רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-3 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-3 במאי (3.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אתה יכול לקבל הכל בעולם ועדיין להיות האיש הכי בודד. וזה הסוג המר ביותר של בדידות. ההצלחה הביאה לי הערצה עולמית ומיליוני פאונד. אבל זה מנע ממני את הדבר היחיד שכולנו צריכים - לאהוב. מערכת יחסים מתמשכת. זה כמו הסיפורים ההוליוודיים הישנים שבהם כל השחקניות הנפלאות האלה פשוט לא יכלו להמשיך במערכת יחסים כי הקריירה שלהן הייתה במקום הראשון. ככה זה אצלי. אני לא יכול לעצור לזמן מה ולהתמסר לרומן כי כל מיני בעיות עסקיות יצטברו. הגלגל צריך להמשיך להסתובב וזה מקשה מאוד על כל אחד לחיות איתי ולהיות מאושר. אני מונע על ידי העבודה שלי ואמשיך כל עוד המערכת שלי תאפשר לי - עד שאשתגע. יש קול בתוכי שאומר, 'תרגיע, פרדי. אתה הולך לשרוף את עצמך'. אבל אני פשוט לא יכול להפסיק. אי אפשר להתענג על ההצלחה ואז, 13 שנים בהמשך, להתעורר בוקר אחד ולהגיד, 'לא. אני לא רוצה להיות כוכב-על היום. אני רוצה לצאת לרחובות לבד או לשפוך את ליבי לתוך מערכת יחסים' - זה בלתי אפשרי. אני לא רוצה שאנשים יחשבו, פרדי המסכן. כי אני יכול להתמודד עם זה. אבל אני כל כך חזק על הבמה שנראה לי שיצרתי מפלצת. כשאני מופיע. אני מוחצן, אבל בפנים אני גבר אחר לגמרי. אנשים לא מבינים שיש עוד. הם מצפים ממני להיות אותו הדבר גם בחיי האישיים. הם אומרים. 'קדימה, פרדי, תופיע, תן לנו קצת התרגשות'. האנשים שבמערכות יחסים איתי אף פעם לא מחזיקים מעמד. נראה שאני אוכל אנשים ומשמיד אותם. חייב להיות בי אלמנט הרסני כי אני כן מנסה מאוד לבנות מערכות יחסים, אבל איכשהו אני מבריח אנשים. הם תמיד מאשימים את הסוף של רומן האהבה עלי כי אני המצליח. נראה שמי שאיתי נכנס לקרב של ניסיון להשתוות אליי, אז כל הזמן אני מרגיש אשמה ומפצה יתר על המידה... ואז בסופו של דבר הם דורכים עליי" (פרדי מרקיורי בשנת 1985)

ב-3 במאי בשנת 1975 יצא תקליט ההופעה של להקת קינג קרימזון ושמו USA.

בספטמבר 1974 דיווחו העיתונים שלהקת קינג קרימזון סיימה את קיומה. זו הייתה החלטתו של הגיטריסט-מנהיג הלהקה, רוברט פריפ. מבחינת הבסיסט, ג'ון ווטון, זה היה פירוק שיכל להימנע, אך שיחה שקרתה בין פריפ לווטון, בסיבוב ההופעות האחרון של הלהקה בארה"ב, הייתה אחד הדברים שגרמו להחלטה הזו של פריפ לפרק את הלהקה מבלי לחשוב פעמיים.

השיחה הזו התקיימה כששניהם השתזפו על גג מלון "הולידיי אין" ודיברו על עתיד הלהקה. במהלך השיחה אמר פריפ לווטון שקשה לו לעבוד עם ביל ברופורד. הבסיסט ענה שמבחינתו הוא ייתן לסיפור הלהקה עוד שנה לראות היכן זה הולך. פריפ הבין שהעניין הולך לאבדון וגיבש את אסטרטגיית הפירוק בראשו.

אך ווטון, שלא ידע את תיכנון פירוק החבילה, עבד אז עם רוברט פאלמר-ג'יימס התמלילן על חומרים לתקליט הבא של הלהקה. הדמואים לשירים האלו יצאו בשנת 1998 בדיסק בשם MONKEY BUSINESS, שיצא תחת השמות של שניהם.

ביל ברופורד המתופף התבאס לגמרי מפירוק הלהקה כי חשב שהיא רק התחילה לממש את הפוטנציאל שלה. מה גם שבתקופה הזו הוא ראה את חברי להקתו הקודמת, יס, כשהיא דוהרת להצלחה נוספת עם תקליטה RELAYER.

כשנה לאחר פירוק קרימזון היה ווטון כבר חבר בלהקת רוקסי מיוזיק וברופורד היה עסוק בסיבוב הופעות עם הזמר רוי הארפר. בזמן הזה העלתה ההנהלה של קינג קרימזון אופציה ליצירת תקליט בהופעה חיה מהקלטות שנערכו במהלך סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. ווטון הסכים לעבוד על עריכת התקליט.

כשבוע של עריכות נקבע באולפני אולימפיק שבלונדון. ווטון ופריפ עבדו שם כל יום בין שתיים בצהריים לשמונה בערב. אחרי הקשבה ללא מעט הקלטות התבייתו השניים על הקלטת הופעה שנערכה ב- ASBURY PARK ב-28 ביוני 1974. זאת למרות שההופעה האנרגטית שבקעה מסליל המאסטר הוקלטה למעשה ביום קר וגשום לגמרי מול אולם חצי ריק. שיר נוסף, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, נלקח מהופעה שנערכה יומיים לאחר מכן.

הכנר של הלהקה, דייויד קרוס, כבר פוטר ממנה ולא נשקל להביאו לתיקונים אולפניים. במקומו גוייס הכנר אדי ג'ובסון, אותו הכיר ווטון כי שניהם היו חברים אז ברוקסי מיוזיק. סשן ההקלטה עם ג'ובסון נפתח ברגל שמאל כשפריפ ניגש לכנר הצעיר ושאל אותו: "נו, אדווארד הצעיר. באת לתת לנו עזרה?".

ג'ובסון השיב בזעף: "שמי אדווין. לא אדווארד".

הסיבות המצוטטות נוגעות לעתים קרובות לכיסוי בעיות טכניות בהקלטות המקוריות או לשיפור אלמנטים שאולי אבדו או הוקלטו בצורה גרועה במיקס החי - במיוחד קטעי הכינור של דיוויד קרוס. ואכן, סולו הכינור הבולט של קרוס במהלך האלתור בקטע ASBURY PARK נעדר לחלוטין מההוצאה המקורית של התקליט (אם כי שוחזר בגרסאות רימאסטר מאוחרות יותר). תוספות אלה, שבוצעו ללא השתתפות הרביעייה המקורית המלאה, פירושן ש- USA אינו תקליט "חי" לחלוטין. בסוף היה זה קרוס שקיבל את קרדיט הנגינה בכינור למרות שג'ובסון היה באמת זה שניגן באולפן את תפקידי הכינור מחדש.

אחרי שלושה ימי מיקסים ועריכות אולפניות הורכב התקליט הנכסף שעטיפתו התבססה על רעיון של ווטון עם היד של פסל החירות כשהלפיד אותו הוא מחזיק הוחלף בחתיכת מתכת עליה נכתב KING CRINSON USA.

צילומי העטיפה האחורית נוצרו בעת שהלהקה הייתה בסיבוב הופעות בארה"ב. שם קיבלו חבריה הזמנה מאוניברסיטת LAMAR שבטקסס לספק את ידיהם ופרצופיהם לניסוי בטכניקת צילום, בשם KIRILAN, שהתגלתה עוד בשנת 1949 והנציחה את שדה האנרגיה שסבב כל יצור חי. כל חברי הלהקה התייצבו שם וצילמו את ידיהם ופניהם. לבסוף, מכל הצילומים האלו נעשה בעטיפה האחורית של USA שימוש רק בצילום כף ידו של ווטון הבסיסט.

ומי שרוצה לקבל את הכוח הרב שהיה ללהקה הזו על הבמות בזמנים ההם, תקליט זה מהווה דוקומנט נהדר, אם כי לא אמין למי שמחפש הקלטה מושלמת מהבמה. ברולינג סטון לא התרשמו בזמנו והביקורת הייתה כזו: "תקליטה השמיני והאחרון של קינג קרימזון הוא סט חי טוב אם כי לא מרהיב ונראה בעיקר כהערת שוליים לקריירה ארוכה יחסית - בסטנדרטים של עולם הרוק.

למרות שהוא הוקלט לפני התקליט הקודם, RED, הוא מכיל רק יצירה אחת חדשה. בסופו של דבר, לפי רוברט פריפ, כך הולכת קינג קרימזון. הגיטרה המעוותת שלו מאפשרת לו לנגן אקורד בפראות או לנגן במתיקות לצד המלוטרון המפחיד של דייוויד קרוס. הבס האגרסיבי של ג'ון ווטון (המזכיר את ג'ון אנטוויסל בהקלטות החיות שלו עם להקת המי) עוזר לפריפ ולמתופף, וויליאם ברופורד, שהוא ללא ספק נגן כלי ההקשה האמנותי האידיאלי של הרוק, ליצור את הקטע 'אשבורי פארק' האנרכי אך הנשלט, שלא הופיע קודם לכן. כאילו כדי למסגר את הקטלוג של קינג קרימזון, השיר הראשון מתקליטם הראשון, 21ST CENTURY SCHIZOID MAN, הוא שחותם את התקליט הזה. באופן מוזר, הארבעה שבתקליט לא נשמעים בטוחים בביצוע הזה ושירתו של ווטון לא פעם מזייפת ומחווירה לעומת השירה המקורית של גרג לייק. קינג קרימזון עוזבת אותנו ללא באנג ועתה רק נותר לה לנוח בשלום על משכבה".

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-3 במאי בשנת 1974 יצא תקליטו השלישי של הקלידן ריק וויקמן (אם מחשיבים תקליט קאברים ישן בשם PIANO VARIATIONS). שמו הוא JOURNEY TO THE CENTRE OF THE EARTH.

בשנת 1974 אמרו רבים כי כל דבר שריק וויקמן נוגע בו הופך לזהב. ממש כמו הגלימה הנוצצת שנהג ללבוש בהופעותיו. אבל ריק היה במצב שביר ביותר. הוא עבד מעבר ליכולותיו. הוא רק נע בתפר בין גיל 24 לגיל 25 וכבר חש כי מאחוריו דרך ארוכה בעולם המוזיקה וכעת ברצונו גם לעזור לאחרים להתקדם בתחום הזה. אבל הלחץ לא הפסיק לרבוץ עליו.

כך אמר לעיתון מלודי מייקר: "אני נשבעתי לעצמי שלא אעשה יותר מהופעה אחת ביום עם התזמורת והמקהלה. מופע הפרמיירה של 'המסע לבטן האדמה', באולם רויאל פסטיבל שבלונדון, עבר יחסית בסדר. היו לנו טעויות פה ושם. אבל שם הרגשתי לראשונה כמה אני עצבני. זאת כי לראשונה נפלה כל האחריות למופע שכזה על כתפיי בלבד. בתחילה חשבתי שגם שאר הנגנים והזמרים בהפקה מתוחים כמוני אבל לפני המופע מצאתי אותם שותים יחדיו ומשוחחים בשמחה, בעוד אני נעמד לצדם רועד לגמרי. למזלי היה הקהל הלונדוני תומך הפעם. אני אומר זאת כי לא פעם חשתי בחיי כמה הקהל שבלונדון קשה עם האמנים. הסרטים האילמים שהוקרנו במהלך המופע לא הוסיפו לי רוגע. הם הגיעו לאולם רק חמש דקות לפני תחילת המופע ואני נאלצתי לאלתר את ליווי הפסנתר להם מבלי לדעת כלל מה מתרחש בהם. רציתי להשתמש בסרטים בקטע השני במופע כי היה לי חשוב שהמופע יישאר ברמת אנרגיה גבוהה. קטע שני בהופעה, אם אינו אנרגטי, יכול להפיל הופעה שלמה. מה גם שרציתי לתת לאנשים להרגיש שהם בתוך מסע איתי. מסע לבטן האדמה".

המופע הזה הוקלט על ידי האולפן הנייד, שבבעלותו של בסיסט להקת ה-FACES, רוני ליין, למטרת הפיכתו לתקליט של וויקמן. אך גם כאן לא נחסכו תקלות. וויקמן: "הטכנאים באולפן נאלצו להחליף סלילים בדיוק באמצע אחד מקטעי הקריינות של דייויד המינגס, שנאלץ להגיע לאולפן בשלב מאוחר יותר בשביל להקליט את הקטע החסר. לפחות הוא עזר לפוגג את המתח עם קריינות הטקסט שביצע בשפות שונות. אנחנו היינו על הרצפה מרוב צחוק. בגלל שהאולפן, שנמצא בתוך רכב מסחרית, חנה מחוץ לאולם - עובר אורח בעט בכבל שהוביל משם לאולם וניתן את המיקרופון של השירה. נאלצנו להרים את השירה ממיקרופונים אחרים שהיו בסביבה. כמו כן נשבר באמצע ההופעה תוף הסנר של המתופף ואחד מהמיקרופונים שהוצבו להקלטת התופים הפסיק לפעול. היו גם ארבע תיבות מוזיקליות בהן התזמורת והלהקה לא ניגנו ביחד ולמעשה פישלו. למזלי, ביצענו את אותו לחן במקום אחר ביצירה, כך שהעתקנו משם והדבקנו במקום הקטע המבלוגן".

התקליט היה אמור לצאת זמן קצר לאחר ההקלטה אך מחסור כללי בנייר גרם לעיכוב בהדפסה, בגלל שעיצוב העטיפה המקורי כלל עטיפה נפתחת וספר פנימי. מעצב העטיפה סירב לעבוד שוב ולקצצה כעטיפה בודדת. המעצב הוא שניצח בויכוח ובינתיים נאלץ ריק לצאת למסע הופעות עם להקת יס ולדון בעניין העטיפה כשהוא בדרכים וראשו לא מרוכז לגמרי במטרה. בגלל הלחץ הוא נאלץ גם להתפשר על איכות ההקלטה, אותה ציין אז שלא אהב.

עם זאת, סיבוב ההופעות עם יס סיפק לו חומר הומוריסטי לדון בו: "כשהגענו להופיע בממפיס, הייתה שם שביתה של האיגוד. לכן האולם החדש לגמרי, שנבנה ממש לפני הופעתנו, לא הושלם עם בואנו. לא היו בו כיסאות ולא וילונות על הבמה. גם האקוסטיקה הייתה נוראית עם שמונה סוגים של הדהוד. כל פעם שנעשתה מכה בתוף - זה הדהד כמו רעם. לא הפסקנו לצחוק על כך שבמקום נחשב כל כך מבחינה מוזיקלית, כלומר ממפיס, אנחנו חווים דבר שכזה. סיבוב ההופעות הזה היה אחד הקשים שלי. זה היה מרתון. לא נעשה עוד דבר שכזה. מה גם שלקהל לא היה קל לקבל את התקליט החדש שלנו בהופעה. לכן נאלצנו להוריד לגמרי את אחת מארבע היצירות שבו, שנמצאת בצד השני של האלבום ושמה THE REMEMBERING. אני חש שיס היא להקה מדהימה ובטוח שנמצא את הדרך לנווט אותה למקום בטוח בקרוב. אתמול טסתי במטוס והשמיעו ברקע את התקליט FRAGILE. לא שמעתי את האלבום הזה יותר משנה ונדהמתי לגלות כמה הוא טוב. גם שאר חברי הלהקה, שהיו איתי במטוס, כנראה חשו כך".

ב-3 במאי בשנת 1971 ניגנה לד זפלין, בקופנהגן, בפעם הראשונה והיחידה בהופעה חיה את השיר FOUR STICKS (מהתקליט הרביעי).

שיר נוסף שקיבל את הבכורה שלו בהופעה הזו היה MISTY MOUNTAIN HOP (שהוא זה שפותח את צד ב' בתקליט הרביעי). 4000 האנשים שהגיעו להופעה הזו זכו לביצוע היחיד והמיוחד הזה. שיר נוסף ולא שכיח בהופעות הלהקה (למעשה, בוצע רק שלוש פעמים במלואו בהופעות הלהקה) בערב הזה היה GALLOWS POLE. במהלך השיר WHOLE LOTTA LOVE עלה מנהל ההופעות של הלהקה, ריצ'ארד קול, וניגן עם הלהקה בקונגס.

ג'ורג' סורנסון מעיתון NME דיווח על ההופעה: "לד זפלין היא להקת הרוקנרול של 1971. אין ספק בכך. הקהל יצא מהמקום עם עור תוף מצלצל, אחרי שזפלין ביצעה 135 דקות של רוק כבד וחזק מאד. הלהקה נשמעת טוב בהרבה מכפי שהייתה שנה לפני כן. ג'ימי פייג' ניגן באופן מדהים והוא ממש יכול להיות ההנדריקס החדש, אם הוא רוצה. השיר על המדרגות לרקיע יפהפה. הוא נבנה מקטע שקט עד לשיאו הגדול, עם מתקפת צליל מחשמלת. איזה קול יש לרוברט פלאנט! יש לו את הקול החזק והגבוה ביותר כיום ומדהים לראות כיצד הוא משתמש בו".

ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

ב-3 במאי בשנת 1972 התחשמל למוות על הבמה הגיטריסט הבריטי, לס הארווי, שניגן עם להקת STONE THE CROWS.

להקת DTONE THE CROWS צמחה מסצנת המוזיקה הפורייה והקשוחה של גלזגו בסוף שנות ה-60. בראשיתה של הלהקה טמונה השותפות המוזיקלית של מגי בל ולס הארווי. בל, שכבר הייתה זמרת ותיקה מהופעות בגלזגו,, יצרה קשר לראשונה עם לס לאחר שהרשימה את אחיו הגדול, הזמר אלכס הארווי.

רגע מכונן הגיע כאשר לס הארווי גויס לסיבוב הופעות בארה"ב על ידי להקת CARTOONE, שחיממה להקות כמו לד זפלין וספיריט, וחשפה את הארווי לסצנת הרוק האמריקאית הצומחת. החוויה הייתה מהממת. הוא חזר לגלזגו, כשהוא מתהדר בשיער ארוך, משקפי ג'ון לנון וחזון מוזיקלי חדש. בל נזכרה שהוא היה "אדם שונה לחלוטין". החוויה הטרנס-אטלנטית הזו זירזה ישירות את השלב הבא של הלהקה; הארווי דחק בחבריו ללהקה לזנוח קאברים ולהתמקד בכתיבת חומרים מקוריים, ובכך שינה באופן מהותי את שאיפותיהם.

הלהקה, שבתחילה נקראה POWER, הפכה למוקד משיכה מרכזי בגלזגו. זמן מה לאחר מכן ניצל הארווי את קשריו ושכנע את מנהל לד זפלין, פיטר גרנט, להגיע ולראות את להקתו בהופעה. גרנט התרשם במיוחד משירתה העוצמתית של בל והחתים את הלהקה בסוף 1969 כשהוא גם מציע לה את השם המפתיע בן שלוש המילים. הלהקה יצרה סאונד ייחודי שבא בשנת 1970 עם שני תקליטים נפלאים. בשנת 1971 יצא התקליט השלישי ונראה היה שעוד צפויה הצלחה כבירה להרכב הזה. עד ש...

ב-3 במאי 1972 הגיעה להקת STONE THE CROWS להופיע במועדון "טופ ראנק" שבוויילס, מול 1,200 סטודנטים משולהבים. להקה זו, שאת שמה הגה מנהל להקת לד זפלין, פיטר גראנט, הקליטה עד אז שלושה אלבומי אולפן מוצלחים והצליל שלה היה מיוחד, בעיקר הודות לקולה המחוספס של הזמרת מאגי בל (שהישוו אותה לג׳ניס ג׳ופלין) וצלילי גיטרת הלס פול, מידיו של לס הארווי. הקהל שהגיע ל״טופ ראנק" השתוקק לשמוע עוד מהם והארווי, בן ה-27, עלה לבמה וניגש למיקרופון כדי להציג בפניהם את השיר הראשון. מגי בל נזכרה, "עמדנו בצד הבמה. אפילו עוד לא התחלנו".

מבלי לחשוב, הוא נגע בידיים רטובות (מבקבוק בירה שלגם) במיקרופון שחובר לא כהלכה. מכת חשמל מהירה העיפה אותו באוויר והוא צנח לרצפה וללא תזוזה. הלהקה והקהל שהמתינו היו עדים לאירוע עצמו. מגי בל: "...והוא נגע במיקרופון ובגיטרה. וזהו". המתופף קולין אלן סיפק פרטים נוספים: "שמענו את צליל הזמזום העמוק הזה. לסלי החזיק את המיקרופון ביד אחת ואת הגיטרה שלו בשנייה, הם כאילו התחברו יחד ואז הופיע הבזק". מיד לאחר מכן, שרר בלבול. הסכנה נמשכה; חברי הלהקה שמיהרו לעזרתו של הארווי, קיבלו בעצמם מכות חשמל, מה שמנע מהם לעזור לו באופן מיידי. איש צוות ניסה בטירוף לנתק את הגיטרה של הארווי מהמגבר אך ללא הצלחה ברגעים הראשונים. קולין אלן היה זה שהצליח לשבור את המעגל הקטלני על ידי בעיטת הגיטרה הרחק מגופו של הארווי בעודו שוכב על הרצפה. רק אז יכלו אנשי רפואה, שככל הנראה נכחו במקום או הגיעו במהירות, להתערב ולנסות החייאה.

למרות המאמצים על הבמה והגעתו המהירה של אמבולנס, לא ניתן היה להציל את לס הארווי. הוא נקבע כמת עם הגעתו לבית חולים בסוונסי. מאגי בל נכנסה להלם ואושפזה בבית חולים. הוא היה רק ​​בן 27. מותו הוסיף את שמו לרשימה הטרגית של "מועדון ה-27" אבל למותו של הארווי יש הבחנה ייחודית ומצמררת: הוא אחד ממוזיקאי הרוק הבודדים אז, שמת בפועל על הבמה במהלך פעילות הקשורה להופעה. בל איבדה לא רק את שותפה המוזיקלי אלא גם את בן זוגה לחיים באופן פתאומי ופומבי. מאוחר יותר היא תיארה שהייתה בהלם במשך מספר שנים לאחר האירוע.

סיבת מותו של לס הארווי הייתה כשל קטסטרופלי בבטיחות חשמלית בסיסית. הוא בא במגע בו זמנית עם שני אלמנטים מוליכים: מיתרי המתכת של הגיטרה החשמלית שלו המחוברת לחשמל ביד אחת, ומיקרופון ביד השנייה. באופן מכריע, המיקרופון לא היה מחובר להארקה. זה השלים מעגל חשמלי בגופו, וגרם להלם חשמלי עצום וקטלני. בתחילת שנות ה-70, המודעות לסכנות חשמליות כאלה על הבמה הייתה פחות מפותחת, ולצערנו בעיות הארקה לא היו נדירות.

אחרי תקופת התאוששות ניסתה מגי בל עם חברי הלהקה הנותרים לצרף אליהם את הגיטריסט פיטר גרין, אך הוא כבר לא היה כשיר לזה, פיזית ונפשית. גיטריסט להקת יס, סטיב האו, התנדב לעזור ללהקה בהופעה וציין לאחר מכן שזה היה כיף גדול עבורו לנגן עמה. ההרכב התייצב אחר כך לזמן קצר, עם הבאת הגיטריסט הצעיר, ג׳ימי מקולוק, אך התפרק לאחר צאת התקליט הרביעי.

בעיתון להיטון החליטו בזמנו, בטעות, שלס הארווי היה זמר הלהקה.

ב-3 במאי בשנת 1981 יצא תקליט סולו ראשון של ניק מייסון, מתופף להקת פינק פלויד. האם זה באמת אלבום סולו שלו? הבה ונראה...

בעקבות אלבומם המונומנטלי אך הטעון מבפנים של פינק פלויד, THE WALL, משנת 1979, חברי הלהקה מצאו את עצמם במקום לא הכי נוח מול ההשתלטות הגסה של רוג'ר ווטרס על הלהקה. המתופף ניק מייסון הוציא את תקליט הסולו הראשון שלו במאי 1981. עם זאת, המונח "תקליט סולו" התגלה מיד כמורכב. למרות שזה יצא תחת שמו של מייסון, הפרויקט נוהל באופן יצירתי על ידי מלחינת הג'אז והקלידנית האמריקאית, קרלה בלי, תוך שימוש בשירתו הייחודית של רוברט וויאט (חבר קרוב של מייסון שקיבל ממנו הפקה מיוחדת בתקליטו ROCK BOTTOM, שנים לפני כן, כמו גם תמיכה כלכלית לאחר פציעתו). בכך שהתקליט הזה מהווה צומת מרתק של ג'אז אוונגרדי, רוק מתקדם והומור פופ אירוני. הוא בולט מעבודות סולו אחרות של חברי פינק פלויד, והציג את נכונותו של מייסון, ייחודית אולי בקרב חבריו ללהקה או שמא בגלל מגבלות כתיבת חומרים וביצועם בעצמו, לטבול את עצמו לחלוטין בעולמו המבוסס של אמן אחר, ולהעניק את שמו ואת היסודות הקצביים שלו לפרויקט רחוק מאוד מנופי הצליל של להקת האם שלו.  

הזרעים לתקליט זה נזרעו במהלך תקופה של מחשבה עבור ניק מייסון. הסשנים האינטנסיביים ולעתים קרובות קשים לאלבום THE WALL גבו את מחירם, והמתופף חיפש פורקן יצירתי, אולי הפסקה מבורכת מהלחצים בתוך הלהקה הראשית שלו. מייסון תכנן בתחילה להגיע לאמריקה כדי להקליט תקליט תוך שימוש בחומרים ורעיונות שונים. עם זאת, תוכנית זו קיבלה תפנית חדה ומכרעת כאשר קרלה בליי נכנסה לתמונה.  

בליי, דמות מוערכת בעולם הג'אז האוונגרדי, שלחה למייסון קלטת דמו ובה כמה מיצירותיה האחרונות. מייסון מצא את החומר החדש הזה שונה באופן משכנע מעבודתה הקודמת של בליי, ובעיקר, "תואם לחלוטין את מה שאני אוהב". הוא החליט לנטוש את תוכניותיו המקוריות, המעורפלות יותר, ולהתחייב באופן מלא לשיתוף פעולה מלא בפרויקט של בליי. היא הלחינה את כל המוזיקה והמילים. יכול להיות שזה התחיל כפרויקט של בליי, כאשר מייסון השאיל את שמו בעיקר למטרות מינוף מסחרי בזמן בו המותג פינק פלויד היה לוהט. מייסון עצמו הודה בסיבה הפרגמטית - היה לו חוזה סולו באותה תקופה והוא הביע תקווה שמעריצי פלויד יקשיבו לו.

למרות שההקלטות הסתיימו באוקטובר 1979, אלבומו של ניק מייסון נותר ללא יציאה במשך כמעט שנתיים, ולבסוף הופיע במאי 1981 כשעיכוב משמעותי זה יוחס בעיקר לבלבול הפוטנציאלי של חברות התקליטים לגבי אופן השיווק של מוצר כה יוצא דופן. השילוב של מתופף רוק מפורסם, מלחינת ג'אז אוונגרדי, קולו הייחודי של רוברט וויאט, וצליל שקשה לסיווג אותו, כנראה הציבו אתגר עבור מנהלי חברות תקליטים שהורגלו למהדורות פשוטות יותר.  

למרות הניסיון לנצל את ההכרה בשמו של מייסון, התקליט לא הצליח ליצור השפעה מסחרית משמעותית ולא הצליח להגיע למצעדים. המוזיקה פשוט הייתה רחוקה מדי מהצליל הצפוי של פינק פלויד מכדי להתחבר לקהל מיינסטרים שנמשך לשם.  

הנה הביקורת על התקליט מהרולינג סטון: "כדי להתחיל, חשוב לציין שלמרות שם האלבום - ניק מייסון אינו הכוח המוביל פה. הכבוד מגיע למלחינת הג'אז-קלאסי קרלה בליי, שהביאה להקלטות את להקת הליווי שלה, ללא המתופף הקבוע שלה. באלבום אורחים גם רוברט ווייאט והגיטריסט כריס ספדינג. נראה כי האלבום יצא בחברת תקליטים גדולה רק בגלל שמו של מייסון בהבלטה. למרבה הצער, האלבום הזה לא משקף את מה שבאמת קורה. הרי אין מדובר ביצירותיו של מייסון כי אם בעוד אלבום של בליי. רוברט ווייאט נמצא פה במיטבו אבל המוזיקה של בליי היא שילוב של אוואנגארד ואבסורד. זה לא ממש מצליח פה".

בעיתון הבריטי SOUNDS קבעו בביקורת על התקליט ש"האלבום הזה מכתים את שמה של קרלה בליי". אאוץ'.

ב-3 במאי בשנת 1933 נולד ג'יימס בראון. האיש שעבד הכי קשה בשואו ביזנס.

במהלך קריירה שנמשכה יותר מ-50 שנה, בראון לא רק כינה את עצמו "האיש שעובד הכי קשה בשואו ביזנס". הוא הלך גם על כינויים כמו "מיסטר דינמיט", "אח נשמה מס' 1"ו"סנדק הנשמה", והוא לא רק כינה את עצמו כך - הוא גם הצדיק כל כינוי שכזה.

המוזיקה שלו הייתה מיוזעת ומורכבת, ממושמעת ופרועה, תאוותנית ומודעת חברתית ומעבר לעשרות הלהיטים שלו, הוא הרכיב ניב מוזיקלי שלם שמהווה כיום בסיס לפופ ברחבי העולם. "לימדתי אותם את כל מה שהם יודעים, אבל לא את כל מה שאני יודע", הוא כתב באוטוביוגרפיה.

תנועות הבמה שלו - הסיבובים, הצעדים המהירים, נפילות על הברכיים ואחרות חוקו על ידי מבצעים שניסו להתאים את עצמם לכושר גופו, ממיק ג'אגר ועד מייקל ג'קסון. במהלך שנות ה-60 הוא גם היה כוח פוליטי ששינה ביצירתו את אוצר המילים הגזעי של אמריקה. הוא מעולם לא היה צפוי פוליטית, כשבשנת 1972, הוא אישר את בחירתו מחדש של ריצ'רד ניקסון.

בראון ניהל חיים סוערים, וראה את הכלא מבפנים כנער וגם כבוגר; הוא נכלא בשנת 1949 לאחר שפרץ למכונית, ושוחרר על תנאי שלוש שנים לאחר מכן. בזמן שהיה בכלא, הוא שר בלהקת גוספל, ולאחר ששוחרר הצטרף ללהקה בראשות בובי בירד ומשם סלל את דרכו למעלה.

בשנת 1978 נעצר הזמר ג'יימס בראון על ידי המשטרה, באמצע הופעתו בניו יורק. הוא הואשם בהפרת צו שהורה עליו לא לעזוב את שטח ארה"ב כל עוד מתנהלת חקירה בעניין כספי שוחד שקשורים לתחנות הרדיו שבבעלותו.

הוא גם היה כה נחרץ עם גישת האנטי שלו לסמים, שבמשך 25 שנים מהקריירה המקצועית שלו הוא נהג מיד לפטר חברי להקה או זמרי ליווי שנטלו סמים. בראון דאג גם לשמור מרחק מהחומר האסור עד סוף שנות השבעים. מאז הוא פיצה את עצמו עם צריכה מוגברת של מריחואנה, קוקאין, תרופות מרשם ממכרות והסם ההזייתי PCP (הידוע גם בכינויו ANGEL DUST). הוא נעצר גם באשמת הכאת אשתו.

כשזה נגע במוזיקה ובהופעה, הוא היה חמור סבר שקנס את חברי הלהקה שלו על תווים שפוספסו או צחצוח נעליים לא מושלם. הוא היה יזם שבסוף שנות ה-60 היה בעל חברת הוצאה לאור משלו, שלוש תחנות רדיו ומטוס סילון משלו (אותו הצטרך בהמשך למכור כדי לשלם מסים).

עליית הדיסקו - גרסה פשוטה בהרבה של הפ'אנק של בראון - הפילה אותו בסוף שנות ה-70. אבל הופעה בסרט "האחים בלוז" בשנת 1980 התחילה תחייה מחודשת ומרשימה מאד בקריירה.

מעמדו של בראון כסמל אמריקאי הובטח מזמן. הוא קיבל פרס גראמי על מפעל חיים בשנת 1992 ופרס מרכז קנדי בשנת 2003, באותה שנה שבה העניק לו מייקל ג'קסון פרס BET על מפעל חיים. בראיון עמו הוא אמר, "תמיד הקדמתי את זמני ב-25 שנים".

ב-3 במאי בשנת 1969 יצא התקליט STAND של להקת SLY AND THE FAMILY STONE.

סליי סטון (או בשמו האמיתי - סילבסטר סטיוארט) היה שדרן רדיו פופולרי בסאן פרנסיסקו, בימי טרום המהפכה התרבותית של הסיקסטיז. כשהוא הקים את להקתו, בשנת 1967, הוא שילב את ניחוחות הפסיכדליה עם הגורב הריתמי הסוחף שבא מבית היוצר של ג'יימס בראון. זה היה זיווג מגן עדן. סליי הביא מיזוג לא רק מוזיקלי כי אם גם באופן הרכבת להקתו ובה מוזיקאים וזמרים שחורים ולבנים. הניגודים היו בולטים ועם זאת הכל התערבב לעיסה אחת סופר דופר גרובית.

סליי סיפר בשנת 1970: "הקונספט שלנו הוא לקבל כל סוג של מוזיקה ולא להיכנע למסחריות בלבד". ובתקליט הרביעי של להקה זו מגיעים חבריה לשיא מוזיקלי נוסף. אם זה עם שיר הנושא שקורא למאזינים לעמוד על זכויותיהם. אני אוהב את הרגע בו השיר הופך באמצע לפ'אנק אמיתי ומתוזמר להפליא. ככה בדיוק צריך לעשות את זה! האמת היא שהשיר יצא לראשונה כתקליטון שדרים לתחנות הרדיו ללא קטע הפ'אנק המסיים. שדרנים לא התלהבו ומיעטו להשמיעו. זו הסיבה שסליי החליט לפלפל את השיר וזה הצליח.

ויש את EVERYDAY PEOPLE הקליט, עם הבס של לארי גרהאם הווירטואוז שדווקא מנגן כאן תו אחד בלבד. סליי לקח לשיר זה משיר הילדים הנודע MOTHER GOOSE ומי שקנה בזמנו את התקליט כבר הכיר את השיר הזה, שיצא זמן רב לפני כן על גבי תקליטון וזכה להצלחה. לארי גרהאם: "מעולם לא עשיתי את זה קודם, לנגן בתו אחד לאורך כל השיר. שם נכנס חופש היצירתיות ללהקה".

ואם אתם רוצים עוד פ'אנק - קבלו את SING A SIMPLE SONG הרצחני. שיר פשוט, הם אומרים? לא, זה שיר מטורף!!! ויש גרוב אדיר גם בשיר YOU CAN MAKE IT IF YOU TRY. כמה זיעה ותעוזה יש פה!!

ובקטע הארוך SEX MACHINE (שנקרא כך עוד לפני שג'יימס בראון הביא את הלהיט שלו בשם זה) מביאה הלהקה נסיוניות מוזיקלית שנשמע כמשהו שיכל לצאת בקלות מהבית היצירתי של ג'ימי הנדריקס. קטע זה שונה לחלוטין משאר שירי התקליט, כשעל פני השטח נשמע כאילו אין בהם עומק אלא רק רצון להרקיד, אבל מתחת לפני השטח מבעבעים מסרים חשובים.

למשל, השיר DON'T CALL ME NIGGER, WHITEY מעביר בבירור את מסר הריב הקשה בין הגזעים. אל תשכחו, ארה"ב של אז הייתה משוסעת בגלל מלחמת גזעים, כששנה לפני צאת התקליט נורה למוות מרטין לות'ר קינג. הקהילה השחורה חשה שרצחו לה את החלום. הקולות ששרים בשיר זה מקניטים בכוונה זה את הצד השני. קשה להישאר אדישים לקולות מלחמה זו.

ואיך אפשר לא להזכיר את I WANT TO TAKE YOU HIGHER המקפיץ? סליי סטון ידע היטב כיצד לעבד את השירים - לא רק מבחינת נגינה אלא גם בטוויית הקולות השונים של חברי הלהקה, שעונים זה לזה ויוצרים יחדיו מרבד ווקאלי מרשים.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על תקליט זה: "כמו האמהות של פרנק זאפה, הלהקה של סליי סטון היא ייחודית. למעשה, השוואה בין שתי הלהקות אינה כה מופרכת כפי שהיא עשויה להיראות בתחילה. שתיהן דורשות שיתייחסו אליהן ברצינות. אבל בעוד האמהות לקחו את מוזיקת ​​הפופ לרמות מורכבות שלא ניתן היה להעלות על הדעת בעבר, סליי ומשפחתו הלכו לכיוון השני - ליסודות. בהתחלה נשמע התקליט החדש שלהם כמו מוזיקת ​​נשמה מעוותת, או מוזיקת ​​נשמה שחסרה את הליטוש הרגיל שלה, אבל כמה האזנות הראו שזה רושם שטחי. בעוד שמשפחת סטון מציגה הופעה, זו לא הופעה לראווה.

קודם כל, אין ניסיון לתחכום. בעוד שכל חברי הלהקה הם מוזיקאים מוכשרים, הסאונד הכללי שלהם נראה יותר כמו כנופיית רחוב רועשת, שבמקרה יש לה כמה כלי נגינה ברשותה, מאשר תערובת מהוקצעת של מוזיקאים. וקולית, הם הרבה יותר קרובים ללהקות השחורות של אמצע שנות החמישים מאשר ללהקות מוזיקת הנשמה של ימינו.

אבל, אם זו כנופיית רחוב צעירה רועשת, אז היא כנופיה עם תחושה מאוד ברורה של מטרה מוסרית (כמו האמהות). כמעט כל השירים שלה פה הם אידיאליסטים בגלוי, משירים שעוסקים בבעיות חברתיות עצומות במונחים מופשטים, מה שבדרך כלל לא נמצא בגדר מוזיקת ​​הנשמה. התקליט אינו רק פולמוס. זו גם מוזיקת ​​גוף חיונית ביותר. ממש לא ניתן להאזין לזה בווליום נמוך ולתקשר עם זה. התקליט תלוי באנרגיה צרופה יותר מכל דבר אחר.

הכלי החזק ביותר בצליל פה הוא בדרך כלל הבס, שהוא בלתי פוסק וחוזר על עצמו. ולמעשה, הדבר הכי מטריד בתקליט הזה, בהתחלה, היה החזרה העיקשת, כמעט מתריסה, שלו. אבל, זה היה מטריד פשוט כי ישבתי שם וניסיתי להבין את זה; ברגע שקמתי (כמו ששם התקליט אומר) זה היה בסדר גמור".

סליי סטון בספרו: "התקליט הזה התעופף למעלה כמו טיל. רכבתי גבוה על התקליט הזה. אבל הייתי גבוה לא רק ממנו - גבוה בגלל קוקאין ומכל דבר אחד מסביב".

גם זה קרה ב-3 במאי:

- בשנת 1950 נולדה הזמרת הבריטית מארי הופקין. פול מקרטני הוא זה שגילה אותה ב-1968, אחרי שהופיעה בתוכנית כשרונות צעירים בטלוויזיה. הוא הפיק עבורה להיט ענק (ביצוע מחודש ל- THOSE WERE THE DAYS) ותקליט בשם POSTCARD. מאז הוציאה הופקין עוד תקליט אחד (וטוב יותר לטעמי) בהפקתו של בעלה, טוני ויסקונטי. היא גם הופיעה בשנת 1972 בארצנו ונחלה כישלון.

- בשנת 1976 התחיל פול מקרטני את מסע ההופעות שלו עם להקת כנפיים בשם WINGS OVER AMERICA. סיבוב ההופעות הזה הפך להיות ההצלחה הגדולה ביותר של מקרטני בסבנטיז, מבחינת הופעות.

- בשנת 1944 נולד פיט סטייפלס, הבסיסט של להקת THE TROGGS (שאחד מלהיטיה הגדולים היה WILD THING).

- בשנת 1969 הגיע ג'ים מוריסון (מלהקת הדלתות) למועדון 'ויסקי א גו גו' שבמערב הוליווד ועלה לבמה כדי לשיר עם הזמר אריק ברדן ולהקת BLUES IMAGE. כתב של עיתון מלודי מייקר הבריטי נכח שם ודיווח: "ביליתי יום קודם לכן עם אריק ברדן שנראה לא מרוצה כי נאלץ לחיות בגלות בלוס אנג'לס. אבל נראה שהוא מצא מישהו טוב להתרועע עמו בצורת ג'ים מוריסון". בשנת 1970 סיפר מוריסון על ברדן במלודי מייקר: "אני אוהב מישהו שמשתכר איתי מהסיבות הנכונות ובדרך הנכונה". באותו יום, בו נערכה ההופעה עם השניים, הופיעה לפני כן להקה ושמה TARANTULA.

- בשנת 1967 הודיעה שלישיית האחים ווקר על פירוק וסקוט ווקר ימשיך לקריירת סולו.

- בשנת 1967 הופיעה להקת פינק פלויד במועדון אנגלי בשם מולאן רוז'. מודעות הפרסום המוזרה להופעה ציינה כך: THE MOULIN ROUGE NIGHT CLUB.... WINE, DINE DANCE, AND HAVE A GAY TIME

- בשנת 1934 נולד פרנקי ואלי, הזמר מלהקת THE FOUR SEASONS.

- בשנת 1968 הקליטה שלישיית JIMI HENDRIX EXPERIENCE את השיר VOODOO CHILE, שיצא באלבום הכפול ELECTRIC LADYLAND. השיר הזה יצא גם כסינגל חודשיים לאחר מותו של הנדריקס והגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. סולו הגיטרה בשיר הזה נחשב לאחר הגדולים בפנתיאון הרוק הקלאסי.

- בשנת 2014 מת המתופף בובי גרג. בגיל 78. מי הוא, אתם שואלים? גרג הוא זה שתופף בקלאסיקות כמו LIKE A ROLLING STONE (של בוב דילן) ו- SOUNDS OF SILENCE (של סיימון וגרפונקל).

- בשנת 1919 נולד זמר הפולק פיט סיגר, שכתב בין השאר גם את TURN TURN TURN (שידוע בעיקר בזכות הביצוע של הבירדס) הוא מת בגיל 94 בבית חולים בניו יורק.

- בשנת 1974 יצא תקליטה השביעי של להקת סטאטוס קוו ושמו QUO. התקליט נחשב בעיני מעריצי הלהקה כאחד היותר כבדים שלה.

ב-3 במאי בשנת 1982 יצא תקליט חדש לפרנק זאפה ושמו SHIP ARRIVING TOO LATE TO SAVE A DROWNING WITCH. שלושה שירים בו הוקלטו באולפן ושלושה אחרים בהופעה (עם תוספות אולפניות).

שם התקליט והקונספט שלו הגיעו לזאפה מהציור שאתם רואים בעטיפת התקליט, שצץ לראשונה מהספר DROODLES, של כותב ההומור, רוג'ר פרייס, משנת 1953. זאפה: "תמיד אהבתי את הציור הזה. ניסיתי למצוא את הבחור שעשה אותו ובסוף מצאתי שהוא גר ממש קרוב אליי. אז קניתי ישירות ממנו את הרשות להשתמש בציור הזה שלו". שימו לב שהאותיות Z ו- A, בשמו של פרנק זאפה, כתובות כך שיתאימו לציור.

התקליט נפתח עם השיר NO NOT NOW. זו היא הקלטה אולפנית משנת 1981 וזאפה סיפר על תפקיד הבס בו: "ארתור בארו הגיע לנגן בס וזימזמתי לו, תו אחר תו, את מה שרציתי שינגן. הוא ניגן בהקלטה כמה תווים ואז עצרנו כדי שאזמזם לו את התווים הבאים. כך זה נעשה. כשמונה תיבות בכל פעם. זה תפקיד בס נהדר שיצא שם".

אחד הזמרים בשיר הוא רוי אסטרדה, בעבר הבסיסט המקורי של להקת אמהות ההמצאה ולפני שיואשם בפדופיליה ויושלך לכלא לשנים רבות. אסטרדה היה ידוע בשירת הפלצט המרשימה שלו, אך בעת הקלטת השיר הזה הוא נאלץ לשיר זאת שוב ושוב, כי זאפה חש שהוא לא שר בתו הנכון.

השיר השני בתקליט הוא הלהיט בו, VALLEY GIRL. זה הוקלט באולפן כשבתו של זאפה, מון, שרה-מדקלמת פה רעיונות משלה. זאפה: "הרעיון הבסיסי לשיר קרה בעת ג'אם שעשיתי בשנת 1981 עם הנגנים שלי. הקלטתי את זה וההקלטה שכבה זמן רב בצד. עד שיום אחד לקחתי אותה והוספתי לזה מילים, הערתי את מון באמצע הלילה והיא באה לאולפן לבצע חמישה טייקים שונים, אותם הדבקתי ביחד".

השיר הפך להיות להיט ברדיו האמריקאי, כי מון לקחה את ההקלטה לתחנת רדיו בשם KROQ-FM ומשם זה התלקח. זאפה ראה את הפוטנציאל ושכר אנשי שיווק לקחת את השיר ולהפכו ללהיט אף גדול יותר. עם זאת, הוא לא ביצע את השיר מעולם בהופעה חיה.

על השיר I COME FROM NOWHERE אמר זאפה: "השיר מדבר על אנשים שמחייכים יותר מדי. אני מוצא סכנה גדולה וברורה באנשים מהסוג הזה". גם השיר הזה לא בוצע מעולם בהופעה חיה עם זאפה.

צד ב' של התקליט בא עם ההקלטות בהופעה חיה ונפתח עם השיר שנושא את שם התקליט. שיר זה הוקלט בשנת 1981 והודבק מכמה הופעות. לפי זאפה, יש בשיר 15 הדבקות שונות. זאפה: "וכמה מההדבקות מכילות רק שתי תיבות! זה היה קשה מאד לנגנים שלי לנגן את השיר הזה על הבמה באופן מושלם. בכל פעם היה מישהו שפיספס, אבל אני מודה שזה שיר שקשה לנגן אותו. אז הקשבתי לכל גירסה של זה שהוקלטה על הבמה, עשיתי הדבקות והוספתי לאחר מכן כמה דברים באולפן".

הקטע הבא נקרא ENVELOPES והגיטריסט, סטיב ואי, סיפר על רגע לא נעים בו: "סולו הגיטרה שלי בהופעה עם הקטע הזה היה מדהים. היו בו רגעים ממש מפחידים. אבל זאפה בטעות מחק אותו. הוא שם את ראשו בין ידיו ואמר בכאב, 'הו לא, לפעמים אני בחור כזה מטומטם'. אז אמרתי לו שלא ידאג ושאגיע לסטודיו לבצע את זה שוב ולהביא צליל הכי קרוב למה שהיה על הבמה. הגעתי לאולפן וזה יצא אף טוב יותר. כנראה שאי אפשר לשטות בגורל".

הקטע הזה נכתב במקור בשנת 1968 והוקלט לראשונה בשנת 1970, אך זאפה לא היה מרוצה מהתוצאה. זמן קצר לאחר מכן, חלק מהמוזיקה של זה נכנסה לפסקול הסרט, משנת 1971, "מאתיים מוטלים". מאז ביצע זאפה את הקטע הזה כמה פעמים בהופעות כשתיפוף הרגאי בקטע זה נכנס בשנת 1981. זאפה: "אני אוהב יותר לנגן רגאי מאשר להקשיב לזה". הקטע שמסיים את התקליט נקרא TEEN AGE PROSTITUTE - קטע "זאפאי" טיפוסי מאז.

האמת? אני פחות אוהב את התקליט הזה. אני מעדיף בהרבה את הפקותיו של זאפה בסיקסטיז. אבל על טעם וריח? אין להתווכח.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1969, דיווח עיתון 'מלודי מייקר' הבריטי על להקת מחתרת חדשה יחסית, ג'ת'רו טול:

"להקות מחתרות לא מודאגות, מבחינה עקרונית, בעניין שוק התקליטונים. זה לא התחום שלהן. אותן להקות, שדואגות להופיע בעיקר בקולג'ים ומועדונים, עושות זאת בהצלחה ללא להיט ברדיו. להקה אחת כזו היא ג'ת'רו טול, שחזרה אלינו אחרי סיבוב הופעות בארה"ב.

יש להם תקליטון חדש שיוצא החודש, שייקרא LIVING IN THE PAST. התקליט המלא שלהם ייצא בחודש הבא. וכן, הם מצפים שהתקליטון יהפוך ללהיט. איאן אנדרסון, מנהיג הלהקה, סיפר: 'סצנת מצעדי התקליטונים חשובה מאד. אי אפשר להתנער ממנה. חשבתי עד לא מזמן שכל המצעד הוא זבל אחד גדול, אבל זו לא אשמת הצעירים שקונים את התקליטונים האלה. אם מישהו יוציא תקליטון טוב, הצעירים יקנו אותו ואז הוא ייכנס למצעד. אז נכון שצריך להתפשר, אך זה יעשה לנו טוב בהמשך הדרך. כך נביא את המחתרת לטלוויזיה. הגיע הזמן לשינוי בגישה. אני רוצה לראות במצעדים להקות כמו פאמילי ו'הנייס'. ג'ון פיל, שדרן הבי.בי.סי, יכול להשפיע המון בתחום הזה.

התקליט החדש שלנו ייצא ביוני. היינו אמורים לסיים להכין אותו כבר אתמול. אבל עשינו עד כה רק שני שירים. כתבתי שירים רבים בעת שהיינו בסיבוב הופעות בארה"ב. הצורך הרב בכתיבת שירים והמחסור בשעות שינה הביא עמו מצב בו הייתי חולה. התעלפתי כמה פעמים וההופעה האחרונה בארה"ב בוטלה בגלל זה. זה קרה שוב באולפני הטלוויזיה בפריז. חשבתי שיש לי סרטן בריאות אבל לשמחתי זה התברר כתשישות בלבד. זאת למרות שלא הופענו כל יום בארה"ב ולא הייתי מעורב שם בסצנת הגרופיות המזדנבות. אהבתי להופיע בארה"ב אבל אני לא רוצה להופיע שם כל הזמן. היחס החם שלהקות מקבלות שם גדול בהרבה יותר מזה שהן מקבלות באנגליה. אם להקה בריטית לא מקבלת מחיאות כפיים סוערות בארה"ב - היא לא תקבל אותן גם בשום מקום אחר.

קבעו לנו הופעה בפסטיבל הג'אז בניופורט, אבל אני די חושש מההופעה הזו. כיצד הולכים לערבב אותנו שם עם האמנים האחרים? ודאי נאכזב אנשים שיבואו לראות את ג'ין רולאנד או וודי הרמאן. זה טוב להביא מוסיקה ישנה עם מוסיקה חדשה אך אני די חושש מזה הפעם'..."

בונוס 2: החודש, מאי בשנת 1965, פורסמה כתבה גם על להקת היארדבירדס בעיתון המוזיקה הבריטי, RAVE.

היארדבירדס תמיד ניסו להציג משהו טרי עבור המעריצים שלהם. "אתה לא יכול לעמוד במקום בעסק הזה," הסביר ג'ף בק הגיטריסט."אתה חייב להקדים את הזמנים. אנחנו משוכנעים שלאנשים נמאס לראות את אותן מצגות במה ישנות. אנחנו עובדים על רעיון חדש לגמרי עכשיו שייקח את הדברים בקצב מהיר יותר. אין הכרזות או הפסקות בין השירים. לדוגמה, השיר HEART FULL OF SOUL יחובר מיד לשיר STILL I'M SAD, עם רק כמה מילים שייאמרו במהלך ההקדמה. אנחנו עובדים על עיבוד סימפוני לפי קווים אלו ומקווים מאוד להוציא תקליט שיהפוך כל מחבב פופ לאוהד שיקום וישים לב".

כל היארדבירדס תיכננו לעשות אז תקליטי סולו שהתחילו עם הזמר, קית' רלף, שכבר שיר בשם MR ZERO עם ליווי תזמורתי. בינתיים הגיטריסט הנוסף בלהקה, כריס דרג'ה, והמתופף ג'ים מקארטי עבדו על כתיבת קומדיית מצבים.

"דבר אחד בטוח, וזה הקצב של הסצנה שהגיעה לנקודת הרוויה עבור להקות", אמר רלף. "אתה חייב להמשיך להפיק צלילים חדשים שימשיכו לפעול. אני יכול לראות את כל העניין קורס. ההתלהבות מלהקות ביט גוועת כאן".

ב-3 במאי בשנת 1962 הופיע פרנק סינטרה בהיכל התרבות בתל אביב. זו הייתה אחת משמונה הופעות שלו פה אז - כולל בבסיסים צבאיים ובעין גב. הכנסות מהופעותיו נתרמו להקמת בתי נוער.

לפני הופעתו בהיכל התרבות בתל אביב עלו לבמה אמני חימום כגון תזמורת הבידור של רשות השידור, מקהלת הילדים על שם צדיקוב, הזמרת אסתר רייכשטאט (זו, כמובן, אסתר עופרים) וריקודי עם בביצוע הוועד הפועל. אריק לביא היה הכרוז שהביא לבמה את סינטרה ששר בליווי שישיית ביל מילר.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1967, אמרו האמנים הבאים דברים שאספתי עבורכם מגילינות KRLA שברשותי:

ואן מוריסון: "לגבי עצמי. אני טס לניו יורק כדי להקליט עבור הלייבל BANG כאמן סולו. אודה לכם אם תודו בפומבי בעיתון שלכם למעריצים של להקתי הקודמת, THEM, שהעניקו לנו זמן כה נפלא שם. מקווה לראות את כולכם בעתיד הקרוב כשאגיע לארצות הברית לקדם את האלבום החדש שלי".

ג'יין אשר (על פול מקרטני): "אני אוהבת את פול מאוד מאוד והוא מרגיש אותו הדבר. אני בהחלט אהיה מופתעת מאוד אם אתחתן עם מישהו מלבד פול" (ספוילר - ג'יין תתפוס את פול בוגד בה עם פרנסי שוורץ ושנים לאחר מכן תתחתן עם הצייר ג'רלד סקארף, שגם יהיה האחראי על ציורי "החומה" של פינק פלויד).

פיט טאונסנד (מלהקת המי): "להקת המי מקבלים תשלום גבוה יותר עבור הופעות בארה"ב. כי צעירים בריטים רבים לא יכולים להרשות לעצמם את המחיר של שלושה או ארבעה דולר שבדרך כלל גובים עבור כרטיסים במדינה הזו".

רינגו סטאר על הציפייה לילדו השני: "כשזאק היה בדרך אמרנו כל הזמן שזה יהיה בן. אני רוצה עוד בן אבל הפעם זה לא כל כך משנה. לפני שהיה לנו תינוק משלנו, ילדים לא היו כל כך חשובים לי. עכשיו זה שונה לגמרי. זה פשוט גורם לנו להרגיש נהדר לשמוע את זאק מדבר".

ג'ון לנון על הופעות: "להקה על במה לא יכולה להתאסף עם 60,000 איש ולעשות משהו בעל ערך".

פול מקרטני על הופעות: "אולי יום אחד נמצא דרך לעשות הופעות 'חיות', אבל זה לא יהיה דומה כלל לפורמט קונצרטים קונבנציונלי".

מיק ג'אגר: "לעולם לא נצא שוב לסיבוב הופעות באמריקה. זו עבודה קשה מאוד והרסנית. יש לך עשרה כתבים כל יום שרק רוצים לצחוק עליך. אבל בפריס הסיפור היה שונה. אנשים בשנות הארבעים לחייהם ישבו בקהל והצלחנו לעשות מופע אמיתי. אנשים אפילו יכלו לשמוע את הסיטאר של בריאן (ג'ונס)".

בונוס: החודש, מאי בשנת 1982, אמרו חברי להקת פוליס גם את הדברים הבאים שאספתי לכם מעיתון ביט אינסטרומנטל...

המתופף סטיוארט קופלנד...

על ההופעה של הלהקה: "בטח, זה דורש ממך הרבה... לעזאזל, אחרי הופעה טובה אני ידוע בכך שאני קופץ ישר על מגבר הבס של סטינג, תחושת ההתרוממות כל כך חזקה. אני לא יכול לעשות את זה אחרי בדיקת סאונד".

על עבודת סולו לעומת הלהקה: "אתם מבינים, יש קו דק בין מקוריות אמיתית ויצירתיות, לבין פינוק עצמי פשוט... זו באמת התפרצות כוח לנגן הכל בעצמך באולפן שלך... אבל זה באמת שרבוט, כדי לבדר את עצמי. אני בהחלט מרגיש חזק יותר כחבר בפוליס מאשר לבד, וחברי הלהקה האחרים מוציאים ממני כישרונות שהייתי צריך לשלוף לזה".

על שיתוף פעולה: "כשאתה מעורב עם אנשים אחרים זה נהיה יותר רציני, כמו מקצוע. כמו גם ריצת מרוץ, זה אתגר - אתה רץ טוב יותר כשאנשים נושמים לך בעורף".

על הקלטות: "אחד מאיתנו עושה תוספות באולפן, אחד מאיתנו יושב ליד הבריכה, והשלישי יושב ליד שולחן המיקסר ומתנהג בצורה פוגענית, מעליבה ומתסיסה. מה שמתברר, זה עושה את העבודה".

על קבלת החלטות: "רעיון אחד שלך והשני לא... אחד מהם כנראה טוב יותר מהשני. המנצח הוא מי שיכול לזכות בתמיכת החבר השלישי. בסופו של דבר, בדרך כלל יש לי את המילה האחרונה על הקצב, אנדי בגיטרה וסטינג בשירה".

על הלחץ במהלך הקלטת התקליט השלישי, זניאטה מונדטה: "לא היה לנו כל כך הרבה זמן; היו שם מנהלים של חברות תקליטים שעדיין הבהירו לנו בנוכחותם שאנחנו צריכים לספק פיסת מוצר חשובה. יכולנו ממש להרגיש את הלחץ".

על הקלטת התקליט הרביעי, רוח רפאים במכונה, במונטסראט: "זאת אחת הסיבות לכך שהקלטנו את התקליט שם, כי זו טיסה של 12 שעות לחברת התקליטים הקרובה ביותר!"  

על התגברות על קללת "שלושת האלבומים": "אחד מאיתנו, אני חושב שזה היה סטינג, אמר משהו בסגנון שאף להקה בימינו לא יכולה להוציא יותר משלושה אלבומים". 

על הסאונד של התקליט הרביעי: "אף אחד מהדברים, חוץ מנגינה בסקסופון של סטינג, אינו חדש. זה לא נראה לנו חדש, אבל אני מניח שהשימושים היו פחות בולטים קודם".  

על מילות השירים של סטינג: "המילים של סטינג הן לגמרי שלו, אבל הן משקפות את הגישה של הלהקה כולה".

הגיטריסט אנדי סאמרס...

על הסאונד האינסטרומנטלי של הלהקה: "אחד הדברים שהפכו את פוליס לכל כך טובה מבחינה אינסטרומנטלית הוא צלילות הסאונד; זה משהו שאנשים מגיבים אליו".

על תפקידו כגיטריסט: "אנחנו מנגנים מוזיקה מבוססת רגאיי, אבל אני כותב גם בהרמוניה, בהשפעת מסייאן, ברטוק, שואנברג וטאקמיטסו, וגם ג'אז... זהו תפקיד רחב יותר ממה שרוב הגיטריסטים המובילים מילאו בעבר".

על הכתיבה ללהקת פוליס מול כתיבה לפרויקט סולו: "אני כותב בכל מקרה. כשמגיע שלב ב'הנה מגיע עוד אלבום של פוליס', אז כולנו הולכים ומנסים לכתוב שירים".

על שיתוף הפעולה עם רוברט פריפ: "להקה כמו פוליס יכולה להיות כל כך אינטנסיבית שהיא יוצרת קלסטרופוביה ואתה מאבד את עצמך כנגן. יש צורך לצאת החוצה, לאתגר חוץ מהנגנים שאתה מכיר - למעשה, לקבל קלט חדש עבור הלהקה עצמה".

על פריפרטרוניקס: "זה הקטע של רוברט פריפ. קשה להסתגל לזה וזה לא מרגש כמו שתי גיטרות שמנגנות אחת על השנייה ומאלתרות".  

על הופעות באצטדיונים לעומת מועדונים: "זה לא מרתיע כמו לנגן במועדון קטן עם אנשים ממש מקדימה שבוחנים כל נקבובית שלך. בזירה אי אפשר לראות את המרחב, אפשר רק לחוש אותו... הטריק הוא לגרום לזה להיראות כמו חדר קטן".

על השפעתו: "הרבה אנשים הושפעו מפוליס ומהנגינה שלי. קיבלתי מספר שבחים אבל אני לא רוצה להיות מרוצה. אני רוצה להמשיך לגרד ולנסות לגרד את הגירוד הזה. כפי שפיקאסו, אני חושב, אמר פעם, יופי צריך להיות עווית. אני אף פעם לא רוצה להיות במצב של מנוחה מבחינה אמנותית".

הזמר-בסיסט סטינג...

על נגינה בבס: "התחלתי כגיטריסט אבל מצאתי יותר כוח בבס, במיוחד מאחר שאני גם שר. עכשיו הגעתי עד היכן שאני יכול להגיע בבס; אני לא ג'קו פסטוריוס".

על מילים פוליטיות: "אין לנו יותר זמן להיות בארי מנילו של הרוק. אני מודאג מה יקרה לעולם. חוץ מזה, השירים שלנו לא גורמים לך להיות אומלל; אתה עדיין יכול לרקוד לצליליהם".

על ראיונות: "אם הייתי יכול להתחמק מזה, לא הייתי עושה עוד ראיונות. חלקם מהנים, אבל המוזיקה אומרת הכל".

על עתיד הלהקה: "זה לא כאילו שאנחנו קשורים יחד באחווה כלכלית. כולנו חופשיים מאוד; הלהקה יכולה להסתיים מחר בלי לפגוע באף אחד מאיתנו. אני לא חסר אחריות; אני לא סתם הולך לצאת ממנה. אבל אם משהו באמת מעניין אותי, ואני רואה את הלהקה שעומדת בדרכי... אני יודע שזה נשמע ממש אכזרי, אבל אני פשוט לא רוצה להמשיך לחזור על אותם טקסים".

על הפרסונה על הבמה לעומת החיים האמיתיים: "'אני בן 30. אני מבוגר. אני לא האדם שרואים צורח על הבמה. כשמישהו תוקף אותי בדפוס, הוא לא מכיר אותי, לעולם לא יכיר אותי. כל מה שיש שם בחוץ הוא אדם מדומיין. מחוץ לבמה אני שקט, מופנם; בחדר צפוף אני אלך לפינה. זו סוג של סכיזופרניה מבוקרת".

על אורך החיים של להקות: "רוב הלהקות אפילו לא מוציאות אלבום אחד ראוי, בואו נודה בזה. אם יהיה להן מזל הן מוציאות שניים. הלהקה שתיזכר בהיסטוריה מוציאה הרבה כאלו... אולי אנחנו נוציא חמישה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459