top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 במרץ בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-30 במרץ (30.3) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "כשנכנסנו לאולפן - זה נהיה יותר אני ופחות צמד, כשאני עושה את השירים ובוחר את המוזיקאים, בין השאר בגלל שחלק גדול מהזמן של הכנת BRIDGE OVER TROUBLED WATER, ארטי לא היה שם. עשיתי דברים בעצמי עם רוי היילי, הטכנאי והמפיק-שותף שלנו. במידה רבה, האחריות הזו נפלה עליי. ארטי ואני חלקנו אחריות אבל לא יצירתיות. למשל, תמיד אמרנו שארטי מעבד את השירים. כל מי שיודע משהו ידע שזו הייתה בדיה - איך בחור אחד יכול לכתוב את השירים והבחור השני יעשה את העיבוד? איך זה קורה? אם בחור כותב את השיר, ברור שיש לו מושג. אבל כשזה הגיע לקבלת החלטות, תמיד היינו רוי, ארטי ואני. וזה נהיה לי מאוחר יותר קשה כך" (פול סיימון בשנת 1972)


ב-30 במרץ בשנת 1987 יצא אלבום כפול ומיוחד לפרינס ששמו SIGN O' THE TIMES. אני, כמו רבים, רואה באלבום הזה את האלבום הגדול האחרון של פרינס.



פרינס היה כוכב מסחרי ענק עם תקליטו PURPLE RAIN, אבל אחריו יצאו שני תקליטים שמכירותיהם הצטמקו לעומת ההישג של אותו גשם סגול. לכן, הוצאת האלבום SIGN O' THE TIMES הבאה עם סיכון מחושב והצהרה ברורה. החובות הצטברו, פרינס מצא את עצמו בבעיה כלכלית וחברי להקתו מצאו את עצמם ממורמרים מול הבוס, גם כי פרויקט שהיה אמור לצאת תחת כל הלהקה, DREAM FACTORY, נגנז.


הלהקה פוטרה אחרי ההופעה האחרונה שלה יחד ביוקוהמה, יפן בשנת 1986. בסוף ההופעה פרינס ניפץ את כל הגיטרות שלו וירד מהבמה. לאחר ההתפרצות הזו הוא הצהיר, "כולם צריכים לנגן מגוון רחב של מוזיקה עם סוגים שונים של אנשים כדי שיוכלו לחזור חזקים פי שמונה". הוא סימן בכך שלהקת הליווי מפורקת מבחינתו.


פרינס מצא את עצמו יוצא לסולו בפעם הראשונה מאז 1978 והתחיל להרגיש את הלחץ של הוצאת אלבום להיט. הוא רצה להשקיע את כל כולו באלבום הבא אבל הבעיות צצו כבר מההתחלה. פרינס היה מפוצץ מרעיונות, הוא תכנן גם אלבום של האלטר-אגו הנשי שלו, קמיל, אלבום כפול עם זמרות הליווי וונדי וליסה ואלבום משולש בשם CRYSTAL BALL - כשכל הרעיונות האלו נדחו על ידי חברת התקליטים, האחים וורנר, בטענה שזה לא מסחרי. כמו כן,היו בעיות עם האולפן החדש והמפואר שלו, פייזלי פארק. "פרינס שכר בחור בשם פרנק דמדי כדי להתקין את אחת מהקונסולות החדישות האלה בפייסלי פארק", נזכרה טכנאית ההקלטה של האלבום, סוזן רוג'רס. "לילה אחד הוא חלם שיר, שהתברר שהוא 'הבלדה על דורותי פארקר', והתעקש להקליט אותו מיד". למרות היעדר התדר הגבוה של הקונסולה, פרינס הקליט את השיר וערך לו מיקס באותו לילה. "מבחינה טכנית זו טעות מוחלטת", אמרה רוג'רס, "אבל הוא אוהב טעויות טובות אם הן עובדות".


האלבום שיצא התאפיין בהרבה תאונות משמחות. HOUSQUAKE, הג'אם הפ'אנקי של האלבום, נוצר בהשראת סשן הקלטות בשעות הלילה המאוחרות עם מלכות הפופ של לוס אנג'לס משנות ה-80, הבאנגלס, בעוד שביקור אולפן לילי של הזמרת הסקוטית, שינה איסטון, הביא לשיר U GOT THE LOOK. "שינה נכנסה לאולפן בלי הודעה מוקדמת, כי היא רצתה שפרינס יפיק את האלבום הבא שלה", אמרה רוג'רס. "השיר הזה עבר מיליון שינויים, ופרינס ממש נאבק עם זה. זה היה במקור בקצב ביניים, אבל הוא האיץ את זה ברגע האחרון וביקש ממנה לשיר על זה. אני חושב שהיא הייתה קצת המומה מהאופי המיני של זה בהתחלה, אבל הוא שכנע אותה להיכנס לזה, וזה עבד בצורה מושלמת".


האלבום יצא וזכה לשבחי המבקרים, המגזין "רולינג סטון" הכריז: "האקלקטיות הווירטואוזית של פרינס הוצגה רק לעתים רחוקות בכזה שפע". הפעם פרינס היה זה שזכה וחברת התקליטים נאלצה לאכול את הכובע.


ב-30 במרץ בשנת 1967 הצטלמו חברי הביטלס עם המדים הצבעוניים הידועים לעטיפת התקליט סרג'נט פפר. הצילומים נערכו בסטודיו CHELSEA MANOR שבלונדון. העטיפה של התקליט, שהייתה היקרה ביותר עד אז מבחינת הפקה, הפכה ליצירת אמנות. באותו יום עבדו הביטלס באולפן ההקלטה על השיר WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS.



ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-30 במרץ בשנת 1967 הופיע ג'ימי הנדריקס בתוכנית TOP OF THE POPS הבריטית. אך כשהגיע תורו לבצע פנטומימה על פלייבק של שירו PURPLE HAZE, טכנאי מההפקה שם בטעות ברקע פלייבק של שיר בביצוע אלן פרייס. הנדריקס הגיב בכך שאמר בבדיחות הדעת שהוא לא מכיר את המילים לשיר הזה של פרייס.



ב-30 במרץ בשנת 1970 יצא האלבום הראשון של המתופף ג'ינג'ר בייקר עם להקתו AIR FORCE.



בסוף שנת 1969 היה בייקר רחוק מלהיות מאושר על הפירוק הפתאומי שנחת עליו של להקתו BLIND FAITH. הוא יצא לחופשה מהלהקה אחרי סיבוב הופעות מתיש, אבל גילה עם חזרתו כי אריק קלפטון פירק אותה והשאיר אותו מחוסר עבודה.


הרצון שלו להתקדם מוזיקלית לקח אותו להחלטה להקים הפעם הרכב גדול - בניגוד לשלישייה או הרביעייה שהייתה לו בעבר. הפעם היה מדובר ב-11 נגנים. לעיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' סיפר ב-1970 כי הקים את ההרכב הזה רק בגלל שקלפטון שיקר לו ועזב את בליינד פיית' מבלי להודיע לו לפני כן. בספרו האוטוביוגרפי סיפר: "כשחזרתי מחופשה, גיליתי שהלהקה התפרקה. סטיב ווינווד סיפר לי שאריק החליט לפרוש ולנגן עם דלייני ובוני - דבר שהחריד אותי. סטיבי הוסיף כי הוא מתכוון להחיות את להקת טראפיק. אז החלטתי לעשות גם משהו משלי, שיימשך רק מספר הופעות, והזמנתי למסע הזה את סטיבי ואת חברו ללהקת טראפיק, כריס ווד". בראיון אחר סיפר כי התכנון המקורי היה שבליינד פיית' יופיעו באנגליה ודלייני ובוני, הצמד הנשוי שהעסיק נגנים מהשורה הראשונה, ישמשו כלהקת החימום. אבל כשחזר מחו"ל גילה שכל הסיבוב הזה בוטל וקלפטון נטש את הספינה.


האלבום הראשון הוקלט ב-15 בינואר ברויאל אלברט הול שבלונדון. זו ההופעה השנייה של הלהקה, אחרי הופעה שלושה ימים לפני כן באולם 'טאון הול' שבבירמינגהם. הלהקה הייתה בשלב הזה סוג של סופרגרופ - עם סטיבי וווינווד, הבסיסט ריק גרץ', הגיטריסט דני ליין (לשעבר מהמודי בלוז ובעתיד בלהקת כנפיים עם מקרטני), האורגניסט גרהאם בונד ונגן כלי הנשיפה מלהקת טראפיק - כריס ווד. בעמדת התופים היה פיל סימן - מתופף ג'אז שלימד שנים לפני כן את בייקר על מוזיקה אפריקאית וגם כיצד להזריק הרואין לוורידים.


בייקר בספרו האוטוביוגרפי: "ערכנו חזרות במשך זמן רב והמופע הראשון שלנו עבר היטב. חוץ מהעובדה שהמשטרה הגיעה לעצור את גרהאם בונד בגלל אי תשלום כלשהו. בעוד השוטרים גוררים אותו הרים דני ליין חבילת סיגריות וקרא לעברו - 'הנה גרהאם, כמה סיגריות בשבילך'. לאחר מכן התיישבנו לעשן כשגילינו שדני נתן בטעות לגרהאם את מלאי הג'וינטים שלנו. למזלו של גרהאם, השוטרים נתנו לו להיכנס עם הסיגריות ולעשן בתא. שם הוא גילה את מה שקיבל מדני ונאלץ במשך שעה לבלוע את כל תכולת הקופסה. כשהגיע הזמן להופעה השנייה - הוא הגיע כולו בחיוכים עדיין מהשפעת הסם".


בתקליט יש כ-80 דקות של שירים מקוריים עם עיבודים לשירים ישנים. בייקר החליט הפעם ללכת על גישה פתוחה יותר ופחות מחייבת. הלהקה הזו יכלה להתקיים אצלו לשתי הופעות בלבד. הפעם הוא לא חיפש את המחויבות הנוקשה שהייתה בלהקותיו הקודמות.


העסק היה כה מלהיב עד שכל חברי ההרכב הסכימו להמשיך אחרי ההופעה המוקלטת - חוץ מסטיב ווינווד וכריס ווד, שהעדיפו להתמקד בלהקת טראפיק אותה הקימו מחדש.


התקליט מתחיל עם ג'אז מתקדם בשם DA DA MAN. לאחר מכן יש גירסה איטית ומעניינת לשיר ישן שגרהאם בונד נהג לבצע בשם EARLY IN THE MORNING. אך יש בתקליט זה בעיה שצצה בכל אלבום בהופעה בו נכח בייקר - סולו תופים. לא כל מה שקיים בהופעה חיה צריך להישמע אנרגטי ומלהיב גם בוויניל. לצערי סולואי התופים של בייקר לא עושים לי את זה בוויניל. וגם הסולו שלו פה, עם שיר של CREAM בשם TOAD, הוא בזבוז של זמן.


צליל ההקלטה לא משובח אך מעביר את אווירת ההופעה באופן משקף.


הנה מה שהעיתונים של אז כתבו בביקורתם:

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם במאי 1970: "התקליט נופל כנראה בגלל שזו הקלטה חיה או אולי כי זה אלבום כפול עם רק שמונה קטעים ארוכים מדיי. לעיתים נשמע התקליט חובבני, אך אם מנגנים אותו בווליום גבוה - הוא עשוי להלהיב".


עיתון BEAT INSTRUMENTAL כתב ביולי 1970: "זה מאכזב. בגלל שציפינו ליותר לפי הרכב המוזיקאים פה. חיל האוויר הזה אנרכיסטי מדי מכדי להיות מהודק. זה חבל מאד. חטיבת כלי הנשיפה נשמעת לעיתים לא בסולם ולא בקצב. השירה חלשה ואיכות ההקלטה חלשה גם כן".


בייקר הצליח להקליט אלבום נוסף תחת המותג 'חיל האוויר', עם הרכב מצומצם יותר - לפני שהחליט לעזוב את אנגליה ולהתגורר בניגריה, שם עסק בפעילות מוזיקלית בעלת שורשים אפריקאים (עם פיילה קוטי, שהיה אחד המובילים בתחום) וגם בהקמת אולפן הקלטות.


ב-30 במרץ בשנת 1968 שיחררה להקת הזומביס הודעה רשמית על התפרקותה.



הבסיסט, כריס ווייט: "לא ידענו שאנו הולכים להתפרק, בעת שהקלטנו את התקליט האחרון שלנו, ODESSEY AND ORACLE. אבל כשהתקליט לא זכה לקבלת פנים טובה מהקהל, היו חברים בלהקה שאיבדו עניין. זה היה הקש ששבר את הגב שלנו. חברת התקליטים לא אהבה את התקליט שעשינו ובכלל לא רצתה להוציאו. קולין (בלונסטון הזמר), פול (אטקינסון הגיטריסט) ויו (גראנדי המתופף) באו אליי ואמרו שאין להם אפשרות להמשיך להתקיים מהכסף שבקושי נכנס".


ההודעה על הפירוק באה ביום זה בעיתון דיסק אנד מיוזיק אקו, עם דבריו של הקלידן, רוד ארג'נט: "הרגשנו שאנו עומדים במקום. לא התקדמנו ממש מוזיקלית כלהקה. החלטנו לפרק את העניין גם אם מה שעשינו יהפוך להיות להיט גדול".


כך לא זכו חברי להקת הזומביס ליהנות יחדיו בזמן אמת מהצלחת השיר TIME OF THE SEASON. הלהקה הייתה מפורקת בזמן שהשיר הזה התנגן ללא הרף בתחנות הרדיו השונות.


ב-30 במרץ בשנת 1969 יצא התקליט הכפול של הבי ג'יז, שנקרא ODESSA. התקליט הזה גרם לפירוק הלהקה.



שלושה אלבומים מוצלחים ועוד כמה סינגלים שפיארו את מצעדי הפזמונים. ההרכב אז כלל את שלושת האחים בארי, מוריס ורובין גיב. ביחד עם וינס מלוני הגיטריסט וקולין פטרסון המתופף. הפופולריות שלהם הייתה בשיאה והם נחשבו בעיני רבים לביטלס הבאים. ההפקות באלבומיהם היו עשירות ואף ניסיוניות. הלהיטים לא הפסיקו לנבוע. נראה כאילו הדרך של הבי ג'יז היא רק למעלה. ואז הגיע האלבום שנקרא ODESSA והרס הכל.


בזמנו סיפר פטרסון המתופף את דעתו על האלבום לעיתון רקורד מירור: "אנשים מאד רגשניים כלפיו. או שמאד אוהבים אותנו או ששונאים אותנו. טרם הגענו למצב בו ישבחו כל דבר שלנו. לכן עלינו להמשיך ולהיות מסחריים. אני די שמח עם האלבום שהוצאנו. ברור שלא כל השירים שבו מוצאים חן בעיני. זה טבעי כשיש לך אלבום כפול. יש המון שירים, אך באופן כללי זה מראה כי אנו מתקדמים. יש שיר אחד שממש מאכזב אותי והוא נקרא EDISON. הוא נשמע יותר מדי כמו הבי ג'יז, כשהם היו באוסטרליה. אבל אני שמח שיש גיוון רב באלבום. התיכנון המקורי היה להקליט את זה בארה"ב והקונספט היה אמור להיות בו על אמריקה וצורת החיים בה. השירים שאני מעדיף בו הם השירים שיש לי יד בהפקתם. אין לי מושג מה מהם יהפוך ללהיטים, כי בזמנו חשבתי שהשיר I STARTED A JOKE לא יהפוך ללהיט ושגיתי. אני מאמין שהכישרון של האחים גיב עוד לא הגיע למיצוי".


הלהקה הגיעה ליצירת האלבום הזה כשהיא תשושה ברמות קשות. חבריה היו על סף קריסה נפשית ופיזית, כתוצאה מסיבובי הופעות והקלטות בלתי פוסקים. העבודה על ODESSA החלה ביולי 1968, ומשם העניינים החלו להסתבך. השבר הראשון בלהקה קרה באוקטובר כשמלוני הגיטריסט פרש. מלוני הרגיש שהסוף של הלהקה קרב. הופעות החלו להתבטל עקב מכירות כרטיסים דלות. ומלחמות אגו החלו לבעבע בתוך הלהקה.

התאומים רובין ומוריס כבר לא ראו באחיהם הגדול בארי כדמות הגדולה שאמורה לקבוע הכל. רובין היה מתוסכל מאד מזה שבארי קיבל את רוב תפקידי השירה. מה גם שהמנהל שלהם (רוברט סטיגווד) התעקש שהשירה של בארי היא מה שהוא בעיקר צריך באלבומי הלהקה. סטיגווד טען שהקול של בארי יותר מסחרי מזה של רובין.


סטיגווד היה באותה התקופה גם המנהל של להקת CREAM. וכש-CREAM שיחררו בהצלחה רבה את אלבומם הכפול WHEELS OF FIRE - סטיגווד החליט שגם הבי ג'יז צריכים להוציא אלבום כפול. לקחו שישה חודשים של עבודה עד שהאלבום ODESSA הושלם. זה נחשב כמו זמן נצח בתקופה ההיא, בה כל אלבום וסינגל נעשו בדרך כלל בזמנים קצרים. תהליך העבודה על האלבום יצר תככים ותסכולים שהביאו בסופו של דבר לשנאה הדדית.


לפיכך, האלבום הזה יצא כחטיבה המוזיקלית המוזרה והמאתגרת ביותר של הבי ג'יז עד לאותו הרגע. אלבום שאינו אחיד ברמתו. יש קטעים נהדרים לצד "פילרים" (FILLERS = קטעים פחות מעניינים שנועדו רק בשביל למלא חלל באלבום).


הרעיון המקורי היה לעשות אלבום שהוא בסגנון רוק-אופרה. השמות המקוריים שהוצעו לקונספט הרוק-אופרה היו AN AMERICAN OPERA ולאחר מכן MASTERPEACE. הבעיה הייתה שחברי הלהקה לא ישבו ברצינות על מנת לשרטט קו עלילתי לקידום העניין. לפיכך התוצאה הפכה למיש-מש של רעיונות.

ההרגשה של להקה בהתפוררות ריחפה בחלל האולפן לכל אורך הסשנים. אחת המריבות נסבה סביב איזה שיר ייצא כסינגל מהאלבום. רובין הפסיד עם שירו LAMPLIGHT לטובת שיר של בארי בשם FIRST OF MAY.


הקטע שפותח את האלבום (ונושא את שמו) הוא לטעמי הקטע הכי מתקדם ומקורי שהבי ג'יז יצרו עד אז. זוהי פתיחה שמהממת אותי בכל פעם מחדש בתעוזתה. אך בארי גיב הרגיש אז שהלהקה הולכת רחוק מדי משוק הפופ בו הם היו מלכים. בתסכולו הרב הוא הלחין שיר פופ שהפך ללהיט ענק עבור להקת ה-MARBLES (עם הסולן גרהאם בונט) בשם ONLY ONE WOMAN. בנוסף, בארי תיכנן להתחיל קריירה חדשה בתור שחקן.

באותה התקופה התחתנו שני האחים התאומים. מוריס גנב את ההצגה כשהתחתן עם הזמרת הכוכבת לולו. הקשר בין האחים החל להתפורר כשכל אחד מהם החל לבנות את חייו הפרטיים בנפרד.

רובין הוציא את תסכולו לתקשורת כשאמר בפירוש כי הוא, מוריס והמתופף פטרסון הפכו ללהקת הליווי של בארי.


בארי וסטיגווד הגיבו בחזרה כי רובין הוא פשוט דמות בעלת הפרעות נפשיות קשות. בארי ניסה באותה תגובה לרכך את המכה באומרו כי לרובין יש קול טוב יותר. אך הוא הוסיף מכה נוספת מיד לאחר מכן בכך שהאשים את אשתו החדשה של רובין, מולי, בהתערבות מוגזמת מדי בעסקי בעלה הטרי.


האלבום הכפול יצא בעטיפה מהודרת במרץ 1969. עיצוב העטיפה הוא אחת הסיבות שגרמו לעיכוב בצאת האלבום. זאת בשל ההוצאות הגבוהות להפקת העטיפה היוקרתית. בפעם הראשונה אין על העטיפה תמונות של חברי הלהקה. אפילו אין קרדיטים עם השמות המלאים שלהם. הבי ג'יז הרגישו כי האלבום יצא שונה לגמרי ממה שתיכננו. הגה הספינה נטה הצידה לכיוון הקרחון בזמן שחברי הלהקה רבו והתגוששו ביניהם.

רובין היה הראשון משלושת האחים לפרוש. הוא הוציא תקליטון מצליח בשם SAVED BY THE BELL. בארי טען כי הצעד הזה של רובין יהרוס לו את הקריירה. אך דווקא הסינגל הבא של הבי ג'יז TOMORROW TOMORROW נכשל לגמרי. בדצמבר 1969 פוטר מהלהקה המתופף קולין פטרסון. בארי הודיע שהוא גם הולך לקריירת סולו. העשור החדש יתחיל ללא הבי ג'יז.


למי שמחפש את הגרסה האולטימטיבית של ODESSA - היא יצאה בקופסה מהודרת של ארבעה דיסקים. זה כולל את כל האלבום בגרסאות המונו והסטריאו. ובנוסף גם הרבה בונוסים מהסשנים לאלבום. הקופסה מעוצבת באותה צורה בה יצא האלבום במקור - עטיפה אדומה עם מגע של קטיפה ואותיות זהב מובלטות.


פינת "על החיים ועל המוות" - 30 במרץ:



- בשנת 1941 נולד גרהאם אדג', המתופף של להקת המודי בלוז. ביום זה, בשנת 1967, נכנס אדג' עם להקתו בפעם הראשונה בהרכבה החדש (עם הזמר-גיטריסט ג'סטין היווארד והבסיסט ג'ון לודג') לאולפן ההקלטות והחבורה יצאה משם עם השיר FLY ME HIGH. הסינגל עם השיר הזה לא יצליח במצעד. אדג' מת בנובמבר 2021.


- בשנת 2013 מת המפיק פיל ראמון בגיל 79. ראמון הפיק אמנים רבים (כולל בילי ג'ואל בימי שיאו).


-בשנת 1943 נולד קן פוסי, הבסיסט של להקת LOVE האמריקאית הנהדרת. הוא מת ב-5 בינואר 1998.


-בשנת 2013 מת המפיק הידוע, פיל ראמון, מסיבוכים לאחר ניתוח עקב מפרצת באבי העורקים. בן 79 במותו. ראמון הפיק את רוב החומר של בילי ג'ואל. "אם לא הייתי פוגש את פיל כשפגשתי, כנראה שלא הייתה לי קריירה", אמר ג'ואל.


-בשנת 2023 מת ריי שולמן, הבסיסט בלהקת הרוק המתקדם, ג'נטל ג'יאנט.



ב-30 במרץ בשנת 2020 מת הזמר ביל וית'רס, בגיל 81. רבים מכירים אותו בעיקר בשלאגרים AIN'T NO SUNSHINE ו- JUST THE TWO OF US (עם גרובר וושינגטון ג'וניור), אבל יש לו הרבה יותר מזה.



אלבומו הראשון של הזמר ביל וית'רס הוקלט עוד כשעבד במפעל שייצר אסלות למטוסים. הקריירה המוזיקלית שלו החלה עם האלבום הזה, שיצא ביוני 1971, כשכבר הגיע לאמצע שנות השלושים, גיל שנחשב אז מופלג בקרב אמני מוזיקה. צילום עטיפת התקליט נעשתה במהלך הפסקת ארוחת צהרים באותו מפעל.


הלהיט הגדול של האלבום הזה היה AIN'T NO SUNSHINE, שזינק למקום ה-3 במצעד האמריקני וזיכה את וית'רס בפרס הגראמי עבור שיר הרית'ם אנד בלוז הטוב ביותר לשנת 1971. הדבר הזה הגיע לו בהפתעה גמורה כי התיכנון שלו היה שהשיר הפותח את האלבום, HARLEM, יהיה שיר התקליטון הראשי בעוד ש- AIN'T NO SUNSHINE תוכנן להיות בצד ב' הזניח שבו. שדרנים ברדיו התאהבו בצד השני, השמיעו אותו רבות והפכו אותו ללהיט ענק.


וית'רס סיפר על השיר הזה: "צפיתי בסרט שנקרא 'ימי יין ושושנים', משנת 1962. בסרט מגלמים לי רמיק וג'ק למון שני אלכוהוליסטים שגרמו לי לחשוב שלפעמים אתה מתגעגע לדברים שדווקא לא היו טובים במיוחד עבורך. זה פשוט משהו שצץ במחשבתי מהצפייה בסרט הזה, וכנראה משהו אחר שקרה בחיי שאני לא מודע אליו השפיע עליי גם כן לכתוב את זה".


וית'רס החל להקליט דמואים של שיריו עוד משנת 1967 ומימן אותם בכספו. היה זה מוזיקאי בשם ריי ג'קסון שהתלהב מהדמואים והעבירם לפורסט האמילטון, שהיה בנו של מתופף הג'אז צ'יקו האמילטון. המילטון העביר את הדמואים הלאה לקלארנס אוונד מחברת התקליטים SUSSEX, שאהב מאד את ששמע. התכנון המקורי היה שריי ג'קסון יפיק את האלבום הזה אך התחייבויות שלו לאמנים אחרים מנעו את זה. לכן הצמיד את וית'רס לבוקר טי, האורגניסט של להקת BOOKER T AND THE MG'S.


אין ספק שבוקר טי עשה עבודה נהדרת בהפקת האלבום. הוא הצמיד לקולו החם של וית'רס עיבודים מתאימים ומלאי עומק. המוזיקה השורשית של וית'רס קיבלה עומק גוספלי בזכות תפקידי כלי המיתר כששיר אחד בו, GRANDMA'S HANDS, הוקדש לסבתו שגידלה אותו ואת חמשת אחיו ואחיותיו לאחר שאביו מת כשהיה ממש צעיר.


לסשנים המוקדמים לאלבום השתמש בוקר טי בחברים מלהקת ה- MG'S: דונאלד 'דאק' דאן על הבס ואל ג'קסון ג'וניור בתופים. כמו כן התארח באלבום סטיבן סטילס במקום סטיב קרופר. אך בשלב מסוים חברת SUSSEX נתקלה במצוקה כלכלית ועצרה את תהליך הקלטת האלבום למשך חצי שנה. כשהעבודה חזרה לפעילות, איישו את חטיבת הקצב הבסיסט כריס את'רידג' והמתופף ג'ים קלטנר.


בוקר טי הנהיג אווירה רגועה באולפן, דבר שעזר מאד לוית'רס להירגע ולספק ביצועים ווקאליים נהדרים. אחד האורחים שהגיע לבקר באולפן במהלך ההקלטות היה גרהאם נאש. בכל פעם שוית'רס היה מתוסכל, התיישב נאש מולו ועודד אותו. לכן הזמר נדהם לגלות שכל האנשים שמסביבו, שיש להם קריירות מוזיקליות מפוארות, נמצאים באולפן ועושים הכל רק כדי לעזור לו - וזה עבד. וית'רס הפך עם אלבום זה לשם דבר.


ב-30 במרץ בשנת 1945 נולד אריק קלפטון. אז כיצד הוא חגג בעבר כמה ימי הולדת?



בשנת 1966 חגג קלפטון יום הולדת במסיבה שנערכה בבית אמן הבלוז הלבן, ג'ון מאייאל, בדרום-מזרח לונדון. אורחים במסיבה הם גם הזמרת לולו והמשורר פיט בראון (שבמהרה יכתוב שירים ללהקת CREAM של קלפטון). קלפטון נושא נאום לנוכחים ובו הוא מספר גם על הבחירות לראשות ממשלת בריטניה למחרת המסיבה, כשזו הפעם הראשונה שיותר לו להצביע, בהגיעו לגיל 21.


בשנת 1968, ביום ההולדת ה-23 של קלפטון, הופיעה להקת CREAM בדאלאס. אבל במקום לחגוג, קלפטון עייף מלהיות המתווך בין המתופף ג'ינג'ר בייקר לבסיסט ג'ק ברוס, כששני אלו רבים ללא הרף. במהלך אותו שבוע הוחלט לפרק את הלהקה.


בשנת 1969 חגג קלפטון את יום ההולדת באחוזתו וקיבל במתנה ממנהלו, רוברט סטיגווד, עדר קטן של פרות. במהרה פונה כל פרה לכיוונה בשטח הגדול של קלפטון כשהוא מנסה להחזירן להיות ביחד. ג'ורג' האריסון הגיע לאחוזה כשעמו עוגת יום הולדת. קלפטון פינק את עצמו במתנה עם בניית במה ועליה מגברים וכלי נגינה, כדי שכל האורחים המוזיקאים יוכלו לנגן ביחד. אפשר רק לדמיין איזה כיף היה שם.


ב-30 במרץ בשנת 1968 הופיעה להקת היארדבירדס (עם ג'ימי פייג') בתיאטרון אנדרסון שבניו יורק. ההופעה הזו הוקלטה למטרת הוצאה כתקליט חי, אך חברי הלהקה התנגדו בסוף להוצאתו.



התקליט יצא בסוף בשנת 1971, נגד רצון חברי הלהקה שהתפרקה בינתיים, על מנת לרכב על גל ההצלחה של להקת לד זפלין. פייג' אף ניסה למנוע את הוצאת התקליט באמצעים משפטיים. התקליט הזה, שנשמע דווקא מצוין, מכיל בין השאר גרסה מוקדמת לשיר DAZED AND CONFUSED, שאצל היארדבירדס נקרא I`M CONFUSED.


בשנת 1968 ידעה חברת התקליטים EPIC כי ימי להקת היארדבירדס, שחתומה בה, ספורים. מכיוון שבחברת תקליטים אוהבים בעיקר ביזנס, ראו כי רעיון להקליט את הלהקה בהופעה לתקליט הוא גם זול להפקה וגם יכול להיות להיט רווחי. המטרה של החברה להקלטה הסתמנה על הופעה בתיאטרון 'אנדרסון', בתוספת כמה קטעים אולפניים שיוקלטו שבוע לאחר מכן באולפני 'קולומביה'. אך הבעיה הגדולה בסיפור החלה כשחברת התקליטים החליטה להקליט את ההופעה ממש בסמוך להתרחשותה.


התיאטרון המדובר היה מקום קר וחשוך בניו יורק. התאריך נקבע ל-30 במרץ. עם להקת החימום 'האחים צ'יימברס'. לאחר מכן האחים המחממים ביטלו את הופעתם כחימום שם. לא היה צורך בחימום שם.


הכרטיסים נמכרו כולם מראש. אורך ההופעה של הלהקה נקבע ל-45 דקות. הקהל באותו ערב היה נרגש ביותר. אנשים נתלו בידיהם מהמרפסות שבקומה השניה של האולם. נציג מטעם חברת התקליטים הגיע לפני ההופעה לבשר לחבריה כי ההופעה תוקלט. הדבר לא התקבל בשמחה אלא בכעס מתון. אך חברת התקליטים לא הצטיידה כראוי להקלטה שכזו ושלחה את הצוות שלה עם טייפ הקלטה רעוע מתוצרת 'גרונדיג. אותם אנשים תלו (באופן חובבני) מיקרופונים על הווילונות שהיו על הבמה. נראה כי ההקלטה שיצאה מכך לא שיקפה כלל את האנרגיה שהייתה על הבמה, וחברי הלהקה פסלו את הוצאתה באופן מיידי. בין השאר כי הוחלט בחברה להעצים את אנרגיית ההופעה עם שתילת קולות מוגזמים של קהל. עד כדי הוצאת כל אמינות של ההקלטה כדוקומנט משקף. כמה מאות שנכחו במקום זכו להקשיב להופעה אנרגטית מאד, שכללה בין השאר ביצוע מחשמל לשיר DAZED AND CONFUSED של ג'ייק הולמס (שזכה פה לשם חדש - I'M CONFUSED). החצי השני של המופע החל להציב בעיות בגיטרה של פייג' שיצאה מכיוון. אך הדבר לא פוגם בהנאת ההאזנה להקלטה הזו.


שלוש שנים לאחר שנפסלו ההקלטות הן נתגלו מחדש. ג'ימי פייג', הגיטריסט שניגן בהקלטה, כבר היה בשלב אחר ומצליח הרבה יותר עם לד זפלין. בחברת התקליטים לא היססו והוציאו את ההקלטה הזו עם עטיפה שבישרה כי הלהקה שמנגנת בתקליט כוללת את ג'ימי פייג'.


שבוע לאחר צאת האלבום (בספטמבר 1971) נחתה בחברת התקליטים תביעה מצד פייג' לחדול מהדפסתו ושיווקו. ההדפסה חדלה והעותקים שנשארו בחוץ הפכו לפריטי אספנים.


ג'ימי פייג' סיפר אז לעיתון המוזיקה 'זיג זאג': "אם הקשבתם לתקליט הזה אז אתם ודאי מנחשים מדוע עצרתי את הדפסתו. דברים מהסוג הזה קורים כל הזמן בתעשיית המוזיקה. מה שקרה הוא שחברת התקליטים EPIC שאלה אותנו אם מתאים לנו להקליט תקליט בהופעה חיה. הסכמנו בתנאי שהתקליט ייצא לאור רק אם יישמע טוב. כמובן שהתקליט יצא רע. מי שהקליט אותנו הציב רק מיקרופון אחד מעל התופים. ומיקרופון נוסף הוא הציב מול מגבר הגיטרה הלא נכון. זה נשמע לנו כבדיחה. אבל האיש הציב את המיקרופונים ואמר לנו שאין מה לדאוג כי אפשר לפתור את הכל באולפן לאחר מכן. כשבאנו להקשיב למאסטר - נחרדנו לגלות כי הוא צירף להקלטה קולות של מחיאות כפיים מושתלים. זה נשמע כמו קהל שהוקלט במופע קרבות שוורים ולא במופע רוק. אני מקווה שאנשים יקבלו את התקליט בהתאם - כחתיכת חרא. מיד לאחר אותה הופעה החליטו קית' רלף וג'ים מקארטי לפרוש מהלהקה. שני אלה היו בקטע של סימון וגרפונקל. ניסיתי לשכנע אותם להישאר ושנקליט את השירים שהם כתבו במסגרת הלהקה שלנו אבל הם לא הסכימו. קית' היה המתנגד הראשי. ואז הוא הוסיף ואמר דבר שצרם לאוזניי - 'הקסם בלהקה הזו פג ברגע בו אריק קלפטון פרש ממנה'. אני תמיד חשבתי שהחומר הטוב ביותר של הלהקה היה בימיו של שג'ף בק, שהחליף את קלפטון".


חמש שנים לאחר מכן החליטה חברת התקליטים CBS (החברה הגדולה בה היה הלייבל EPIC) לבצע צעד דומה. הפעם זה היה סוג של נקמה מטעם ראש החברה, קלייב דייויס, על כך שפייג' לא חתם עמו עם לד זפלין כשרק התחילה בסתיו של 1968. דייויס חשב כי היארדבירדס התפרקו אך שירותיו של פייג' לחברה שלו עדיין בבעלותו. מנהלה החדש של לד זפלין, פיטר גראנט, הודיע לדייויס כי זפלין היא מעתה יישות עצמאית וכי פייג' לא חתם לחברה הזו כאמן סולו אלא כחבר בלהקה שנקראה יארדבירדס והתפרקה. דייויס לא שכח את העלבון הצורב שחש אז והחליט בשנת 1976 לרכב על גל ההצלחה של הלהקה שהחמיץ. התקליט הזה שהוציא לא נמכר בחנויות התקליטים המסודרות אלא בסופרמרקטים או בתחנות דלק.


גם כאן נחתה תביעה מצד פייג' בדיוק שבוע לאחר מכן. הפעם בתוספת סכום של שני מיליון דולר. דבר מעניין הוא שאין כלל טופס שמצביע על פייג' כבעלים של ההקלטה הזו. כך שהוא תבע רק בגלל ששמו הונצח על העטיפה ללא רשותו. בעיה נוספת היא שפייג', בתביעותיו, לא טרח כלל לכלול גם את שאר חברי היארדבירדס אלא התנהג כאילו ההקלטה הזו שייכת לו בלבד. בדצמבר של שנת 2000 הייתה אמורה להיערך פגישה ליישור ההדורים בין פייג', ג'ים מקארתי המתופף, כריס דרג'ה הבסיסט ונציג ממשפחתו של הזמר קית' רלף. אך פייג' ביטל את הפגישה.


שנה לאחר מכן הציע פייג' להוציא תחת חסותו את ההקלטה, כולל שיפור הצליל מצדו, ולשלם לאחרים סכום תמלוגים קטן. עורכי הדין של שלושת הצדדים האחרים דחו את ההצעה המעליבה.


תיאטרון אנדרסון נסגר בתחילת הסבנטיז לאחר ניסיון כושל להפכו לאולפן חזרות. המבנה נשאר נטוש עד שנות התשעים, כשאוניברסיטת ניו יורק קנתה אותו ושיפצה אותו כמשרדים שלה. ג'ים מקארתי המתופף הגיב על ההקלטה שנים לאחר מכן: "אני לא חושב שההופעה הייתה רעה כמו שפייג' מצייר אותה. אני חושב שפייג' אובססיבי להעיף אותה מהרדאר בגלל שיש בה ביצוע שלנו ל- DAZED AND CONFUSED שהוא די זהה למה שהוא עשה אחר כך עם זפלין".


פרט טריוויה מעניין - אחד השירים שהוקלטו באולפן עם הלהקה מיד לאחר ההופעה בתיאטרון אנדרסון נקרא KNOWING THAT I'M LOSING YOU. הוא הוקלט ב-4 באפריל 1968. בשנת 1970 הפך השיר להיקרא TANGERINE ויצא באלבומה השלישי של לד זפלין. אך גם פה יש בעיה של גניבה מוזיקלית. המתופף ג'ים מקארטי טען כי המילים לשיר המקורי של היארדבירדס נכתבו על ידי קית' רלף. השיר הזה לא נרשם בזכויות יוצרים ופייג' ידע כי אין לו בעיה לשנות טיפה את המילים ולהוציאו מחדש עם זפלין כשהקרדיט הפעם הולך לו בלבד. זה השיר היחיד בו פייג' רשום ככותב מילים בקטלוג של זפלין, למרות שחלק מהמילים פה אינן שלו.


ב-30 במרץ בשנת 1973 יצא תקליט פיוז'ן חדש לקלידן הג'אז, הרבי הנקוק, ושמו SEXTANT.



לאחר שהיה פסנתרן בלהקת המנהיג והחצוצרן הג'אזי, מיילס דייויס, ובין לבין יצר תקליטי ג'אז חשובים בסיקסטיז, יצא הרבי הנקוק בתחילת הסבנטיז לדרך עצמאית לגמרי. מתקליט לתקליט הוא חצב את דרכו היצירתית קדימה כשלא פעם הוא טובל במימי הפיוז'ן המאד אופנתי (אך לרוב לא מסחרי) של אז.


החיים כמוזיקאי פיוז'ן לא היו קלים עבור הרבי ולהקתו אז; סיבוב ההופעות באירופה לא הותיר ללהקה זמן רב לשינה, כי החברים נאלצו לנסוע למרחקים ארוכים מאד רק כדי לעשות הופעה ותמורת סכום לא גבוה. הם נסעו יחד בטנדר וכחטיבה אחת הקימו את כל הציוד על הבמה, כולל מערכת הגברה. בסוף כל הופעה פורק הציוד והועמס לטנדר ומשם להופעה הבאה. זה היה רחוק מחיים קלים.


עם קושי זה, ועם רצון ליצור מוזיקה טובה, עבדה הלהקה על צלילים חדשים.

הנקוק בספרו: "לתקליט החדש, שקראנו לו 'סקסטנט', היו לנו רק שלושה קטעים. אבל הפעם שיניתי את אופן המבנה שלהם. רציתי שיהיו יותר ניגודים, עיבודים משכנעים יותר, למשוך יותר מאזינים. ובפעם הראשונה היו לנו סינטיסייזרים לאורך כל התקליט. העיבודים היו מסובכים, אז עשינו חזרות חודשים לפני הכניסה לאולפן. לקטע אחד, HIDDEN SHADOWS, היה משקל קצבי שהשתנה מתיבה לתיבה, כך על פני ארבעה תיבות, ולאחר מכן חזר על עצמו, אז תרגלנו את זה שוב ושוב עד שהגענו לנקודה שבה יכולנו פשוט להרגיש את זה בלי שנצטרך לספור פעימות בראש שלנו. רציתי להשתמש בתבנית זו כפלטפורמה ולאחר מכן לבנות עליה את אלתורי הסולו, אבל קשה לאלתר כשצריך להתמקד בספירת הפעימות.


אחרי שבועות של חזרות סוף סוף הגענו למקום שבו יכולנו לנגן את זה בשינה שלנו. ואז התחלנו לנגן את זה מהר יותר ויותר. היינו עושים אלתורים ואפילו לא צריכים לחשוב יותר מדי על הקצב. זה הרגיש כל כך טבעי שהתחלנו להוסיף עוד כלי הקשה. זה היה מבנה סאונד יפהפה.


כל התקליט היה כזה, שקיוויתי שיפנה ליותר קהל. בשלב זה, המוזיקה שלנו עדיין דרשה האזנה די פעילה, אבל היו להקות ג'אז אוונגרד אחרות שבהשוואה אליהן, היינו יותר מיינסטרים. אבל למרות שהייתה לי תקווה רבה בנוגע לתקליט הזה, זה עדיין לא הגיע לסוג המכירות שחברת התקליטים קיוותה".


ב-30 במרץ בשנת 1970 יצא האלבום BITCHES BREW של מיילס דייויס. זה האלבום שהביא לו את הפריצה המיוחלת לעולם הרוק.



דייויס היה אחת הדמויות הכריזמטיות, הצבעוניות, הגאוניות, חסרות המנוחה והמשפיעות שידע עולם המוזיקה. הוא סלל קריירה של למעלה מחמישים שנה מחוץ לקופסא, קרוב ביותר אם לא על הקצה ממש. מיילס דיויס הינו תופעה בעלת השפעה עצומה על דורות של מוזיקאים ומאזינים. ענק ב-ע' הידיעה!

והאלבום BITCHES BREW הוא לא פחות ממהפנט ואין אוסף ג'אז (או ג'אז-רוק) אמיתי שיכול להתהדר בעצמו ללא אלבום זה. שישה קטעים מיוחדים יש כאן עם חצוצרה מהדהדת להפליא שהיא והנושף בא הגיעו לפתוח אפשרויות חדשות. אחד מאלבומי הפיוז'ן המכוננים שמשלב סולואים של ג'אז עם מקצבי רוק. אלבום זה נועד לאלו שמחפשים הרפתקאות. מיילס דייויס היה הרפתקן.


באלבום כפול זה הוא העסיק נגנים רבים. כשנשאל על ההבדל בין הרכב גדול שכזה מול ההרכב המצומצם שהיה לו חמש שנים לפני כן, צחק מיילס: "אתה יודע, זה הרבה יותר כיף לדפוק כמה כלבות מאשר כל הזמן את אותה כלבה...".


כשאריק קלפטון השתתף בחידון של עיתון 'מלודי מייקר' בו משמיעים לו תקליטים, מבלי שיידע של מי הם, כך הגיב לתקליט BITCHES BREW: "זה נשמע לי כמו מיילס דייויס או דוקטור ג'ון. האם זה החדש של מיילס דייויס? לא שמעתי אותו מעולם לפני כן. מי המתופף פה? טוני ויליאמס? אפשר לראות את העטיפה? אני מאד רוצה לנגן עם מיילס דייויס. זה יכול להיות אתגר מדהים. אבל התחמקתי כמה פעמים מאפשרות שכזו. אני לא יודע אם אני ברמה של לנגן לצד מוזיקאי שכזה. יש לו מוזיקה שנמנעת מהמובן מאליו".


בספרו האוטוביוגרפי והנהדר סיפר מיילס על כמה רגעים שלו בעולם הרוק: 'באוגוסט 1970 הופעתי בפסטיבל האי ווייט. המפיקים שם ניסו לעשות משהו שיחקה את פסטיבל וודסטוק ולכן הזמינו לשם את כל כוכבי הרוק. אנשים הגיעו מכל העולם לפסטיבל. מעולם לא ראיתי כמות כה גדולה של קהל כשהופעתי. אומרים שהיו שם כ-350,000 איש. באותם ימים נשענה המוסיקה שלי על מקצבים וכלי הקשה ונראה שהאנשים בקהל אהבו את ששמעו. ג'ימי הנדריקס היה שם. הייתי אמור להיפגש עמו מיד לאחר מכן בלונדון כדי לדון באלבום משותף שהחלטנו לעשות. זה היה אחרי ניסיון ראשון לעשות אלבום, עם המפיק אלן דאגלס, שלא עבר את משוכת התכנון הראשוני.


ג'ימי ואני נהגנו לג'מג'ם רבות בבית שלי. אבל הדרכים מהפסטיבל ללונדון היו פקוקות לגמרי והפגישה המתוכננת שלנו לא התממשה. כשהגעתי ללונדון - ג'ימי כבר לא היה שם. המשכתי לצרפת, כדי להופיע את ההופעות שנקבעו לי ומשם בחזרה לניו יורק. לקראת סוף ספטמבר התקשר אליי המתזמר גיל אוונס וסיפר לי שג'ימי אמור להגיע אליו והאם ארצה להצטרף לפגישה. ברור שהסכמתי. חיכינו לבואו של ג'ימי כשגילינו לפתע כי הוא מת בלונדון.


הבחור נחנק מהקיא של עצמו. זו חתיכת דרך לסיים את החיים בעולם הזה. עד עכשיו אני לא מבין מדוע לא אמרו לו לא לערבב אלכוהול עם כדורי שינה. החרא הזה הרג כך את מרילין מונרו ועוד חברים טובים שלי. המוות של ג'ימי עיצבן אותי מאד, כי הוא היה ממש צעיר והיה לו עוד כל כך הרבה מה לתת לעולם המוסיקלי שלנו. החלטתי שאני הולך ללווייה שלו, שנערכה בסיאטל. למרות ששנאתי ללכת להלוויות. הלוויה הזו הייתה נוראית ובמהלכה נדרתי שלא אלך יותר ללוויות - ואכן כך עשיתי מאז.


הכומר הלבן שהנחה את הטקס אפילו לא ידע לבטא את שמו של ג'ימי כראוי. הוא כל פעם שינה את שמו. זה היה מביך ביותר. חוץ מזה, הבן זונה הזה לא ידע בכלל מי זה ג'ימי הנדריקס ומדוע הוא כה חשוב. אני ממש התביישתי באופן בו הנדריקס קיבל בלווייתו טיפול כה רע".


באוגוסט של שנת 1969 עמוסת הארועים נכנס מיילס דיויס לאולפן עם קבוצת נגנים צעירה ורעבה והקליט את אחד האלבומים המהפכניים ביותר שידע הג'אז (לפחות לטענת מגזין הג'אז הנחשב "דאון ביט"). זה האלבום BITCHES BREW שיצא באפריל 1970 ועד היום נחשב כאירוע מוזיקלי מכונן ומהפכני לא רק בג'אז, אלא גם ברוק ובעולם המוזיקה בכלל.


קצת מאד (מאד מאד) הסטוריה:

ההיסטוריה על קצה קוצה של שן מזלג אחת גורסת כי מיילס דיויס (1926-1991) התגלה כחצוצרן צעיר ע"י הסקסופוניסט צ'ארלי פרקר והחצוצרן דיזי גילספי, שניים מאבות המזון של סגנון הבי בופ. מילס התפרסם במסגרת הביג בנד של גילספי ובהרכב פרקר בימי אותה המהפכה. על יד הסולואים העמוסים של פרקר בלט סגנונו המינימליסטי של מיילס אותו ימשיך לפתח ולשכלל כל שנות פעילותו. צליל החצוצרה של מיילס מתאפיין בהיותו לירי, נמשך ומרחף, מזוהה וייחודי, כשהוא דואג לרוב לשים עמעם בחצוצרתו.


דרכו המוזיקלית של מיילס רצופה בחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות, סגנונות והשפעות שבהשראתן הלך והשתנה. דרך זו זיכתה אותו בכינוי 'הפיקאסו של הג'אז', בפיו של דיוק אלינגטון. מיילס ניחן ביכולת לזהות מגמות בהתהוות על סף פריצה, לאמצן, לפתחן ולהוביל בהטמעתן. כמנהיג הצטיין מיילס דיויס גם בזיהוי כשרונות צעירים ומבטיחים ושילובם בהרכביו. להלן רשימה חלקית: ביל אוונס, דייב הולנד, ג'ו זווינול, וויין שורטר, הרבי הנקוק, צ'יק קוריאה, ג'ון מקלפלין, טוני ויליאמס, רון קרטר. עבור חובבי הרוק בלבד, השמות לא אומרים הרבה. עבור אוהבי הג'אז? מדובר בענקים אמיתיים.


בחינה מהירה מראה כי לאורך הקריירה שלו ניגן מיילס תמיד עם אותה שכבת גיל של נגנים צעירים ממנו שניצוצות של אש בעיניהם ובנפשם רצון לשנות ולחדש. גם כשצעד את צעדיו הראשונים כנער בן עשרה וגם בעשור החמישי לחייו (בו אנו עוסקים כאן, באלבום כפול ומיוחד זה) ניגן מיילס בעיקר עם כשרונות צעירים ומבטיחים בשנות ה-20 לחייהם.


מבחינה פוליטית, מיילס היה שחור גאה, פעיל בתנועת המחאה נגד הגזענות ואף תמך בבדלנות שחורה ויניקה ממקורות התרבות האפריקאים. זה כמובן לא הפריע לו, והוא תמך גם ביניקה ממקורות מימון לבנים, כמה שיכל. הוא נוהל והופק למשך רוב הקריירה ע"י לבנים. ומדוע חשוב לציין את זה? כי מיילס לא ידע לומר תודה וניכס את כל הקרדיט לעצמו.


בקריירה תזזיתית, מגוונת ומצליחה היה מיילס דייויס מחלוצי, מובילי ו/או יוזמי מספר מהפכות בתחום הג'אז: הבי בופ, ה-COOL JAZZ, הזרם השלישי (שילוב של ג'אז וקלאסי), ההארד בופ, הג'אז המודאלי והפיוז'ן. הוא אולי לא המציא אך היווה את חוד החנית בהפצת המסרים.


יוני 1970. חצוצרן הג'אז הידוע, מיילס דייויס, נראה רחוק מתחום הג'אז. הוא לבוש ככוכב רוק (בהשפעתה של אשתו הטריה והצעירה שהעריצה את הנדריקס וסליי סטון) והחל לנגן במקומות של קהל שוחר רוק. שלושה חודשים לפני כן יצא לחנויות אלבומו הכפול, BITCHES BREW, שהמם את עולם הג'אז וקירב את עולם הרוק לצלילים החדשניים והמיוחדים שבו. מיילס החל להתקרב גם לכוכבי הרוק של התקופה. אחד התיכנונים היה לערוך מופע חד פעמי ביולי 1970 - עם מיילס, אריק קלפטון, ג'ק ברוס, ג'ון מקלאפלין, האורגניסט לארי יאנג והמתופף טוני וויליאמס. ארבעתם ביחד על במה אחת. נשמע כמו חלום טוב, נכון? המיקום של ההופעה נקבע ל- RANDALL'S ISLAND FESTIVAL, בתאריך 17 ביולי 1970. עם זאת, הרעיון כמעט ונפל אז (ודפי ההיסטוריה מוכיחים כי אכן נפל בהמשך הדרך..).


מיילס, שלא פגש מעולם את קלפטון עד לאותו רגע השיחה, הסביר: "אני ממש לא רוצה להיות כוכב פופ. הידיעה על עניין ההופעה שלי עם קלפטון מנסה למשוך אותי לשם בכוח. אחרי שלושים שנה בעסקי המוסיקה, הדבר היחיד שיוסיף חשיפה מיוחדת לשמי הוא אם ארצח מישהו. אני ממש לא צריך גימיקים כמו הופעה עם קלפטון כדי לשווק את שמי". כשמיילס קרא לראשונה את הידיעה על ההופעה הזו, הוא חשב להתקשר מיד למארגני הפסטיבל ולבטל את העניין. לאחר שנרגע קצת, הוא חשב שוב והחליט להשאיר את העניין, כי גם כך מדובר בהרכב שהוא ברובו מתחום הג'אז שלו. מיילס: "אנחנו נעשה את המופע כפי שתוכנן. ללא ענייני אגו מיותרים". הדבר היחיד שהטריד אותו הוא עוצמת הנגינה של קלפטון וברוס. זאת כי הקשיב לאחרונה לאלבום של להקת 'קצפת' וחש כי השניים לא יודעים לנגן בשקט "אם שני אלה ינגנו חזק - אני אתחבר עם החצוצרה שלי לאחד המגברים ואראה להם מה זה.."


ביולי 1970 קיבל מיילס הזמנה, מצד להקת 'דם, יזע ודמעות', להופיע עמה במדיסון סקוור גארדן, ב-25 ביולי 1970. אך ההזמנה התקררה מהתלהבותה עקב התבטאות של החצוצרן נגד הלהקה, כי היא רחוקה מלהיות הלהקה המטריפה שהוא פעם חשב שהיא. מיילס חש כי הלהקה חסרה נגני סולו טובים. העסק נפל גם בגלל הדיונים סביב שכרו של מיילס, במידה ויבוא לנגן עם הלהקה ההיא. מיילס: "אני לא תאב בצע, אך אם הם כה להוטים לארח אותי - אז שישלמו בהתאם".


הרולינג סטון בביקורת מאז על האלבום של מיילס: "המוזיקה של מיילס ממשיכה לגדול ביופיה, בעדינותה ובגדולתה. האלבום הוא הרחבה נוספת לרעיון הבסיסי שהוא חקר בשני אלבומיו הקודמים. התיעוד הוא שלב נוסף בתהליך האבולוציה הבלתי פוסק שעבר מיילס מאז שנות הארבעים. האיש לא מפסיק לנוח על זרי הדפנה ומונע קדימה באופן יצירתי שאינו משתווה לאף אחד אחר בהיסטוריה של המוזיקה האמריקנית.

הדבר הנפלא בהתקדמותו של מיילס הוא שהוא מעודד אחרים לגדול איתו. במסגרת הצליל שלו יש די והותר מקום למוזיקאים שלו ולמאזינים שלו להמשיך אחר החזונות המיוחדים שלהם. כשמסתכלים אחורה על ההיסטוריה של ההרכב של מיילס, אנו מוצאים את ג'ון קולטריין, קאנונבול אדרלי, ביל אוונס, טוני וויליאמס, רון קרטר, וויין שורטר. נראה שהוא תמיד בוחר את הג'אזמנים הצעירים הטובים ביותר במדינה ואז נותן להם את החופש לפתח אופני נגינה ייחודיים משלהם. מיילס ידוע כאחד שדורש משמעת חמורה, אך מעולם אינו עריץ. כאשר אדם הופיע עם הקבוצה מספיק זמן כדי להשיג בסיס יציב, הוא עוזב את מיילס כענק.


ההרכב הנוכחי של מיילס דייוויס הוא בהחלט לא יוצא מן הכלל למסורת זו. יש כאן כישרון טהור יותר מאשר בכל קבוצה מסוג כלשהו שמופיעה כרגע. הפסנתר של צ'יק קוריאה מלא בחידושים טכניים ומושגיים, עד שנלכד בין תחושת פליאה לשאלה המכרסמת, 'מעניין איך הוא עושה את כל הדברים האלו?'. זה היה לפני כשנה שמבקר עיתון דאון ביט ניסה להבין את הנגינה של צ'יק ובסוף הוא נתן לו ציון של 'אין כוכבים' והתלונן עד כמה זה היה רחוק.


הבס של דייב הולנד והתופים של ג'ק דג'ונט מניחים את הדפוסים הקצביים האמורפיים לצליל המחושמל של מיילס. אם לנסח זאת בקצרה, הבחורים האלו גילו דרך חדשה לבשל, ​​דרך שנראית טבעית כמו כל מה שג'אז ידע אי פעם.


האלבום הזה הוא מקום נפלא להתחיל בו את המסע עם מיילס. המוזיקה הזו כל כך עשירה בצורתה ובחומר שהיא מאפשרת ואף מעודדת דמיון גואה של כל מי שמאזין. אם תרצו, תוכלו לחוות זאת כשטיח עצום של צלילים העוטף את כל ישותכם".


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page