כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-26 במאי (26.5) בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "אני אוהב כסף ושופך אותו כמו מים על בגדים, אוכל סיני ותקליטים של בו דידלי" (מיק ג'אגר, בעיתון NME, בשנת 1963)
ב-26 במאי בשנת 1967 יצא לחנויות תקליטים, לראשונה, התקליט החדש של הביטלס ושמו "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר".
בואו לקרוא עליו בהרחבה בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".
להזמנת הרצאות על הביטלס: 050-5616459
ב-26 במאי בשנת 1967 יצא האלבום השני של פרנק זאפה ולהקת THE MOTHERS OF INVENTION, שנקרא ABSOLUTELY FREE. תהליך יצירתו לא היה קל.
SIDE 1
1. Plastic People
2. The Duke Of Prunes
3. Amnesia Vivace
4. The Duke Regains His Chops
5. Call Any Vegetable
6. Invocation And Ritual Dance Of The Young Pumpkin
7. Soft-Sell Conclusion & Ending Of Side #1
SIDE 2
1. America Drinks
2. Status Back Baby
3. Uncle Bernie's Farm
4. Son Of Suzy Creamcheese
5. Brown Shoes Don't Make It
6. America Drinks & Goes Home
זה התחיל כשחברת התקליטים, שלא התרשמה לטובה מהמסחריות הקלושה של אלבום הבכורה, FREAK OUT, עליו שפכה המון כסף - החליטה לתקצב את הפקת התקליט השני רק במחצית התקציב שנתנה בעבר. הפעם עמד כל הסיפור, מרגע נגינת התו הראשון באולפן ועד הדפסת העטיפה, ב-11,000 דולר. ללהקה נוסף אז מתופף הקלטות בשם בילי מונדי, שבמקביל ניגן בהקלטות אולפניות רבות של להקת המאנקיז וגם בהקלטות של להקת THE SEEDS. חבר נוסף וחשוב נוסף ללהקה בנובמבר 1966. היה זה הקלידן דונלד וורד פרסטון (או בקיצור - דון פרסטון). יחד עמו הגיע נגן כלי הנשיפה ליאון 'באנק' גארדנר. שני אלו ניגנו עם זאפה שנים לפני כן.
זאפה, שחיפש קלידן, ניגש לביתו של פרסטון וביקש ממנו להגיע ולהיבחן ללהקה. פרסטון הסכים, ניגש לאודישן ונכשל, כי לא ידע לנגן את הקטע 'לואי לואי'. אבל נחישותו הייתה מספיק חזקה כדי להתקבל בכל זאת.
התקליט הזה של הלהקה הוקלט במשך ארבעה סשנים, שארכו שש שעות כל אחד, בנובמבר 1966. חשבון פשוט אומר שלקח זמן רב לתקליט זה לצאת מאז שהוקלט. לקהל המעריצים שעקב באדיקות אחרי הופעות הלהקה, היה זה קשה להסתגל למוצר שנשמע קצת אחורה בזמן. זאת כי היצירתיות של זאפה נעה כל הזמן קדימה ובקצב מסחרר. הזמן כה דחק בזאפה וחבורתו עד שהם נאלצו להקליט את כל תפקידי השיר בתקליט הזה, בסשן אחד בלבד.
זאפה גם כתב אז שיר שנקרא כשם התקליט, אך לא נכנס בו אלא נאלץ לחכות עד להקלטות האלבום השלישי של הלהקה. כמו כן, שום תקליטון לא יצא מהשירים שבתקליט. וגם מיקס המונו שלו היה זהה למיקס הסטריאו - דבר שלא הגביר את מכירותיו לאלו שחשקו בשתי גרסאות שונות. עם זאת, הצליח התקליט להגיע למקום ה-41 במצעד המכירות וכך הפך את הלהקה הזו לפחות מחתרתית בעיני הקהל הרחב. ההצלחה במצעד נבעה מתקציב שיווק נרחב יותר שהעניקה חברת התקליטים, בסך 25,000 דולר - הרבה יותר מהסכום שניתן להפקת התקליט.
זאפה עיצב בעצמו את העטיפה, וכך אמר בזמנו: "אני הוא זה שאחראי הפעם על העטיפה. קניתי ציוד ב-130 דולר, כולל חומרי דבק. עם כל זה הלכתי לחדר הקטן שחברת התקליטים נתנה לי להשתמש בו לעיצוב. אתמול ישבתי שם במשך 13 שעות ברציפות כדי לעבוד על זה. מה שבטוח, העטיפה הזו תהיה פצצה למוח". אבל תכניו המילוליים נתקלו בהתנגדות של חברת התקליטים להדפיס את המילים על העטיפה. עד כדי כך שבהוצאה המקורית צורפה הודעה לקהל רוכשי התקליט, שבמידה וברצונם לקבל מילים - הם יוכלו לעשות זאת עם שליחת כסף במעטפה והוספת כתובת למשלוח דף המילים.
היצירה בתקליט הזה מחולקת לשני חלקים. כל צד הוא יצירה ארוכה שחולקה לתתי פרקים. הקטע הפותח את התקליט נקרא PLASTIC PEOPLE וכבר בפתיחתו נשמע צליל המחקה את הקטע 'לואי לואי'. היה לזאפה מין קטע מוזר עם השיר הזה, שכיכב גם באלבום הכפול UNCLE MEAT, שיצא ב-1969. זאפה הסביר על השיר הזה: "את השיר כתבתי כביקורת חברתית על האנשים בלוס אנג'לס. אבל הקונספט המילולי התרחב מאז והפך לשם כינוי בכל מיני מקומות אחרים. המילה 'פלסטי' נועדה לתאר משהו שאנשים לא אוהבים. אבל במקור הוא הופנה לבחורות שלבשו מגפי פלסטיק עם כובעים תואמים ויצאו עם גברים מצועצעים".
שיר זה מתחבר לקטע DUKE OF PRUNES, שנקרא בזמן העבודה עליו בשם REMEMBER. חבר הלהקה, ריי קולינס, הוא ששר את הקול המוביל פה. זאפה: "זה שיר אהבה סוריאליסטי". ריי קולינס סיפר: "לזאפה הייתה מלודיה יפה ביותר בשיר הזה. וכשהלכנו להקליט אותה באולפן, המצאתי מילים במקום. אחר כך ניגשתי לזאפה והסברתי לו שהמצאתי את המילים במקום וכי מן הראוי שאקבל מזה משהו. כסף לא היה בחשבון אז זאפה הציע לי שאגיד לו מה לכתוב בעטיפה כקרדיט עבורי. אז אמרתי לו שיכתוב שם PRUNE - RAY COLLINS".
על הקטע AMNESIA VIVACE סיפר זאפה: "בקטע הזה פשוט לקחנו מוטיבים מהיצירה RITE OF SPRING של סטרווינסקי וערבבנו את זה עם קטעים מהיצירה THE FIREBIRD SUITE. כך יצרתי הומאז' מעניין לשני יוצרי היצירות, שלא היה להם שום קשר לפני כן".
על השיר CALL ANY VEGETABLES סיפר: "פה כתבתי על אנשים אפאתיים, שאני סבור כי עם קצת עידוד הם עדיין יכולים לתרום משהו לסביבה. אני מאמין שאם תקרא לכל איש-ירק שכזה, הוא יענה לך".
גירסה שונה ועסיסית יותר הגיעה מצידה של לוריין בלצ'ר, שהכירה אז את זאפה: "את השיר הזה הוא כתב על מקרה אחד בו הגיע הביתה מוקדם מהצפוי ומצא את אשתו הראשונה, קיי, כשהיא שרועה על הרצפה מעולפת ולצידה תפוח אדמה אותו שייפה כדי שיידמה לוויברטור. כשהתעוררה מעלפונה, הסבירה לפרנק כי היא ניסתה כמה ירקות אבל תפוחי האדמה היו הטובים ביותר". את התגובה שלה מיהר זאפה להקליט כדי להנציח אצלו.
וכך ממשיך התקליט עם יצירות קטנות רבות שמתמזגות זו בתוך זו, עד שמגיע הקטע לפני האחרון ואחד הבולטים בו - BROWN SHOES DON'T MAKE IT. השיא של קטע זה מגיע כשהמאזין מבין כי הדמות הראשית היא ילדה קטינה שעוסקת בחוויות מיניות. את הקול של אותה ילדה שעונה במשפט 'מה תעשה לי, אבא?', כשהוא מהדהד במשפט 'אם היא הייתה הבת שלי אז...', סיפקה ליסה כהן, בתו של מנהל הלהקה, הרבי כהן.
דון פרסטון סיפר: "נאלצנו להקליט את השיר הזה בחתיכות של שמונה תיבות כל פעם ואז להדביק. זאת כי המתופף והבסיסט שלנו אז לא ידעו כלל לקרוא תווים. גם אני לא הייתי מאלו שידעו לקרוא תווים במבט ראשון".
ב-26 במאי בשנת 1969 הופיעה ג'ניס ג'ופלין על השער של מגזין ניוזוויק עם הכותרת, "גניס ג'ופלין - התחייה של הבלוז".
ב- 26 במאי נולד בשנת 1946 הגיטריסט הבריטי מיק רונסון, שידוע בעיקר כיד ימינו של דייויד בואי בין השנים 1973-1970. רונסון גם ניגן באמצע הסבנטיז עם בוב דילן ואיאן האנטר ובתחילת הניינטיז הפיק אלבום למוריסי. הוא מת ב-29 באפריל 1993.
רונסון על המפגש הראשון בחייו עם דייויד בואי:
"לא הכרתי את דייויד ואת שיריו לפני כן. נפגשנו בדירה שלו. נטלתי לידיי גיטרה וג'ימג'מתי איתו שם. ואז הוא אמר, 'הי, בא לך לבוא איתי לתוכנית רדיו שנקבעה לי בבי.בי.סי? בוא ותנגן איתנו'. הסכמתי ועשינו את זה. עליתי איתו לבמת ההופעה ועקבתי אחרי אצבעות ידיו, כי לא הכרתי את השירים. ניגנתי לפי אינטואיציה. יכול להיות שזה היה האודישן שלי. אחרי התוכנית הוא אמר לי 'מה דעתך לנגן איתי כל הזמן?'. אז הסכמתי. הוא שלח אותי בחזרה ל- HULL, המקום שגרתי בו, כדי לארוז את חפציי ולעבור לגור איתו כדי שנעבוד ביחד. דייויד סידר חדר בשבילי. בשלב מסוים הוא ערך שיפוץ בבית ונאלצתי לישון כמה ימים על הרצפה, אך זה לא ממש הזיז לי".
הזיכרון של רונסון היה צלול אך לא מדויק כל הזמן. אז מה באמת קרה שם? ובכן, זה התחיל ב-3 בפברואר. דייויד בואי הופיע במועדון MARQUEE הלונדוני. לצידו הופיעו באותו ערב חברי להקת JUNIOR'S EYES (ששניים מחבריה - ג'ון קיימברידג' וטים רנוויק - היו גם בלהקת הליווי של בואי, יחד עם הבסיסט טוני ויסקונטי). באותו יום הופיעה שם גם להקת TIMEBOX. בקהל ישב מיק רונסון, שהוזמן לשם על ידי קיימברידג'. אחרי המופע הלכו בואי ולהקתו למועדון LA CHASSE. זה היה מועדון קטן ברחוב WARDOUR מס' 100. יחד איתם הגיע גם רונסון ושם נעשתה ההיכרות בין השניים.
המופע בבי.בי.סי הוקלט, באופן חי, ב-5 בפברואר 1970 ושודר שלושה ימים לאחר מכן. בשעות אחה"צ של אותו 5 בפברואר התאספה החבורה בביתו של בואי כדי לערוך חזרה על השירים המיועדים לביצוע. רונסון ניגן בה גם כן. במהלך ההופעה עצמה ראיין המנחה, ג'ון פיל, את בואי. אחת משאלותיו הייתה: "האם אתה הולך להופיע מעתה עם הלהקה הזו שמנגנת פה?".
בואי ענה: "ובכן, לא... (צוחק)... כן, אנחנו נעשה כמה מופעים ביחד. נכון, מייקל? מייקל לא ממש יודע. הוא הגיע ממש עכשיו מ- HULL ופגשתי אותו לראשונה רק שלשום". אחרי המופע הזה חזר מיק רונסון ל- HULL כדי להודיע על התפטרותו כגנן מטעם העירייה. בראשו היה רק דבר אחד - לעבוד עם בואי.
ב-26 במאי בשנת 1994 התחתן מייקל ג'קסון עם ליסה מארי פרסלי. מה קרה שם?
מייקל ג'קסון התחתן עם ליסה מארי פרסלי, בתו של אלביס פרסלי, בטקס סודי שנערך ברפובליקה הדומיניקנית.
הידיעה על נישואיהם של מייקל ג'קסון וליסה מארי פרסלי היא האחרונה בשורה ארוכה של כותרות מפתיעות סביב מלך הפופ. בעודו מסובך בשערוריית ההתעללות המינית הראשונה שלו שפרצה בשנה הקודמת, בנוגע לג'ורדן צ'נדלר בן ה-13, פנה ג'קסון לליסה מארי לקבל את תמיכתה. לאחר שנפגשו מדי פעם בילדותם, השניים התחברו מחדש כמבוגרים והפכו לחברים במהירות. היא נצמדה לצידו במהלך החוויה הקשה והרומנטיקה פרחה. היא עדיין הייתה אז נשואה כחוק לבעלה הראשון, המוזיקאי דני קיו, כאשר ג'קסון הציע לה להתחתן עמו בטלפון, בסתיו 1993. החתונה נערכה בטקס אזרחי מהיר שנחתם בנשיקה על הלחי.
הצהובונים לא השתכנעו בעניין הנישואים, כשהם טוענים שזה תכסיס פרסומי כדי לנקות את התדמית המוכתמת של ג'קסון ולקדם את האלבום שלו, HISTORY: היא הגישה תביעת גירושין בשנת 1996, תוך ציון הבדלים בלתי ניתנים לגישור.
ב-26 במאי בשנת 1940 נולד בארקנסו המתופף ליבון הלם, מלהקת THE BAND. הוא מת ב-19 באפריל 2012.
מארק ליבון הלם נולד ב-26 במאי 1940 בארקנסו. הוא היה בנו של חקלאי מגדל כותנה. הוא גדל על מוזיקת בלוגראס, דלטה בלוז, קאנטרי וניצני הרוקנ'רול; ממפיס הייתה ממש מעבר לנהר.
אביו נתן לו גיטרה כשהיה בן 9, ועד מהרה החל ליבון להופיע בצמד עם אחותו לינדה ובלהקת רוק'נ'רול בתיכון, ה-JJUNGLE BUSH BEATERS. הוא גם ניגן בתופים בלהקת MARVEL HIGH SCHOOL.
הלם היה בכיתה י"א כאשר זמר הרוקבילי יליד ארקנסו, רוני הוקינס, שכר אותו כמתופף. הוא נסע עם הוקינס לקנדה, שם ההופעות השתלמו יותר. הוקינס התיישב שם והקים להקה, רוני הוקינס ו-THE HAWKS, שניגנה שישה לילות בשבוע באונטריו והיו לה מספר סינגלים מצליחים.
עד 1961 הרכיב הוקינס את ההרכב שיהפוך לבאנד: ליבון הלם בתופים, רובי רוברטסון בגיטרה, ריצ'רד מנואל בפסנתר, ריק דנקו בבס וגארת' הדסון באורגן. "הוא ידע באילו מוזיקאים יש את האש", אמר הלם על הוקינס.
בשנת 1963, כשהם עייפים מהמשמעת של מר הוקינס, חמשת ה-HAWKS החלו בקריירה משלהם בתור ליבון וה-HAWKS. זמר הבלוז, ג'ון האמונד ג'וניור, שמע אותם בטורונטו והביא את רוברטסון, הדסון והלם לאולפן בשנת 1964 כדי לגבות אותו באלבום SO MANY ROADS.
בוב דילן הביא להקה חשמלית לפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1965, ואחרי שחבריה התחייבו על דברים אחרות, הוא שכר את רוברטסון והלם לסיבוב הופעות קיץ. בחזרות הראשונות שלהם, נזכר הלם, תגובתו למר דילן הייתה: "לא האמנתי כמה מילים יש לבחור הזה במוזיקה שלו, או איך הוא זוכר את כולן". לפני שעשו את ההופעה הראשונה שלהם, באצטדיון הטניס פורסט הילס בקווינס, דילן אמר לנגניו, "פשוט תמשיכו לנגן, לא משנה כמה מוזר זה יהיה".
הקהל נחלק מיד לשניים - אלה שרצו לשמוע רק את מוזיקת הפולק של דילן לעומת אחרים שקיבלו באהבה את הצליל החדש. המופע שלאחר מכן בהוליווד בול התקבל טוב יותר. חבר להקה אחר, הקלידן אל קופר, בחר לעזוב. בשלב זה אמר הלם לאלברט גרוסמן, מנהלו של דילן, "קח את כולנו, או אל תקח אף אחד". ה-HAWKS הפכו ללהקה של דילן.
הם הקליטו איתו וסיירו איתו במהלך חודשי הסתיו, ועדיין קיבלו קריאות בוז. הלם עזב את הלהקה בסוף 1965.
תאונת האופנוע של דילן בשנת 1966 סיימה את סיבוב ההופעות שלו עם ה-HAWKS. בזמן שהוא התאושש בוודסטוק, שכרו ה-HAWKS בית גדול ורוד בעיירה שכנה, ווסט סאוגרטיס, תמורת 125 דולר לחודש. במשך רוב 1967 עבדו ה-HAWKS חמישה ימים בשבוע על מוזיקה: הם כתבו שירים עם ובלי דילן, ניגנו אותם בביתו ובבית שהם קראו לו ביג פינק, והקליטו אותם על רשמקול עם שני ערוצים במרתף. שירים שנשלחו משם למו"ל של דילן טופלו במהרה.
בחורף 1967, הלהקה זימנה את הלם להצטרף אליה. עם מנואל שהיה עד אז בתופים, הלם לקח לידיו מנדולינה, אם כי בקרוב יחזור לתופים.
גרוסמן השיג ל-HAWKS חוזה הקלטות משלה עם חברת קפיטול, בפברואר 1968, ואלבום הבכורה "מוזיקה מהביג פינק", יצא ב-1 ביולי 1968, ללא גימיקים אולפניים. זה המם את סצנת המוזיקה. ההשפעה הייתה עצומה על אמנים כמו אריק קלפטון והגרייטפול דד. עם צאת האלבום השני כבר היה ברור שמדובר בלהקה שאינה גימיק של תקליט אחד אלא גוף מוזיקלי מיוחד במינו.
בספטמבר 1976 החליט רוברטסון להכריז על סיום קריירת ההופעות של הבאנד עם מופע גדול: "הוואלס האחרון", קונצרט כוכבים באולם ווינטרלנד בחג ההודיה של 1976. זה הוקלט לאלבום, וצולם על ידי מרטין סקורסזה לסרט קולנוע מצליח. הלם שנא את הסרט, והאמין שהוא מהלל את רוברטסון ומזלזל בשאר חברי הלהקה.
הלם כבר פתח בקריירת סולו. הוא גם הסתעף למשחק, כשגילם את אביה של לורטה לין בסרט "בתו של כורה הפחם".
ב-26 במאי בשנת 1977 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם האייטם הזה:
רוצים לקרוא עוד על אלביס? יש הרבה חומר לקריאה במאמרים השונים בבלוג מוסיקה זה.
ב-26 במאי בשנת 1967 הופיעה להקת CREAM בנשף קייץ שנערך בקולג' גולדסמית'ס בדרום לונדון. ההופעה איכזבה אנשים. מדוע? בואו לקרוא...
האירוע של נשף הקייץ נמשך כל הלילה, עם במות שונות במתחם הגדול ועליהן הרכבים שונים בתחומים שונים (ג'אז, בלוז, פופ וסאטירה). לאחר מכן פורסמה ביקורת על ההופעה של שלישיית CREAM שם, בעיתון THE MERCURY: "להקת CREAM הייתה אכזבה לכולם - כולל המעריצים שלה. אולי ביחד עם ג'ימי הנדריקס מהווים שלושת החברים את הפסגה של הרוק הפסיכדלי, אך זה בהחלט לא הוכח פה באירוע.".
באירוע הזה הופיע גם איש הבלוז, ג'ון מאייאל, עם להקת הבלוזברייקרז שלו. אריק קלפטון, עתה חבר בלהקת CREAM, היה לפני כן בבלוזברייקרז ושמח לג'מג'ם עם מעסיקו לשעבר על הבמה. הגיטריסט שהחליף אותו בהרכב, פיטר גרין, פסע הצידה ובהמשך אמר על קלפטון: "צפיתי בקלפטון וחשבתי כמה הוא היה נהדר פעם. אבל הוא השתנה. הוא איבד את התחושה. הוא מושפע יותר מדי בקלות. הוא רואה את הנדריקס וחושב לעצמו, 'אני יכול לעשות כמוהו, מדוע שלא אעשה כך?'..."
בינתיים, ביום זה של ההופעה, יצא התקליטון החדש של CREAM, עם השירים STRANGE BREW ו- TALES OF BRAVE ULYSSES. בניגוד לתקליטון קודם של הלהקה (עם השיר I FEEL FREE), הפעם לא פורסמו בעיתוני המוסיקה באנגליה מודעות לקראת צאת התקליטון. מבקרי המוסיקה שיבחו את המוצר החדש. גם ג'ימי הנדריקס אהב אותו וסיפר לעיתון מלודי מייקר: "אני ממש אוהב את הקולות והגיטרה פה. יש בצליל תחושה של מוזיקה מהחוף המערבי וסאן פרנסיסקו. אני אוהב את התקליטון כי אני מאד אוהב את הנגינה של אריק קלפטון. הסולו שלו מזכיר לי את סגנון הנגינה של איש הבלוז, אלברט קינג. הגיטרה של קלפטון פ'אנקית ורגועה. אריק הוא אחד שאי אפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו".
הרצאות מוסיקה על אריק קלפטון וג'ימי הנדריקס? בהחלט יש פה - להזמנות 050-5616459
ב-26 במאי בשנת 1976 הגיעו ארבעת חברי להקת 10CC למלון דורצ'סטר בלונדון, לטקס פרסי אייבור נובלו. זה היה אירוע אדיר ומיוחד עבורם.
להיטם I'M NOT IN LOVE קטף לא פחות משלושה פרסים. הארבעה הרגישו על פסגת העולם. איש לא שיער שפחות מארבעה חודשים לאחר מכן תתפצל הלהקה לשני מחנות, מבלי להתאחד לעולם מאז. איך זה קרה? וכל כך מהר? הרמזים היו שם, אבל מעטים היו מודעים להם אז.
גם זה קרה ב- 26 במאי
- בשנת 1956 חזר להופיע קארל פרקינס (זה שכתב את BLUE SUEDE SHOES) לאחר שכמעט נהרג חודשיים לפני כן בתאונת מכונית. הופעתו הזו הייתה בתוכנית האירוח של הזמר פרי קומו.
- בשנת 1958 באנגליה הועף ג'רי לי לואיס בקריאות בוז מהבמה בגלל שיומיים לפני כן גילה שהתחתן עם בת דודתו בת ה-13. לואיס נאלץ לחזור לארה"ב אך גילה לחרדתו שהשערורייה רדפה אחריו עד לשם.
- בשנת 1948 נולדה סטיבי ניקס, שידועה כזמרת בלהקת פליטווד מאק, משנת 1975.
- בשנת 1926 נולד חצוצרן הג'אז המשפיע, מיילס דייויס. הוא מת בספטמבר 1991.
- בשנת 1965 הופיעה להקת הרולינג סטונס ביחד עם אמן הבלוז האוולין וולף בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית SHINDIG.
- בשנת 1976 השתכרו יתר על המידה במהלך טיסה ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט מלד זפלין. צמד השיכורים החל להטריד את שאר נוסעי הטיסה, ביניהם השחקנים דאדלי מור וטלי סאבאלאס (הידוע בתור דמותו הטלוויזיונית כקוז'אק).
- בשנת 1996 הגיעו מכבי אש לביתו הבוער של אריק קלפטון ומצאו אותו רץ פנימה והחוצה בנסיון להציל את אוסף הגיטרות שלו. הוא הצליח במשימה אך ביתו נשרף לגמרי והנזק נאמד בשלושה מיליון דולר.
- בשנת 1971 התנגש קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס עם מכונית היגואר שלו במכונית של תייר איטלקי ב- SUR MER. מריבה פרצה בין שניהם כשבסופה נעצר ריצ'רדס באשמת תקיפה.
- בשנת 1945 נולד גארי פטרסון, הבסיסט של להקת GUESS WHO הקנדית.
- בשנת 1964 הקליטה מריאן פיית'פול את השיר AS TEARS GO BY, שכתבו לה מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. בהקלטה ליוו אותה ג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס, שכמה שנים לאחר מכן הקימו ביחד את לד זפלין.
- בשנת 1964 נולד לני קרביץ.
- בשנת 2017 נקבר הזמר כריס קורנל (מלהקת סאונדגארדן). בין האבלים הנוכחים בטקס היו גם הגיטריסט דייב נבארו (מג'יין אדיקשן), טום מורלו (הגיטריסט מרייג' אגיינסט דה מאשין), המתופף לארס אולריך והגיטריסט-זמר ג'יימס האטפילד (מלהקת מטאליקה), קורטני לאב (אלמנתו של קורט קוביין וחברה בלהקת HOLE) וחבריו של קורנל מסאונדגארדן.
- בשנת 1967 יצא באנגליה תקליטון הבכורה של להקת TRAFFIC, עם השיר PAPER SUN.
- בשנת 2022 מת אלן ווייט, שתופף משנת 1972 בלהקת הרוק המתקדם, יס, כמו גם עם ג'ון לנון, טרי ריד ועוד. בן 72 במותו. הנה הוא פה בתמונה (מימין) עם הספר הראשון שלי בו הוא גם חתם (ותודה לחברי, גלי אמריליו).
"קרוב לקצה" - הרצאות מוסיקה על להקת יס והרצאות אחרות, להזמנה: 050-5616459
ב-26 במאי בשנת 1971 הקליט דון מקלין שיר חדש בשם AMERICAN PIE.
ההקלטה של השיר נערכה באולפן A של אולפני RECORD PLANT בניו יורק. השירה של מקלין לשיר הזה הודבקה לבסוף מ-24 טייקים שונים. זאת כי הוא אהב לאלתר את שירתו כל פעם ולא לחזור על אותו ביצוע פעמיים. אד פרימן המפיק בחר את המשפטים הטובים ביותר מכל טייק והדביקם יחדיו. פרימן היה אובססיבי לגבי הדבקת תפקידים מטייקים שונים. עד כדי כך שמילה אחת בשיר הזה הודבקה מהברות שהושרו על ידי מקלין בטייקים שונים. הכינוי של פרימן באולפן היה אז SLASH בגלל שאהב לחתוך סרטי הקלטה.
המקהלה שליוותה את מקלין בשיר קיבלה קרדיט בעטיפה בשם THE WEST FORTY FOURTH STREET RHYTHM AND NOISE CHOIR. המקהלה הזו, שהוספה לאחר מכן להקלטה, הורכבה מחברים קרובים של מקלין. חלקם מוזיקאים מקצועיים וחלקם קרובים לו אישית. ביניהם היו הזמרים פיט סיגר, ליניגסטון טיילור, קארלי סימון וג'יימס טיילור.
ב-26 במאי בשנת 1986 יצא אלבום חדש לשלישיית אמרסון, לייק ופאוואל. הרבה מהביקורות צחקו על כך שאמרסון ולייק ביקשו לשמר בכך את ראשי התיבות ELP. וכן, עטיפת האלבום מזעזעת, לטעמי. אבל מה באמת היה שם? בואו לקרוא...
SIDE 1
1 The Score
2 Learning To Fly
3 The Miracle
SIDE 2
1 Touch And Go
2 Love Blind
3 Step Aside
4 Lay Down Your Guns
5 Mars, The Bringer Of War
גרג לייק בספרו: "בשנת 1985 הציעו לקית' אמרסון ולי חוזה הקלטות מפוליגרם רקורדס. ההצעה הייתה שנעשה איחוד של אמרסון, לייק ופאלמר לאלבום נוסף, אבל קרל פאלמר היה עדיין מעורב בלהקת אסיה ולא היה זמין. קית' ואני לא קיבלנו בתחילה השראה מהרעיון מנקודת מבט אמנותית, אבל לא היה לנו שום דבר טוב יותר לעשות באותו זמן והיה סכום כסף נכבד על השולחן. בחברה הרגיעו אותנו שאנחנו יכולים להמשיך בלי קרל, בהתחשב בכך שקית' ואני כתבנו את רוב הדברים ב-ELP. והיו לנו שירים שכתבנו מאז שהלהקה התפרקה.
אז החלטנו לעשות אודישן למתופפים שונים וכמעט שכרנו מתופף אחד טוב בשם טוני בירד, שהמשיך לתופף עבור מייק אולדפילד וכל מיני אמנים אחרים. אבל השמועה שאנו עושים ביחד משהו פשטה ובוקר אחד קיבלנו טלפון מקוזי פאוואל.
הכרנו את קוזי במשך שנים רבות דרך עבודתו עם ג'ף בק, להקת ריינבאו ולהקת ווייטסנייק- והוא וקית' אהבו אופנועים. אז הסכמנו להיפגש איתו בביתו של קית' בססקס כדי לעשות ג'אם. הסגנון של קוזי היה שונה מזה של קרל פאלמר. הוא היה מתופף מטאל כבד, הרבה יותר יצוק מקרל, שהנגינה שלו נוטה להיות מהירה, קלה וטכנית. קית' ואני התרשמנו מהעוצמה והפשטות שקוזי הביא לחומר והיינו נרגשים מהאפשרויות לעידן החדש הזה של הלהקה.
העיתונות נפלה מיד על העובדה ששם המשפחה של קוזי התחיל עם האות P והיו משוכנעים שזו הסיבה שהוא נבחר. זה בהחלט לא המקרה. הוא יכל היה להיות קוזי סמית' או קוזי ג'ונס: אנחנו עדיין היינו שוכרים אותו. זה היה רק צירוף מקרים. היינו קצת נבוכים מזה. קית' התלוצץ פעם שגם בדקנו את רינגו פאר. האמת הייתה שקוזי פשוט התאים למה שחיפשנו.
היה תענוג לעבוד איתו, וגם הוא נהנה. אנשים חושבים שקית' ואני היינו במלחמה תמידית אחד עם השני, מה שלא היה נכון. קוזי נשאל את השאלה המובילה, איך זה לעבוד איתנו, אבל הוא אמר שאלו יחסי העבודה המהנים ביותר שהיו לו אי פעם.
שמחתי לעבוד עם קית' שוב. אחרי הכל, הלהקה שלנו חוותה התפרקות להקה שלא הייתה בה האשמה, מרירות והטלת בוץ. שלושתנו פשוט הרגשנו שדחפו אותנו חזק מדי, במיוחד בסיבוב ההופעות האחרון שלנו, ולא רצינו להמשיך ולהלקות את עצמנו ומסיבות מסחריות. מאז שהתפרקה הלהקה, עשיתי את אלבומי הסולו שלי, קרל היה בלהקת אסיה וקית' עשה פסקולי סרטים.
בתהליך הכנת האלבום עם קוזי לא התפתינו ללכת בעקבות הרוק האופנתי המכוון למבוגרים, שהצליח כל כך עבור אסיה ולהקת יס, שהתגבשו מחדש והיו להן את האלבומים הנמכרים ביותר שלהן אי פעם. לא רצינו להישמע בדיוק כמו מה שעשינו בשנות ה-70 - היינו אמרסון, לייק ופאוואל עכשיו, לא ELP - אבל רצינו להישאר נאמנים לאתוס הדחף שלנו לחקר צלילים חדשים. ככל שהתקדמנו, הבנו שהטכנולוגיה העדכנית ביותר בידי מישהו כמו קית' יכולה להיות יוצא דופן.
לא ניסינו לייעל את צליל ה-ELP לשירים ידידותיים לרדיו. שיר הפתיחה של האלבום, THE SCORE, היה יצירה בת תשע דקות שכללה התייחסות לשורה המפורסמת מיצירת העבר שלנו, KARN EVIL 9. האלבום הסתיים עם העיבוד שלנו ליצירה של הולסט, MARS.
בסופו של דבר, קוזי היה ללא ספק נגן נהדר ואני גאה במה שהשגנו יחד. אני חושב שאמרסון, לייק ופאוואל עשו אלבום הגון, אבל הכימיה לא הייתה זהה למה שהיה ב-ELP המקורית. למרות שההרכב עם קרל פאלמר החל לאבד את הכימיה בעקבות שני אלבומים שעשינו בשם WORKS, אני מסתכל אחורה על הקלטות ELP מוקדמות וקרל היה חלק עצום מזה".
ב-26 במאי בשנת 1972 תקליטה השני של להקת הג'אז-רוק, WEATHER REPORT, שנקרא I SING THE BODY ELECTRIC.
לאחר הקלטת אלבומה הראשון של הלהקה הצטרפו אליה הרים שני חברים חדשים שמנגנים באלבום זה: נגן כלי ההקשה דון אום רומאו והמתופף אריק גרוואט.
דום אום רומאו הצטרף כאשר הלהקה הופיעה באירופה ביוני 1971. הקלידן ומנהיג ההרכב, ג'ו זאווינול, קיווה להשיג גם הפעם את איירטו מוריירה, שתופף באלבום הראשון, אך איירטו סירב, לאחר שכבר התחייב להופיע עם החצוצרן מיילס דייוויס. במקום זאת הוא המליץ על רומאו. איירטו: "פלורה (פורים, אשתו של איירטו) ואני התקשרנו לדום אום רומאו במיאמי, שניגן אז בהרכב 'ברזיל 66' ושאלנו אותו אם הוא רוצה לנגן עם הלהקה. הוא אמר כן והגיע ממיאמי לניו יורק, ונתתי לו חלק מכלי ההקשה שלי כדי שיעשה את ההופעה. הוא התאמן, הם אהבו את זה ולקחו אותו לאירופה לסיבוב ההופעות הראשון של הלהקה עם כלי ההקשה שלי, כי הוא היה מתופף אז. אני מתכוון שהוא יכול לנגן כלי הקשה, אבל לא היה לו את כלי ההקשה, שנשארו בברזיל".
זאווינול למלודי מייקר בשנת 1972: "דום אום רומאו פשוט הגיע יום אחד ונוצר חיבור בינינו. אפילו לא חשבנו עליו קודם והוא עוד היה אחד המורים של איירטו". לא קיבלתי שום הוראות", אמר רומאו. "זאווינול נהג לומר לאנשים מה לעשות, אבל אף פעם לא לי. גם אני לא אמרתי לו איך לנגן בפסנתר! פשוט הייתי מקשיב ואז נכנס עם הנגינה שלי. עשינו המון חזרות כי כולם רצו שזה יהיה כמה שיותר טוב".
אריק גרוואט החליף בתופים את אלפונס מוזון מאוחר יותר, בשנת 1971, לאחר סיום סיבוב ההופעות באירופה. בראיון בשנת 1978 אמר זאווינול כי לאחר סיבוב ההופעות הראשון של הלהקה מוזון התחרפן ומבחינה מוזיקלית הוא היה שם. למרבה האירוניה, מוזון הצטרף ללהקה של פסנתרן הג'אז מקוי טינר, שרק איבדה את גרוואט.
סקסופוניסט הלהקה, וסגן המנהל בה, וויין שורטר, לא שמע את גרוואט מנגן בכלל לפני שהובא אליו, אך בסיסט הלהקה, מירוסלב ויטוס, אהב מאוד את נגינתו.
בנובמבר 1971 נכנסה הלהקה, בהרכבה החדש, לאולפן כדי להתחיל להקליט את התקליט השני הזה. בינואר 1972 היא הופיעה ביפן ונתקלה בתגובה שלא הכירה. זאווינול: "כשטסנו ליפן, לא ידענו איזו תגובה נקבל, אבל לא האמנתי למה קרה. חשבנו, 'מה נעשה עם היפנים האלה?' הם כל כך יפים, מאזינים נפלאים כל כך, אבל נינוחים מדי. זו הייתה התרבות שלהם. אז אמרנו, 'בואו נכה בהם חזק, כבר מהצליל הראשון', ופגענו בהם חזק! אילתרנו, מכיוון שהמנגינות שכתבנו באותה תקופה לא היו ארוכות במיוחד - שמונה תיבות כאן, מנגינה קטנה ונחמדה, וכן הלאה. זו הייתה דרך מעוררת השראה לעשות דברים, ובאמצעות זה התפתחנו ללהקה".
המופע, שנערך ב-13 בינואר בהיכל הפילהרמונית בטוקיו, הוקלט על ידי חברת התקליטים קולומביה, וההפך הבסיס לצד השני של התקליט הזה, כמו גם אלבום כפול, LIVE IN TOKYO, שהוגבל בזמנו רק ליפן.
זאווינול: "בעיניי, האלבום הראשון שלנו היה עם שלושה חבר'ה שפוגשים זה את זה, וכולם נזהרים שלא לדרוך זה על זה. שלושה מוזיקאים טובים עם כישרון לאלתר אבל מבחינתי זה היה שלב של חיפוש. באלבום השני יש יותר מבנה. למנגינות היו מוטיבים קצרים יותר, הרבה מהם נשמע מאולתר, אבל זה נכתב כדי להישמע ככה".
מספיק להקשיב לקטע הפתיחה, THE UNKNOWN SOLDIER, כדי להתמגנט ללהקה הזו. זה מה שקרה לי, כשקניתי את התקליט והקשבתי לו לראשונה בביתי, אי שם באמצע שנות התשעים. היה זה משהו שלא שמעתי כמותו והוא ישר שאב אותי פנימה.
זאווינול: "בשנת 1945 קברנו בן דודי ואני, בווינה, שני חיילים גרמנים שהיו מתים מזה זמן רב ובמצב רע מאוד. בחור אחד נהרג מטנק. פתחנו את המדים שלהם כדי לשבור את הדיסקיות שלהם, אבל על אחד מהם לא היה כזה. זה אותו מושג ישן של החייל האלמוני. זה מה שחשבתי כשכתבתי את זה, עם התפילות שם - זה זיכרון חלקי של אותו לילה, ב-10 בספטמבר 1944, כשווינה בערה ואנשים בכו, קבורים מתחת להריסות".
היצירה הזו הביאה לראשונה את זאווינול להשתמש בסינטיסייזר, כלי שבהמשך יהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו. היה זה סינטי מדגם ARP 2600. לקח זמן עד שזאווינול השתלט עליו: "קניתי ARP ולא ניגנתי בו הרבה זמן כי היה קשה להשיג את הצלילים השונים, אבל בסופו של דבר שילבתי אותו במערך הקלידים שלי. בחור בשם רוג'ר פאוואל, שהמליץ לי על הכלי הזה, הוא שתיכנת את הסינטיסייזר בקטע הזה".
הקטע השני, THE MOORS, בא עם סולו גיטרה של ראלף טאונר, שזאווינול "רימה" אותו באולפן; בעת שהתחמם לקראת ההקלטה כבר דאג זאווינול להקליט כל צליל וכשטאונר הכריז שהוא מוכן, זאווינול בישר להפתעתו שהוא סיים את תפקידו בהצלחה.
התקליט מסתיים עם קטע בשם SECOND SUNDAY IN AUGUST. על מהות השם אמר זאווינול: "בכל יום ראשון שני באוגוסט חגגנו את חג הקציר. בכפר שלי, מיד אחרי הכנסייה, כולם רוקדים, חוגגים במסעדה, הלהקות מנגנות, אנשים מגיעים מכפרים אחרים. ועל עץ גבוה וישר יש סלים שמונחים גבוהים ובהם פירות ובכסף, והילדים מטפסים להביא אותם. זה אחד הימים הטובים בשנה".
צד ב', כפי שציינתי, נערך מההקלטה בהופעה ביפן.
ברולינג סטון נכתב בביקורת על התקליט בזמנו: "זה הוא אלבום יפהפה וכמעט מושלם. הצד השני, שהוקלט באופן חי בטוקיו, הוא המפתח: מה שיש לנו כאן הוא להקה שארגנה מחדש את תפקיד הקצב המסורתי בצורה יוצאת דופן. ג'ו זאווינול משתמש במקלדות האלקטרוניות שלו כמו נגן כלי נשיפה; לעתים נדירות הוא מנגן אקורדים או ממלא, ובמקום זאת בוחר לנהל דיאלוג עם הסקסופוניסט וויין שורטר. מירוסלב ויטוס משתמש בבס שלו כקול שלישי בשיחה המתמשכת הזו, כשלעתים קרובות משאיר את המתופף אריק גרוואט לטפל במטלות הקצביות, עבודה שהוא מבצע בסגנון ובחן. צד האולפן חזק באותה מידה. עכשיו, כשהחברים חיברו את עצמם מוזיקלית, הם אחת הלהקות המרגשות ביותר במוזיקה העכשווית".
בעיתון הג'אז המוביל, דאון ביט, נכתב בזמנו: "זה לא תקליט ג'אז אלא אוסף של קטעי אווירה. המוזיקה מנוגנת בצורה מבריקה. האינטראקציה הקבוצתית לעיתים קרובות מאוד מרגשת. אבל חסר משהו בקרביים. המוזיקה קרה ומתכתית מדי, אבל למרות תחושותיי המעורבות, אין ספק שלהקה זו היא משהו חדש ומגרה. בכל מקרה, אני מצפה לאלבום הבא בשקיקה".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
