top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 בדצמבר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-3 בדצמבר (3.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "נסענו לאורך הכביש המהיר הזה בפנסילבניה, ולפתע ראינו משאית צהובה באגם. אז צחקנו היטב על זה וחשבנו, 'טוב שזה לא שלנו' היה לנו את כל היום לפני שעמדנו להופיע בפן סטייט, ועצרנו לארוחת צהריים ועשינו מה שלא יהיה - היה הרבה זמן להרוג לפני ההופעה. אבל בכל מקרה, כשהגענו בסופו של דבר למקום, כל הציוד שלנו שכב על הדשא להתייבש. הסתבר שזו הייתה המשאית של הציוד שלנו שהייתה באגם. לא חשבנו שנצליח לעשות את ההופעה, אבל בסוף עשינו את זה" (אנני הסלאם, הסולנית של להקת רנסאנס)


ב-3 בדצמבר בשנת 1965 יצא באנגליה האלבום בו נמתחו כגומי גבולות מוזיקליים. זה הוא RUBBER SOUL של הביטלס.


תקליט זה נועד להיות מוצר מסחרי מובהק שיגיע בזמן לשוק התקליטים של חג המולד הבריטי, אך בדיעבד התגלה כהרבה יותר מזה. זה האלבום שמותח קו ברור בין הביטלס ושיריהם הפשוטים לבין הביטלס עם שיריהם המורכבים יותר.


ארבעה עשר שירים יש באלבום וקטע אינסטרומנטלי שהוקלט עבורו בשם TWELVE BAR ORIGINAL לא הגיע לקו הגמר ונותר גנוז, עד צאתו בסדרת האנתולוגיה של הביטלס בשנות התשעים.


ג'ורג' מרטין: "זה התקליט הראשון בו הצגנו ביטלס חדשים לעולם. עד אז עשינו אלבומים שנשמעו כאסופת שירים וכאן התחלנו לחשוב במונחים של תקליט אמנותי שלם".


נורמן סמית', טכנאי ההקלטה: "מבחינתי, 'ראבר סול' היה תקליט קשה להקלטה. לא נהניתי מתהליך ההקלטה שלו וחשתי בשינוי היחסים בין ג'ון ופול. משהו קרה ביניהם לפני כן ואינני יודע להגיד מהו. פול הפך ליותר דומיננטי והחל להורות לאחרים מה לנגן. זה הגיע למצב בו היה מפיק בחדר הבקרה ושמו ג'ורג' מרטין ומפיק באולפן ושמו פול מקרטני. ג'ורג' וג'ון החלו לחטוף ממנו כשהוא משוכנע שהוא יודע מה צריך לעשות, בעודו מצטט אלבומים אמריקניים ומכריח את ג'ורג' לנגן בסגנון הזה. לא פעם הוא זרק את ג'ורג' הצידה והקליט בעצמו את הגיטרה החשמלית, שתמיד נחה שם בשבילו ליתר ביטחון. ג'ורג' מרטין בדיוק עזב את משרת המפיק השכיר של האולפן, אחרי שהתווכח עם אי.אם.איי על גובה שכרו. הייתי בטוח שתפקיד המפיק יועבר אלי. התחלתי להפיק את 'ראבר סול', אבל במהרה הרגשתי שאני לא רוצה לעשות את זה. הלכתי לביטלס ואמרתי להם שאני רוצה לעזוב לטובת עבודה חדשה. זה העציב אותם והם הלכו לקנות לי שעון יפהפה מזהב. המתנה הזו ריככה אותי והסכמתי להמשיך לעבוד עמם כטכנאי, ובהסכמה שאחר כך אלך לדרכי. ג'ורג' מרטין הפיק בסוף את התקליט כמפיק עצמאי כשהביטלס הם לקוחותיו".


בעטיפת האלבום, הראשונה שלא כללה בחזית את שם הלהקה, גילה העולם כמה הביטלס השתנו מול עיניהם. רוברט פרימן צילם את הארבעה בחצר ביתו של ג'ון וסיפר: ״רציתי להביא זווית חדשה ומעניינת של הביטלס, עם צבעים כמו ירוק, חום ושחור. הגינה של ג'ון התאימה מאד והביטלס לבשו בגדים שהתאימו לצבעים שביקשתי״.


הסיפור השלם על האלבום - לקריאה בספר "ביטלמאניה!".


הרצאות בוטיק על הביטלס ועוד, להזמנה: 050-5616459


וב-3 בדצמבר בשנת 1963 היה עוד יום עתיר חוויות לביטלס...


ביום זה החלה סדרת MEET THE BEATLES ברדיו הבריטי. רינגו סטאר היה בחלק הראשון. הוא שוב אמר שיפתח מספרה לנשים אם עניין הביטלס יגמר. הוא גם ציין שאם כספי ציבור לא משמשים להגנה משטרתית בהופעות שלהם, זה יעלה הון בחשבונות בבתי החולים. הוא תיאר את חברתו האידיאלית בתור מישהי שצריכה להיות 'קטנה ממני, היא תהיה רזה ונשית, היא תהיה אינטליגנטית אבל לא חכמה מדי, היא תהיה טבחית מופלאה והיא תוכל לדבר".


סטודנטיות למכללה המקומית לאמנות, ויקי מיטשל וברניס גודול, בילו זמן מה עם הביטלס לפני ההופעה הראשונה ביום זה, לאחר שזכו בתחרות לעיצוב בגדים עבורם. פול הבריח את הבנות ואת כתב פורטסמות' איבנינג ניוז דרך אנשי האבטחה. מיטשל אמרה לחדשות, 'כולנו ישבנו סביב שולחן. פול הסתכל בסקיצות שעיצבנו. הוא וג'ון אהבו אותן מאוד. רינגו כמעט לא אמר כלום. הם חשבו שחליפה אחת דומה למשהו שהם כבר הכינו. הם אהבו את השכמיות. כוסות תה הובאו פנימה. פול, רינגו וג'ורג' אכלו פיש אנד צ'יפס אבל ג'ון התלוצץ, 'בשל תאונה אני לא יכול לאכול דגים וצ'יפס'. הוא רצה סלט, אבל סיים עם מרק עגבניות".


ראש העיר של פורטסמות' ואשתו עמדו בחלק האחורי במהלך המופע הראשון שם של הביטלס. בתם קרוליין התחננה לאביה שישתמש בהשפעה האזרחית שלו כדי להשיג חתימות לשמונה תלמידות בבית ספרה. כמה מטבעות הושלכו על הבמה כשהם שרו "כסף (זה מה שאני רוצה)". ג'קלין קאפסטיק, מהשלוחה הצרפתית של חברת התקליטים EMI, עמדה בצד הבמה, לצד שני כתבים צרפתים שראיינו את הביטלס בציפייה לביקורם המתוכנן בפברואר בפריס (עליו תקראו בהרחבה בספר שלי על הביטלס, "ביטלמאניה!").


הביטלס השתמשו כעת במגברי VOX בעוצמת 60 וואט. רג' קלארק, מנהל המכירות של החברה, אמר: "בעבר הם השתמשו במגברים של 30 וואט שזה הממוצע לכל להקה מקצועית, אבל הם אמרו לנו שהצרחות והצעקות של המעריצות לא מאפשרות להם לשמוע את מה שהם מנגנים". בתחילת השנה, קלארק הסכים

עם מנהל הלהקה, בריאן אפשטיין, שיספק לביטלס שני מגברי VOX בחינם אחרי שאפשטיין הבטיח לו שהם לא ישתמשו במגברים אחרים.


ב-3 בדצמבר בשנת 1966 יצא תקליט ההופעה הראשון של הרולינג סטונס, ששמו GOT LIVE IF YOU WANT IT.


התקליט, שהוקלט באוקטובר 1966 באנגליה, יצא בזמנו רק בארה"ב והפך במהרה למושמץ בגלל סאונד ההקלטה, עם צווחות הקהל שהטביעו את המוזיקה.


וזאת למרות שחלק מהתקליט הוקלט בכלל באולפן כשצרחות הקהל נוספו לאחר מכן. "זה אלבום סתמי שנועד למלא חלל ואולי אף רק כדי להרוויח עוד קצת כסף לחברת התקליטים לפני שכל סיפור הסטונס יסתיים", הוא כתב בספרו ROLLIN WITH THE STONES.


התקליט הזה יצא רק בגלל התחייבות חוזית של הסטונס מול חברת התקליטים האמריקנית, 'לונדון רקורדס', שביקשה לספק במהירות עוד מוצר לשוק המכירות של חג המולד. לא פלא שחברי הלהקה התרחקו מלהתלהב ממנו.


ב-3 בדצמבר בשנת 1965 הוציאה להקת ההוליס תקליטון עם השיר IF I NEEDED SOMEONE, שכתב ג'ורג' האריסון. אבל קרה משהו עם תקליטון זה שהביא לריב בין איש החיפושיות לחברי ההוליס.

מה קרה שם? גם את חילופי הדברים הלא נעימים בין שני המחנות, שפורסמו בעיתוני הפופ הנדירים של אז, תגלו בספר שכתבתי על הביטלס, 'ביטלמאניה!'


שנים רבות לאחר מכן כתב גרהאם נאש בספרו: "לפעמים, אפילו ג'ורג' הקדוש לא ידע מתי לשמור את הדעות העצבניות שלו לעצמו. הוא הרגיש כאילו הוא הבעלים של הפאקינג שיר הזה ושלאף אחד אחר לא הייתה זכות לפרש אותו. זה לא היה כאילו הביטלס מעולם לא עשו גרסאות כיסוי בקריירה שלהם. הייתי צריך להזכיר לו דברים כמו A TASTE OF HONEY ו-MR MOONLIGHT או הגרסה האנמית שלו לשיר DEVIL IN HER HEART. אני מניח שגם הייתי צריך לקחת את העצה שלי ולסתום את הפה שלי, אבל שבועיים אחרי ההתפרצות שלו, עדיין חשתי צער ויריתי בחזרה בעיתונות. באותם ימים, לצבוט ביטל היה כמו חילול השם של האפיפיור. אבל למי לעזאזל אכפת. נמאס לי ממעמד הקדושה שלהם והאופן שבו הם אמרו כל מה שעל ליבם, לא משנה על מי זה השפיע, נכון או לא. כל לונדון הייתה בקטע שלהם.


קית' ריצ'רדס אמר את זה הכי טוב: 'הביטלס נמצאים בכל מקום כמו שקית מזוינת של פרעושים'. הם היו להקה נהדרת ואהבתי את התקליטים שלהם. כל להקה אנגלית הייתה חייבת להם חוב ענק, אבל לא הייתה לי כוונה לנשק את התחת שלהם. (ג'ורג' ואני והפכנו לחברים טובים מאוחר יותר בחיים). למרות שנשארנו חברים, ההתפרצות של ג'ורג' די קיללה את התקליטון, והוא נתקע במספר עשרים וארבע במצעד - לא ההצלחה הרגילה שלנו".


ב-3 בדצמבר בשנת 1971 יצא באנגליה אלבום הבכורה של להקת אי.אל.או - ואיזה אלבום מדהים זה!


כבר בינואר 1971 חשף המלודי מייקר לקוראיו: "להקת 'התנועה' (THE MOVE) עשתה הכל בצעדים לאחור. הם נכנסו לסצנת המוזיקה כאחת הלהקות הפריקיות ביותר באנגליה ומשום מה סיימו כלהקת קבארט שמנגנת להורים של מעריציה המקוריים. קודם כל, הלהקה הגיעה מבירמינגהם ללונדון, זכתה בכמה להיטים ובהופעות עם אווירה אלימה. אך נראה בשלב מסויים שהלהקה איבדה את דרכה ונפלה על חבילת מופעי קבארט. הדרך מחוץ לקבארט הגיעה רק כשסולן הלהקה המקורי, קארל וויין, החליט לפרוש ממנה. אך מאז הלהקה חיה בצללים מבלי לדעת אם היא פופ או מוזיקה מתקדמת. למרות ששנת 1970 הייתה שנה משעממת ללהקת 'התנועה' (כך אומר המתופף בב בוואן), הלהקה החלה לחתור שם לכיוון משהו מיוחד שיש סיכוי שישמר את הלהקה. הלהקה בקושי עבדה בשנת 1970 בגלל שזו הייתה בחירתו של מנהיג הלהקה, רוי ווד. בזמן הזה הוא החל לרקוח עם החבר החדש בלהקה, ג'ף לין, את הרעיון להקמת 'התזמורת החשמלית הקלה'.


"זה הבייבי של רוי ווד", הסביר בוואן, "זה כבר שלוש שנים בראשו אך רק עכשיו יש לזה סיכוי להתרחש, כשג'ף לין נכנס לתמונה. אנחנו מנסים לגשר בין מוזיקת הפופ למוזיקה קלאסית בצורה שונה מזו שעשו להקות אחרות".


בוואן ממשיך: "בשבילי, להקות שעבדו עד כה עם תזמורות לא הצליחו לשלב בהצלחה את שני האלמנטים. תמיד זה נשאר בסוף כלהקה ותזמורת לצידה. הפרויקט החדש שלנו יהיה גוף אחד שבו תהיה להקה ותזמורת".


להקת ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA תכיל שלושה חברים: בוואן על התופים, רוי ווד בבס, גיטרה וצ'לו וג'ף לין בגיטרה ופסנתר. אליהם יצטרפו נגן קרן יער ורביעיית כלי מיתר.


"אנחנו עושים כרגע אודישנים לנגני כלי המיתר. זה חשוב שהם גם ייראו טוב. חשוב שיהיו צעירים עם רקע קלאסי אך גם עם רעיונות מוזיקליים מתקדמים. יש סיכוי שיצטרף אלינו מוזיקאי ידוע מאד מלהקה אחרת אך אני לא יכול כרגע להוסיף על כך פרטים".


להקת THE MOVE, בה חברים השלושה, לא עובדת כבר חמישה חודשים כי ווד ולין כותבים בזמן הזה חומר לפרויקט החדש שההקלטות שלו יתחילו השבוע. "אנחנו כנראה נצא עם התזמורת להופעות בסוף חודש מרץ. כבר הציעו לנו תאריכים להופעות. הסטודנטים בקולג'ים יאהבו את זה מאד. כנראה נמאס להם לשמוע סולואים של גיטרות באורך עשר דקות ובווליום מחריש אוזניים".


אך בזמן שהפרויקט הזה מתחיל להתרחש, בוואן מתגעגע לבמה ורוצה מאד להביא חברים מוזיקאים אחרים שלו מבירמינגהם להופיע איתו. "להקת 'התנועה' כבר לא מופיעה כמה חודשים וזה קשה לי מאד להתרחק זמן כזה מהבמה. יש לי רעיון להביא כמה מוזיקאים ידועים מלהקות אחרות, שגם להם יש זמן פנוי כרגע, ולעלות לנגן יחד על הבמה בשביל הכיף".


כחצי שנה לאחר מכן, ב-23 ביוני, זכו לראות באנגליה את התקליטון שהשיר המרכזי בו פותח את האלבום השלם. את השיר הזה כתב ג'ף לין על אדם שאין לו שם כי אם מספר. ואת המספר הוא לקח לשם שיר זה ממספר דגם קונסולת ההקלטה שבאולפן (כשהוא הוסיף לו את הספרה 8. המילה OVERTURE באה להסביר לקהל שמדובר בתזמורת חדשה ומעניינת.


"לגבי ELO, יש לנו רק שיר אחד שהושלם עד כה. זה המסחרי ביותר שלנו כרגע. זה כנראה שיר הרוק הראשון שאי פעם היה בו מספר במקום שם, אבל באמת לא יכולתי לחשוב על שם" (ג'ף לין לרקורד מירור, אוקטובר 1970).


"התחלנו להקליט אלבום כלהקת THE MOVE ולג'ף היה את השיר הזה שהיה אמור להיות עבורנו כלהקה ההיא. אבל בינתיים פיתחתי עניין בצ'לו ויום אחד כשהמתופף שלנו, בב בוואן, חזר הביתה ברכבת מסשן הקלטה. ג'ף ואני נשארנו וניסינו את הצ'לו לשיר שלו. ניגנתי בצ'לו באגרסיביות רבה". (רוי ווד, NME נובמבר 1971).


ווד הוסיף חודש לאחר מכן ברולינג סטון: "השיר נשמע מעט מחוספס אבל הוא המם אותנו כשעשינו את זה. ניגנתי בצ'לו כגיטריסט רוק".


ביקורת על השיר במלודי מייקר: "זה טעים, כמעט מופק יתר על המידה (אבל בצורה נהדרת) עם צלילי ניסור רועשים, קצב, קרן צרפתית והפקה כל כך בלתי נתפסת. זה שיר מפלצתי".


המתופף בב בוואן (בשנת 1976 לעיתון TROUSERS PRESS): "הרעיון המקורי של השיר נלקח משכן שהיה להוריו של ג'ף. הוא היה בחור ממש מוזר וחשב שהוא יכול לעוף. היית שומע רעשי נפילה מהדלת הסמוכה כשהוא המריא מהתקרה או משהו כזה. הוא נהג להסתובב ברחובות עם כובע מוזר ופרופלור בראשו. פעם כתב על מצחו אותיות ומספרים וג'ף קיבל את הרעיון מזה".


בוואן הוסיף שנה לאחר מכן בראיון לרדיו: "הזה השיר הטוב ביותר באלבום הראשון שלנו כאי.אל.או. זה שיר שאני ממש אוהב. כשג'ף היה צעיר, השכן שלו היה בחור די מוזר. הוא נהג לחשוב שהוא יכול לעוף. הוא נהג לכתוב בעט מספרים על מצחו והוא נהג לחשוב שהוא סוג של איש חלל או משהו כזה. ג'ף לא יכול היה לזכור את המספרים הנכונים שהאיש כתב, אבל השיר הזה מוקדש לבחור הזה".



רוי ווד בשנת 1994: "ג'ף ואני דיברנו על ELO הרבה זמן לפני שזה התחיל. הקלטנו את האלבום MESSAGE FROM THE COUNTRY כלהקת THE MOVE וג'ף העלה רעיון בסיסי לשיר הזה. הייתי בחנות מוזיקה כשבוע לפני כן וקניתי צ'לו סיני זול. זה לא נשמע כמו צ'לו עדין ומתוק, במיוחד לא איך שניגנתי בו. עשיתי את כל הריפים האלה של ג'ימי הנדריקס. זה נשמע ממש פרוע. ככה התחילה התזמורת".


ג'ף לין לעיתון NME: "לא איכפת לא להופיע יותר תחת השם THE MOVE. זה די דיכא אותי להופיע בכל מיני חורים, באמצע שום מקום, בהם אנשים לא מתעניינים כלל בחומר שיש לך להציע להם. הם רוצים רק להיטים וזה מדכא. אנחנו מכוונים את הלהקה החדשה שלנו לקולג'ים. זה מין דבר מחתרתי. אבל זה יכול להגיע לכל אחד. זה לא משהו מופרע אלא סימפוני. זה מתבסס על היצירות הקלאסיות. אנחנו מקליטים תקליט עכשיו. אם נצליח לעמוד ביעד - אז הוא ייצא בחודש הבא. עם זאת, יש לנו, לפי החוזה שחתמנו, עוד שלושה תקליטים להקליט תחת השם THE MOVE כך שכנראה לא נצליח להיפטר מהשם הזה בקרוב. אני חושב שהתקליט החדש שלנו, כ- ELO, הוא הטוב ביותר שעשינו עד כה. אני בטוח שהרבה מעריצים של THE MOVE יתבאסו מהתקליט הזה". בנוסף לשיר הפותח, שעליו כבר סיפרתי לכם פה בפוסט, יש גם את השיר LOOK AT ME NOW, שנשמע כנסיון של רוי ווד לעשות את האלנור ריגבי שלו. השיר השני של ג'ף לין באלבום הוא NELLIE TAKES HER BOW, עליו סיפר שנים לאחר מכן כי "זו מיני אופרה עם כל מיני קטעים מוזרים בתוכה".


את הצד הראשון חותם הקטע הנסיוני THE BATTLE OF MARSTON MOOR. בסוגריים גם מצויין תאריך אותו הקרב כ-2 ביולי 1644). זה הקטע הכי לא קליט באלבום הבכורה של אי.אל.או אך הוא מלא באומץ. בב בוואן: "הקטע הזה היה כל כך נוראי שלא הסכמתי כלל להשתתף בו, אז רוי ווד ניגן בו בתופים".


צד ב' נפתח עם הקטע האינסטרומנטלי FIRST MOVEMENT שהיה פשוט שיכתוב של קטע ושמו CLASSICAL GAS, של מייסון וויליאמס. אחריו מגיע MR. RADIO של ג'ף לין, שסיפר שנים לאחר מכן: "ניסיתי בכוונה ליצור פה אווירה של מוזיקה משנות העשרים. משהו בסגנון הוודביל. לכן אין בס בשיר הזה. זה יכל להיות שיר טוב אם הייתי משקיע בו יותר".


הקטע האינסטרומנטלי הבא, מאת ג'ף לין, נקרא במקור MANHATTAN CONCERTO אך שונה ל- MANHATTAN RUMBLE. ולמי שתהה מה שר רוי ווד באמצע הקטע, בקול גבוה. זוהי קריצה לשיר משנות העשרים בשם CLAP HANDS - HERE COMES CHARLY.


מעוד קטע נסיוני שכזה אנו עוברים לכתיבת הפופ של ג'ף לין עם QUEEN OF THE HOURS. מעניין איך היה נשמע השיר הזה לו היה מוקלט עם המודל של אי.אל.או בשנים 1976-1977. רק אפשר לדמיין את זה.

את האלבום חותמת יצירתו של רוי ווד, WHISPER IN THE NIGHT, שנקראה בזמן העבודה עליה בשם VISION IN THE NIGHT. איזה יופי של שיר הוא זה!


בארה"ב יצא התקליט בשם אחר - NO ANSWER. זה קרה בטעות; מנהל חברת התקליטים שם ביקש לדעת מה יהיה שם התקליט והורה למזכירה שלו להתקשר לאנגליה לברר. המזכירה עשתה כדבריו, לא קיבלה מענה מעבר לקו והשאירה לבוס שלה פתק עם המילים "אין מענה". הוא חשב שזה יהיה שם התקליט...



לכל מי שמחפש את אי.אל.או באווירה פרוגרסיבית למהדרין - זה האלבום בשבילכם. מי שמחפש את להיטי הפופ של המשך הדרך, לא בטוח שתאהבו את האלבום האמיץ הזה. אני אישית מ-מ-ש אוהב אותו.


ההרצאה "התזמורת המחשמלת - הסיפור שלא הכרתם על אי.אל.או" והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459


ב-3 בדצמבר בשנת 1943, נולד ואן דייק פארקס, כותב השירים והמפיק שעבד בסיקסטיז עם בריאן וילסון, מהביץ' בויז, על הפרויקט השאפתני, SMILE, עד שנשבר מזה ופנה ליצירת התקליט SONG CYCLE, שיצא בשנת 1968.


חמש שנים לאחר צאת האלבום הודה יוצרו שהיה בטריפ אל.אס.די כשעשה אותו. שנים לפני אלבום זה היה ואן דייק פארקס סוג של ילד שחקן כוכב. ובהגיע אותה שנת 1968 הוא כבר חי אורח חיים ראוותני ובו סמים לרוב.

כמוזיקאי, הוא היה נדרש מאד בהפקות. אמנים כמו הביץ' בויז, הבירדס, טים באקלי, רנדי ניומן וריי קודר שמחו להשתמש בשירותיו כקלידן, כותב שירים, מפיק או כותב שירים. כשחברת התקליטים "האחים וורנר" רצתה להביא תשובה אמריקנית משלה לסרג'נט פפר, הוא עלה כמועמד רציני. לכן היא שמחה לשפוך על הפקת האלבום הזה סכום אסטרונומי שעמד על 48,300 דולרים. לאחר ארבעה חודשים של עבודה והזייה, הוא שלח אליה את התוצאה ובה מילים סוריאליסטיות המתערבבות היטב בתיזמור יצירתי ואפקטים טריפיים. יש באלבום זה מגוון צלילים מוכרים לצד כאלו שקשה עד בלתי אפשרי לזהות את מקורם.


מבקרי המוזיקה בזמנו יצאו מגדרם לנוכח המוצר הזה. הם ראו באלבום זה יצירה מתקדמת וראויה ביותר. אבל הרצון של חברת התקליטים להרוויח מזה כסף רב, כמו הכסף שחברת EMI שלשלה לכיסה ממכירות סרג'נט פפר, עלה בתוהו. בנסיון נואש, הציעה החברה למכור עותק של האלבום במחיר סנט בודד לכל מי שכבר רכש אותו במחיר מלא.


עברו שנים עד שהאלבום הזה קיבל את ההערכה הראויה לו. במודעת פרסומת מקורית מאז נכתב: "ואן דייק פארקס הוא הראשון מסוגו. הוא ישפיע רבות על טעם הדור הבא. לא משנה מה הגיל שלכם, העדפותיכם המוזיקליות או החברתיות. לא משנה מה השקפתכם. אתם ודאי תמצאו את עצמכם מעורבים עם ואן דייק פארקס!".


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת: "סופסוף הפכה מוזיקת הרוק למוזיקה כתובה. החל מפיל ספקטור ועד עתה, כשאמהות ההמצאה נמצאות בשטח. ואן דייק פארקס (שכתב לאחרונה עם בריאן ווילסון את HEROES AND VILLAINS של הביץ' בויז) מביא פה אלבום לא מושלם אך כזה שמותיר רושם חיובי רב".


וכן, אכן מדובר באלבום מאד מפתיע. תקשיבו לו עם ראש פתוח. אולפן ההקלטות היה ללא ספק כמגרש שעשועים עבור היוצר הצעיר והשאפתן הזה.


ב-3 בדצמבר בשנת 2015 מת זמר להקת סטון טמפל פיילוטס כמו גם ולווט ריבולבר, סקוט וויילנד. בן 48 במותו מסמים.


סקוט וויילנד (קליין), הסולן של להקת הרוק מקליפורניה, סטון טמפל פיילוטס, סומן מזה זמן רב כאדם שלא ירחיק לכת. כזמר ופרפורמר, הוא היה מחשמל, אך אורח חייו היה הרסני והוביל למקום רע עם קוקאין, הרואין וקראק לרוב. את חדר המעצר הוא הכיר היטב ומהצד הלא טוב של הסורגים. וויילנד אהב להתנסות בדברים מסוכנים כשאת סם ההרואין הכיר לראשונה והחל להשתמש בו בשנת 1993, זמן קצר לאחר שאלבום הבכורה של "סטון טמפל פיילוטס" יצא והצליח, למרות טענתם של מבקרי מוסיקה כי מדובר בחיקוי של סצנת הרוק מסיאטל.


וויילנד, שנאבק בהתמכרות לסמים, נתפס לעתים קרובות כמתריס ומתוסכל, אך הוא היה גם זמר בעל יכולת קול מחוספסת וחזקה. הוא אמר בראיונות שקיבל אבחנה של הפרעה דו קוטבית. בשנת 1995 הוא נעצר בחשד לאחזקת קוקאין והרואין ונכנס למכון גמילה, לתהליך שלא הצליח. הוא נעלם מהשטח ולאחר זמן מה התקשר לתחנת רדיו בלוס אנג'לס וביקש למסור למאזינים: "אני רוצה שתדעו את האמת ולא את מה שהתקשורת אמרה עליי. יש לי מחלה וקוראים לה התמכרות לסמים. אני רוצה להגיד סליחה לחבריי, ללהקה שלי, לאשתי, למשפחתי ולערכים החברתיים שלי שבגדתי בהם והפכתי לעמוד מולם כצבוע. אני משתוקק להחלים, לחזור לתחושות הטובות ולעשות מוסיקה. מסתבר שסופרמן אינו אמיתי, באטמן זה רק סרט ואקווה-מן הוא פשוט שחקן משנות השמונים שמובטל כרגע. אני אדם שנכשל".


וויילנד בספרו: "החבר'ה - רוברט, דין ואריק - ידעו שנפגעתי. 'אנחנו אחים שלך', הם אמרו. 'פשוט ספר לנו מה קורה. אנחנו לא רוצים לשמוע על זה בעיתונים. אנחנו רוצים שתבוא אלינו קודם'. אחווה. סולידריות. כסף בסיכון. היו לנו מיליון דולר על הנייר עבור הופעה באנקורג' ושתיים בהוואי. אחרי שהופענו בתוכנית הלילה של ג'יי לנו, אזרתי אומץ ודיברתי עם דין, רוברט, ואריק. שיחה בין גברים. 'בסדר, חבר'ה', אמרתי. 'אני אסתדר איתכם. אני כבר בסדר. יש לי מספיק תרופות כדי להעביר אותי דרך ההופעות האלה. ואני אביא בחור מפוכח לצדי, על חשבוני, כדי שייוודא שאשאר מפוכח גם כן'. הדבר הבא שאני יודע, חבריי ללהקה מארגנים מסיבת עיתונאים ומבטלים את ההופעות, כשברצונם להגיד לעולם, בעצם, שבגלל סולן נרקומן, סיבוב ההופעות לא יכול להימשך. זה היה מהלך מרושע, אפילו יותר כאשר עורכי הדין 'שלנו' דרשו ממני לשלם להם - מהכיס שלי - את מיליון הדולר שנגרמו בגלל הביטול".


וויילנד נכנס למכון גמילה ושנה לאחר מכן סיפר לרולינג סטון: "ההתלהבות הגדולה ביותר אצלי באה כשביד אחת תקוע מזרק ובשניה אני מחייג 911". שנה לאחר מכן הוא נעצר בגין אחזקת הרואין והפעם קיבל מאסר על תנאי, אותו הפר וקיבל שנת מאסר. עם צאתו מהכלא הוא הצהיר כי "אין כמו תחושת ההתרוממות שאתה חש מהידיעה שכמעט איבדת את חייך, אך הצלחת להתגבר על זה". בשנת 2004 הוא ידע הצלחה מחודשת עם להקת הסופרגרופ "וולווט ריבולבר" (ביחד עם הגיטריסט סלאש, לשעבר מלהקת גאנס אנד רוזס). הוא פוטר בהמשך מהלהקה בגלל התנהגות בלתי יציבה. בשנת 2007 איבד ווילנד את אחיו הצעיר, מייקל, שהתנסה רבות בסמים עד שליבו בגד בו. גם הגיטריסט וחברו הטוב בלהקתו האחרונה, ג'רמי בראון, מת ממנת יתר. וויילנד הגיע להלוויה ונראה מרוסק וחיוור כרוח רפאים.


ווילנד בסוף ספרו: "למרות כל ההצלחה, סיבוב ההופעות הנוכחי שלנו לא היה קל. נפלתי מהעגלה. בהפסקות, כשהצלחתי לבלות בבית, ישבתי על הספה ולא זזתי שעות על גבי שעות. שנים שאני מכיר היטב שאני שיכור, אבל מי רוצה להודות בזה? אחרי שבעטתי בהתמכרויות קשות, למה לא יכולתי לשתות משהו מדי פעם? איזה נזק היה שם בפינוק קטן? התשובה הייתה נזק חמור - שעלול להיות קטלני. בשבילי, להכניס משקה לפה זה כמו לשים שמיכת עופרת על הלב שלי. היה כל כך הרבה כאב בשנים האחרונות שאני מפחד להרגיש, או להתחייב. אני מתפלל שזה ייגמר. אני לא רוצה להיות לבד יותר. אני רוצה להיות מסוגל לאהוב שוב. אז חזרתי לספור ימים. עברו כמעט חודשיים מאז ששתיתי. עד שתקראו את הספר הזה, תקוותי היא שיעברו שישה חודשים. מבחינתי, אין דרך אחרת לחיות. אני חייב להישאר נוכח.


אני אופטימי. אני צריך ללמוד לראות את היופי שבארצי. אני מאמין שזה מפתח את הרוחניות שלי. אני צריך לשנות את התפיסה שלי ולראות את זו של אלוהים עם יופי בכל דבר. אני מאמין שמה שהשאיר אותי מסקרן לציבור, בזמן שלכולם בדרך כלל מותר לקבל חמש עשרה דקות תהילה, הוא האופי שלי והרצון שלי לפרוץ דרך קולית ומוזיקלית חדשה. מעבר למוזיקה, אני ממשיך לצייר. הגשמתי חלום ותיק על ידי הקמת קו בגדים משלי. אני אוהב את היצירתיות והאמנות מאחורי בגדים מעולים. יש לי שירים לכתוב ושירים לשיר. יש לי רעיונות לציורים, סרטים וספרים אחרים. המטרה שלי היא לשמור על השראה ולהעניק השראה לאחרים. לא משנה כמה מופשטת או מגוונת העבודה שלי, אני רוצה להשאיר טביעת רגל של מישהו שמתעניין בלהט להביע את ליבו ונשמתו. אני עדיין עושה את טביעת הרגל הזו. אני לא מת ולא למכירה".


למרות מילותיו המעודדות בסוף ספרו, שיצא לאור בשנת 2011, וויילנד המשיך לשחק בהימורים מול מלאך המוות שאיבד סופית את סבלנותו ביום ה-3 בדצמבר 2015, בו נמצא הזמר ללא רוח חיים במינסוטה, באוטובוס שהושכר לסיבוב הופעותיו, בנסיונו לקדם את האלבום BLASTER של להקתו החדשה, THE WILD ABOUTS. וויילנד היה אז רחוק מהילת אור הזרקורים וההופעות נערכו במועדונים קטנים. המשטרה ערכה חיפוש באוטובוס ומצאה גם קוקאין. אשתו השלישית סיפרה שהוא שתה המון לפני צאתו לסיבוב הופעות זה, כשהוא מבטיח לה שבמהלכו הוא יחזור למוטב.


ב-3 בדצמבר בשנת 1965 יצא תקליט הבכורה של להקת המי ושמו MY GENERATION.


פה מתחיל הכאוס האמיתי, אך רבים חשבו כי פה גם יסתיים, כשחברי הלהקה החלו כבר אז להרוס את עצמם מבפנים. בסיסט הלהקה, ג'ון אנטוויסל, חגג את יום הולדתו ה-21 ארבעה ימים לפני כניסת להקתו לאולפני ההקלטה כדי להקליט את התקליט, אך האווירה הייתה רחוקה ממסיבה עליזה. היחסים בין חברי הלהקה היו כה גרועים עד שעיתון מלודי מייקר דיווח אז כי הלהקה עומדת להתפרק. היה זה שלושה ימים לפני צאת התקליט הזה.


גיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, רצה להציבה במסלול הרוק האמנותי בעוד הזמר שבה, רוג'ר דאלטרי, חשש כי הם מחקים את הקינקס ודרש להישאר באזור הרית'ם אנד בלוז. דאלטרי גם שנא את צריכת כדורי הסמים המאסיבית של מתופף הלהקה הפראי, קית' מון, עד שהרביץ בו, בעת הופעה בדנמרק, וגרם לו לאבד את הכרתו. דאלטרי, שהיה אז נשוי אך פרוד מאשתו והתגורר ברכב ההסעות של הלהקה, לא מצא כל סיבה אז לשמוח. את תיסכולו וכעסו פרק פעמים רבות באופן אלים.


בינתיים החלו מנהלי הלהקה להתחרט על חוזה שחתמו מול מפיק התקליטים, של תלמי. לאחר מריבות ותביעות נפסק כי תלמי יקבל אחוזים מתקליט בכורה זה לתקופה בלתי מוגבלת. מנהל הלהקה, קיט לאמברט, רצה להפיק את התקליט בעצמו וחדר הבקרה שבאולפן הפך לזירת קרב איומה בינו לבין תלמי, שלפי החוזה היה אמור להפיק בעצמו את התקליט.


זה הוא נס שהתקליט הזה בכלל יצא לאור. בתוכו תוכלו לשמוע את הפיצוצים הרבים שבין הנוגעים בדבר, כשהתוצאה היא תמהיל מחוספס ורענן של אגרסיביות, שהפכה לאבן דרך בצליל הלהקה ובהגשתה. עיתון NME פרסם בביקורתו על התקליט כי 'אולי אין הסכמה בין חברי הלהקה אך כשהם באים ביחד, הופעתם מגובשת ביותר'. יש בתקליט כמה מהשירים שהפכו לסטנדרטים אדירים בקטלוג הלהקה. כמו למשל שיר הנושא, שהמשפט 'מקווה שאמות לפני שאזדקן' הפך בהמשך לרבוץ על צווארו של יוצרו, שהזדקן ונאלץ להסביר כל פעם מחדש את העניין.


גם גמגומו של דאלטרי הפך את השיר למיוחד. זה היה כי לאמברט המנהל דחק בו לגמגם כדי שיישמע כמו נער שבלע יותר מדי כדורים ממריצים. זה נשמע כעובדה מצוצה אך הזמר עצמו הודה בזה בראיון. הטריק עבד.

ואי אפשר לא להזכיר את סולו הבס של אנטוויסל, שאצבעותיו מתופפות על מיתרי הגיטרה שלו כפטישים כבדי משקל. וקית' מון משתלח לכל עבר. המתופף שלא למד מעולם לתופף כראוי, גיבש לעצמו סגנון בו נשען רבות על המצילות וסיגל לעצמו רעש לא נורמלי, שמאז הפך מודל לחיקוי.


ואפרופו להקת המי... ב-3 בדצמבר בשנת 1979 קרה בסינסינטי דבר שהפך לאחת הטרגדיות הגדולות בהופעת רוק.


היה זה כש-11 אנשים נהרגו במהלך מופע של להקת המי בסינסינטי.


עובד במקום בו אירעה ההופעה סיפר: "ברגע שבו נכנס הקהל למקום, לא ראינו בו קהל של הופעה אלא עדר של חיות". למנהל האולם, פרנק ווד, דווקא נראה היה כי הכל הולך כשורה והקהל שנכנס למקום שלו שמח לקראת ההופעה. בעוד הוא ישב ללגום משקה בבית הקפה, ששכן בקומה העליונה, החל הקהל הרב שנכנס לרוץ לכיוון הבמה כדי לתפוס מקום טוב, כיאה להופעה שבה לא היו כרטיסי ישיבה מסודרים.


בעודם רצים במהירות לכיוון הבמה, רובם לא שמו לב כי משהו לא כשורה. הלחץ המאסיבי שהורגש בפתח הכניסה גרם לכמה מהם לאבד את נעליהם וחלקים מבגדיהם. אבל הנורא מכל קרה בהמשך.


בפנים נראה עדיין כי הכל כשורה. הקהל הרב, שחיכה מחוץ לאולם, בקור עז ובמשך כשש שעות, נכנס פנימה כמה שיותר מהר. מבלי להתייחס כלל למה שנמצא מימינו או משמאלו. פראנק ווד המשיך לשתות ברוגע. הוא ידע שיש עוד זמן עד לתחילת המופע של להקת המי. המופע נקבע לשעה שמונה בערב ופראנק ידע מראש שיהיה עיכוב שיגרתי של כעשרים דקות. התכנון היה להעניק לקהל הקרנה, על מסך גדול, של קטעים מהסרט החדש 'קוואדרופניה', לפני שארבעת חברי הלהקה הבריטית הידועה יעלו לבמה ויפנקו עם דציבלים אימתניים.

שישה עשר שוטרים הגיעו למקום עוד בשעה שלוש, כדי לשמור על סדר כניסת הקהל. בשעה ארבע נוספו להם עוד תשעה שוטרים.


בשעה שש ראה אחד השוטרים הבכירים, דייל מנקהאוס, כי 8,000 האנשים שהתגודדו בחוץ מתחילים להוות בעיה. דלתות הכניסה, שהיו בחלקן מזכוכית, נקבעו להיפתח רק בשעה שבע, אבל הקהל, ששמע בחוץ את צלילי הלהקה, כשהיא בודקת את הצליל שלה על הבמה לקראת המופע, כבר רצו להיכנס. הרוח שנשבה בחוץ הייתה קרה מאד. מקנהאוס הבין שיש בעיה ורץ לפראנק ווד כדי לבקש ממנו לפתוח כמה דלתות כדי לאפשר לאנשים להיכנס. ווד השיב כי הדלתות לא ייפתחו עד שלהקת המי תסיים את בדיקת הסאונד שלה.


בשעה שבע סיימה הלהקה את בדיקת הסאונד. לא היה אחד בתוך האולם שידע אז על הבלגאן ששרר מחוץ לדלתות. אז הובן בחוץ כי אנשים רבים יותר, ממה שהיה צריך להיות, הגיעו לראות את המופע. המפיק, שרצה להרוויח כסף רב כמה שאפשר, איפשר מכירת כרטיסים בשיטת הפסטיבל. כלומר, כרטיסים ללא כסאות מסומנים. דבר זה סיכן ביותר את הבאים.


הדלתות נפתחו באופן רשמי רק בשבע וחמש דקות.


לפי עדי ראייה, ארבע דלתות מתוך שש עשרה בלבד היו פתוחות והן נחסמו לפעמים על ידי שומרים עם אלות. מהמקום שבו היה בקהל, פיל שרידן ראה רק דלת אחת פתוחה. "זה נראה כאילו הם ניסו לפתוח יותר אבל הקהל היה כל כך צפוף ולחץ עליהן, שזה היה חסר תועלת. יכולתי לראות אנשים מתנפצים אל הדלתות שלא היו פתוחות. תפסתי את החברה שלי וחבר שלי תפס אותי בכתפיים והתחלנו לפלס את דרכנו. הצלחנו להיכנס ובדלתות עדיין היה טירוף כשהכרטיסנים עדיין מנסים לקחת כרטיסים! אלוהים, זה היה מטורף! אנשים נזרקו פנימה ונדחפו והכרטיסנים עדיין אמרו, 'היי, איפה הכרטיס שלך?'. מצאתי את החבר שלי ביל והוא אמר שהוא ראה גופות נערמות מול הדלת, ואנשים עוברים עליהן וסביבם בכל דרך שהם יכולים".


בשעה 19:15 התיישב מפיק ההופעה, לארי מגיד, לארוחת ערב עם פרנק ווד במועדון הפרטי והיוקרתי BEEHIVE, בחלק העליון של הקולוסיאום. ווד, שהוא מנכ"ל תחנת הרוק המובילה בעיר, WEBN-FM, העיר למגיד, שהוא ראש מפעל החשמל של פילדלפיה (ואחד ממקדמי הרוק המובילים במדינה), שהקהל זורם עכשיו להופעה של להקת המי . "זה בטח קהל מאושר, הוא אמר, "בכלל לא כמו החבורה ששיבשה שם הופעות קודמות, כמו אלה של THE OUTLAWS ולד זפלין". הוא לא ידע שבינתיים כבר יש בעיה.


אחד האנשים, ריצ'ארד קלופ, היה שם וראה את שחזה מראש. ב-28 ביוני 1976 הוא התיישב מול מכונת הכתיבה שלו כדי לכתוב מכתב נזעם ביותר, לאחר שבאותו בוקר הלך לרכוש כרטיס להופעה של ניל יאנג וסטיבן סטילס באותו אולם. הוא רצה לרכוש כרטיסים במקום טוב, אך לצערו גילה כי הכרטיסים הטובים כבר נמכרו. קלופ, שהיה לפני כן בהופעה של פול מקרטני ולהקת 'כנפיים' באולם זה, חווה שם חוויה לא נעימה של צפיפות יתר. מטרתו במכתב זה הייתה להזהיר את האחראים על צפיפות היתר והסכנה הטמונה בה. כדי לגרום לאותם אחראים להאמין כי הוא אזרח ישר ולא איזה מסומם שכתב מכתב לצון - הוא שלח עותק נוסף ממכתבו לעירייה, למשרד הכרטיסים ולאחראי על ביטחון הציבור של העיר. במכתבים אלה ציין את גחמתו של המפיק למכור כרטיסים ב'שיטת פסטיבל' כדי להרוויח עוד כסף. הוא ציין כי קהל רב נמחץ במופע של מקרטני שנכח בו.


קלופ חשב כי מכתבו ישנה משהו בגישה. הוא רכש מראש כרטיסים למופע הזה של להקת המי, ב-3 בדצמבר 1979. לא היו כרטיסים למכירה בקופה, כי ספסרים רבים הגיעו ורכשו מראש כדי למכור אותם במחיר גבוה יותר. קלופ נאלץ להיפרד ממאה ועשרים דולר לזוג כרטיסים - לו ולאשתו.


אבל כשהגיע עם אשתו לפתח האולם - קרה הדבר. היא ניתקה ממנו ונסחפה בהמון הרב שזרם פנימה. הוא לא עיכל באותה שניה כי מה שניבא מראש קורה לנגד עיניו. הוא פשוט ניסה לשרוד באותם רגעים מחרידים. הלחץ של האנשים מאחוריו גרם לו ליפול לאדמה. הוא נפל עם פניו לאדמה ושמע רעש אדיר של צעדים מהירים מסביבו. זה לא עזר לו באותו רגע שג'רי ספרינגר, איש העירייה, ענה לו בחביבות על מכתבו מ-1976.


ספרינגר היה היחיד שענה לו אז. עכשיו אין איש שישמע את צעקותיו. קלופ חשב באותו רגע כי אלה הם רגעיו האחרונים בחיים. למרות הקור העז ששרר, הוא היה ספוג זיעה. הוא שמע אנשים מאחור צועקים, "אחת! שתיים! שלוש! לדחוף!!!". אותם אנשים שדחפו מאחור לא ידעו כי מקדימה כבר יש אנשים שרועים ובסכנת חיים. לא מעט נשמעו צועקים, "תפתחו כבר את הדלתות המזורגגות!".


הלחץ על הדלתות הסגורות הלך וגבר. קלופ הצליח למצוא נקודת מילוט נדירה ונסחף עמה אל מחוץ לים הגועש. אבל הוא לא הצליח למצוא את אשתו. הוא רץ לשוטר הראשון שראה כדי לצעוק עליו לעשות סדר ומיד. השוטר חייך אליו בציניות ואמר, "מה אתה עושה למחייתך?". קלופ ההמום השיב לו שהוא עובד על דוקטורט בשפה האנגלית. "אז זה לא מתאים לשפה בה אתה משתמש כלפיי", ענה לו השוטר שהוסיף, "ואל תגיד לי איך לעשות את העבודה שלי". קלופ צעק בחזרה, "אנשים נרמסים פה. תעשו משהו!". השוטר אמר, "טוב, אנחנו לא יכולים לעשות כלום". קלופ לבסוף נכנס פנימה איכשהו ומצא שם את אשתו.


כמה מטרים משם, מארק הלמקמפ התחנן בפני שוטר שיעשה משהו. הוא אמר לשוטר, "הנה, קח את תעודת הזהות שלי ותעצור אותי בגלל מידע שקרי אם אתה לא מאמין לי". לדבריו, השוטר אמר לו פשוט להתקדם הלאה.


השוטרים, שעמדו בחוץ, מצאו את הגופה הראשונה בשעה 19:54. רק אז הם החלו להבין כי המצב באמת חמור. צוותי טלוויזיה שחשו למקום שאלו את האנשים בקהל אם סמים ואלכוהול לא גרמו ל"דריסה" זו.

יום למחרת, הלמקמפ עדיין זעם. "הוטרדתי מאוד מהתיאור של תחנת רדיו אחת אותנו כאספסוף מסומם. היו יותר מדי אנשים ורק שתי דלתות נפתחו. זה היה צוואר בקבוק מדהים; זו הייתה לחיצה איטית, לא דריסה. הייתי תקוע בו במשך ארבעים וחמש דקות. נפלתי פעמיים ולא הייתי בטוח שאצליח לקום. ראיתי בחורים עם שפתיים כחולות - הם לא הצליחו לקבל חמצן. לא יכולתי לשמור את הרגליים על הקרקע כל הזמן. שמרתי את הידיים שלי מול החזה שלי כדי לא להימעך. אנשים טיפסו על הכתפיים של אחרים. כמה אנשים השתוללו והתחילו להניף את המרפקים. אחרי שראיתי את האנשים המתים, הבנתי כמה שזה באמת חמור".


ראש העיר, קן בלאקוול, סעד באותו זמן במסעדה את ארוחתו החגיגית לכבוד יומו הראשון בתפקיד הזה, כשלפתע הגיעו אליו הדיווחים. הוא הקשיב והחליט שיש לקיים את המופע של להקת המי כמתוכנן. הוא חשש שהזעם שייגרם מאי קיום המופע יגרום לאבדות קשות עוד יותר. חפצים אישיים בשווי אלפי דולרים היו זרוקים בכל מקום, כמו גם ערימות של נעליים ללא בעליהן.


לארי מגיד סיפר מאוחר יותר כי שמע לראשונה על המצב הטראגי רק בשעה רבע לתשע, כשלהקת המי כבר ניגנה על הבמה. הוא רץ למנהל הלהקה, ביל קורבישלי, כדי לדווח לו כי ארבעה מתו. קורבישלי הודיע לו שחייבים להמשיך את המופע אחרת יהיה אסון גדול יותר. כשהסתיימה ההופעה ידע קורבישלי כי 11 אנשים מתו. הוא סיפר לחברי המי שהם חייבים לעשות הדרן קצר. רק לאחר סיום ההדרן הוא סיפר להם כי 11 אנשים מתו. רובם מתו מחנק. חברי הלהקה נכנסו להלם. הם היו הרוסים מזה.


"בתחילה, הרגשנו המומים וריקים", אמר הזמר רוג'ר דלטרי, שלושה ימים לאחר המופע. "הרגשנו שאנחנו לא יכולים להמשיך. אבל אתה חייב. אין טעם לעצור". בחקירה את הארוע העידו אנשים שונים על מספר שונה של דלתות שהיו פתוחות.


כאשר נפתח הקולוסיאום ריברפרונט לראשונה, ב-9 בספטמבר 1975, עם הופעה של להקת האחים אולמן, סדרן תורן בשם דונלד פוקס התריע שיש יותר מדי דלתות חיצוניות וכי יש להתקין שערים ולא דלתות זכוכית בכניסה הראשית ברחבה. הערתו הייתה האזהרה הראשונה מבין רבות שהתעלמו מהן. הקולוסיאום היה פצצה מתקתקת.


ההרוג הראשון של בקולוסיאום אירע ב-4 באוקטובר 1975, כאשר תומס למברט בן ה-17, נרדף על ידי שוטרים שאמרו כי קילל אותם, קפץ או נפל אל מותו משם אל הרחוב שמתחת.


בעיות אבטחה ניכרו בקולוסיאום. במרץ 1976, אמר קצין המשטרה וולטר סקוט שהיו אירועים רבים שבהם אנשי הקולוסיאום סירבו לשתף פעולה במצבי חירום. הוא אמר שהוא חושש שייווצר מצב של חיים או מוות. ב-3 באוגוסט 1976, כשאלטון ג'ון הופיע בזירה, היו צרות גדולות. קהל של כ-2,000 איש מיהר לדלתות. איש לא נפגע באורח קשה, אך המשטרה ואנשי כיבוי האש מצאו הפרות רבות של בטיחות, כולל דלתות יציאה נעולות. רבים שם תהו מתי יקרה האסון האמיתי - והוא קרה בהופעה של להקת המי.


העסקים עד אז נמשכו כרגיל עד שמתו אחד עשר אנשים. היו שהאשימו את הקורבנות במותם, למרות שהוכח שחלקם - כמו דיוויד האק, שיצא מהכאוס וחזר פנימה כדי לנסות לעזור לאחרים - מתו בזמן שניסו לעצור את הטירוף אפילו כששוטרים התעלמו ממנו.


עורך דין מקומי אחד אמר אז שאין מספיק ביטוח שם כדי לכסות את התביעות הפוטנציאליות שעלולות לצאת מהמופע של המי. על פי חוק אוהיו, לצדדים שחשים פצועים פיזית או נפשית יש שנתיים להגיש תביעה.


ממשרד חוקר מקרי המוות נמסר כי ההרוגים ככל הנראה מתו מ"מחנק על ידי דחיסה" ו"מחנק עקב דריסה מקרית של ההמון". ברור שבדיקות לאיתור שאריות סמים או אלכוהול בגופות הקורבנות גם נערכו.


זו לא הייתה הפעם הראשונה בה נשברו חוקי הבטיחות של אולם זה. אך הפעם התוצאה הייתה הקשה ביותר. אמרגנים ביטלו את מופעי הרוק הנותרים שם ועיתונאים מקומיים אמרו כי עתידו של הקולוסיאום אינו מזהיר.


ב-3 בדצמבר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת קינג קרימזון ושמו ISLANDS. זה הפרק הרביעי בעלילותיו של מלך הארגמן ואני קורא לו, "איים אבודים".


אחרי צאת האלבום השלישי של קינג קרימזון, LIZARD, הבין מנהיג הלהקה, הגיטריסט רוברט פריפ, ששוב אין להקה מאחוריו. החלום שלו להקים להקה קבועה לאלבום השלישי נגוזה ברגע שהסולן-בסיסט, גורדון האסקל, עזב בזעם את חדר החזרות מבלי להסתכל לאחור. המתופף אנדי מקולוק היה שם כשזה קרה, הבין שאין לו יותר מה לחפש שם ופרש גם הוא.


אחרי שני אלבומים שסחב על כתפיו ביחד עם פיט סינפילד, החל פריפ להראות סימני כניעה וייאוש, עד כדי כך שאת משימת ניהול האודישנים להרכב הבא הוא השאיר לחלילן, מל קולינס. קולינס ערך אודישנים והנגנים שמצא כאופציות טובות הועברו לאודישן נוסף, עם פריפ ותמלילן הלהקה, פיט סינפילד. הקלידן, קית' אמרסון, נחלץ לעזרתו של פריפ כשהמליץ לו על המתופף איאן וואלאס, שבדיוק שכר חדר בביתו. אמרסון גם היה זה שהמליץ, שנה לפני כן, לפריפ על מקולוק.


החיפוש אחר בסיסט מתאים היה קשה יותר. הרבה אנשים נבחנו אך אף אחד מהם לא התאים. באחד האודישנים התעלף הנבחן מול הבוחנים מרוב התרגשות ועצבים. חברי הלהקה נהגו לשבת ולהקשיב להקלטה של הבחור כשהוא מתעלף להם באמצע וצחקו. זו הייתה אפשרות שלהם להתפרק בעזרת הומור מול המצב העגום מולו ניצבו. בינתיים צורף להרכב זמר בשם בוז בורל. החיפוש אחר בסיסט נמשך. הבסיסט ריק קמפ (מלהקת סטיל איי ספאן) ניסה את מזלו באודישן ואף עבר בהצלחה. כולם חשבו שההרכב הושלם, אך כמה ימים לאחר מכן התקשר קמפ ואמר שהוא לא מעוניין להצטרף. ההודעה הזו כמעט פירקה לחלוטין את הלהקה. החברים היו מיואשים לגמרי.


אך כשבורל התחיל להשתעשע בעצמו עם גיטרת בס שהושארה בחדר החזרות, אוזנו של פריפ קלטה את הצלילים ונורת רעיון נדלקה בראשו. הוא מיד הציע לבורל ללמוד אצלו בס ולהפוך להיות גם הבסיסט של הלהקה. הוסכם בין שניהם שיינתן שבוע לבורל לבדוק האם הוא מוכן באמת לנגן על הבס. התקווה חזרה לפעום במחנה של מלך הארגמן. פריפ הפך להיות המורה לבס של בורל. הוא לימד אותו צלילים וגם סולמות. במקביל, וואלאס עבד עימו על נגינת בס ותופים ביחד מבחינה ריתמית. אחרי 11 שבועות של הכנה היה מוכן בורל לצאת כזמר ובסיסט לסיבוב הופעות.


אך ההופעה הראשונה של בורל בפרנקפורט כבסיסט הייתה כה גרועה שהוא איים לפרוש. רק לאחר מספר הרהורים הוא החליט להישאר. הכנת התקליט הרביעי יצאה לדרך. על מנת לחסוך בעלויות הקלטה, הלהקה לא הקליטה הפעם באולפני WESSEX היקרים ועברה לאולפני COMMAND שבמרכז לונדון. זה היה אולפן שהרכבת התחתית של לונדון עברה קרוב אליו והרעש והרעידות הורגשו היטב באולפן בכל פעם שעברה רכבת. האולפן היה זול אך הצוות הטכני של הלהקה חרק שיניים בגלל הצורך להעמיס את הציוד אחרי כל סשן להופעה ולהחזירו לאולפן אחריה.


האלבום ISLANDS נפתח בקטע FORMENTERA LADY עם סולו קונטרבס של הנרי מילר. פסנתרן ג'אז בשם ג'ולס רובן הוזמן לנגן פסנתר בשיר הזה אך לאחר כמה נסיונות זה לא עבד ונגינתו נשארה מחוץ לאלבום. דרך אגב - רובן הוא אביה של אשתו של פיט סינפילד. הפסנתרן שהוזמן אחריו לאחר מכן היה כמובן קית' טיפט (שניגן בשני האלבומים הקודמים של קרימזון).


הקטע הבא, SAILOR'S TALE, הוא אחד משיאיו הדרמטיים של האלבום. סאונד הגיטרה של פריפ הועבר דרך כמה אפקטים של הסינטיסייזר VSC3 שהיה בבעלותו של סינפילד. האפקט גרם לצליל שלה להישמע לעיתים כמו בנג'ו מהחלל. באמצע הקטע הזה מגיח המלוטרון בפעם הראשונה באלבום וכשהוא מגיע - זה קסם. כשהמלוטרון מעניק את צליל ה- BRASS המפחיד והאפל שלו, זה נשמע מפחיד ומענג כאחד. הצליל הזה של המלוטרון הוקלט למעשה עם תו אחר, שהואט אחר כך בסרט ההקלטה כך שיקבל את הטון הנכון. זאת כי המלוטרון עצמו לא יכול להגיע באופן רגיל לצליל כזה נמוך. המלוטרון כאן הוא שונה מהמלוטרונים שהוקלטו באלבומים הקודמים. עד כה הקליט פריפ עם מלוטרון ענק בגודלו מדגם MARK2 ואילו לאלבום הזה הוא החליט להשתמש בדגם קטן יותר שצץ באותו הזמן בשם M400. דרך אגב, האלבום ISLANDS בקושי מכיל בתוכו תפקידי מלוטרון, דבר שמראה על שינוי בגישה המוזיקלית.


הקטע השלישי שחותם את הצד הראשון נקרא THE LETTERS. הלחן לשיר הזה נכתב עוד זמן רב קודם לכן ואף הוקלט תחת השם DROP IN על ידי ההרכב שקדם לקרימזון – ג'יילס, ג'יילס ופריפ. פה, עם מילים חדשות של סינפילד, הלחן מקבל משמעות כבדה יותר.


צד ב' נפתח בקטע שנקרא LADIES OF THE ROAD. מילות השיר מתייחסות לבחורות שמקבלות את פניו של כוכב הרוק הצעיר במהלך סיבובי הופעותיו. וכן, גם לקינג קרימזון היו בחורות בדרכים, למרות המוזיקה הסופר מורכבת והתדמית הרצינית.


הקטע הבא הוא קטע מתוזמר בשם PRELUDE - SONG OF THE GULLS. השורשים של הלחן המקסים הזה מגיעים רחוק עד לקטע שנקרא SUITE NO. 1 מהאלבום היחיד של ג'יילס, ג'יילס ופריפ. פריפ ניסה לנצח על התזמורת באולפן עם עיפרון בידו אך היה נראה לעין ששאר הנגנים מתעלמים ממנו ופשוט מנגנים את התווים ללא עזרה.


הקטע שמסיים את האלבום באופן מרגיע ומלודי, נושא את שמו. ואיזה סיום נהדר הוא זה.


האלבום ISLANDS יצא עם עטיפות שונות באנגליה ובארה"ב. באנגליה יצא האלבום בעטיפה נפתחת שמתנוסס עליה הצילום של ערפילית הטריפיד החללית. בתוך העטיפה היה איור של סינפילד עם איים בהם מתנוססים תצלומים של חברי הלהקה (זו הפעם הראשונה בה צילום של להקת קינג קרימזון מופיע על העטיפה...). בארה"ב השתמשו כעטיפה בתמונה שמופיעה בעטיפה הפנימית של ההוצאה האנגלית. הביקורות לאלבום היו ברובן חיוביות.


קרימזון יצאה לסיבובי הופעות אך המתח הפנימי כבר ניכר בתחילת הסיבוב. פריפ החל להראות סימני אי-סיפוק מהעיסקה שלו עם סינפילד, לפיה הרווחים על הכתיבה יחולקו ביניהם שווה בשווה. הגיטריסט הרגיש שכובד הלהקה עומד על כתפיו יותר מאשר על כתפי סינפילד. פריפ היה אומלל באותה התקופה. המתח שהופעל עליו הראה אותותיו. הוא בקושי תיקשר עם שאר הלהקה ולמעשה איבד אז תקווה ואמונה עם ההרכב הזה. גורם נוסף להרחקתו של פריפ משאר הלהקה היה השינוי בסוג הסמים. עד אז כולם עישנו מריחואנה והרגישו סבבה אך בתקופה הזו הזדחל לשוק המוזיקה סם חדש שנקרא קוקאין. שאר חברי קרימזון החלו להשתמש בו. פריפ לא. הקרע היה בלתי נמנע. יש להוסיף לכך את הביקורות הלא טובות שספגה הלהקה בסיבוב ההופעות בארה"ב. פיט סינפילד נהיה תשוש מהסיבוב הזה. הוא הרגיש שכולם מסביבו מאכזבים אותו ובייחוד פריפ.


הגיטריסט החליט שהגיע הזמן לשינוי. הוא קרא לשאר החברים והודיע להם עם אולטימטום, שזה או הוא או סינפילד בלהקה ושאין סיכוי יותר לשניהם ביחד. חברי הלהקה בחרו בפריפ, כי הבינו שבלעדיו אין למעשה קינג קרימזון. פריפ התקשר לסינפילד לבשר לו על פיטוריו מהלהקה. שיחת הטלפון הייתה מפתיעה ביותר עבור סינפילד ההמום. אחת הסיבות לפרידה הייתה כנראה כשסינפילד כתב מילים לקטע שהלחין מל קולינס. שני אלו הביאו את היצירה שלהם לשאר הלהקה בשביל לבדוק אופציה להקליט אותה. פריפ לא הסכים ובאופן נחרץ ירה לעבר קולינס, "אתה יכול להיות אולי נגן גיטרה, אבל אין לך את הכישרון לכתוב שירים... אבוד לך...". קולינס לא אמר מילה. הוא היה פגוע עד עמקי נשמתו. דמעות ירדו על לחייו.


ארבעת חברי הלהקה הנותרים ודנו בנוגע לעתידם המשותף. עכשיו כשסינפילד מחוץ לתמונה, פריפ הבטיח לשאר החברים שמעתה כל הכסף יחולק שווה בשווה בין כולם. כמו כן, פריפ הבטיח שמעתה ואילך הכתיבה המוזיקלית תהיה נחלת כל החברים, ולא רק שלו לבד. קולינס החליט לשכוח את התקרית המשפילה ההיא שלו מול פריפ והחל לכתוב מוזיקה משלו ללהקה. אך כשהוא בא לפריפ להראות לו את הקטע שכתב - הגיטריסט אפילו לא ניסה לנגן את הקטע הכתוב. הוא אפילו לא הציץ בדף שקולינס שם מולו. החלילן הבין שאין לו סיכוי ופרץ החוצה מהאולפן כשהוא ממרר בבכי לנוכח ההשפלה והשליטה של פריפ עליו. הוא פרש מהלהקה ואחריו גם וואלאס ובורל. פריפ ארז את הגיטרה שלו מבלי לומר מילה, אך הייתה לו בעיה גדולה - נקבעו ללהקה תאריכים בארה"ב בפברואר 1972. הוא חייב לקיימם אחרת ייתבע. ואין לו להקה לדבר הזה. בעייה גדולה.

המנהל של קרימזון הצליח להתקשר לשלושת חברי הלהקה שפרשו ולשכנעם לחזור לסיבוב ההופעות הזה.


למרבה הפלא, מצב הרוח היה מרומם בסיבוב הזה. בורל ניצל את זה שסינפילד כבר לא בסביבה והחליט בעצמו איזה שירים בא לו לשיר ואיזה לא. שירים כמו FORMENTERA LADY ו- THE LETTERS הורדו מהסט בגללו. חברי הלהקה (חוץ מפריפ) התחילו להשתעשע על הבמה בעיבודים של בלוז ופ'אנק ליצירות של קרימזון. דבר שהיה בגדר איסור מוחלט אצל פריפ, אבל עכשיו הוא היה במיעוט.


באחת ההופעות החליט וואלאס שהוא מנגן קטע בלוז פשוט והצליח לשכנע את בורל לנגן איתו. קולינס גם הצטרף. פריפ לעומתם ישב על הכסא שלו על הבמה. שתי הידיים שלו מונחות על ברכיו בזמן שהגיטרה עוד תלויה על צווארו ופניו היו נפולים. הוא הביט למטה תוך כדי נשיכת שפתיים ולא ניגן צליל אחד במהלך הבלוז הזה. בראשו הוא כבר פירק את הלהקה.


ב-3 בדצמבר בשנת 1968 החל לעבוד אלכסנדר 'סקיפ' ספנס על תקליט הסולו היחיד שלו, שנקרא OAR. ספנס היה לפני כן מתופף בלהקת 'מטוסו של ג'פרסון' וגם גיטריסט בלהקת 'מובי גרייפ'. בעת הכנת התקליט הזה נראה מצבו של ספנס לא טוב עקב שימוש רב בסם אל.אס.די.


תשאלו אנשים מסביבכם מי הוא קורבן האל.אס.די הטראגי של עולם המוזיקה בשנות השישים. רובם יענו לכם שזהו ללא ספק סיד בארט, המנהיג המקורי של להקת פינק פלויד. אך בארט לא היה לבדו בעניין. היה לו תאום לעניין בצד השני של כדור הארץ. זה היה הגיטריסט של להקת MOBY GRAPE, שקראו לו אלכסנדר 'סקיפ' ספנס.


באוקטובר 1969 יצא בשמו אחד האלבומים המרתקים ביותר בתחום הפולק-רוק הפסיכדלי. לאלבום החד פעמי הזה קוראים OAR. באופן טראגי, חמק התקליט הזה ממכ"מ הציבור וצנח אל תהום השכחה למשך שנים רבות. כמו סיד בארט, גם ספנס השתמש בשיריו בתכנים שנטו לכיוון דימויים מימי ילדות תוך הליכה על קו דק מאד בין שפיות לשיגעון מוחלט.


ספנס היה ידוע לקרוביו בשנת 1965 כאיש לא מאורגן בחייו. אך אף אחד מהם לא ניבא שהמתופף הזה של להקת ג'פרסון איירפליין יהפוך תוך זמן קצר לשבר כלי מהלך.


כשמארטי באלין החליט להקים להקה בשם JEFFERSON AIRPLANE, הוא בחר בספנס רק מהסיבה שהוא נראה לו כדמות שמתאימה להיות מתופף מבחינת מראה. ספנס לא ידע לתופף היטב. הוא היה גיטריסט שמעולם לא תופף לפני כן.


ספנס הספיק לתופף בתקליט הראשון של הלהקה הזו ואף עזר לכתוב לה חלק מהשירים שהרכיבו את אותו תקליט. אך חוסר היציבות והאמינות שלו גרמו להעפתו המהירה מהמטוס. ההזדמנות שלו לחזור לעמדת הגיטרה הגיעה כשהמנהל של ג'פרסון איירפליין, מתיו כץ, החליט להקים להקה חדשה בשם MOBY GRAPE.


אחרי תקליט בכורה אחד נהדר ושיווק כושל ביותר של חברת התקליטים החל העסק להתפורר. גם חברי הלהקה עצמם לא עזרו להצלחת השיווק.


הסשנים לתקליט השני שלהם, שנערכו בניו יורק הרחוקה מביתם הטבעי, התגלו כבעייתיים. כמות גדולה של סמים וכמות קטנה של שירים הפכה את התהליך לקשה מנשוא. בשלב הזה החל ספנס לצלול לתהום שבתוכה הייתה רק דלת אחת לפתוח, היישר אל המחלקה הפסיכיאטרית הסגורה.


לילה אחד, כשהלהקה הופיעה בפילמור איסט הניו יורקי, הלך ספנס לאחר מכן לבלות עם אישה שעשתה לו היכרות פאטאלית עם LSD, אותו טיפטפה לו במינון לא מבוקר. הסם הזה חירפן את ראשו לגמרי. הוא יצא מהדירה ההיא כשבידו גרזן ובראשו מטרה אחת - להרוג עמו את מתופף הלהקה, דון סטיבנסון. ספנס היה נחוש בדעתו ההלומה שנשמתו של סטיבנסון הוחזקה בידי השטן בכבודו ובעצמו. הוא צעד עם הגרזן לכיוון בית המלון בו שהתה הלהקה, הגיע אל דלת החדר של סטיבנסון וניתץ אותה עם הגרזן. המזל הגדול של סטיבנסון היה שבאותו רגע לא שהה בחדרו.


ספנס היפנה את צעדיו ליעד הבא, שהיה אולפן ההקלטות. כשהגיע לאולפן הוא נתקל במפיק ההקלטה, דייויד רובינסון, שמיהר להוציא את הגרזן מידיו. לכל הנוכחים היה ברור דבר אחד : סקיפ ספנס האמיתי כבר לא גר יותר בתוך גופו. זה היה בן אדם אחר לגמרי, שלא הפסיק לצרוח, לאיים ולהתקיף גם פיזית. ספנס החל ללכת עם שרשראות שעליהן היו צלבים הפוכים. במזוודת הגיטרה שלו הוא טמן משהו שנראה כקרניו של השטן. לא הייתה ברירה אלא לשים אותו באשפוז כפוי בבית חולים פסיכיאטרי. שם הוא החל ליצור את השירים לאלבום הסולו שלו. רובינסון המפיק דאג להביא עמו עורך דין לבית החולים ולשחרר את ספנס בהבטחה כי יהיה תחת חסותו.


כשהתאושש, העניקה לו חברת COLUMBIA, למרבה ההפתעה, הזדמנות להקליט שוב עם מימון ההקלטות מטעמה. התוצאה? קלאסיקה אדירה וכישלון מסחרי.


אחד התארים של האלבום כחלוצי הוא השימוש בהעלאות רבות של ספנס עצמו בשירה וכלים שונים. ספנס ניגן כאן בגיטרה, בס, תופים.


למרות שעטיפת האלבום ציינה כי הסשנים לשירה שלו נעשו ביום אחד - הם לקחו למעשה כמה ימים להקלטה. אך האווירה הזרוקה של השירים בהגשה, עיבוד ומיקס גרמו לאנשים להאמין כי אכן הכל נעשה ביום אחד.

אפשר לדמיין כי השירים עצמם נכתבו בזמן שספנס בהה בקירות בית החולים הפסיכיאטרי בו שהה. יש כאן מצד אחד הומור אך הדבר גם מתאזן לעיתים בהרגשה של שנאה וזעם גדול כלפי העולם. סכיזופרניה במיטבה. יש פה רגעים בהם קשה לא להרגיש שאתה פשוט צולל אל תוך נשמתו המעורערת של קורבן סמים קשה. זוהי הרגשה מרתקת מאד אך גם לא נעימה. וזה מה שמרתק בתקליט הזה. ספנס הקליט את תפקידי הנגינה באולפן כשהוא בונה את השיר עימם שלב אחר שלב. בסוף, כשכל כלי הנגינה הוקלטו - הוא ישב יחד עם טכנאי האולפן מייק פיגליו ויחד תיכננו כיצד לערוך מיקסים.


הרבה היום מחשיבים את האלבום לגאוני. רוברט פלאנט (הזמר של לד זפלין) ציין אותו הרבה פעמים כאחד האלבומים הכי אהובים עליו מתמיד. אך בתקופה ההיא חברת קולומביה לא הסכימה לתארי הגאונות שנשפכו עליו בהמשך.


יש כאן תוכן מטריד ביותר כי המאזין של היום כבר יודע שיש פה עסק עם מוזיקאי מוטרף. השיגעון הזה של ספנס מנע ממנו לתפקד בהמשך כמוזיקאי ויוצר. האור היצירתי כבה אצלו מנקודה זו והלאה.


האלבום נמכר בכמויות זעומות כשיצא במקור, למרות ביקורות חיוביות עליו בעיתוני הרוק. הכישלון הגיע עקב חוסר שיווק מאסיבי. התקליט נראה אז לחברת התקליטים כמשהו לא מסחרי ולא אופנתי שלא כדאי לגעת בו. לא זכור לי שמישהו אי פעם כתב איפה שהוא על כך שקנה את התקליט הזה בזמן האמיתי בו יצא. לפיכך, התקליט הוצא מהר מאד מהקטלוג של החברה. רק שנים לאחר מכן הוא קיבל את הסטטוס שמגיע לו. זהו אלבום אניגמטי שאני אישית מאד ממליץ להקשיב לו.


לאחר התקליט OAR חזר ספנס למשפחתו בקליפורניה, שם החל לחיות חיים מלאי אשפוזים פסיכיאטרים. הוא לא הקליט תקליט שני. הוא הגיע פעמים רבות למצב של הומלס ברחובות. יש סיפור שהגיע אף לחדר מתים לאחר שהוכרז כמת עקב מנת יתר, כשלפתע קם מול האיש שבא לבדוק את גופתו וביקש ממנו כוס מים.

בשנת 1998 נערכה לו מחווה יפה בצורת דיסק קאברים לשיריו בשם MORE OAR. אמנים והרכבים נחשבים מהתקופה ההיא של סוף התשעים חלקו לו כבוד גדול בכיסוי שיריו שם. אותם שירים שנכתבו בעקבות השפעתו ההרסנית של ה- LSD, שהוא לשון השטן שמלקקת את המוח של השרוי בטריפ ויוצרת בליקוקיה הרטובים קצרים חשמליים נוראיים ללא תקנה.


עיתון VILLAGE VOICE פרסם ביקורת על התקליט ביולי 1969: "זה התקליט המוזר ביותר של השנה. הוא איטי מאד ורחוק מהאנרגיה שספנס הביא ללהקת מובי גרייפ לפני כן. אם מישהו אחר היה מקליט תקליט כזה הוא היה נעלם תוך שניה מתודעת הציבור".


עיתון CIRCUS פרסם ביקורת משלו: "המילה 'סולו' מקבלת פה את המשמעות הברורה ביותר שלה. חלק מהאלבום מהנה וחלק בלתי נסבל. הנגינה והשירה מרושלות והאלבום כולו הוא ניסיון מבורך במהותו אך לא בתוצאה שלו".


לעומת שני אלו, פרסם עיתון FUSION בנובמבר 1969, ש"האלבום הזה הוא אלבום פולק נהדר וחבל שהוא ימצא את עצמו מהר במחירי הנחה בחנויות התקליטים לאחר שיעלה עליו אבק רב".


גם זה קרה ב-3 בדצמבר:


- בשנת 1966 הופיעה לראשונה להקת הפופ המהונדסת, המאנקיז, מופע שלם על הבמה. זה קרה בהונלולו מול 8,360 מעריצים.


- בשנת 1948 נולד ג'ון אוסבורן, הידוע יותר בכינוי אוזי. הוא הזמר האחראי להצבת יסודות הרוק הכבד עם להקת בלאק סאבאת'. אוזי בספרו: "גדלתי בבית מס' מספר 14 באמצע שורה של בתים מדורגים ברחוב לודג'. אבי, ג'ון תומס, היה יצרן כלים ועבד לילות במפעל GEC בוויטון ליין. כולם קראו לו ג'ק, שמשום מה היה כינוי נפוץ לג'ון אז. הוא סיפר לי על המלחמה - כמו התקופה שבה עבד בקינגס סטנלי, גלוסטרשייר, בתחילת שנות ה-40. כל לילה, הגרמנים הפציצו אותם מקובנטרי, שהיתה במרחק של כחמישים מיילים משם. הם היו מפילים חומרי נפץ מגבוה והאור מהשריפות היה כל כך בהיר שאבא יכול היה לקרוא את העיתון שלו בזמן ההאפלה. כשהייתי ילד אף פעם לא באמת הבנתי את מטלות החיים. תארו לעצמכם: אנשים הלכו לישון בלילה בלי לדעת אם הבתים שלהם עדיין יעמדו למחרת בבוקר. החיים אחרי המלחמה לא היו הרבה יותר קלים. כשאבא שלי הגיע הביתה בבוקר אחרי עבודת לילה ב-GEC, אמא שלי, ליליאן, הייתה מתחילה משמרת במפעל לוקאס. זו הייתה שגרה מעיקה, יום אחר יום. אבל לא שמעתי אותם מתלוננים על זה".


- בשנת 1969 קיבל ג'ון לנון הצעה לככב בתפקיד הראשי באופרת רוק על ישו. ביום שלמחרת נפל הרעיון הזה.


- בשנת 1976 ירו שבעה אנשים על ביתו של בוב מארלי בקינגסטון שבג'מאייקה. מארלי ולהקתו (THE WAILERS) שהו אז בבית וערכו חזרה מוסיקלית. היריות פצעו את מארלי ואשתו באופן קל. היורים לא נתפסו. יומיים לאחר מכן הופיע מארלי כמתוכנן על הבמה והדבר העמיק אף יותר את דמותו כלוחם.


- בשנת 1938 התחתנו אלפרד לנון וג'וליה סטאנלי. שנתיים לאחר מכן ייוולד בנם היחיד, ג'ון. הסיפור הסבוך של הזוג הזה וכיצד זה השפיע עמוקות על ג'ון לנון נמצא בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!"


- בשנת 1976 נצפה בלון בצורת חזיר כשהוא מרחף בשמי לונדון. המשטרה ממהרת להוציא התראה לטייסים באזור על כך. לבסוף נחת הבלון בחווה של חקלאי שרתח על כך שהבלון הפחיד את הפרות שלו. זה מה שיכול לקרות כשלהקת פינק פלויד מצלמת עטיפה לתקליט חדש, בתחנת הכוח 'באטרסי'.


- בשנת 1965 נערכו שתי הופעות של הרולינג סטונס בדבלין. במהלך ההופעה השניה עלו 30 צעירים לבמה וחוללו מהומה. המלודי מייקר דיווח: "הצעירים גדשו את כל הבמה. מיק ג'אגר הופל לרצפה. בריאן ג'ונס נאבק עם שלושה בני נוער חובטים וביל ווימן נאלץ לברוח אל מאחורי פסנתר בצד הבמה. קית' ריצ'רדס הצליח להימלט מהבמה וצ'רלי ווטס המשיך לתופף בפנים מאובנות כשכל זה השתולל סביבו".


- בשנת 1980 פרסם מקומון ניו יורקי, בשם SOHO NEWS, כתבה על יוקו אונו לבדה, שכותרתה YOKO ONLY. ג'ון לנון כה אהב את הכותרת שהציע שזה יהיה שם תקליט הסולו הבא שלה, עם השיר WALKING ON THIN ICE, עליו הם עדיין עבדו באולפן. בינתיים הסכימו ג'ון ויוקו לתמוך בהפגנה בסן פרנסיסקו שבאה לעזור לעובדים יפניים שמועסקים שם בתנאי שכר נמוכים. ההפגנה נקבעה ל-13 בדצמבר (ג'ון כבר לא יהיה אז בחיים). במהלך אחר הצהריים של יום זה הגיעה לבית של ג'ון ויוקו הצלמת אני לייבוביץ, כשמטרתה לצלמם לרולינג סטון. בערב חזרו השניים לאולפני היט פאקטורי, כדי להמשיך לעבוד על שירה של יוקו.


- בשנת 1975 נעצרה אשתו של רון ווד, קריסי, באשמת אחזקת קוקאין, שנמצא אצלה אחרי פשיטה של המשטרה בבית הזוג בריצ'מונד.


- בשנת 1966 הורשע ריי צ'ארלס באשמת אחזקת קוקאין והרואין. הקנס הוא חמש שנים על תנאי וקנס על סך 10,000 דולר.


- בשנת 1944 נולד זמר הפולק ראלף מקטל, שלהיטו הגדול היה STREETS OF LONDON. השיר הזה היה במקור על כמה אנשים בודדים שפגש מקטל בבירה הצרפתית בזמן נסיעות וטרמפים ברחבי אירופה, אבל כשהבין שיש כבר שיר בשם POOR PEOPLE OF PARIS, הוא שינה את השם.


- בשנת 1968 שידרה רשת הטלוויזיה 'אן בי סי' את מופע ה'קאמבק' של אלביס פרסלי. המופע הוא ניצחון אומנותי ומסחרי עבור הזמר המלכותי.


- בשנת 2014 מת משבץ איאן מקלייגן, האורגניסט בלהקת SMALL FACES ו- THE FACES. בן 69 במותו.


- בשנת 1992 אישרו מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס שהבסיסט ברולינג סטונס, ביל ווימן, פורש. ווימן היה חבר בלהקה מאז שנת 1962.


- בשנת 1968 קיבל התקליט 'אין א גדה דה וידה', של להקת איירון באטרפליי, מעמד של תקליט זהב. באותו יום זה קרה גם לתקליט FRESH CREAM, של להקת 'קרים'.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים






























































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page