רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-30 בספטמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-30 בספטמבר (30.9) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אני תמיד עובד עם הסברה שאני בלתי פגיע לחלוטין וכל האחרים פגיעים" (ריי דייויס מלהקת הקינקס, בעיתון NME בשנת 1968)

כשהאלה נחתה בהולנד. ב-30 בספטמבר בשנת 1969 יצא אלבום ללהקה ההולנדית SHOCKING BLUE. שמו הוא AT HOME וזו הפעם הראשונה עם הזמרת מאריסקה וורס.

עבור מיליונים ברחבי העולם, שנת 1969 תיזכר כשנה שבה האלה ונוס ירדה לכדור הארץ, לא מאיזה הר אולימפוס אלא מהולנד הקרירה, חמושה בריף גיטרה קליט ומדבק. הלהיט העצום VENUS, שהגיח מתוך התקליט השני של להקת שוקינג בלו, AT HOME, הפך את הלהקה ההולנדית הזו לסנסציה בינלאומית כמעט בן לילה. אבל התקליט כולו הוא הרבה יותר מסתם אריזה יפה לשיר אחד מוצלח. הוא היה מסמך מרתק של להקה צעירה ושאפתנית שמצאה את קולה הייחודי בתוך תערובת מסחררת של רוק פסיכדלי, פולק שורשי ופופ מלודי.

הכל התחיל במוחו הקודח של הגיטריסט, רובי ואן ליוון. האיש, שהיה הכוח המניע, המלחין הראשי והוויזיונר של הלהקה, הקים את שוקינג בלו בשנת 1967. ואן ליוון לא היה טירון בסצנת המוזיקה ההולנדית, הוא כבר צבר ניסיון כחבר בלהקת הביט המצליחה THE MOTIONS. אבל הוא חלם בגדול. בעידן שבו הפסיכדליה סחפה את העולם, הוא רצה להקים הרכב שיוכל לעמוד בשורה אחת עם הענקיות מבריטניה ומארצות הברית, להקה שתמזג את האנרגיה הגולמית של הרוק עם הצלילים החלומיים והמעורפלים של התקופה.

החתיכה (תרתי משמע) המכריעה בפאזל הגיעה בדיוק בזמן, רגע לפני שההרכב נכנס להקליט את AT HOME. שמה היה מריסקה ורס. הזמרת בעלת הקול העמוק, המעושן והמחוספס, ובעלת הנוכחות הבימתית המהפנטת, הפכה לנשק הסודי של הלהקה. עם עיני איילה גדולות ופאה שחורה מרשימה, שהפכה לסמל מסחרי כמעט כמו המוזיקה עצמה, ורס העניקה ללהקה את היתרון שהיה חסר לה. היא לא רק שרה את השירים, היא חיה אותם, והנוכחות שלה עיצבה מחדש את הזהות המוזיקלית והחזותית של שוקינג בלו.

הקסם התרחש באולפני GTB בעיר האג. בניגוד לאולפנים המפוארים בלונדון או בניו יורק, האולפן ההולנדי היה קטן ואינטימי, מה שבדיעבד רק תרם לסאונד. תחת ניצוחו של הטכנאי המוכשר, ג'רארד סטלארד, הצליחה הלהקה לזקק צליל שהיה גם מהודק וגם מחוספס, לא מלוטש מדי, כזה שהתאים באופן מושלם לאווירה הפסיכדלית שאליה כיוון ואן ליוון. על פי ראיונות שנערכו עמו לאורך השנים, תהליך ההקלטה היה אינטנסיבי ומפרך. ואן ליוון, פרפקציוניסט חסר פשרות, דחף את הלהקה לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. הוא כתב את רוב החומרים, כשהוא שואב השראה עמוקה מאמנים כמו הביטלס וג'פרסון איירפליין. הוא לא פחד להתנסות, ושילב בשירים כלים אקזוטיים כמו סיטאר, כלי שהפך לפופולרי במיוחד ברוק הפסיכדלי בזכות השימוש שעשה בו ג'ורג' האריסון. התוצאה נשמעה היטב בשירים כמו LOVE BUZZ, קטע פסיכדלי מהפנט שזכה שנים מאוחר יותר לחיים חדשים כשלהקת נירוונה הקליטה לו גרסת כיסוי מחוספסת.

וכמובן, היה את VENUS. יצירתו של השיר הזה היא דוגמה קלאסית לנחישות של ואן ליוון לייצר להיט שיכבוש את העולם. הוא הודה בגלוי שהמנגינה הושפעה עמוקות מהשיר THE BANJO SONG של הרכב הפולק האמריקאי THE BIG 3, שבעצמו התבסס על הלחן העממי המוכר OH SUSANNA. ואן ליוון לקח את הגרעין המלודי הזה ובנה סביבו המנון רוק אנרגטי. את ריף הגיטרה הפותח והבלתי נשכח הוא "שאל", בהשראת הלהיט PINBALL WIZARD של להקת המי, והפך אותו למשהו חדש ורענן.

באופן אירוני, בזמן ההקלטות איש מחברי הלהקה לא חשב שדווקא VENUS יהפוך לתופעה עולמית. מבחינתם, זה היה עוד שיר חזק בתקליט שהיה מלא בקטעים קליטים. רק לאחר שהשיר יצא כתקליטון הוא החל לפתח חיים משלו, כשהוא מטפס במעלה המצעדים באירופה, בארצות הברית וברחבי העולם כולו, והופך את שוקינג בלו לאחת הלהקות המוכרות ביותר על הפלנטה. ההצלחה האדירה של VENUS אולי האפילה מעט על שאר התקליט, אך AT HOME נותר אחלה של תקליט!

בזמנו עלה בארצנו התקליט של הכחול המזעזע הזה 16.90 לירות ובביקורת עליו בלהיטון נכתב כך: "קשה לדעת מה בדיוק הופך את פזמוניה של להקת 'כחול מזעזע' ללהיטים בינלאומיים; לחניו המסחריים של הגיטריסט רובי ואן ליון או קולה העמוק של הסולנית מאריסקה וורס. לעומת זאת, ברור כשמש בוודאות שהלהקה ההולנדית שקצרה השנה הצלחה בלתי רגילה, תכתיב את הקצב המסחרי בשנים הקרובות ותקליטה, אריך הנגן הראשון המונח לפנינו, רק מאשר זאת. לתקליט הזה אפשר לקרוא רק בשם אחד - פגז. מה אפשר לדרוש יותר מאריך נגן, אשר בו מצויים שלושת הלהיטים הלוהטים של הלהקה? אלו הם 'ונוס', 'ג'ו העצום' ו'לעולם אל תינשאי לאיש מסילה'. ואם שלושה פזמונים אלה עדיין אינם מספיקים, הרי שהקצב מצוי גם במידה מספקת בפיזמונים 'קליפורניה', 'הנה אני בא', 'רוח פראית' ו'הסתובב מנוע, הסתובב'. אם עדיין לא השתכנעתם בעוצמתה של מאריסקה וורס, כדאי לכם להאזין לפיזמונים 'אני אישה' ו'מעוף האהבה'. כדאי בהחלט לרכוש".

גם זה קרה ב-30 בספטמבר: יום אחד, ארבעה סיפורים שטלטלו את עולם המוזיקה: להקת U2 מעוררת סערה פוליטית בפארק הירקון, מתבודדי הרמן מסבירים למה אין חלב היום, קט סטיבנס מתוודה על אהבתו לכלב, ודייויד קרוסבי מאבד את אהבת חייו בתאונה מחרידה.

1997: הפצצה של בונו בפארק הירקון... BOMBONO!

ב-30 בספטמבר 1997, פארק הירקון בתל אביב לבש חג. עשרות אלפי ישראלים נרגשים התקבצו כדי לחזות בפלא של סיבוב ההופעות העצום והתיאטרלי POPMART של להקת U2 האירית. על הבמה ניצבה קשת זהב ענקית, מסך וידאו מהגדולים שנראו עד אז, ולימון מראות אימתני שמתוכו יצאו חברי הלהקה. האווירה הייתה מחשמלת, אבל איש לא שיער שבתוך כל הקרנבל הוויזואלי הזה, מסתתרת פצצה פוליטית שתתפוצץ בקרוב.

חלפו בדיוק 11 שנים מאז מבצע החטיפה הנועז של המוסד ברומא, שהביא ללכידתו של מרגל האטום מרדכי ואנונו. הנושא היה רגיש ונפיץ בחברה הישראלית. כארבעים דקות מפתיחת המופע, בין להיט סוחף אחד למשנהו, עצר הזמר בונו את שטף המוזיקה. לפתע, דבריו הדהדו במערכת ההגברה האימתנית וחתכו את אוויר הלילה הלח. היה ברור לכל הנוכחים שהוא לא מדבר על שלום עולמי באופן כללי, אלא מכוון למטרה מאוד ספציפית. "אני רק רוצה לזכור את ואנונו", הוא אמר בקולו הצלול. "הבחור הזה, לא משנה מה אתם חושבים עליו או מרגישים כלפיו, הלילה נמצא כבר 11 שנים בבידוד בתוך הכלא. למדינה גדולה יש סובלנות גדולה, והלילה אני מבקש זאת למענו".

הקהל הגיב בתשואות. קשה לדעת כמה מהם באמת הסכימו עם המסר, וכמה פשוט רצו לשמוע את השירים האהובים ולחוות מופע רוק מהגדולים בעולם.

1966: למה באמת אין חלב היום?

באותו התאריך, 31 שנים קודם לכן, יצא לאוויר העולם תקליטון של להקת מתבודדי הרמן, עם שיר קליט ומלנכולי בשם NO MILK TODAY. על פניו, שיר פופ תמים על שברון לב, אבל הסיפור מאחוריו והמבנה המוזיקלי שלו מתוחכמים הרבה יותר ממה שנדמה. את המילים כתב גרהם גולדמן הצעיר, שלימים יהפוך לחבר מייסד בלהקת הארט-רוק המבריקה 10CC. ההשראה, באופן מפתיע, הגיעה מאביו. "הוא חזר מביקור אצל חבר והבחין בבקבוק חלב על מפתן הדלת עם פתק שעליו נכתב 'אין חלב היום'", סיפר גולדמן. "אבא שלי חזר ואמר לי, 'אתה חייב לכתוב שיר שנקרא אין חלב היום'. שאלתי אותו מה כל כך מעניין בחלב, והוא ענה: 'זה לא קשור לחלב, זה קשור לבית הריק, לאהבה שעזבה!' הוא עזר לי לראות את הסיטואציה מנקודת מבט אחרת לגמרי. תודה, אבא".

השיר הערמומי הזה מצליח לדחוס לתוכו מבנה מורכב להפליא, עם מעברים הרמוניים מפתיעים בין הבתים העצובים לפזמון הקצבי יותר, מבלי שהמאזין הממוצע ירגיש במאמץ. זמר הלהקה, פיטר נון, מחשיב אותו להקלטה הטובה ביותר שלהם. "אני חושב שהשיר הזה תופס בצורה מושלמת את הרגע", הסביר. "זה היה בתקופה שהפסקתי להשתמש בחברי הלהקה בהקלטות ועברנו לעבוד עם נגני האולפן הטובים ביותר כדי לעמוד בקצב של 'הפלישה הבריטית'. מי שניגן שם על גיטרת הבס וגם היה אחראי לעיבוד המיתרים המבריק היה לא אחר מאשר ג'ון פול ג'ונס, אותו אחד שלימים יהפוך לבסיסט של לד זפלין. העיבוד שלו הפך את השיר המושלם הזה של גרהם גולדמן ללהיט ענק". ואם תהיתם, פיטר נון, הזמר עם פני הילד, נשוי באושר מאז שנות השישים לישראלית לשעבר בשם מירלה.

1966: קט סטיבנס אוהב את הכלב שלו (אולי יותר מדי)

באותו יום ממש, אמן צעיר ואלמוני בשם קט סטיבנס הוציא את תקליטון הבכורה שלו, I LOVE MY DOG. השיר, הצהרת אהבה לא שגרתית, הבהיר לגברת שלצדו את סדר העדיפויות שלו: הוא אוהב את כלבו בדיוק באותה מידה שהוא אוהב אותה, עם הבדל קטן: "אבל את עלולה להיעלם, והוא תמיד יישאר".

השיר לא היה משל. הוא נכתב על כלב אמיתי שסטיבנס, אז ילד צעיר, מצא יום אחד קשור לעמוד ברחוב בלונדון. לאחר שאף אחד לא דרש אותו, הוא פשוט לקח אותו הביתה ואימץ אותו. לפני פריצתו הגדולה, סטיבנס הצעיר עבד במסעדה של אביו וחלם בגדול. אחיו הגדול, שמאס לראות את כישרונו מתבזבז, החליט לעשות מעשה. הוא ניגש למפיק מייק הרסט (שהיה חבר בלהקת THE SPRINGFIELDS יחד עם דאסטי ספרינגפילד) ושכנע אותו לתת הזדמנות לאחיו הצעיר. הרסט התלהב מהדמו, לקח אותו לחברת התקליטים DECCA, וחוזה הונח על השולחן. השיר על הכלב יצא לדרך. הוא לא עשה גלים גדולים באמריקה, אך בבריטניה הוא טיפס למקום ה-28 המכובד והניח את היסודות לקריירה מפוארת. באופן אירוני, סטיבנס חשש מההצלחה. "פחדתי מאוד שהשיר הזה יהפוך ללהיט ענק", סיפר למגזין "דיסק" ב-1967, "כי ידעתי שאז אצטרך מיד לספק שיר חדש שיצליח בדיוק כמוהו".

1969: היום בו חייו של דייויד קרוסבי התנפצו

ה-30 בספטמבר 1969 היה היום בו חייו של דייויד קרוסבי, אז חבר בסופרגרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, התנפצו לרסיסים באופן הטרגי ביותר שניתן להעלות על הדעת. אהובתו, כריסטין הינטון, הייתה כל עולמו. סיפור אהבתם החל כשהיא הקימה את מועדון המעריצים של להקתו הקודמת, הבירדס, והמשיך לקשר עמוק וסוער. היא הייתה המוזה שלו, ההשראה מאחורי הבלדה המהפנטת GUINNEVERE.

באותו יום גורלי, בזמן שקרוסבי וחבריו בילו בבריכה בביתו, יצאה הינטון כדי לקחת את שני החתולים שלהם לבדיקה אצל הווטרינר. כעשר דקות לאחר שיצאו לדרך, התרחש אסון. אחד החתולים, ככל הנראה מבוהל מהנסיעה, התנפל על הינטון הנהגת בתוך הרכב ונעץ בה את ציפורניו. לרגע אחד של כאוס, היא איבדה שליטה על ההגה והתנגשה חזיתית באוטובוס תלמידים. היא נהרגה במקום.

קרוסבי, שרק כמה שבועות קודם לכן הופיע על במת פסטיבל וודסטוק האייקוני והיה על גג העולם, נקרא לזהות את גופתה. המראה שבר אותו. מאותו רגע, הוא הפך לאדם אחר. הצלילה העמוקה וההרסנית שלו לעולם הסמים הקשים, שהגדירה את חייו בעשורים הבאים, החלה באותו הרגע. ימים לאחר מכן, הוא לקח את סירתו, שט אל לב האוקיינוס ופיזר את אפרה על פני המים. סיבוב הופעות מתוכנן של הלהקה בוטל מיידית. "זה היה הדבר הנורא ביותר שקרה בחיי", סיפר ב-1985. "רציתי למות. חברי הטוב גרהאם נאש לא זז מצידי לרגע, כי חשש שאפגע בעצמי. הוא לא נתן לי אפילו ללכת לבד למקלחת כי פחד שאתאבד". הטרגדיה הזו הותירה צלקת עמוקה בנפשו של קרוסבי, צלקת שלעולם לא הגלידה במלואה.

היכונו - כי הנה אני בא! ב-30 בספטמבר בשנת 1969 יצא התקליט GET READY של להקת RARE EARTH.

חברות וחברים... לא הייתה מסיבה ראויה בארצנו שויתרה עליו בפסקול שלה, בימים ההם!

להקת RARE EARTH הוקמה בשנת 1968 בדטרויט, אחרי שחברי להקת THE SUNLINERS צירפו אליהם מתופף צעיר שלמד אז בתיכון, בשם פיט ריברה. ריברה הפך מיד גם לסולן הלהקה בעודו מתופף על מערכת התופים. הם החלו להופיע במועדוני לילה, ולשם כך הונפקה לריברה הצעיר תעודת זהות מזויפת כדי לאפשר לו לנגן שם למרות גילו. התקליט הראשון שהם הקליטו, עבור חברת התקליטים MGM, לא עורר הדים נרחבים. לתקליט קראו DREAMS ANSWERS, והוא הכיל בין השאר גרסה קצרה לשיר הידוע GET READY (שנכתב על ידי אמן מוזיקת הנשמה, סמוקי רובינסון).

אך התקליט בכל זאת הגיע לאוזניו של אחד מנגני הסשנים של MOTOWN, הגיטריסט דניס קופי, והוא המליץ עליהם לחברה שבה עבד. חברה זו, הידועה בעיקר בתחום המוזיקה השחורה, רצתה להחתים את הלהקה אצלה. הסיבה לכך הייתה ש-MOTOWN בדיוק חיפשה להקה לבנה עבור הלייבל החדש שהקימה למוזיקה לבנה. ללייבל הזה עדיין לא היה שם, וכשהלהקה הציעה ל-MOTOWN לקרוא לו על שמה, חברת התקליטים קפצה על הרעיון. כך הוקם לייבל שנקרא RARE EARTH, ובזכות שם הלייבל זינק גם שמה של הלהקה לתודעה באקט שיווקי מבריק. הסינגל הראשון של הלהקה נקרא GENERATION והוא הוקלט כחלק מפסקול שלם שהקליטה הלהקה לסרט באותו שם. מכיוון שהסרט עצמו נחל כישלון חרוץ, התקליט נגנז זמן קצר לאחר שיצא, וחלק מהשירים פורסמו מחדש בתקליט השלישי של הלהקה מ-1970, שנקרא ECOLOGY. מה שהופך את התקליט GENERATION לנדיר, מעבר לכך שטרם יצא רשמית על גבי דיסק, הוא שהשירים בו מכילים מיקס שונה לחלוטין מהגרסאות של אותם שירים שיצאו בתקליט השלישי.

בינתיים, בשנת 1969, הקליטה הלהקה תקליט נוסף בשם GET READY. תקליט זה הכיל גרסה לשיר TOBACCO ROAD. אין לי מושג מה משך המוני להקות ואמנים לבצע גרסאות כיסוי לשיר הזה באותה תקופה. יש כאן אפילו גרסת כיסוי לשיר של להקת הבלוז הבריטית סאבוי בראון (בשם TRAIN TO NOWHERE). אבל כל זה מתגמד לעומת הגרסה הארוכה והמקפיצה של שיר הנושא, שתפסה את כל הצד השני של התקליט. אי אפשר להתעלם מצליל תוף הסנר שמפאר את הקטע והופך אותו לאחד משירי הסנר הטובים ביותר. גרסה קצרה של השיר יצאה כסינגל והפכה ללהיט מיידי, מה שהעניק תשומת לב רבה לתקליט המלא, שנמכר בכמויות אדירות.

הרבה אנשים חשבו בזמנו שהזמר בשיר GET READY הוא שחור. מה רבה הייתה הפתעתם לגלות שמאחורי הקול עומד בחור גדול ממדים ובלונדיני. כשלהקת RARE EARTH הופיעה כלהקת חימום ללהקות כמו STEPPENWOLF ודם יזע ודמעות, הקהל נדהם לגלות שמאחורי הסאונד השחור מסתתר הרכב לבן לגמרי. הסקסופוניסט, גיל ברידג'ס, סיפר לרולינג סטון שהם לא היו הלהקה הלבנה הראשונה שהוחתמה ב-MOTOWN, אבל כן היו הלהקה הלבנה הראשונה שהוציאה שם להיט. הוא הוסיף שהם הביאו ללייבל משהו שלא היה לו: השמעות ברדיו FM האמריקאי. בנוגע להחתמה עצמה, ציין ברידג'ס כי הם חתמו ב-MOTOWN בימים שאנשים היו בטוחים שחתימה בחברה הזו משולה לוויתור על החיים, וטען שזה אכן היה נכון לתקופה מסוימת.

הצלחה בלייבל ענק שכזה אמנם תרמה לשיווק שם הלהקה, אך מצד שני גרמה לה להפסיד כסף רב ממכירות התקליטים. הסיבה היא ש-MOTOWN לא דיווחה כראוי על כמות העותקים שהדפיסה, וכשמנהל הלהקה דרש לבדוק מה קורה, הוא נתקל בחומה של זלזול מצד מנהלי החברה. הלהקה הבינה שאינה יכולה לטלטל את הספינה הענקית שנקראת MOTOWN, אחרת תמצא את עצמה מחוץ למשחק. עמדו בפניה שתי ברירות: לעזוב את הלייבל ולהפסיד עוד יותר כסף בגלל הפרת חוזה, או להמשיך ב-MOTOWN ולהרוויח יפה מההופעות, שצברו תאוצה בעקבות המכירות. הם בחרו באפשרות השנייה.

בשנת 1970 יצא התקליט השלישי של הלהקה בחברת MOTOWN והוא ECOLOGY. השיר שבלט בו במיוחד היה גרסה עתירת אנרגיה ודינמיקה לשיר I KNOW I'M LOSING YOU (שבמקור, כמו GET READY, היה שיר של להקת THE TEMPTATIONS). לדעתי, יש כאן שימוש גאוני באפקט שנקרא DELAY, המעצים את משמעות המשפט YOUR LOVE IS FADIN כשהמילה האחרונה מהדהדת ונמוגה שוב ושוב.

זהו למעשה עיבוד והפקה גאוניים. אפשר להבין מדוע: המפיק של השיר הזה הוא נורמן ויטפילד, מפיק הבית של MOTOWN. את שאר התקליט הפיק טום ביירד. ויטפילד הוא גם מי שכתב והפיק לטמפטיישנס את הלהיט ההיסטרי PAPA WAS A ROLLING STONE. נתון זה ממחיש את רמת גאונותו ומסביר מדוע השיר הספציפי שהוא הפיק לתקליט ECOLOGY בלט מעל כל השאר.

כאן אני מסיים את הסיפור על הלהקה, מפני שמריבות פנימיות גרמו לכך שרוב חברי ההרכב המקורי עזבו. מה שנוצר מכאן והלאה היה להקה בהרכב שונה בשם RARE EARTH, שלטעמי האישי הייתה פחות טובה מבחינה מוזיקלית. נכון לרגע זה, אין תיעוד בווידאו או באודיו באיכות טובה של הלהקה המקורית בהופעה, למרות שהופיעה רבות באותה תקופה.

למי שרוצה לקבל את כל תקליטי הלהקה (פרט לתקליט הבכורה, DREAMS ANSWERS) במארז אחד משובח, אני ממליץ מאוד על קופסת הדיסקים שלהם שנקראת FILL YOUR HEAD. הקופסה מכילה, בנוסף לתקליטים, גם את הסינגלים שהלהקה הקליטה באותה תקופה. אבל עדיין, אין כמו להקיב לזה בתקליט. כזה שמסתובב במהירות 33 סיבובים ושליש בדקה. אנלוגי!

ולבעלי הפטיפונים, שימו בבקשה בווליום מלא את הצד השני של התקליט GET READY. נראה אתכם נשארים אדישים לצליל תוף הסנר הזה! הו, הסנר!

ב-30 בספטמבר בשנת 1947 נולד מארק בולאן. שמו האמיתי היה מארק פלד ואת שם משפחתו הבימתי הוא רקח מצירוף המילים בוב דילן. בולאן נהרג בתאונת דרכים בשנת 1977.

כך הוא אמר מציטוטים שונים שאספתי מפיו:

"אני אמן הרבה יותר גדול מדייויד בואי. אנשים משום מה שמים את שנינו באותה קטגוריה באנגליה כנראה בגלל שהעיתונאים האנגליים משועממים ממני. אני מי שאני ואם זה לא מוצא חן בעיני אנשים אז זו בעיה שלהם. אני יודע מי אני. דייויד, מצד שני, לא יודע מי הוא כי הוא גונב זהויות. אני יוצר אותן" (עיתון DISC, ספטמבר 1972).

בראיון לאותו עיתון בשנת 1971 אמר בולאן על הכיוון המוזיקלי החדש שלו: "אני לא מנסה להיות כוכב פופ. אני רק רוצה להיות משורר שיכול למכור תקליטים".

בשנת 1971 הוא אמר למלודי מייקר: "אני המשורר הכי טוב ברוק, ולא באמת אכפת לי שאנשים לא יבינו מה אני עושה".

בראיון לרקורד מירור משנת 1972 הוא התייחס לביקורות עליו: "לא השתניתי. אני עדיין אותו מארק בולאן. רק שעכשיו יש לי יותר כסף ובגדים טובים יותר. האם זה פשע?"

לפי מגזין UNCUT בשנת 2023, בולאן נשאל בסשן רדיו של ה-BBC על איבוד בסיס המעריצים המחתרתי שלו. הוא השווה את עצמו לדילן ולהנדריקס, ואמר: "אנשים פשוט לא מבינים את השירה בשירים שלי... הם אטומים, הם לא מבינים את זה".

השיר החי על נושא המוות. ב-30 בספטמבר בשנת 1969 יצא תקליטון חדש ללהקת דם, יזה ודמעות - עם השיר AND WHEN I DIE. זה היה אחד השירים הראשונים שכתבה בחייה לורה נירו המופלאה.

היא הייתה בת 17 כשכתבה את השיר, והוא הוקלט לראשונה על ידי פיטר, פול ומרי בשנת 1966. לורה נירו כללה אותו בתקליט הבכורה שלה בשנת 1967, אבל בביצוע של הלהקה דם, יזע ודמעות הוא הפך ללהיט.

לנירו מעולם לא הייתה הצלחה מסחרית גדולה עם הקלטותיה, אך היא כתבה כמה להיטים גדולים לאמנים אחרים. השיר הזה עוסק במוות, אבל גם בחיים. זהו הרהור על זמננו המוגבל על פני כדור הארץ ועל חוסר התוחלת שבבזבוז הזמן הזה בדאגה למה שיבוא אחר כך. המסר הוא שכאשר אנו נמות, ייוולד אדם אחר שיחליף אותנו.

הקשר של לורה נירו ללהקה נוצר מכיוון שיצאה עם נגן הבס שלה, ג'ים פילדר. לפי הגיטריסט סטיב כץ, בספרו, היא כמעט הצטרפה ללהקה כסולנית: "פגשתי לראשונה את לורה נירו במועדון MATRIX בסן פרנסיסקו, כשהייתי עם להקתי הקודמת, BLUES PROJECT. לורה הייתה מהאנשים המוכשרים והמתוקים ביותר שהכרתי, אדם קסום עם נוכחות חיובית. היא הייתה גותית עוד לפני שזה נחשב למגניב. אחרי שאל קופר עזב את דם, יזע ודמעות, רצינו לבדוק אם היא תוכל להשתלב כמחליפה שלו. לאחר חזרה אחת במועדון CAFE A GO GO, הבנו שזה לא יעבוד. ללורה הייתה אישיות חזקה שלא התאימה למה שכינינו בטיפשותנו 'הלהקה הדמוקרטית הקטנה שלנו'. לורה ואני נשארנו חברים טובים".

הזמר דיוויד קלייטון-תומאס הסביר: "לורה נהגה לבוא לחזרות שלנו ולהסתובב איתנו. לפעמים היא הייתה מביאה פיצה למקום החזרות. כולנו היינו חברים והכרנו את השירים של לורה עוד לפני שהשיקה את קריירת ההקלטות שלה. היא הייתה חלק מהמעגל הפנימי שלנו".

אלן מריל, שכתב עם להקתו THE ARROWS את הלהיט הסוחף I LOVE ROCK'N'ROLL, היה מקורב מאוד ללורה נירו; דודתו נישאה לדודה של לורה. מריל נזכר: "הייתי בחדר כשלורה כתבה את השיר הזה ואמרתי לה לזרוק אותו. אמרתי לה שהוא חולני. הייתי בן 15, והמוות נראה לי אז כמשהו מאוד מרוחק ומפחיד".

כלבי הגשם נובחים חזק. ב-30 בספטמבר בשנת 1985 יצא תקליט חדש לטום ווייטס ושמו RAIN DOGS.

אי שם באמצע שנות השמונים, האמן טום וייטס, שהיה מוכר עד אז בעיקר בזכות בלדות ג'אז אפופות עשן וסיפורי ברים נוגים, החליט שהגיע הזמן לזרוק את הפסנתר מהחלון, או לפחות כך זה נשמע. התוצאה הייתה התקליט RAIN DOGS, יצירה שהיוותה סטירת לחי מצלצלת לעולם המוזיקה, ושינוי כיוון כה דרמטי עד שנדמה היה כי וייטס נולד מחדש כאמן אחר לגמרי. התקליט הזה לא היה סתם עוד ציון דרך בקריירה שלו, הוא היה רעידת אדמה, מעבר מצליל מהוקצע יחסית לסאונד גולמי, תיאטרלי וניסיוני לחלוטין.

הזרעים למהפך נזרעו כבר בתקליטו הקודם, SWORDFISHTROMBONES, שם החל וייטס לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות ופחות מוכרות. אולם, המעבר שלו לעיר ניו יורק היה ללא ספק הזרז האמיתי שהצית את התבערה היצירתית של RAIN DOGS. רוב ההקלטות נערכו באולפני RCA במרכז מנהטן, בחדר הקלטות אטום ונטול חלונות, אך נראה ששאון העיר, הצפירות, המהומה והטירוף הכללי הצליחו לזחול מבעד לקירות ולחלחל ישירות אל תוך המוזיקה. האנרגיה הכאוטית, הרועשת והקלסטרופובית של התפוח הגדול מורגשת בכל צליל וצליל בתקליט. וייטס עצמו, בניסיון לתאר את מה שיצר, סיפק את אחד הדימויים המבריקים ביותר: "התקליט הזה נשמע כמו ציור של סלבדור דאלי שהפך לצליל". ואכן, ההאזנה לו היא חוויה סוריאליסטית, מסע בתוך נוף עירוני מעוות, מלוכלך ומלא חיים.

אחד המאפיינים הבולטים והייחודיים ביותר של התקליט הוא השימוש שעשה וייטס, יחד עם שותפיו ליצירה, במגוון עצום של כלים בלתי שגרתיים וטכניקות הקלטה משונות. וייטס שילב ביצירתו את מה שהוא כינה בעצמו "צלילים שנמצאו ברחוב". כל דבר כמעט היה יכול להפוך לכלי נגינה: מרימבות, מכסים של פחי אשפה, משאבות, צלילים של רהיטים הנגררים על הרצפה, וכל חפץ אחר שהפיק צליל מעניין. התוצאה הייתה סוג של תזמורת ג'אנק, תזמורת של צלילים אורבניים שבורים שיצרו יחד פסיפס צלילי עשיר וחסר תקדים.

כדי להגשים את החזון הפרוע שלו, וייטס גייס נבחרת חלומות של מוזיקאים, כל אחד מגיע מעולם אחר, מה שתרם עוד יותר לתחושת הכאוס המאורגן. הגיטריסט מארק ריבוט, שנגינתו הזוויתית והמשוננת הפכה לאחד מעמודי התווך בצליל של התקליט, נזכר באחת הפגישות באולפן כיצד וייטס הנחה אותו לנגן קטע גיטרה כאילו הוא אדם שיכור שמגשש את דרכו הביתה ברחוב חשוך. הנגנים האחרים כללו את לארי טיילור, הבסיסט של להקת הבלוז הוותיקה CANNED HEAT, ומוזיקאים נוספים מעולמות הג'אז, הבלוז והרוק האוונגרדי. כולם יחד תרמו לאווירה המשוחררת והמתפרקת של התקליט, תחושה שבה הכל מותר ואין חוקים.

אך שיתוף הפעולה המסקרן מכולם היה ללא ספק עם קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של להקת הרולינג סטונס. המפגש בין פרסונת הבלוזמן המיוסר של וייטס לבין צליל הגיטרה המשוחרר והמרושל של ריצ'רדס, שניגן בשלושה שירים בתקליט, היה לא פחות ממחשמל. החיבור בין שני האמנים היה מיידי ועמוק. באותה תקופה, מערכת היחסים בין ריצ'רדס למיק ג'אגר כבר ידעה ימים טובים יותר, ונראה כי מצא בוייטס נפש תאומה. בראיונות מאוחרים יותר, וייטס דיבר בהערצה על ריצ'רדס ותיאר אותו כאדם "שמבין את הצליל של שעון מקולקל", מחמאה אולטימטיבית בעולמו של וייטס.

וייטס ניהל את ההקלטות כמנצח על תזמורת כאוטית. הוא אימץ בחום טעויות ומקריות, והתענג על כל רגע בלתי צפוי בתהליך. הוא דחף את הנגנים לצאת מאזור הנוחות שלהם, לבקש מהם לנגן על כלים שלא הכירו היטב, או פשוט לנגן בדרכים שלא ניסו מעולם. וייטס עצמו היה מעורב בכל פרט ופרט, והשתמש בקולו ככלי מרכזי נוסף – לא רק כדי לשיר, אלא גם כדי לספר סיפורים. נהמותיו הגרוניות, שאגותיו הצרודות והלחישות הכמו-מדוברות שלו, הפכו לקולם של הדמויות המאכלסות את שירי התקליט: אנשים שבורים, פגומים, דחויים, שמנסים לשרוד בעולם שנראה אדיש לחלוטין למאבקם. מכאן גם נולד שם התקליט, RAIN DOGS, מונח המתאר כלבים שנקלעו לסערת גשם ואיבדו את דרכם חזרה הביתה, משום שהגשם שטף את כל סימני הריח המוכרים.

עם יציאתו, התקליט לא היה רק הצלחה בקרב המבקרים, הוא ביסס סופית את מעמדו של טום וייטס כאמן בעל חזון ייחודי, כזה שלא ניתן להכניס לשום מגירה מוזיקלית. המבקרים שיבחו את היצירה פורצת הדרך, ומגזין הרולינג סטון כינה אותה "נוף רגשי מלא ביופי מוזר ופרטים מדאיגים". מאז ועד היום, RAIN DOGS נחשב לאחד התקליטים האהובים והמוערכים ביותר של וייטס, והוא זוכה לשבחים בלתי פוסקים על האותנטיות, התעוזה וההשפעה המתמשכת שלו על דורות של מוזיקאים ומאזינים. בהחלט יש בו את היפה ואת המוזר בתוך רעשי העיר הגדולה.

ב-30 בספטמבר בשנת 1985 יצא תקליט חדש ללהקת מאדנס ששמו MAD NOT MAD. ימי בית הכיף היו אי שם מאחור.

שנת 1985. סצנת הפופ הבריטית הייתה שונה לחלוטין מזו של סוף שנות השבעים. הסקא והפאנק פינו את מקומם לסאונד מהודק, אלקטרוני ומצוחצח של סינטיסייזרים ומכונות תופים. בתוך הנוף המשתנה הזה, להקת מאדנס, "הבחורים המטורללים" מקאמדן שהפכו לאחת מלהקות הפופ המצליחות והאהובות ביותר בבריטניה, מצאה את עצמה בצומת דרכים קריטי. אחרי שבילו את תחילת העשור בדהרה מלהיט אחד למשנהו, עם שירים שהפכו לחלק מהפסקול של דור שלם, הגיע הזמן להתבגר. התקליט שלהם מאותה שנה, MAD NOT MAD, הוא תיעוד של להקה שמנסה להמציא את עצמה מחדש, מתמודדת עם משבר זהות ושינויים פנימיים, ומנסה בכל כוחה לא לאבד את הראש.

חברת התקליטים וירג'ין, שהייתה הבית של הלהקה, גילתה גישה די נינוחה כלפי התהליך. למעשה, התקליט כולו הוקלט ללא כל התערבות מצידה. כשהלהקה הציגה בפניה את התוצר המוגמר, התגובה במשרדים הייתה חיובית מאוד, אך לוותה בכוכבית גדולה. כולם הבינו מיד: יש כאן מוזיקה טובה, אבל אין פה ולו להיט רדיו אחד ברור שיכול להתחרות במצעדים של אותה תקופה. איפה HOUSE OF FUN? איפה NIGHT BOAT TO CAIRO? איפה IT MUST BE LOVE? איפה?...

אבל השינוי הגדול ביותר לא היה רק מוזיקלי. הוא היה אישי ועמוק. רעידת אדמה זעזעה את יסודות הלהקה עוד לפני שהוקלט ולו תו אחד: עזיבתו של הקלידן מייק ברסון. אי אפשר להפריז בחשיבותו של ברסון לסאונד של מאדנס. הוא לא היה סתם קלידן, הוא היה הארכיטקט של הצליל שלהם, ההגה של הספינה. נגינת הפסנתר השמחה והקופצנית שלו, שהושפעה מסקא ומהופעות פאבים, הייתה עמוד השדרה של כל הלהיטים הגדולים שלהם. ברסון הודיע על עזיבתו בשנת 1984, מיד לאחר הקלטת התקליט KEEP MOVING. הסיבות היו מגוונות: הוא רצה להקדיש יותר זמן למשפחתו, נמאס לו מלוח ההופעות הבלתי פוסק, והוא היה גם אחד החברים העשירים ביותר בלהקה בזכות קרדיטי כתיבה רבים, מה שאפשר לו את החופש הכלכלי לחפש דרך חדשה. הוא פנה לכיוון מפתיע וביקש ללמוד בודהיזם ולנהל אורח חיים שונה לחלוטין.

היעדרותו הותירה חלל עצום. זה לא היה רק חסרונו של נגן מוכשר, אלא גם של כוח מאחד. באולפן, ברסון היה לעיתים קרובות הדבק שחיבר בין הרעיונות של כולם. כעת, ששת החברים הנותרים מצאו את עצמם מנסים לנווט בספינה ללא קפטן יצירתי. "ידענו שאנחנו חייבים להתפתח", הסביר הסולן סאגס בראיון מאוחר יותר, "אבל הבעיה הייתה שכל אחד מאיתנו משך לכיוון אחר לגמרי. היה קשה למצוא את החוט המקשר שיאחד את כולנו". כדי למלא את החלל שהותיר הפסנתר האקוסטי הדומיננטי של ברסון, הלהקה פנתה באופן טבעי אל הכלים ששלטו באותה תקופה: סינטיסייזרים והפקה מלוטשת. בלית ברירה, הם הביאו לאולפן את הקלידן סטיב נייב, שעבד צמוד עם אלביס קוסטלו, כדי שיעזור להם עם העיבודים.

התוצאה הייתה סטייה משמעותית מהסאונד המוכר והאהוב שלהם. הסינת'-פופ שלט ברדיו, והגל החדש הפך להיות הרבה יותר אלקטרוני ומתוחכם. מאדנס, שחששה לאבד את הקהל הצעיר, ניסתה להתאים את עצמה. למרות שהאלמנטים האלקטרוניים החדשים העניקו לתקליט ברק מודרני, עבור מעריצים ותיקים רבים, וגם עבור כמה מבקרים, המעבר מהסאונד האורגני והמחוספס לצליל מסונתז הרגיש צורם ולא טבעי. אחרי הכל, זו מאדנס, למען השם, לא דוראן דוראן.

גם מבחינה לירית, התקליט סימן שינוי כיוון. הדימוי של מאדנס כחבורת פרחחים חצופה ושובבה פינה את מקומו למילים מופנמות ורציניות יותר. עד 1985, חברי הלהקה כבר לא היו בני נוער. השירים שיקפו את אתגרי הבגרות, את החיפוש אחר זהות ואת ההתמודדות עם הזמנים המשתנים. זו הייתה להקה שנאבקה בלחצים של הצלחה מתמשכת ובעניינים אישיים שהחלו לצוץ. "כולנו הפכנו לקצת יותר רציניים בשלב הזה", הודה סאגס. "הימים חסרי הדאגות של ONE STEP BEYOND היו לגמרי מאחורינו. התחלנו לחשוב על העתיד בדרכים שלא חשבנו עליהן קודם".

התקליט הניב שלושה סינגלים, YESTERDAY'S MEN, UNCLE SAM והקאבר המפתיע לשיר SWEETEST GIRL של להקת SCRITTI POLITTI, אך אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחררת של להיטי העבר. המתחים היצירתיים והאכזבה המסחרית היחסית עשו את שלהם. זמן קצר לאחר יציאת התקליט, בשנת 1986, הודיעה מאדנס על פירוקה. החברים פנו לפרויקטים שונים, והיה נדמה שאחד הסיפורים הצבעוניים ביותר בפופ הבריטי הגיע לסיומו. אך כידוע, הסוף היה זמני בלבד. באמצע שנות התשעים, הלהקה התאחדה מחדש, עם מייק ברסון בקלידים, והוכיחה שהטירוף מעולם לא באמת נעלם.

הזמן קורא החוצה: כיצד בוב דילן הביט למוות בעיניים ויצר את יצירת המופת המאוחרת שלו. ב-30 בספטמבר בשנת 1997 יצא אלבום קאמבק אמנותי לבוב דילן ושמו TIME OUT OF MIND.

בסוף שנות התשעים, נדמה היה לרבים שבוב דילן, המשורר הגדול של דור הסיקסטיז, מתחיל לארוז את הגיטרות ולהתכונן לפנסיה מוזיקלית. אבל אז, כמעט משום מקום, הגיע אלבום שהיכה את עולם המוזיקה בתדהמה. TIME OUT OF MIND, יצירה אפלה, מהורהרת וחשופה עד כאב, לא רק שיקם את מעמדו של דילן כאחת הדמויות החשובות והמשפיעות ביותר בתרבות הפופולרית, אלא גם סימן חזרה מסעירה ודרמטית לכושר שיא, לאחר שנים ארוכות של חוסר ודאות יצירתית. התקליט הזה, שנולד מתוך התמודדות עם משבר בריאותי מסכן חיים, שיקף את תהליך ההזדקנות של דילן, את מאבקיו האישיים ואת חיפושו הבלתי נלאה אחר משמעות בעולם שהמשיך להשתנות סביבו. התוצאה הייתה עוצרת נשימה: שטף של שבחים מהמבקרים, זכייה בפרס הגראמי הנכסף לאלבום השנה, והנחת אבן יסוד למורשת המוזיקלית שלו עבור הדורות הבאים.

כדי להבין את גודל ההישג, צריך לחזור קצת אחורה בזמן. התפוקה של דילן לאורך שנות השמונים וחלק ניכר מתחילת שנות התשעים זכתה, בלשון המעטה, לביקורות פושרות. תקליטיו מאותה תקופה נשמעו לעיתים קרובות חסרי השראה, עייפים ונטולי החדשנות והלהט שאפיינו את עבודות המופת שלו. אפילו האלבום המוערך OH MERCY משנת 1989, שהופק על ידי דניאל לנואה, השאיר חלק מהמעריצים עם תהייה כנה האם האש הגדולה שכילתה את במות שנות השישים כבתה סופית.

בתחילת שנות התשעים, נראה היה שדילן עצמו משנה כיוון. הוא הוציא שני אלבומים רצופים, GOOD AS I BEEN TO YOU ו WORLD GONE WRONG, שהוקדשו כולם לשירי פולק ובלוז מסורתיים. הם אישרו מחדש את החיבור העמוק שלו לשורשים של המוזיקה האמריקאית, אך הם היו עם גרסאות כיסוי, מה שהותיר את המעריצים והמבקרים עם שאלה גדולה ומהדהדת: האם לדילן עדיין יש את התשוקה, או אולי את היכולת, ליצור מוזיקה מקורית ורלוונטית שתדבר אל מאזינים בעידן המודרני. בשלב הזה, הוא נראה על סף הפיכה לאמן נוסטלגי, כזה שחי על תהילת העבר אך מנותק מההווה.

אך לדילן, כהרגלו, לא הייתה שום כוונה להיעלם בשקט אל תוך השקיעה. באמצע שנות התשעים, הוא כבר החל להניח את היסודות לקאמבק אמיתי, כשהוא שואב השראה מאותן מסורות מוזיקליות עתיקות שבהן שקע.

הסשנים של מה שיהפוך ל TIME OUT OF MIND החלו בינואר 1997 באולפני CRITERIA במיאמי. לתפקיד המפיק, גייס דילן שוב את דניאל לנואה, שהיה ידוע בסגנון ההפקה הייחודי והאווירתי שלו. בעוד ששיתוף הפעולה הקודם ביניהם הניב תוצאות מצוינות ב-OH MERCY, הפעם המתחים בין השניים התגלו כמאיימים יותר. לדילן היה חזון ברור לגבי מה שהוא רוצה להשיג: צליל גולמי, ישיר, כמעט פרימיטיבי, שמאמץ בחום את מסורות הבלוז והפולק. הוא רצה שהשירים ירגישו חיים, נושמים, עם דגש על פשטות ועל עומק רגשי חשוף. לנואה, לעומת זאת, נמשך באופן טבעי לצליל המעובד והאטמוספרי יותר, כפי שעשה עם אמנים כמו U2 ואמילו האריס. המאבק בין שני החזונות המנוגדים הללו יצר אווירה של מתח יצירתי תמידי במהלך ההקלטות.

לפי דיווחים רבים, כולל של לנואה עצמו, דילן היה קפדן ובלתי מתפשר לגבי העיבודים, ולעיתים קרובות היה מבצע שינויים קיצוניים ברגע האחרון. הוא היה מעבד מחדש שירים שלמים, משנה מילים תוך כדי תנועה ומשנה כיוונים מוזיקליים באולפן ללא התראה מוקדמת. סביבת העבודה הייתה מאתגרת, אין ספק, אבל היא זו שהעניקה לתקליט בסופו של דבר את האיכות האורגנית, המחוספסת והאותנטית שלו.

גורם מרכזי נוסף שהשפיע על האינטנסיביות של TIME OUT OF MIND היה העימות של דילן עם ההזדקנות והתמותה שלו. בשנת 1997, כשהוא בן 56, הוא לקה בזיהום פטרייתי מסכן חיים סביב הלב, מצב שהוביל לאשפוזו. המפגש הקרוב הזה עם שערי המוות השפיע עליו עמוקות, והחדיר תחושה עזה של פגיעות, הרהור ומלנכוליה לכתיבת השירים שלו. נושאים של אובדן, בדידות, אהבה נכזבת וחלוף הזמן שזורים לאורך כל התקליט.

שיר הפתיחה המצמרר, LOVE SICK, נותן מיד את הטון עם העיבוד המינימליסטי שלו וקולו המחוספס והסדוק של דילן שפולט שורות כמו "אני חולה מאהבה, אבל אני בצרות". מצב הרוח העייף והמהורהר הזה זורם לאורך כל האלבום, ומגיע לשיאו בשיר NOT DARK YET, אחד משירי התמותה הנוקבים והיפים ביותר שדילן כתב אי פעם, בו הוא שר בכנות קורעת לב: "עדיין לא חשוך, אבל זה מתקרב לשם".

עם יציאתו לשווקים, האלבום זכה באופן מיידי להערכה אוניברסלית כיצירת מופת. המבקרים שיבחו את דילן על שיצר פה משהו שהרגיש בו זמנית נצחי ועכשווי. הוא לא פחד להתמודד חזיתית עם השאלות הקיומיות שמגיעות עם הגיל, אך גם לא התפלש בנוסטלגיה לעבר. דילן הצליח, כנגד כל הסיכויים, ליצור משהו חדש, חיוני ורב עוצמה, על אף משקלה הכבד של המורשת שלו. בוב דילן חזר אלינו, והוא חזר בגדול.

הצלחת האלבום הגיעה לשיאה בטקס פרסי הגראמי של 1998, שם הוא זכה בשלושה פרסים, כולל הפרס החשוב מכולם, אלבום השנה. זה היה הרגע שסימל לא רק קאמבק, אלא רנסנס של ממש עבור כותב השירים הוותיק. TIME OUT OF MIND הגדיר מחדש מה זה אומר להזדקן כאמן, והציע מודל לאופן שבו ניתן להתבגר בתוך עולם הרוק מבלי לאבד טיפה של רלוונטיות או יושרה אמנותית.

"יום בחיים של חיפושית" - 30 בספטמבר. בתאריך הזה, לאורך השנים, היקום של הביטלס רטט וגעש. מהופעות מיוזעות במועדונים אפלים בהמבורג, דרך ריבים פנימיים על חופשות פתאומיות, ועד מכתבים זועמים בעיתונות המוזיקה.

1960: המבורג קוראת

הרבה לפני שהיסטריה המונית וצרחות של מעריצות ליוו כל צעד שלהם, חברי הביטלס היו בסך הכל חבורת צעירים ליברפולים מחוספסים שחיפשו את דרכם. ביום זה הם עלו לעוד הופעה מפרכת במועדון אינדרה שבהמבורג, גרמניה. התקופה הזו הייתה בית הספר האמיתי של הלהקה, שם הם ניגנו שעות על גבי שעות מדי לילה, למדו להחזיק קהל, וגיבשו את הסאונד הרוק'נ'רולי הגולמי והאנרגטי שיאפיין אותם בתחילת דרכם.

1961: חופשה בפריס ותספורת שתשנה הכל

שנה חלפה, והלהקה עדיין לא פרצה בגדול. ג'ון לנון, שקיבל קצת כסף מזומן לרגל יום הולדתו המתקרב, החליט לקחת את חברו פול מקרטני, לחופשה ספונטנית בפריס. השניים פשוט ארזו ונסעו, מה שגרם לביטול של כמה הופעות מתוכננות. ג'ורג' האריסון, לעומתם, לא ממש התלהב מהחופשה הפריזאית של חבריו ורתח מזעם על כך שהפסיד כסף בגללם. למרות הכעס של ג'ורג', הטיול הזה התברר כהיסטורי. בפריס פגשו השניים חבר שהכירו בהמבורג, וזה שכנע אותם לאמץ תספורת חדשה, עם שיער שמכסה את המצח. זו הייתה הולדתה של תספורת ה"פטרייה" המפורסמת, ה-MOP TOP, שהפכה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם הביטלס ועם שנות השישים כולן. מי היה מאמין שטיול קטן יהפוך לנקודת ציון אופנתית?

1962: הבית החם בליברפול

הביטלס חזרו למגרש הביתי שלהם, ליברפול, ועלו לבימת מועדון הקאוורן להופעת ערב נוספת. המקום הזה, שהיה צפוף, לח ומיוזע, היה להם לבית שני. על הבמה הזו הם שיכללו את המופע החי שלהם מול קהל מקומי נלהב, רגע לפני שהעולם כולו נכבש בקסמם.

1963: הקוסם באולפן

בזמן שארבעת המופלאים נהנו מחופשה נדירה בחוץ לארץ, המפיק שלהם, ג'ורג' מרטין, המכונה לעיתים "הביטל החמישי", ניצל את הזמן כדי לעבוד באולפן על מיקסים חדשים לשירים שלהם. מרטין, שהיה מוזיקאי מוכשר בזכות עצמו, לא הסתפק רק במיקסים. הוא הרגיש שהשירים צריכים עוד טאץ' קטן, והוסיף בעצמו נגינת פסנתר דומיננטית לשיר MONEY ונגינת אורגן האמונד קליטה לשיר I WANNA BE YOUR MAN. התוספות הללו הפכו לחלק בלתי נפרד מהצליל המוכר של השירים.

1964: יצירתיות תחת לחץ

הביטלמאניה הייתה בשיאה, והלהקה נדרשה לספק תקליט חדש במהירות. ביום זה, הם נכנסו לאולפן כדי להקליט שירים לתקליטם הרביעי, BEATLES FOR SALE. הלחץ היה עצום, אך היצירתיות לא פסקה. במהלך הקלטת השיר EVERY LITTLE THING, רינגו סטאר הוסיף צלילים ייחודיים של תוף טימפאני, מה שהעניק לשיר נופך דרמטי.

1967: זאפה תומך בלנון

זוכרים את הסערה הענקית שחולל ג'ון לנון כשאמר שהביטלס פופולריים יותר מישו? ובכן, בראיון לעיתון המוזיקה הבריטי "דיסק אנד מיוזיק אקו", המוזיקאי האוונגרדי והפרובוקטיבי פרנק זאפה נשאל לדעתו בנושא. זאפה, שלא חשש להביע את דעותיו, גיבה את לנון לחלוטין. הוא הצהיר שלנון צדק לחלוטין באמירתו, והוסיף שהדבר היחיד שלנון טעה בו היה העובדה שבסופו של דבר הוא התקפל תחת הלחץ והתנצל.

1968: האמת שמאחורי הביוגרפיה

הביוגרפיה הרשמית הראשונה על הלהקה, שנכתבה על ידי האנטר דייוויס, יצאה לאור. אבל כמו שקורה לעיתים קרובות עם ביוגרפיות "מורשות", המציאות הייתה קצת פחות מלוטשת. זמן קצר לאחר צאת הספר, הודה ג'ון לנון בראיון שהספר "מעודן מדי" ושהרבה מהאמת, במיוחד הצדדים הפחות יפים של הסיפור, נותרו בחוץ. במקביל, אביו של ג'ון, פרדי, אותו בקושי הכיר, זעם על האופן שבו הוצג בספר ואיים לתבוע את הסופר על דיבה. הדרמה מעולם לא פסקה במשפחת לנון.

1971: פתיחה עצובה לאולפן חדש

חברת אפל, שהוקמה על ידי הביטלס, חנכה את אולפן ההקלטות החדש והמשוכלל שלה, שנבנה בהשקעה של חצי מיליון ליש"ט במשרדי החברה ברחוב סאביל ראו מספר 3. באופן סמלי ועצוב, ג'ורג' האריסון היה היחיד מחברי הלהקה שהגיע לאירוע הפתיחה. בראיון לעיתונאים הוא תיאר את תחושותיו המעורבות: "חבל שחברת אפל נמצאת עכשיו במצב שארבעתנו רצינו שיהיה לפני ארבע שנים. אני מקווה שפול ישתמש באולפן הזה אם ירצה. זה יהיה טיפשי לא לעשות זאת. אני לא רואה את ארבעתנו חוזרים לעבוד יחד, אבל זה יהיה נחמד אם נחזור להיות חברים. הרי ארבעתנו בעלי העסק הזה עכשיו ומן הראוי שנהנה ממנו יחדיו".

1972: עדיין בפסגה

הקוראים הנאמנים של המגזין מלודי מייקר אמרו את דברם, והביטלס לשעבר עדיין שלטו ברשימות. ג'ון לנון דורג במקום התשיעי והמכובד בקטגוריית זמר השנה, ותקליטו IMAGINE הגיע למקום החמישי בקטגוריית תקליט השנה. בנוסף, הוא קטף את המקום השלישי כמלחין הבינלאומי של השנה. חבריו ללהקה לא נשארו מאחור: רינגו סטאר הגיע למקום התשיעי ברשימת המתופפים, ופול מקרטני למקום השביעי ברשימת נגני הבס.

1991: בחזרה לברית המועצות

התקליט CHOBA B CCCP של פול מקרטני, שפירוש שמו ברוסית הוא "בחזרה לברית המועצות", יצא באופן רשמי בבריטניה על גבי תקליטור. התקליט הזה, שהוקלט במקור כמתנה למעריצים בברית המועצות והופץ שם באופן בלעדי מספר שנים קודם לכן, כלל גרסאות כיסוי לשירים ישנים שפול אהב, והציג צד יותר רוקי ופחות מלוטש שלו.

1998: ג'ורג' יוצא למלחמה

הצד השקט והרוחני של הביטלס נאלץ לצאת למלחמה משפטית. ג'ורג' האריסון תבע את הוצאת הספרים רנדום האוס על הוצאת דיבה בספרם ALL DRESSED UP. ג'ורג' תבע פיצוי של 100,000 פאונד בטענה שבספר נכתב כי הוא קיבל טובות הנאה מיניות בתמורה לתרומה לצדקה, טענה שזעזעה אותו עד עמקי נשמתו.

הקסטה שהפכה לתקליט: כשהבוס לחש לאמריקה את סודותיה. ב-30 בספטמבר בשנת 1982 יצא אלבום מפתיע לברוס ספרינגסטין ושמו NEBRASKA.

הזמן: שלהי 1982. עולם מוזיקת הפופ התמכר לסאונד גדול, נוצץ ומהונדס היטב. סינטיסייזרים שלטו בכל מצעד, תופים אלקטרוניים הדהדו ברדיו, והפקות ענק היו שם המשחק. ואז, ב-30 בספטמבר, אל תוך המסיבה המבריקה הזו, נכנס חרש אדם עם גיטרה, מפוחית וקסטה בכיס. האיש היה ברוס ספרינגסטין, והקסטה הזו, שהפכה לתקליט בשם NEBRASKA, הייתה הדבר הכי לא צפוי, הכי חשוף והכי אמיץ שאמן בסדר הגודל שלו יכול היה לעשות באותה נקודת זמן.

הסיפור מתחיל בסוף 1981. ספרינגסטין והאי סטריט בנד שלו בדיוק סיימו מסע הופעות מפרך לקידום האלבום הכפול והמצליח THE RIVER. במקום לקפוץ חזרה לאולפן הקלטות משוכלל, ברוס חש צורך לחזור למקורות, לבסיס. הוא פנה לטכנאי הגיטרות הצמוד שלו, מייק בטלאן, עם בקשה מוזרה: למצוא לו מכשיר הקלטה ביתי, קטן, לא מתוחכם מדי, אבל כזה שיאפשר לו להקליט כמה ערוצים בנפרד. בטלאן, שלא היה בטלן כלל, יצא למשימה וחזר עם שלל: מכשיר TEAC 144 PORTASTUDIO. המכשיר המהפכני הזה, שהופיע בשוק ב-1979, היה בעצם אולפן נייד קטן שהקליט ארבעה ערוצים על קלטת שמע רגילה. הוא הותקן בחדר השינה של ברוס בביתו בניו ג'רזי, והקסם, או ליתר דיוק, האופל, החל להתרחש.

מטרתו הראשונית של ברוס הייתה בסך הכול להקליט סקיצות מהירות לשירים חדשים, דמואים שהוא יוכל להשמיע ללהקה לפני שיקליטו אותם כמו שצריך. לכן, הוא עבד בזריזות, לבדו, כשהוא מקליט טייק אחד או שניים לכל היותר. רק הוא, גיטרה אקוסטית, גיטרה חשמלית ומפוחית. התוצאה הייתה קודרת, מינימליסטית ומצמררת. השירים סיפרו סיפורים על אנשים בשולי החברה האמריקאית, רוצחים, שוטרים מותשים, פועלים מובטלים ומשפחות שבורות. מהר מאוד התברר שהחומרים מתחלקים לשתי קבוצות: שירים בעלי גוון רוקי יותר, שהיוו את השלד לתקליט הבא שלו, "נולד בארה"ב", וקבוצה שנייה של שירים שקטים, שבורים ומטרידים, שהזכירו את יצירתו המוקדמת כזמר פולק.

"היה לי מכשיר הקלטה קטן", סיפר ספרינגסטין מאוחר יותר. "חיברתי אותו, הדלקתי והשיר הראשון ששרתי היה NEBRASKA. היו לי מספר ערוצים מצומצם, בלי אפשרויות רבות למשחקים". האווירה המיוחדת של ההקלטות האלה הייתה כל כך חזקה, שכל ניסיון לשחזר אותה באולפן מקצועי נדון לכישלון. הוא לקח את השירים וניסה לעבוד עליהם עם האי סטריט בנד, אך התוצאה לא סיפקה אותו. האנרגיה הרועמת של הלהקה, שבדרך כלל הייתה הנכס הגדול ביותר שלה, פשוט דרסה את האינטימיות השברירית של השירים. "חברי הלהקה פסלו את מילות השירים", הסביר ספרינגסטין. "זה לא עבד. הלהקה נכנסה ובאופן כללי עשתה רעש, בעוד שהמילים רצו לקבל שקט".

המתופף מקס וויינברג זוכר את התקופה היטב: "האי סטריט בנד אכן הקליטה את כל NEBRASKA, וזה היה מדהים. הכול נשמע מחוספס ונהדר, אבל זה לא מה שברוס רצה לשחרר. קיים תקליט שלם של הלהקה מבצעת את NEBRASKA וכל השירים האלו נמצאים במחסן איפשהו" (בשנת 2025 זה יצא כחלק ממארז מהודר של האלבום). זה הפך מאז לאחד הגביעים הקדושים בקרב מעריציו של ספרינגסטין.

אחד השירים המרכזיים, שיר הנושא, דרש מחקר קטן. כדי לכתוב אותו, הרים ברוס טלפון לנינט ביוור, עיתונאית ממערכת החדשות של אומהה. הוא רצה לשאול אותה על ספר שכתבה בשם CARIL, שעסק במסע הרצח האכזרי של צ'ארלס סטארקוות'ר וחברתו בת ה-14, קאריל אן פוגאט, שרצחו אחד עשר בני אדם בנברסקה ובוויומינג בשנים 1957 ו-1958. כשברוס הציג את עצמו כמוזיקאי, ביוור כלל לא זיהתה את השם, אבל הסכימה בשמחה לעזור. הם שוחחו במשך חצי שעה, שיחה שעזרה לו לזקק את נקודת המבט הקרה והמנותקת של הרוצח בשיר.

כשהבין שהדמואים האלה הם הגרסה הסופית, הוא פשוט לקח את קלטת המאסטר, הכניס אותה לכיס מכנס הג'ינס שלו והסתובב איתה במשך שבועות, לפני שהעביר אותה למנהלו. כשחברת התקליטים קולומביה הבינה שאין מנוס מלהוציא את החומרים כפי שהם, היא דרשה לפחות לנקות את הסאונד המחוספס, אך הדבר היה בלתי אפשרי טכנית. עם זאת, חשוב לציין שלא כל תנאי ההקלטה היו פרימיטיביים. ספרינגסטין השתמש במיקרופונים איכותיים, מה שתרם לצלילות המפתיעה של הקול והגיטרה בתוך הרעש הכללי של ההקלטה הביתית.

הוצאת התקליט הייתה צעד מסחרי אמיץ להפליא. אחרי ההצלחה האדירה של THE RIVER, ספרינגסטין היה על סף הפיכה לאחד מכוכבי הרוק הגדולים בעולם. הדרך להופעות אצטדיון הייתה סלולה ומובטחת. במקום זאת, הוא בחר לרדת לשוליים, לצעוד בדרך עפר חשוכה. הוא הרגיש בודד, ואמריקה שסביבו נראתה לו כמו חלום בלהות. התקליט הזה היה הדרך שלו לשקף את התחושות האלה לקהל שלו. התוצאה היא יצירת מופת שדורשת הקשבה מלאה. זה לא תקליט לרקוד איתו, לא כזה שמתאים לשטיפת כלים או לעמידה בפקקים. זהו תקליט שמכריח אותך לשבת, לעצום עיניים ולהקשיב לכל ניואנס בקולו, בנגינתו ובסיפורים שהוא מספר.

באופן אירוני, דווקא המהלך האנטי-מסחרי הזה הוא שאיפשר את הצעד הבא והמפתיע לא פחות: יצירת התקליט המסחרי ביותר בקריירה שלו, "נולד בארה"ב". בכך, הוא השיג את מבוקשו מכל הכיוונים. הוא זכה להכרה כאמן טוטאלי שלא חושש לקחת סיכונים, ובמקביל ביסס את מעמדו ככוכב רוק עצום שמסוגל להרטיט את לבבות הצעירים שצפו בו באדיקות בערוץ MTV. הוא הוכיח שאפשר ללכת בשוליים ועדיין להגיע לפסגה.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר