיוון שהיא בעיקר מוזיקלית. במקום להכות אותנו על הראש, כפי שעשה עם האופרות שלו, הוא עושה זאת הפעם בעדינות. כדי להחליף את הסינטיסייזר, הוא ממציא את הריפים הסטנדרטיים של הגיטרה החשמלית עם אקוסטית, ואף עם בנג'ו ויוקללי. טאונסנד מנגן בגיטרה אקוסטית באופן רוקי יותר מכל אחד אחר ברוק.
רבות נשמע על המחלוקת הפנימיות שבלהקה במהלך החודשים האחרונים. דאלטרי, מון ואנטוויסל הקדישו את עצמם לפרויקטים סולו נחותים, בעוד שטאונסנד, למעט כל מוזיקה נוספת שכתב עבור הסרט 'טומי', של קן ראסל, נראה כמעט בלתי פעיל מאז קוואדרופניה. באופן לא מפתיע, האלבום הזה נראה יותר מכוון לטאונסנד מאשר אפילו לאופרות, אם כי, מכיוון שניקי הופקינס הובא לכמה עבודות קלידים מבריקות, טאונסנד עשוי להופיע בתדירות נמוכה יותר מאשר בכל התקליטים האחרים של הלהקה.
חלק מנוכחותו היא בשירה. כזמר, טאונסנד נמצא אחרי דאלטרי, אם כי לאחרונה הוא פיתח טווח גרוני שאין לדאלטרי. עתה הם כל כך קרובים זה לזה שלעיתים קשה לדעת מי שר מה. אבל ברור שטאונסנד שר כאן יותר מכפי שהיה בעבר והוא גם שר טוב יותר. דאלטרי תמיד היה שטוח מדי רגשית ואילו טאונסנד מביא אש ותשוקה לשירים. הוא נמצא במסורת הגדולה של שירי הקול הקלאסיים של הרוק, כמו יאנג ודילן. לדאלטרי יש את הרגעים שלו, בוודאי, אבל כעת ברור שאם דאלטרי יחליט שהוא מעדיף לעשות סרטים גרועים במקום לשיר, להקת המי יכולה לתפקד ללא בעיה כשלישייה בלעדיו.
'האמת האמיתית, כפי שאני רואה אותה, היא שמוזיקת רוק כפי שהייתה לא ממש עכשווית לתקופות האלה', אמר לאחרונה טאונסנד. 'זו באמת המוזיקה של פעם. הדברים היחידים שממשיכים להתעדכן בזמנים הם השירים הבולטים בשל פשטותם'. טאונסנד היה תמיד המבקר הטוב ביותר שלו. זועם ככל שהוא נואש, האלבום עובר משיר לשיר על מרירות טהורה, התפכחות וחוסר תקווה.
אם זו יצירתו הבוגרת ביותר, זה בגלל שטאונסנד סוף סוף מודה שאין מוצא, שהוא חלק אפל ועמוק יותר מאותו דבר. הוא מתמודד עם העובדה מבלי להיבהל ממנה. ואכן, להקת המי עשתה את אלבומה הגדול ביותר לנוכח זה. אבל רק הזמן יגיד".
ב-3 באוקטובר בשנת 1983 יצא האלבום של ג'נסיס שנקרא בפשטות בשם הלהקה.
SIDE 1
1. Mama
2. That's All
3. Home By The Sea
4. Second Home By The Sea
SIDE 2
1. Illegal Alien
2. Taking It All Too Hard
3. Just A Job To Do
4. Silver Rainbow
5. It's Gonna Get Better
רבים תהו בשנת 1983 האם להקת ג'נסיס שכחה את עברה הפרוגרסיבי והמפואר לטובת התמסחרות קשה בעולם הפופ הצר. לכן איבדה הלהקה רבים ממעריצי יצירותיה המורכבות יותר, כשמצד שני בא גל חדש שמשך לשלישיה הזו קהל רענן דווקא בזכות המוסיקה הקלה יותר לעיכול ראשוני, שיצרה באותה שנה. והתקליט הזה, עם הקוביות שבעטיפתו (שרבים קוראים לו דווקא בשם 'מאמא') מצליח, היכן שלהקות רוק מתקדם אחרות נכשלו, להראות כי זה לא קל ליצור שירי פופ פשוטים ונהדרים ולהציגם בצורה כה משכנעת. כי אחרי הכל, חברי ג'נסיס ראו בעצמם קודם כל כותבי שירים ושנת 1983 הייתה אחת משנות השיא בפופולריות הלהקה.
התקליט הזה, שנקרא בשם הלהקה, הוקלט במשך ארבעה חודשים והפך לרב מכר אדיר עם יציאתו, בזכות כמה להיטים שיצאו ממנו, כשאחד מהם הוא המפתיע והבולט ביותר. אני מדבר על MAMA, שפותח את אריך הנגן הזה באופן הכי דרמטי ונכון. ככה זה כשהזמר בשיר, פיל קולינס, הוא גם שחקן מקצועי שיודע להיכנס היטב לדמות, כשאת הצחוק המטורף הוא לקח מהשיר THE MESSAGE שיצא, שנה לפני כן, מגרנדמאסטר פלאש וחמשת הזועמים.
קולינס הסגיר כי השיר נכתב בהשפעת הספר 'הירח הוא בלון', שכתב דייויד ניבן כאוטוביוגרפיה, ובו תיאר את התאהבותו בפרוצה מבוגרת שלא החזירה לו אהבה שכזו. הקהל הבריטי דווקא החזיר אהבה ושילח את השיר הזה למקום הרביעי במצעד. אצלנו, בישראל, הוא אף הגיע למקום גבוה יותר.
גם השיר השני בתקליט, THAT'S ALL, הושמע ללא הרף בתחנות הרדיו ברחבי העולם. ולמרות שנושא השיר הוא על אהבה כושלת, המוסיקה גרמה לאנשים רבים לזמזמו במקומות שונים. אם באוטו, בעבודה, בשטיפת הכלים או בטיול כזה או אחר.
וכדי להזכיר לנו שבכל זאת יש לג'נסיס עבר פרוגרסיבי מפואר, מגיע השיר HOME BY THE SEA, שמחולק למעשה לשני חלקים ומדבר על אנשים שנכנסים לבית ונלכדים בין רוחות רפאים בו, שמספרות את סיפורן. כך מסתיים הצד הראשון של התקליט כשצידו השני נפתח בשיר הומוריסטי, ILLEGAL ALIEN, שמדבר על נסיונם של מקסיקנים להיכנס באופן לא חוקי לארה"ב. למרות הקריצה בשיר, היו שהאשימו בזמנו את ג'נסיס בגזענות בגלל זה. כמו כן, הקטע בשיר בו המסתנן מציע כשוחד את שירותיה המיניים של אחותו, נחתך משידור בתחנות רדיו רבות. וגם המבטא המזויף שקולינס משתמש בו פה לא תורם.
מכאן חוזרת הלהקה לאחד מתבליניה החזקים אז והוא בלדת פופ, עם TAKING IT ALL TOO HARD, עם טוני באנקס שמלהטט בקלידים (ותמיד גורם לי לתהות כיצד זה היה נשמע עם ההאמונד והמלוטרון שלו מהסבנטיז...). צד זה נמשך עם עוד שני שירים שלא מוזכרים בערגה בפי רבים ממעריצי הלהקה, אולי מסיבה ברורה. אלו הם JUST A JOB TO DO ו- SILVER RAINBOW, כשהשיר החותם, IT'S GONNA GET BETTER, מחזיר אותנו לטריטוריה הטובה.
ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט כך: "במובנים רבים, האלבום החדש של ג'נסיס הוא הבטוח ביותר שלה עד כה. במקום לדחוף קדימה בנחישות, כפי שעשתה עם ABACAB, או רק לחדד את הישגי קודמיה, כפי שהיה במקרה של SELLING ENGLAND BY THE POUND. ג'נסיס נראית לא יותר מאשר ניסיון להיות כל הדברים לכל האוהדים.
ובכל זאת, שני שירים, 'מאמא' ו'זה הכל', אכן פורצים דרך חדשה. הראשון חזק מבחינה קצבית ורעיונית, ודוחף את הלהקה לשיאים חדשים של דרמה מוזיקלית וביטוי קצבי, בעוד ש'זה הכל' היא חיטוט מרתק בתקוות שווא של חרטה רומנטית. אולם באופן כללי, הקצב של האלבום הזה הוא צעד אחד קדימה, שני צעדים אחורה".
באופן אירוני, באותה תקופה פעלה בהצלחה להקה בשם מאריליון, שחיקתה ללא בושה את סממני ג'נסיס הפרוגרסיבית של העבר ותקליט הבכורה שלה, 'תסריט לדמעות הליצן', הצליח מעבר למצופה, בימים בהם יצירות ארוכות נחשבו לדבר מת מן העבר. ג'נסיס, שהייתה אחת מהמובילות בתחום הזה, דווקא פנתה לאזור אחר לגמרי, כאילו באה להגיד כי עשתה את הטוב ביותר מבחינתה ועתה יש לה עוד מה להציע בתחום אחר - והאמת היא שזה הכי נכון לחשוב כך.
אוהבים את ג'נסיס עם פיטר גבריאל? אם כן - הרצאתי היא בדיוק ההרצאה בשבילכם!
להזמנות 050-5616459
ב 3 באוקטובר בשנת 1970 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט הישראלי "שבלול" בקולנוע ארמון דוד שבתל אביב.
מתוך הספר השני שכתבתי, "רוק ישראלי 1973-1967" (שיצא בשנת 2018): "הפרמיירה לסרט ׳שבלול׳ נערכה ב 3- באוקטובר בשעת חצות בקולנוע ארמון דוד שבתל אביב. מלבד איינשטיין וחנוך, הגיעו למקום שלל כוכבים: ג׳וזי כץ ושמוליק קראוס, אורי זוהר, חוה אלברשטיין, להקת האריות, להקת הצ׳רצ׳ילים, להקת הנמרים, להקת עוזי והסגנונות, להקת הכוכבים הכחולים, צבי שיסל, הלית קתמור ועוד.
מסביב למסלול הכניסה לקולנוע הצטופפו אנשים רבים. חלקם ניסו להתגנב פנימה עם הכוכבים אך נזרקו החוצה. שני אנשים מצאו רעיון מקורי כשגילו כי הצ׳רצ׳ילים נכנסו לאולם עם כלי נגינה. הם זזו הצידה, חזרו עם חפץ ארוך ועטוף ונכנסו איתו בטענה כי זהו כלי נגינתם. במהרה התברר, כי היה זה עמוד תמרור ׳עצור׳, אותו תלשו מהאדמה. השניים הורשו להישאר במסיבה לאות הערכה על מקוריותם. במהלך הלילה הוקרן הסרט כשלאחריו פצחו הצ׳רצ׳ילים בנגינה חיה".
הרצאות הרוק הישראלי הטובות ביותר. להזמנות 050-5616459
ב-3 באוקטובר בשנת 1979 היה ממש לא קל במחנה של להקת אבבא. בין השאר בגלל טראומה מדבר שקרה בין שמיים לארץ. בואו לקרוא.
זה היה אחרי הופעתה המוצלחת מאד של הלהקה באולם רדיו סיטי שבניו יורק. כדי להגיע ליעדה הבא, שכרה אבבא מטוס סילון פרטי שהיה בבעלותו של המיליונר הווארד יוז.
ביורן אולבאוס ואנייטה פלצקוג, שכבר היו גרושים אז, הסכימו ביניהם שלא לטוס יחדיו כדי שאם, חס וחלילה, יקרה משהו בטיסה - יישאר הורה אחד בחיים לילדיהם המשותפים. הפעם היה זה תורה של אנייטה הבלונדינית לעלות למטוס הסילון שכיוון את מנועיו לבוסטון, שם נקבעה הלהקה להופיע באותו ערב.
אבל זמן קצר לאחר ההמראה נקלע המטוס לסערה שצצה לפתע מצפון לניו יורק. זו לא הייתה סערה קטנה שאפשר להתעלם ממנה. אחרי הכל, בקונטיקט הרסה אז סופת טורנדו בניינים, מכוניות ומשאיות. מאות נפצעו והנזק היה רב.
מזג האוויר הרע גרם לכך שהמטוס לא יכל לנחות בשדה התעופה שנקבע, כי הוא גם נפגע מהסערה. הטייס החליט לחזור לניו יורק. בתוך המטוס מד העצבים היה גבוה מאד. עד כדי כך שהטייס החליט לנסות שוב והפנה את המטוס לבוסטון, בתקווה שמזג האוויר ישתפר. אבל תקוות לחוד ומציאות לחוד. הוחלט לחוג בעיגולים בשמיים עד שיהיה אפשר לנחות.
לפתע הטייס הבחין שהדלק אוזל ושעליו לבצע נחיתת חירום בניו המפשיר. עבור אנייטה, שגם כך סבלה מפחד טיסות, זה היה סיוט. מסביב הכל היה חשוך והמטוס רעד והטיל פחד איום. היא לא הפסיקה להתפלל בשפתיים רועדות ובעיניים דומעות.
גם מנהל ההופעות, בוס נורלינג, היה במטוס, וכמותה הוא חשב שהגיע הסוף המוחלט. "אנייטה הייתה היסטרית ואני לא מאשים אותה. אם מזג האוויר והרעידות לא הספיקו - הרי שגם לא היו אורות למסלול נחיתה. עבור הטייס הייתה זו משימה קשה ביותר". אבל הוא הצליח לנחות ומשם נכנסה החבורה הרועדת היישר למכוניות ולמקום ההופעה. אבל הסופה גרמה גם לפקקי מכוניות אדירים שארכו שעות כשבינתיים הוחלט לאחר את ההופעה בשעה וחצי. אנייטה הייתה במצב נפשי איום אך הצליחה איכשהו לעלות לבמה וגם לחייך. משם נקבע ללהקה לטוס מיד ליעד הבא בוושינגטון, אבל אנייטה התעקשה להישאר עוד לילה בבוסטון. היא נאלצה לקחת כדורי שינה כדי להצליח איכשהו לישון באותו לילה.
למחרת היא עלתה למטוס רגיל ובראשה מחשבות ברורות על הרצון לחדול מסיבובי הופעות. כשהגיעה לוושינגטון, אפקט הטראומה מהטיסה ההיא התיישב עליה והיא נעלה את עצמה בחדר המלון. השאר היו בטוחים שלא יהיה מופע, עם הזמרת במצב של הלם. השעות חלפו ומנהל הלהקה, סטיג אנדרסון, ניסה בזעם רב להיכנס לחדרה של אנייטה. היא לא אפשרה לו. ביטול הופעה שכזו יכל לעלות הון לאבבא, בגלל שהביטוח לסיבוב ההופעות נעשה בחברת "לוידס" בלונדון וללא אישור מחלה ברור, היה ברור שהלהקה תאלץ לספוג סכום כסף אדיר אם לא תעלה לבמה.
אז הסכימה אנייטה להכניס לחדרה רק רופא. הוא יצא משם כשהוא מודיע שהחום שלה עלה ל-40 והיא מקיאה ומשלשלת ללא הרף. ההלם, בתוספת הצטננות, הוביל לשפעת. אז הוחלט לבטל את ההופעה ואלפי מעריצים שקנו כרטיסים והגיעו לאולם, נדהמו לגלות שהערב שלהם נהרס.
ב-3 באוקטובר בשנת 1941 נולד צ'אבי צ'קר (אמן הטוויסט ששמו האמיתי ארנסט אוונס).
בתחילת הסיקסטיז הפך סגנון הטוויסט להיות הטרנד החדש! ומי אם לא צ'אבי צ'קר הוא שהפך להיות מלך הטוויסט, ללא עוררין. הקהל הבריטי היה חם מאד על הסגנון הזה, שגרם לגוף להתפתל (ולכן השם של הז'אנר), ורץ לקנות כל שיר שהמילה "טוויסט" הייתה בו. הדעות על הסגנון הזה, בקרב מבקרי מוזיקה באנגליה, היו חלוקות.
אמן הג'אז המוביל אז, אייקר בילק, אמר: "אני לא חושב שהקהל יבלע את הדבר הזה. באמריקה היו כנראה זקוקים לשגעון חדש שיגרום לתחיית הרוק'נ'רול. הטוויסט בהחלט עשה שם את העבודה. אבל אצלנו כבר יש שגעון חדש והוא נקרא TRAD JAZZ". כך אמר מי שהיה ממובילי זרם הג'אז הזה באנגליה.
קליף ריצ'רד היה מתומכי הסגנון והזמרת הצעירה, הלן שפירו, סיפרה שזה סגנון מקסים והוסיפה: "לבחורות הצעירות זה ממש מתאים כי התנועות של הטוויסט בנויות היטב למבנה הגוף שלנו".
האם הטוויסט יחזיק מעמד עוד זמן רב? ובכן.... בואו נרקוד אותו כל עוד זה קורה ועד שהביטלס יפרצו.
ב-3 באוקטובר בשנת 1978 הקליט פול מקרטני באולפן קטע אינסטרומנטלי עם כוכבי רוק ידועים אחרים.
הקלטת הקטע ROCKESTRA התקיימה באולפני אבי רואד בין השעות 10:30 עד 18:30, והשתתפו בה כמה ממוזיקאי הרוק הידועים יותר בבריטניה. הם כללו את דייוויד גילמור מלהקת פינק פלויד, האנק מרווין מהצלליות, פיט טאונסנד מלהקת המי, ג'ון בונהאם וג'ון פול ג'ונס מלהקת לד זפלין, רוני ליין וקני ג'ונס מלהקת THE FACES (המפורקת אז), וברוס תומאס מלהקת הליווי של אלביס קוסטלו, האטרקציות.
גם המתופף קית' מון הוזמן, אך הוא מת זמן קצר לפני ההקלטה. רינגו סטאר דחה את ההזמנה להשתתף מכיוון שהיה מחוץ למדינה. גם הגיטריסטים אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג' לא הצליחו להגיע. מקרטני: "יש לי זכרונות טובים מההקלטה הזו. מג'ון בונהאם במיוחד בתופים, כי הוא תחנת הכוח מאחורי קטע הקצב. וכל החבר'ה הנהדרים שהופיעו, פיט טאונסנד, האנק מרווין, הרבה אנשים ממש מגניבים. מדהים כמה חזק כולם ניגנו יחד. עם אנשים כמו פיט טאונסנד, גארי ברוקר, האנק מרווין, רוני ליין, ריי קופר ודייב גילמור, היית מצפה לסאונד מחוספס יותר ופחות נשלט. אבל זה לא יצא כך. כשאתה מכנס 14 מוזיקאי רוק ביחד בפעם הראשונה, הם יכולים להיות צמודים להפליא. שאלתי את הבחור שהולך לצלם את זה אם הוא יכול לצלם את זה כמו שהם מצלמים חיות בר. כי אם כולם מבחינים במצלמות ובאורות, כולם קופאים ולא ידברו בטבעיות וכולם מתביישים. אז הם שמו את כל המצלמות מאחורי קיר גדול ואף אחד לא יכל היה לראות את המצלמות והרבה מהם אפילו לא ידעו שזה מצולם. לג'ון בונהאם לא היה מושג שזה צולם... למעשה הוא תובע אותנו!"... את המשפט האחרון אמר פול בהלצה, כמובן.
ואם עסקינן במקרטני, אז ב-3 באוקטובר בשנת 1983 יצא תקליטון משותף לו ולמייקל ג'קסון עם השיר SAY SAY SAY.
כך מקרטני סיפר על השיר הזה (שלמען האמת, אני לא ממש אוהב אותו) בספרו THE LYRICS: "זה היה זמן חג המולד. מישהו התקשר אלי, ואת הקול הגבוה הזה לא זיהיתי שאמר, 'היי, פול.' חשבתי, 'זו ילדה מעריצה ואיך לעזאזל היא קיבלה את המספר שלי?'. די התעצבנתי. ואז הקול אמר, 'זה מייקל'. ופתאום התחוור לי. זו לא הייתה ילדה; זה היה מייקל ג'קסון, והוא בעצם אמר, 'אתה רוצה לעשות כמה להיטים?' ואני אמרתי, 'טוב, כן, בטח. בוא הנה'. דרכינו הצטלבו כמה פעמים לפני כן. מייקל כיסה את השיר GIRLFRIEND של להקת כנפיים באלבומו OFF THE WALL, ואני הכרתי את המפיק שלו, קווינסי ג'ונס, הרבה זמן.
אז מייקל טס לאנגליה והגיע למשרד שלי בלונדון. עלינו עד לקומה העליונה, שם יש לי פסנתר, ופשוט התחלתי לשיר SAY SAY SAY. נתתי לו להוביל לא מעט, ואני חושב הרבה על הרגישות של השיר עבור מייקל. BAPTISED IN ALL MY TEARS - זו שורה שלא הייתי משתמש בה. הייתי עוזר עם המנגינה, והוא היה זורק את המילים. שניהם היו די נרגשים לעבוד יחד, והשיר התגבש יפה במהירות; הדלקנו אחד את השני. רשמתי את המילים, ובזמן שעזבנו את המשרד היה לנו שיר. אני חושב שהפעם הראשונה שאנחנו הקלטנו את זה כהדגמה, זה רק שנינו ששרנו ואני בגיטרה".
ב-3 באוקטובר בשנת 1969 הופיעה להקת לד זפלין בתיאטרון CIRCUS שברובע סכוונינגן בהולנד.
להקת החימום הייתה STEAMHAMMER ומנהלה, בארי טיילור, סיפר: "הסכמתי לעשות את ההופעות האלה כי ידעתי שזו הלהקה המדוברת ביותר בשטח. זכור לי שמקום ההופעה לא היה מלא לגמרי. נתקלתי בג'ון פול ג'ונס, בשעת אחר צהריים לפני המופע, וגיליתי מולי בחור מסביר פנים. רוברט פלאנט היה מאד נלהב וחברותי. ג'ימי פייג' היה שקט מדי ומרוחק. אני מניח שהוא כבר ראה את הכל, בהופעותיו בעבר עם להקתו הקודמת, היארדבירדס. כמנהל לא מנוסה, כפי שהייתי אז, נרתעתי מאד מגישת הניהול של פיטר גראנט את לד זפלין. הוא דרש בתקיפות מהאמרגן ההולנדי לשלם את כל הכסף מראש וללא שום ויכוח".
להזמנת ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין": 050-5616459
ב-3 באוקטובר בשנת 1963 הופיעו קליף ריצ'רד והצלליות בקולנוע תמר בחיפה. האלילים העניקו שם שתי הופעות. הראשונה בשבע בערב והשניה בתשע וחצי.
במהלך הופעה זו נפל אחד מחברי הצלליות קורבן לגניבה מקומית. היה זה גיטריסט הליווי, ברוס וולש, שמכיס המכנסיים שלו נגנב שעון יקר מאד וכסף מזומן. הוא הגיש תלונה במשטרה המקומית.
בני הנוער שגדשו את המקום הגיבו בהתלהבות גדולה ביותר לנוכח האלילים, שיומיים לאחר מכן סיימו את סיבוב ההופעות הישראלי בקולנוע אדיסון שבירושלים. מחיר כרטיס עמד על כארבעים לירות.
"יום בחיי חיפושית" - 3 באוקטובר
1959 - הופעה במועדון קסבה, בליברפול.
1960 - הופעה אחרונה במועדון אינדרה בהמבורג. זאת אחרי 48 לילות רצופים ללא חופש. הם עזבו את האינדרה בגלל לחץ משטרתי שנגרם מתלונות, בעיקר על ידי האישה שגרה מעל המועדון. ג'ון לנון: "המבורג היא שעשתה את זה. שם באמת התפתחנו. כדי להניע את הגרמנים ולשמור על זה במשך שתים עשרה שעות בכל פעם, באמת היינו צריכים להשתולל. לעולם לא היינו מתפתחים כל כך אם היינו נשארים בבית. היינו צריכים לנסות כל דבר שעלה לנו בראש בהמבורג. לא היה ממי להעתיק. ניגנו מה שהכי אהבנו והגרמנים אהבו את זה כל עוד זה היה חזק". ברונו קושמידר, שהחליט להפוך את האינדרה בחזרה למועדון חשפנות, העביר את הביטלס בלילה שלאחר מכן למועדון קייזרקלר הגדול יותר.
1962 - הופעת ערב במועדון קאברן בליברפול. לצד הביטלס הופיעה להקת THE ECHOES ודניס קונרוי, מוסיקאי מליברפול היה שם וסיפר: " להקת THE ECHOES הייתה כמו להקת הצלליות רק עם הרבה הד והדהוד. חבריה היו במועדון הקאברן בלילה אחד כשהביטלס בדרך כלל עמדו בראש הרשימה. היה ללהקת ההדים מקום מרכזי והם היו בסדר, אבל כולם באו לראות את הביטלס שבאו אחריהם. יש לי זיכרון חי כשראיתי את ההדים עומדים שם בפה פעור לרווחה. לא היה להם מושג מה הולך לעקוב אחריהם והם מעולם לא שמעו דבר כזה".
1963 - מקליטים באולפני EMI באבי רואד שני שירים. הסשן התחיל ב-10:00 והסתיים ב-13:00. ג'ורג' האריסון לא נכח באולפן כי טרם חזר מהחופשה שלו באמריקה. הוא ייצטרף שוב ללהקה מאוחר יותר באותו היום. שני השירים שהוקלטו הם I WANNA BE YOUR MAN ו- LITTLE CHILD. באותו יום הופיעו הביטלס בסשן חי עבור הבי.בי.סי. הראיון הוקלט ברחוב מונמות' 13, לונדון, ושימש כחלק מאייטם בן 12 דקות על תופעת המרסי ביט, שהוצגה על ידי טוני הול. בנוסף לביטלס רואיינו גם אנשים אחרים שהיו לצדם בתחילת הדרך, לפני שהתפרסמו.
1964 - הביטלס מצטלמים לתוכנית הטלוויזיה האמריקאית, SHINDIG. הצילום נעשה באנגליה.
1966 - למרות שאושפז בספטמבר 1966 לאחר מינון יתר של תרופות מרשם, מנהל הביטלס, בריאן אפשטיין, נאלץ לצאת ממרפאת ההחלמה שלו ביום זה כדי להכחיש את הדיווחים לפיהם פול מקרטני עוזב את הביטלס.
בחלק האחרון של 1966 נראו השערות רבות בעיתונות שהביטלס מתפרקים, בעקבות ביקורם הרה האסון בפיליפינים כמו גם סיבוב הופעות בעייתי בארה"ב. אפשטיין ביקש לשלול את התפצלות העסק אותו ניהל.
1968 - מקליטים באולפני טריידנט, בלונדון, את השיר של ג'ורג' האריסון, SAVOY TRUFFLE. בשיר הזה לא ניגן כלל ג'ון לנון. האריסון כתב את השיר על חברו הקרוב, אריק קלפטון שיותר מדי אהב שוקולדים. האריסון אמר לו שאם ימשיך לאכול שוקולדים, שיניו ייעקרו.
1969 - ג'ון לנון ויוקו אונו מקליטים באולפני לנסדאון בלונדון. השיר המוקלט הוא DON'T WORRY KYOKO שנועד להיות בצד ב' של התקליטון שלהם כפלסטיק אונו בנד, COLD TURKEY. זו הפעם היחידה שהשניים ביקרו באולפן הזה וזמני ההקלטה אינם ידועים.
הרצאותיי "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" ו"הביטלס למיטיבי לכת" כמו גם הרצאות מוזיקה מרתקות אחרות, להזמנה: 050-5616450
ב-3 באוקטובר בשנת 1968 הופיעה להקת ג'פרסון איירפליין בארוע צדקה שנערך במוזיאון וויטני בניו
יורק. "הם לא ידעו מה לעשות איתנו", אמרה גרייס סליק הזמרת, "הנשים היו עם מינקים ויהלומים, בתסרוקות הכוורת שלהן".
הערב התחיל רע כשהמאבטחים חסמו את כניסתו של הבסיסט, ג'ק קאסידי, עד שאחד המארגנים ירד להסביר מי הוא היה. גרייס סליק הביאה איתה בקבוק של סאות'רן קומפורט, והיא לגמה ממנו שוב ושוב. עד אז, הפסנתרן הקלאסי, ריימונד לבנטל, סיים לנגן את הפתיחה שלו - יצירה של ליסט - כשגרייס כבר הייתה שיכורה לגמרי. הלהקה חיכתה בחדר בקומה העליונה בוויטני, וגרייס קיבלה מיקרופון אלחוטי לשימוש. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא אי פעם ראתה אחד כזה. היא הייתה רגילה עד אז למיקרופון עם כבל ארוך.
במעלית, כשהיא יורדת לאולם הגדול, היא התחילה ללגלג על הקהל, לא מודעת לכך שכל מילה שהיא אמרה מגיעה דרך מערכת הכריזה.
"היה לי את המיקרופון האלחוטי הזה ואני מדברת", היא אמרה. "עד שהגענו לבמה, הקהל כבר לא היה כזה לבבי". כשהם התחילו לנגן, גרייס התחילה להטיח עלבונות בקהל העשיר הלבוש בטוקסידו ושמלות ערב.
"שלום, טיפשים", היא אמרה להם. "יש לכם את רמברנדט תלוי אצלכם ורולס רויסים במוסך, אבל אין לכם שום אומץ. אתם תכשיטים מטונפים (FILTHY JEWELS)". אנשים בקהל נדהמו כי חשבו שהיא אמרה FILTHY JEWS (יהודים מטונפים). אחר כך היא המשיכה להעליב את אשת אוצר התערוכה, בדרישה לדעת אם היא
אי פעם שכבה עם בעלה או ראתה אותו רק בגיוסי כספים. שאר הלהקה המשיכה לנגן, רגילה היטב לשטויות של גרייס סליק על הבמה.
כתב עיתון VILAGE VOICE היה שם ולא חסך ביקורת שלילית בטור שלו. "גרייס הייתה הכי שוחקת", נכתב שם, "הסתובבה עם מיקרופון אלחוטי, מתיזה את השטויות שלה, באנטי שלה. מישהו שנשאר אנונימי כאן אמר מאוחר יותר שצריך להגיד לה שהיא פשוט מרשמלו אוורירי ושכדאי לה לרדת מהשטות שלה. גרייס סליק, בתו של סוכן מניות ונושרת מבית ספר, אינה מגניבה במקומות הרחוקים ביותר של דמיונו של אף אחד מלבדה. הייתי רוצה לשמוע מה היא יכולה לעשות מלבד לשיר בזיופים. היא פשוט לא עושה לי את זה".
מנהל הלהקה, ביל תומפסון, ביקש להסביר: "זו תמיד הייתה הרפתקה איתה. בהתחשב בשילוב של גרייס
ושתיה וירח מלא וכאשר היא קיבלה מחזור, זה היה זמן מסוכן מאוד. היא לא רק שתתה קצת - היא שתתה כל
מה שהיא יכלה להניח עליו את ידיה".
גם זה קרה ב-3 באוקטובר.
- בשנת 1945 הופיע אלביס פרסלי בפעם הראשונה. זה היה בתחרות כשרונות שנערכה כמדי שנה ביריד מיסיסיפי-אלבאמה ונשאה פרסים. מורתו של אלביס, גב' אולטה גריימס, שגרה בשכנות למשפחת פרסלי, היא שרשמה את הילד לתחרות לאחר ששמעה אותו שר בתפילת הבוקר שנערכה בבית הספר. הוא ביצע בתחרות וללא ליווי את השיר OLD SHEP (של רד פולי) כשהוא נעמד על כסא. הוא היה אז בן עשר והגיע למקום החמישי.
- בשנת 1978 שיחררה להקת איירוסמית' בערבות 30 מעריצים שנתפסו מעשנים ג'וינטים במהלך הופעת הלהקה ב- FORT WAYNE COLISEUM שבאינדיאנה.
- בשנת 1969 ערכה להקת פליטווד מאק סשן באולם הופעות ריק במרכז לונדון על מנת לבדוק את מערכת ההגברה החדשה שבנתה לה במיוחד חברת WEM. מגברים מתוצרת פנדר החליפו ביום הזה את מגברי חברת ORANGE.
- בשנת 2000 ניצב שוב מארק דייויד צ'אפמן, רוצחו של ג'ון לנון, מול ועדת השיחרורים ונאלץ לשמוע כי אינו יוצא לחופשי, בגלל ששחרורו ימעיט מחומרת המעשה שעשה.
- בשנת 1954 נולד הגיטריסט סטיבי ריי ווהאן. הוא מת בשנת 1990.
- בשנת 1967 הופיעה להקת CREAM בערב משותף עם ריצ'י הייבנס במועדון CAFÉ AU GO GO שבניו יורק. סגנון הנגינה המיוחד של הייבנס בגיטרה השפיע מאד על כתיבת השיר AS YOU SAID, שייצא באלבומה השלישי (שנקרא WHEELS OF FIRE) של שלישיית הרוק הידועה.
- בשנת 1967 מת זמר הפולק וודי גאת'רי, שהשפיע רבות על בוב דילן.
- בשנת 1965 ניגן הבסיסט הבריטי ג'ון מקווי את הופעתו האחרונה עם ג'ון מאייאל, לפני שפוטר בגלל בעיות שתיה. מי שהחליף אותו היה ג'ק ברוס. הבסיסט החדש דרש לערוך באופן מיידי חזרה מסודרת עם מאייאל ולהקתו. זאת בניגוד לגישתו החופשית יותר של מאייאל עצמו שאהב להגיע לבמה עם רשימת שירים ספונטנית.
- בשנת 1938 נולד זמר הרוק'נ'רול אדי קוקרן. הוא מת בתאונת דרכים בשנת 1960.
- בשנת 1949 נולד לינדסי באקינגהאם, הגיטריסט / זמר של להקת פליטווד מאק, החל משנת 1975.
- בשנת 1965 נעצר ג'וני קאש על ידי אנשי הגבול האמריקנים בגבול עם מקסיקו. הם חשדו בו כי ברצונו להבריח הרואין. בחפציו נמצאו מעל 1,000 כדורים של תרופות. הוא קיבל עונש על תנאי.
- בשנת 1980 נערכה הקרנת בכורה בארה"ב לסרט של פול סיימון בשם ONE TRICK PONY. הביקורות היו בעיקר רעות. בסרט מגלם סיימון את ג'ונתן, שהוא כוכב רוק מזדקן המנסה לעשות אלבום אבל נאלץ לעמוד מול חברת תקליטים אדישה ומפיק חסר תועלת. באותו זמן הוא נאלץ לנסות ולהציל את נישואיו המתפרקים. הקהל כבר הכיר את האלבום שנושא את שם הסרט ובתוכו הלהיט "מאוחר בערב".
- בשנת 2000 מת מסרטן בנג'מין אור, הבסיסט של להקת THE CARS. בן 53 במותו.
- בשנת 1988 יצא אלבום הסולו הראשון של קית' ריצ'רדס, גיטריסט הרולינג סטונס. שם האלבום הוא TALK IS CHEAP. זה היה בתקופת כאסח עם מיק ג'אגר ונראה היה אז שהרולינג סטונס לא יעבדו יותר ביחד.
ב-3 באוקטובר בשנת 1980 יצא אלבום הופעה כפול ללהקת "נחש לבן" (WHITESNAKE). אז מה היה שם, מאחורי ההקלטות שנערכו בשנים 1978 ו-1980? בואו לקרוא.
SIDE 1
1. Come On
2. Sweet Talker
3. Walking In The Shadow Of The Blues
4. Love Hunter
SIDE 2
1. Fool For Your Loving
2. Ain't Gonna Cry No More
3. Ready An' Willing
4. Take Me With You
SIDE 3
1. Come On
2. Might Just Take Your Life
3. Lie Down
4. Ain't No Love In The Heart Of The City
SIDE 4
1. Trouble
2. Mistreated
קודם כל, השיר "אין אהבה בלב העיר", בלדה אפלה ומרגשת, הפך לאחד השירים המפורסמים יותר של הלהקה הזו בתקופתה הראשונה. השיר, שנכתב על ידי מייקל פרינס ודן וולש, התפרסם לראשונה על ידי בובי בלנד בשנת 1974. דייויד קוברדייל, זמר ומנהיג הלהקה, לקח את השיר הישן והאט אותו כדי ליצור דרמה וגם שיר טוב לאודישן, עבור נגנים שביקשו להיכנס בהמשך.
זה בהחלט להיט גדול, "עד לנקודה שבה אנשים עדיין חושבים שכתבנו את השיר הזה", אמר הגיטריסט ברני מרסדן. "הייתי מעריץ גדול של בובי בלנד וחשבתי שבקולו של דיוויד נוכל לעשות גרסה נהדרת ממנו, מה שעשינו. אבל לא הבנו עד הסוף את המילים, אם אי פעם קראתם את המילים של זה, זה שגוי. זה בגלל שבאולפן, לא הצלחתי לזכור את הקטע האמצעי אז פשוט המשכתי לחזור על זה. זה באשמתי - לא בדקנו את הגרסה של בובי בתקליט עד שהקלטנו אותו. אבל כן, האטנו את זה ודייויד שר גרסה פנטסטית".
חודשיים לפני צאת התקליט READY AND WILLING, הלהקה הוציאה תקליט הופעה, שהוקלט בשנת 1980 בהאמרסמית' בלונדון, רק לקהל היפני. בהמשך זה הפך לתקליט השני באלבום ההופעה הזה. התקליט הראשון במארז, שהוקלט בשנת 1978, הציג את הלהקה בדיוק כשנכנסה לסיבוב ההופעות לקידום READY AND WILLING. לצד קוברדייל נמצאים גם שני חברים סגולים, שהיו עמו לפני כן בדיפ פרפל – האורגניסט ג'ון לורד והמתופף איאן פייס. הבסיסט הוא ניל מאריי והגיטרות הופעלו על ידי ברני מרסדן ומיקי מודי. חשוב לציין שבתקליט מהאמרסמית' היה זה המתופף דייב דול, שלא קיבל במקור קרדיט על תיפופו.
בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "הלהקה יצרה אלבום חי מצוין שאמור להצליח בכל מקום. יש בו שורשי רוק ורית'ם אנד בלוז טובים. הקול המחניק של קוברדייל, יעיל מספיק כדי לגרום לקהל הבריטי שלהם לשירה תאוותנית. מבחינה מוזיקלית, זה יעיל כמו דיפ פרפל במיטבה. ללהקה זו יש את כל הכימיה לפצח את השוק של ארצות הברית והאלבום הזה צריך לעזור לה במשימה".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
Comments