רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-28 במרץ בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-28 במרץ (28.3) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני מקווה שגרהאם נאש רואה בי ידיד נאמן. כי זה מה שאני, בנאדם. אם הייתי אפרוח, הייתי מתחתן עם החתול – אני חושב שהוא אחד היצורים הכי מפותחים שפגשתי אי פעם. זה דבר כבד להגיד על כל אחד.

אני לא יודע מה הוא חושב עליי, ואני לא יודע מה חברי הלהקה שלי חושבים עליי. הם לא מספרים לי. אבל הם מנגנים ושרים איתי, ואני לא יכול לבקש הרבה יותר מזה. למען האמת, אין לי מושג מה מישהו חושב עליי, חוץ מכמה חברים קרובים. אני לא יודע מה הציבור חושב עליי; אין לי מושג מה התדמית הציבורית שלי, ואני מעדיף שלא לדעת. זה עוזר לי לשמור על פרספקטיבה.

לפעמים אני סקרן לדעת מה הם חושבים עליי – זה ללא ספק היה עוזר לי ללמוד כמה דברים, כי הם אנשים מבריקים וסביר שהם רואים דרכים שבהן אוכל להשתפר כאדם. אבל הנקודה היא שכל מה שאני מבקש מהם – כל מה שאי פעם ארצה לבקש מהם – זה שיאהבו ויכבדו אותי מספיק כדי לרצות לנגן איתי. אני לא מבקש יותר מזה. הם לא חייבים להסכים עם הפוליטיקה שלי או עם הגישות המיניות שלי, דבר שבוודאי מפחיד אותם" (דייויד קרוסבי, בשנת 1970)

ג'נסיס מתחילה מבראשית? ב-28 במרץ בשנת 1980 יצא התקליט DUKE של להקת ג'נסיס. אז מה יש בתמהיל - מוזיקת נשמה? לב שבור של זמר ראשי? האם מחשבים מסלול מחדש?

בואו נודה על האמת - אם להקת ג'נסיס לא הייתה פונה לכיוונים של מוסיקת פופ, החל מתחילת האייטיז - הלהקה הזו לא הייתה מצליחה להישאר בתודעה של העולם הרחב. היא הייתה מסיימת את דרכה בשנים 1979-1980, ממש כמו שקרה ללהקות פרוג-רוק אחרות כמו ג'נטל ג'יאנט או אמרסון לייק ופאלמר. הרי מי שגילו את ג'נסיס הפופית רק באייטיז - רבים מהם התאהבו, חפרו באדמה ואז גילו שלעץ הזה יש שורשים עמוקים בהרבה. ככה זה היה גם אצלי. בתחילת האייטיז הייתי ילד שהפך לנער. ברדיו שמעתי לא מעט להיטי ג'נסיס ואהבתי מאד את מה שהגיע לאוזניי. אבל אז גם גיליתי שהלהקה הזו פעלה עוד הרבה קודם לכן. אז מה עושה מישהו כמוני? רוצה לשמוע עוד ג'נסיס. ככה הגעתי לתקליטי הרוק המתקדם המופלאים עם פיטר גבריאל. אז כל מי שמקללים את פיל קולינס כמי שהרס את הלהקה - כל מה שיש לי להגיד הוא "הפוך גוטה, הפוך!"... האיש הציל את ג'נסיס. ואני אוהב את הדוכס הזה שהם הוציאו.

שנת 1980 לא הייתה סתם עוד שנה בלוח השנה עבור שלישיית החברים שהרכיבו אז את ג'נסיס, אלא השנה שבה הם ביצעו קפיצה נועזת ומרשימה מעל המשוכות המורכבות של הסבנטיז הישר אל תוך האורות המנצנצים של שנות השמונים. התוצאה של הזינוק הזה הגיעה בדמות תקליט שגרם למבקרים ולמעריצים להבין שמדובר בהרכב מגובש בצורה יוצאת דופן, וזאת למרות כל התהפוכות והבלגאן שהתחוללו מאחורי הקלעים. זה התקליט הראשון שהזניק את הלהקה למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי, הישג שלא הלך ברגל עבור הרכב שהחל את דרכו ברוק מתקדם.

ניתן היה להתייחס ליצירה הזו כאל קאמבק מפואר ונוצץ. שנתיים קודם לכן, בשנת 1978, החליטו שלושת החברים שנותרו במערכה – פיל קולינס, מייק ראת'רפורד וטוני בנקס – לקחת פסק זמן מהאינטנסיביות של הלהקה. פיל קולינס ארז מזוודות ועבר להתגורר בואנקובר שבקנדה בניסיון נואש להציל את נישואיו שהתפוררו לרסיסים. הנישואים הללו סבלו קשות מסיבובי ההופעות הבלתי נגמרים ומהעבודה התובענית שהוא לקח על עצמו ללא הפסקה. האירוניה היא שדווקא אשתו הייתה זו שעודדה אותו לעבור לקדמת הבמה ולהפוך לזמר המוביל עם פרישתו של פיטר גבריאל בשנת 1975, אך עם הזמן היא גילתה שלתהילה הזו יש מחיר כבד שמתבטא בהיעדרויות ארוכות וממושכות מהבית. נו, מה היא חשבה לעצמה?

מייק ראת'רפורד נזכר בתקופה ההיא: "בילינו את רוב שנת 1978 בדרכים. היה לנו הרעיון המטורף לחרוש את ארה"ב בשלושה סיבובים קצרים מאשר בסיבוב אחד ארוך. מה שלא הבנו הוא שללכת לשם ולחזור משם שש פעמים, הפך את הסיפור לארוך בהרבה. היו מקומות בהם לא קיבלו אותנו באהבה וזה היה מתסכל".

המצב האישי של פיל קולינס היה קשה אף יותר, והוא שיתף בחוויותיו בצורה חשופה: "אני זוכר שבתחילת הסיבוב שלנו אשתי אמרה לי שלא נהיה יחד בשנה הבאה. כי אמרתי לה שאעבוד כל השנה הנוכחית. היא לא רצתה להיות לבדה ואני עזבתי אותה כך. כשחזרתי מהסיבוב השלישי בארה"ב, נאלצתי לישון במיטה נפרדת. זה היה נורא. לא האמנתי שהבחור שהבאתי כדי לשפץ את הבית שלי ברח עם אשתי. ואז נאלצתי לטוס עם הלהקה לסיבוב ביפן. לא ביטלתי את הסיבוב וביליתי ביפן שיכור לגמרי ושנאתי כל רגע. לא הצלחתי לשיר וכולם מסביבי היו מודאגים. כשחזרתי מהסיבוב, החלטתי לעבור עם אשתי לואנקובר כי היא רצתה להיות שם עם אמא שלה. מכרתי את הבית והודעתי לחבריי ללהקה שאם הם רוצים, נקליט בואנקובר. ואם לא, אז זה הסוף. אבל כשהגעתי לואנקובר, גיליתי שהנישואים שם לא מצליחים להתרומם ואחרי חודשיים חזרתי לאנגליה בהבנה כי זה נגמר. רציתי לעבוד עם טוני ומייק, אבל הם היו באמצע הקלטת אלבומי הסולו שלהם".

בזמן שפיל ניסה לאסוף את השברים בקנדה, מייק וטוני לא קפאו על השמרים וניצלו את ההפסקה כדי להקליט תקליטי סולו משלהם: מייק הוציא את SMALLCREEP'S DAY וטוני את A CURIOUS FEELING. כשפיל חזר סופית לאנגליה, באפריל 1979, הוא מצא את עצמו במצב מוזר שבו אין לו להקה פעילה לחזור אליה באופן מיידי. כדי לא להשתגע, הוא פנה לנגן עם הרכב הג'אז-רוק שלו, BRAND X, והחל לכתוב שירים אישיים מאוד שיצאו היישר מליבו הפצוע והמדמם.

כאשר מייק וטוני הגיעו סוף סוף להקשיב לחומרים החדשים שפיל כתב בביתו, הם נדהמו לגלות שבעוד שלהם בקושי היו שירים מוכנים, פיל החזיק בידיו ערימה גדולה ומטלטלת של יצירות. אז כדי שזה יהיה תקליט של ג'נסיס ולא תקליט סולו - באותו רגע הוחלט שכל חבר להקה יתרום לתקליט הבא שני שירים משלו, ואת יתר התקליט הם ירכיבו ויכתבו יחדיו באולפן. פיל הציע חמישה שירים, מתוכם השניים שנבחרו היו MISUNDERSTANDING הקצבי ו-PLEASE DON'T ASK הכואב. פרט פיקנטי במיוחד הוא שהשיר IN THE AIR TONIGHT, להיט אהוב עליי מ-א-ד, נפסל על ידי מייק וטוני בטענה שהוא פשוט מדי. השיר נאלץ לחכות לתקליט הסולו הראשון של קולינס. בכלל, עד אז נראה לי שפיל קולינס שר נהדר בתקליטים - אבל הוא היה זמר בלהקה. מהתקליט DUKE אני מרגיש שהוא הפך להיות זמר נהדר עם סטייל משלו ועם להקה שמגבה אותו.

החזרות וההקלטות נערכו באולפני POLAR בשטוקהולם, שוודיה, שהיו שייכים ללהקת אבבא והיו מהראשונים להכיל בתוכם מיכשור הקלטה דיגיטלי. האווירה שם השפיעה על הסאונד, ופיל החל להשתמש לראשונה במכונת תופים מסוג ROLAND CR-78, שהעניקה לתקליט גוון מודרני וייחודי. ובהחלט יכול להיות שזה תקליט הג'נסיס הראשון בו פיל קולינס שימש כמוביל. בסדר, ברור שהוא לא היה ידוע אז בכתיבת שירים שאינם עוסקים באהבה. זה ניכר בטקסטים. השירים שלו לא היו נוראיים, כפי שטענו אנשים רבים. הם היו שירי פופ. אחרי הכל, אחת מאהבותיו הגדולות של קולינס הייתה המוסיקה השחורה של מוטאון - שם דיברו הרבה על אהבה (או כאב לב בגלל ענייני אהבה לא פתורה) בשירים. או כמו שפול מקרטני שר - "יש אנשים שרוצים למלא את העולם עם שירי אהבה טפשיים - מה רע בכך?"... ואני מסכים עם זה. מה באמת רע בזה?

ומה לגבי שאר השירים? האם גם הם פופ? ובכן, במקור, התקליט DUKE נועד לכלול סוויטה גרנדיוזית באורך של כ-30 דקות שגוללה את סיפורה של דמות בדיונית, אותה דמות המופיעה על עטיפת התקליט אותה צייר האמן הצרפתי ליונל קוצ'לין וקרא לה אלברט. למרות שהלהקה החליטה בסופו של דבר להפריד בין הקטעים ביצירה, כדי למנוע השוואות ליצירת הפרוג מהעבר, SUPPER'S READY, ג'נסיס אכן ביצעה את הסוויטה המלאה בהופעות החיות שלה, כשפיל הציג אותה לקהל בתור "הסיפור של אלברט". אבל מי זה אלברט? מה זה אלברט? מי זו הדוכסית שבתקליט לצד הדוכס? תעלומה.

התקליט זכה לתגובות מעורבות וסוערות מצד עיתונות המוזיקה הבריטית והאמריקאית. בעיתון NME נכתב בביקורת קטלנית למדי: "הלהקה הזו עדיין רוצה להרחיק את עצמה מאיתנו, לדחוק הצידה תחושה של חמימות, תוך כדי פיזור תרועות וחשיבות עצמית למכביר. הפעם צליל הלהקה לא מצליח להחביא מאחורי המסכה את נפילתה. כל שיר פה הוא כהרהור יום ריקני". גם במלודי מייקר לא חסכו בשבטם וקבעו: "אין חדש בלהקה מאז שסטיב האקט עזב אותה לפני שנתיים. הצליל הפך להיות הומוגני ומשעמם". לעומתם, בעיתון RECORD MIRROR נשמעה נימה מעט יותר סבלנית: "חכו! אל תמהרו לקבוע ביקורת. התקליט דורש שתי האזנות ואובדן זיעה רב כדי להעריך אותו. מה שיש לנו כאן הוא משהו כמו חזרה לימים הישנים של השירים ארוכים והמוטיבים המסתוריים".

זה היה באנגליה. ומה חשבו מעבר לים? ברולינג סטון נכתב בניתוח מעניין: "עם DUKE, אלבומם השני כשלישייה, חברי ג'נסיס ממשיכים לצבור הצלחה מסחרית ביחס הפוך להפסדים היצירתיים שספגו עם עזיבתם של הסולן פיטר גבריאל והגיטריסט סטיב האקט. בהשוואה ליומרות המוזיקליות הקונספטואליות של הקלידן טוני בנקס והבסיסט מייק רת'רפורד, באלבומי הסולו הצולעים שלהם באופן מפתיע, DUKE הוא רוק תוסס עם קלידים, קצב וזמר שעובדים בכוונה לעבר מטרות קצביות. דוגמאות אופייניות לקלאסיות האפית של הלהקה. יש פה דחיפות מרעננת המסומנת על ידי הצמד הבטוח של הזמר-מתופף קולינס ואיש הקלידים בנקס. ובכל זאת, בשש השנים שחלפו מאז הפסיכו-אופרה שלהם, על הטלה שרובץ על ברודווי, ג'נסיס חלפה לסגנון שמתגעגע מאוד לחוכמתו הפרוורטית של גבריאל ולזנים החושניים של הגיטרה של האקט. ובכל זאת, הצליל של DUKE מנחם ומראה שהבראשית הזה לא מוכן לצעוד הלאה לספר שמות".

השיר שפותח את התקליט, BEHIND THE LINES (עם ביקורת של קולינס נגד מבקרי המוסיקה ועם צלילים כמו כלי נשיפה שהגיעו מהסינטיסייזר של מפיק התקליט, דייויד הנטשל - נ.ר), הוא דוגמה מושלמת לתפר המדויק שבין ג'נסיס של העבר לבין זו של ההווה. בניגוד ללהקות רוק מתקדם רבות אחרות שאיבדו את דרכן בעידן הפאנק והדיסקו, ללהקה היה נשק קטלני שאפשר לה להגיע ללב הקונצנזוס ולקהל רחב מאי פעם – וקוראים לנשק הזה כתיבת שירים משובחת. אחרי הכל, חברי הלהקה לא ראו בעצמם נגנים וירטואוזיים אלא כותבי שירים שהבינו שאיש לא יבצע את שיריהם טוב יותר מהם. מבחינתם, שיר פופ היה טוב לא פחות מיצירת רוק מתקדם. יש מעריצי ג'נסיס שיגידו שהלהקה הזו לא שווה בלי פיטר גבריאל וכל העסק הזה לא שווה בלי אלמנטים של פרוג - ואני אומר, טוב לי עם ג'נסיס כלהקת פרוגרסיב וגם כלהקת פופ. לא הרבה להקות הצליחו לעשות בהצלחה שכזו את המעבר החד הזה ובצורה משכנעת שכזו. אני מצליח לחשוב על עוד להקה אחת שהצליחה לעשות את המעבר הזה כך - להקת קווין.

ויש בתקליט את DUCHESS, שהוא הראשון בתקליט כלשהו של ג'נסיס שהכיל מכונת תופים. מאיפה הגיעה המכונה הזו? מסתבר שג'נסיס הופיעו לפני כן ביפן וחברת רולאנד, שפעלה שם, העניקה לכל אחד מחברי הלהקה מכשיר שכזה במתנה. דרך אגב, אותה מכונה נמצאת גם בשיר IN THE AIR TONIGHT. בהתחלה, קולינס לא רצה כלל לשמוע על מכונות תופים בשירי הלהקה. אחרי הכל - הוא המתופף. אבל שני האחרים שיכנעו אותו להשתעשע עם זה והוא הסכים. אז על מה השיר הזה? על העלייה והנפילה של כוכבת רוק בשם DUCHESS. אחרי הדוכסית הזו מגיע הקטע GUIDE VOCAL. בנקס כתב את זה כשהוא מתייחס לאלוהים כקול המנחה. דרך אגב, GUIDE VOCAL נחשב, בעגת עולם ההקלטות, כהקלטה של שירה שנועדה רק להראות קו של רעיון שעליו זמר או זמרת צריכים להתבסס כשהם באים לשיר את הטייק הרשמי בהקלטה.

ויש כמובן את MISUNDERSTANDING שהוא אחד מלהיטי התקליט. קולינס הודה שהוא נשען על הקצב של HOLD THE LINE, של להקת טוטו, כדי ליצור את זה - כמו גם SAIL ON SAILOR של הביץ' בויז. הוא חשב בתחילה לקחת את השיר לתקליט הסולו הראשון שלו, אבל שני חבריו אהבו את השיר וביקשו שיהיה איתם. מה שבטוח, זה השיר שהביא יותר בחורות להופעות של ג'נסיס אז.

והלהיט הגדול ביותר מהתקליט, TURN IT ON AGAIN, פותח את צד ב' והוא סיפור מעניין בפני עצמו. הוא החל את דרכו כחלק קטן מתוך אותה יצירה ארוכה ומורכבת שהלהקה תכננה, אך ברגע שחברי הלהקה הבינו איזה פוטנציאל אדיר טמון בו, הם העדיפו להוציא אותו מההקשר המקורי ולהפוך אותו לשיר מסחרי ומנצח. למרות המקצב המתוחכם שלו, הוא הצליח להפוך להמנון רדיו סוחף. התקליט נחתם עם תחושה שיש קו מקשר בין השירים. איך לא, כששם הקטע האינסטרומנטלי הזה הוא DUKE'S TRAVELS / DUKE'S END והוא מכיל איזכור שירה מהקטע GUIDE VOCAL? ממש כמו שג'נסיס עשתה לפני כן, בשנת 1976, עם LOS ENDOS ובו איזכר לקטע קודם בתקליט שנקרא SQUONK.

אז בשורה התחתונה, עם DUKE להקת ג'נסיס חזרה ובגדול. בסדר, אני לא רואה ב-DUKE תקליט מושלם. שיר כמו MAN OF OUR TIMES נשמע לי כמו אחיו השדוף של BACK IN NYC המפואר. ראת'רפורד סיפר שהוא דמיין את גארי ניומן שר את זה והוא הודה שזה לא שיר חזק. אבל הרוב בהחלט טעים לטעמי. התקליט הזה נראה יותר כמו פרוג בתחפושת של פופ - דבר שבוודאי עזר למכירות ולהקל את בליעת הגלולה למעריצים. אחרי הכל, יש באמת שתי להקות שונות לחלוטין ששתיהן נקראות ג'נסיס. כי בניגוד לביטלס, שהשתנו כשכל הארבעה היו יחד בספינה - ג'נסיס הפרוגרסיבית הכילה חמישה אנשים בעוד שג'נסיס הפופית הכילה רק שלושה מהם. אני מקווה שהבנתם את הנקודה.

בראשית ברא אלוהים את... ג'נסיס! ב-28 במרץ בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת ג'נסיס. הרבה לפני ספיינל טאפ ומטאליקה, וקצת אחרי מחתרת הקטיפה, הייתה זו ג'נסיס שאלבומה נעטף בעטיפה שחורה.

הכל החל בבראשית, כשאלוהים (ויש כאלה שיגידו "אלוהים ישמור!") כנראה החליט להמתין מעט עם בריאת הרוק המתקדם המורכב של להקת ג'נסיס ובחר לתת לחבורת הצעירים הזו להתנסות קודם בתקליט אחד בסגנון שונה לחלוטין, שאני מ-א-ד אוהב אותו. התקליט הזה זכה לשם FROM GENESIS TO REVELATION, או כפי שהודפס בשעתו בגאווה בעיתוני הפופ הישראליים בתרגום המילולי, "מבראשית להתגלות". אלו היו מילים כדורבנות, שכן לא היה יכול להיות שם מדויק יותר לתקליט ראשון כזה, שהקדים את ההתגלות הפרוגרסיבית המדהימה שעתידה הייתה לבוא.

התקליט הזה נותר כמעט בודד וייחודי בקטלוג של הלהקה. הוא נתפס לעיתים קרובות כיצירה בוסרית של נערים מוכשרים, והיה חסר בו את העוקץ שאפיין את מה שהגיע מיד לאחר מכן. עבור מעריצים רבים - ארוחת הערב עדיין לא הייתה מוכנה פה. אבל בעיניי? זה תקליט טעים ומקסים! "רצינו לנסות ולכתוב דבר שלם", סיפר פיטר גבריאל על אותם ימים ראשונים. "המפיק שלנו אז, ג'ונתן קינג הציע שנקשר את זה לראשית העולם, וזה גרם לנו לחשוב קצת. זה היה נורא יומרני לחשוב על זה לאחור - תולדות האבולוציה של האדם בכמה שירי פופ פשוטים. זה היה אבסורד, אבל תמיד אהבנו תמונות תנ"כיות". עדיין, כמה אותנטיות באמת אפשר היה לצפות מחבורה של ילדים בני 18 שבאים להגיש תיאור של בריאת העולם על ידי אלוהים? מצד שני, זה גם אלמנט שגורם לי ליהנות מאד מהתקליט הזה. הנאיביות הקסומה ההיא. חוץ מזה, השירים כייפיים מבחינה מלודית. וקולו של פיטר גבריאל ממש נוכח בהם פה. ואיזה יופי של קול הוא זה!

באותה שנה גורלית, 1969, חברי ג'נסיס השורשית חיפשו נואשות חוזה הקלטות. ההרכב הראשוני כלל את פיטר גבריאל בעמדת השירה, טוני בנקס בפסנתר (עוד לפני שהוא חשב להכניס לעמדה שלו אורגני האמונד ומלוטרון), מייק ראת'רפורד בבס, אנת'וני פיליפס בגיטרות וכריס סטיוארט בתופים. שתי אופציות מעניינות הונחו בפניהם באותם ימים. האפשרות הראשונה הגיעה מכיוונו של דייויד ג'ייקובס, שהנחה את תוכנית הטלוויזיה הבריטית הפופולרית JUKE BOX JURY. הבן שלו למד באותו זמן בבית הספר היוקרתי צ'ארטרהאוס יחד עם חברי הלהקה והסכים לתווך ביניהם. הקשר השני, והמכריע יותר, היה עם המפיק ג'ונתן קינג, שהיה בוגר של אותה מכללה בה למדו החבר'ה. לחברי הלהקה לא היה בתחילה האומץ לגשת אליו באופן ישיר, שכן קינג כבר היה דמות מוכרת ומפורסמת בתעשיית המוזיקה עם להיט ענק משלו בשם EVERYONE'S GONE TO THE MOON.

בסופו של דבר, חבר קרוב של הלהקה העביר לידיו של קינג קלטת עם קטעי דמו, ולאחר מספר ימים הגיעה התשובה המיוחלת עם הזמנה רשמית להגיע ללונדון. קולו המיוחד של פיטר גבריאל הוא זה שסיקרן את קינג וגרם לו לרצות לבדוק את הנושא לעומק. קינג הממולח הצליח, בין השאר, להחתים את החברים הצעירים על חוזה הוצאה לאור שבו הוא היה המרוויח העיקרי והם היו המפסידים מבחינה כלכלית. מדובר בטריק שגרתי בעולם המוזיקה, אך למרבה המזל, חברי הלהקה הטריה הצליחו לבטל את החוזה בשלב מאוחר יותר, פשוט בגלל העובדה שחתמו עליו כשהיו קטינים מבחינה חוקית.

באותם ימים ראשונים, לחבורה עדיין לא היה שם קבוע להרכב. קינג היה זה שזרק לחלל האוויר את השם ג'נסיס, אך הבחורים הצעירים לא הפגינו התלהבות יתרה. פיטר גבריאל נזכר בסיטואציה: "דיברנו עם ג'ונתן על שם ללהקה שלנו והוא הציע את 'המלאכים של גבריאל'. כמובן ששאר חברי הלהקה לא התלהבו מזה, אבל לי זה דווקא התאים. זה היה כשגילינו שיש להקה אחרת בשם ג'נסיס שפעלה בארה"ב. אח"כ חזרנו לשם ג'נסיס".

טוני בנקס הוסיף פן נוסף לסיפור היצירתי: "הקלטנו כמה שירים שג'ונתן ממש לא אהב ובייאושנו החלטנו, פיטר ואני, לכתוב את THE SILENT SUN. זה נועד למשוך את תשומת ליבו ולכן כתבנו שיר מחושב שכזה. חשבנו לעצמנו, את מי הוא אוהב? אההה... את הבי ג'יס! אז כתבנו שיר בסגנון הבי ג'יס והוא כמובן חשב שזה מספיק טוב לתקליטון". גבריאל אפילו הודה כי ניסה לשיר בהקלטה הזו כמו רובין גיב, והטריק המתוחכם אכן עבד. לעומתם, אנת'וני פיליפס היה פחות משועשע: "חשבתי כבר אז שטוני ופיטר התמסחרו לחלוטין עם הבאת השיר הזה, שכולו נבנה באופן מחושב מדי לקראת הפזמון".

מייק ראת'רפורד נזכר בהתרגשות: "אני זוכר את הפעם הראשונה בה שמעתי את השיר הזה ברדיו, בתוכנית של קני אוורט. זה היה השיר הראשון שהוא ניגן בבוקר של יום ראשון. אחרי כן הוא הושמע עוד כמה פעמים ואנחנו חשבנו שהצלחנו בגדול ומיד רצנו לקנות בגדים מיוחדים לרגע בו יקראו לנו לבוא ולהצטלם לתוכנית הלהיטים הטלוויזיונית והנחשקת, טופ אוף דה פופס. אני זוכר שאלו היו בגדים בצבעים שחור ולבן. לי היו מכנסיים שחורים וחולצה לבנה ולטוני היה בדיוק את ההיפך. תודה לאל שזה לא קרה - כי לא היינו ממשיכים בדרך האמיתית שלנו, לו השיר הזה היה הופך ללהיט. היינו כל כך לא מנוסים ואין ספק שלא היינו מצליחים לשמר את המומנטום".

האמת חייבת להיאמר, כיום מעריצים רבים מקשיבים לשיר הזה ומחשיבים אותו כשיר פחות מוצלח של ג'נסיס, בעיקר בגלל ההשוואה לקטלוג המפואר של הלהקה בהמשך. עם זאת, אני רואה בו שיר פופ של להקה אלמונית מאותה תקופה, שהוא ממתק סיקסטיז אמיתי. בעיתון NME נכתב אז בביקורת על השיר הזה: "אני ממש לא מבין על מה המילים שבשיר אבל יש פה עיבוד יפהפה וזורם. זה תקליטון בעל עומק, אבל יכול להיות שהוא יהיה מורכב מדי למאזין הממוצע".

הסינגל השני של הלהקה יצא במאי 1968 ונקרא A WINTER'S TALE, ובעקבותיו החלו הדיבורים על יצירת תקליט מלא. קינג הצהיר שמבחינתו צריך להיפטר מהבסיסט ומהמתופף. חברי הלהקה הטילו וטו על עזיבת מייק ראת'רפורד, שהיה חלק בלתי נפרד מהגרעין הקשה, אך כריס סטיוארט אכן פוטר. משימת הפיטורים הלא נעימה הוטלה, בעקבות הגרלה, על כתפיו של ראת'רפורד. סטיוארט המשיך לדרכו והפך ברבות הימים לכותב מדריכי טיולים מוערך לסין ואנדלוסיה, ואף פרסם ספרי קריאה שהפכו לרבי מכר עולמיים. מחליפו בתופים היה ג'ון סילבר, שלמד עם פיטר גבריאל באותה כיתה והיה חובב מושבע של ג'אז.

הקלטות התקליט בוצעו במהירות שיא של שלושה ימים בלבד באולפני ריג'נט סאונד בלונדון. לחברי הלהקה לא הייתה שליטה על אופי הסאונד או ההפקה. באותה עת הם עדיין לא הרגישו כמו להקה מגובשת ואפילו לא ידעו לנגן היטב על הכלים שלהם. מעניין לדעת שבין השירים שהוקלטו הייתה גרסה מוקדמת ליצירה VISIONS OF ANGELS, שהופיעה לבסוף בהקלטה שונה לגמרי בתקליט השני TRESPASS.

למרות שההקלטות הסתיימו בקיץ 1968, התקליט הגיע לחנויות רק במרץ 1969. מדובר בזמן רב מאד של המתנה. אז כשהתקליט יצא, חברי הלהקה כבר היו במקום אחר לגמרי מבחינה אמנותית ולא אהבו את מה שהקליטו חודשים ספורים קודם לכן. ג'ונתן קינג היה אחראי על הוספת עיבודים תזמורתיים עשירים, תוך שהוא מבטיח להם שהתוצאה תישמע כמו להקת המודי בלוז בשיא פריחתה. כשהחברים שמעו את העיבודים של ארתור גרינסלייד, הם גילו שבמקום לילות משי לבן הם קיבלו ימי נייר זכוכית שחור. עם זאת, אני קובע שהתזמור דווקא מוסיף חן ויופי לשירים התמימים הללו.

מי שלקח את העניין קשה מכולם היה אנת'וני פיליפס. הוא זעם על ההתערבות המוזיקלית ויצא בסערה מהאולפן. "יצאתי בכעס רב והלכתי לחברה שלי שבדיוק עזבה אותי לפני כן ואני זוכר שחשבתי שהחיים לא יכולים להחמיר מזה, כשזמן קצר לאחר מכן חטפתי את מחלת הנשיקה". עד כדי כך!

עטיפת התקליט יצרה בלבול נוסף. שם הלהקה הושמט ממנה כיוון שחברת התקליטים הבריטית DECCA חששה מתביעה מצד הלהקה האמריקאית בעלת השם הזהה. החברה ניסתה לשכנע את קינג לשנות את שם הלהקה, אך הוא סירב בתוקף. התוצאה הייתה עטיפה שחורה וחלקה עם משפט אחד בלבד ובו שם התקליט. האגדה מספרת שחנויות רבות פירשו את העטיפה והשם (מבראשית להתגלות) כתוכן דתי, ושלחו את התקליט לצבור אבק במחלקת המוזיקה הנוצרית. מייק ראת'רפורד סייג זאת בספרו האוטוביוגרפי וטען שהעניין נופח מעבר לכל פרופורציה.

הביקורות בזמן אמת לא עשו חסד עם היצירה. בעיתון דיסק נכתב: "במילים שצורפו לתקליט נכתב כי הם מקווים שלא נחשוב שהאלבום הזה יומרני. ובכן, עצוב לגלות כי היומרנות פה קשה עם רגעים רבים של דכאון מול מעט קרני שמש. בסך הכל זה אלבום משעמם". במלודי מייקר היו מעט יותר סלחניים וציינו כי "חברי ג'נסיס חזרו לשמם לאחר שגילו כי יש להקה אחרת בשם REVELATION. בין השינויים הפיקו החברים רוק פואטי נחמד מאד".

בסופו של דבר, ג'ונתן קינג שמר על הזכויות לתקליט הזה במשך שנים רבות, מה שהוביל להוצאות חוזרות ונישנות עם עטיפות שונות ומשונות שהמשיכו להזרים כסף לחשבון הבנק שלו, הרבה אחרי שג'נסיס כבר הפכה למפלצת של אצטדיונים. אני מאד אוהב את התקליט הזה וכנראה הוא היה נחשב לטוב יותר לו להקת ג'נסיס הייתה מתפרקת מיד לאחר מכן ולא היה עם מה להשוות אותו תחת שמה. אבל רבים ממעריצי הלהקה רואים בו כמו שרבוטי ילדות טיפשיים של משורר מפורסם שהוא פשוט שכח לזרוק לפח. עניין של טעם. אני באמת מזמין אתכם להקשיב לתקליט הזה עם ראש נקי. אז תגלו פה עושר מלודי ובאופן מפתיע - מרענן. ודרך אגב, קינג הורשע שנים לאחר מכן בפדופיליה.

למי מצלצל הפעמון של פינק פלויד? ב-28 במרץ בשנת 1994 יצא באנגליה האלבום THE DIVISION BELL של פינק פלויד.

כן, באותם ימים, הציפייה ליצירה חדשה מהמותג הזה (אז, מבחינתי זה כבר היה מותג ולא להקה) הייתה דומה להמתנה לנחיתת חייזרים ידידותיים בחצר האחורית, והמעריצים בהחלט היו צמאים לכל צליל של גילמור וחבריו שיצא מהרמקולים. אחרי הפסקה ארוכה נוספת, שלקחה הפעם משהו כמו שבע שנים, החבורה התכנסה שוב כדי לרקוח אלבום חדש.

אבל לפני כן - העטיפה. כי לפני זמן האוזניים - היה אז את זמן העיניים. כלומר, קודם כל מביטים על העיצוב (בסטרימינג זה לא כך, לצערי הרב). קשה היה שלא להתייחס לעטיפות של תקליטי פינק פלויד לאורך ההיסטוריה, שכן הן תמיד היוו יצירת אמנות בפני עצמה. גם הפעם היה מדובר בעטיפה מנצחת שעיצב הגאון הוויזואלי, סטורם תורג'רסון. על השער הופיעו שני פרצופי ענק עשויים מתכת וסלע, שניצבו בשדה זה מול זה ויצרו כך אשליה אופטית של פרצוף שלישי ומסתורי במרכז. הפסלים הללו, שהתנשאו לגובה של שלושה מטרים, הוקמו במיוחד בשדות קיימברידג'שייר. אין ספק, פינק פלויד ידעו איך לארוז כהלכה את המוסיקה שלהם.

הסשנים להקלטת האלבום החלו עם דייויד גילמור, ריק רייט וניק מייסון בינואר 1993. העבודה התחלקה בין אולפני בריטאניה רואו שבלונדון לבין אולפן אסטוריה, שהוא למעשה בית צף ומפואר שעגן על נהר התמזה והיה שייך לגילמור. רוג'ר ווטרס, שהיה אז עדיין מסוכסך קשות עם שאר חברי הלהקה בעקבות עזיבתו הסוערת באמצע שנות השמונים, לא נראה בסביבה כלל. הוא המשיך לשלח חיצים מורעלים בחבריו לשעבר, בזמן שהם ניסו להוכיח שיש חיים (ומוסיקה) גם בלעדיו.

הרעיונות הבסיסיים שהשלושה רקחו שם הפכו בהמשך לשירים ברורים ומלוטשים יותר בעזרתו האדיבה של המפיק בוב אזרין, שכבר עבד עמם בעבר על יצירות מורכבות כמו THE WALL. מעניין לציין שעבור הקלידן ריק רייט היה מדובר ברגע מרגש במיוחד, שכן זו הייתה הפעם הראשונה מאז שנות השבעים שהוא קיבל קרדיט מלא ככותב שותף ביצירות של הלהקה. דייויד גילמור זכה במהלך העבודה על האלבום לשיתוף פעולה יצירתי הדוק עם אשתו, העיתונאית פולי סאמסון, שתרמה רבות לכתיבת המילים וליצירת האווירה הכללית. בטח ווטרס השתגע מזה - כי הוא החשיב את עצמו לתמלילן היחיד של הלהקה. גילמור ציין בהערכה: "בתחילה כתבתי מילים ונתתי לה רק לעבור עליהן ולהעיר לי הערות. היא השתדלה לא להתערב ולעודד אותי להמשיך לבד. אבל עם הזמן היא החלה להיכנס יותר ויותר פנימה. העזרה שלה הפכה ליקרת ערך". אבל הינינו, כמה שהטקסטים שלה טובים - זה לא הגיע לרמת הריגוש שקיבלתי מהטקסטים הפסיכולוגיים-םסיכים של רוג'ר ווטרס, בתקופת הזהב של הלהקה. אין מה להגיד - כמה שהאיש הזה הפך להיות רע ורשע באופן קיצוני, לכתוב טקסטים הוא בהחלט ידע.

אפילו שם האלבום הגיע ממקור לא צפוי. מי שהציע את השם THE DIVISION BELL היה לא אחר מאשר הסופר דאגלס אדמס, מחבר הספר המפורסם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שעשה זאת תמורת תרומה של הלהקה לצדקה.

אבל לא כל המבקרים מיהרו להכתיר את היצירה כהצלחה גדולה. עיתון רולינג סטון מיהר להגיב בביקורת חריפה תוך הענקת שני כוכבים וחצי בלבד! המבקר שאל שם בציניות: "האם זה עדיין 'באמת' פינק פלויד? הרי רוג'ר ווטרס, שעזב את הלהקה בשנת 1985, לא מפספס אף הזדמנות לצלוף בה כזיוף. הוא טוען כי הוא זה פינק פלויד, למרות שרמת אלבומי הסולו שלו מציעה כי כדאי שיניח את הטענה הזו בצד. פינק פלויד הנותרים נשענים באלבום החדש שלהם בסוללת נגני ליווי מקצועיים. גם כותבי שירים הובאו מבחוץ כדי לוודא שפינק פלויד תהיה מספיק פינק פלוידית לקהל. ברור שווטרס חסר להם, מבחינת כתיבת שירים. השאלה הנשאלת היא, האם המוסיקה החדשה פה עומדת באותם סטנדרטים גבוהים של קלאסיקות העבר. ברור שאלבום של פינק פלויד חייב להיות עם קונספט, כשהפעם מדובר על כשלון בתקשורת. בתוך המילים תמצאו גם מסרים ברורים לרוג'ר. בשיר LOST FOR WORDS, למשל, שר דייויד גילמור על אויב שלא מוכן להניח לו. מעניין מי זה. באלבום יש גם את תחושת האי נינוחות מול רוקרים מזדקנים ששיבה נזרקה בשיערם. גילמור נשמע משועמם וחסר השראה. סולואי הגיטרות שלו, שהיו פעם ממוקדים וחדים, הפכו לצלילים משעממים. רק בשיר WHAT DO YOU WANT FROM ME נשמע כאילו בכלל איכפת לו לנגן מהלב. בעיה נוספת באלבום נעוצה באורכו. המוסיקה הזו, במינון ארוך מדי, מתישה ותתאים רק למי שבאמת מעריץ את הלהקה ויקבל כל דבר ממנה".

האלבום אכן עסק רבות בנושא של חוסר תקשורת, ואף כלל בשיר KEEP TALKING את קולו הממוחשב של הפיזיקאי סטיבן הוקינג, שדיבר על החשיבות של הדיאלוג האנושי. למרות הטענות על שעמום, היצירה הזו ניצבה ארבעה שבועות בראש מצעד המכירות הבריטי, החל מהשבוע הראשון לצאתו. מאז ועד היום, רבים מהמעריצים מוצאים אותו מרגש, עמוק ומיוחד במינו. אני חייב להודות באופן אישי כי זה אלבום בהחלט מהנה ומעניין להקשבה - אך לא מהאהובים עליי ביותר של פינק פלויד. חוץ מזה, עד כה לא מצאתי מעריצים של הלהקה שהסבירו לי אישית או ציינו בפלטפורמה כזו או אחרת ש-DISIVISION BELL הוא מחמשת אלבומי פלויד האהובים עליהם ביותר. זה כמובן עניין של טעם אישי. מה שכן, כיף לי הרבה יותר להאזין לזה מאשר ל-A MOMENTARY LAPSE OF REASON. למה? כי פה אפשר לשמוע באמת את ריק רייט מנגן בקלידים ואת ניק מייסון מתופף בתופים. בתקליט הקודם זה היה ניפוח יתר של הפקה, עם הרבה כוחות עזר, שטשטש את שני אלו. ברור שפינק פלויד של THE DIVISION BELL לקחה לא מעט אפקטים ואלמנטים מיצירות הפאר שלה (עם כל האפקטים האלו), אבל הפעם, לטעמי, זה הצליח לה. מצד שני, היו כאלו שטיפחו "תקוות גבוהות" וקבעו שמדובר פה בהעתקת אלמנטים מבלי שיהיה לזה את אותו הכוח של העבר.

סיפור מעניין נוסף מחדרי ההקלטות נוגע למייקל קיימן, שהיה אחד הנגנים האורחים והמעבדים המוכשרים באלבום. במקום לבקש תשלום סטנדרטי עבור נגינתו ועיבודיו התזמורתיים המופלאים, הוא ביקש מפינק פלויד מחווה יוצאת דופן: להשאיל לו מערכת סאונד ותאורה מקצועית בשביל אופרה לילדים שהוא תיכנן להציג בנוטינג היל שבלונדון. ניק מייסון נזכר בחיוך בתוצאות הבקשה הזו: "מה שלא ידענו אז הוא שמייקל תיכנן משהו שיגרום להפקת 'סטארלייט אקספרס' להיראות לעומתו כהפקה זולה". מסתבר שההפקה של קיימן הייתה כה גרנדיוזית שהיא דרשה לוגיסטיקה שמתאימה להופעת רוק באצטדיונים ולא רק להצגת ילדים צנועה בשכונה. הוא בהחלט ידע מה לבקש.

צוללים ראש לבית קדוש - מבית המדרש של לד זפלין! ב-28 במרץ בשנת 1973 יצא תקליטה החמישי של להקת לד זפלין. שמו הוא HOUSES OF THE HOLY. מה קרה פה?

נו טוב, ברור שאחרי ההצלחה המטורפת של התקליט הרביעי, הציפיות מלד זפלין היו בשמיים, אבל מה שהמעריצים קיבלו היה משהו שונה לגמרי. גרוב אחר למדי והשמועות בתעשייה סיפרו שהיצירה הזו נולדה בתקופה רוויית אלכוהול במיוחד בחיי הלהקה, כשחבריה פשוט נהנו וניגנו כל מה שעלה להם לראש. השאלה, האם הסגנון החדש הזה היה דבר טוב או רע, נותרה להחלטת המאזינים, אך המבקרים באותה עת לא חסכו בחיצים מורעלים. עבור חלקם, התקליט נחשב לאכזבה מבחינת האיכות. הם כנראה עשו זאת לאחר הקשבה אחת בלבד. אני מודה שלי לקחו הרבה סשנים של הקשבות עם השנים כדי להבין יותר את התקליט הזה.

החבורה הבריטית הזו, שהתרגלה לכבוש את העולם עם ריפים כבדים וסיפורים על ויקינגים, החליטה לשנות פה כיוון, אבל האמת? רבים (כולל מבקרי מוזיקה בעיתונים) לא אהבו בזמנו את התקליט החדש שלהם. רוברט פלאנט לא נשאר חייב והגיב להם בעיתון מלודי מייקר: "אז יש כמה טרחנים שלא אוהבים את האלבום. שאלוהים יברך אותם. אני אוהב אותו ויש אלפים אחרים שאוהבים אותו כמוני. לדעתי אנחנו מנגנים כיום טוב יותר מאי פעם. אנחנו לא כמו להקות אחרות, שמגיעות לשיא שלהן ואז מרימות ידיים ולוקחות חופשה ארוכה. אצלנו זה לא כך. רק עבודה בראש שלנו. נראה לי שהשנה נוסיף עוד תאריכים ליומן שלנו, באופן צפוף שלא היה לנו עד כה. אני זוכר שישבתי בחווה שלי לפני זמן מה ושאלתי את עצמי מדוע אני שרוע פה במקום לשיר בדרכים". למרות ההצהרות הלוחמניות, פלאנט היה רגיש, כמו שאר חברי הלהקה, לביקורות השליליות שנורו לכיוונם מכל עבר. אחרי הכל, גם לד זפלין הם בני אדם, לא?

ג'ימי פייג', מצידו, ניסה להראות כי העסקים כרגיל, כפי שסיפר לעיתון NME: "זה לא ממש איכפת לי. זה לא משנה. אני כבר לא קשור ממש לאלבום הזה כי עשינו אותו די מזמן. אבל אי אפשר לקטול שירים כמו NO QUARTER או THE RAIN SONG. אני מבין אם יקטלו שירים כמו THE CRUNGE או את D'YER M'AKER, שנוצרו באופן שונה. אבל אלו הם שירים שנועדו לייצר חיוך ותו לא. אם אנשים לא מבינים את הבדיחה פה, אז אי אפשר לקחת אותם ברצינות בביקורת על כל האלבום. אבל מה זה משנה? זה כבר לא איכפת. הלהקה התבגרה כבר באלבום השלישי ואנשים לא היו מוכנים לקבל את זה. האלבום השלישי טוב יותר בעיניי מהשניים שקדמו לו. אבל אנשים ציפו למשהו שימשיך רק את הקו של השניים הראשונים, וכשלא קיבלו את זה - הם באו נגדנו. הם טענו שאיבדנו כיוון מוזיקלי, אבל הם לא מבינים שלהקה חייבת להשתנות כדי להתקדם. מבחינתם זה היה איבוד כיוון אבל מבחינתנו זו הייתה מציאת כיוון. אנחנו רוצים שאנשים יקשיבו למוזיקה שלנו באופן טבעי ולא ינסו לתייג אותה כלד זפלין. הרוק עדיין נשאר בנו. יש שיר בשם THE ROVER שהקלטנו אך לא הכנסנו לתקליט הזה. מדובר בשיר רוקי שכנראה ייכנס לאלבום הבא שלנו".

אז בואו נצלול אל תוך התקליט עצמו, ויש פה לא מעט הפתעות. קודם כל, זהו התקליט הראשון של הלהקה שלא הכיל שם שנושא את שמה (למען האמת, התקליט הרביעי היה חסר שם ולכן רבים קראו לו "לד זפלין 4"). זה גם התקליט הראשון שלא הכיל מוזיקה ששאובה, או במילה גסה יותר - גנובה, ממקורות אחרים, ובדרך כלל ללא מתן קרדיט. מדובר לדעתי בתקליט המקורי האמיתי הראשון של הלהקה מבחינת לחנים (עד שיוכח אחרת), מה שהוכיח שג'ימי פייג' והחברים יכולים ליצור פלאים גם בלי "להשאיל" קטעי בלוז ישנים.

התקליט הזה מחזיק בעוד תואר: הוא הראשון (ואף למעשה היחיד מקטלוג הלהקה) שמילות כל השירים מודפסות בו על גבי העטיפה. בתקליט הקודם (הרביעי) קיבלנו רק את המילים המודפסות של STAIRWAY TO HEAVEN, אבל הפעם יש את הכל. והשם של התקליט, HOUSES OF THE HOLY? זו מחווה של זפלין למעריציה המושבעים, שקראו לאולמות שבהם הופיעה הלהקה - בתי הקדושה. כל אחד והדת שלו.

מבחינה סגנונית, החברים לקחו סיכון ענקי. הם התרחקו מהבלוז החשמלי והאקוסטי שאפיין אותם עד אז והתנסו בסגנונות שונים כגון רגאיי, פ'אנק ואפילו DOO-WOP. מי שתפס פיקוד מאחורי הקלעים היה הבסיסט ג'ון פול ג'ונס, הנשק הסודי של זפלין, שקיבל אפשרות להכניס יותר תפקידי קלידים ואף עיבודים תזמורתיים עשירים. אחרי הכל, הוא עבד כמעבד מקצועי עוד לפני שבא להקים את זפלין. אם זה עבור דונובן, הרולינג סטונס ואחרים.

אבל משהו מפריע לי בתקליט הזה! מפריע לי מאד! וחברות וחברים, אני חייב להסביר לכם את זה. בתקליט החמישי הזה נשמע קולו של רוברט פלאנט בסגנון שירה שונה לגמרי מארבעת התקליטים הקודמים. ברור לאוזן שקולו של פלאנט החל להישבר בתקופה הזו, לאחר שנים של צרחות בלתי פוסקות שנמשכו יום אחר יום בהופעות חיות מול אלפי אנשים. תוסיפו לזה גם כמויות גדולות מאד של עשן שנכנס לריאות. אפשר לשמוע בבירור שפלאנט בתקליט הזה הוא ממש לא אותו פלאנט ששר פעם כאריה המשחר לטרף ואינו מרחם על מיתרי גרונו. הפעם יש פה פלאנט מהוסס. פלאנט אחר. האמת חייבת להיאמר: האפשרות של פלאנט להגיע עם קולו לגבהים ובקלות נעלמה בשנת 1972. כן, רוברט פלאנט הצעיר היה זמר ענק אך מתנת האלוהים הזו נגמרה בגלל שימוש לא מבוקר במיתרי קולו. הוא שר ממעמקי ליבו ונשמתו, אך המאמצים הווקאליים הביאו עמם יבלות על המיתרים. הוא עבר ניתוח ומיתרי קולו תיפקדו מאז אחרת, מה שהעניק לשירים בתקליט הזה גוון פגיע ואישי אף יותר.

התקליט נפתח עם THE SONG REMAINS THE SAME ובו נגינה רוקית של ג'ימי פייג' עם גיטרת 12 מיתרים חשמלית. במקור השיר היה אמור להיות קטע פתיחה אינסטרומנטלי ואף נקרא בזמן העבודה עליו בשם THE OVERTURE. אחרי שרוברט פלאנט הוסיף לו מילים זה הפך להיות שיר עם השם הזמניTHE CAMPAIGN. זה היה רעיון של פלאנט להאט את הקצב של השיר לאחר הפתיחה האינסטרומנטלית. לפעמים נדמה לי שלד זפלין משחקת אותה פה להקת רוק מתקדם יותר מאשר רוק שנשען על כבדות. אין בזה שום רע, מבחינתי.

אחר כך מגיעה הפנינה האמיתית של התקליט הזה. אולי הדבר שאני הכי אוהב בו. כן, זה THE RAIN SONG, שהושפע מג'ורג' האריסון, שהעיר שלד זפלין לא עושה בלדות. פייג', בתגובה, רקח את האקורדים הראשונים כפי שמתחיל הבית בשיר-בלדה ה"משהו משהו" הזה של האריסון ששמו SOMETHING.דרך אגב, השם המקורי של השיר, כשפייג' עבד עליו בביתו, היה SLUSH והשילוב בין הגיטרה, השירה המרגשת ועבודת המלוטרון והפסנתר של ג'ון פול ג'ונס יצר יופי טהור. אפילו טעות העריכה עם הכניסה של ג'ון בונהאם עם המצילות ומקלות המברשות - זה לא פוגם בהנאה שלי. להיפך, זה מראה שהקטע הזה אנושי, עם מוסיקאים וטכנאי הקלטה שגם ידעו לטעות ובסטייל, בימי הסלילים האנלוגיים שבהם לא הייתה אפשרות לעשות פעולת מחשב פשוטה בשם UNDO.

השיר השלישי בצד הראשון נקרא OVER THE HILLS AND FAR AWAY. זה נכתב במקור על ידי פייג' ופלאנט בשנת 1970, כשהם שהו בבקתה מבודדת בוויילס לכתיבת שירים לתקליט השלישי של הלהקה. השם המקורי היה MANY, MANY TIMES והוא הפך מהר מאוד לאחד האהובים על המעריצים.

הצד הראשון נחתם עם THE CRUNGE: קטע פ'אנקי שנוצר בג'אם שנערך בביתו של מיק ג'אגר. ג'ון בונהאם התחיל, ג'ון פול ג'ונס הצטרף בבס, וג'ימי פייג' הוסיף גיטרת פנדר סטראטוקסטר כדי לקבל צליל קליל בסגנון הפ'אנק של ג'יימס בראון. פלאנט אפילו צועק שם HAS ANYBODY SEEN THE BRIDGE כמחווה להוראות שבראון היה נותן לנגניו לפנות לגשר המוסיקלי שבשיר. ופ'אנק זה סוג מוסיקה שכיף לרקוד איתו, נכון? ובכן, לא כך עם זפלין שבחרו להציג לנו פ'אנק עם קצב מורכב שלא מאפשר לרקוד איתו בנינוחות. שובבים, החבר'ה.

צד ב' נפתח עם השיר DANCING DAYS. לא יודע מה אתכם - אבל אני פחות אוהב את השיר הזה. הוא נשמע בסדר אבל הוא לא מצליח להלהיב אותי, סורי. ואחריו מגיע משהו שאני אף פחות אוהב - זה נקרא D'YER M'AKER שמהווה הניסיון של הלהקה לנגן רגאיי. שם השיר הוא בעצם משחק מילים על המבטא הבריטי למילה JAMAICA. המתופף ג'ון בונהאם לא ממש התלהב מהסגנון הזה, אבל התוצאה? היא הפכה ללהיט גדול ברדיו. עדיין, אני לא מת על זה.

הפיצוי עבורי, אחרי שני שירים כאלו בצד השני, מגיע עם NO QUARTER. הופה! פה הלהקה חוזרת למיסתורין. ג'ון פול ג'ונס מוביל את העניין עם הפסנתר המרתק שלו. הוא ממש מצליח לצייר לי פה עם הצלילים את האווירה האפלה ההיא. גם ג'ימי פייג' מצליח להביא פה נהמות גיטרה מסקרנות מאד. מה בכלל הפירוש של השם הזה? מסתבר שזה ביטוי פיראטי שפירושו "ללא רחמים". הוא יכול להתייחס גם למלחמת העצמאות של ארה"ב, כאשר בריטניה הגדולה אכפה מדיניות שדרשה מאמריקאים בתקופת הקולוניאליזם לשכן חיילים בריטים ולהציע להם אוכל ומיטה במהלך קור החורף. אם מדיניות זו סורבה לחייל בריטי, מדיניות NO QUARTER אפשרה לחייל הבריטי להטיל עונש חמור (גם מוות, לפעמים) על האמריקאי שסירב לו.

והתקליט מסתייים עם THE OCEAN שהוקדש לאוקיינוס המעריצים שהגיעו להופעות. הוא נפתח בקולו של בונהאם שסופר את הקצב, וכולל גם קטע א-קפלה מפתיע בו קולו של המתופף נשמע שר יחד עם פלאנט. והשיר מסתיים עם רוק'נ'רול סוער ובריא שבא להזכיר לנו בסך הכל במה מדובר פה באמת.

וכן, אי אפשר להתעלם מהעטיפה המרהיבה שעוצבה על ידי קבוצת HIPGNOSIS. התמונה צולמה באתר סוללת הענק (GIANT'S CAUSEWAY) בצפון אירלנד וכוללת שני ילדים (שהיו אח ואחות) עירומים המטפסים על הסלעים. הצילומים היו סיוט לוגיסטי בגלל הגשם הבלתי פוסק אז, כשבסופו של דבר השתמשו בטכניקות של חשיפה כפולה כדי ליצור את המראה הכתום-סגול המוזר הזה. אז התקליט הזה אולי לא התקבל בחיבוק חם על ידי כולם בזמן אמת, אבל היום ברור שמדובר ביצירה שמראה שלד זפלין לא פחדה משום דבר.

מי זה האיש הזה מאוטופיה של זאפה? ב-28 במרץ בשנת 1983 יצא התקליט THE MAN FROM UTOPIA של פרנק זאפה.

לפני שאצא למסע באוטופיה הזו, אני חייב להתוודות; פרנק זאפה מבחינתי הוא קודם כל מה שהוא עשה בסיקסטיז. התקליטים שלו עם להקת אמהות ההמצאה הם, מבחינתי, הטופ של הטופ שלו. גם בסבנטיז היו לו לא מעט יציאות נפלאות - אבל גם נפילות מבאסות (אם זה הגסויות הרדודות במילים או מוסיקה שבאה להתחכם אבל לא המריאה, כמו למשל בתקליט BONGO FURY שהקשבתי לו שוב ושוב ועדיין לא הצליח לגמרי לשכנע אותי.

אבל זאפה של האייטיז? כמה שהוא ביקש להתחכם וכמה שהוא ביקש לעקוץ - זה הכי פחות נגע בי. ובתחילת שנות השמונים, בין אם הוא רצה בכך ובין אם לא, פרנק זאפה הלך והפך לדמות שוליים בנוף המוזיקלי העולמי. נראה היה שהוא פשוט התיש את עצמו אחרי הפיצוץ המשווק להפליא שלו עם האלבום הכפול YOU ARE WHAT YOU IS. ממה שניתן היה לשמוע בתקליטים שלו מאותו עשור, הם היו לא פעם עניין של פגיעה או החמצה. האיש היה כנראה כבר סחוט. נכון, הוא נשאר גאון אבל לטעמי, היצירה שלו מאותה תקופה לא הייתה גרועה. ממש לא. היא פשוט הייתה - וזה דבר לא טוב להגיד בנוגע לזאפה - די רגילה.

הוא לא מכר את נשמתו לתעשייה, כמובן. הוא פשוט לא יכול היה להרשות לעצמו להתמסחר, בהתחשב בתדמית שלו ובמצפון המפותח שלו. מצד שני, הוא גם לא התקדם במובן המקובל של המילה באייטיז. הוא אכן נמשך למכונות תופים, סינטיסייזרים ותכנותי מחשב עם המחשב הסופר-דופר יקר שהוא קנה אז. אבל אם לוקחים בחשבון את הפריון היצירתי המטורף שבו הוא התאפיין תמיד, היה לו פשוט בלתי אפשרי לנסות להישאר זאפה הישן והמתוחכם ולעשות משהו חדש בו זמנית.

זו בדיוק הסיבה שבגללה חצי מהתקליט החדש שלו, THE MAN FROM UTOPIA שיצא בשנת 1983, נשמע כאילו הוא נלקח מהתקופה של SHEIK YERBOUTI, בעוד החצי השני נשמע כאילו הוא... לא מגיע משם וחבל. אין בתקליט הזה נקודות שיא מיוחדות, ולא נתקלתי באדם אחד חובב זאפה שהצביע עליו כתקליט באמת מיוחד. הרושם הכללי היה שזאפה פעל נכון כשבחר לנוע לכיוון קלאסי יותר בשנים שלאחר מכן.

החלק הגרוע ביותר בתקליט הזה היה התחושה שזאפה פשוט התקשה למצוא מספיק חומרים כדי למלא אותו. ואם במקרה רע כלשהו, התקליט הזה היה הרכישה הראשונה שלי מהקטלוג של זאפה - אז הייתי בוודאי קובע שזאפה הזה... אני לא מבין מה רוצים ממנו ומה משתגעים ממנו. למזלי, אני התחלתי ללכת בעולם של זאפה עם APOSTROPHE ומיד אחריו פניתי ל-HOT RATS.

כרגיל אצל זאפה בתקופה ההיא, התקליט הזה גם הורכב מקטעים שהוקלטו בהופעות חיות וגם באולפן ונשזרו יחדיו. זאפה ממש אהב את זה ככה. וההקלטות מההופעות הגיעו מהלהקות איתן הוא הופיע בשנים 1980-1982. והעטיפה של התקליט הזה? היא באה ממאייר הקומיקס האיטלקי, טנינו ליבראטורה, שסיפר שהיצירה שלו נועדה במקור לפרויקט של זאפה שהיה אמור להכיל שלושה תקליטים ולא תקליט בודד. האיור הציג את זאפה כסוג של גיבור-על שנלחם בקהל בהופעה באיטליה, רמז לסיבוב ההופעות הסוער של שנת 1982 שכלל התפרעויות וגז מדמיע בפאלרמו.

אז עם מה אנחנו מתעסקים פה? ובכן, השיר THE RADIO IS BROKEN, שהוקלט באולפן בשנת 1981 ועסק בפנטזיות חלל של אסטרונאוט שלא מצליח ליצור קשר עם כדור הארץ, כשזאפה פותח גם אותו עם סגנון שירה לעגני שהוא פיתח וזה כבר מעצבן לי את האוזן. ברור, זאפה הוא לא זמר אמיתי - אבל פעם הוא בכל זאת שר או דיקלם כהלכה. פה? זה מעצבן. וכן, אל תטעו - יש פה ושם את הריף של השיר MY SHARONA של THE KNACK.

גם הקטע THE DANGEROUS KITCHEN עולה על העצבים, כשפרנק מגיש שם שורות בסגנון יענו-ג'אז שנשמעות יותר כמו דאחקה מתחכמת עם מלודיה שלא ממש כדאי להתאמץ לזכור אותה לאחר מכן. לא יודע מה אתכם, אבל אני לא נהנה לאכול במטבח שכזה. כמה מסוכן שיהיה. והאלמנט הג'אזע המעצבן הזה מגיע שוב פעם בקטע THE JAZZ DISCHARGE PARTY HATS. פעם זאפה אמר - "הג'אז לא מת - הוא רק מריח מוזר". ובכן, פרנקי - הריח הזה מ-א-ד מוזר. מדובר בג'אם ג'אז מבולגן ודיסוננטי, אך די כתוב, שבו זאפה מדקלם סיפור על פטיש לתחתונים. זה לא ממש מצחיק. זה גם לא פוגעני במיוחד, אלא פשוט טיפשי, חסר מלודיה וחסר פואנטה. כן, זאפה של התקופה הזו כבר פנה יותר לקהל של הצעירים הפחות חושבים, עם בדיחות הפיפי והקקי. איפה זה ואיפה UNCLE MEAT.

התקליט נפתח עם הכרזת המשפט "תקצצו שורה אחת עכשיו!" - בהתייחס לשורות הקוקאין בשיר COCAINE DECISIONS. נו טוב, זאפה תמיד היה נגד סמים. הוא לא סבל שנגנים השתמשו בחומרים ההם ואסר על הלהקה שלו לעשות סמים כל עוד הם עובדים איתו והוא משלם להם את המשכורת. לפחות פה הוא מביא מסר ברור שלועג על שאר כוכבי התעשיות הבידוריות שמשפיעים על מיליוני אחרים בעודם מסניפים עוד ועוד. והשלג שמוזכר בשיר הזה? הוא לא כמו השלג הצהוב של נאנוק מהעבר. זה השלג הנבזי שהוא כמובן הקוקאין. המסר הוא חד וישיר. זמר הפלצט פה הוא רוי אסטרדה, שהיה הבסיסט בלהקת אמהות ההמצאה המקוריות וחבל שזאפה לא ידע אז שאותו רוי יואשם בהמשך בסם משלו - פדופיליה. דרך אגב, הידעתם שהגרסה של השיר הזה יצאה בפורמט הדיסק של האלבום עם דקה נוספת?

ובשיר השני זאפה חוזר לנושא אהוב עליו - SEX. זה כולל נגינת ריף כבד שנשמע מנוגן דווקא ברישול (הלו, לא מתאים לזאפה!). לא יודע - הסקס הזה לא מרגש אותי. אבל מי שזה כן מרגש אותם - תדעו שבגרסת הדיסק יש שני בתים שאין בגרסת התקליט!

אההה... אגיד לכם מה מבאס אותי בתקליט הזה. נזכרתי! זה סאונד האייטיז המוגזם שלו. כן, משהו בסאונד הזה לא כיף לי. אני אוהב לשמוע סאונד של אייטיז עם להקות ואמנים שממש צמחו לתוך זה - אבל לא כאלו שפעלו בעבר ונשמע שהם מנסים בכוח להידבק לטרנד. חוץ מזה, החומרים הטובים ביותר כאן היו יכולים לדעתי להרכיב מיני-תקליט קצר אך מהנה וממוקד.

מגזין הרולינג סטון העניק לו בזמנו שלושה כוכבים והוסיף: "אם תעשיית המוזיקה הייתה מעניקה פרסים על טעם רע, המדף של פרנק זאפה היה עמוס בפסלונים מוזהבים. באלבומו החדש הוא אף מרחיק לכת. עם זאת, יש בו גם רגעים מצחיקים, כמו בשיר COCAINE DECISIONS המצביע על תופעה חברתית אמריקאית. האלבום כולל גם קטעים אינסטרומנטליים מלאי מעוף, המוכיחים כי זאפה הוא מלחין טוב יותר מאשר תמלילן".

כשהכלבים השתגעו, האנגלים הגיעו וג'ו קוקר איבד את הצפון. ב-28 במרץ בשנת 1970 הוקלט, בפילמור איסט בניו יורק, אלבום ההופעה הנהדר של ג'ו קוקר - MAD DOGS AND ENGLISHMEN. זה היה גם הדבר שהרס אותו.

אני מת על ג'ו קוקר - בלילה, בצהריים ובבוקר! זה זמר! זו אישיות! זה פרפורמר! ואלבום ההופעה שלו MAD DOGS AND ENGLISHMEN הושם פעמים רבות על צלחת הפטיפון בבית שלי. יש משהו אדיר בסאונד הפראי הזה של בציר 1970. עם המון אנשים על הבמה - אבל איכשהו זה ממש הצליח להם שם.

שנת 1969 הייתה שנה מופלאה עבור ג'ו קוקר. שני תקליטים נהדרים, הופעה בלתי נשכחת בפסטיבל וודסטוק, להיטים קלאסיים שצצו בזה אחרי זה והרבה תוכניות טלוויזיה וכתבות בעיתונים. ג'ו קוקר נחשב אז לתופעה ייחודית. הוא היה כוכב-על. אך למרות כל זה הוא החליט שהוא לא רוצה יותר להופיע בארה"ב. הוא רצה חופשה ולכן פירק את להקתו הקבועה, THE GREASE BAND. זה יופי טופי, אבל כנראה הייתה לו בעיית זיכרון קלה. הוא שכח שנקבע לו סיבוב של חמישים הופעות בארה"ב!

דני קורדל, מנהלו של קוקר, היה בהוליווד כשהוא קיבל את השיחה מדי אנתוני, אחד האמרגנים הקשוחים יותר באמריקה. אנתוני התקשר אך ורק למטרה אחת - הוא רצה לדעת, האם קורדל ראה את ג'ו קוקר. ג'ו לא הופיע לפגישה בניו יורק בשבוע שלפני כן ואנתוני היה מעוצבן מזה. 'אתה יודע שהוא יוצא לסיבוב הופעות בעוד שישה ימים, כן?' קורדל ידע שסיבוב הופעות מתקרב, אבל לא בדיוק מתי. אנתוני המשיך וסיפר לו

שג'ו פיטר את להקת גריז. קורדל יכול היה רק ​​לענות שהוא לא שמע מקוקר אולי שישה שבועות. למחרת קורדל קיבל שיחה מג'ו. 'הוא היה בניו אורלינס או איפשהו. אמרתי, 'ג'ו! ... די אנתוני! ... סיבוב הופעות!'..." וג'ו? הוא לא היה מוטרד יותר מדי מזה, אבל הסכים לטוס ללוס אנג'לס שם הסביר לקורדל שהוא אכן פיטר את הלהקה; היו לו בעיות עם חברתו, איילין, והדבר האחרון שעניין אותו היה הופעות בארצות הברית. קורדל הקשיב באהדה, אמר לג'ו לא לדאוג, ואז הוא התקשר לדי אנתוני ואמר לו שבשל המצב אין ברירה אלא לבטל את הסיבוב. אבל דני קורדל נדהם ממה שקרה אחר כך.

"הנחתי את הטלפון. שמונה שעות לאחר מכן נשמעו דפיקות על הדלת. פתחתי את דלת המוטל - ומולי עמד די אנתוני. אנחנו בהוליווד ודי טס מניו יורק - והוא מעוצבן מאד. ידעתי שג'ו מנסה להסביר את זה שאין סיכוי שהוא יוכל לעשות את סיבוב ההופעות, אבל די היה חסר סבלנות. 'טוב, אתה יודע שאם אתה לא עושה את סיבוב ההופעות הזה, ג'ו, לעולם לא תעבוד באמריקה שוב. כל אמרגן... פוסטרים שהודפסו... האולמות היו מלאים. הם יתבעו אותי... אני אתבע אותך... אף אחד לעולם לא יזמין אותך שוב! הקריירה שלך גמורה'..."

עבור קורדל, הסיטואציה שהוא היה עד לה הייתה כזו שהוא חשש ממנה זמן רב. "ניסיתי להרחיק את ג'ו. הלכתי לראות את די והבהרתי לו את זה יום אחד. הוא נטרל אותי לגמרי. הוא אמר, 'כן... אני אוהב את ג'ו... כל דבר, מה שאתה חושב שנכון... נעשה את זה. לא אכפת לי - אני אסתדר'. הוא אמר, 'תן לי לחשוב על זה', ואז כמה ימים לאחר מכן הוא לקח אותי למשרד שלו והיו הרבה נעיצות של האצבע שלו בחזה שלי. הוא אמר, 'אם אתה לא רוצה לגמור בנהר הדסון עם נעלי בטון... לא משנה לאן אתה הולך - יש לי חבר בכל עיר באמריקה'. זה השפיע עליי!"

אז למה להקת גריז לא קמה מיד כדי לכבד התחייבות זו של קוקר? אולי הפיתרון בא מהדברים של גיטריסט הלהקה, הנרי מקולוק: "לא היה לנו מושג בכלל. במבט לאחור, כנראה בערך מאותה נקודה מישהו קיבל רעיון שכדאי לעשות עם ג'ו משהו שונה מלהקת גריז - כלי נשיפה, כל השאר... השינוי שצריך לבוא. היו הרבה דברים שקרו שלא היו עולים עם הלהקה. כמו שאר חברי הלהקה, לא ראיתי שום דבר מלבד עייפות מההופעות האינסופיות שעשינו".

דני קורדל נכנס לפאניקה ובייאושו הרב הוא התקשר לליאון ראסל וביקש ממנו לעזור לו לצאת מהתסבוכת. ראסל עבד עם קוקר בעבר ואף כתב לו את הלהיט DELTA LADY לאלבומו השני. נכון שזה שיר אדיר? לא כותבים שירים כאלו היום - וחבל! בכל אופן, הרעיון לחבור להופעות עם קוקר קסם לראסל מאד והוא אמר לקורדל שישיג לו נגנים שיתאימו להרכב רוק ביג-באנד. זה כלל שני מתופפים, מקהלה של עשרה זמרים, נגני נשיפה ועוד. כל מוזיקאי שקיבל טלפון מראסל וקורדל הסכים מיד להצטרף למסע. כמו כן, ראסל ציווה על קורדל לארגן צוות צילום לסרט וגם סיקור של כתבים לחדשות. החזרות למופע התנהלו במשך חמישה ימים בשבוע. 12 שעות של חזרה בכל יום. השם של האנסמבל והמופע MAD DOGS AND ENGLISHMEN היה המצאה של קורדל.

המופע הפך להצלחה אדירה וליאון ראסל ראה בזה את התגשמות חלומו - שילוב של רוק עם ביג באנד. זה היה סולד אאוט בכל מקום. קוקר שר את נשמתו בכל הופעה. הוא היה בשיאו וראסל "הכובען המטורף" העניק לו תפקידי פסנתר מרהיבים, ניצוח על כל האנסמבל וגם נגינת גיטרה נהדרת פה ושם. נגנים נהדרים נוספים נתנו את כל כולם על הבמה: כריס סטיינטון (היחיד שנשאר מלהקתו הקודמת של קוקר) באורגן ההאמונד, ג'ים גורדון, ג'ים קלטנר וצ'אק בלאקוול בתופים, קארל ריידל בבס, בובי קיז בסקסופון, ג'ים פרייס בחצוצרה, מקהלה שלמה ביחד עם הזמרת ריטה קולידג' (עליה נכתב השיר "דלטה ליידי") ועוד... ועוד... וגם ילדים ואפילו כלב דלמטי. וכל אלו עשו פשוט את הבלתי נמנע - הם הצליחו להטביע לחלוטין את ג'ו קוקר עצמו בתוך הרעש החגיגי הזה. ועם כל הריגוש האדירררר שבהופעה (אושיק לוי, שהייתי הקלידן שלו במשך 20 שנה, סיפר לי שהיה ב-1970 באחת ההופעות של קוקר והחבר'ה ושזה היה לא נורמלי), הבעיה חלחלה כמעט לכל פינה. היו שם כל כך הרבה כלי נגינה שלא פעם היה קשה להגיע לשמיעת המהות של קוקר עצמו. מי זה בכלל ששר את הפזמון של FEELIN' ALRIGHT? האם זה קוקר או שמא אלו זמרות הליווי? ומי היה הכוכב הראשי בחידוש ל-LET'S GO GET STONED של ריי צ'ארלס? קוקר או אולי בכלל מחלקת כלי הנשיפה?

וכל חברי ההופעה טסו ממקום למקום במטוס פרטי שנכתב עליו מבחוץ COCKER POWER (מי שילם על כל זה?!). בנוסף לנגנים והזמרים עצמם היו גם נשים, בנות זוג, ילדים וגם כלבים. כל צורת ההפקה הזו נראתה כמו קרקס אחד גדול. במרכז הבמה עמד ג'ו קוקר כשמאחוריו ניצב מאלף האריות האמיתי של הערב, מאסטרו ראסל.

אבל עם כל הרצון לייצר אווירת אהבה ושיתופיות, היה קשה מאד להתעלם מקיומו של מתח אדיר. המתח נבע מהעובדה שרוב הזרקורים הופנו לראסל במקום לקוקר. כן, ראסל גנב את ההצגה ביג טיים. וקוק? הוא היה מבולבל בגלל שימוש מאסיבי בסמים. ראסל היה יותר בפוקוס. למעשה, ראסל היה מאד בפוקוס ולכן האשימו אותו בכך שהוא ניצל עד תום את קוקר הג'וקר - כשהוא עם פני פוקר - למען קידום שמו בלבד. בסוף סיבוב ההופעות המתיש הזה הפך ג'ו קוקר לשבר כלי. הוא שתה אלכוהול בכמויות מבהילות ונכנס למצב של דיכאון תהומי. הוא חש כמי שניצלו אותו עד תום ואז שטפו את הידיים שלהם ממנו. נראה היה שהקריירה שלו אז נגמרה בעוד זו של ראסל הרקיעה שחקים.

האלבום הכפול של ההופעה, שיצא באוגוסט 1970, זכה לביקורת במגזין רולינג סטון בזו הלשון: 'התקליט הזה נחוץ אך ורק למעריציו המושבעים של ג'ו קוקר. עבור כל השאר, מדובר בלקיחת סיכון. הסיבה לכך אינה קשה להבנה: ההפקה כולה הוקמה תוך ימים ספורים כדי למלא התחייבות חוזית, והיא אכן נשמעת כמו תוצר שנוצר בחטף למטרה זו. פרט לליאון ראסל, המלהטט בפסנתר ובגיטרה, לאף אחד בתקליט אין זהות משלו; הלהקה כולה נשמעת כלהקת ליווי ותו לא, והעיבודים צפויים ומכניים מדי. ביצוע השיר CRY ME A RIVER בגרסה שבתקליט הזה ממש מביך, והביצוע של 'נשות הונקי טונק' חסר נשמה. נראה שקוקר עצמו לא הצליח להתעלות מעל ההפקה העמוסה הזו. עם זאת, לא הכול כה נורא. יש פה ושם ניצוצות, כמו למשל בשיר LET'S GO GET STONED, למרות שגם בסיומו של שיר זה ישנה בעיה. בתקליט שומעים שהקהל ב'פילמור' נלהב ונרגש, כך שייתכן שזהו רק עניין של טעם. הבה נקווה שכעת, עם פירוק ההפקה הזו, יקים ג'ו להקה קטנה יותר, כזו שהייתה לו בעבר, ויעשה משהו שמתאים הרבה יותר למידותיו".

גם זה קרה ב-28 במרץ:

אליס קופר: בשנת 1978 התארח אליס קופר בתוכנית הטלוויזיה "החבובות". הוא ביצע שם שני שירים – WELCOME TO MY NIGHTMARE ו-SCHOOL'S OUT. במהלך התוכנית הציע קופר לבובות למכור לו את נשמתן ובתמורה הבטיח להפוך אותן לעשירות. בעוד שקרמיט היה מבועת מהרעיון, גונזו חיפש ללא הרף עט כדי לחתום על חוזה המכירה.

הרולינג סטונס: בשנת 1966 יצא בארה"ב אוסף השירים הראשון של הרולינג סטונס, BIG HITS (HIGH TIDE AND GREEN GRASS). שנים לאחר מכן נכתב עליו במדריך התקליטים של המגזין: "יש בו ברוטליות ויופי כאחד; זהו אחד מאוספי הרוק'נ'רול הראשונים והטובים ביותר שנוצרו". בתוך המארז (ששמו המקורי אמור היה להיות CAN YOU WALK ON THE WATER) חיכתה לרוכשים חוברת בת עשרה עמודים ובה תמונות של הלהקה. מהדורת המונו נמכרה אז ב-4.79 דולר, בעוד מהדורת הסטריאו הייתה יקרה יותר ומחירה עמד על 5.79 דולר. המהדורה הבריטית של האוסף יצאה רק בנובמבר של אותה שנה, בסדר שירים שונה ועם עטיפה אחרת (בה צולמו חברי הלהקה בעדשת "עין דג"). אז מה מחכה לנו במהדורה האמריקאית? 14 קטעים מוחצים ולהיטים בזה אחר זה – וכל זה רק מהתקופה המוקדמת של הלהקה.

חדשות המלודי מייקר: בשנת 1970 פורסמו במגזין מלודי מייקר כמה ידיעות מעניינות: רדיו ה-BBC החרים את התקליטון החדש של להקת "השווים", שנקרא SOUL BROTHER CLIFFORD, זאת משום שחברת התקליטים מצאה את השורה SISTER VIRGINE YOU'RE AN OLD COW כבעייתית. במקביל, דווח כי אלבום הופעה חיה חדש של להקת CREAM ייצא באפריל תחת השם LIVE CREAM ויכיל הקלטות מהופעות בארה"ב. עוד פורסם כי להקת מרמלדה צפויה לצאת לראשונה לסיבוב הופעות בקולג'ים בארה"ב, וכי חברות תקליטים מובילות כגון סי.בי.אס, פולידור ופיליפס מעלות את מחירי האלבומים בקטלוגים שלהן. וגם רוברט פלאנט סיפר בריאיון: "ג'ימי פייג' ואני מתכוונים לשכור קוטג' קטן ליד נהר ה-DOVEY שבוויילס. נתבודד שם לכמה שבועות ונראה מה נצליח ליצור ללא הסחות דעת. האלבום הבא שלנו יהיה כנראה התוצר של השהות הזו".

מזל טוב לג'ינג'ר בייקר: בשנת 1969 עבד המתופף ג'ינג'ר בייקר באולפני EMI באבי רואד בהקלטת השיר THAT'S THE WAY GOD PLANNED IT של בילי פרסטון. במהלך העבודה על השיר ניגש אליו המפיק, ג'ורג' מרטין, ובישר לו שנולד לו בן, בבית החולים בקרבת מקום. שם הילד יהיה קופי.

הקינקס והתקליטון הפלסטי הבעייתי: בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת הקינקס ובו השיר PLASTIC MAN. השיר נכתב על ידי ריי דייויס ונאמר כי מדובר בניסיון מכוון להקליט סינגל מצליח מסחרית - שלמרבה הצער נכשל מכיוון שהוא הכיל את המילה BUM, וזה הספיק אז כדי להיות מוחרם משידור על ידי הבי.בי.סי! למרות האיסור, הוא הגיע למקום ה-31 במצעד הבריטי, אם כי זה היה רחוק מאוד מהצלחות קינקס קודמות. היו פרשנויות שונות למילים ולא היה ברור האם הן מכוונות לאדם אחד, או לחברה בכלל. הזמר מתאר אדם שגר בפינת הרחוב, שנחשב ל"מועיל ומתוק", אך הוא מוסיף, "אף אחד לא יודע שהוא באמת איש פלסטיק!" - כלומר, איש מזויף. לא משנה מה קרה, אדם פלסטיק לעולם לא יראה את צבעו האמיתי.

מארי הופקין שרה להתראות: בשנת 1969 יצא תקליטון חדש לזמרת מארי הופקין ובו השיר GOODBYE שכתב לה מי שגילה אותה, פול מקרטני. מה שבטוח השיר נכתב והוקלט במטרה אחת ברורה, לרכוב על גל ההצלחה של מארי עם השיר THOSE WERE THE DAYS.

ג'ון אוון: בשנת 1948 נולד ג'ון אוון, קלידן להקת ג'ת'רו טול לאורך שנות ה-70.

אלביס פרסלי וברברה סטרייסנד: בשנת 1975, לאחר הופעה של אלביס פרסלי במלון הילטון בלאס וגאס, ניגשה ברברה סטרייסנד אל מאחורי הקלעים והציעה לו את התפקיד הראשי בסרטה הקרוב, "כוכב נולד". אלביס הביע עניין, אך בעצת מנהלו, קולונל פרקר, הוא דרש שכר גבוה מדי – ולכן קריס קריסטופרסון נבחר לתפקיד במקומו.

תקליטון חדש ללהקת 10CC: בשנת 1975 היה זה השיר LIFE IS A MINESTRONE שזכה לפאר תקליטון חדש ללהקת 10CC. ועל הדרך, באותו יום בשנת 1980 יצא תקליט חדש ללהקה הזו בשם LOOK HEAR. אבל אז ההרכב כבר היה שונה וכך גם המוסיקה.

הביטלס במאדאם טוסו: בשנת 1964 הפכו הביטלס לכוכבי הרוק הראשונים שדמויותיהם הוצבו במוזיאון השעווה של מאדאם טוסו בלונדון. מאוחר יותר הם השתמשו בבובות השעווה הללו לצילום עטיפת האלבום "סרג'נט פפר".

באד קומפאני בתקליט חדש: בשנת 1975 הוציאה חבורת הסופרגרופ הזו את תקליטה השני ששמו STRAIGHT SHOOTER. האלבום הוליד גם להיט גדול שנטחן ברדיו, FEEL LIKE MAKIN' LOVE, שהוא אב טיפוס של ה-POWER BALLAD. הזמר פול רודג'רס סיפר בגאווה שהרבה ילדים נוצרו לצלילי השיר הזה. השיר SHOOTING STAR הנוגה חשף צד רך יותר לדינמיקת הרוק הרגילה של הלהקה, שנראה רק לעתים רחוקות, אך היה יעיל באותה מידה, עם פול רודג'רס, שמוכיח גם פה מדוע הוא מזמרי הרוק הטובים ביותר שבאו מאנגליה. הגיטריסט מיק ראלפס והמתופף סיימון קירק חשפו בראיון עמם שהשיר הזה (שסיפר את סיפורו של כוכב רוק שמת מוקדם) נוצרה בהשראת מקרי המוות הקשורים לסמים ולאלכוהול של ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון. וזה עוד לפני שהסולן פול רודג'רס והמתופף סיימון קירק יאבדו את החבר בלהקתם לשעבר, הגיטריסט פול קוסוף, גם בגלל סמים.

הביקורת אז ברולינג סטון הלכה כך: "התקליט הזה שומר על כל הבעירה הספונטנית של אלבום הבכורה הפופולרי במיוחד שלה הלהקה (שניהם הוקלטו באופן חי על ידי אולפנים ניידים), ובמקביל גם מצליחים לחדד את האנרגיה המוזיקלית שלה, לתת לה כיוון חד יותר ולהגיע עם הפתעות הארד-רוק אפקטיביות לחלוטין. הצליל הדליל והכוחני של הלהקה עדיין שלם כשהגיטרה הקטלנית של ראלפס בונה ומבוקרת יותר מבעבר, ומאחדת בצורה מסודרת סולואים עם חטיבת הקצב. הבסיסט בוז בורל הרחיב את תחום הבס שלו, ובאופן טבעי המתופף סיימון קירק הלך בעקבותיו. פול רודג'רס, נאמן לצורתו בשירתו הידועה והמיוחדת.

הקטע הבולט של האלבום (ונקודת השיא בקריירת הכתיבה של פול רודג'רס), הוא נרטיב הרוק הבלתי תלוי, SHOOTING STAR. כשהוא נוטש את גישת הפוזה שלו לשירה, וכמעט נוטל על עצמו את התפקיד של הארי צ'אפין של רוק-המפשעה כשהוא מספר כלאחר יד את סיפורו המצמרר של כוכב רוק צעיר... מההתחלה ועד הסוף; 'ג'וני מת אתמול בלילה, מת במיטתו. בקבוק וויסקי, כדורי שינה ליד מיטתו. חייו של ג'וני חלפו על פניו כמו יום קיץ חם. אם אתה מקשיב לרוח, אתה עדיין יכול לשמוע אותו מנגן'.

האפקט המחושב של השיר מתחזק בזכות הגישה הנמוכה שלו למלודרמה. גיטרות מזמזמות, בס ותופים רועמים ורודג'רס מסיים את הקינה עם יללות וקריאות. נראה כי להקת הרוק האמיצה שכולם חשבו עליה כעל הבן הממזר של להקת FREE הגיעה למשהו משלה, ובעוצמה רבה. התקליט הוא דוגמה מצוינת לרוק עכשווי, אבל יותר מזה, זה צעד שני ומרגש קדימה של להקה צעירה שנראית כאילו היא עשויה להיות בסביבה עוד הרבה זמן. למרות הרמיזות הוויזואליות של העטיפה לעולם ההימורים, התקליט הזה אינו הימור כי אם הליכה בטוחה".

ניל יאנג: בשנת 1973 ביצע ניל יאנג את השיר DON'T BE DENIED בקולוסיאום בפניקס, אריזונה. כעבור כמה חודשים הופיעה הקלטת הביצוע באלבומו TIME FADES AWAY.

ג'ימי פייג' והתביעה: בשנת 2000 זכה ג'ימי פייג' בתביעה נגד המגזין הבריטי "מיניסטרי", שפרסם כי פייג' ניסה להחיות את חברו המנוח ללהקת לד זפלין, ג'ון בונהאם, באמצעות לחשי שטן.

דייויד קרוסבי: בשנת 1982 נעצר דייויד קרוסבי לאחר שהתנגש עם מכוניתו באוטוסטרדה בסן דייגו בעת שהיה בדרכו להפגנה. השוטרים שהגיעו למקום מצאו אותו חבול בפניו, ובחיפוש ברכבו התגלו קוקאין ואקדח ללא רישיון. הוא נלקח מיד למעצר, וכשהשוטרים שאלו אותו מדוע הוא נושא נשק, הוא השיב בשתי מילים: "ג'ון לנון".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459