top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בדצמבר בעולם הרוק

עודכן: 7 בדצמ׳ 2023


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-5 בדצמבר (5.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "איזה בחור ניגש אליי בסן פרנסיסקו ואמר לי שהפסיק להתמסטל כי הוא שמע אותי שר ROLL AWAY THE STONE. 'זה מה שזה אומר?', שאלתי אותו ואמרתי לו, 'אם זה מה שזה אומר לך אז זה בסדר, אבל זה לא מה שזה אומר בשבילי'... אני לא פריק של אקולוגיה וגם לא של שחרור נשים. אני כמעט לגמרי לא פעיל פוליטית. אני לא מנגן במופעי תמיכה או בכל סוג של גיוסי כספים. אני מעדיף לנגן בבתי חולים, לאנשים שאחרת לא יכולים לראות אותנו. אבל אני לא יכול לראות אותי מנגן למען מטרות, אלא אם כן זה ספציפית -למשל, אם זה העניין שלי או של כמה אנשים עניים, אז אני אנסה לעזור. אבל לא תמצאו אותי מנגן עבור אף מועמד לשלום או אף מועמד... גם כלכלה וגם פוליטיקה הם מדעי שקר. אני בהחלט לא מתכוון להיות פוליטיקאי ולשנות את זה, במערכת או מחוצה לה. אני רק הולך לשיר את השירים שלי, כי זה מה שאני עושה..." (ליאון ראסל)


ב-5 בדצמבר בשנת 1966 יצא אלבום הבכורה של להקת בופאלו ספרינגפילד.


ובכן, חברות וחברים, מי שלא מכיר עדיין את האלבום הזה, הנה ההזדמנות שלכם להכיר פיסה מוזיקלית אמריקנית חשובה ביותר. הצליל נשען על שורשי הפולק-רוק וביחד עם הקולות ההרמוניים והגישה המוזיקלית הבלתי מתפשרת אנו מקבלים להקה בשיא תפרחתה.


אבל למרות שהאלבום נשמע רענן ומאוחד, היריבות בין סטיבן סטילס וניל יאנג ניכרה היטב באולפן, בעת הקלטתו. השניים ידעו שעם יותר שירים משלהם באלבום, כך ירוויחו סכום גדול יותר מהתמלוגים. לכן הם רבו קשות, מי יצליח לשים באלבום יותר שירים מפרי עטו.


ההצלחה של בוב דילן, לפני כן, פתחה את השער לקבלת זמרים שלא ניחנו בקול צלול וירטואוזי. כך יכל ניל יאנג להתקבל כזמר בסצנה. בסוף הצליח סטילס לדחוף לאלבום שבעה שירים שלו, לעומת חמישה של יאנג. לאחר שנערך מיקס לאלבום הזה, לא על ידי חברי הלהקה, הובילו התוצאות לאכזבה מרה מצדם. הם עשו את כל מה שאפשר בצד שלהם באולפן וראו באנשי ההקלטה, שהקליטו לפני כן שלאגרים של סוני ושר, אנשים שחיבלו בצליל שלהם. חמשת אנשי הבופאלו ספרינגפילד ממש התביישו בזמנו מהאלבום הזה.


הם התחננו מחברת התקליטים שלהם לעשות את המיקס מחדש ואף להקליט מחדש כמה שירים. חברת התקליטים סירבה בתוקף אך נתנה לסטילס ויאנג לערוך מחדש את מיקס המונו של האלבום. הביקורות בזמנו הצביעו על צליל שנשמע דומה מדי מהשירים השונים, אך שהלהקה מצליחה להתעלות מעל מגבלה זו כדי להביא משהו מיוחד.


בעטיפת האלבום ביקשה הלהקה להציג את עצמה באופן בו מגזיני פופ לבני הנעורים נהגו אז לעשות. לכן ניל יאנג הוצג כאיש העמוק והאפל. הבסיסט ברוס פאלמר הוצג כמיסתורי. סטיבן סטילס הוצג כאנרגטי, ריצ'י פיוריי כחבר אמת ואיש קליל. דיואי מרטין המתופף קיבל את התואר איש ישר ונדיב.


ניל יאנג: "זו הפעם הראשונה בה היינו באולפן אמיתי והיינו ממש טירונים. שם למדנו כיצד להקליט. היינו נרגשים לשמוע כל טייק וללמוד את המכשירים. עשינו שם כמה טעויות והאלבום לא נשמע טוב כמו שנשמענו בהופעות. אבל הכל התחיל באמת כאן, באלבום הזה".


ב-5 בדצמבר בשנת 1980 יצא לאקרנים הסרט "פלאש גורדון", עם מוזיקה בביצוע להקת קווין. האמת? סרט מיותר מאד, לדעתי.


על מה הסרט מדבר, בקצרה? ובכן, זה עלשחקן פוטבול אמריקאי, פלאש גורדון, שנדחף למסע של פעם בחיים: יחד עם דייל ארדן וד"ר הנס זרקוב, שלושת מטיילי החלל יהפכו בקרוב לבני האדם הראשונים שייתקלו בחיי חייזרים, וינסו לעצור את מחרחר המלחמה החייזרי העריץ, הקיסר מינג חסר הרחמים, מהשמדת כדור הארץ.

בסרט הזה השתתף גם חיים טופול, כשכל השחקנים הראשיים הוחתמו למספר סרטים בשם פלאש גורדון. הסרט הראשון הזה לא הצליח כמצופה, כך שסרטי ההמשך מעולם לא נוצרו.


השחקן הראשי, סם ג'יי ג'ונס, הסתכסך עם המפיק האיטלקי, דינו דה לורנטיס, בגלל ענייני תשלום, ולא נקרא לחזור לעבודה במהלך הצילומים המתקנים והפוסט-פרודקשן. רוב הדיאלוג של ג'ונס בתיקונים נעשה על ידי מישהו אחר. במשך שנים, זהותו של המדובב שסיפק את הקול לא הייתה ידועה, אפילו לג'ונס עצמו.


הסרט הזה, בבימויו של מייק הודג'ס, ממש מביך בשלל טעויות ההפקה שלו; אם מדובר בציוד טעני שפתאום צץ בתפאורה, טעויות עובדתיות, קולות מדובבים שאינם מסונכרנים עם הפה של השחקנים, חורים בעלילה... או במילה אחת - קאלט! ועל הדרך, להקת קווין לא הייתה הראשונה שנשקלה לספק את המוזיקה לסרט. זו הייתה להקת פינק פלויד שקיבלה את ההזמנה קודם אך דחתה את ההצעה.



ב-5 בדצמבר בשנת 1979 הופיעו פול מקרטני ולהקת כנפיים בתאטרון RAINBOW שבלונדון. הנה מה שנכתב אחר כך בביקורת על הופעה זו ברולינג סטון:


"כל מה שהיה בהופעה הזו נראה כניסיון להוריד את הזרקור הראשי מפול מקרטני ולפזר את האור בין שאר חברי הלהקה. מהלבוש התואם ועד זה שכל החברים הציגו בתורם שירים. גם הבמה הייתה עירומה יחסית להפקה בגודל שכזה. נראה היה שהלהקה נמצאת שם לא בשביל לפזר חזיזים ורעמים אלא בשביל לעשות את זה ולסיים עם זה.


לצד פול, לינדה ודני ליין ניגנו על הבמה החברים החדשים - סטיב הולי, שמתגלה כמתופף אפקטיבי ולורנס ג'ובט שניגן היטב בגיטרה. יחד איתם הייתה רביעיית כלי נשיפה, שניגנה היטב בשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE. גם השיר GETTING BETTER בוצע היטב. אבל משם הלך המופע ודעך, כנראה בגלל בחירת השירים הלא טובה שדווקא הציגה את החולשות של מקרטני.


פול הפך לכלי שרק רוצה לספק את הקהל שלו. הוא יודע לטפל בקהל שלו, אבל הרצון שלו לחלוש על סגנונות מוזיקליים רבים, בא בעוכריו. כך קיבלנו גרסת דיסקו לשיר GOODNIGHT MY LOVE ושיר חדש שלו בשם COMING UP (שטרם יצא באופן רשמי כתקליטון ובאלבום הסולו שלו - נ.ר) ובו אקורדים משעממים שמחקים את ג'יימס בראון. הניסיונות שלו לעשות רוק'נ'רול היו אפילו חיוורים יותר. הוא אפילו ביצע שיר חג מולד שנשמע יותר כמו ג'ינגל מאשר כשיר.


מצד שני, מקרטני וחבריו הביאו גרסאות נהדרות לשירים כמו BAND ON THE RUN ו- I'VE HAD ENOUGH. השירה הטובה ביותר שלו באה עם THE FOOL ON THE HILL. וכמובן שהקהל שר איתו כשפרט באקוסטית ושר את YESTERDAY. משם הוא הלך אל MULL OF KINTYRE ובשלב הזה כבר היה כל הקהל על הרגליים".


ב-5 בדצמבר בשנת 2017 מת ג'וני האלידיי - התשובה הצרפתית לאלביס פרסלי, אך היה בו יותר מזה. בן 74 במותו.


במהלך המחצית הראשונה של שנות השישים היה ג'וני האלידיי לא רק כוכב הרוק'נ'רול הגדול ביותר בצרפת, כי אם אחד הכוכבים הגדולים ביבשת אירופה. הוא נהנה מפופולריות אדירה בבלגיה, דנמרק, גרמניה, הולנד, איטליה, ספרד ושוויץ. אבל למרות שהקליט בלונדון מאז שנת 1961, הוא לא הצליח במצעד הבריטי.


גם בארה"ב מצבו לא היה מזהיר. למרות שיווק מאסיבי, הוא לא הצליח לחדור עם שיריו לצד הגבוה של המצעדים שם. בישראל היה שמו גדול ואהוב. לאחר 16 חודשי שירות בצבא ורכילויות רבות על נישואיו לזמרת סילבי ורטאן, מצא האלידיי שהנוף המוזיקלי בינתיים השתנה לחלוטין. הביטלס והסטונס סחפו קדימה בעוד שבצרפת התמקדו בזמרי בלדות מטופחים כמו כריסטוף ואדאמו.


האלידיי השתוקק לחזור לעניינים והקליט בלדות שלא הצליחו כבימי עבר. הוא לא היה בטוח כיצד להסתגל לצלילים החדשים במוזיקת ​​הפופ. הוא היה זקוק לשינוי. התשובה הגיעה בחודשי האביב של שנת 1966 עם הגעתו של הזמר אנטואן, שהעניק זריקת מרץ להאלידיי לשיר כמותו. התקשורת הפכה את השניים ליריבים ברורים, אך במציאות הם הפכו חברים קרובים, כשכל אחד מהם העריץ את השני מבחינת סגנון, נוכחות בימתית וחוצפה חיובית.


עם ורטאן אשתו בחופשת לידה (לאחר שהביאה לעולם את בנם דייויד) לקח האלידיי שני מוזיקאים אנגליים, הגיטריסט מיקי ג'ונס והמתופף טומי בראון שהיו בלהקתה של ורטאן ונסע איתם ללונדון, בסוף אוגוסט 1966, כדי להקליט אלבום. העיבודים המוזיקליים טופלו על ידי ג'ונס ובראון, כשבין המוזיקאים שהגיעו לאולפן היה גם האורגניסט בריאן אוגר, שהאלידיי ראה אותו בהופעה עם להקת STEAMPACKET בסאן טרופה, כמה חודשים קודם לכן. המטרה בהקלטות הייתה להביא להאלידיי את הצליל של לונדון התוססת. ההפקה הופקדה בידיו של קרוב משפחתו, לי האלידיי,אבל את האולפן הפעיל מפיק אחר ותוסס, ג'ורג'יו גומלסקי. במהלך ההקלטות קפצו לבקרו באולפן מיק ג'אגר, אלן פרייס (לשעבר הקלידן של האנימלס) ואריק ברדן (הסולן של האנימלס).


הם הכירו היטב את שמו של האלידיי, שקצת לפני כן גם התיידד עם בוב דילן, כשהשניים חלקו ג'וינטים בעת ביקורו של דילן בצרפת. האלידיי גם נפגש בלונדון עם זמר הנשמה, אוטיס רדינג, ב-7 בספטמבר 1966. אז השתעשע האלידיי בהקלטת אלבום בסגנון מוזיקת הנשמה אבל בינתיים הוא היה חדור מטרה להתקרב לצלי העדכני יותר. שלושה ימים לאחר המפגש עם רדינג חזר האלידיי לצרפת כדי להופיע. אז הוא נחרד לגלות שורטאן רוצה להיפרד ממנו, בגלל אורח חייו הפרוע מדי. הדבר עירער אותו, הוא ניסה להתאבד ומצא את עצמו מאושפז בבית חולים. ההופעה שתוכננה לא יצאה לפועל והתקשורת מיהרה לחגוג בעניין.


בינתיים מיהרה חברת התקליטים שלו להוציא לשוק את גירסתו לשיר BLACK IS BLACK. האלידיי הצליח להשלים עם ורטאן ולחזור ללונדון להמשך הקלטת האלבום המיוחל.


לאחר סשן הקלטה ב- 29 בספטמבר, הזמין גומלסקי את האלידיי לארוחת ערב במועדון "בלייזס", שם הופיע בריאן אוגר עם להקתו החדשה, שנקראה "הטריניטי". לבמה הצטרף גם גיטריסט אמריקני ושמאלי, שלא מזמן הגיע ללונדון וביקש להרשים בה. היה זה ג'ימי הנדריקס והאלידיי נדהם מיכולותיו כמו כל הנוכחים האחרים. לפני שהלילה הסתיים, מיהר האלידיי להציע להנדריקס לחמם אותו בסיבוב הופעות קצר בחודש אוקטובר. ההצעה הובילה ישירות להקמת שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. צ'אס צ'נדלר, מנהלו הטרי אז של הנדריקס, סיפר שנים לאחר מכן: "אני והנדריקס נהגנו לצפות בעת שהאלידיי הופיע ולרשום הערות. הוא היה אחד הגדולים בכל הזמנים. הוא ידע להפעיל את הקהל. הוא היה לא יאמן. מעולם לא ראיתי עד אז בחור שממסמר את הקהל בכף ידו כמו שג'וני עשה. הטריקים של האלידיי הפכו חלק מההופעה הבימתית של ג'ימי הנדריקס". קיים תיעוד וידאו של הנדריקס והאלידיי יחדיו מאז, כשהם מפריחים עיגולי עשן מהסיגריות שלהם.

במהלך הסיבוב הקצר לימד הנדריקס את מיקי ג'ונס (שבעתיד יהיה מוכר יותר כמיק ג'ונס, המייסד, המנהיג והמוח המוזיקלי של להקת פורינר) איך לנגן את "היי ג'ו" וכמה שבועות לאחר מכן, האלידיי חזר ללונדון כדי להקליט גרסה משלו לשיר זה.


האלבום השלם של האלידיי יצא לאור באוקטובר 1966 ובשם LA GENERATION PERDUE. היו בו גרסאות שלו לשירים של להקת הטרוגס, פרסי סלדג' וגם הביטלס.


היה זה אוטיס רדינג שהשפיע הכי הרבה על המוזיקה של האלידיי, שטס לניו יורק כדי להקליט שם עם מיטב הנגנים. את קולו הוא הוסיף להקלטת הנגנים מאוחר יותר, באולפן בפריז. אז גם נרקם בראשו רעיון להקים מופע שיהיה בסגנון ה-REVUE הכה מוכר בתעשיית מוזיקת הנשמה. המופע, שהציג תוכנית מפויסת של הזוג האלידיי וורטאן, נפתח באולם אולימפיה ב -15 במרץ, רץ במשך חודש והביא גם אלבום בהופעה חיה.


בין ההופעות הקליט האלידיי באולפן את שירתו לאלבום, שאת כליו הקליט בניו יורק. בסשנים נכח גם אוטיס רדינג, שהעניק לו הדרכה ווקאלית יעילה. מיק ג'ונס: "ישבתי עם אוטיס רדינג בחדר הבקרה, בעוד ג'וני שר באולפן. אז רדינג פנה אליי ושאל, איך לעזאזל נצליח לצקת יותר נשמה בג'וני". אבל האלידיי למד מהר והביא נשמה רבה. רדינג יצא מהאולפן כשהוא מבטיח לו שבהמשך יעבדו על אלבום נשמה משותף. זה לא יקרה, כי אוטיס רדינג נהרג בתאונת מטוס. הדבר הותיר את האלידיי מרוסק.


אלבום הנשמה של האלידיי, שנקרא JOHNNY, יצא לחנויות בקיץ 1967 והכיל גרסאות תוססות לשירי נשמה ידועים, כמו גם ביצוע לשיר של טים הארדין וגם שיר מקורי של מיקי ג'ונס וטומי בראון. היה זה אלבום מהנה אך לא אחיד. אותו קיץ של 1967 הביא את האלידיי להבין שחייבים להתעדכן ובמהרה. הוא מיהר להקליט גירסה של השיר "סאן פרנסיסקו" (ששר סקוט מקנזי בהצלחה רבה מאד). בספטמבר הקליט האלידיי באנגליה קטע בשם PSYCHEDELIC, עם ג'ונס ובראון לצידו כמו גם גיטריסט הסשנים העסוק, ג'ימי פייג', שנתן סולו.

האלידיי נדבק בצלילי הרוק הבשרניים של סוף הסיקסטיז וביקש לעשות לעצמו אלבום שכזה. בסוף שנת 1968 הוא קיבץ בצרפת את להקת THE SMALL FACES, שהייתה בשלבי התפרקות מתקדמים. יחד איתה הביא מנהיג אותה להקה, סטיב מטאריוט, את חברו הגיטריסט פיטר פרמפטון (עד אז חוד החנית בלהקת הפופ, THE HERD). היה זה טכנאי ההקלטה גלין ג'ונס שעשה את השידוך בין האלידיי לפנים הקטנות.


מאריוט: "ג'וני האלידיי הבטיח לנו משכורת יפה ולכן העמסנו כמה שירים ישנים שכתבנו והגענו להקליט איתו. הבאתי גם כמה שירים חדשים".


אורגניסט הלהקה, איאן מקלייגן, הסביר ש"כל זה היה הרעיון של גלין ג'ונס והאמת שזה היה רעיון מחורבן". פרמפטון: "הודות לג'וני האלידיי הפכתי לחבר בלהקת הפנים הקטנות... למשך שבוע בלבד".

מאריוט: "כל הזמן שאלתי את האחרים אם פיטר יכול להישאר כי חשבתי שהוא עשה שיפורים גדולים ללהקה. בכל מקרה, כולם שנאו את זה וזה ממש ביאס אותי".

המתופף, קני ג'ונס: "פיטר היה נהדר באולפן, תענוג היה לראות את זה מקרוב... אבל כשסטיב הכריז שהוא הולך לבקש מפיטר להצטרף ללהקה, ליין ומקלייגן השתגעו מזה, וסירבו אפילו לשקול את הרעיון".

מאריוט: "כששמעתי את האלבום שהוא עשה איתנו, לא זיהיתי את השירים שהיינו בהם. הוא שינה אותם מאד ושר על כל זה בצרפתית, אבל העיקר שקיבלנו ממנו את הכסף".


האלבום הזה, שנקרא RIVIERE OUVRE TON LIT, יצא לאור במאי 1969, עם עטיפה שעליה מתנוסס האלידיי עם חזות של היפי מסוף הסיקסטיז. מעריצי הפופ של האלידיי נדהמו מהאלבום הזה ולא לטובה. מצד שני, קהל הרוק החל לאמצו בחום. האלידיי הרכיב אז מופע רוק מרהיב ותיאטרלי, שכלל גם זירת אגרוף אמיתית באמצעו. ההפקה גרמה ללהקת החימום, "בנה של אפרודיטה", להיראות חיוורת.


ג'וני האלידיי, מסתבר, היה אחראי לבניית עולם הרוק כפי שאנו מכירים אותו. לולא הוא, ג'ימי הנדריקס לא היה מתפוצץ כך על הבמה. לולא הוא, לא היה מיק ג'ונס מקים את פורינר עם כל הידע שרכש ממנו, מבחינת כתיבת שירים, הפקה ונגינה על הבמה. הרבה קראו לו "אלביס פרסלי הצרפתי", אך זה רק חלק קטן ממי שהוא היה באמת - פרפורמר אדיר בזכות עצמו.


מי נולדו ומי מתו ב-5 בדצמבר?


- בשנת 1899 / 1912 / 1909 / 1897 (בקיצור, לא ברור באיזו שנה) נולד במיסיסיפי זמר הבלוז, נגן מפוחית ומחבר השירים סוני בוי וויליאמסון (השני). הוא נולד בשם אלקס (או אלק) מילר ונחשב לאחד מהאבות המשפיעים ביותר של הבלוז האמריקני. הוא מת בשנת 1965, לא לפני שהספיק לנגן גם עם רוברט ג'ונסון ועם בנו החורג רוברט לוקווד ג'וניור, ועם הדור הצעיר כמו אריק קלפטון וג'ימי פייג'.


- בשנת 1932 נולד אחד ריצ'רד פנימאן (מכירים?), אשר התפרסם יותר בכינוי ריצ'רד הקטן (או! עכשיו בהחלט מכירים), מאבות הרוק'נ'רול (ששר, למשל, LONG TALL SALLY או את טוטי פרוטי). השפעתו של ריצ'רד הקטן עצומה ולהיטיו הם הבסיס של עולם הרוק'נ'רול. כמו רוב האמנים השחורים, הוא לא נשכח אך הוזנח עם השתלטות הלבנים על הז'אנר בשנות ה-60.


- הזמר-גיטריסט, ג'יי ג'יי קייל, נולד בשנת 1938 באוקלהומה. מחבר שירים, גיטריסט וזמר רגיש וצנוע, נחשב לאמן של מוזיקאים והשפעתו גדולה מאד בין אמני הרוק והבלוז הלבנים. התפרסם בחוגים יודעי דבר בעיקר בזכות הקאברים שעשו לו אמנים אחרים, כמו אריק קלפטון. למי שתוהה - ראשי התיבות ג'יי ג'יי זה JEAN JACQUES. הוא מת ביולי 2013.


- בשנת 1944 נולד גם לוקאס סידראס, המתופף של להקת APHRODITE'S CHILD (הרכב יווני מצליח בו היו חברים גם דמיס רוסוס וואנגליס).


- בשנת 1943 נולד מייק סמית', הזמר והקלידן של להקת 'חמישיית דייב קלארק'. סמית' ידע גם טרגדיות איומות בחייו. בנו ג'יימס, בן ה-24, מת בתאונת צלילה (בשנת 2003) בחור הכחול שבסיני. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-13 בספטמבר 2003 וסמוך ליום הולדתו ה-60, נפצע סמית' בתאונה בביתו בספרד אשר פגעה קשות בחוט השדרה שלו. הוא ניסה לטפס על שער גבוה לאחר שנעל את עצמו מחוץ לווילה שלו, נפל בכבדות ונחת על ראשו. עמוד השדרה שלו נשבר בשלושה מקומות והותיר אותו משותק לצמיתות מהמותניים ומטה ובזרועו הימנית, עם מעט מאוד תנועה בזרועו השמאלית. הוא מת בשנת 2008, בגלל סיבוך מהשיתוק.


- בשנת 1947 נולד ג'ים מסינה, מוזיקאי, כותב שירים וזמר, גיטריסט, טכנאי הקלטות ומפיק. השתתף בהרכב בופאלו ספרינגפילד, ממקימי הלהקה POCO וחלק מהצמד 'לוגינס ומסינה'. הוא ניהל גם קריירה כסולן.


- בשנת 2021 מת המוזיקאי ג'ון מיילס, שבסבנטיז ידע הצלחה גדולה עם הלהיט MUSIC.


ב-5 בדצמבר בשנת 1975 יצא תקליט הופעה לבוב מארלי ושמו LIVE. היה זה אחד ממופעיו החשובים ביותר.


התקשורת הבריטית לא פיספסה את ההזדמנות להודיע לקהל, לקראת הגעתו להופעות באנגליה, כי 'מורד הנשמה' הגיע העירה. הציפיות ממנו היו גבוהות ביותר וכשהוא התעורר ביום ההופעה, בדירה המרווחת שסיפקה לו חברת התקליטים שלו (איילנד) הוא לא היה בטוח שיצליח לספק את המצופה. בשעת אחה"צ הוא ערך חזרה מוזיקלית עם להקתו ודחק בה לנגן את הטוב ביותר. הלחץ לא הקל על המצטרפים החדשים ללהקה, הגיטריסט אל אנדרסון והאורגניסט טיירון דאוני. שאר חברי הלהקה היו האחים בארט (המתופף קארלטון והבסיסט אסטון). יחד עימם ניגן אלווין פטרסון, שהיה מבוגר יותר מהחבורה וגם היה דמות חשובה בחייו של מארלי בימי נעוריו. עתה הוא מנגן בבונגוס ושאר כלי הקשה. בעמדת זמרות הרקע איישו הפעם רק שתיים משלוש, כי מארשה גריפית'ס הייתה בהריון.


בשעות הערב המוקדמות כבר השתרך תור גדול מחוץ ללייסאום. בפנים שלטה ארומת המריחואנה באוויר, כשלפתע עלה לבמה הכרוז, טוני גארט, והקהל ניצת כמו שמציתים ג'וינט עסיסי להפליא. הצבעים אדום, ירוק וזהב שלטו בבמה, הלהקה החלה לנגן ומארלי שעט פנימה ככדורגלן שנשלח למשימת חייו במשחק סיום עונת הליגה. הקהל החל להתנודד לפי הקצב ומלך הרגאי לא נתן להם מנוח.


מאחור היה זה בעל חברת התקליטים, כריס בלאקוול, שפיקח על הקלטת הדבר בניידת ההקלטות של הרולינג סטונס, שהובאה למקום. בלאקוול קיבל את ההחלטה להקליט את המופע הזה, לאחר שנכח במופע של מארלי ולהקתו באולם "רוקסי" שבלוס אנג'לס, שם נכחו בקהל מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, רובי רוברטסון, חברי הגרייטפול דד, ג'וני מיטשל, בילי פרסטון, הרבי הנקוק, באדי מיילס וקאט סטיבנס. כולם באו לשם לראות את הפלא הזה. מארלי שר לקהל ברוקסי את NO WOMAN NO CRY וכולם החלו לשיר איתו. בלאקוול ראה כי כך והבין שהוא חייב להקליט גירסה זו שודאי תהפוך ללהיט גדול. שיר זה, בגירסה שהוקלטה ב-LYCEUM, יצא גם על גבי תקליטון והגיע במצעד הבריטי למקום ה-22.


ובכן, כל שיר בתקליט החי הזה הוא פגז! אם זה TRENCHTOWN ROCK הפותח, או LIVELY UP YOURSELF או THEM BELLY FULL. ומה עם GET UP STAND UP? הרי אי אפשר לשבת עם הדבר הזה! ויש פה גם את 'אני יריתי בשריף'. בקיצור, הבנתם את התמונה. למעוניינים בתמונה היותר מלאה, יצאה מהדורת תקליט משולש שמכילה את כל ההקלטות מה-LYCEUM. אבל התקליט הבודד לא פחות מחשמל. מדובר בדוקומנט היסטורי חשוב ביותר שנועד לאנשים, כמוני, להבין מה היה שם (פחות או יותר) גם מבלי להיות שם.


הביקורת על התקליט בעיתון NME הלכה כך: "זה ה-תקליט שאמור לצאת מטעם להקת המקוננים. זה אלבום מיוזע להפליא של להקה שמנגנת סט גאוני ועתיר כוח".


ג'ורג' האריסון אמר באותה שנה למלודי מייקר: "בוב מארלי הוא ההופעה הטובה ביותר שראיתי מזה עשר שנים. מארלי מזכיר לי מאד את בוב דילן בתחילת דרכו. הקצב של מארלי כה פשוט אך כה יפהפה. אני יכול לצפות בבוב מארלי ולהקתו כל הלילה".


ב-5 בדצמבר בשנת 1975 החלה להקת לינירד סקינירד סיבוב הופעות באירופה.


ההופעה הראשונה נערכה בהמבורג. אך בחדר ההלבשה של הלהקה האווירה לא הייתה קלה. זמר הלהקה, רוני וואן זאנט, שבר את כף ידו ומנהל סיבוב ההופעות, פיטר ראדג', אמר: "הם לא היו צריכים לריב ככה לפני הופעת הפתיחה. זה פשוט מטופש מצדם".


ב-5 בדצמבר בשנת 1973 יצא בארה"ב (ואחר כך בשאר העולם) התקליט שהחזיר את פול מקרטני למקום הראוי לו בעולם המוזיקה, מבחינת דעת הקהל. זה הוא BAND ON THE RUN.


הרכב הנגנים כאן היה מצומצם יותר והורכב מפול מקרטני, לינדה אשתו ודני ליין. הנרי מקולוק הגיטריסט ודני סיוול המתופף, שהיו עד אז חברים בלהקת 'כנפיים', החליטו לפרוש כנפיים מהלהקה זמן קצר ביותר לפני שהמטוס של הלהקה המריא להקלטות בניגריה. מקרטני זעם על כך והחליט שהוא הולך להראות לשני אלה שהוא לא צריך אותם. הוא החליט שהוא ינגן בגיטרות ובתופים באלבום הבא.


הפרישה של מקולוק לא באה בהפתעה גמורה; הגיטריסט האירי החל להראות סימני שבירה כבר במהלך סיבוב ההופעות הבריטי של הלהקה במאי ויולי של 1973. הוא היה נכנס לוויכוחים קשים עם מקרטני בגלל שהוא רצה לאלתר את הסולואים שלו על הבמה בעוד שמקרטני דרש ממנו לנגנם בדיוק כפי שהוקלטו בתקליטים. כמו כן, מקולוק ציין במפורש שהלהקה הייתה טובה יותר לו מקרטני היה מעסיק קלידן מקצועי במקום את אשתו החובבנית.


השמועות על רצונו לפרוש מהלהקה החלו לצוץ בקיץ של 1973, אך מקולוק הגיע בכל זאת לחוותו של מקרטני באוגוסט על מנת לעבוד על האלבום הבא. חמשת חברי הלהקה עבדו שם על השירים שהפכו לאלבום BAND ON THE RUN ולשירי התקליטון HELEN WHEELS. האווירה בחזרות המוזיקליות לא הייתה טובה. מקרטני ומקולוק (שני מוזיקאים עם דם אירי רותח...) התנגחו זה בזה בנוגע לתפקיד גיטרה כלשהו. מקולוק טען שאי אפשר לנגן תפקיד גיטרה כלשהו שמקרטני דרש ממנו. מקרטני התעקש שזה כן אפשרי. מקולוק יצא מחדר החזרות בזעם. החזרה הופסקה ומקולוק יצא עם דני ליין לפאב כדי לשתות אלכוהול והרבה. באותו ערב הגיע מקולוק שוב לביתו של מקרטני על מנת להודיע לו על פרישתו. הוא היה שיכור לגמרי. דני ליין סיפר מאוחר יותר שמתוך הבית נשמעו צעקות אדירות של מקרטני ומקולוק, כשכל אחד צורח על השני את המילים FUCK YOU.


ההודעה הביאה סוף לתהליך החזרות על האלבום. מקולוק יצא מהבית, זרק את הגיטרה שלו במושב האחורי של מכוניתו ודהר משם מבלי להסתכל לאחור. מאוחר יותר הוא סיפר שהוא לא אהב את המוזיקה שהבוס שלו יצר אז.


הפרישה של המתופף דני סיוול התרחשה כשבועיים לאחר מכן ובאופן שונה. הוא היה המתופף הקבוע של מקרטני מאז ההקלטות לאלבום RAM ואף שותף בהקמת להקת כנפיים. ב-1973 הרגיש סיוול שלהקת כנפיים הופכת ללהקת רוק מצויינת ושהאווירה הזו צריכה להיות מוטבעת גם על גבי ויניל. הוא סבר שהקלטות אולפניות עם המון העלאות של ערוצים עם תפקידי נגינה נוספים הן למעשה הליכה לאחור מבחינה מוזיקלית. הוא ציפה ממקרטני שישהה את החזרות לאלבום החדש ושימצא בינתיים גיטריסט חדש, על מנת להמשיך את הקונספט הרוקי. בנוסף, הוא היסס מאד בנוגע לנסיעה להקלטות באפריקה. לאחר מחשבה בעניין, הוא החליט שעדיף לו להישאר בניו יורק ולהמשיך בעבודת הסשנים האולפניים הקבועה שלו. סיוול הרגיש שנמאס לו לקבל משכורת נמוכה ממקרטני, שהיה אז עדיין מסובך כלכלית עם שאר הביטלס. לסיוול נמאס לנגן עבור המוזיקאי הנערץ בעולם עבור פרוטות. הוא ידע שהכסף האמיתי מחכה לו בסשנים האולפניים בניו יורק.


הנושא הכספי העסיק את סיוול בכל זמן שהותו בלהקה. במהלך סיבובי ההופעות נאלצו חברי הלהקה לשלם את ההוצאות שלהם בעצמם. כך שסיוול לא הרוויח מההופעות ההן אלא למעשה אף הפסיד, בתקווה שהמצב ישתנה בעתיד. סיוול ראה כיצד מקרטני קנה לעצמו מכונית למבורגיני חדשה ויצא לחופשה עם משפחתו בג'מאייקה, בעוד הוא עצמו נאבק לשרוד אי שם מאחור. המחשבה שהוא חבר בלהקת של חיפושית מפורסמת שיגעה אותו. הידיעה שהוא צריך להתייצב בכל רגע נתון להקלטה, חזרה מוזיקלית או צילום תמונות פרומו תמורת גרושים לא הסתדרה בראשו.


דני ליין נשאר נאמן למקרטני. לא היה לו אכפת לגור אז בדירה של חדר אחד, כי הייתה לו נפש של צועני, לפי דבריו. מה גם שמקרטני הציע לו הצעה מפתה - שבאלבום הבא הוא יקבל קרדיט הלחנה במידה ויישאר בלהקה. ליין ידע שיש כאן אפשרות עם כסף רב ונשאר בלהקה.


ב-8 באוגוסט 1973 התקשר סיוול למקרטני והודיע שהוא לא מתכוון לטוס איתו ללאגוס. למחרת התייצבו מקרטני, אשתו לינדה ודני ליין בשדה התעופה על מנת להמריא. מקרטני לא דאג יותר מדי. הוא ידע שהוא מתופף טוב ושהוא יכול למעשה לנגן כמעט בכל כלי נגינה שרק יחפוץ בו.


פול ולינדה רצו להגיע למקום אקזוטי בו הם ישהו כל היום בחוף הים ויקליטו בערבים. התכנון החלומי הזה הפך במציאות לסיוט גדול. קודם כל, ניגריה נשלטה אז על ידי הצבא שכבש את שליטתו באזור באופן כוחני. חיילים חמושים נראו בכל פינה שם. העוני היה גבוה מאד עם מספר גדול של קבצנים שהסתובבו ברחובות.


חברי הלהקה הגיעו ללאגוס בתקופה הגשומה והקשה. הם גילו לחרדתם שהאולפן שהוצע להם שם על ידי חברת EMI לא היה מתוחזק כמו שצריך. טכנאי ההקלטות, ג'ף אמריק, נאלץ לחפש ברחבי לאגוס מיקרופונים טובים לשימוש. המשימה הייתה קשה. הוא גם נבהל באופן אישי מגודל המקקים שליוו אותו שם לכל מקום, כולל מיטתו בלילות.


ההקלטות לתקליט נערכו בכל יום מאחה"צ ועד עשר בלילה. חלק מההקלטות נמשכו עד לשעות הבוקר. באחד הימים הלכו פול ולינדה באחת הסמטאות כשלפתע הקיפה אותם חבורת מקומיים שהחליטה לשדוד אותם. אחד התוקפים הצמיד סכין לצווארו של מקרטני. לינדה ניסתה להניסם בצרחות של משפטים כמו: "הוא מוזיקאי מפורסם! הוא היה בביטלס!".. השודדים לקחו את כל הכסף שהיה על בני הזוג. אך הם לא הסתפקו בכך וגם לקחו איתם חבילת קסטות שפול נשא עמו, שעליהן הוקלטו כל החזרות המוזיקליות שנערכו בחווה בסקוטלנד, עם הרעיונות אותם רצה להביא לאולפן להקלטה. מזלו של מקרטני היה שהוא זכר בראשו את כל הרעיונות והצליח לשחזרם. לאחר שישה שבועות של הקלטות בלאגוס, חזרו שלושת חברי הלהקה לאנגליה והעבודה על האלבום נמשכה באולפני AIR.


למרות התנאים הקשים, מקרטני הצליח להנפיק אלבום משובח עם הרבה רגעים נהדרים ומרגשים. לא מעט אנשים נשמו לרווחה עם ההרגשה שמקרטני חזר ליצירתיות הגדולה שלו עם האלבום הזה. בעיתון NME פורסם כי 'זה אחד האלבומים הטובים של 1973 וחוץ מאלבום הסולו הראשון של ג'ון לנון, כנראה התקליט סולו הטוב ביותר של חיפושית כלשהי עד כה'. במלודי מייקר כתבו כי 'זה תקליט שמשדר אווירה של חופש ושמחה. המוזיקה פתוחה ונטולת לחץ'. ג'ון לנון, שכבר הספיק אז להשלים עם פול לאחר תקופה של מריבה קשה בין השניים, ציין שהאלבום BAND ON THE RUN הוא אלבום טוב מאד. לנון אף הוסיף בראיון לרולינג סטון, שלהקת כנפיים היא כמו להקת PLASTIC ONO BAND שלו. כלומר יש את היוצר המרכזי ומסביבו נגנים שמתחלפים.


שיר הנושא של האלבום נכתב בהשראת אימרה סרקסטית שאמר ג'ורג' האריסון במהלך פגישת להקה ב- APPLE שנים קודם לכן. הוא ציין שם שהוא מרגיש שהביטלס הם כמו אסירים ללא דרך מילוט החוצה.

התזמור בשיר הזה, שהורכב מכמה רעיונות לשירים נפרדים, נעשה על ידי טוני ויסקוני, שציין שזה היה סיוט לסנכרן את הקלטת התזמורת על ההקלטה הקיימת.


את השיר JET כתב מקרטני על אישה דמיונית ואת שם השיר לקח משם אחד הכלבים שלו, שהיה גור לברדור קטן ושחור. השיר BLUEBIRD נכתב על ידי מקרטני במהלך חופשתו בג'מאייקה (החופשה שעצבנה בין השאר את דני סיוול). סולו הסקסופון בשיר הזה נוגן על ידי האווי קייסי, שמקרטני הכיר אותו עוד מהימים לפני הפריצה הגדולה של הביטלס. קייסי היה חבר בלהקה ליברפולית שפעלה במקביל לביטלס, בשם DERRY AND THE SENIORS. הלהקה הזו של קייסי הייתה הראשונה מליברפול שקיבלה חוזה הקלטות בלונדון.


השיר MRS VANDERBILT דומה בפתיחתו באופן מחשיד לשיר של להקת באדפינגר בשם I'D DIE BABE שיצא באלבומה השלישי, STRAIGHT UP, משנת 1971. מה גשם שזה באופן אישי השיר שאני לא אוהב באלבום.


צד א' של התקליט נחתם בשיר LET ME ROLL IT, שמזכיר מאד באפקט השירה שלו ובנגינת הגיטרה את ג'ון לנון. הגיטרה מזכירה בסאונד שלה את מה שהקליט לנון בשיר COLD TURKEY. יש הסבורים שמקרטני כתב את השיר הזה כמסר ברור ללנון שיעזוב אותו לנפשו וייתן לו לטפל בענייניו המוזיקליים והאישיים לבדו. מקרטני שלל את הדבר וסיפר בשנת 2010 שהשיר מדבר דווקא על גילגול ג'וינט.... העטיפה של האלבום עזרה מאד לשיווקו המוצלח. הדמויות שצולמו בעטיפה נראו כאסירים שבורחים מבית כלא. לינדה הציעה שלצילום העטיפה יגוייסו אנשים ידועים, ביניהם העיתונאי מייקל פרקינסון, הזמר קני לינץ', השחקן ג'יימס קובורן, השחקן כריסטופר לי והמתאגרף ג'ון קונטה. התמונה צולמה בפארק OTERLEY שבלונדון ב-28 באוקטובר 1973. הצלם היה קלייב ארוסמית, שצילם גם את צידה האחורי של העטיפה, עם תמונות הפספורט של פול, לינדה ודני ליין. עיצוב העטיפה לא ציין משום מה את שם הלהקה אלא רק את הכיתוב BAND ON THE RUN. לפיכך דרשה חברת התקליטים "קפיטול" להדביק מדבקה על העטיפה, שתסביר במי מדובר.


צד ב' נפתח עם השיר MAMUNIA. השיר הקליל הזה קיבל את שמו משם בית מלון שהיה ברישיקש, הודו, באזור בו הביטלס שהו עם המהארישי ב-1968. אם כי מקרטני איית את השם שונה מהשם המקורי (שפירושו בערבית הוא 'גן עדן בטוח'). מקרטני ראה את המילה הזו כתובה על שלט בלאגוס ונורת רעיון נדלקה מעל לראשו. שלט נוסף שעמד בסמוך לו פרסם נגר מקומי עם המשפט SON OF ALWAYS. מקרטני אהב את המשפט עד שחשב לקרוא כך לאלבומו. בסוף הוא הלך על BAND ON THE RUN. השיר הזה הוא הראשון שהוקלט בלאגוס, במהלך סופת גשמים שהתחוללה בחוץ.


השיר NO WORDS נכתב כשנה לפני ההקלטות בלאגוס. הקרדיט לשיר מציין את מקרטני ודני ליין במשותף. קולות הרקע בשיר הזה בוצעו על ידי שני אנשי צוות של הלהקה, איאן הורן וטרבור ג'ונס. השיר PICASSO'S LAST WORDS הגיע מערב אחד בו הדגים מקרטני לשחקן דסטין הופמן כיצד אפשר לכתוב שיר באופן ספונטני. מקרטני פגש את הופמן במהלך החופשה בג'מאייקה. הופמן בדיוק צילם שם את הסרט 'פרפר'. הופמן סיפר למקרטני על כתבה שקרא בעיתון TIME על פיקאסו ותיאר בפני מקרטני את הלילה האחרון של הצייר, בו ביקש מחבריו לשתות לכבודו. באותו ערב נכנס פיקאסו למיטתו ומת בה. מקרטני ניגש למלאכה מול עיניו המשתאות של הופמן.


ההקלטות של השיר הזה נעשו באולפנים של ג'ינג'ר בייקר בלאגוס. בייקר גם תרם הקלטת כלי הקשה לשיר. השיר שחותם את האלבום באופן מרשים נקרא NIGHTEEN HUNDRED AND EIGHTY FIVE. מקרטני כתב את רוב מילות השיר ביום בו הוא הוקלט באולפן. טוני ויסקונטי הוא זה שכתב את התיזמור גם לשיר הזה, אך הוא לא קיבל קרדיט לזה בזמן אמת וזה הותירו ממורמר. מקרטני תיקן את המעוות רק שנים רבות לאחר מכן.


על צילום עטיפת התקליט, תלחצו לקריאה פה.


וב-5 בדצמבר בשנת 2023 מת, לאחר מחלה, דני ליין, זמר-גיטריסט שהיה בלהקת כנפיים ולפני כן במודי בלוז. בן 79 במותו. הנה לזכרו - דני ליין מודל 1974. "משמעת העבודה מושרשת בנו עכשיו יותר משבעבר".


ליין היה בשנות השישים הזמר של להקת המודי בלוז, בתקופתה המוקדמת. הוא גם זכה עמה ללהיט בשם GO NOW, אך הלהקה לא הצליחה לשמר את הצלחתה והוא החליט לעשות כמצוות שם שיר זה.


לאחר עוד מספר נסיונות מוזיקליים (כולל הקמת הרכב חשמלי עם כלי מיתר, בשנת 1967, כקונספט שהקדים את אי.אל.או) הוא הצטרף, בשנת 1971, לפול ולינדה מקרטני וביחד הקימו את להקת כנפיים.


בשנת 1974 גר ליין, בעל נפש הצועני, בסירה מתקלפת שהייתה קשורה לגדת נהר התמזה. באותם ימים הוא נחשב היחיד שלא פרש מלהקת כנפיים, למרות שהיו לו חילוקי דעות עם פול שכמעט וגרמו גם לו לפרוש משם כנפיים. בסוף הצליחו השניים להסכים על דברים והוא נשאר בקן המוזיקלי הזה.


שלוש שינה בילה ליין עם מקרטני ועד אז לא היה ברור אם הוא באמת מרוצה מהדבר או לא. השמועות, שמקרטני נוהג בשאר הנגנים ביד קשה, לא קיבלו אצלו אישור או שלילה. ללהקה הצטרפו אז הגיטריסט ג'ימי מקולוק והמתופף ג'ף בריטן. החבורה טסה להקלטות בנאשוויל וליין סיפר על החוויה: "הייתה זו הפעם הראשונה שהייתה לנו הזדמנות לשבת כולם ביחד ולהגיד את כל אשר על ליבנו. האווירה הייתה כה מתוחה שבפעם הראשונה הרגשתי שאני חייב לעזוב את הלהקה ומיד. אבל ככל שהמשכנו לשוחח, השתחררה המועקה ועכשיו כולם מרגישים טוב יותר. אני מניח שאחת הסיבות למועקה הייתה בגלל המתח שנוצר ממחסור ברור בלהיט בצמרת המצעד. ברגע בו השגנו את זה, הכל נהיה נינוח יותר. כשהדאגה על זה יורדת מראשך, יש לך זמן פנוי להירגע ולפתור בעיות. עכשיו אנחנו מאוחדים מאד כלהקה".


להקת כנפיים עבדה במרץ רב וליין הסביר: "משמעת העבודה מושרשת בנו עכשיו יותר משבעבר. בנאשוויל עבדנו עם מוזיקאים נוספים ולכן דאגנו להגיע בזמן לאולפן כדי להוות להם דוגמה. עד אז הייתה אווירה של חוסר אכפתיות והכל התנהל בעצלתיים. אם היו בעיות בלהקה, פול היה אומר שנלך הביתה ונדבר מחר. היה חשש לדבר על דברים. כתוצאה מכך, דברים נמשכו יותר מדי זמן והמצב החל להימאס. נקודת המפנה הגיעה כשהמתופף הקודם שלנו, דני סייוול, והגיטריסט, הנרי מקולוק, פרשו מהלהקה רגע לפני שהיינו אמורים לטוס ביחד להקלטה בניגריה. המשכתי עם פול ולינדה לשם בתחושה שאנחנו חייבים להקליט משהו ממש טוב. עבדנו קשה ועשינו את BAND ON THE RUN. ההצלחה של התקליט נתנה לנו זריקת מרץ להמשיך ולשאוף להישגים גבוהים אף יותר".


כשג'ימי מקולוק וג'ף בריטן הצטרפו לכנפיים, תהה פול האם להחתימם על חוזה לשנתיים או לצרפם ללהקה על בסיס הסכמה הדדית ולא חוזה. ליין הביע התנגדות לחתימת חוזה והסביר: "הרעיון להחתים אותנו על חוזה נועד כדי להעניק לנו בטחון כלכלי מסוים ושלווה נפשית. אני התנגדתי לזה כי להקת כנפיים לא אמורה להיות מסוג הלהקות שמחתימות חברים חדשים ואז מתקבעת על פורמט. הגמישות היא חלק חשוב בעניין וכך אין התחייבות ללהקה בגלל חוזה, אלא בגלל רצון אישי. כך גם נמנע מצב של יחסי עובד ומעסיק. זה גורם לי, למשל, להרגיש שווה בלהקה. אמרתי זאת לפול והוא הסכים".


ליין גם רצה לכתוב שירים ללהקת כנפיים אבל בינתיים הדבר לא יצא לפועל. "אני מודה שזה מאד הפריע לי. זו לא הייתה ממש אשמתו של פול אלא הבעיות הכלליות שהיו בלהקה. היו אלה בעיות של כוח אדם, ניהול, עובדי במה, תיכנוני סיבובי הופעות וכו'. כיום אני מרגיש שאני תורם הרבה יותר ללהקה ואני במצב בו פול ואני מתדיינים בינינו על עתיד הלהקה ומחליטים בעניין השאר. אני לא מהסס להגיד את דעתי, גם אם יש לי משהו נגד לינדה. אחרי הכל, אין לה עדיין את הוותק שיש לפול ולי בעולם המוזיקה. מצד שני, יש לה לפעמים רעיונות ממש פנטסטיים שפול ואני לא חושבים עליהם. אם אני שומע שהיא מזייפת בשירה או בנגינה בשיר מסויים, חובתי להעיר לה על כך. זה לטובת הלהקה ואני יכול להעיד שלאחרונה היא ממש השתפרה".


גם זה קרה ב-5 בדצמבר:


- בשנת 1960 חגג אלביס פרסלי את אלבומו החמישי בראש מצעד אריכי הנגן האמריקני עם G.I. BLUES, אלבום שכלל שירים מסרט באותו שם. האלבום שהה 10 שבועות בראש, אבל המעריצים האדוקים החלו להצטער שאלילם מתמקד יותר מדי בסרטים ופחות מדי במוזיקה.


- באותו היום בדיוק, בשנת 1960, 'חגגו' פול מקרטני ופיט בסט מהביטלס באופן ביזארי מעט. הם הגיעו לחדרם המעופש שבקולנוע 'במבי' הגרמני בו שוכנו (בהמבורג), כדי לארוז את חפציהם ולעבור עם שאר הביטלס למקום טיפה מרווח יותר, שהציע להם בעל מועדון מתחרה. החדר היה נטול תאורה ולכן הם נעצו קונדום לקיר ושרפו אותו כדי לקבל קצת אור. תעלול זה עלה להם בגירוש מגרמניה, כי בעל המקום, ברונו קושמידר, רתח על כך שהם עוברים למועדון המתחרה ומיהר להלשין עליהם למשטרה.


- ועוד קצת ביטלס: בשנת 1965 הופיעה הלהקה בפעם האחרונה בליברפול, עיר הולדתם. המופע, במסגרת סיבוב ההופעות האחרון שלהם בבריטניה, התרחש בליברפול אמפייר. רק 5,200 כרטיסים הוצאו למכירה, לעומת דרישה ל-40,000. ביום זה גם צעד בראש המצעד הבריטי התקליטון עם השירים WE CAN WORK IT OUT ו- DAY TRIPPER.


- אחד הסיבובים האגדיים בבריטניה של 1967 הגיע ב-5 בדצמבר לסיומו בגלאזגו. מדובר בסיבוב הופעות שכלל את הרשימה המכובדת של האמנים הבאים: ג'ימי הנדריקס אקספריינס, פינק פלויד, הנייס, אמן קורנר, THE MOVE ועוד. בערב הזה הורד המסך, בהוראת הנהלת האולם, תוך כדי הסט של הנדריקס. הטענה: לתנועותיו על הבמה יש משמעויות מיניות. פרט מעניין נוסף: במשך סיבוב ההופעות הזה גויס הגיטריסט של להקת הנייס, דייבי אוליסט, לעזרת פינק פלויד בערבים בהם סיד בארט היה מחוק לגמרי. הסיבוב נמשך 16 לילות, שני מופעים בערב.


- בשנת 1976 פרסם עיתון NME הבריטי ביקורת על התקליטון ANARCHY IN THE UK, של הסקס פיסטולס, והגדיר אותו כנאיבי באופן מגוחך. כתחושה כללית הוא מגדיר את ההרכב כחיקוי ברמה נמוכה מאד של להקת המי.


- בשנת 1976 ולאחר נסיון התנקשות בו שבוצע ע"י מפלגה פוליטית שראתה בו איום, הופיע בוב מארלי במופע שאורגן על ידו כדי לקדם שלום במדינתו. כ-80 אלף צופים השתתפו באירוע. חלקו של בוב מארלי ארך כשעה וחצי.


- בשנת 1976 נפל אלביס פרסלי מהבמה בלאס וגאס ונפצע בעקב רגלו. מבקרי המוזיקה מיהרו משם לדווח כי מולם הופיע מלך שימיו הפיזיים הכשירים נראים אי שם במרחק ועתה הוא נראה עייף ועצוב.


- בשנת 1968 ערכו חברי הרולינג סטונס מסיבה מיוחדת, במלון ELIZABETH ROOMS שבקנסינגטון, לונדון, לכבוד צאת תקליטם, 'משתה קבצנים'. הארוע הסתיים במלחמת השלכת עוגות זה על זה. קית' ריצ'רדס לא השתתף עקב מחלה. תקליט זה נדחה בצאתו חודשים רבים, בגלל שחברת התקליטים התנגדה לצילום העטיפה ובו נראית אסלת שירותים ומסביבה כותרות גרפיטי לרוב (כולל 'ג'ון אוהב את יוקו'). לאחר דין ודברים הוחלט על עטיפה שונה.


- בשנת 1980 יוצא התקליטון GAMES PEOPLE PLAY מאת 'הפרויקט של אלן פארסונס'. השיר מספר על התחבולות בהן אנשים משתמשים כדי להשיג את מטרתם על חשבון אחרים עם ידיעה בראשם כי אינם נהיים צעירים יותר. השיר לקוח מתקליט שפארסונס הוציא חודש לפני כן בשם 'היפוכו של קלף ידידותי'.


- בשנת 1975 החלה להקת לינירד סקינירד סיבוב הופעות באירופה. ההופעה הראשונה נערכה בהמבורג. אך בחדר ההלבשה של הלהקה האווירה לא הייתה קלה. זמר הלהקה, רוני וואן זאנט, שבר את כף ידו ומנהל סיבוב ההופעות, פיטר ראדג', אמר: "הם לא היו צריכים לריב ככה לפני הופעת הפתיחה. זה פשוט מטופש".


- בשנת 1976 יצא אלבומו השלישי של אמן האלקטרוניקה ז'אן מישל ז'אר ושמו OXYGENE.


ב-5 בדצמבר בשנת 1980 החל ג'ון לנון לתכנן את ביקורו באנגליה. דודתו מימי: "הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא מביט בחלון ביתו ומשקיף על המזח והסירות ותוהה האם אחת מהן מפליגה לליברפול. זה גרם לו להתגעגע".


לנון ביקש מדודתו שתשלח לו את העניבה שלו מימי בית הספר. מימי החלה לארגן לו וליוקו ושון חדר להתארח בו בביתה. ביום זה הגיע אנדי פיבלס לבניין הדקוטה כדי לסדר עם יוקו את ענייני הראיון. באותו יום ראיין ג'ונתן קוט את לנון באולפן ההקלטה. בינתיים ישנה יוקו על הספה שם. בינתיים הגיע שוב מארק צ'פמאן לניו יורק ותר אחר מקום ללון בו.


יוקו אונו: "ג'ון החל לתכנן את חזרתו ולאנגליה וכה קיווה להצית מחדש את הקסם המוזיקלי שהיה לו עם פול, ג'ורג' ורינגו בראשית הסיקסטיז. החלום הזה היה תלוי מאד בהצלחת התקליטון JUST LIKE STARTING OVER במצעד הבריטי. ג'ון תמיד היה אנגלי בנשמתו. הוא רצה לחזור לשורשיו אך רצה לעשות זאת בסטייל".

ג'ון לנון ישב עם ג'ונת'ן קוט לראיון בן תשע שעות. קוט מעולם לא תמלל את כל ההקלטות, שאופסנו בביתו למשך עשרות שנים, עד שפורסמו ברולינג סטון שנת 2010. הנה התרגום שלי:


שאלה: פנטזיה כפולה היא ההקלטה הראשונה שהכנת מזה חמש שנים, ואם לצטט מהשיר שלך 'הבלדה על ג'ון ויוקו', "טוב ששניכם חוזרים".


"אבל האשליה שהייתי מנותק מהחברה היא בדיחה. הייתי בדיוק כמו כל אחד מכם; עבדתי מתשע עד חמש - אפיתי לחם והחלפתי כמה חיתולים והתמודדתי עם התינוק. אנשים כל הזמן שואלים, 'למה ירדת למחתרת? למה התחבאת?', אבל לא התחבאתי. נסעתי לסינגפור, דרום אפריקה, הונג קונג, ברמודה. הייתי בכל מקום ביקום המחורבן. ועשיתי דברים די ממוצעים, הלכתי לקולנוע".


שאלה: אבל לא כתבת הרבה שירים באותן שנים.


לא כתבתי כלום. אתה יודע, זה היה אירוע גדול עבורנו להביא תינוק לעולם - אנשים עלולים לשכוח כמה ניסינו ללדת וכמה הפלות היו לנו וסצנות של כמעט מוות עבור יוקו. למעשה נולד לנו ילד מת והרבה בעיות עם סמים, הרבה בעיות אישיות וציבוריות שהובאו על ידי עצמנו ובעזרת החברים שלנו. אבל לא משנה. הכנסנו את עצמנו למצבים מלחיצים, אבל הצלחנו להביא את הילד שניסינו ללדת במשך 10 שנים, ואלוהים אדירים, לא התכוונו להרוס את זה. לא זזנו במשך שנה, והתחלתי לעשות יוגה עם הגברת האפורה בטלוויזיה (צוחק)".


שאלה: אתה לא באמת יכול לנצח. אנשים ביקרו אותך על שלא כתבת והקלטת, אבל לפעמים שוכחים ששלושת האלבומים הקודמים שלך לא זכו לשבחים עולמיים.


כן, האלבום 'זמן בניו יורק' היה זה שבאמת הרגיז את כולם. לא אהבתי את הטעויות הווקאליות שנעשו בו אבל במודע עשיתי את זה כמו עיתון שבו אתה מקבל את טעויות ההדפסה, הזמנים והעובדות הלא ממש נכונות. אבל הותקפתי הרבה, הרבה פעמים. . . וממש מההתחלה. ואתה יודע כמה גרועות היו הביקורות על האלבומים שלנו מפלסטיק אונו? הם גרסו אותנו! הם קראו לזה התבכיינות מפונקת ופשטנית - זו הייתה התמצית העיקרית. כי האלבומים האלו היו על עצמנו ולא על זיגי סטארדאסט או טומי. הם שנאו גם את האלבום MIND GAMES.


אבל זה לא רק אני. קח את מיק ג'אגר, למשל. מיק הוציא עבודה טובה בעקביות במשך 20 שנה, והאם יתנו לו הפסקה? ואלוהים יעזור לברוס ספרינגסטין כשהם מחליטים שהוא כבר לא אלוהים. לא ראיתי אותו, אבל שמעתי עליו דברים טובים כל כך. כרגע המעריצים שלו מאושרים. הוא סיפר להם על היותם שיכורים ורודפים אחרי בחורות ומכוניות והכל, וזו בערך הרמה שהם נהנים בה. אבל כשהוא יגיע להתמודד עם ההצלחה שלו ולהתבגר ויצטרך לייצר אותה שוב ושוב, הם יתהפכו אליו, ואני מקווה שהוא ישרוד את זה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להסתכל עליי או על מיק. אז זה עולה ויורד, עולה ויורד - כמובן שכן, אבל מה אנחנו, מכונות? מה הם רוצים מהבחור? האם הם רוצים שהוא יתאבד על הבמה? האם הם רוצים שאני ויוקו נזדיין על הבמה או שנתאבד על הבמה? אבל כשהם מתחו ביקורת על FROM ME TO YOU, בתור הביטלס הנמוכים, אז הבנתי לראשונה שאתה חייב להמשיך כך".


שאלה: בשיר WATCHING THE WHEELS, מה זה הגלגלים האלו?


"כל היקום הוא גלגל, נכון? גלגלים מסתובבים סחור. הם הגלגלים שלי, בעיקר, אבל, אתה יודע, לראות את עצמי זה כמו לראות את כולם. ואני צופה בעצמי גם דרך הילד שלי.


העניין עם הילד הוא, זה עדיין קשה. אני לא האבא הכי טוב עלי אדמות, אני עושה לי הכי טוב. אבל אני בחור מאוד עצבני, ואני נכנס לדיכאון. אני למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, וגם עם זה הוא נאלץ להתמודד – אני נסוג ממנו ואז נותן, ופורש ונותן. אני לא יודע כמה זה ישפיע עליו בהמשך החיים, אבל הייתי שם פיזית.

כולנו אנוכיים, אבל אני חושב שאמנים כביכול הם אנוכיים לחלוטין: לשים את יוקו או שון או החתול או מישהו בראש מלבדי - אני והעליות והמורדות שלי והבעיות הקטנות שלי - זה מאמץ. כמובן, יש פרס ושמחה, אבל בכל זאת".


שאלה: אז אתה נלחם נגד האינסטינקטים האנוכיים הטבעיים שלך?


"כן, כמו לקחת סמים או לאכול אוכל רע או לא לעשות פעילות גופנית. עד כדי כך קשה לתת לילד, וזה לא טבעי בכלל. אולי זו הדרך בה חונכנו כולנו, אבל קשה מאוד לחשוב על מישהו אחר, אפילו על הילד שלך, לחשוב עליו באמת".


שאלה: אבל אתה חושב עליו בשיר כמו BEAUTIFUL BOY.


"כן, אבל זה קל כך כי זה כמו ציור. גוגן היה תקוע בטהיטי המזוינת, צייר תמונה גדולה עבור בתו - אם הגרסה הקולנועית שראיתי הייתה נכונה, נכון? אז הוא בטהיטי המזוינת מצייר לה תמונה, והיא מתה בדנמרק מבלי שראתה אותו 20 שנה, יש לו מחלה והוא יוצא מדעתו בטהיטי הוא מת והציור נשרף בכל מקרה, אז אף אחד לא רואה את יצירת המופת של חייו המזוינים. ואני תמיד חושב על דברים כאלו. אז אני כותב שיר על הילד, אבל עדיף היה לי לבלות את הזמן שכתבתי את השיר המזוין בעצם כדי לשחק איתו. הדבר שהכי קשה לי לעשות זה לשחק. אני יכול לעשות את כל השאר".


שאלה: אתה לא יכול לשחק?


"לשחק, אני לא יכול. אני מנסה להמציא דברים. אני יכול לצייר, אני יכול לראות איתו טלוויזיה. אני מעולה בזה – אני יכול לצפות בכל זבל, כל עוד אני לא צריך להסתובב, ואני יכול לדבר ולקרוא לו ולצאת ולקחת אותו איתי לבית קפה ודברים כאלו".


שאלה: זה מוזר, כי הציורים שלך וכל כך הרבה מהשירים שכתבת הם ממש שובבים.


"זה כנראה בא מפול יותר מאשר ממני".


שאלה: האם השירים שכתבת לתקליט החדש שלך היו קלים יותר?


"לא באמת. למעשה לקח לי חמש שנים עד שהם יצאו. עצירות במשך חמש שנים, ולאחר מכן שלשול במשך שלושה שבועות (צוחק). הכתיבה הפיזית הייתה בתוך תקופה של שלושה שבועות. יש סיפור זן שיוקו סיפרה לי פעם על מלך ששלח את השליח שלו לאמן כדי לבקש ממנו ציור, הוא שילם לאמן את הכסף, והצייר אמר, 'בסדר, תחזור אחר כך'. אז עוברת שנה, והשליח חוזר ואומר לו, 'המלך מחכה לציור שלו', והצייר אומר, 'אוי, חכה רגע', ומשרבט אותו ממש מולו ואומר: 'הנה...'. והשליח אומר: 'מה זה? המלך שילם לך 20,000 דולר על החרא הזה, ואתה מצייר אותו תוך חמש דקות?'. והצייר עונה, 'כן, אבל ביליתי 10 שנים במחשבה על זה'. כך שאין סיכוי שהייתי יכול לכתוב את שירי התקליט החדש בלי חמש השנים האלה".


שאלה: מעניין שאף כוכב רוק שאני יכול לחשוב עליו לא עשה אלבום עם אשתו ונתן לה 50 אחוז מזה.


"זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה בצורה כזו. אני יודע שיצרנו אלבומים ביחד בעבר, כמו תקליט ההופעה בטורונטו, בשנת 1969, שבו היה לי צד אחד וליוקו היה את השני. אבל פנטזיה כפולה הוא דיאלוג, והקמנו את עצמנו לתחייה, במובן מסוים, בתור ג'ון ויוקו - לא בתור ג'ון האקס ביטל ויוקו ולהקת פלסטיק אונו. זה רק שנינו, והעמדה שלנו הייתה שאם התקליט לא יימכר, זה אומר שאנשים לא רוצים לדעת על ג'ון ויוקו. כרגע הציבור הוא הקריטריון היחיד שלנו; אפשר לכוון לציבור קטן, לציבור בינוני, אבל בשבילי אני אוהב ציבור גדול".


שאלה: בתקליט החדש שמתי לב לקולאז' סאונד קטן ומסתורי וקסום שמפריד בין השיר שלך WATCHING THE WHEELS לבין YES, I'M YOUR ANGEL המקסים, דמוי המוזיקה משנות השלושים, של יוקו. שומעים שם מה שנראה כקול של רוכל, קולות של כרכרה עם סוסים, ואז טריקת דלת וכמה משפטים מוזיקליים שמנגנים פסנתר וכינור במסעדה.


"אני אגיד לך מה זה. אחד הקולות הוא שאני אומר, 'אלוהים יברך אותך, גבר, תודה, גבר, יש לך פרצוף של בר-מזל', וזה מה שאומרים החבר'ה האנגלים שמתחננים או רוצים טיפ, וזה מה שאתה שומע אותי ממלמל. אז יצרנו מחדש את הצלילים של מה שיוקו ואני מכנים חצר הדקלים במלון פלאזה. אנחנו אוהבים לשבת שם מדי פעם ולהקשיב לכינור הישן ולשתות כוס תה ולאכול קצת תותים. זה רומנטי. אז התמונה היא, יש סוג כזה של נביא רחוב, בחור מסוג הברנשים בהייד פארק בפינה שפשוט צופה בגלגלים מסתובבים, ואנשים זורקים כסף בכובע שלו. זייפנו את זה באולפן".


שאלה: בשיר WOMAN, אתה גם שר, "אישה, אני אנסה לבטא / את רגשותיי הפנימיים ואת הכרת הטוב / על שהראית לי את משמעות ההצלחה".


"אני לא אומר שהצלחה כאמן וכוכב מפורסם זה לא טוב, ואני לא אומר שזה נהדר. הצלחתי כאמן, והייתי שמח ואומלל, וכשלא הייתי מוכר בליברפול או בהמבורג - הייתי שמח ואומלל. אבל מה שיוקו לימדה אותי זה מהי ההצלחה האמיתית - הצלחת האישיות שלי, הצלחת הקשר שלי איתה ועם הילד, היחסים שלי עם העולם ולהיות שמח כשאני מתעורר. מה אני אמור להיות, סוג של קדוש מעונה שלא אמור להיות עשיר? איזה אידיוט כתב עליי כתבת כיסוי בעיתון ESQUIRE . הבחור הזה (לורנס שיימס) בילה 20 חודשים בהסתכלות על מעשים ופרות, ואני עושה תקליט, והאידיוט הזה מסתכל על פרות. לעזאזל, בנאדם, על מה הם מדברים? מה הייתי צריך לקנות - עבדים? זונות? (צוחק). הם מאשימים אותי במה? הבחור הזה הוא מסוג האנשים שפעם היו מאוהבים בך - אתה יודע, אחד מאותם אנשים - ועכשיו שונא אותך כמאהב דחוי. אני אפילו לא מכיר את הטמבל הזה, אבל הוא בילה את כל זמנו בחיפוש אחר אשליה שהוא יצר ממני, ואז התעצבן כי הוא לא מצא אותה.


המבקרים האלו עם האשליות שהם יצרו לגבי אמנים - זה כמו עבודת אלילים. כמו הילדים הקטנים האלו בליברפול שאהבו אותנו רק כשהיינו בליברפול - הרבה מהם הפילו אותנו בגלל שעברנו כביטלס גם למנצ'סטר, נכון? הם חשבו שהתמסחרנו. הם אוהבים אנשים רק כשהם בדרך למעלה, וכשהם שם למעלה, אין להם מה לעשות מלבד לחרבן עליהם. אני לא יכול להיות שוב בדרך למעלה. מה שהם רוצים זה גיבורים מתים, כמו סיד וישס וג'יימס דין. אני לא מעוניין להיות גיבור מזוין מת.


רוב הטינה הקטנונית באה בעיקר ממבקרי רוק מהסיקסטיז שמגיעים לגיל הזה שבו בטן הבירה שלהם הולכת וגדלה, ואין להם אומץ של מישהו כמו ג'ון לנדאו (מבקר מוזיקה, מפיק תקליטים ומנהלו של ברוס ספרינגסטין) להיות בחוץ ולעשות את זה. אני מעריץ את לסטר באנגס, שהוא גם מוזיקאי וגם מבקר, ואני בטוח שיש הרבה פעמים שהוא שם חרא עליי, ואני בטוח שלנדאו בטח, בזמנו, גם שיבח אותי וגם שנא אותי. קיבלתי את זה בשני הכיוונים מכל המבקרים הגדולים. אבל לפחות חלק מהם עושים את זה. אין לי מה להסתיר.


אנחנו לא הראשונים שאומרים 'דמיינו שאין מדינות' או 'תנו לשלום צ'אנס', אבל אנחנו נושאים את הלפיד הזה, כמו הלפיד האולימפי, מעבירים אותו יד ביד, זה לזה, לכל מדינה, לכל אחד. זה התפקיד שלנו. לא לחיות לפי הרעיון של מישהו אחר איך אנחנו צריכים לחיות - עשירים, עניים, שמחים, לא שמחים, מחייכים, לא מחייכים, לובשים את הג'ינס הנכון, לא לובשים את הג'ינס הנכון.


אני לא טוען לאלוהות. מעולם לא טענתי לטוהר הנפש. מעולם לא טענתי שיש לי את התשובות לחיים. אני רק מוציא שירים ועונה לשאלות בכנות כמה שאני יכול, אבל רק בכנות שאני יכול - לא יותר ולא פחות. אני לא יכול לעמוד בציפיות של אנשים אחרים ממני כי הם אשליות. אני לא יכול להיות פאנקיסט בהמבורג וליברפול, כי אני מבוגר יותר עכשיו. אני רואה את העולם דרך עיניים אחרות עכשיו. אבל אני עדיין מאמין בשלום, באהבה ובהבנה. כמו שאמר אלביס קוסטלו, מה כל כך מצחיק בשלום, אהבה והבנה? זה אופנתי להיות מוביל ולחתוך את השכן שלך עם צלב, אבל אנחנו לא מאלו שעוקבים אחר האופנה.


אני מודע לזה היטב כי אני בא מהאסכולה המאצ'ואיסטית של העמדת הפנים. אף פעם לא הייתי באמת ילד רחוב או בחור קשוח. נהגתי להתלבש כמו טדי בוי ולהזדהות עם מרלון ברנדו ואלביס פרסלי, אבל אף פעם לא ממש הייתי בקרבות רחוב אמיתיים או כנופיות ממש מטופשות. הייתי רק ילד פרברי, מחקה את הרוקיסטים. אבל זה היה חלק גדול מהחיים של האדם להיראות קשוח והלכתי בפחד מוחלט, אבל עם הפנים הכי קשוחות שראית אי פעם. הייתי מסתבך רק בגלל איך שנראיתי. רציתי להיות ג'יימס דין הקשוח הזה כל הזמן. נדרשו הרבה התגוששויות כדי להפסיק לעשות את זה, למרות שאני עדיין נופל לזה כשאני חסר ביטחון ועצבני. אני עדיין נופל לעמדת ילד רחוב, אבל אני חייב לזכור שאף פעם לא באמת הייתי כזה. זה מה שיוקו לימדה אותי. לא יכולתי לעשות את זה לבד - זו הייתה צריכה להיות נקבה שתלמד אותי. זהו זה. יוקו אמרה לי כל הזמן, 'זה בסדר, זה בסדר'. אני מסתכל על תמונות מוקדמות של עצמי, ונקרעתי בין להיות מרלון ברנדו לבין להיות המשורר הרגיש - החלק של אוסקר ויילד שבי עם הצד הקטיפתי, הנשי. תמיד התלבטתי בין השניים, בעיקר בחרתי בצד המאצ'ואי, כי אם הראית את הצד השני, הייתי מת בעיני אחרים.


פעם חשבתי שהעולם חייב לי משהו וכשאתה צעיר, זה מה שאתה חושב. אבל אני בן 40 עכשיו, ואני לא חושב את זה יותר, כי גיליתי שזה לא עובד לעזאזל!".


שאלה: אתה יכול גם לקבל תוכנית טלוויזיה משלך לשעות הלילה המאוחרות.


כן, כמובן שיכולנו. ג'ון ויוקו עשויים לעשות את זה יום אחד. אנחנו מרבים לדבר על זה. זה יכול להיות כיף. אבל יש זמן, נכון? שפע של זמן. כרגע, כאן אנחנו באולפן, מדברים שוב עם ג'ונת'ן קוט עבור הרולינג סטון, וזה יהיה כיף להיות על השער של הרולינג סטון . נכון שזה יהיה כיף להתחיל את 1981 כמו 1968?".


שאלה: הנה באה השמש?


"נכון. אני יודע שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו, ותמיד יש לנו ברירה, אבל כמה נקבע עבורנו מראש? האם תמיד יש מזלג בדרך, והאם יש שני שבילים שנקבעו מראש שנקבעו מראש באותה מידה? יכולים להיות מאות שבילים שבהם אפשר ללכת לכאן או לכאן - יש ברירה, וזה מאוד מוזר לפעמים".


ב-5 בדצמבר בשנת 2012 מת ענק הג'אז דייב ברובק - מלחין, פסנתרן ומנהיג הרביעייה על שמו. סיבת מותו - התקף לב בגיל 92. הנה, לזכרו של מוזיקאי זה שהשפיע רבות על קלידני רוק (כמו, למשל, קית' אמרסון), מאמר שלי על התקליט המשמעותי ביותר שלו, TIME OUT, שהוקלט בשלושה סשנים בניו יורק, בין יולי לאוגוסט 1959 ויצא ב-14 בדצמבר של אותה שנה.


בתקופה בה היה מובנה הג'אז באופן נרחב סביב המקצבים הסטנדרטיים של 4/4 ו- 3/4, הגיח התקליט הזה של הפסנתרן דייב ברובק ושלושת חבריו ללהקה, כמשב רוח מרענן. ברובק היה אחד הפסנתרנים הפופולאריים ביותר בשנות ה-50 והרצון שלו להתנסות במשקלים ריתמיים שונים הוביל לאחד התקליטים המיוחדים אך מסחריים יותר בעולם הג'אז.


התקליט מתחיל עם BLUE RONDO A L TURK ובו מיזוג של ג'אז עם מקצבים עממיים טורקיים שעדיין מצליחים לסחרר יחדיו, גם שנים לאחר שהוקלטו כך. ברובק מביא פה את הקלאסיות בצורת הרונדו, שהוא מבנה מעגלי בו הנושא המרכזי חוזר על עצמו כשמדי פעם הוא נזרק למקום מוזיקלי מנוגד.


בסוף צדו הראשון של התקליט נמצא הקטע TAKE FIVE, שכתב סקסופוניסט הלהקה, פול דסמונד, והפך גם לסינגל הג'אז מהנמכרים ביותר. משקלו הריתמי של השיר בא עם 5/4 בתיבה ומזה נגזר שמו, שיכול להתפרש גם כלקיחת הפסקה לחמש דקות או טייק חמישי בהקלטה אולפנית. דסמונד הודה בהמשך שזה היה אמור להיות לחן כבסיס לסולו תופים של מתופף הלהקה החשוב, ג'ו מורלו, שהלמות תופיו התיישבו נהדר עם צלילי הקונטרבס של יוג'ין רייט.


ברובק הבין שהלהקה שלו זקוקה לחיזוק קצבי עם מתופף שיכול לממש את הרעיונות שהיו לו בראש. הוא התקשר לג'ו מורלו, שסיפר: "דייב התקשר אליי יום אחד ואמר 'הייתי רוצה שתבוא עלנגן עם הלהקה'. אמרתי לו 'אני לא יודע אם אתה רוצה את הנגינה שלי, כי אני לא אוהב במיוחד את מה שאתה עושה. אני רוצה באמת לנגן ולא פשוט לשבת שם. אם תרצה, פשוט קח לך מטרונום, שהוא זול יותר. זו רק קופסה קטנה ואתה יכול לשחק עם זה'. הוא אמר 'אני אציג אותך ואביא לך חשיפה יפה'. אמרתי 'לא אכפת לי מזה, אני רק רוצה להיות חופשי לנגן'. מורלו הסכים לנסות והפך לחבר קבוע בלהקה של ברובק למשך שנים.


במשך מספר חודשים בשנת 1958 ביקרה הרביעיה ב-14 מדינות, כולל פולין, טורקיה, הודו, סרי לנקה, פקיסטן, אפגניסטן, אירן ועירק. במהלך המסע קיימה הלהקה אינטראקציה עם מוזיקאים מקומיים והחוויות אלהותירו רושם עמוק עליהם.


קיימים סיפורים שונים על מקורו של הקטע TAKE FIVE, אך כולם מצביעים על חוויותיו המוזיקליות של ג'ו מורלו בהודו. כאשר הלהקה חזרה לארה"ב, המקצבים הללו נתקעו בראשו של מורלו והוא התאמן בהם במהלך חזרות הלהקה. ברובק: "ג'ו מורלו התעסק עם קצב של 5/4 כשהוא התחמם, ופול דסמונד תמיד הסתקרן מכך. אז ביקשתי שהוא יכתוב מנגינה ב- 5/4 וישתמש בקצב של ג'ו. פול ניסה, לא הצליח וכמעט שהתייאש. דחקתי בו להתאמץ וזה מה שיצא".


הלהקה לא הייתה רגילה לנגן ביחד לנגן ב מקצב זה והתקשתה לנגן את המנגינה. הדבר נעשה קשה אף יותר כאשר עברו לאלתור לאחר שניגנו את המנגינה הראשית, כיאה בעולם הג'אז. היה זה דבר חדשני באמת.

חברת התקליטים קולומביה היססה בתחילה להוציא את "טיים אאוט" (ששמו יכול להתפרש כלקיחת הפסקה, או שבירת הקצב-זמן הקונבנציונלי) וכשהוא יצא, מבקרי המוזיקה לא מיהרו לשבחו. הקהל, לעומת זאת, אהב את זה, ואורך החיים של האלבום הזה מוכיח כי לא צריך להקשיב למומחים הגבוהים אלא בעיקר ללכת עם נטיית הלב.


לדוגמה, בעיתון DOWN BEAT (עיתון הג'אז הנודע) קיבל האלבום רק שני כוכבים בזמנו. בביקורת נכתב: "ניסויי ג'אז מכל סוג הם בסדר, אבל צריך להיות משהו בנוסף לניסוי. חומר הקומפוזיציות המושמעות אמור לעורר תחושת ג'אז. זה לא חייב להיות פסנתרן שמנגן עם מתופף שנותן הדגשים בפעימות השנייה והרביעית. אני מעריך את הרגעים הרכים של הג'אז ומבין לגמרי שאתה לא יכול כל הזמן להיות במוד של סווינג מהיר, אבל כאשר הסקסופון טנור הבסיסי דומה יותר למוזיקת ​​סלון, אני עוזב את חדר האורחים ונכנס לבר". האמת היא שדסמונד ניגן פה בסקסופון אלט. אבל עתה אמשיך בציטוט הביקורת ההיא.


"ברובק הוא נגן 'חצי ג'אז'. יש פופ ג'אז ללא יומרות, כמו מה שמספק ג'ורג' שירינג וכולם מקבלים אותו על מה שהוא. ברובק, לעומת זאת, הצטייד ככאיש ג'אז רציני יותר מדי זמן. אם ברובק רוצה להתנסות עם הזמן, אל לו להעליב את הקהל שלו במדברים כמו זה. עדיף שיתחיל לנסות קצת ג'אז אמיתי".


נו טוב... מאז הפך התקליט הזה לאחד הפופולריים ביותר בג'אז. ואיך אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את הציור שבעטיפתו?


הרעיון המקורי שהגה ברובק היה להשתמש בציור של ז'ואן מירו, אולם חברת התקליטים לא הצליחה לקבל אישור לזה. ציור זה של מירו פיאר, שנתיים לאחר מכן, את העטיפה של אלבום אחר מטעם הרביעיה, TIME FURTHER OUT. אולי היה קל יותר להשיג אישור לאחר הפופולריות של "טיים אאוט". הציור המופשט שברובק הציג בסופו של דבר על העטיפה של התקליט הזה היא יצירתו של סדמיצו פוג'יטה, שהיה צייר-גרפיקאי שעבד בחברת התקליטים בין השנים 1954-1960.


פוג'יטה הבין שג'אז זה של ברובק דורש ציור מופשט וסיפר: "חשבנו מה אומרת התמונה על המוזיקה ואיך נוכל להשתמש בה כדי למכור את התקליט. מישהו אמר שהלהקה חזרה מסיור באסיה. לאחרונה חזרתי משירות מודיעין צבאי במערב האוקינוס השקט ועברתי דרך מזרח אסיה, הפיליפינים וכלכותה, אז לקחתי כמה צבעים וצורות שנראו מתאימים למצב הרוח הזה. קשה להסביר מדוע ויזואליות מסוימת עובדת היטב כעטיפה לתקליט, שכן במקרים רבים לכאורה אין לזה שום קשר למוזיקה המוצגת באלבום. זה בהחלט עובד כאן, ציור מופשט ונסיונות ג'אז עם סממני זמן שמשתלבים בצורה מושלמת".


ובגלל שאני אוהב להביא גם את "קול התקופה" עם ביקורות בעיתונים, הנה הביקורת שנכתבה על תקליט זה, בפברואר 1960, בעיתון "מירור ניוז" שפעל בלוס אנג'לס: "זה תקליט שבו תרגילים במקצבים שונים. הזריזות והדמיון של ג'ו מורלו מתמזגים עם משיכתו הרבה של ברובק לענייני קצב. השילוב יוצר כמה קטעים ממש מרתקים. יש פה שבעה קטעים, כששישה מהם נכתבו על ידי ברובק ואחד על ידי פול דסמונד. זה, ללא ספק, התקליט המסעיר ביותר שיצר ברובק עד כה והוא גם הפרובוקטיבי ביותר, מבחינה מוזיקלית".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים
































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page