רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-26 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-26 במאי (26.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני אוהב כסף ושופך אותו כמו מים על בגדים, אוכל סיני ותקליטים של בו דידלי" (מיק ג'אגר, בעיתון NME, בשנת 1963)

סרג'נט פפר נולד! ב-26 במאי בשנת 1967 יצא לחנויות תקליטים, לראשונה, התקליט החדש של הביטלס ושמו "להקת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר".

והנה דעתי האישית על התקליט הזה: קודם כל, לדעתי התקליט החשוב הזה הוא יקום בפני עצמו, כרטיס כניסה לעולם צבעוני שבו החוקים של המוזיקה הפופולרית נכתבו מחדש וממשיכים להרעיד לי את הלב בכל פעם מחדש. הביטלס היו הלהקה המפורסמת ביותר בעולם, אבל הם היו כלואים בתוך הדימוי של עצמם. אז הגאונות של האלבום מתחילה בהחלטה של פול מקרטני: "בואו לא נהיה הביטלס, בואו נהיה להקה אחרת".

וברגע שהם עטו על עצמם את התלבושות הצבעוניות של תזמורת מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר, הם השתחררו מכל ציפייה. זה מהלך גאוני שאיפשר להם להיות תיאטרליים, מוזרים, ניסיוניים ונועזים. אני לא אשכח את הרגעים ההם, בתור ילד בכיתה א' שהייתי, כשהשמיעו לי לראשונה את התקליט הזה. נראה לי שלא הייתי אותו בנאדם מאז.

וכשאני מקשיב לאלבום הזה, תמיד קשה לי להאמין שהוא הוקלט על טייפ של ארבעה ערוצים בלבד. יחד עם המפיק ג'ורג' מרטין, הביטלס הפכו את האולפן למעבדה של סאונד. בסדר, היו קצת יותר ערוצים - כי הביטלס ומרטין וטכנאי ההקלטה מסביב עשו לא מעט BOUNCING של ערוצים - אך עדיין, זה מהפכני. ומה שהכי מדהים אותי הוא איך, אחרי כל כך הרבה פעמים שהקשבתי לו קשב רב מאד, אני מוצא בו צלילים ואפקטים שמפתיעים אותי מאד. זו פשוט סימפוניה מודרנית שעושה מסאז' לאוזניים ולמוח.

והגדולה של סרג'נט פפר היא הגיוון העצום שלו - אם מבחינת הצלילים, ההפקה וגם קשת הרגשות. זה כאילו הביטלס לקחו את כל מה שהם אהבו, זרקו לבלנדר, ויצרו משהו שמרגיש שלם למרות שהוא עשוי מניגודים מוחלטים. לא סתם התקליט REVOLVER שלהם היה ההכנה הכי טובה לקראת הפקת הדבר הזה. אך בניגוד לתקליט ההוא מ-1966, כשנוצר כשהביטלס ידעו שלפניהם עוד סיבובי הופעות לקידום המוצר, הפעם הארבעה יצרו את התקליט החדש שלהם בלי סיבוב הופעות חדש ומבאס ביומן. הם היו חופשיים יחסית (למרות שג'ון לנון היה אז שרוי בדיכאון עמוק והלום מ-LSD).

זו כנראה הייתה ההחלטה המפורסמת ביותר בהיסטוריה - להפסיק סיבובי הופעות, גם אם מוזיקאים כמו גלן גולד ובריאן וילסון הקדימו אותם בכך בסוף שנת 1964. ההופעה המסחרית האחרונה של הלהקה התקיימה בקנדלסטיק פארק שבסן פרנסיסקו באוגוסט 1966, שם חבריה בקושי הצליחו לשמוע את עצמם מבעד לצרחות המעריצים. אף על פי שגם גולד וגם וילסון כבר הכריזו על עידן אולפן ההקלטות כפירוק מהפכני של סטנדרטים מסורתיים, אף אחד מהם לא באמת היה בעמדה להשתוות לתהודה של הביטלס שעשו את אותו הדבר בעקבותיהם.

מוזיקת הפופ התבגרה בצורה עצומה במהלך השנים 1965 ו-1966, אך מה שעדיין היה חסר בתודעה הציבורית בתחילת 1967 היה הצהרה מוזיקלית מורכבת, כתובה מראש, בלתי צפויה ורב-שכבתית. הצהרה כזו שנועדה להדגים במלואו את הפוטנציאל של אולפן ההקלטות ולבסס את הפופ והרוק כז'אנר רציני ביותר. בשנת 1967 העולם היה זקוק נואשות לסוג חדש של שלמות, וממי היה ניתן לצפות לסוג כזה של שלמות אם לא מהביטלס.

ומה שאני ממש אוהב בתקליט הזה הוא היכולת לספק איכשהו את הטעמים והדרישות של כל קהל יעד פוטנציאלי, מבלי לגרום למוזיקה להיראות מחושבת מדי או מכוונת משטרה מבחינה פרסומית. אינטלקטואלים ואנשים פשוטים, ילדים והורים, בנות ובנים, שמרנים וחדשנים... ואמנים כמו בוב דילן או בריאן וילסון, להקת הדלתות או להקת המאנקיז, ההוליס או פרנק זאפה - כולם הקסימו חלקים מהקהל שלהם על חשבון חלקים אחרים. אז המשימה לכתוב משהו בפורמט עולם הפופ שיכול היה לרצות, להדהים ולשכנע כל אחד, הייתה משימה קשה מאוד לביצוע. תחשבו על זה, אין בתקליט הזה ממש להיטים שמתאימים למצעדי הפזמונים. יש פה להיטים ברורים של הביטלס, נכון, אך לא כאלו שנועדו למצעדי עולם הפופ. אלו להיטים מסוג אחר.

מה שהפך את ההקלטות ההן למיוחדות היה המעורבות השווה בקסמי האולפן של חברי הביטלס עצמם ושל המפיק ג'ורג' מרטין, שהיה תמיד במקום כדי להציע את האוזן והמומחיות שלו, שהיו בעלי הכשרה קלאסית. מצד שני, היה גם חיסרון, שכן אלו היו ההקלטות הראשונות שבהן הביטלס בקושי תפקדו כלהקה. רינגו סטאר, כפי שהוא עצמו התלונן מאוחר יותר, בילה את רוב זמנו במשחק שחמט, וגם לג'ון לנון ולג'ורג' האריסון לא היה שום כיף אמיתי באולפן. פול מקרטני וג'ורג' מרטין, למעשה, נהנו הרבה יותר ביניהם מאשר שאר חברי הלהקה עצמם. למעשה, למרות כל העוינות הפנימית של שנת 1968, אפילו בהקלטות של האלבום הלבן הייתה אינטראקציה קבוצתית אותנטית יותר מאשר בתקליט הזה.

אז  התקליט סרג'נט פפר (נו, כמה פעמים אפשר לקרוא לו בשמו המלא כשכותבים מאמר?) הסתיים בהיותו התקליט הפחות ביטלסי מכל תקליטי הביטלס, סוג של חגיגה מכוונת וחסרת פנים של פתיחת גבולות חדשים במוזיקה הפופולרית. והעטיפה היקרה מאד הייתה בהתאם. העובדה שכל כך הרבה תפקידי שירה עברו אפקטים של פלנג'ר, הואצו, הואטו או הוסוו בדרך אחרת בתקליט, רק תרמה עוד יותר לאותו רושם. זה מה שעזר לתקליט ליצור לעצמו הילה כה חזקה. כשהוא מרוחק במידת מה, וכתוצאה מכך חידתי, עמד בניגוד לתקליט REVOLVER שהיו בו עדיין שפע של אלמנטים שתייגו אותו לקטגורייה של להקה אמיתית. ואולי בגלל זה סרג'נט פפר כה מרתק אותי? גם בגלל הדינמיקה החדשה שנוצרה בתוך הלהקה אז?

בשיר הפותח בלטה כניסתו של פול מקרטני בתור מנחה הטקס. איזו כניסה ווקאלית מרשימה יש לו פה. והכניסה הזו קיבלה תרועה משמעותית על ידי סולו הגיטרה הקצר אך העוצמתי. להבדיל אלפי הבדלות - האפקט של הגיטרה הזה מזכיר לי תמיד את העוצמה של צליל הגיטרה של יצחק קלפטר בקטע הפותח של "סיפורי פוגי" לפני שהלהקה פורצת בשירה. ככה סולו קצר - ככה סולו אפקטיבי! אז עבור תקליט ביטלס שלעתים קרובות הואשם בכך שאין בו מספיק גיטרת רוק חשמלית, זה היה אירוני במידת מה שהוא נפתח עם תפקיד הגיטרה החשמלית הכי רוקי של אותה תקופה. ההכרזה הגיטריסטית הזו באמת גורמת לי שוב ושוב להקשיב לזה ולהשתוקק למה שיקרה בהמשך. והצלילים של הקהל שמריע בתחילת השיר? הם נלקחו מתוך הקלטות של הופעה חיה של הביטלס עצמם מימי העבר, ששולבו בחוכמה באולפן כדי ליצור את האווירה החיה.

ואז מגיע השיר של רינגו בתקליט. הרי בתקליטי הביטלס תמיד (בעצם, חוץ מהפסקול של צוללת צהובה, שהוא לא ממש תקליט ביטלס פרופר) נשמרה פינה לקולו של רינגו. אבל פה? זה מגיע ממש על ההתחלה. ריספקט! ועם מעט עזרה מידידיו הוא הצליח להעביר פה שיר נפלא שגם כל המשפחה יכולה לשיר ביחד גם מילים שקשורים להתמסטלות מסמים או גם דברים גסים שהוא רואה כשהוא מכבה את האור. שובבים, הביטלס האלו. ובשיר על לוסי ברקיע היהלומים (שלא נוצר במקור מראשי התיבות LSD) מדהים שהאורגן שפותח את השיר, מתוצרת LOWRY, הפך אצל הביטלס להישמע כמו צ'מבלו. כולם ידעו שהם השתמשו בכל מיני אפקטים מיוחדים כמו מדברי לזלי והשתעשעו עם מהירות הסרטים, אבל עדיין, איך זה קרה שלאף שיר אחר בעולם לא היה שום דבר שדומה לצליל הזה? מה יכול היה להיות מדהים יותר מז'אנר של שיר אחד?

וזה רק משתפר מרגע לרגע... השיר GETTING BETTER נשמע קליל ומתאים לשירה של כל המשפחה ביחד. אבל הביטלס לא נתנו לקרות ללא עקיצה מצדם עם משפטים על האלימות של ג'ון לנון כלפי נשים. כשקוראים את הדבר הזה, שדווקא בא בקולו של פול - מה, לנון השתפן מלשיר א זה בעצמו? - מבינים שהתקליט הזה הוא בעל מסרים עמוקים יותר ממה שנשמע על פני השטח. הרי כנראה לא סתם לנון עונה למקרטני בפזמונים שזה לא יכול להיות גרוע יותר. אוקי, גם הוא התכוון לזה בתור שנינות הלצתית - המציאות הרבה יותר קודרת.

ובשיר FIXING A HOLE, כמה אנשים עשו את הטעות וחשבו על זה כקליל, בדיוק כמו קודמו, אבל ניתן היה לומר שהוא הראה שמקרטני מסוגל לעשות את קטע המדיטציה לחובבים לפחות טוב כמו ג'ורג' האריסון, שלא לדבר על באופן קליט יותר. אז הנה לכם - בעוד שרבים חשבו שלנון הוא האוונגרדיסט בחבורה והאריסון הוא הרוחני בהרכב - מקרטני מראה שיש לו גם מזה וגם מזה אבל הוא לא צעק את זה כמותם, אלא ידע לתעל את זה בתוך פנינים של מוסיקה לקהל הרחב. ובאשר לשיר על ההיא שעוזבת את הבית, פול יצר שיר שפנה במידה שווה לילדה המורדת ולהורים השמרנים אך האוהבים, והדבר המרשים ביותר היה שהוא הפך את הכול למשכנע לחלוטין משני הצדדים. שיר קלאסי במלוא מובן המילה. ואז צד א' נחתם עם הקרקס של מיסטר קייט. כילד, השיר הזה משום מה תמיד הפחיד אותי עם הוואלס הזה שבקע באמצע שלו (אחרי שלנון הכריז על הנרי הסוס שרוקד את הוואלס) - אבל ברור שעם השנים למדתי להבין מהי גדולת הפקה שמביאה לארבעה ערוצי אולפן את כל היופי הצבעוני של הקרקס הזה. יתרה מכך, הדבר היחיד שהפוסטר שממנו לנון שאב את המילים לא הזכיר היה את הנרי הסוס. ומצחיק לחשוב שפרשני שירים אהבו גם להדביק את המילה HORSE לסלנג של הרואין. ובכלל, איזה שיר אחר הצביע כל כך טוב על הדמיון הברור שבין מופע קרקס לבין נשף של השטן? וכדי להשיג את צליל הקרקס הזה, ג'ורג' מרטין גזר סרטי הקלטה של קרקסים שונים, זרק אותם לאוויר, וחיבר אותם מחדש בסדר אקראי לחלוטין. בעצם - לא רק הוא אלא גם טכנא ההקלטה שעבדו מסביבו עם מוחות קודחים ולא קיבלו על זה קרדיט אז.

והקרקס הזה ממשיך היטב גם בצד השני, אבל יש לי עוד מאמרים לכתוב - אז הנכם מוזמנים לספר שכתבתי על הביטלסו להרצאותיי גם על התקליט הזה כדי להבין את העסק עוד יותר לעומק.

הזאפטה המוסיקלית של זאפה. ב-26 במאי בשנת 1967 יצא האלבום השני של פרנק זאפה ולהקת THE MOTHERS OF INVENTION, שנקרא ABSOLUTELY FREE. ביום בו העולם עצר את נשימתו עם קבלת סרג'נט פפר של הביטלס, הנחית זאפה פצצה מוזיקלית משלו. המסע ליצירתה היה רצוף מאבקים, גאונות ותקציב זעום שהוליד יצירת מופת.

הסיבה הראשונה והבולטת ביותר לאהבתי לאלבום הזה היא האקלקטיות המוזיקלית שלו. בשנת 1967, בזמן שרוב להקות הרוק עדיין ניגנו במבנים פשוטים של בית-פזמון, זאפה והאימהות רקחו קדירה מוזיקלית רותחת שהכילה הכל מהכל... אם זה רוקנרול ורית'ם אנד בלוז שהיה הבסיס האנרגטי והמחוספס של הלהקה. ויש גם מוזיקה קלאסית מודרנית ואוונגרד עם ההשפעות של מלחינים כמו איגור סטרווינסקי ואדגר וארז שניכרות כמעט בכל תו. ויש מקצבים א-סימטריים, דיסוננסים ומעברים פתאומיים שדורשים קשב מוחלט. אני מת על זה! ויש פה גם דו-וופ של שנות החמישים שיוצר ניגודיות מבריקה בין הרמוניות קוליות מתקתקות לבין טקסטים ציניים. אז בכל פעם שאני מאזין לתקליט הזה, אני מגלה שכבה חדשה. כן, זו מוזיקה שמתגמלת ביג טיים בהאזנה מרוכזת. והטקסטים בתקליט הם בית ספר לסאטירה חברתית. זאפה לא ריחם על אף אחד, והיכולת שלו לפרק את החברה האמריקאית לגורמים מרתקת אותי בכל פעם מחדש. הוא תוקף את הצביעות של מעמד הביניים האמריקאי, את תרבות הצריכה, ואפילו את תנועת הנגד (ההיפים) שהוא סלד מהשטחיות שלה.

במקור, בתקליט הויניל (שגם יש לי במהדורת רימסטר), האלבום חולק לשתי סוויטות: צד א' נקרא כשם האלבום. צד ב' קרוי בשם THE M.O.I. AMERICAN PAGEANT. ואני אוהב את הדרך שבה השירים זורמים אחד אל תוך השני ללא הפסקה, כאילו מדובר במחזמר פסיכדלי או באופרת רוק מוקדמת. אין כאן אוסף של סינגלים שנועדו לרדיו, אלא יצירה שלמה שנועדה להילקח בבת אחת.

והדרמה התחילה עוד לפני שהוקלט תו אחד. חברת התקליטים VERVE, שעדיין התאוששה מההשקעה הכספית הגדולה באלבום הבכורה הכפול, המהפכני אך הכושל מסחרית FREAK OUT, החליטה לקצץ דרמטית בתקציב. זאפה והלהקה קיבלו סכום כמעט מעליב של 11,000 דולר בלבד כדי להפיק את התקליט כולו. כן, מההקלטות באולפן ועד הדפסת העטיפה.

כדי להתמודד עם האתגר, גויסו כוחות חדשים. למשפחת ה"אמהות" הצטרף המתופף בילי מונדי, נגן מבוקש שניגן במקביל גם בהקלטות של להקת המאנקיז ושל חלוצי הגראז'-רוק THE SEEDS. בנובמבר 1966 הגיעו שתי תוספות מפתח: הקלידן האוונגרדי דון פרסטון ונגן כלי הנשיפה באנק גארדנר, שניגנו עם זאפה עוד בשנים המוקדמות. סיפור הצטרפותו של פרסטון הוא אגדה בפני עצמה: זאפה הופיע בביתו ודרש שיגיע לאודישן. פרסטון הגיע, נכשל במבחן כי לא ידע לנגן את הלהיט הפופולרי "לואי לואי", אך נחישותו העצומה והכישרון הייחודי שלו הרשימו את הבוחן הקפדן מספיק כדי לקבל אותו ללהקה (לכן, בהמשך, באלבום הכפול UNCLE MEAT נשמע זאפה אומר לדון לנגן את הקטע הספציפי הזה בעוגב של האולם).

אז הלחץ היה אדיר. התקליט כולו הוקלט בארבעה סשנים בלבד, כל אחד באורך שש שעות, בנובמבר 1966. בגלל אילוצי הזמן והתקציב, הלהקה נאלצה להקליט את כל תפקידי הכלים והשירה בסשן אחד לכל שיר, מהלך כמעט בלתי אפשרי בהתחשב במורכבות המוזיקלית של זאפה. למרבה התסכול, התקליט המוגמר ישב על המדפים חודשים ארוכים ויצא רק במאי 1967. עבור המעריצים שעקבו אחרי ההופעות החיות של הלהקה, התקליט נשמע כבר מעט מיושן, שכן היצירתיות של זאפה התקדמה בקצב מסחרר והחומרים החדשים שניגן על הבמה היו שונים לחלוטין.

אבל האתגרים לא נגמרו באולפן. זאפה, שעיצב את העטיפה בעצמו בהשקעה של 130 דולר ו-13 שעות עבודה רצופות, הכריז: "העטיפה הזו תהיה פצצה למוח". למרות זאת, חברת התקליטים סירבה בתוקף להדפיס את מילות השירים הפרובוקטיביות על גבי העטיפה. הפתרון היצירתי של זאפה היה הדפסת הודעה קטנה על התקליט המקורי, שהזמינה את המעריצים לשלוח דולר אחד במעטפה כדי לקבל בדואר חוזר את דף המילים המלא. כך אמר בזמנו: "אני הוא זה שאחראי הפעם על העטיפה. קניתי ציוד ב-130 דולר, כולל חומרי דבק. עם כל זה הלכתי לחדר הקטן שחברת התקליטים נתנה לי להשתמש בו לעיצוב. אתמול ישבתי שם במשך 13 שעות ברציפות כדי לעבוד על זה. מה שבטוח, העטיפה הזו תהיה פצצה למוח".

זאפה גם כתב אז שיר שנקרא כשם התקליט, אך השיר הזה נאלץ לחכות עד להקלטות האלבום השלישי של הלהקה. כמו כן, שום תקליטון לא יצא מהשירים שבתקליט. וגם מיקס המונו שלו היה זהה למיקס הסטריאו - דבר שלא הגביר את מכירותיו לאלו שחשקו בשתי גרסאות שונות. באופן אירוני, למרות התקציב העלוב להפקה, חברת התקליטים השקיעה 25,000 דולר בקמפיין שיווקי, יותר מכפול מעלות יצירת התקליט! המהלך השתלם ו-ABSOLUTELY FREE טיפס למקום ה-41 במצעד המכירות האמריקאי, הצלחה מסחרית מפתיעה שהוציאה את הלהקה מהמחתרת העמוקה אל תודעת הקהל הרחב.

הקטע הפותח הוא PLASTIC PEOPLE והוא עקיצה ישירה לתרבות השטחית של לוס אנג'לס, וכהרגלו של זאפה, הוא משלב בו ציטוט מוזיקלי מלעיג מהשיר "לואי לואי". "המילה פלסטי נועדה לתאר משהו שאנשים לא אוהבים", הסביר זאפה, "אבל במקור זה כוון לבחורות שלבשו מגפי פלסטיק עם כובעים תואמים ויצאו עם גברים מצועצעים". הסולן ריי קולינס סיפר כיצד נולד "שיר האהבה הסוריאליסטי הזה", שבא אחריו, ששמו DUKE OF PRUNES: "לזאפה הייתה מלודיה יפהפייה אז באולפן פשוט המצאתי מילים במקום. אחר כך אמרתי לו שאני ראוי לקרדיט. הוא הציע שאחליט מה לכתוב, אז אמרתי לו, תכתוב PRUNE – RAY COLLINS". ויש את AMNESIA VIVACE: כאן מפגין זאפה את השכלתו הקלאסית, ורוקח הומאז' מבריק למלחין איגור סטרווינסקי. הוא שילב מוטיבים משתי יצירותיו המפורסמות, פולחן האביב וציפור האש, ויצר משהו חדש לחלוטין.

אחד השירים הידועים יותר בתקליט, מבחינת אוהבי זאפה, הוא CALL ANY VEGETABLE. לדבריו, זהו שיר על אנשים אדישים, "ירקות אנושיים", שלדעתו עדיין יכולים לתרום לחברה אם רק יקראו להם. אך סיפור עסיסי יותר הגיע מלוריין בלצ'ר, מקורבת לזאפה, שטענה כי השיר נכתב לאחר שזאפה מצא את אשתו הראשונה מעולפת על הרצפה לצד תפוח אדמה משויף ששימש אותה כאביזר מין. "כשהתעוררה מעלפונה, היא הסבירה לפרנק כי היא ניסתה כמה ירקות אבל תפוחי האדמה היו הטובים ביותר", הסבירה בלצ'ר.

והכתר לשיר הסנסציוני ביותר פה מגיע ל-BROWN SHOES DON’T MAKE IT שבא כיצירה בת שבע דקות המתארת פנטזיות מיניות של איש עירייה מתוסכל על ילדה קטנה. לפתע נשמע קול האומר, "אם הייתי אביך, הייתי..." ואז שומעים את קולה של הילדה, ששואלת בתמימות מצמררת "מה תעשה לי, אבא?", אותו סיפקה ליסה כהן, בתו של מנהל הלהקה. דון פרסטון חשף כי הלהקה נאלצה להקליט את הקטע המורכב הזה במקטעים קצרים של שמונה תיבות כל פעם ולהדביק אותם יחד, מכיוון שהמתופף והבסיסט כלל לא ידעו לקרוא תווים. אז כן, גאונות מוזיקלית יכולה לפרוץ כל גבול, גם כשכל הסיכויים נגדה. אז זה לא אלבום קל לעיכול. הוא דורש סבלנות, פתיחות מחשבתית, וחוש הומור מסוים. אך עבורי, ההשקעה הזו משתלמת בכל פעם שאני מקשיב לו. הוא באמת ובתמים, חופשי לחלוטין.

איש העכביש נולד! ב-26 במאי נולד בשנת 1946 הגיטריסט הבריטי מיק רונסון, האיש שהפך לארכיטקט הסאונד של דייויד בואי בתקופה המכוננת ביותר שלו, והיה הצלע המוזיקלית שהזניקה אותו למעמד של כוכב על. בין השנים 1970 ל-1973, רונסון לא היה רק הגיטריסט של בואי בלהקת "העכבישים ממאדים", אלא גם המעבד, השותף והכוח המניע מאחורי תקליטי המופת שלו.

מעבר לעבודתו עם בואי, רונסון חבר באמצע שנות השבעים לאגדות כמו בוב דילן ואיאן האנטר, ובתחילת שנות התשעים הפיק למוריסי את האלבום YOUR ARSENAL, שנחשב לאחד הטובים בקריירה שלו. הוא הלך לעולמו ב-29 באפריל 1993 ממחלת סרטן הכבד, והותיר אחריו מורשת מוזיקלית מפוארת.

אך כיצד כל זה התחיל? כיצד נפגשו שני הענקים הללו, בואי ורונסון? בזיכרונותיו, הגיטריסט תיאר מפגש כמעט מיסטי. כך הוא סיפר: "לא הכרתי את דייויד ואת שיריו לפני כן. נפגשנו בדירה שלו. נטלתי לידיי גיטרה וג'ימג'מתי איתו שם. ואז הוא אמר, 'הי, בא לך לבוא איתי לתוכנית רדיו שנקבעה לי ב-BBC? בוא ותנגן איתנו'. הסכמתי ועשינו את זה. עליתי איתו לבמת ההופעה ועקבתי אחרי אצבעות ידיו, כי לא הכרתי את השירים. ניגנתי לפי אינטואיציה. יכול להיות שזה היה האודישן שלי. אחרי התוכנית הוא אמר לי 'מה דעתך לנגן איתי כל הזמן?'. אז הסכמתי. הוא שלח אותי בחזרה ל-HULL, המקום שגרתי בו, כדי לארוז את חפציי ולעבור לגור איתו כדי שנעבוד ביחד. דייויד סידר חדר בשבילי. בשלב מסוים הוא ערך שיפוץ בבית ונאלצתי לישון כמה ימים על הרצפה, אך זה לא ממש הזיז לי".

זיכרונו של רונסון היה חד, אך האם הוא היה מדויק לחלוטין? ובכן, ההיסטוריה מתעדת סיפור מעט שונה ומפורט יותר, שהופך את החיבור ביניהם לגורלי עוד יותר; הכל התחיל ב-3 בפברואר 1970. דייויד בואי הופיע במועדון מארקי המפורסם בלונדון. לצידו ניגנו חברי להקת JUNIOR'S EYES, ששניים מחבריה, המתופף ג'ון קיימברידג' והגיטריסט טים רנוויק, היו חלק מלהקת הליווי שלו, יחד עם הבסיסט טוני ויסקונטי. באותו ערב הופיעה שם גם להקת TIMEBOX. בקהל ישב גיטריסט צעיר ומוכשר בשם מיק רונסון, שהוזמן לצפות במופע על ידי לא אחר מאשר המתופף קיימברידג'. לאחר המופע, בואי ולהקתו המשיכו למועדון קטן בשם LA CHASSE ברחוב WARDOUR מס' 100. קיימברידג' דאג להביא איתו את חברו החדש, מיק רונסון, ושם, בתוך המועדון הקטן והאפלולי, התרחשה ההיכרות הרשמית הראשונה בין בואי למי שעתיד להיות יד ימינו.

הניצוצות אכן היו מיידיים. יומיים בלבד לאחר מכן, ב-5 בפברואר 1970, כבר נקבעה לבואי הופעה חיה בתוכנית הרדיו של השדרן ג'ון פיל ב-BBC. בשעות אחר הצהריים של אותו יום, החבורה התאספה בביתו של בואי לחזרה מהירה, ומיק רונסון ניגן יחד איתם שם. במהלך השידור החי, ג'ון פיל ראיין את בואי ושאל אותו שאלה נבואית: "האם אתה הולך להופיע מעתה עם הלהקה הזו שמנגנת פה?". בואי, בצחוק קל, חשף עד כמה טרי היה החיבור: "ובכן, לא... (צוחק)... כן, אנחנו נעשה כמה מופעים ביחד. נכון, מייקל? מייקל לא ממש יודע. הוא הגיע ממש עכשיו מ-HULL ופגשתי אותו לראשונה רק שלשום".

מיד לאחר אותה הופעה מכוננת, מיק רונסון חזר לעיר הולדתו HULL, צעד למשרדי העירייה והודיע על התפטרותו מתפקידו כגנן. בראשו הייתה מחשבה אחת בלבד: לנגן עם דייויד בואי.

האם זו אחת החתונות המוזרות יותר? ב-26 במאי בשנת 1994 והרחק מעיניים סקרניות, מייקל ג'קסון, מלך הפופ הבלתי מעורער, וליסה מארי פרסלי, בתו היחידה של מלך הרוק'נ'רול אלביס פרסלי, נישאו בטקס סודי ואינטימי ברפובליקה הדומיניקנית.

אין לי ספק שהמון גבות הורמו כשנודע שהשניים האלו התחתנו. מלך הפופ מתחתן עם הבת של מלך הרוק'נ'רול. אוקי - זו אחלה של כותרת, אבל מה בפועל? אז הידיעה על החתונה, שנערכה על ידי השופט הוגו פרנסיסקו אלברז פרז, הייתה שיא חדש בסאגה הבלתי נגמרת של חייו של ג'קסון. 20 חודשים בלבד נמשכו הנישואים שטלטלו את עולם הפופ כשמאחורי הקלעים הקשר נע בין רומנטיקה גדולה מהחיים למאבקי כוח והחלטות קשות.

הקשר ביניהם התהדק בתקופה האפלה ביותר בחייו של ג'קסון. שנה קודם לכן, ב-1993, התפוצצה פרשת ההתעללות המינית הראשונה סביבו, במרכזה עמד ג'ורדן צ'נדלר בן ה-13. בעוד עולמו מתפרק, פנה ג'קסון לליסה מארי, אותה הוא הכיר באופן שטחי מילדותם, וביקש את תמיכתה. החברות בין השניים הפכה במהירות למשהו אחר. היא עמדה לצידו לאורך כל הדרך, וכשהוא הציע לה נישואים בשיחת טלפון בסתיו 1993, היא הסכימה, אף שעדיין הייתה נשואה רשמית למוזיקאי דני קיו. טקס החתונה עצמו היה אזרחי, מהיר, ונחתם בנשיקה צנועה על הלחי.

אחיו של מייקל, ג'רמיין, חשף בספרו את התדהמה שאחזה במשפחה. "זו הייתה חתונה שקטה, כל כך שקטה שאפילו לא ידענו שהיא מתרחשת", הוא כתב. מייקל הנרגש התקשר לאמו, קתרין, מסוויטת המלון כדי לבשר את "החדשות הגדולות", אך היא הייתה בטוחה שמדובר באחת ממתיחותיו הידועות. "אתה אומר לי שהתחתנת עם ליסה מארי פרסלי? לא, לא עשית זאת", היא אמרה לו. רק לאחר שמייקל התפוצץ מצחוק ושם את ליסה מארי על הקו, שהצליחה לומר שלום בין צחקוקים, האם החלה להאמין, גם אם בחשדנות. "זאת לא היא", היא התעקשה, "פשוט מצאת איזו בחורה שתעמיד פנים שהיא זאת".

בעוד התקשורת והצהובונים זעקו שמדובר בתכסיס יחסי ציבור מבריק שנועד לנקות את תדמיתו המוכתמת של ג'קסון ולקדם את האלבום שלו, HISTORY, בני המשפחה ראו את האמת. "השמחה של מייקל לא יכולה הייתה להיות מזויפת", הדגיש ג'רמיין. "האינטימיות שרואים בקליפ לשיר YOU ARE NOT ALONE הייתה אמנות שמחקה את החיים, הצצה מתוקה לאיך הם צחקו יחד". אחיותיו של מייקל, שבילו עם ליסה מארי, חזרו תמיד עם אותה מסקנה: "הבחורה הזו מטורפת עליו".

אך סיפור האגדות לא החזיק מעמד. בינואר 1996, כ-20 חודשים בלבד לאחר החתונה, הגישה ליסה מארי בקשה לגירושין, כשהסיבה הרשמית היא חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור. הסדקים, כך תיאר ג'רמיין בספרו, החלו להופיע מוקדם. "לא ידעתי שיש חיכוכים בנישואיו של מייקל עד למשבר שבא עם שיחות טלפון הלוך ושוב בין ליסה מארי לבין אמא. היה ברור שעוצמת הרומנטיקה בהתחלה השתקפה בהתפרקות הזו. הפשרה הדרושה בנישואים הייתה, לדעתי, קשה למייקל יותר ממה שדמיין. חשבתי שזה יחזיק מעמד כי הם נראו מתאימים, אבל כאשר הייתה בעיה, אחד מהם היה צריך להתכופף קודם ואף אחד מבני הזוג לא ידע איך לעשות את זה. מייקל נאבק עם דרישות חיי הנישואין, ואני חושב שליסה מארי נאבקה בבידוד. אני מנחש עכשיו, אבל כשאתם חושבים איך היא גדלה, עם אבא שתמיד היה רחוק, תמיד בהופעה, תמיד באולפן, הדבר האחרון שהיא צריכה היה בעל נעדר. היא לא יכלה להבין למה הוא צריך להיעלם כל הזמן, והוא לא הבין למה יש לה בעיה כשהוא בסטודיו, לפעמים ישן שם. ולכן כאשר ליסה מארי פקפקה בהחלטותיו, הוא חשב, בטעות, שהיא רצתה לקשור אותו. הם בילו את רוב זמנם בביתה של ליסה מארי, צפונית ללוס אנג'לס, אבל היה לחץ נוסף כי מייקל לקח תחת חסותו את הנכדים שלנו הדוד שלנו, לורנס, אחיו של ג'וזף. היו בזה בעיות כשהמשפחה ואחי נכנסו פנימה, מרגישים שהילדים צריכים אהבה אמיתית בתקופה קשה. אני בטוח שליסה מארי רצתה באופן מובן שבעלה יהיה שם גם רגשית בשבילה.

ככל שהשבועות חלפו, היא הבינה שהיא לא מבלה מספיק זמן משפחתי עם הילדים שלה, למרות שהם בילו כמה סופי שבוע ב-NEVERLAND, שעדיין נשאר מקום שבו משפחות מבקרות הגיעו יחד. לפעמים, וללא ספק בתגובה, ליסה מארי נעלמה לכמה ימים וכשהיא לא הייתה בסביבה, מייקל נעשה חסר ביטחון. מעגל קסמים

התפתח: היא תהתה איפה הוא והוא תהה איפה היא הייתה - קנאה וריחוק מעולם לא היו שילוב טוב בהוליווד. עכשיו, במקום להתאחד, הם משכו כל אחד מהצד שלו. באחת הפעמים, מייקל בילה את היום בסטודיו, עובד עד מאוחר בלילה עם כוריאוגרף שהוא עזר לו, ווייד רובסון. הוא החליט להישאר בבית משפחתו של ווייד בהזמנת אמו במקום לחזור לאשתו - כך היה קל יותר".

ועל הדרך... רובסון האשים בהמשך את ג'קסון כמי שהתעלל בו מינית כשהיה ילד.

האח ג'רמיין המשיך לספר: "מייקל שנא ויכוחים או קולות מורמים והעדיף להימנע מבעיה במקום להתעמת איתה. אבל ליסה מארי לא השלימה עם זה: היא קמה אל מייקל ואתגרה אותו. זה היה מה שנחוץ, גם אם הוא לא העריך זאת. כמו כן, הוא התמודד עם שרידי התלות שלו בדמרול. אני לא יודע כמה מזה ליסה מארי ראתה, אבל אני יודע שלמייקל לא היה קל להחלים והוא עדיין סבל מכאבים שהסעירו אותו והחזיקו אותו ער בלילה.

גורם לא נוח נוסף עבור מייקל היה האמונה של ליסה מארי בסיינטולוגיה. היא נתנה לו הרבה חומר קריאה

על הדת שלה והוא טרף את הכל. בשלב מסוים הוא גילה שסיינטולוגים לא בהכרח מסתמכים על תרופות

כדי לטפל במחלת ילד. אז הוא התקשר לרופא ילדים כדי לברר כי והוא דאג לגבי מה זה יכול להיות כשיהיו להם ילדים. כפי שהיה, הוא לא היה צריך לדאוג לאורך זמן. הגורם הגדול היחיד שהטה את העניינים לקצה הגיע כאשר ליסה מארי - בעיניו של מייקל - התנערה מהבטחתה לתת לו ילדים. ברגע שהם התחתנו, הוא התחיל את הספירה לאחור כדי לקבל את תשעת הילדים הקטנים שלו. כשהוא השתכנע שהיא הפרה ברית שהוא הרגיש שהם כרתו, זה החזיר אותו לאותה תקופה שבה הבטיח אבינו, ג'וזף, לארגן לו ארוחת ערב עם פרד אסטייר אך מעולם לא קיים את הבטחתו. אני די בטוח שליסה מארי הרגישה, מאותו רגע, כאילו היא חיה בסיביר. סבלנותה פקעה ו-18 חודשים לאחר החתונה - היא הגישה בקשה להתגרש.

הדבר הכי עצוב בכל ההתמוטטות הזו הוא שהייתה אהבה אמיתית וידידות ביניהם, אבל כל זה נהרס בתוך איזה מאבק כוח. בסוף יום, זה הגיע לשני אנשים עם מזג שונה והשקפות שונות, אבל תמיד ייחלתי לפשרה

שמעולם לא קרתה. בחודשים שלאחר מכן, אני יודע שהיא פנתה אל אמא ואחותי, ג'נט, לחפש את העצות שלהן איך הכי טוב להשיג דרך חזרה למייקל. בשבילי, זה המחיש את האהבה שהייתה לה אליו. אבל כשאחי בנה את החומות האלה - הוא בנה אותן גבוה. מה שאני אסיר תודה עליו זה שמייקל רק רצה לדעת איך מרגישה מערכת יחסים אמיתית. הוא רצה שיאהבו אותו אהבה אמיתית".

ומה היה לאמא של הכלה לספר על כל הקשר המוזר הזה? הנה כך היא באחד מספריה: "באופן בלתי נמנע, הוויתור על המוזיקה שלבעלה של ליסה, דני קיו, יצר פער גדול עוד יותר ביניהם. עכשיו לדני לא הייתה עבודה ולא הייתה לו הכנסה. הירושה של ליסה הייתה נקודת השבירה. כפי שליסה עצמה ניסחה זאת, בהתייחסה לדני בראיון שנים מאוחר יותר, קשה לגבר להיות עם אישה עשירה וחזקה ממנו. אני לא בטוחה שמישהו היה חזק יותר מליסה, והיא בהחלט הייתה עשירה יותר. אז היא ומייקל התחילו לדבר בטלפון באופן קבוע, והיא נשאבה פנימה בהדרגה. מייקל היה אדם מניפולטיבי, ואני חושבת שהוא שם עליה עין הרבה לפני שהיא הבינה זאת. התמימות הילדותית שהוא הקרין הייתה חלק מהמסכה הציבורית שלו. היא גילתה את זה בשלב מוקדם, וזה הפריע לה, אבל היא לא ראתה בזה את תמרור האזהרה שזה באמת היה.

מערכת היחסים שלי עם מייקל הייתה מוזרה מההתחלה. לא הרבה אחרי שליסה התחילה לצאת איתו, היא הזמינה אותי למסיבה שהוא נכח בה בביתה. היא הזמינה קבוצה של אנשים לאכול, ומייקל היה ביניהם. חשבתי שזו יכולה להיות הזדמנות טובה עבורי להכיר אותו קצת ולראות אם החששות שלי מוצדקים. הייתי מוכנה להיות נחמדה, אבל הוא לא רצה שום קשר אליי. הוא התרחק ממני ככל האפשר. למעשה, הוא התרחק מכל המבוגרים. המבוגרים ישבו למעלה ליד הבית, ולמטה היה מגרש שבו ילדים שיחקו בכדור. מייקל היה למטה, שיחק איתם. כל המבוגרים פטפטו להם והוא שמר מרחק מכולם. אני לא יודעת אם הוא לא רצה לענות על שאלות לגבי התיקים בבית המשפט או שהוא פשוט העדיף לשחק עם הילדים. חשבתי שאולי הוא פשוט ביישן מאוד. היה לו את המוניטין הזה, כמובן, הביישנות הילדותית והקול החלש. צפיתי בו וניסיתי להבין מה קורה. הוא חיזר אחרי הבת שלי, ורציתי לדעת מי הוא כאדם.

שאלתי את ליסה, "הוא לא מדבר?" והיא אמרה, "כן." "בקול החלש הזה?" "כן. בעצם, לא, לא כשאנחנו לבד. אז הוא מדבר רגיל. הוא שונה כשזה רק אנחנו. הוא מתנהג, את יודעת, רגיל. לא כמו שהוא בשאר הזמן." חשבתי לעצמי, מה? גיליתי על החתונה כששמעתי את מסוקי החדשות חגים מעל הבית שלי. התקשרתי לליסה כדי להגיד, "יש משהו שאת רוצה לספר לי?". באביב של 1994, היא התגרשה מדני. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-26 במאי 1994, היא התחתנה עם מייקל ג'קסון בטקס סודי ברפובליקה הדומיניקנית. היא סיפרה לי שזה קורה, אבל ברור שלא הוזמנתי. חוסר ההתלהבות שלי היה מובן מאליו.

כשהיא אמרה שהיא מתחתנת עם מייקל, כל מה שאמרתי היה, "באמת?" הזדעזעתי מהנישואים. ידעתי בעצמותיי שמייקל לא מתחתן עם ליסה מארי; הוא מתחתן עם שושלת פרסלי. מלך הפופ כורת ברית עם מלך הרוק'נ'רול. לא האמנתי שהוא אוהב אותה. הוא התחתן איתה בתקופה שבה היה זקוק נואשות ליחסי ציבור טובים שיציגו אותו כגבר הטרוסקסואל נחשק. זה דבר אחד להילחם משפטית בהאשמות על התעללות בילדים נגדו. לא הייתה שום דרך לצאת מזה טוב. אבל תמונות שלו עם הבת של אלביס עונדת טבעת אירוסין ענקית מיהלום שהוא הכין עבורה? הדימוי הזה היה שווה זהב טהור. הנישואים הפכו לפומביים באמת, כמובן, בטקס פרסי הווידאו קליפים של MTV, כשמייקל הביא את ליסה לבמה ונתן לה את הנשיקה הידועה לשמצה. זה היה מביך ולא נעים, ולאף אחד לא היה פחות נוח עם זה מאשר לליסה. כעסתי עליו על כך שהתקיל את ליסה ככה בציבור. כששאלתי אותה על כך, היא התכווצה ממבוכה.

הוא המשיך לעשות מאמצים אדירים כדי להתחמק ממני. הקשר הממשי היחיד שלי איתו היה במהלך אירוע לזכרו של אלביס בממפיס. אני חושבת שזה היה קונצרט מחווה. מייקל הופיע במלון של ליסה במפתיע, בתכנון לשבת איתה בקונצרט, והתוכניות שלו הפריעו לי. ההופעה שלו הבטיחה למשוך המון תשומת לב, מה שיגרע מהמיקוד של עשיית כבוד לאלביס. זה הרגיש כמעט כמו עוד תרגיל יחסי ציבור. קפצתי למלון מראש כדי להיפגש עם ליסה ושאלתי אותה איפה מייקל. היא אמרה שהוא בחדר השני. הוא לא יצא לברך אותי לשלום. כמה דקות אחרי שהגעתי, הדלת בהמשך המסדרון נפתחה, ומייקל הגיח החוצה. הוא חטף את הכובע שלו מהשולחן שבו השאיר אותו, סוג של חייך, ואז קפץ בחזרה לחדר וסגר את הדלת. הוא לא אמר לי כלום בדרך למופע. ליסה ואני הופענו במופע, כך שלא הייתה הזדמנות לדבר איתו כשהגענו. מוקדם בבוקר שלמחרת, הוא כבר עזב. זה היה סך כל האינטראקציות הישירות שלי עם החתן שלי במהלך הנישואים.

היינו בחופשה בהוואי לא הרבה אחרי שהם התחתנו, כשליסה אמרה לי, "אמא, מייקל רוצה שיהיה לנו ילד."

הלכנו לבד על החוף, והיה ברור שליסה רצתה לדבר. אמרתי, "אני חושבת שזה מוקדם מדי, ליסה. אני לא חושבת שכדאי לך להביא איתו ילד." היא אמרה, "למה את מתכוונת?" אמרתי לה, "ובכן, הרגע התחתנתם. אתם צריכים קודם לעבוד על חיי הנישואים." הזכרתי לה שהיא הייתה עם המון בחורים לאורך השנים ואז נפרדה מהם. אמרתי לה שאני חושבת שהיא צריכה להשקיע קצת זמן קודם לכן ולוודא שמערכת היחסים מסתדרת לפני שהיא מכניסה לתוכה ילד. תהיתי ביני לבין עצמי למה המהירות. לא בטחתי במניעים שלו. ילד יהיה הוכחה לאון הגברי שלו. ולא יכולתי שלא לתהות אם הוא רצה שיהיה לו הנכד של אלביס.

אמרתי לליסה, "את יודעת שמייקל הוא מעריץ ענק של אבא שלך. האם אי פעם חשבת על העובדה שעכשיו הוא נשוי לבת של אלביס פרסלי?" היא ענתה, "אוי אמא, נו באמת. את דואגת יותר מדי." אמרתי, "כן, נכון. אני באמת דואגת. אני לא רוצה שינצלו אותך." מייקל התחיל ליצור איתה קשר כשההאשמות על התעללות בילדים הפכו לפומביות. אני חושבת שכך הוא לכד אותה ברשתו בהתחלה. היא ריחמה עליו, ובאופן טבעי, היא האמינה בחפותו. אף אחד לא רוצה להאמין".

לונדון חוגגת את החיים והרדיו מתפוצץ מלהיטים. ב-26 במאי בשנת 1967 להקת ההוליס משחררת פצצה של תקליטון חדש שכבש מיד את המצעדים, שיר קליט ומתוק בשם CARRIE ANNE. אבל מאחורי המנגינה העליזה וההרמוניות המושלמות, הסתתרו דרמה, אהבה סודית וחידוש מוזיקלי שאף אחד לא ציפה לו.

אז מי זו אותה קארי-אן המסתורית? במשך עשורים המעריצים שברו את הראש, עד שבשנת 1995, בסרט דוקומנטרי, גרהאם נאש מהלהקה שפך את הסוד השמור ביותר: השיר נכתב על לא אחרת מאשר הזמרת והשחקנית וכוכבת התקופה, מריאן פיית'פול. מסתבר שלפני הרומן המתוקשר והסוער שלה עם סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, פיית'פול ניהלה רומן קצרצר עם סולן ההוליס, אלן קלארק. כדי שהעסק לא יהיה ברור מדי ויעורר סקנדל, השם מריאן שונה בעדינות לקארי אן. חלקלק, הא?

אבל הסוד לא היה הדבר המפתיע היחיד בשיר. CARRIE ANNE הוא כנראה שיר הפופ המסחרי הראשון בהיסטוריה שהציג סולו של תופי פלדה (STEEL DRUM). הכלים המיוחדים האלה, שמקורם בטרינידד וטובגו, העניקו לשיר אווירה של אי אקזוטי, למרות שאל תתבלבלו - למילים עצמן אין שום קשר לחופשה טרופית. ובאופן משעשע, אף אחד מחברי להקת ההוליס לא ידע לנגן על הכלי הזה. עד היום לא ברור מי בדיוק ניגן בתקליטון, אך הסברה הרווחת היא שהמפיק שלהם, רון ריצ'רדס, ארגן נגן מסתורי לאולפן. הרעיון הזה הדליק כוכב אחר: סטיבן סטילס, שהפך מאוחר יותר לחברו של נאש בלהקת קרוסבי סטילס ונאש, כל כך התלהב מהצליל שהוא שילב תופי פלדה בלהיט הענק שלו משנת 1970, LOVE THE ONE YOU'RE WITH.

מאחורי החזות המלוטשת, בתוך הלהקה עצמה, געשו הרוחות. גרהאם נאש, בספרו האוטוביוגרפי, חושף את התמונה המלאה. "מיותר לציין שרון ריצ'רדס אהב את זה", הוא כותב. "הוא יכול היה להריח להיט ממרחקים והגדיר אותו כסינגל הבא שלנו". נאש מספר שהם הקליטו את השיר כולו בסשן אחד בלבד, מה שמעיד על הביטחון והמקצועיות שלהם. "אפשר לשמוע את הביטחון בקולות שלנו באופן שבו התנפלנו על המילים. ההרמוניות נעות קדימה מהפתיחה ונבנות בקרשנדו. זה מלוטש יפה. ואז שמנו את הסולו הזה של תוף פלדה שרון ריצ'רדס מצא זרוק ברחוב".

אך כאן מגיע הגילוי המטלטל. נאש מודה: "הייתה לנו נוסחה מנצחת אבל נמאס לי מהשגרה. המכניקה של זה כבר לא סקרנה אותי. היה לי משעמם להביא חרוזים בסגנון MOON ו-JUNE. היו דברים עמוקים יותר לחשוב עליהם". באותה שנה, כשהביטלס שברו את כל המוסכמות עם התקליט סרג'נט פפר, שיצא בדיוק באותו יום בו יצא התקליטון הזה, נאש הרגיש שההוליס נשארים מאחור. "הקשבתי לשירים מורכבים יותר של אחרים. הרדיו באותה שנה היה מלא בשירים נהדרים. הבנייה שלהם הראתה עד לאן הרוק'נ'רול הגיע, והם שימשו שרטוט לאן שרציתי שנלך, אבל לא התפתחנו כמו הביטלס. החומר שלנו היה די פשטני: כתבנו שירי פופ. ושאר החבר'ה אהבו את זה ככה".

התסכול הזה היה תחילת הסוף. נאש חיפש אפיקים יצירתיים עמוקים יותר, מה שבסופו של דבר הוביל אותו לעזוב את ההוליס ולחצות את האוקיינוס כדי להקים את הסופרגרופ קרוסבי סטילס ונאש, שם מצא את החופש האמנותי שהוא כל כך רצה.

ב-26 במאי בשנת 1940 נולד בארקנסו הקול, התוף והנשמה של אחת הלהקות החשובות בהיסטוריה. זה הוא ליבון הלם. בואו נצלול לסיפורו של איש אחד, שהיה בעצמו תערובת של כל מה שטוב במוזיקה האמריקאית.

תשכחו לרגע מגיטרות רועמות וסולואים אינסופיים. תעצמו עיניים ותדמיינו צליל תופים ייחודי, כזה שלא מנסה להרשים אלא פשוט מרגיש הכי נכון, כמו פעימת לב קצבית ועמוקה. תוסיפו לזה קול מחוספס עם מבטא דרומי שלא ניתן לזייף, קול כזה שמספר סיפורים על אדמה, עבודה קשה וחיים פשוטים. זה היה מארק ליבון הלם, המתופף והזמר הנפלא של להקת הבאנד, שנולד בדיוק היום בשנת 1940, וסיפורו הוא סיפורו של הרוק'נ'רול עצמו.

הוא הגיח לעולם בארקנסו, כבנו של חקלאי כותנה. החיים התנהלו סביב מוזיקה: בלוגראס, דלתא בלוז, קאנטרי וניצני הרוק'נ'רול שהגיעו מממפיס הסמוכה, ממש מעבר לנהר. כשהיה בן 9, אביו העניק לו גיטרה, וזה היה אות הפתיחה. ליבון הצעיר החל להופיע עם אחותו לינדה, ומהר מאוד מצא את עצמו מקיז זיעה בלהקת הרוק'נ'רול התיכוניסטית עם השם הבלתי נשכח, THE JUNGLE BUSH BEATERS.

הפריצה הגדולה הגיעה כשהיה רק בכיתה י"א. זמר הרוקבילי המקומי, רוני הוקינס, זיהה את הכישרון ושכר אותו כמתופף. יחד הם נסעו צפונה לקנדה, שם ההופעות היו משתלמות יותר. הוקינס הקים שם את להקתו, רוני הוקינס ו-THE HAWKS, שניגנה שישה לילות בשבוע והוציאה מספר להיטים, ביניהם MARY LOU. עד 1961, הוקינס גיבש את ההרכב שיהפוך להיסטוריה: ליבון הלם בתופים, רובי רוברטסון בגיטרה, ריצ'רד מנואל בפסנתר, ריק דנקו בבס וגארת' הדסון באורגן. "הוא ידע באילו מוזיקאים יש את האש", סיפר הלם על הוקינס.

אבל האש הזו בערה חזק מדי מכדי להישאר תחת המשמעת של הוקינס. בשנת 1963, חמשת חברי THE HAWKS פרשו כנפיים והחלו להופיע תחת השם LEVON AND THE HAWKS. זמר הבלוז ג'ון האמונד ג'וניור שמע אותם בטורונטו ומיד הבין מה יש לו ביד. הוא הזמין את רוברטסון, הדסון והלם לאולפן כדי לגבות אותו בתקליט המופת SO MANY ROADS. ואז הגיע הטלפון ששינה הכל...

בוב דילן, אחרי שעורר סערה עם הגיטרה החשמלית בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1965, היה צריך להקה. אז כן, הוא שכר את רוברטסון והלם. הלם נזכר בתדהמתו מהגאון הצעיר: "לא האמנתי כמה מילים יש לבחור הזה במוזיקה שלו, או איך הוא זוכר לשיר את כולן". לפני ההופעה הראשונה שלהם באצטדיון הטניס בקווינס, דילן נתן להם הוראה אחת: "פשוט תמשיכו לנגן, לא משנה כמה מוזר זה יהיה".

וזה בהחלט היה מוזר. הקהל, שציפה לדילן האקוסטי והלוחמני, התחלק בין שריקות בוז צורמות לבין כאלה שחיבקו את הסאונד החדש. הלם, איש רוק'נ'רול גאה, לא אהב את הזלזול. לאחר שהקלידן אל קופר עזב, הלם הציב אולטימטום למנהל של דילן, אלברט גרוסמן: "קח את כולנו, או אל תיקח אף אחד". כך הפכו THE HAWKS ללהקת הליווי הרשמית של דילן. אבל שריקות הבוז המשיכו ללוות אותם, ובסוף 1965, ליבון הלם עשה את הלא ייאמן ועזב את הלהקה.

נקודת המפנה הדרמטית הבאה הייתה תאונת האופנוע של דילן בשנת 1966, שקטעה את סיבוב ההופעות. בזמן שהוא התאושש בוודסטוק, חברי THE HAWKS שכרו בית גדול בצבע ורוד בעיירה הסמוכה תמורת סכום שכירות מגוחך של 125 דולר לחודש. שם, במרתף של הבית שהם כינו BIG PINK, נולד קסם. במשך רוב 1967 הם כתבו וניגנו ללא הפסקה, עם ובלי דילן, והקליטו הכל על רשמקול פשוט. ההקלטות הללו, שזכו לכינוי "הקלטות המרתף", הפכו לאגדה.

בחורף 1967, הלהקה קראה להלם לחזור הביתה. הוא חזר. תחילה ניגן במנדולינה, בזמן שריצ'רד מנואל תפס את עמדת התופים, אך מהר מאוד חזר לכיסא המתופף שהיה שייך רק לו. גרוסמן השיג להם חוזה תקליטים עם חברת קפיטול, וב-1 ביולי 1968, העולם השתנה. התקליט MUSIC FROM BIG PINK יצא, ללא גימיקים או פעלולי אולפן, והמם את סצנת המוזיקה. הסאונד שלו, שהיה גולמי, שורשי ומלא נשמה, השפיע עמוקות על אמנים כמו אריק קלפטון והגרייטפול דד. עם צאת התקליט השני, היה ברור שלא מדובר בגימיק, אלא בגוף מוזיקלי מהפכני. הבאנד היא להקה!

בשנת 1976, אחרי שנים של תקליטים והופעות, רוברטסון החליט שזה הסוף. הוא ארגן מופע פרידה גרנדיוזי בסן פרנסיסקו בחג ההודיה: "הוואלס האחרון", קונצרט עמוס כוכבים שתועד לסרט מצליח על ידי הבמאי מרטין סקורסזה. אבל הלם תיעב את הסרט כי הרגיש שזה מהלל את רוברטסון והופך אותו לכוכב הראשי, תוך שהוא מזלזל בתרומתם של שאר חברי הלהקה.

הבאנד עצרה אבל הלם לא עצר. הוא פתח בקריירת סולו והפגין כישרון מפתיע במשחק, כשגילם באופן בלתי נשכח את אביה של לורטה לין בסרט "בתו של כורה הפחם". בשנותיו האחרונות, הוא הפך את האסם שלו בוודסטוק למקום קסום של הופעות אינטימיות בשם MIDNIGHT RAMBLE, שם אירח את מיטב האמנים והמשיך לחלוק את אהבתו למוזיקה טהורה ואמיתית.

ליבון הלם הלך לעולמו ב-19 באפריל 2012, אך הקצב שהוא הטמיע במוזיקה האמריקאית ממשיך להלום ולפעום חזק מתמיד. וזה, מבחינתי, מוסיקאי אמיתי!

להקת CREAM עם ההופעה שהרגיזה את המעריצים וההפתעה שחיכתה בחנויות! ב-26 במאי בשנת 1967, קרה משהו לא טוב בנשף קיץ נוצץ בקולג' גולדסמית'ס, עם להקת CREAM. אה, ובאותו יום יצא תקליטון נהדר שלה. אלו היו ימי לונדון הרועשים והגועשים של קיץ 1967. הפסיכדליה פרחה, ושלישיית העל של אריק קלפטון, ג'ק ברוס וג'ינג'ר בייקר, נחשבה לדבר החם ביותר בסביבה. אבל דווקא אז...

ובכן, האירוע, שנמשך כל הלילה, הבטיח חגיגה מוזיקלית חסרת מעצורים עם במות מגוונות של ג'אז, בלוז, פופ ואפילו סאטירה. כולם חיכו בנשימה עצורה לעלייתה של CREAM, הלהקה שהגדירה מחדש את צליל הגיטרה. אלא שהציפיות הגבוהות התנפצו אל קרקע המציאות. הקהל, שכלל מעריצים שרופים, יצא מאוכזב. עיתון THE MERCURY המקומי לא ריחם בביקורת וקבע נחרצות: "להקת CREAM הייתה אכזבה לכולם, כולל למעריצים שלה. אולי יחד עם ג'ימי הנדריקס הם מהווים את פסגת הרוק הפסיכדלי, אך זה בהחלט לא הוכח פה". אוי.

אז מה השתבש? ובכן, נראה שהדרמה התרחשה לא רק מול הקהל, אלא גם מאחורי הקלעים ועל הבמה עצמה. באותו ערב הופיע גם מאסטר הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל, עם להקתו הבלוזברייקרז. קלפטון, שרק שנה קודם לכן עזב את הבלוזברייקרז כדי להקים את CREAM, לא עמד בפיתוי וקפץ לבמה לג'מג'ם עם הבוס לשעבר. המחווה הזאת, שאולי נראתה ספונטנית וחברית, התקבלה בקרירות על ידי מי שמילא את נעליו הגדולות של קלפטון בלהקה ההיא, הגיטריסט המבריק פיטר גרין, שבמקום להצטרף לחגיגה ולתת אור ירוק לקלפטון, פשוט פסע הצידה. מאוחר יותר התוודה ואמר על אלוהי הגיטרה במילים שהדהדו בעולם המוזיקה: "צפיתי בקלפטון וחשבתי כמה הוא היה נהדר פעם. אבל הוא השתנה. הוא איבד את התחושה. הוא מושפע יותר מדי בקלות. הוא רואה את הנדריקס וחושב לעצמו, 'אני יכול לעשות כמוהו, מדוע שלא אעשה כך?'...". אאוץ'.

אבל הסיפור לא נגמר כאן, ובזמן שההופעה החיה התבררה כנפילה, דווקא בחנויות התקליטים נרשמה היסטוריה קטנה. כי בדיוק באותו היום יצא לשוק התקליטון החדש של CREAM, שכלל שני שירים שעתידים להפוך לקלאסיקות על-זמניות: STRANGE BREW בצד אחד, ו-TALES OF BRAVE ULYSSES המהפנט בצדו השני. באופן תמוה, ולגמרי בניגוד לתקליטון הקודם והמצליח I FEEL FREE, חברת התקליטים שכחה, או שבחרה שלא, לפרסם מודעות בעיתוני המוזיקה לקראת צאתו.

אך המוזיקה דיברה בעד עצמה. המבקרים, בניגוד לקהל בהופעה, הרעיפו שבחים. ואם זה לא מספיק, גם גאון הגיטרה האמריקאי, ג'ימי הנדריקס בכבודו ובעצמו, לא הסתיר את התלהבותו. בראיון למלודי מייקר הוא פרגן בגדול: "אני ממש אוהב את הקולות והגיטרה פה. יש בצליל תחושה של מוזיקה מהחוף המערבי וסן פרנסיסקו". על קלפטון הוא אמר: "אני אוהב את התקליטון כי אני מאד אוהב את הנגינה של אריק קלפטון. הסולו שלו מזכיר לי את סגנון הנגינה של איש הבלוז, אלברט קינג. הגיטרה של קלפטון פ'אנקית ורגועה. אריק הוא אחד שאי אפשר לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו".

אז מה היה לנו שם? על הבמה, שלישייה שנראתה מבולבלת ומאכזבת, אולי בגלל מתחים פנימיים ואגו מתנגש. ובתקליטון? אותה שלישייה בדיוק, בשיא כוחה היצירתי, פורצת דרך ומצליחה להפתיע אפילו את המתחרה הגדול ביותר שלה. כך נזכר יום זה כיום יום שבו CREAM אכזבה בגדול, והצליחה בגדול, והכל באותו הזמן.

גם זה קרה ב-26 במאי:

1945: בקנדה הרחוקה נולד גארי פטרסון , הבסיסט של להקת GUESS WHO, שהביאה לנו את הלהיט הענק AMERICAN WOMAN. אה כן, וגם את THESE EYES הממיס.

1948: נולדה סטיבי ניקס , הכוהנת הגדולה של הרוק. ניקס, שהצטרפה ללהקת פליטווד מאק בשנת 1975, הפכה לאייקון בזכות קולה הייחודי, הכריזמה המיסטית וקריירת סולו מפוארת נוספת לפעילותה בלהקה.

1956: חודשיים אחרי שכמעט קיפח את חייו בתאונת דרכים קשה, קארל פרקינס ביצע קאמבק הירואי בתוכנית אירוח של הזמר פרי קומו. בזמן שפרקינס התאושש מהתאונה, העולם התאהב בשירו הגדול BLUE SUEDE SHOES, אבל בביצוע של זמר צעיר אחר - מישהו ששמו אלביס פרסלי.

1964: יום הולדת שמח לזיקית המוזיקלית, לני קרביץ , שנולד היום. האם אתם הולכים ללכת בדרכו?

1964: רגע היסטורי קטן באולפן ההקלטות. הזמרת הצעירה מריאן פיית'פול מקליטה את השיר AS TEARS GO BY, שנכתב על ידי מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. זה יהיה סינגל הבכורה של מריאן פיית'פול, כשהיא רק בת 17. "פגשתי את מריאן לראשונה במסיבה", נזכר לוג אולדהם שניהל את הסטונס. "הייתה לה גיטרה אקוסטית והיא ישבה על רדיאטור, היא נראתה יוצאת דופן. ניגשתי אליה ושאלתי, 'את יודעת לשיר?' היא ענתה, 'בערך'. זה הספיק לי. אמרתי לה לפגוש אותי באולפני אולימפיק בשבוע שלאחר מכן. זו הייתה תקופה שבה יכולת להקליט את החברים שלך, ומעולם לא הקלטת מישהו שלא חיבבת". לדברי לוג אולדהם, הם נאלצו להשיג מימון ממלחין המחזמר "אוליבר!", ליונל בארט, כדי שההקלטה תצא לפועל. העסקה הייתה שמריאן תקליט גם את אחד משיריו של בארט, אבל השיר המדובר, I DON'T KNOW, התגלה ככישלון. פיית'פול הקליטה אותו ברוח טובה, אבל כולם הסכימו מיד שהוא נורא. העיבוד של מייק לינדר כולל תפקיד בולט של קרן אנגלית וכלי מיתר, שתורמים לצליל הבארוק-פופ של השיר. ג'ימי פייג', אז נגן אולפן פורה שעדיין היה רחוק כמה שנים מהצטרפות ללהקת היארדבירדס ומהקמת לד זפלין, ניגן בגיטרה האקוסטית בעלת 12 המיתרים. הרולינג סטונס הוציאו גרסה משלהם לשיר ב-1965, שגם היא הפכה ללהיט, אך הביצוע המקורי של פיית'פול נותר מזוהה בקשר הדוק עם התדמית שלה כאייקון של שנות ה-60.

1965: הרולינג סטונס מראים כבוד לשורשים. הלהקה הופיעה בתוכנית הטלוויזיה האמריקנית הפופולרית SHINDIG יחד עם אגדת הבלוז, האוולין וולף, והציגה אותו לקהל צעיר ולבן שלא הכיר אותו קודם.

1967: להקה חדשה ומבטיחה בשם טראפיק, בכיכובו של סטיב ווינווד, משחררת באנגליה את תקליטון הבכורה שלה ובו הפנינה הפסיכדלית עתירת הסיטאר, PAPER SUN. סטיב וינווד וג'ים קפאלדי כתבו את השיר הזה במרץ 1967, כאשר וינווד היה בלהקת "ספנסר דייוויס גרופ" וקפאלדי היה חבר בלהקת DEEP FEELING. הלהקות היו בסיבוב הופעות משותף, ולאחר הופעה בניוקאסל, השניים התכנסו בחדר מלון וחיברו יחד את השיר. "לקחתי את שם השיר מעיתון באכסניה בניוקאסל", הסביר קפאלדי. "הייתי חצי ישן, שכבתי שם וכתבתי את המילים האלו בראשי בסביבות 3:30 לפנות בוקר. הערתי את סטיב עם הרעיון הזה, ואז הלכנו לסלון שבו היה פסנתר עומד קטן, וסיימנו את השיר". כאשר וינווד וקפאלדי הקימו את להקת "טראפיק" זמן קצר לאחר מכן, יחד עם דייב מייסון וכריס ווד, הם הקליטו את השיר הזה והוציאו אותו כסינגל הראשון שלהם. השיר הטריפי הזה התאים בצורה מושלמת לקיץ האהבה גם בזכות נגינת הסיטאר של דייב מייסון, החליל של כריס ווד ומילים די חידתיות. זו קלאסיקה של פסיכדליה.

1969: מלכת הבלוז-רוק הבלתי מעורערת, ג'ניס ג'ופלין , זוכה לככב על שער מגזין ניוזוויק תחת הכותרת "ג'ניס ג'ופלין - התחייה של הבלוז". האמת היא שהכתבה עסקה בכלל בסצנת הבלוז המתחדשת של אותה תקופה, אבל למי אכפת? ג'ניס קיבלה את השער!

1971: קית' ריצ'רדס מתנגש ומתגושש. ובכן, קית' ריצ'רדס, גיטריסט הרולינג סטונס, ריסק את מכונית היגואר שלו כשהתנגש ברכבו של תייר איטלקי ב-SUR MER. הריב שפרץ בין השניים הסתיים כשריצ'רדס נעצר באשמת תקיפה. קלאסי.

1971: מאחורי הקלעים של יצירת מופת. דון מקלין נכנס לאולפן בניו יורק כדי להקליט שיר חדש, AMERICAN PIE. העבודה הייתה מורכבת: מקלין נהג לאלתר את שירתו בכל טייק מחדש. המפיק, אד פרימן, שזכה לכינוי SLASH בגלל אהבתו לחתוך סרטי הקלטה באולפן, הרכיב את השיר הסופי מלא פחות מ-24 טייקים שונים של שירה! שיא האובססיה נרשם כשאפילו מילה אחת בשיר הורכבה מהברות שנלקחו מטייקים נפרדים. לאחר מכן נוספה מקהלה של חברים קרובים, שקיבלה את הקרדיט המשעשע THE WEST FORTY FOURTH STREET RHYTHM AND NOISE CHOIR וכללה שמות כמו פיט סיגר, ג'יימס טיילור וקארלי סימון. ואווו!

1976: מה קורה כששני אלילי רוק משתכרים בטיסה? תשאלו את ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט מלד זפלין שסיפקו את התשובה כשהשתכרו והחלו להטריד את הנוסעים, ביניהם השחקנים דאדלי מור וטלי סאבאלאס. כן, אפילו קוז'אק המקורי לא הצליח להשליט שם סדר.

1996: תגידו, מה הייתם מצילים מבית בוער? עבור אריק קלפטון , התשובה הייתה ברורה: הגיטרות. כבאים שהוזעקו לביתו הבוער מצאו את הגיטריסט רץ פנימה והחוצה, מציל בנחישות את אוסף הגיטרות היקר שלו. המשימה הושלמה בהצלחה, אך הבית עצמו נשרף כליל. הנזק: שלושה מיליון דולר.

2017: פרידה עצובה מאגדת גראנג'. הזמר כריס קורנל מלהקת סאונדגרדן נקבר, והמי ומי של עולם הרוק הגיע לחלוק כבוד אחרון. בין האבלים נראו חבריו ללהקה, דייב נבארו מג'יינס אדיקשן, טום מורלו מרייג' אגיינסט דה מאשין, לארס אולריך וג'יימס הטפילד ממטאליקה וקורטני לאב, אלמנתו של קורט קוביין וחברה בלהקת HOLE.

2022: מת אלן ווייט, שתופף משנת 1972 בלהקת הרוק המתקדם, יס, כמו גם עם ג'ון לנון, טרי ריד ועוד. בן 72 במותו. הנה הוא פה בתמונה (מימין) עם הספר הראשון שלי בו הוא גם חתם (ותודה לחברי, גלי אמריליו).

2025: מת הגיטריסט ריק דרינג'ר. בן 77 במותו.

רעידת אדמה בפרוג-רוק: ELP חוזרת, אבל לא כמו שחשבתם! ב-26 במאי בשנת 1986 יצא אלבום חדש לשלישיית אמרסון, לייק ופאוואל וכן, עטיפת האלבום מזעזעת, לטעמי. אבל מה באמת היה שם? בואו לקרוא...

שנות השמונים היו תקופה אכזרית עבור ענקיות הרוק המתקדם של שנות השבעים. להקות שהגדירו מחדש את גבולות המוזיקה עשור קודם לכן, מצאו את עצמן נאבקות להישאר רלוונטיות בעידן של סינטיסייזרים דיגיטליים, מכונות תופים, שיער מנופח ו-MTV. בתוך האקלים הזה נולד התקליט הזה. בהתחלה, מעריצי להקה ותיקים היו צריכים לשפשף את העיניים שלהם בתימהון - אמרסון לייק ו... פאוואל???

אז קרל פאלמר (ה-P המקורית של ELP) ריצה את עונשו באותה עת עם להקת אסיה, וקית' אמרסון וגרג לייק גייסו במקומו את מתופף ההארד-רוק קוזי פאוול. על הנייר, זה היה אמור להיות קאמבק מפואר. בפועל? התוצאה היא אלבום שקשה לי מאוד לאהוב היום, גם בגרסת הרימאסטר הנוצצת של 2024. האלבום ברובו מרגיש כמו ניסיון מאומץ, בומבסטי ורועש מדי למצוא חן בעיני קהל חדש – למעט שיר אחד שלטעמי מסתתר שם כישרון טהור. אז הנה הסיפור מאחורי התקליט אמרסון, לייק ופאוואל והסופרגרופ קצרת הימים שיצרה אותו.

הסיפור שלנו מתחיל לא באולפן הקלטות, אלא בדרכים הנפרדות של הקלידו המאסטרו קית' אמרסון והסולן גרג לייק. אחרי ש-ELP התפרקה בשנת 1979, כל אחד פנה לדרכו. אמרסון השאיל את גאונותו המוזיקלית להלחנת פסקולים לסרטים כמו מותחן הפשע NIGHTHAWKS. במקביל, לייק, בעל קול הקטיפה והבסיסט המלודי, שחרר תקליטי סולו ויצא לדרכים עם להקה משלו. ומה עם קרל פאלמר? המתופף העוצמתי היה כאמור עסוק בלהיות כוכב ענק עם הסופרגרופ אסיה, שכבשה את העולם עם המנונים כמו HEAT OF THE MOMENT והגדירה את הסאונד הרוקי של תחילת העשור.

ההצלחה המסחררת של להקות כמו יס המאוחדת ואסיה עצמה, היא זו שהציתה את הרעיון לקאמבק של ELP. סגן נשיא חברת התקליטים פולידור, ג'ים לואיס, זיהה את הרעב המחודש לפרוג והחל לדחוף את אמרסון ולייק לשקול פרויקט משותף. השניים נפגשו בקיץ 1985 והקסם הישן ניצת מחדש באופן מיידי. האפשרות ליצור שוב מוזיקה יחד הייתה מפתה, אבל בדרכם ניצב מכשול עצום: קרל פאלמר היה חתום על חוזה הרמטי עם אסיה ופשוט לא היה זמין להצטרף לחגיגה.

אז במקום לוותר, אמרסון ולייק החליטו להמשיך קדימה. הם יצאו למסע ציד אחר מתופף חדש, משימה שהיא כמעט בלתי אפשרית כשצריך להיכנס לנעליו של מוזיקאי שהיה חלק בלתי נפרד מהסאונד של ELP. לפי השמועות, שורה ארוכה של מתופפים נבחנו, אך מציאת האדם הנכון, כזה שיוכל להתמודד עם המקצבים המסובכים והעיבודים הבומבסטיים וגם להשתלב עם שתי אישיויות דומיננטיות כמו אמרסון ולייק, התבררה כמאתגרת במיוחד.

הפתרון הגיע בדמותו של חבר ותיק של קית' אמרסון: קוזי פאוואל, שכבר בנה לעצמו מוניטין של מכונת תופים אימתנית בלהקות כמו RAINBOW, WHITESNAKE ו-JEFF BECK GROUP. סגנונו היה כבד וישיר יותר מנגינתו המתוחכמת של פאלמר, אך הייתה לו עוצמה גולמית שהוסיפה ממד חדש ובועט למוזיקה. והעובדה ששם משפחתו התחיל באות P, מה שאפשר לשמור על ראשי התיבות האיקוניים ELP? ובכן, חברי הלהקה תמיד התעקשו שזה היה צירוף מקרים משמח בלבד. הם נהגו לספר בצחוק שבחיפושים הם כמעט פנו למתופף בשם פיל קולינס ואחר בשם סיימון פיליפס לפני ששמו של פאוואל עלה על השולחן.

כשההרכב החדש התגבש, אמרסון, לייק ופאוואל נכנסו לאולפני MAISON ROUGE ו-FLEETWOOD MOBILE באנגליה בסוף 1985. גרג לייק לקח על עצמו את תפקיד המפיק, והאווירה הייתה של יצירתיות מתפרצת ורצון לחזור ליצירות האפיות והשאפתניות שאפיינו אותם. אבל המסע להשלמת התקליט לא היה חף מדרמות. בתקרית שכבר הפכה לאגדה, טרקטור שיצא משליטה התנגש באולפן שהיה ממוקם באסם של קית' אמרסון והשמיד ציוד יקר ערך וסרטי הקלטה. "כוח עליון", כפי שהם כינו זאת בהומור, אילץ אותם להקליט מחדש חלקים נכבדים מהחומר. אמרסון עצמו התלוצץ מאוחר יותר שאולי היה צריך לקרוא לתקליט EMERSON, LAKE & PLOUGH (אמרסון, לייק והמחרשה).

למרות התקרית, השלישייה התמידה ויצרה תקליט שהיווה חזרה מכוונת לעבר, כולל סוויטות ארוכות, קטעים אינסטרומנטליים וירטואוזיים ועיבוד מחודש ליצירה קלאסית, הפעם ל-MARS, THE BRINGER OF WAR של הולסט. עם זאת, היה זה ללא ספק תוצר של זמנו, עם הפקה מלוטשת ושימוש בולט בסינטיסייזרים דיגיטליים שאפיינו את רוק שנות ה-80. אחחח... איפה אורגן ההאמונד הבשרני של קית' מתחילת הסבנטיז? איפה הוא?! לכן שירים כמו THE SCORE או TOUCH AND GO נשמעים לי פחות כמו יצירות מופת פרוגרסיביות ויותר כמו פסקול של סרט פעולה נשכח מ-1986, או פתיח של מהדורת חדשות תזזיתית. כן, העושר שאפיין את ELP בשנות השבעים הוחלף בחומת צליל אטומה ומעייפת לאוזן.

בדיוק כמו הלהקות יס, ג'נסיס וקינג קרימזון לפניהם, השלישייה מנסה קשות לעשות מודרניזציה של הסאונד וההפקה, ואם ניקח זאת במובן פורמלי ורשמי לחלוטין, החברים בהחלט מצליחים. אולם, במקום בו יס הצליחו לרכוש את אהבת הציבור עם לא מעט ניחוחות הבי מטאל, להקת ג'נסיס עשתה זאת עם מקצבי ריקוד קליטים, וקינג קרימזון פשוט העלו את ערך הביצוע האינסטרומנטלי לגבהים חסרי תקדים, ההרכב שלנו פה לקח גישה שונה לחלוטין. התקליט הספציפי הזה זכור בעיקר בגלל הקור שמגיע ממנו לרוב.

על פני השטח, מה יכול להיות טוב יותר? עבודת תופים נהדרת של פאוואל ונגן הקלידים הטוב ביותר בכל הזמנים! עם זאת, צר לי אך התופים הם לרוב גנריים. פאוואל היה מתופף טוב מאד, אבל להכות במצילות שלו בכל הכוח אינו בהכרח ציון דרך או חותמת למתופף טוב, במיוחד מכיוון שכולם מוגברים ומשופרים באופן אלקטרוני. סוג של החמצה מצלצלת עם מצילות. הסגנון של פאוואל היה רחוק שנות אור מהדקויות של קרל פאלמר (שנאלץ להרגיע בעצמו את העסק כדי להצליח עם אסיה). פאלמר היה למעשה נגן כלי הקשה עם השפעות ג'אז וקלאסיות עמוקות, שידע לרחף על מערכת התופים ולהגיב בזמן אמת לאלתורים של אמרסון. פאוואל, לעומתו, הוא מתופף רוק כבד קלאסי – עוצמתי, ישיר, ומכה חזק מאוד בעורות התוף ובמצילות. הנוכחות שלו שינתה לחלוטין את הדינמיקה של הטריו. במקום משחק גומלין עדין, פאוואל כפה לרוב על השירים מקצב אגרסיבי ונוקשה, המלווה באותו סאונד "תופי אייטיז" מצופה בריוורב מוגזם. הכבדות הזו דורסת לא פעם את המורכבות ההרמונית של השירים, וגורמת לאלבום להישמע לעיתים כמו אלבום מטאל-סימפוני מגושם.

ואז, בלב ליבו של האלבום הכבד, הסינתטי והבומבסטי הזה, מגיע רגע אחד של חסד אמיתי. הרצועה השישית, STEP ASIDE, שהיא בעיניי לא פחות מהתגלות, והיא הסיבה האמיתית שלי לחזור לאלבום הזה. כי לפתע, כל הבומבסטיות המעיקה נעלמת. המכונות הדיגיטליות מפנות את מקומן למה שנשמע (ומרגיש) כמו מוזיקה חיה ונושמת. זו יציאה מוזיקלית מרנינה בסגנון ג'אז-סווינג שמזכירה לי כמה הנגנים האלה מוכשרים כשהם מפסיקים לנסות להרשים ומפנים מקום לגרוב טבעי. במקום סינטיסייזרים מחרישי אוזניים, אמרסון חוזר פה לפסנתר האקוסטי. כאן באמת באה לידי ביטוי הגאונות שלו. הנגינה שלו קלילה, הומוריסטית, ושואבת השראה מסגנונות הרגטיים והג'אז הקלאסי. הפסנתר שלו פשוט רוקד. ולייק מספק כאן הופעה ווקאלית פנומנלית. הוא נשמע משוחרר, מחויך, ושר בקול קטיפתי שמזכיר זמרי לאונג' קלאסיים. ה-WALKING BASS שהוא מנגן נותן לשיר את הבסיס הג'אזי המושלם שלו, עם תנועה וזרימה שחסרים בשאר האלבום. ואולי ההפתעה הגדולה ביותר בשיר הזה היא פאוואל עצמו. מתופף ההבי-מטאל האימתני מניח את מקלות העץ הכבדים ולוקח לידיים את מברשות התופים. העובדה שהוא מצליח להחזיק מקצב סווינג עדין כך מעידה על כך שהוא היה מוזיקאי הרבה יותר רב-גוני ממה שחושבים. כל זה הוא משב רוח רענן. זוהי יצירה חכמה, אלגנטית ומעל הכל – כייפית להפליא. היא לא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית, ודווקא בגלל זה היא מתעלה לרמה המוזיקלית הגבוהה ביותר באלבום.

אבל מיד אחרי זה בא כדי להרוס השיר בעל השם הקיטשי LAY DOWN YOUR GUNS, שהוא בלדה שופעת של לייק שדומה בטון שלה ל-WATCHING OVER YOU ודברים מהסוג הזה. אבל הם לא מסיימים את התקליט איתו, אלא בוחרים לסיים עם גרסת כיסוי מאיימת, נוהמת ודווקא מעניינת ליצירה MARS של המלחין הולסט, שלקוחה במקור מסוויטת כוכבי הלכת המפורסמת שלו מראשית המאה העשרים. כמובן שהקטע הזה בוצע הרבה יותר טוב על ידי הגלגול המוקדם ביותר של קינג קרימזון. אם אמרסון היה מנגן את הקטע הזה עם האמונד בשרני במקום הסינטיסייזר המעצבן שלו פה - זה היה מרשים אף יותר בעיניי. ושוב פאוואל חובט בתופים אבל לא מעניק רגישות מלחמתית. חבל.

הנה גרג לייק בספרו על כל הדבר שקרה מהזווית שלו: "בשנת 1985 הציעו לקית' אמרסון ולי חוזה הקלטות מפוליגרם רקורדס. ההצעה הייתה שנעשה איחוד של אמרסון, לייק ופאלמר לאלבום נוסף, אבל קרל פאלמר היה עדיין מעורב בלהקת אסיה ולא היה זמין. קית' ואני לא קיבלנו בתחילה השראה מהרעיון מנקודת מבט אמנותית, אבל לא היה לנו שום דבר טוב יותר לעשות באותו זמן והיה סכום כסף נכבד על השולחן. בחברה הרגיעו אותנו שאנחנו יכולים להמשיך בלי קרל, בהתחשב בכך שקית' ואני כתבנו את רוב הדברים ב-ELP. והיו לנו שירים שכתבנו מאז שהלהקה התפרקה.

אז החלטנו לעשות אודישן למתופפים שונים וכמעט שכרנו מתופף אחד טוב בשם טוני בירד, שהמשיך לתופף עבור מייק אולדפילד וכל מיני אמנים אחרים. אבל השמועה שאנו עושים ביחד משהו פשטה ובוקר אחד קיבלנו טלפון מקוזי פאוואל. הכרנו את קוזי במשך שנים רבות דרך עבודתו עם ג'ף בק, להקת ריינבאו ולהקת ווייטסנייק- והוא וקית' אהבו אופנועים. אז הסכמנו להיפגש איתו בביתו של קית' בססקס כדי לעשות ג'אם. הסגנון של קוזי היה שונה מזה של קרל פאלמר. הוא היה מתופף מטאל כבד, הרבה יותר יצוק מקרל, שהנגינה שלו נוטה להיות מהירה, קלה וטכנית. קית' ואני התרשמנו מהעוצמה והפשטות שקוזי הביא לחומר והיינו נרגשים מהאפשרויות לעידן החדש הזה של הלהקה.

העיתונות נפלה מיד על העובדה ששם המשפחה של קוזי התחיל עם האות P והיו משוכנעים שזו הסיבה שהוא נבחר. זה בהחלט לא המקרה. הוא יכל היה להיות קוזי סמית' או קוזי ג'ונס: אנחנו עדיין היינו שוכרים אותו. זה היה רק צירוף מקרים. היינו קצת נבוכים מזה. קית' התלוצץ פעם שגם בדקנו את רינגו פאר. האמת הייתה שקוזי פשוט התאים למה שחיפשנו. היה תענוג לעבוד איתו, וגם הוא נהנה. אנשים חושבים שקית' ואני היינו במלחמה תמידית אחד עם השני, מה שלא היה נכון. קוזי נשאל את השאלה המובילה, איך זה לעבוד איתנו, אבל הוא אמר שאלו יחסי העבודה המהנים ביותר שהיו לו אי פעם.

שמחתי לעבוד עם קית' שוב. אחרי הכל, הלהקה שלנו חוותה התפרקות להקה שלא הייתה בה האשמה, מרירות והטלת בוץ. שלושתנו פשוט הרגשנו שדחפו אותנו חזק מדי, במיוחד בסיבוב ההופעות האחרון שלנו, ולא רצינו להמשיך ולהלקות את עצמנו ומסיבות מסחריות. מאז שהתפרקה הלהקה, עשיתי את אלבומי הסולו שלי, קרל היה בלהקת אסיה וקית' עשה פסקולי סרטים.

בתהליך הכנת האלבום עם קוזי לא התפתינו ללכת בעקבות הרוק האופנתי המכוון למבוגרים, שהצליח כל כך עבור אסיה ולהקת יס, שהתגבשו מחדש והיו להן את האלבומים הנמכרים ביותר שלהן אי פעם. לא רצינו להישמע בדיוק כמו מה שעשינו בשנות ה-70 - היינו אמרסון, לייק ופאוואל עכשיו, לא ELP - אבל רצינו להישאר נאמנים לאתוס הדחף שלנו לחקר צלילים חדשים. ככל שהתקדמנו, הבנו שהטכנולוגיה העדכנית ביותר בידי מישהו כמו קית' יכולה להיות יוצא דופן. לא ניסינו לייעל את צליל ה-ELP לשירים ידידותיים לרדיו. שיר הפתיחה של האלבום, THE SCORE, היה יצירה בת תשע דקות שכללה התייחסות לשורה המפורסמת מיצירת העבר שלנו, KARN EVIL 9. האלבום הסתיים עם העיבוד שלנו ליצירה של הולסט, MARS.

בסופו של דבר, קוזי היה ללא ספק נגן נהדר ואני גאה במה שהשגנו יחד. אני חושב שאמרסון, לייק ופאוואל עשו אלבום הגון, אבל הכימיה לא הייתה זהה למה שהיה ב-ELP המקורית. למרות שההרכב עם קרל פאלמר החל לאבד את הכימיה בעקבות שני אלבומים שעשינו בשם WORKS, אני מסתכל אחורה על הקלטות ELP מוקדמות וקרל היה חלק עצום מזה".

וקית' אמרסון? הוא כנראה כל כך לא אהב את מה שהיה עם התקליט הזה שבספרו האוטוביוגרפי הוא לא הזכיר את עניין השלישיה ביותר משורה אחת. ועכשיו שלושת החברים כבר לא איתנו. הם עברו אל גן העדן של עולם הרוק. אז אולי שם למעלה הם התאחדו או יתאחדו כדי להביא תיקון לתקליט הזה ולספק את הדבר הכי הכי מחשמל שהרכב שכזה יכול לתת. לי נותר רק לדמיין כיצד זה היה נשמע.

הגוף החשמלי המזמר של להקה מיוחדת אחת. ב-26 במאי 1972 משחררת להקת הג'אז-רוק דו"ח מזג אוויר פצצתי בדמות תקליטה השני, I SING THE BODY ELECTRIC. זה לא היה עוד תקליט, זו תחזית רועמת שחידשה את גבולות הפיוז'ן. זוהי מוזיקה טכנולוגית אך שבטית, עתידנית אך נטועה עמוק באדמה, ברוח ובאש.

אחת הסיבות המרכזיות לאהבה שלי לאלבום הזה היא הדרך שבה הנגנים מתקשרים זה עם זה. בג'אז המסורתי, ישנה נוסחה ברורה: מנגנים את הנושא המרכזי, ואז כל נגן מקבל את תורו לנגן סולו, בזמן שהאחרים מלווים אותו. פה, ההרכב זורק את הנוסחה הזו מהחלון. ג'ו זאווינול תיאר את הגישה שלהם אז במשפט "אנחנו תמיד עושים סולו, ואנחנו אף פעם לא עושים סולו". התוצאה היא אלתור קולקטיבי מהפנט. אף אחד לא משתלט על הבמה על חשבון האחרים. כולם מאזינים, כולם מגיבים, והמוזיקה זורמת כמו שיחה ערה בין חמישה אנשים מבריקים שמשלימים זה את משפטיו של זה. זה ענק!

והסערה החשמלית החלה עוד לפני שהוקלט ולו צליל אחד. אחרי התקליט הראשון והמהולל שלה, להקת WEATHER REPORT עברה מתיחת פנים דרמטית. שני חברים חדשים הצטרפו כדי לתדלק את המנוע הקצבי: המתופף אריק גרוואט ונגן כלי ההקשה דום אום רומאו. צירופו של רומאו היה סיפור בפני עצמו. הקלידן והמוח מאחורי ההרכב, ג'ו זאווינול, רצה את איירטו מוריירה, שניגן בתקליט הבכורה, אך איירטו כבר היה מחויב לאגדת החצוצרה מיילס דייוויס. במקום להתייאש, איירטו שלף שפן מהכובע והמליץ ​​על חברו רומאו. איירטו מוריירה הסביר איך הכל קרה: "התקשרתי לדום אום רומאו במיאמי, הוא ניגן אז בלהקת ברזיל 66 של סרג'יו מנדס. שאלתי אם הוא רוצה להצטרף. הוא קפץ על ההזדמנות, טס לניו יורק, ואני השאלתי לו חלק מכלי ההקשה שלי כי הוא היה בעיקר מתופף אז, לא היו לו את הכלים המתאימים".

על כס המתופף התחולל משחק כיסאות מוזיקלי. אריק גרוואט נכנס לנעליו של אלפונס מוזון, שעזב בסוף 1971. זאווינול לא חסך במילים ובראיון משנת 1978 טען שמוזון "התחרפן" אחרי סיבוב ההופעות הראשון. באופן אירוני למדי, מוזון מצא את הדרך ללהקתו של הפסנתרן מקוי טיינר, בדיוק אחרי שגרוואט עזב אותה. בעוד הסקסופוניסט ושותפו של זאווינול בלהקה, וויין שורטר, כלל לא שמע את גרוואט מנגן לפני הצטרפותו, הבסיסט מירוסלב ויטוס התאהב בנגינתו ממבט ראשון.

עם ההרכב החדש והמסקרן, הלהקה נכנסה לאולפן בנובמבר 1971. אבל נקודת המפנה האמיתית הגיעה בינואר 1972, בסיבוב הופעות ביפן. הקהל היפני, שהיה ידוע באיפוק שלו, זכה לטיפול בהלם. זאווינול נזכר: "לא ידענו למה לצפות. היפנים היו מאזינים נפלאים, אבל כל כך רגועים. אמרנו לעצמנו, 'בואו נכה בהם חזק, כבר מהצליל הראשון'. וזה בדיוק מה שעשינו. פגענו בהם חזק!". ההופעה הבלתי נשכחת בהיכל הפילהרמונית בטוקיו, ב-13 בינואר, הוקלטה והפכה לצד ב' המיתולוגי של התקליט השני, וגם לאלבום כפול ועצמאי שיצא במקור רק ביפן, LIVE IN TOKYO, שנחשב עד היום לאחד מאלבומי ההופעה החיה הגדולים בהיסטוריה של הג'אז.

התקליט נפתח עם יצירת המופת האפלה, UNKNOWN SOLDIERS. מאחורי הצלילים המהפנטים מסתתר זיכרון מצמרר של זאווינול: "בשנת 1945 קברנו בן דודי ואני, בווינה, שני חיילים גרמנים שהיו מתים מזה זמן רב ובמצב רע מאוד. בחור אחד נהרג מטנק. פתחנו את המדים שלהם כדי לשבור את הדיסקיות שלהם, אבל על אחד מהם לא היה כזה. זה אותו מושג ישן של החייל האלמוני. זה מה שחשבתי כשכתבתי את זה, עם התפילות שם - זה זיכרון חלקי של אותו לילה, ב-10 בספטמבר 1944, כשווינה בערה ואנשים בכו, קבורים מתחת להריסות". היצירה הזו סימנה גם ציון דרך טכנולוגית: הפעם הראשונה שזאווינול השתמש בסינטיסייזר, מדגם ARP 2600. הוא נעזר ברוג'ר פאוואל כדי לתכנן את הצלילים המורכבים, והשאר היסטוריה.

בקטע השני בתקליט ששמו THE MOORS, זאווינול הוכיח שהוא לא רק גאון מוזיקלי אלא גם אמן התחבולות. הוא הזמין את הגיטריסט ראלף טאונר לאולפן. בזמן שטאונר התחמם וחשב שהוא רק עושה חזרות, זאווינול כבר לחץ על כפתור ההקלטה. כשטאונר הכריז שהוא מוכן להתחיל, זאווינול חייך והודיע ​​לו שהוא כבר סיים את התפקיד בהצלחה ויכול לארוז את הגיטרה. הגיטריסט לא האמין למשמע אוזניו.

הצד הראשון של התקליט נחתם בנימה נוסטלגית עם "יום ראשון שני באוגוסט". זאווינול הסביר: "בכל יום ראשון שני באוגוסט חגגנו את חג הקציר. בכפר שלי, מיד אחרי הכנסייה, כולם רוקדים, חוגגים במסעדה, הלהקות מנגנות, אנשים מגיעים מכפרים אחרים. ועל עץ גבוה וישר יש סלים שמונחים גבוהים ובהם פירות ובכסף, והילדים מטפסים להביא אותם. זה אחד הימים הטובים בשנה".

מגזין רולינג סטון יצא מגדרו: "זה הוא אלבום יפהפה וכמעט מושלם. הצד השני, שהוקלט באופן חי בטוקיו, הוא המפתח: מה שיש לנו כאן הוא להקה שארגנה מחדש את תפקיד הקצב המסורתי בצורה יוצאת דופן. ג'ו זאווינול משתמש במקלדות האלקטרוניות שלו כמו נגן כלי נשיפה; לעתים נדירות הוא מנגן אקורדים או ממלא, ובמקום זאת בוחר לנהל דיאלוג עם הסקסופוניסט וויין שורטר. בכלל, שורטר לא מנגן כאן תווים מיותרים. כשהוא בוחר לנשוף אל תוך סקסופון הסופרן או הטנור שלו, זה נשמע כמו קריאת ציפור או זעקה אנושית. יש בו איפוק מדהים שמייצר מתח שמתפוצץ ברגעים הנכונים. ומירוסלב ויטוס משתמש בבס שלו כקול שלישי בשיחה המתמשכת הזו, כשלעתים קרובות משאיר את המתופף אריק גרוואט לטפל במטלות הקצביות, עבודה שהוא מבצע בסגנון ובחן. צד האולפן חזק באותה מידה. עכשיו, כשהחברים חיברו את עצמם מוזיקלית, הם אחת הלהקות המרגשות ביותר במוזיקה העכשווית".

לעומתם, במגזין הג'אז DOWNBEAT היו קצת יותר מסויגים אבל עדיין סקרנים: "זה לא תקליט ג'אז אלא אוסף של קטעי אווירה. המוזיקה מנוגנת בצורה מבריקה. האינטראקציה הקבוצתית לעיתים קרובות מאוד מרגשת. אבל חסר משהו בקרביים. המוזיקה קרה ומתכתית מדי, אבל למרות תחושותיי המעורבות, אין ספק שלהקה זו היא משהו חדש ומגרה. בכל מקרה, אני מצפה לאלבום הבא בשקיקה".

תראו, אני מ-א-ד אוהב את הלהקה הזו בתקופה של ז'קו פסטוריוס או בתקופת הביניים לפני הגעתו ללהקה, באמצע שנות השבעים. אבל אם ישאלו אותי מה הוא התקליט הכי הכי אהוב עליי של הלהקה הזו - אצביע ללא היסוס על התקליט הזה. I SING THE BODY ELECTRIC.

הכינו את החצוצרות, כי אני צולל לסיפורו של האיש והאגדה, מיילס דיואי דייוויס השלישי. ב-26 במאי בשנת 1926 בעיירה אלטון, אילינוי, נולד מיילס דייויס - לא סתם עוד מוזיקאי ג'אז, אלא מהפכן שהחזיק את עולם הג'אז בכף ידו וניער אותו בכל פעם שהתחשק לו.

כן, מיילס דייויס היה צעד אחד לפני כולם, בחזית של כל מהפכה מוזיקלית משמעותית, ממלחמת העולם השנייה ועד שנות התשעים. הקריירה שלו הייתה מסע חיפוש אובססיבי אחר הצליל הבא, אבולוציה מתמדת שעיצבה מחדש את השפה של המוזיקה האמריקאית. ויש לא מעט תקליטים שלו שמצליחים עד היום לרגש אותי עד דמעות.

מסעו של מיילס דייוויס אל פסגת הג'אז התחיל בניו יורק הרועשת של שנות הארבעים. הוא נרשם לבית הספר הגבוה למוזיקה ג'וליארד, אך מהר מאוד הבין שהשיעורים האמיתיים נמצאים במועדונים המעושנים. הוא נטש את הלימודים כדי ללמוד מהמאסטרים הגדולים של הבי בופ, ביניהם הסקסופוניסט הגאון צ'ארלי פארקר והחצוצרן המסחרר דיזי גילספי. הוא תפס מקום בחמישייה של פארקר, חוויה שהייתה כמו טירונות קרבית שחידדה את הטכניקה שלו והפכה אותו למאלתר חד כתער.

אבל למיילס, עם כל הכבוד, נמאס מהקצב המסחרר ומההרמוניות המורכבות של הבי בופ. הוא חלם על גישה רגועה יותר, לירית ומסודרת. החזון הזה התממש בסדרת הקלטות היסטורית בין 1949 ל-1950, שלימים קובצו לתקליט המכונן BIRTH OF THE COOL. דייוויס הרכיב הרכב לא שגרתי של תשעה נגנים, שכלל כלים כמו קרן יער וטובה, ויצר צליל מתוחכם ועשיר אך מאופק רגשית. בלי לדעת, הוא הניח את היסודות לז'אנר חדש לגמרי: גבירותיי ורבותיי, קבלו את ה-COOL JAZZ.

אחרי תקופה קשה של מאבק בהתמכרות להרואין (כמו הרבה נגני ג'אז שעבדו מסביבו), הופעה אחת בפסטיבל הג'אז של ניופורט בשנת 1955 שינתה הכל. מיילס עלה לבמה, ניגן סולו בלתי נשכח והזניק מחדש את הקריירה שלו בעוצמה אדירה. הוא הוחתם בחברת התקליטים הענקית, קולומביה רקורדס, והקים את מה שתיזכר כ"חמישייה הגדולה הראשונה", הרכב שהפך לאחד האייקונים בתולדות הג'אז. ואיזה הרכב זה היה: ג'ון קולטריין בסקסופון טנור, רד גרלנד בפסנתר, פול צ'יימברס בבס ו"פילי" ג'ו ג'ונס בתופים. כולם הפכו לאגדות בזכות עצמם ובצדק רב.

החבורה הזאת הייתה מפעל ליצירתיות, שילוב קטלני של הדרייב הקצבי של הבי בופ עם רגישות בלוזית מעודנת. הם נכנסו לאולפן והקליטו בסשנים מרתוניים סדרת תקליטים שהפכו לקלאסיקה מיידית, ביניהם ROUND ABOUT MIDNIGHT, WORKIN', STEAMIN', RELAXIN' ו-COOKIN'. הם הפגינו נגינה טלפתית והיו חתומים על פיתוח ההארד בופ, סגנון ששלט בעולם הג'אז במשך שנים.

בסוף שנות החמישים, מיילס שוב הרגיש צורך לבעוט במוסכמות. הוא החל להתנסות באלתור מודאלי, קונספט מהפכני שהתבסס על סולמות (מודוסים) במקום על מהלכי אקורדים קבועים. הגישה הזו העניקה לו ולנגניו חופש הרמוני אדיר ויצרה צליל אוורירי ומדיטטיבי. השיא של המסע הזה הגיע בשנת 1959 עם יצירת המופת האלמותית KIND OF BLUE. התקליט הזה, שהוקלט כמעט ללא חזרות ותוך הסתמכות על האינטואיציה הפנומנלית של הנגנים, נחשב עד היום לתקליט הג'אז מהנמכרים ביותר בכל הזמנים. להכנתו התייצב באולפן הרכב חלומות: סקסופוניסט האלט ג'וליאן "קנונבול" אדרלי, הפסנתרן המופנם והגאון ביל אוונס (כשגם ווינטון קלי ניגן בקטע אחד), וכמובן קולטריין, צ'יימברס והמתופף ג'ימי קוב. כל צליל בתקליט הזה הוא לא פחות ממושלם!

ובאמצע שנות השישים, כשכולם חשבו שמיילס כבר הגיע לשיא עם תקליטים שרקח ביחד עם המתזמר גיל אוונס (כולל MILES AHEAD או PORGY AND BESS או SKETHES OF SPAIN או QUIET NIGHTS הנשכח יחסית), הוא עשה זאת שוב והרכיב אנסמבל חדש ומסעיר: "החמישייה הגדולה השנייה". החבורה הזאת הייתה מעבדה ניסיונית לצורת אלתור חופשית ומופשטת יותר, שזכתה לכינוי POST-BOP. היא כללה את המלחין והסקסופוניסט וויין שורטר, הפסנתרן הרבי הנקוק, הבסיסט רון קרטר, וילד הפלא שעל התופים, טוני ויליאמס.

תקליטים כמו ESP, MILES SMILES ו-NEFERTITI הציגו רמה כמעט על-טבעית של תקשורת בין הנגנים, ששינו באופן ספונטני את הקצב, ההרמוניה והמלודיה. חטיבת הקצב של הנקוק, קרטר וויליאמס הפכה לאגדה בפני עצמה, והלחנים המתוחכמים של שורטר סיפקו מגרש משחקים מאתגר. בתקופה הזו, מיילס פירק את מבנה השיר המסורתי ונע לעבר סגנון אלתור פתוח וזורם לחלוטין.

סוף שנות השישים הגיע, ועולם המוזיקה רעש מגיטרות חשמליות ומקצבי רוק ופ'אנק. מיילס, במקום להישאר מאחור, קפץ ראש לתוך הסערה. הוא התלהב לאללה מסליי ומשפחת סטון ומג'ימי הנדריקס ואימץ כלים חשמליים, צעד שהרחיק ממנו את טהרני הג'אז (ממש כמו שבוב דילן עשה באמצע הסיקסטיז לאוהדי הפולק הטהור) אבל התגלה כאחד המהלכים המשפיעים ביותר שלו. התקליט IN A SILENT WAY משנת 1969 הציג נוף עשיר (אם כי פה ושם יותר מדי חוזר על עצמו...) מלא בפסנתרים חשמליים וגיטרות מהפנטות.

אבל זו הייתה רק ההקדמה. בשנת 1970 הוא שחרר את האלבום הכפול והמוטרף BITCHES BREW. זו הייתה יצירה צפופה, כאוטית ומחשמלת ששילבה אלתור ג'אז עם מקצבי רוק פסיכדלי וטקסטורות אלקטרוניות. התקליט הזה ניפץ כל תפיסה קיימת לגבי מה ג'אז יכול להיות. השתתף בו צבא של נגנים שהפכו בעצמם למובילי תנועת הפיוז'ן, ביניהם הגיטריסט ג'ון מקלפלין, הקלידנים צ'יק קוריאה וג'ו זאווינול, ווויין שורטר. התקופה החשמלית הזו הולידה שורה של תקליטים מאתגרים וביססה את המוניטין של דייוויס כחדשן חסר פחד.

ואחרי שנים של יצירה אינטנסיבית, באמצע שנות השבעים, מיילס נעלם. הוא פרש מהמוזיקה, נאבק בבעיות בריאות ובשדים אישיים. לאן נעלם מיילס?, שאלו רבים. ובכן, בתחילת שנות השמונים הוא חזר, והביא איתו סאונד חדש ששילב אלמנטים של פ'אנק, פופ ומוזיקה אלקטרונית. התקליט שלו משנת 1986, TUTU, שיתוף פעולה עם הבסיסט והמולטי-אינסטרומנטליסט מרקוס מילר, היה הצלחה מסחרית אדירה והצהרה אמנותית חזקה. ההפקה הייתה מלוטשת והסאונד היה עשיר בסינטיסייזרים, אבל צליל החצוצרה הייחודי של מיילס נותר צלול, נוגע ומרגש כתמיד. הוא המשיך להקליט ולהופיע ברחבי העולם, תמיד מוקף במוזיקאים צעירים ומוכשרים.

מיילס דייוויס הלך לעולמו ב-28 בספטמבר 1991, והותיר אחריו אומץ אמנותי וחדשנות שאין לה מתחרים. הקריירה שלו מראה אדם שסירב לקפוא על שמריו או להיות מוגדר על ידי ז'אנר אחד. ממועדוני הבי בופ הקטנים ועד לאצטדיוני הרוק הגדולים, מיילס דייוויס היה ענק, אמן שלא רק ניגן את השינויים, אלא היה השינוי בעצמו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459