רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-5 בדצמבר בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-5 בדצמבר (5.12) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "איזה בחור ניגש אליי בסן פרנסיסקו ואמר לי שהפסיק להתמסטל כי הוא שמע אותי שר ROLL AWAY THE STONE. 'זה מה שזה אומר?', שאלתי אותו ואמרתי לו, 'אם זה מה שזה אומר לך אז זה בסדר, אבל זה לא מה שזה אומר בשבילי'... אני לא פריק של אקולוגיה וגם לא של שחרור נשים. אני כמעט לגמרי לא פעיל פוליטית. אני לא מנגן במופעי תמיכה או בכל סוג של גיוסי כספים. אני מעדיף לנגן בבתי חולים, לאנשים שאחרת לא יכולים לראות אותנו. אבל אני לא יכול לראות אותי מנגן למען מטרות, אלא אם כן זה ספציפית -למשל, אם זה העניין שלי או של כמה אנשים עניים, אז אני אנסה לעזור. אבל לא תמצאו אותי מנגן עבור אף מועמד לשלום או אף מועמד... גם כלכלה וגם פוליטיקה הם מדעי שקר. אני בהחלט לא מתכוון להיות פוליטיקאי ולשנות את זה, במערכת או מחוצה לה. אני רק הולך לשיר את השירים שלי, כי זה מה שאני עושה..." (ליאון ראסל)

הבופאלו דוהרים אל חנויות התקליטים: המפץ הגדול של הפולק-רוק. ב-5 בדצמבר בשנת 1966 יצא אלבום הבכורה של להקת בופאלו ספרינגפילד.

החמישי בדצמבר, שנת 1966. אם הייתם מסתובבים באותם ימים בחנויות המוזיקה בארצות הברית, הייתם נתקלים בחתיכת היסטוריה עטופה בקרטון. באותו יום יצא לאוויר העולם תקליט הבכורה של להקת בופאלו ספרינגפילד, הרכב שהבטיח רבות וקיים בגדול. ובכן חברות וחברים, מי שלא מכיר עדיין את התקליט הזה, הנה ההזדמנות שלכם להכיר פיסה מוזיקלית אמריקנית חשובה ביותר. הצליל נשען על שורשי הפולק-רוק וביחד עם הקולות ההרמוניים והגישה המוזיקלית הבלתי מתפשרת אנו מקבלים להקה בשיא תפרחתה.

אבל רגע לפני שנצלול לצלילים, אי אפשר שלא להזכיר איך כל הדבר הזה התחיל. סיפור ההקמה של הלהקה הזו הוא חומר לסרטים: סטיבן סטילס וריצ'י פיוריי היו תקועים בפקק תנועה בשדרות סאנסט בלוס אנג'לס, כשלפתע הבחינו ברכב לוויות מסוג פונטיאק משנת 1953 עם לוחיות רישוי של אונטריו. סטילס זיהה מיד את הרכב המוזר – הוא היה שייך למוזיקאי קנדי בשם ניל יאנג, איתו נפגש בעבר. הם נופפו לו לעצור, וכך, באמצע הכביש, נולדה להקה. השם בופאלו ספרינגפילד, אגב, נלקח בכלל משלט של מכבש קיטור שחנה ברחוב בזמן שהחבר'ה שהו בבית המנהל שלהם. כמה פשוט, ככה גאוני.

למרות שהתקליט נשמע רענן ומאוחד כלפי חוץ, הדרמה מאחורי הקלעים הייתה גדולה מהחיים. היריבות בין סטיבן סטילס וניל יאנג ניכרה היטב באולפן, בעת הקלטתו. זה לא היה רק עניין של אגו אמנותי, אלא עניין כלכלי טהור; השניים ידעו שעם יותר שירים משלהם בתקליט, כך ירוויחו סכום גדול יותר מהתמלוגים. לכן הם רבו קשות, מי יצליח לשים בתקליט יותר שירים מפרי עטו. באותה תקופה סטילס נחשב למנהיג הבלתי מעורער ולכותב המלוטש יותר, בעוד יאנג נחשב לעוף מוזר ומחוספס.

למזלו של הקנדי הצעיר, ההצלחה של בוב דילן, לפני כן, פתחה את השער לקבלת זמרים שלא ניחנו בקול צלול וירטואוזי. כך יכל ניל יאנג להתקבל כזמר בסצנה, למרות שהקול שלו נשמע לעיתים כמו יבבה גבוהה שגרמה למנהלי האולפנים להרים גבה. בסוף הצליח סטילס לדחוף לתקליט שבעה שירים שלו, לעומת חמישה של יאנג. הסינגל הראשון שיצא, NOWADAYS CLANCY CAN'T EVEN SING, היה בכלל שיר של יאנג ששר פיוריי, והוא נכשל די מהר במצעדים בלוס אנג'לס, מה שבוודאי לא תרם לאווירה הרגועה.

הצרות לא נגמרו בקרבות האגו. לאחר שנערך מיקס לתקליט הזה, לא על ידי חברי הלהקה אלא על ידי המנהלים שלהם, צ'ארלס גרין ובריאן סטון, הובילו התוצאות לאכזבה מרה מצדם. חברי הלהקה עשו את כל מה שאפשר בצד שלהם באולפן וראו באנשי ההקלטה, שהקליטו לפני כן שלאגרים של סוני ושר, אנשים שחיבלו בצליל שלהם. המפיקים רצו סאונד נקי ופופי, בעוד הלהקה רצתה להביא לתקליט את האנרגיה המחשמלת והגולמית של ההופעות שלהם במועדון ה-WHISKY A GO GO. חמשת אנשי הבופאלו ספרינגפילד ממש התביישו בזמנו מהתקליט הזה. הם הרגישו שהסאונד יצא שטוח.

הם התחננו מחברת התקליטים שלהם, ATCO, לעשות את המיקס מחדש ואף להקליט מחדש כמה שירים. חברת התקליטים סירבה בתוקף – זמן זה כסף, והתקליט כבר היה מוכן להדפסה – אך נתנה לסטילס ויאנג פשרה קטנה: לערוך מחדש את מיקס המונו של התקליט. זו הסיבה שעד היום אספנים מחפשים בנרות את גרסת המונו המקורית, שנחשבת חזקה ואמיתית יותר מגרסת הסטריאו הרשמית. הביקורות בזמנו הצביעו על צליל שנשמע דומה מדי מהשירים השונים, אך שהלהקה מצליחה להתעלות מעל מגבלה זו כדי להביא משהו מיוחד.

פרט טריוויה משעשע שחשוב לציין: הגרסה הראשונה של התקליט שיצאה באותו יום בדצמבר לא כללה את הלהיט הכי גדול של הלהקה, FOR WHAT IT'S WORTH. השיר הזה נכתב על ידי סטילס בעקבות מהומות שהתרחשו על הסטריפ בשל עוצר שהטילה המשטרה על בני נוער, והוקלט רק ביום יציאת התקליט המקורי! רק בהדפסות המאוחרות יותר (החל ממרץ 1967) הוחלף השיר BABY DON'T SCOLD ME בלהיט הענק הזה, מה שהופך את העותקים הראשונים של ה-5 בדצמבר לפריט אספנים נדיר ויקר.

גם העטיפה לא הייתה מקרית. בעטיפת התקליט ביקשה הלהקה להציג את עצמה באופן בו מגזיני פופ לבני הנעורים נהגו אז לעשות, מעין קולאז' של תמונות וכיתובים שמגדירים את "הטייפ" של כל אחד. לכן ניל יאנג הוצג כאיש העמוק והאפל. הבסיסט ברוס פאלמר הוצג כמיסתורי (אולי כי הוא היה שוהה בלתי חוקי בארצות הברית ופחד שיגלו אותו). סטיבן סטילס הוצג כאנרגטי, ריצ'י פיוריי כחבר אמת ואיש קליל. דיואי מרטין המתופף קיבל את התואר איש ישר ונדיב.

ניל יאנג סיכם את החוויה בצורה הטובה ביותר: "זו הפעם הראשונה בה היינו באולפן אמיתי והיינו ממש טירונים. שם למדנו כיצד להקליט. היינו נרגשים לשמוע כל טייק וללמוד את המכשירים. עשינו שם כמה טעויות והאלבום לא נשמע טוב כמו שנשמענו בהופעות. אבל הכל התחיל באמת כאן, באלבום הזה". אז נכון, הסאונד לא היה מושלם והם רבו כמו חתולים, אבל התקליט הזה סימן את תחילתה של תקופה נפלאה במוזיקה.

ב-5 בדצמבר בשנת 1975 שהתה להקת דיפ פרפל באינדונזיה - כשלפתע קרתה טרגדיה במלון בו שהתה. איש הצוות שלה, פטסי קולינס, נהרג כשנפל בפיר של מעלית בבית המלון.

קצת לפני כן מנהל סיבוב ההופעות, רוב קוקסי, הבין כי הלהקה תופיע שם באולם שמכיל 7,000 מקומות. המפיק המקומי שלח מראש 11,000 דולר כמקדמה, כדי להראות את רצינותו אבל כשהלהקה נחתה שם, התברר שהמקדמה הזו הפכה למשכורת הסופית. זו הייתה הצרה הקטנה; שם גילה קוקסי כי הלהקה תופיע מול קהל של 100,000 איש, באצטדיון הספורט. כמו כן נודע, לתדהמת הלהקה, כי נקבעה הופעה נוספת ביום שלמחרת וללא תשלום נוסף. החברים הבינו שנכנסו לתסבוכת מול ההנהגה המקומית המיליטנטית והקשוחה, נאלצו להוריד את ראשם ולעשות את הנדרש. עשרות אלפי אנשים רמסו את הגדרות בניסיונם להיכנס להופעה בחינם והמשטרה עמדה בצד ולא עשתה דבר. אחרי הכל, דיפ פרפל הייתה להקת הרוק הראשונה שהגיעה, מאנגליה או ארה"ב, לג'קארטה. הצבא אבטח את ההופעה כשמאות כלבי דוברמן תוקפניים תקפו בשיניהם אנשים בקהל.

הלהקה המזועזעת קיצרה כמה שירים מהופעתה ומיהרה לחזור למלון. קוקסי ידע ששתי הופעות בסדר גודל שכזה שוות ללהקה הכנסה בסך 750,000 דולר ודרש פגישה מיידית עם המפיק המקומי, שגלשה במהירות לוויכוח סוער. בחדר אחר במלון, חדרו של הבסיסט גלן יוז, נערכה מסיבה עם כמה בחורות מקומיות. בין החוגגים היו גם איש הצוות הטכני של הלהקה, פטסי קולינס, והמאבטח פאדי קלהאם. לפתע התעצבן קולינס, היכה את קלהאם ויצא מהחדר בסערה כדי לעלות לחדרו. המסיבה המשיכה בלעדיו. הרי יש סמים ואלכוהול שחבל לבזבז אותם, נכון?

הדבר הבא שקולינס ראה זה פיר עמוק של מעלית. הוא צנח, פגע בכמה צינורות מים והפיצוץ גרם לאנשים לחשוב כי פצצה הופעלה במלון. מים רותחים החלו להרטיב את תקרת הלובי של המלון, כשצינורות עבים יותר של מים בלמו את נפילתו בקומה השלישית. קולינס ההמום והפצוע מאוד הצליח לבעוט בדלת הקומה, כשהוא מדמם ומלא כוויות. לרוע מזלו, הייתה הדלת נעולה והוא נפל שוב, מגובה שלוש קומות לקומת הקרקע. באופן מדהים, הוא קם על רגליו, פתח את דלת המעלית, דידה בכוחותיו האחרונים ללובי, זעק שייקחו אותו לבית החולים, התמוטט ומת מפציעות פנימיות ומכוויות. שוטרים ואנשי צבא צבאו על המלון ומיהרו לעצור את יוז, וקלהאם כי היו האנשים האחרונים שראו אותו בחיים ובריא. גם קוקסי המנהל הושלך לכלא והמילה "רצח" ריחפה באוויר מעליהם.

גלן יוז: "נזרקנו מול אדם שנראה כאחיו המעורער של אידי אמין. הוא גלגל בידו אקדח והייתי בטוח שהוא יירה בנו. זה היה הסוף מבחינתי, כשלפתע פרצו לחדר שתי פרוצות שבילו איתנו לפני כן וסיפרו שקולינס נפל במעלית".

מאז משוכנעים חברי הלהקה שקולינס נדחף אל מותו במעלית. יוז: "היו צריכים כמה אנשים לאחוז בקולינס, איש אבטחה מיומן היטב, ולזרוק אותו לתוך הפיר של המעלית שלא הייתה בשימוש. הוצאתי מהכלא כדי לעשות את ההופעה השנייה, עם שוטר מקומי שכל הזמן כיוון אליי את הנשק שלו בזמן שניגנתי".

להקת דיפ פרפל ניגנה את הופעתה השנייה שארכה כארבעים דקות בלבד, עם ראשים מושפלים ודמעות בעיניים. זה לא היה הסוף לצרות. גרסה אחת מספרת שבולין לא הצליח להשיג הרואין טוב בג'קארטה, הזריק לידו סם באיכות גרועה וידו הפכה משותקת כמעט לגמרי. בגרסה אחרת מספר יוז: "היה שם רופא שנתן לטומי (בולין) מורפין והוא נרדם למשך שמונה שעות על היד שלו, בתנוחה שגרמה לה להשתתק". אורגניסט הלהקה, ג'ון לורד: "הוא אמר לנו שהוא נרדם על היד הזו ובגלל זה היא רדומה. אנחנו האמנו לו".

יוז: "עם הצליל האחרון הושלכתי בחזרה לכלא". כסף רב שולם מכיס הלהקה לאמרגן המקומי, שהצליח לחלץ את החבורה מאחורי הסורגים היישר למטוס הפרטי, רק כדי לגלות שכמה מצמיגיו חסרים. "אם אתם רוצים לטוס, עליכם לשלם כסף" - נמסר לחבורה ההמומה. אלפי דולרים התעופפו בחזרה מכיס הלהקה לחמדנים המקומיים, שניאותו לספק את ציוד שדה התעופה להחלפת הצמיגים אך אסרו על עובדי השדה לבצע את התקנת הצמיגים ולמלאם באוויר. עוזר הטייס וכמה מאנשי צוות הלהקה נאלצו לעשות זאת במקומם. הצמיגים הוחלפו בקושי רב והמטוס מיהר לטוס משם עם להקה ובה גיטריסט עם יד משותקת, לארבע הופעות מאכזבות בטוקיו.

פלאש גורדון: כשכוכבי הלכת התנגשו, והתקליט של קווין הציל את המצב. ב-5 בדצמבר בשנת 1980 יצא לאקרנים הסרט "פלאש גורדון", עם מוזיקה בביצוע להקת קווין. האמת? סרט מיותר מאד, לדעתי.

ה-5 בדצמבר שנת 1980. המסכים רעדו, הרמקולים איימו להתפוצץ והעולם עצר את נשימתו – או לפחות כך קיוו המפיקים. באותו יום יצא לאקרנים הסרט FLASH GORDON, הפקה צבעונית וצעקנית שלקחה את גיבור הקומיקס הישן והפכה אותו למפגן ראווה של שנות השמונים. על הפסקול הופקדה לא אחרת מאשר להקת קווין, שבאותה תקופה הייתה בעוד אחד משיאיה. אם לומר את האמת, המוזיקה הייתה כנראה הדבר הטוב ביותר ביצירה הזו, שרבים מחשיבים היום כסרט מיותר למדי, לפחות מנקודת מבט ביקורתית יבשה. אבל רגע, יש כאן סיפור הרבה יותר עסיסי ממה שנראה לעין.

העלילה, למי שפספס את השיעור בבית הספר לחלל, התמקדה בדמותו של פלאש גורדון. הבחור לא היה סתם הרפתקן, אלא שחקן פוטבול אמריקאי, קוורטרבק של קבוצת NY JETS, שמצא את עצמו נדחף למסע של פעם בחיים, כזה שכל סוכן נסיעות היה חושש להציע. יחד עם דייל ארדן, סוכנת נסיעות יפהפייה, וד"ר הנס זרקוב המטורף אך הגאון, השלושה הפכו לבני האדם הראשונים שנתקלו בחיי חייזרים פנים אל פנים. המטרה שלהם הייתה ברורה וצנועה: לעצור את מחרחר המלחמה החייזרי העריץ, הקיסר מינג חסר הרחמים, ולמנוע ממנו להשמיד את כדור הארץ רק מתוך שעמום קוסמי. את דמותו של מינג גילם השחקן מקס פון סידוב, שהצליח לשמור על ארשת רצינית בתוך ים התפאורה הנוצצת.

אבל לנו הישראלים הייתה סיבה מיוחדת לגאווה לאומית בתוך כל הכאוס הגלקטי הזה. בסרט השתתף חיים טופול שלנו, שגילם את ד"ר זרקוב. טופול, שהיה מוכר לעולם בעיקר כטוביה החולב וסלאח שבתי, החליף את החלב בחלל ונכנס לנעליו של המדען שמניע את העלילה. הציפיות היו בשמיים, וכל השחקנים הראשיים, כולל טופול וסם ג'יי ג'ונס, הוחתמו מראש בחוזים דרקוניים למספר סרטים נוספים בסדרת FLASH GORDON. התוכנית הייתה ליצור אימפריה קולנועית שתתחרה במלחמת הכוכבים, אך המציאות טפחה על פניהם. הסרט הראשון נכשל בקופות בארצות הברית ולא הצליח כמצופה, כך שסרטי ההמשך נגנזו ומעולם לא נוצרו. הסוף הפתוח של הסרט, שבו נראית ידו של מינג אוחזת בטבעת, נותר כהבטחה שלא קוימה.

הדרמה האמיתית התרחשה דווקא מאחורי הקלעים, והיא הייתה מותחת לא פחות מהקרבות על המסך. השחקן הראשי, סם ג'יי ג'ונס, בחור נאה שכיכב קודם לכן במגזין פלייגירל (נו, אפשר להגיד באנגלית ש-HE WAS REALLY FLASHED"), נקלע לסכסוך מר עם המפיק האיטלקי הגדול, דינו דה לורנטיס. הסיבה, כצפוי, הייתה כסף ותנאי תשלום. הפיצוץ היה כל כך גדול שג'ונס פשוט לא נקרא לחזור לעבודה במהלך הצילומים המתקנים ושלב הפוסט-פרודקשן. ההפקה נאלצה למצוא פתרון יצירתי: רוב הדיאלוג של ג'ונס בתיקונים נעשה על ידי שחקן אחר לחלוטין. במשך שנים, זהותו של המדובב המסתורי שסיפק את הקול נותרה תעלומה, ואפילו ג'ונס עצמו לא ידע מי חיקה אותו. רק שנים מאוחר יותר התגלה כי האיש מאחורי הקול היה שחקן בשם פיטר מרינקר.

מבחינה קולנועית, הסרט בבימויו של מייק הודג'ס נחשב כיום ליצירה שממש מביכה בשלל טעויות ההפקה שלה, מה שהפך אותו באופן אירוני לקלאסיקה אהובה. הצופים חדי העין יכלו להבחין בציוד טכני שפתאום צץ בתפאורה, כאילו אנשי הסאונד החליטו לבקר בכוכב מונגו. היו שם טעויות עובדתיות מביכות, קולות מדובבים שאינם מסונכרנים עם תנועות השפתיים של השחקנים, וחורים בעלילה שהיו גדולים יותר מהחורים השחורים בחלל. הסגנון הוויזואלי היה עמוס בצבעים רווים ובתלבושות מוגזמות, והשמיים נראו לעיתים קרובות כמו ציור בצבעי מים. ובכל זאת, או אולי דווקא בגלל זה, הסרט זכה למעמד של קאלט. המעריצים למדו לאהוב את הפגמים, את המשחק המוגזם ואת האפקטים המיושנים.

ואי אפשר לסיים בלי לחזור למוזיקה. להקת קווין סיפקה פסקול מחשמל שהפך ללהיט בפני עצמו, עם סינטיסייזרים כבדים וקולו האדיר של פרדי מרקיורי פה ושם. אבל פרט טריוויה עסיסי במיוחד מגלה כי פרדי וחבריו לא היו הבחירה הראשונה. כן, להקת קווין לא הייתה הראשונה שנשקלה לספק את המוזיקה לסרט. למעשה, זו הייתה להקת פינק פלויד שקיבלה את ההזמנה קודם לכן. חברי הלהקה, שהיו עסוקים כנראה בענייני חומות גרנדיוזיות או סתם לא התחברו לקונספט, דחו את ההצעה. האם הם מודים לעצמם על היום על הבחירה הזו? טרם נשמעה תגובה מצדם.

הו, ג'וני! ב-5 בדצמבר בשנת 2017 מת ג'וני האלידיי - בן 74 במותו.

העיתונים קראו לו התשובה הצרפתית לאלביס פרסלי, אבל בואו נודה על האמת, היה בו הרבה יותר מחיקוי של מלך הרוק'נ'רול מאמריקה. הוא היה בן 74 במותו, והותיר אחריו שובל של עשן סיגריות, מעריצות מתעלפות והיסטוריה של מוזיקה משובחת.

כדי להבין את גודל התופעה, צריך לחזור אחורה בזמן. במהלך המחצית הראשונה של שנות השישים, ג'וני האלידיי לא היה סתם עוד זמר עם גיטרה; הוא היה כוכב הרוק'נ'רול הגדול ביותר בצרפת, ולמעשה אחד הכוכבים הגדולים ביותר ביבשת אירופה כולה. ההיסטריה סביבו חצתה גבולות והוא נהנה מפופולריות אדירה בבלגיה, דנמרק, גרמניה, הולנד, איטליה, ספרד ושוויץ. אתם יכולים לתאר לעצמכם את הצרחות בהופעות. אבל היה לו פצע פתוח אחד – הממלכה המאוחדת. למרות שהוא הקליט בלונדון עוד מאז שנת 1961, במצעד הבריטי הוא פשוט לא הצליח לפצח את הקוד. האנגלים, כנראה, העדיפו פיש אנד צ'יפס במקום קרואסון.

גם מעבר לאוקיינוס, בארה"ב הגדולה, מצבו לא היה מזהיר במיוחד. אנשי יחסי הציבור שלו עבדו שעות נוספות ושפכו תקציבי עתק על שיווק מאסיבי, אבל ג'וני לא הצליח לחדור עם שיריו לצד הגבוה של המצעדים האמריקאיים. נקודת אור מפתיעה הייתה דווקא אצלנו – בישראל היה שמו גדול ואהוב, והוא נחשב לאליל נוער אמיתי בארץ הקודש.

אבל שנת 1966 לא האירה פנים למלך הצרפתי בהתחלה. לאחר 16 חודשי שירות בצבא ורכילויות אינסופיות במדורי הרכילות על נישואיו הנוצצים לזמרת הבלונדינית סילבי ורטאן, מצא האלידיי שהנוף המוזיקלי בינתיים השתנה לחלוטין מתחת לאפו. הביטלס והסטונס סחפו את העולם קדימה עם צלילים חדשים ומהפכניים, בעוד שבצרפת הקהל החל לפזול לעבר זמרי בלדות מטופחים ומסורקים למשעי כמו כריסטוף וסלבטורה אדאמו. ג'וני נראה פתאום קצת כמו דינוזאור.

האלידיי השתוקק לחזור לעניינים. הוא נכנס לאולפן והקליט בלדות, אבל הן לא הצליחו לשחזר את ההיסטריה של ימי העבר. הוא הרגיש אבוד, לא בטוח כיצד להסתגל לצלילים החדשים במוזיקת הפופ העולמית. הוא היה זקוק לשינוי, ודחוף. התשובה, באופן אירוני, הגיעה בחודשי האביב של שנת 1966 מכיוון בלתי צפוי: זמר חדש וחוצפן בשם אנטואן. אותו אנטואן שחרר להיט ענק בשם LES ÉLUCUBRATIONS D'ANTOINE בו הוא לעג לג'וני ושר שצריך לשים את ג'וני האלידיי בכלוב בקרקס מדראנו. המהלך הזה העניק זריקת מרץ להאלידיי, שהחליט לא להישאר חייב. הוא שחרר שיר תגובה עוקצני בשם CHEVEUX LONGS ET IDÉES COURTES (שיער ארוך ורעיונות קצרים) והוכיח שהוא עדיין יודע לשאוג. התקשורת חגגה והפכה את השניים ליריבים ברורים, מלחמת עולם של ממש, אך במציאות הם הפכו חברים קרובים, כשכל אחד מהם העריץ את השני מבחינת סגנון, נוכחות בימתית וחוצפה חיובית.

הזמן עבר, ועם ורטאן אשתו בחופשת לידה (לאחר שהביאה לעולם את בנם דייויד, נסיך הפופ העתידי), ג'וני החליט שהגיע הזמן למהפכה אנגלית. הוא לקח שני מוזיקאים אנגליים מוכשרים מאד הגיטריסט מיקי ג'ונס והמתופף טומי בראון, שהיו בכלל בלהקת הליווי של ורטאן, והגיע איתם ללונדון בסוף אוגוסט 1966. המטרה: להקליט תקליט שישנה את הכל. העיבודים המוזיקליים טופלו על ידי ג'ונס ובראון, שקיבלו יד חופשית ליצור. בין המוזיקאים המוכשרים שהגיעו לאולפן היה גם האורגניסט הוירטואוז בריאן אוגר, שהאלידיי ראה אותו בהופעה מחשמלת עם להקת STEAMPACKET בסאן טרופה כמה חודשים קודם לכן וידע שהוא חייב את הצליל הזה אצלו. המטרה בהקלטות הייתה ברורה: להביא להאלידיי את הצליל של לונדון התוססת, ה-SWINGING LONDON. ההפקה הופקדה רשמית בידיו של קרוב משפחתו, לי האלידיי, אבל את האולפן הפעיל בפועל מפיק אחר, דמות צבעונית ותוססת בשם ג'ורג'יו גומלסקי. האווירה באולפן הייתה מחשמלת; במהלך ההקלטות קפצו לבקרו באולפן שמות שגורמים לכל חובב מוזיקה לרעוד מהתרגשות: מיק ג'אגר, אלן פרייס (לשעבר הקלידן של האנימלס) ואריק ברדן (הסולן של האנימלס).

הם הכירו היטב את שמו של האלידיי. ג'וני היה מקושר היטב; קצת לפני כן הוא גם התיידד עם לא אחר מאשר בוב דילן, כשהשניים חלקו ג'וינטים וישבו לשיחות עומק בעת ביקורו של דילן בצרפת (יש אומרים שדילן כמעט נרדם מהחומר הטוב של ג'וני). האלידיי גם נפגש בלונדון עם ענק זמר הנשמה, אוטיס רדינג, ב-7 בספטמבר 1966. המפגש הזה הצית את דימיונו, ואז השתעשע האלידיי בהקלטת תקליט בסגנון מוזיקת הנשמה, אבל בינתיים הוא היה חדור מטרה להתקרב לצליל העדכני והרוקי יותר.

אבל אז הגיעה הדרמה. שלושה ימים בלבד לאחר המפגש המרומם עם רדינג, חזר האלידיי לצרפת כדי להופיע ב-FÊTE DE L'HUMANITÉ. שם, מאחורי הקלעים, הוא נחרד לגלות שוורטאן רוצה להיפרד ממנו ולבקש גט, הכל בגלל אורח חייו הפרוע מדי והמסיבות שלא נגמרות. הדבר עירער אותו לחלוטין. הוא נכנס לדיכאון עמוק, הסתגר בחדר האמבטיה בדירתו, בלע חופן כדורים, חתך את ורידיו וניסה להתאבד. למזלו הוא נמצא בזמן ומצא את עצמו מאושפז בבית חולים במצב קשה אך יציב. ההופעה שתוכננה כמובן לא יצאה לפועל, והתקשורת הצרפתית, אכזרית כתמיד, מיהרה לחגוג בעניין עם כותרות ענק סנסציוניות.

בינתיים, בעוד ג'וני מחלים, מיהרה חברת התקליטים שלו (שלא רצתה לפספס את הבאזז התקשורתי) להוציא לשוק את גירסתו הצרפתית לשיר הלהיט BLACK IS BLACK שנקראה NOIR C'EST NOIR. השיר הפך ללהיט היסטרי, אולי בגלל הנסיבות הטרגיות. האלידיי, בכוחות מחודשים, הצליח להשלים עם ורטאן, לאחות את השברים ולחזור ללונדון להמשך הקלטת אותו תקליט מיוחל.

ואז התרחש רגע היסטורי של ממש. לאחר סשן הקלטה מתיש ב-29 בספטמבר, הזמין גומלסקי את האלידיי לארוחת ערב ובילוי במועדון הלילה האופנתי "בלייזס" בלונדון, שם הופיע בריאן אוגר עם להקתו החדשה שנקראה "טריניטי". במהלך ההופעה, לבמה הצטרף גם גיטריסט אמריקני ושמאלי, אלמוני למדי, שלא מזמן הגיע ללונדון וביקש להרשים את הקהל המקומי. היה זה ג'ימי הנדריקס. האלידיי נדהם מיכולותיו, הלסת שלו נשמטה לרצפה כמו כל הנוכחים האחרים במועדון הצפוף. לפני שהלילה הסתיים, מיהר האלידיי להציע להנדריקס הצעה שאי אפשר לסרב לה: לחמם אותו בסיבוב הופעות קצר בצרפת שתוכנן לחודש אוקטובר. ההצעה הספונטנית הזו הובילה ישירות להקמת ההרכב המיתולוגי – שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס.

צ'אס צ'נדלר, הבסיסט לשעבר של האנימלס ומנהלו הטרי אז של הנדריקס, סיפר שנים לאחר מכן על הסיבוב הזה: "אני והנדריקס נהגנו לצפות בעת שהאלידיי הופיע ולרשום הערות. הוא היה אחד הגדולים בכל הזמנים. הוא ידע להפעיל את הקהל. הוא היה לא יאמן. מעולם לא ראיתי עד אז בחור שממסמר את הקהל בכף ידו כמו שג'וני עשה. הטריקים של האלידיי הפכו חלק מההופעה הבימתית של ג'ימי הנדריקס". תחשבו על זה רגע – הנדריקס הגדול למד מג'וני שלנו! קיים אפילו תיעוד וידאו נדיר של הנדריקס והאלידיי יחדיו מאז, יושבים בבית קפה, צוחקים ומפריחים עיגולי עשן מהסיגריות שלהם במקצועיות של קטרים.

במהלך הסיבוב הקצר (שכלל רק ארבעה תאריכים אך שינה את ההיסטוריה), לימד הנדריקס את מיקי ג'ונס – שבעתיד יהיה מוכר יותר כמיק ג'ונס, המייסד, המנהיג והמוח המוזיקלי של להקת פורינר – איך לנגן את הלהיט HEY JOE. כמה שבועות לאחר מכן, האלידיי חזר ללונדון נחוש מתמיד כדי להקליט גרסה משלו לשיר זה, בצרפתית כמובן.

התקליט השלם של האלידיי יצא לאור באוקטובר 1966 ונקרא LA GENERATION PERDUE (הדור האבוד). זה היה תקליט מהפכני עבורו; היו בו גרסאות שלו לשירים של להקת הטרוגס, ענק הסול פרסי סלדג' וגם שיר של הביטלס (GOT TO GET YOU INTO MY LIFE). העטיפה הציגה ג'וני מהורהר ומעודכן, והקהל אהב את זה.

אבל החיפוש המוזיקלי לא פסק. היה זה אוטיס רדינג שהשפיע הכי הרבה על המוזיקה של האלידיי באותה תקופה. ג'וני עלה על מטוס וטס לניו יורק כדי להקליט שם עם מיטב נגני הסול האמריקאים. את קולו המחוספס הוא הוסיף להקלטת הנגנים מאוחר יותר, בנחת, באולפן בפריס. אז גם נרקם בראשו רעיון גרנדיוזי להקים מופע שיהיה בסגנון ה-REVUE הכה מוכר בתעשיית מוזיקת הנשמה האמריקאית. המופע, שהציג תוכנית מפויסת ורומנטית של הזוג המלכותי האלידיי וורטאן, נפתח באולם אולימפיה המפואר ב-15 במרץ. הכרטיסים נחטפו, המופע רץ במשך חודש שלם והביא לעולם גם תקליט בהופעה חיה בשם OLYMPIA 67.

בין ההופעות האינטנסיביות הקליט האלידיי באולפן את שירתו לתקליט החדש, שאת כליו הקליט כאמור בניו יורק. בסשנים בפריס נכח אורח כבוד – אוטיס רדינג בעצמו, שהעניק לג'וני הדרכה ווקאלית יעילה וצמודה. מיק ג'ונס נזכר בחיוך: "ישבתי עם אוטיס רדינג בחדר הבקרה, בעוד ג'וני שר באולפן. אז רדינג פנה אליי ושאל, איך לעזאזל נצליח לצקת יותר נשמה בג'וני". שאלה לגיטימית, אבל האלידיי, תלמיד מצטיין, למד מהר והביא נשמה רבה משל עצמו. רדינג יצא מהאולפן מרוצה כשהוא מבטיח לו שבהמשך יעבדו על תקליט נשמה משותף. למרבה הצער והכאב, זה לא יקרה לעולם, כי אוטיס רדינג נהרג בתאונת מטוס טרגית זמן קצר לאחר מכן. הדבר הותיר את האלידיי מרוסק ושבור לב פעם נוספת.

תקליט הנשמה של האלידיי, שנקרא בפשטות JOHNNY 67, יצא לחנויות בקיץ 1967 והכיל גרסאות תוססות לשירי נשמה ידועים, כמו גם ביצוע מרגש לשיר של טים הארדין וגם שיר מקורי ומקפיץ של מיקי ג'ונס וטומי בראון. היה זה תקליט מהנה, מלא גרוב, אך לא אחיד ברמתו. אותו קיץ של 1967, "קיץ האהבה", הביא את האלידיי להבין שחייבים להתעדכן שוב, ובמהרה. העולם הפך לפסיכדלי. הוא מיהר להקליט גירסה צרפתית של השיר SAN FRANCISCO (ששר במקור סקוט מקנזי בהצלחה רבה מאד). בספטמבר, כשהוא לא נח לרגע, הקליט האלידיי באנגליה קטע הזוי וכבד בשם PSYCHEDELIC, עם ג'ונס ובראון לצידו כמו גם גיטריסט הסשנים העסוק והמבוקש ביותר בלונדון באותו רגע, ג'ימי פייג' (שעוד מעט יקים את לד זפלין), שנתן שם סולו גיטרה ששרף את הרמקולים.

האלידיי נדבק בצלילי הרוק הבשרניים והכבדים של סוף הסיקסטיז וביקש לעשות לעצמו תקליט שכזה, משהו רועש ומלוכלך. בסוף שנת 1968 הוא קיבץ בצרפת את להקת THE SMALL FACES, שהייתה באותו זמן בשלבי התפרקות מתקדמים ומלאת מתחים פנימיים. יחד איתה הביא מנהיג אותה להקה, סטיב מריוט הכריזמטי, את חברו הגיטריסט פיטר פרמפטון (עד אז חוד החנית בלהקת הפופ THE HERD). היה זה טכנאי ההקלטה המפורסם גלין ג'ונס שעשה את השידוך המוזר בין האלידיי ל"פנים הקטנות".

סטיב מריוט הודה ביושר על המניעים שלהם: "ג'וני האלידיי הבטיח לנו משכורת יפה ולכן העמסנו כמה שירים ישנים שכתבנו והגענו להקליט איתו. הבאתי גם כמה שירים חדשים". ככה זה ברוק'נ'רול, לפעמים הכסף מדבר ולא הצלילים. אורגניסט הלהקה, איאן מקלייגן, לא הסתיר את דעתו והסביר ש"כל זה היה הרעיון של גלין ג'ונס והאמת שזה היה רעיון מחורבן". האווירה הייתה מתוחה. פרמפטון סיפר מצד שני: "הודות לג'וני האלידיי הפכתי לחבר בלהקת הפנים הקטנות... למשך שבוע בלבד".

מריוט ניסה לדחוף את חברו ללהקה: "כל הזמן שאלתי את האחרים אם פיטר יכול להישאר כי חשבתי שהוא עשה שיפורים גדולים ללהקה. בכל מקרה, כולם שנאו את זה וזה ממש ביאס אותי". המתופף, קני ג'ונס, תיאר את הדינמיקה המסובכת: "פיטר היה נהדר באולפן, תענוג היה לראות את זה מקרוב... אבל כשסטיב הכריז שהוא הולך לבקש מפיטר להצטרף ללהקה, ליין ומקלייגן השתגעו מזה, וסירבו אפילו לשקול את הרעיון". בקיצור, טלנובלה בריטית באולפן צרפתי. מריוט סיכם את החוויה המוזיקלית: "כששמעתי את התקליט שהוא עשה איתנו, לא זיהיתי את השירים שהיינו בהם. הוא שינה אותם מאד ושר על כל זה בצרפתית, אבל העיקר שקיבלנו ממנו את הכסף".

התקליט הזה, התוצאה של אותו שבוע סוער, נקרא RIVIERE... OUVRE TON LIT (נהר... פתח את מיטתך) ויצא לאור במאי 1969, עם עטיפה שעליה מתנוסס האלידיי עם חזות של היפי מסוף הסיקסטיז, שיער ארוך ומבט מצועף. מעריצי הפופ הוותיקים של האלידיי נדהמו מהתקליט הזה ולא לטובה – זה היה כבד מדי עבורם. מצד שני, קהל הרוק האנדרגראונד החל לאמצו בחום. האלידיי, שתמיד ידע לתת שואו, הרכיב אז מופע רוק מרהיב ותיאטרלי בארמון הספורט בפריס שכלל גם זירת אגרוף אמיתית באמצעו, זיקוקים ואפקטים. ההפקה הייתה כל כך גרנדיוזית שהיא גרמה ללהקת החימום, "בנה של אפרודיטה" (עם דמיס רוסוס וואנגליס), להיראות חיוורת וקטנה לידו.

ג'וני האלידיי, מסתבר, היה אחראי לבניית עולם הרוק כפי שאנו מכירים אותו, הרבה מעבר לגבולות צרפת. לולא הוא, ג'ימי הנדריקס אולי לא היה מתפוצץ כך על הבמה ומקבל את הביטחון הראשוני ההוא. לולא הוא, לא היה מיק ג'ונס מקים את פורינר עם כל הידע המקצועי שרכש ממנו במשך שנים, מבחינת כתיבת שירים, הפקה ונגינה על הבמה. הרבה קראו לו "אלביס פרסלי הצרפתי", אך זה רק חלק קטן ממי שהוא היה באמת – פרפורמר אדיר, מוזיקאי עם אינסטינקטים חייתיים וזיקית רוק'נ'רול נצחית בזכות עצמו.

הנביא מג'מייקה כובש את לונדון - ויותר מזה! ב-5 בדצמבר בשנת 1975 יצא תקליט הופעה לבוב מארלי ושמו LIVE. היה זה אחד ממופעיו החשובים ביותר.

עבור רבים, לא היה מדובר סתם בעוד פיסת ויניל שחורה, אלא ברגע מכונן שבו המוזיקה של העולם השלישי הישירה מבט אל המערב וכבשה אותו בסערה. היה זה אחד ממופעיו החשובים ביותר של המוזיקאי מג'מייקה, תיעוד של שני לילות לוהטים במיוחד מחודש יולי של אותה שנה, שהונצחו לנצח על גבי תקליט.

התקשורת הבריטית, שתמיד אהבה דרמות טובות וכותרות מפוצצות, לא פיספסה את ההזדמנות להודיע לקהל הרחב, עוד לקראת הגעתו להופעות המתוכננות באנגליה במסגרת סיבוב ההופעות של התקליט NATTY DREAD, כי 'מורד הנשמה' הגיע העירה. לונדון הייתה כמרקחה. גלי החום שפקדו את העיר באותו קיץ התחרו רק בלהט הציפיות ממנו, שהיו גבוהות ביותר. למרות ההילה סביבו, מארלי נותר אנושי מאוד. כשהוא התעורר ביום ההופעה, בדירה המרווחת והמפנקת בצ'לסי שסיפקה לו חברת התקליטים שלו (איילנד), הוא לא היה בטוח שיצליח לספק את המצופה. הפרפרים בבטן עבדו שעות נוספות.

בשעות אחה"צ הוא לא נח על זרי הדפנה אלא ערך חזרה מוזיקלית אינטנסיבית עם להקתו ודחק בה לנגן את הטוב ביותר. הוא ידע שהקהל האנגלי אנין טעם ולא יקנה סחורה סוג ב'. הלחץ לא הקל על המצטרפים החדשים ללהקה, שהיו צריכים להוכיח את עצמם במהירות הבזק: הגיטריסט האמריקאי אל אנדרסון, שהביא איתו ניחוח בלוז-רוק שלא היה מוכר ברגאי המסורתי, והאורגניסט הצעיר והמוכשר טיירון דאוני. למזלם, שאר חברי הלהקה היו סלע יציב: האחים בארט (המתופף קארלטון "קרלי" והבסיסט אסטון "איש המשפחה"), שסיפקו את הדופק היציב של הגרוב. יחד עימם ניגן אלווין פטרסון, שהיה מבוגר יותר מהחבורה וגם היה דמות חשובה וסמכותית בחייו של מארלי עוד בימי נעוריו בטרנצ'טאון. עתה הוא מנגן בבונגוס ושאר כלי הקשה ומוסיף את התבלין השורשי לצליל. בעמדת זמרות הרקע נרשם שינוי מעניין כשהעמדות איישו הפעם רק שתיים משלוש חברות ה-I THREES, זאת כי מארשה גריפית'ס הייתה בהריון ונשארה בג'מייקה, מה שהותיר את הבמה לריטה מארלי וג'ודי מואט.

בשעות הערב המוקדמות כבר השתרך תור גדול ומפותל מחוץ לאולם הלייסאום המפואר בסטרנד של לונדון. הכרטיסים נחטפו זמן רב מראש, וספסרים מכרו כרטיסים במחירים מופקעים לאלו שהתעוררו מאוחר מדי. בפנים שלטה ארומת המריחואנה באוויר באופן כה דחוס, עד שאפשר היה להתמסטל רק מנשימה עמוקה, כשלפתע עלה לבמה הכרוז, טוני גארט, והקהל ניצת בשאגה אדירה כמו שמציתים ג'וינט עסיסי להפליא.

הצבעים אדום, ירוק וזהב שלטו בבמה והאווירה הייתה מחשמלת. הלהקה החלה לנגן את האקורדים הראשונים ומארלי שעט פנימה ככדורגלן שנשלח למשימת חייו במשחק סיום עונת הליגה, מלא אנרגיה ותזזיתיות. החום באולם היה בלתי נסבל, ממש סאונה של סאונד וזיעה, אבל זה רק הוסיף לטירוף. הקהל החל להתנודד לפי הקצב בטראנס המוני ומלך הרגאי לא נתן להם מנוח לרגע, כשהוא מפזר את רעמת הראסטות שלו לכל עבר.

מאחור, הרחק מעין הקהל, היה זה בעל חברת התקליטים והאיש עם החזון, כריס בלאקוול, שפיקח על הקלטת הדבר בניידת ההקלטות המפורסמת של הרולינג סטונס, שהובאה למקום במיוחד וחנתה מחוץ לאולם. בלאקוול, שידע לזהות זהב כשהוא רואה אותו, קיבל את ההחלטה להקליט את המופע הזה לאחר שנכח במופע של מארלי ולהקתו באולם "רוקסי" שבלוס אנג'לס זמן קצר קודם לכן.

אותו מופע ברוקסי היה אירוע מכונן בפני עצמו, שם נכחו בקהל כל המי ומי של עולם הרוק, שמות שגורמים לכל חובב מוזיקה להזיל ריר: מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס, ג'ורג' האריסון, רינגו סטאר, רובי רוברטסון, חברי הגרייטפול דד, ג'וני מיטשל, בילי פרסטון, הרבי הנקוק, באדי מיילס וקאט סטיבנס. כולם באו לשם לראות את הפלא הזה מקריביים. באותו ערב, מארלי שר לקהל ברוקסי את NO WOMAN NO CRY וכולם החלו לשיר איתו בהתלהבות ספונטנית. בלאקוול ראה כי כך והבין מיד שהוא חייב להקליט גרסה זו שוודאי תהפוך ללהיט גדול ותשבור את תקרת הזכוכית של הרגאי. האינטואיציה שלו הייתה מדויקת להפליא. שיר זה, בגירסה שהוקלטה ב-LYCEUM ושנכללה בתקליט, יצא גם על גבי תקליטון והפך להמנון בינלאומי, כשהוא מגיע במצעד הבריטי למקום ה-22 ומכניס את מארלי למיינסטרים.

ובכן, כל שיר בתקליט החי הזה הוא פגז! אם זה TRENCHTOWN ROCK הפותח שמכניס אותך ישר לעניינים, או LIVELY UP YOURSELF המקפיץ, או הבלדה הכואבת על רעב ומצוקה THEM BELLY FULL. ומה עם ההמנון המהפכני GET UP STAND UP? הרי אי אפשר לשבת עם הדבר הזה! הגרסאות כאן מהירות יותר, בלוזיות יותר ומלאות בכוח. ויש פה גם את 'אני יריתי בשריף', השיר שאריק קלפטון הפך ללהיט, אבל כאן הוא מקבל את הטיפול המקורי והמחוספס. בקיצור, הבנתם את התמונה. למעוניינים בתמונה היותר מלאה, יצאה לימים מהדורת תקליט משולש שמכילה את כל ההקלטות משתי ההופעות ב-LYCEUM, כולל הקדמות וקטעים ארוכים יותר. אבל התקליט הבודד המקורי לא פחות מחשמל, והוא זיקוק מושלם של החוויה. מדובר בדוקומנט היסטורי חשוב ביותר שנועד לאנשים, כמוני, להבין מה היה שם (פחות או יותר) גם מבלי להיות שם בזמן אמת.

הביקורות היללו מקיר לקיר. הביקורת על התקליט בעיתון NME הלכה כך: "זה ה-תקליט שאמור לצאת מטעם להקת המקוננים. זה אלבום מיוזע להפליא של להקה שמנגנת סט גאוני ועתיר כוח".

גם ענקי הדור לא נותרו אדישים. ג'ורג' האריסון אמר באותה שנה למלודי מייקר: "בוב מארלי הוא ההופעה הטובה ביותר שראיתי מזה עשר שנים. מארלי מזכיר לי מאד את בוב דילן בתחילת דרכו. הקצב של מארלי כה פשוט אך כה יפהפה. אני יכול לצפות בבוב מארלי ולהקתו כל הלילה". ובינינו? ג'ורג' ידע על מה הוא מדבר.

ב-5 בדצמבר בשנת 2023 מת, לאחר מחלה, דני ליין, זמר-גיטריסט שהיה בלהקת כנפיים ולפני כן במודי בלוז. בן 79 במותו. הנה לזכרו - דני ליין מודל 1974. "משמעת העבודה מושרשת בנו עכשיו יותר משבעבר".

ליין היה בשנות השישים הזמר של להקת המודי בלוז, בתקופתה המוקדמת. הוא גם זכה עמה ללהיט בשם GO NOW, אך הלהקה לא הצליחה לשמר את הצלחתה והוא החליט לעשות כמצוות שם שיר זה.

לאחר עוד מספר נסיונות מוזיקליים (כולל הקמת הרכב חשמלי עם כלי מיתר, בשנת 1967, כקונספט שהקדים את אי.אל.או) הוא הצטרף, בשנת 1971, לפול ולינדה מקרטני וביחד הקימו את להקת כנפיים.

בשנת 1974 גר ליין, בעל נפש הצועני, בסירה מתקלפת שהייתה קשורה לגדת נהר התמזה. באותם ימים הוא נחשב היחיד שלא פרש מלהקת כנפיים, למרות שהיו לו חילוקי דעות עם פול שכמעט וגרמו גם לו לפרוש משם כנפיים. בסוף הצליחו השניים להסכים על דברים והוא נשאר בקן המוזיקלי הזה.

שלוש שינה בילה ליין עם מקרטני ועד אז לא היה ברור אם הוא באמת מרוצה מהדבר או לא. השמועות, שמקרטני נוהג בשאר הנגנים ביד קשה, לא קיבלו אצלו אישור או שלילה. ללהקה הצטרפו אז הגיטריסט ג'ימי מקולוק והמתופף ג'ף בריטן. החבורה טסה להקלטות בנאשוויל וליין סיפר על החוויה: "הייתה זו הפעם הראשונה שהייתה לנו הזדמנות לשבת כולם ביחד ולהגיד את כל אשר על ליבנו. האווירה הייתה כה מתוחה שבפעם הראשונה הרגשתי שאני חייב לעזוב את הלהקה ומיד. אבל ככל שהמשכנו לשוחח, השתחררה המועקה ועכשיו כולם מרגישים טוב יותר. אני מניח שאחת הסיבות למועקה הייתה בגלל המתח שנוצר ממחסור ברור בלהיט בצמרת המצעד. ברגע בו השגנו את זה, הכל נהיה נינוח יותר. כשהדאגה על זה יורדת מראשך, יש לך זמן פנוי להירגע ולפתור בעיות. עכשיו אנחנו מאוחדים מאד כלהקה".

להקת כנפיים עבדה במרץ רב וליין הסביר: "משמעת העבודה מושרשת בנו עכשיו יותר משבעבר. בנאשוויל עבדנו עם מוזיקאים נוספים ולכן דאגנו להגיע בזמן לאולפן כדי להוות להם דוגמה. עד אז הייתה אווירה של חוסר אכפתיות והכל התנהל בעצלתיים. אם היו בעיות בלהקה, פול היה אומר שנלך הביתה ונדבר מחר. היה חשש לדבר על דברים. כתוצאה מכך, דברים נמשכו יותר מדי זמן והמצב החל להימאס. נקודת המפנה הגיעה כשהמתופף הקודם שלנו, דני סייוול, והגיטריסט, הנרי מקולוק, פרשו מהלהקה רגע לפני שהיינו אמורים לטוס ביחד להקלטה בניגריה. המשכתי עם פול ולינדה לשם בתחושה שאנחנו חייבים להקליט משהו ממש טוב. עבדנו קשה ועשינו את BAND ON THE RUN. ההצלחה של התקליט נתנה לנו זריקת מרץ להמשיך ולשאוף להישגים גבוהים אף יותר".

כשג'ימי מקולוק וג'ף בריטן הצטרפו לכנפיים, תהה פול האם להחתימם על חוזה לשנתיים או לצרפם ללהקה על בסיס הסכמה הדדית ולא חוזה. ליין הביע התנגדות לחתימת חוזה והסביר: "הרעיון להחתים אותנו על חוזה נועד כדי להעניק לנו בטחון כלכלי מסוים ושלווה נפשית. אני התנגדתי לזה כי להקת כנפיים לא אמורה להיות מסוג הלהקות שמחתימות חברים חדשים ואז מתקבעת על פורמט. הגמישות היא חלק חשוב בעניין וכך אין התחייבות ללהקה בגלל חוזה, אלא בגלל רצון אישי. כך גם נמנע מצב של יחסי עובד ומעסיק. זה גורם לי, למשל, להרגיש שווה בלהקה. אמרתי זאת לפול והוא הסכים".

ליין גם רצה לכתוב שירים ללהקת כנפיים אבל בינתיים הדבר לא יצא לפועל. "אני מודה שזה מאד הפריע לי. זו לא הייתה ממש אשמתו של פול אלא הבעיות הכלליות שהיו בלהקה. היו אלה בעיות של כוח אדם, ניהול, עובדי במה, תיכנוני סיבובי הופעות וכו'. כיום אני מרגיש שאני תורם הרבה יותר ללהקה ואני במצב בו פול ואני מתדיינים בינינו על עתיד הלהקה ומחליטים בעניין השאר. אני לא מהסס להגיד את דעתי, גם אם יש לי משהו נגד לינדה. אחרי הכל, אין לה עדיין את הוותק שיש לפול ולי בעולם המוזיקה. מצד שני, יש לה לפעמים רעיונות ממש פנטסטיים שפול ואני לא חושבים עליהם. אם אני שומע שהיא מזייפת בשירה או בנגינה בשיר מסויים, חובתי להעיר לה על כך. זה לטובת הלהקה ואני יכול להעיד שלאחרונה היא ממש השתפרה".

גם זה קרה ב-5 בדצמבר. הפעם זה כולל סיפורים על שריפות, נפילות, עוגות לפרצוף וכמובן - רוק'נ'רול...

המלך כובש את המצעד (אבל מאבד את הרוק)

ב-5 בדצמבר 1960, מלך הרוק'נ'רול אלביס פרסלי המשיך לבסס את מעמדו ככוכב הקולנוע הגדול בעולם, כאשר חגג את כניסתו של התקליט החמישי שלו לראש מצעד אריכי הנגן האמריקני. היה זה התקליט G.I. BLUES, פסקול הסרט בו גילם אלביס חייל אמריקני בגרמניה, ממש כפי שהיה במציאות זמן קצר לפני כן. התקליט, שכלל להיטים מתקתקים כמו WOODEN HEART, שהה לא פחות מעשרה שבועות רצופים בפסגה ומכר מיליוני עותקים. אולם, בעוד הקופות רושמות שיאים, המעריצים האדוקים של המלך, אלו שגדלו על נענועי האגן הפרועים של שנות החמישים, החלו להצטער שאלילם מתמקד יותר מדי בסרטים הוליוודיים מתקתקים ופחות מדי במוזיקה מחוספסת. אלביס הפך מדמות מורדת לאליל כל המשפחה, שינוי שלא כולם אהבו לקבל.

הביטלס והקונדום הבוער

באותו היום בדיוק, ה-5 בדצמבר 1960, חברי להקת הביטלס הצעירים, פול מקרטני והמתופף דאז פיט בסט, מצאו את עצמם בסיטואציה ביזארית במיוחד על אדמת גרמניה. השניים הגיעו לחדרם המעופש והקטנטן, מחסן צר ומחניק ללא חלונות הממוקם בירכתי בית הקולנוע 'במבי' בהמבורג, המקום בו שוכנו בתנאים מחפירים. מטרתם הייתה לארוז את חפציהם ולעבור עם שאר חברי הלהקה למקום טיפה מרווח יותר שהציע להם בעל מועדון מתחרה. כיוון שהחדר היה חשוך לחלוטין ונטול תאורה, הם אלתרו פתרון יצירתי אך מסוכן: הם נעצו קונדום לקיר בטון ושרפו אותו כדי לקבל קצת אור שיאפשר להם לראות את הציוד. תעלול זה עלה להם בגירוש משפיל מגרמניה. בעל המקום, ברונו קושמידר, רתח על כך שהם מפירים חוזה ועוברים למועדון המתחרה, ומיהר להלשין עליהם למשטרה המקומית בטענה שניסו להצית את הקולנוע. השוטרים לא גילו חוש הומור, ושני המוזיקאים הצעירים בילו לילה בתא מעצר לפני שהועלו על מטוס חזרה לאנגליה.

ליברפול נפרדת מארבעת המופלאים

חמש שנים בדיוק לאחר מכן, ב-1965, הלהקה כבר הייתה במעמד אחר לגמרי. ביום זה הופיעה הלהקה בפעם האחרונה בליברפול, עיר הולדתם, רגע לפני שהפכו לישויות בינלאומיות שאינן יכולות עוד להסתובב ברחוב. המופע החגיגי, שנערך במסגרת סיבוב ההופעות האחרון שלהם בבריטניה, התרחש באולם ליברפול אמפייר. ההיסטריה הייתה בשיאה: רק 5,200 כרטיסים הוצאו למכירה, לעומת דרישה עצומה ל-40,000 כרטיסים, מה שהותיר עשרות אלפי מעריצים מאוכזבים בחוץ. כדי להמתיק את הגלולה, ביום זה ממש צעד בראש המצעד הבריטי התקליטון החדש שלהם, שהכיל שני להיטי ענק משני צדדיו: WE CAN WORK IT OUT ו- DAY TRIPPER. היה זה אקורד סיום מרגש ליחסים האינטימיים בין הלהקה לעיר שבה צמחה.

מכות בחדר ההלבשה של לינירד סקינירד

בשנת 1975, להקת הרוק הדרומי האמריקנית לינירד סקינירד נחתה ביבשת הישנה והחלה סיבוב הופעות באירופה תחת השם TORTURE TOUR. ההופעה הראשונה נערכה בהמבורג שבגרמניה. הלהקה, שהייתה ידועה באורח חיים פרוע שכלל כמויות אלכוהול מסחריות, הגיעה למצב נפיץ עוד לפני העלייה לבמה. בחדר ההלבשה של הלהקה האווירה לא הייתה קלה כלל. ויכוח אלים פרץ בין חברי הלהקה, ובסיומו זמר הלהקה הכריזמטי, רוני וואן זאנט, שבר את כף ידו לאחר שהלם באגרופו (ככל הנראה בגיטריסט גארי רוסינגטון או בקיר, תלוי את מי שואלים). מנהל סיבוב ההופעות המתוסכל, פיטר ראדג', אמר לכתבים שנכחו במקום: "הם לא היו צריכים לריב ככה לפני הופעת הפתיחה. זה פשוט מטופש מצדם". וואן זאנט נאלץ להופיע באותו ערב, ובשאר הסיבוב, עם יד חבושה וכואבת.

הסיבוב המוזר של 1967 נגמר בשערורייה

אחד הסיבובים הבלתי נשכחים בבריטניה של 1967 הגיע ב-5 בדצמבר לסיומו הסוער בגלאזגו שבסקוטלנד. מדובר בסיבוב הופעות שכלל את הרשימה המכובדת והאקלקטית של האמנים הבאים: ג'ימי הנדריקס אקספריינס, פינק פלויד, הנייס, אמן הבלוז אלקסיס קורנר, THE MOVE ועוד. החיבור בין הנדריקס הפראי לפינק פלויד הפסיכדליים יצר מתח חשמלי בכל ערב, אך בערב הסיום העניינים יצאו משליטה. הורד המסך, בהוראת הנהלת האולם השמרנית, תוך כדי הסט של הנדריקס. הטענה הרשמית והמקוממת הייתה: לתנועותיו על הבמה יש משמעויות מיניות בוטות מדי עבור הקהל הסקוטי. פרט מעניין נוסף על הסיבוב הזה נגע למצבו של סיד בארט מפינק פלויד, שבאותה תקופה החל להתדרדר נפשית עקב שימוש בסמים: במשך סיבוב ההופעות הזה גויס הגיטריסט של להקת הנייס, דייבי אוליסט, לעזרת פינק פלויד בערבים בהם סיד בארט היה מחוק לגמרי ולא תפקד על הבמה. הסיבוב נמשך 16 לילות אינטנסיביים, שני מופעים בערב, והותיר חותם עמוק על הרוק הבריטי.

הפאנק הוא בדיחה?

בשנת 1976, עולם המוזיקה הבריטי עדיין לא ידע איך "לאכול" את תופעת הפאנק שהחלה לבעבע. עיתון NME הבריטי פרסם ביקורת קטלנית על התקליטון ANARCHY IN THE UK של הסקס פיסטולס, והגדיר אותו כנאיבי באופן מגוחך. המבקרים, שהיו רגילים לרוק מתקדם ומורכב, לא הבינו את הזעם והפשטות של הפיסטולס. כתחושה כללית הוא מגדיר את ההרכב כחיקוי ברמה נמוכה מאד של להקת המי או הסטוג'ס. ההיסטוריה, כמובן, הוכיחה שהמבקרים טעו בגדול והתקליטון הפך לאבן דרך בתרבות הנגד.

בוב מארלי שר למען השלום תחת אש

בשנת 1976, האקלים הפוליטי בג'מייקה היה אלים ומסוכן. יומיים בלבד לאחר נסיון התנקשות בו שבוצע על ידי חמושים מטעם מפלגה פוליטית שראתה בו איום, הופיע בוב מארלי במופע שאורגן על ידו כדי לקדם שלום במדינתו, תחת השם SMILE JAMAICA. למרות שנורה בידו ובחזהו, מארלי סירב לבטל את ההופעה ועלה לבמה חבוש וכואב, מתוך אמונה שמוזיקה יכולה לרפא. כ-80 אלף צופים השתתפו באירוע המרגש בפארק הגיבורים הלאומי בקינגסטון. חלקו של בוב מארלי ארך כשעה וחצי של התעלות רוחנית, במהלכה ביצע את מיטב שיריו מול הקהל המשולהב. כשנשאל מדוע הסכים להופיע פצוע, ענה שהאנשים שמנסים להרוס את העולם לא לוקחים יום חופש, אז גם הוא לא יכול.

כנפיים שבורות: מקרטני חוטף ביקורת

בשנת 1979 פתחו פול מקרטני ולהקת כנפיים את סיבוב ההופעות האחרון שלהם בבריטניה והופיעו בתאטרון RAINBOW שבלונדון. הציפיות היו בשמיים, אך הביקורות היו צוננות. הנה מה שנכתב אחר כך בביקורת נוקבת על הופעה זו במגזין רולינג סטון: "כל מה שהיה בהופעה הזו נראה כניסיון להוריד את הזרקור הראשי מפול מקרטני ולפזר את האור בין שאר חברי הלהקה. מהלבוש התואם ועד זה שכל החברים הציגו בתורם שירים. גם הבמה הייתה עירומה יחסית להפקה בגודל שכזה. נראה היה שהלהקה נמצאת שם לא בשביל לפזר חזיזים ורעמים אלא בשביל לעשות את זה ולסיים עם זה". המבקר המשיך וקטל את הניסיון לדמוקרטיה בלהקה: "לצד פול, לינדה ודני ליין ניגנו על הבמה החברים החדשים - סטיב הולי, שמתגלה כמתופף אפקטיבי ולורנס ג'ובט שניגן היטב בגיטרה. יחד איתם הייתה רביעיית כלי נשיפה, שניגנה היטב בשיר GOT TO GET YOU INTO MY LIFE. גם השיר GETTING BETTER בוצע היטב. אבל משם הלך המופע ודעך, כנראה בגלל בחירת השירים הלא טובה שדווקא הציגה את החולשות של מקרטני. פול הפך לכלי שרק רוצה לספק את הקהל שלו. הוא יודע לטפל בקהל שלו, אבל הרצון שלו לחלוש על סגנונות מוזיקליים רבים, בא בעוכריו. כך קיבלנו גרסת דיסקו לשיר GOODNIGHT MY LOVE ושיר חדש שלו בשם COMING UP ובו אקורדים משעממים שמחקים את ג'יימס בראון". השיר COMING UP, אגב, טרם יצא אז באופן רשמי כתקליטון ובאלבום הסולו שלו. הביקורת המשיכה ללא רחמים: "הניסיונות שלו לעשות רוק'נ'רול היו אפילו חיוורים יותר. הוא אפילו ביצע שיר חג מולד שנשמע יותר כמו ג'ינגל מאשר כשיר. מצד שני, מקרטני וחבריו הביאו גרסאות נהדרות לשירים כמו BAND ON THE RUN ו- I'VE HAD ENOUGH. השירה הטובה ביותר שלו באה עם THE FOOL ON THE HILL. וכמובן שהקהל שר איתו כשפרט באקוסטית ושר את YESTERDAY. משם הוא הלך אל MULL OF KINTYRE ובשלב הזה כבר היה כל הקהל על הרגליים".

התרסקות בלאס וגאס

שנת 1976 לא האירה פנים לאלביס פרסלי. במהלך הופעה במלון הילטון בלאס וגאס, נפל אלביס פרסלי מהבמה ונפצע בעקב רגלו. האירוע המביך היה סימן נוסף להידרדרות במצבו הבריאותי של הכוכב. מבקרי המוזיקה מיהרו משם לדווח כי מולם הופיע מלך שימיו הפיזיים הכשירים נראים אי שם במרחק ועתה הוא נראה עייף ועצוב, סובל מעודף משקל ומתקשה לזוז בחליפות ההופעה הנוצצות שלו.

מסיבת העוגות של הסטונס

בשנת 1968, הרוק'נ'רול פגש את הקרקס. חברי הרולינג סטונס ערכו מסיבה מיוחדת ופרועה במלון ELIZABETH ROOMS שבקנסינגטון, לונדון, לכבוד צאת תקליטם החדש והמצוין, 'משתה קבצנים'. הארוע היוקרתי הפך מהר מאוד לכאוס מוחלט והסתיים במלחמת השלכת עוגות קרם זה על זה, בהשתתפות כל המוזמנים המכובדים. הגיטריסט קית' ריצ'רדס לא השתתף בחגיגה הפרועה עקב מחלה. תקליט זה נדחה בצאתו חודשים רבים, בגלל שערורייה שנוצרה מול חברת התקליטים דקה, שהתנגדה בתוקף לצילום העטיפה המקורי ובו נראית אסלת שירותים מטונפת ומסביבה כותרות גרפיטי לרוב, כולל הכיתוב 'ג'ון אוהב את יוקו'. לאחר דין ודברים מתיש, הוחלט על עטיפה שונה, לבנה ונקייה המזכירה הזמנה לחתונה, כדי לא לפגוע ברגשות הציבור.

אלן פארסונס משחק ברגשות

בשנת 1980, הטכנאי שהפך לאמן מצליח, אלן פארסונס, משחרר את התקליטון GAMES PEOPLE PLAY מאת 'הפרויקט של אלן פארסונס'. השיר הקצבי והקליט, המשלב סינתיסייזרים ורוק, מספר על התחבולות בהן אנשים משתמשים כדי להשיג את מטרתם על חשבון אחרים עם ידיעה בראשם כי אינם נהיים צעירים יותר. השיר לקוח מתקליט קונספט מרתק שפארסונס הוציא חודש לפני כן בשם 'היפוכו של קלף ידידותי', שעסק כולו בנושא ההימורים והסיכונים שאנשים לוקחים בחייהם.

היורשים של הביטלס?

בשנת 1969, הלייבל 'אפל' של הביטלס חיפש את הדבר הגדול הבא. ביום זה יצא באנגליה תקליטון הבכורה של להקת באדפינגר (שנקראה קודם לכן ה-IVEYS) ובו השיר COME AND GET IT. מי שכתב להם את הלהיט היה לא אחר מאשר פול מקרטני, שהורה לחברי הלהקה להקליט אותו בדיוק כפי שהוא הציג להם בהקלטת דמו שעשה באולפן, מבלי לשנות אף תו או עיבוד. השיר הפך ללהיט ענק וכיכב בפסקול הסרט 'דה מג'יק כריסטיאן' בכיכובו של רינגו סטאר ופיטר סלרס.

מהפכה אלקטרונית בצרפת

בשנת 1976 יצא אלבומו השלישי של אמן האלקטרוניקה הצרפתי ז'אן מישל ז'אר ושמו OXYGENE. התקליט, שהוקלט באולפן ביתי צנוע במטבח של ז'אר, הכיל שישה קטעים אינסטרומנטליים ששינו את פני המוזיקה האלקטרונית והפכו אותה לפופולרית בכל העולם. הוא נחשב עד היום ליצירת מופת בז'אנר.

מי נולדו ומי מתו ב-5 בדצמבר?

אבי הבלוז והמפוחית: בשנת 1899 / 1912 / 1909 / 1897 (בקיצור, לא ברור באיזו שנה, כיאה לבלוזיסט מסתורי) נולד במיסיסיפי זמר הבלוז, נגן מפוחית וירטואוז ומחבר השירים סוני בוי וויליאמסון (השני). הוא נולד בשם אלקס (או אלק) מילר ונחשב לאחד מהאבות המשפיעים ביותר של הבלוז האמריקני המודרני. הוא מת בשנת 1965, לא לפני שהספיק לנגן גם עם רוברט ג'ונסון המיתולוגי ועם בנו החורג רוברט לוקווד ג'וניור, ועם הדור הצעיר של הרוקרים הבריטים שהעריצו אותו, כמו אריק קלפטון וג'ימי פייג'.

הארכיטקט של הרוק'נ'רול: בשנת 1932 נולד אחד ריצ'רד פנימאן (מכירים?), אשר התפרסם יותר בכינוי ריצ'רד הקטן, או LITTLE RICHARD (או! עכשיו בהחלט מכירים). הוא נחשב לאחד מאבות הרוק'נ'רול החשובים ביותר, האיש שהכניס את הטירוף לפסנתר ושר, למשל, LONG TALL SALLY או את הלהיט האלמותי טוטי פרוטי. השפעתו של ריצ'רד הקטן עצומה, מהביטלס ועד פרינס, ולהיטיו הם הבסיס של עולם הרוק'נ'רול. כמו רוב האמנים השחורים בתקופתו, הוא לא נשכח אך הוזנח עם השתלטות הלבנים על הז'אנר בשנות ה-60.

האיש שהמציא את ה-COOL: הזמר-גיטריסט, ג'יי ג'יי קייל, נולד בשנת 1938 באוקלהומה. מחבר שירים, גיטריסט וזמר רגיש וצנוע, נחשב לאמן של מוזיקאים והשפעתו גדולה מאד בין אמני הרוק והבלוז הלבנים, בזכות סגנון הנגינה הנינוח שלו המכונה TULSA SOUND. התפרסם בחוגים יודעי דבר בעיקר בזכות הקאברים המפורסמים שעשו לו אמנים אחרים, כמו אריק קלפטון (שביצע את COCAINE ו-AFTER MIDNIGHT) ולינירד סקינירד. למי שתוהה - ראשי התיבות ג'יי ג'יי זה JEAN JACQUES. הוא מת ביולי 2013.

הקצב היווני: בשנת 1944 נולד גם לוקאס סידראס, המתופף של להקת APHRODITE'S CHILD, הרכב רוק מתקדם יווני מצליח בו היו חברים גם הזמר דמיס רוסוס והקלידן ואנגליס, שזכו לאחר מכן לקריירות סולו מפוארות.

הטרגדיה של מייק סמית': בשנת 1943 נולד מייק סמית', הזמר והקלידן המוכשר של להקת הלהיטים הבריטית 'חמישיית דייב קלארק'. סמית' ידע גם טרגדיות איומות בחייו, שקטעו את האושר המשפחתי. בנו ג'יימס, בן ה-24, מת בתאונת צלילה טראגית (בשנת 2003) בחור הכחול שבסיני. שלושה חודשים בלבד לאחר מכן, ב-13 בספטמבר 2003 וסמוך ליום הולדתו ה-60, נפצע סמית' בתאונה מזעזעת בביתו בספרד אשר פגעה קשות בחוט השדרה שלו. הוא ניסה לטפס על שער גבוה לאחר שנעל את עצמו בטעות מחוץ לווילה שלו, נפל בכבדות ונחת על ראשו. עמוד השדרה שלו נשבר בשלושה מקומות והותיר אותו משותק לצמיתות מהמותניים ומטה ובזרועו הימנית, עם מעט מאוד תנועה בזרועו השמאלית. הוא מת בשנת 2008, בגלל סיבוך רפואי שנבע מהשיתוק, ימים ספורים לפני שהיה אמור להיכנס להיכל התהילה של הרוק'נ'רול.

איש הקאנטרי-רוק: בשנת 1947 נולד ג'ים מסינה, מוזיקאי רב-כישרון, כותב שירים וזמר, גיטריסט, טכנאי הקלטות ומפיק. הוא היה דמות מפתח בהתפתחות הקאנטרי-רוק בקליפורניה, השתתף בהרכב בופאלו ספרינגפילד בימיו האחרונים, היה ממקימי הלהקה האהובה POCO והיה החלק השני של הצמד המצליח 'לוגינס ומסינה'. הוא ניהל גם קריירה כסולן.

מוזיקה הייתה אהבתו הראשונה והאחרונה: בשנת 2021 מת המוזיקאי הבריטי ג'ון מיילס, שבסבנטיז ידע הצלחה גדולה עם הלהיט האפי והמרגש MUSIC (WAS MY FIRST LOVE). הוא עבד רבות גם כמנהל מוזיקלי ונגן סשנים עבור אמנים כמו טינה טרנר וג'ימי פייג'.

ב-5 בדצמבר בשנת 1980 החל ג'ון לנון לתכנן את ביקורו באנגליה. דודתו מימי: "הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא מביט בחלון ביתו ומשקיף על המזח והסירות ותוהה האם אחת מהן מפליגה לליברפול. זה גרם לו להתגעגע".

לנון ביקש מדודתו שתשלח לו את העניבה שלו מימי בית הספר. מימי החלה לארגן לו וליוקו ושון חדר להתארח בו בביתה. ביום זה הגיע אנדי פיבלס לבניין הדקוטה כדי לסדר עם יוקו את ענייני הריאיון. באותו יום ראיין ג'ונתן קוט את לנון באולפן ההקלטה. בינתיים ישנה יוקו על הספה שם. בינתיים הגיע שוב מארק צ'אפמן לניו יורק ותר אחר מקום ללון בו.

יוקו אונו: "ג'ון החל לתכנן את חזרתו ולאנגליה וכה קיווה להצית מחדש את הקסם המוזיקלי שהיה לו עם פול, ג'ורג' ורינגו בראשית הסיקסטיז. החלום הזה היה תלוי מאד בהצלחת התקליטון JUST LIKE STARTING OVER במצעד הבריטי. ג'ון תמיד היה אנגלי בנשמתו. הוא רצה לחזור לשורשיו אך רצה לעשות זאת בסטייל".

ג'ון לנון ישב עם ג'ונת'ן קוט לראיון בן תשע שעות. קוט מעולם לא תמלל את כל ההקלטות, שאופסנו בביתו למשך עשרות שנים, עד שפורסמו ברולינג סטון שנת 2010. הנה זה בתרגום שלי:

שאלה: פנטזיה כפולה היא ההקלטה הראשונה שהכנת מזה חמש שנים, ואם לצטט מהשיר שלך 'הבלדה על ג'ון ויוקו', "טוב ששניכם חוזרים".

"אבל האשליה שהייתי מנותק מהחברה היא בדיחה. הייתי בדיוק כמו כל אחד מכם; עבדתי מתשע עד חמש - אפיתי לחם והחלפתי כמה חיתולים והתמודדתי עם התינוק. אנשים כל הזמן שואלים, 'למה ירדת למחתרת? למה התחבאת?', אבל לא התחבאתי. נסעתי לסינגפור, דרום אפריקה, הונג קונג, ברמודה. הייתי בכל מקום ביקום המחורבן. ועשיתי דברים די ממוצעים, הלכתי לקולנוע".

שאלה: אבל לא כתבת הרבה שירים באותן שנים.

לא כתבתי כלום. אתה יודע, זה היה אירוע גדול עבורנו להביא תינוק לעולם - אנשים עלולים לשכוח כמה ניסינו ללדת וכמה הפלות היו לנו וסצנות של כמעט מוות עבור יוקו. למעשה נולד לנו ילד מת והרבה בעיות עם סמים, הרבה בעיות אישיות וציבוריות שהובאו על ידי עצמנו ובעזרת החברים שלנו. אבל לא משנה. הכנסנו את עצמנו למצבים מלחיצים, אבל הצלחנו להביא את הילד שניסינו ללדת במשך 10 שנים, ואלוהים אדירים, לא התכוונו להרוס את זה. לא זזנו במשך שנה, והתחלתי לעשות יוגה עם הגברת האפורה בטלוויזיה (צוחק)".

שאלה: אתה לא באמת יכול לנצח. אנשים ביקרו אותך על שלא כתבת והקלטת, אבל לפעמים שוכחים ששלושת האלבומים הקודמים שלך לא זכו לשבחים עולמיים.

כן, האלבום 'זמן בניו יורק' היה זה שבאמת הרגיז את כולם. לא אהבתי את הטעויות הווקאליות שנעשו בו אבל במודע עשיתי את זה כמו עיתון שבו אתה מקבל את טעויות ההדפסה, הזמנים והעובדות הלא ממש נכונות. אבל הותקפתי הרבה, הרבה פעמים. . . וממש מההתחלה. ואתה יודע כמה גרועות היו הביקורות על האלבומים שלנו מפלסטיק אונו? הם גרסו אותנו! הם קראו לזה התבכיינות מפונקת ופשטנית - זו הייתה התמצית העיקרית. כי האלבומים האלו היו על עצמנו ולא על זיגי סטארדאסט או טומי. הם שנאו גם את האלבום MIND GAMES.

אבל זה לא רק אני. קח את מיק ג'אגר, למשל. מיק הוציא עבודה טובה בעקביות במשך 20 שנה, והאם יתנו לו הפסקה? ואלוהים יעזור לברוס ספרינגסטין כשהם מחליטים שהוא כבר לא אלוהים. לא ראיתי אותו, אבל שמעתי עליו דברים טובים כל כך. כרגע המעריצים שלו מאושרים. הוא סיפר להם על היותם שיכורים ורודפים אחרי בחורות ומכוניות והכל, וזו בערך הרמה שהם נהנים בה. אבל כשהוא יגיע להתמודד עם ההצלחה שלו ולהתבגר ויצטרך לייצר אותה שוב ושוב, הם יתהפכו אליו, ואני מקווה שהוא ישרוד את זה. כל מה שהוא צריך לעשות זה להסתכל עליי או על מיק. אז זה עולה ויורד, עולה ויורד - כמובן שכן, אבל מה אנחנו, מכונות? מה הם רוצים מהבחור? האם הם רוצים שהוא יתאבד על הבמה? האם הם רוצים שאני ויוקו נזדיין על הבמה או שנתאבד על הבמה? אבל כשהם מתחו ביקורת על FROM ME TO YOU, בתור הביטלס הנמוכים, אז הבנתי לראשונה שאתה חייב להמשיך כך".

שאלה: בשיר WATCHING THE WHEELS, מה זה הגלגלים האלו?

"כל היקום הוא גלגל, נכון? גלגלים מסתובבים סחור. הם הגלגלים שלי, בעיקר, אבל, אתה יודע, לראות את עצמי זה כמו לראות את כולם. ואני צופה בעצמי גם דרך הילד שלי.

העניין עם הילד הוא, זה עדיין קשה. אני לא האבא הכי טוב עלי אדמות, אני עושה לי הכי טוב. אבל אני בחור מאוד עצבני, ואני נכנס לדיכאון. אני למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, וגם עם זה הוא נאלץ להתמודד – אני נסוג ממנו ואז נותן, ופורש ונותן. אני לא יודע כמה זה ישפיע עליו בהמשך החיים, אבל הייתי שם פיזית.

כולנו אנוכיים, אבל אני חושב שאמנים כביכול הם אנוכיים לחלוטין: לשים את יוקו או שון או החתול או מישהו בראש מלבדי - אני והעליות והמורדות שלי והבעיות הקטנות שלי - זה מאמץ. כמובן, יש פרס ושמחה, אבל בכל זאת".

שאלה: אז אתה נלחם נגד האינסטינקטים האנוכיים הטבעיים שלך?

"כן, כמו לקחת סמים או לאכול אוכל רע או לא לעשות פעילות גופנית. עד כדי כך קשה לתת לילד, וזה לא טבעי בכלל. אולי זו הדרך בה חונכנו כולנו, אבל קשה מאוד לחשוב על מישהו אחר, אפילו על הילד שלך, לחשוב עליו באמת".

שאלה: אבל אתה חושב עליו בשיר כמו BEAUTIFUL BOY.

"כן, אבל זה קל כך כי זה כמו ציור. גוגן היה תקוע בטהיטי המזוינת, צייר תמונה גדולה עבור בתו - אם הגרסה הקולנועית שראיתי הייתה נכונה, נכון? אז הוא בטהיטי המזוינת מצייר לה תמונה, והיא מתה בדנמרק מבלי שראתה אותו 20 שנה, יש לו מחלה והוא יוצא מדעתו בטהיטי הוא מת והציור נשרף בכל מקרה, אז אף אחד לא רואה את יצירת המופת של חייו המזוינים. ואני תמיד חושב על דברים כאלו. אז אני כותב שיר על הילד, אבל עדיף היה לי לבלות את הזמן שכתבתי את השיר המזוין בעצם כדי לשחק איתו. הדבר שהכי קשה לי לעשות זה לשחק. אני יכול לעשות את כל השאר".

שאלה: אתה לא יכול לשחק?

"לשחק, אני לא יכול. אני מנסה להמציא דברים. אני יכול לצייר, אני יכול לראות איתו טלוויזיה. אני מעולה בזה – אני יכול לצפות בכל זבל, כל עוד אני לא צריך להסתובב, ואני יכול לדבר ולקרוא לו ולצאת ולקחת אותו איתי לבית קפה ודברים כאלו".

שאלה: זה מוזר, כי הציורים שלך וכל כך הרבה מהשירים שכתבת הם ממש שובבים.

"זה כנראה בא מפול יותר מאשר ממני".

שאלה: האם השירים שכתבת לתקליט החדש שלך היו קלים יותר?

"לא באמת. למעשה לקח לי חמש שנים עד שהם יצאו. עצירות במשך חמש שנים, ולאחר מכן שלשול במשך שלושה שבועות (צוחק). הכתיבה הפיזית הייתה בתוך תקופה של שלושה שבועות. יש סיפור זן שיוקו סיפרה לי פעם על מלך ששלח את השליח שלו לאמן כדי לבקש ממנו ציור, הוא שילם לאמן את הכסף, והצייר אמר, 'בסדר, תחזור אחר כך'. אז עוברת שנה, והשליח חוזר ואומר לו, 'המלך מחכה לציור שלו', והצייר אומר, 'אוי, חכה רגע', ומשרבט אותו ממש מולו ואומר: 'הנה...'. והשליח אומר: 'מה זה? המלך שילם לך 20,000 דולר על החרא הזה, ואתה מצייר אותו תוך חמש דקות?'. והצייר עונה, 'כן, אבל ביליתי 10 שנים במחשבה על זה'. כך שאין סיכוי שהייתי יכול לכתוב את שירי התקליט החדש בלי חמש השנים האלה".

שאלה: מעניין שאף כוכב רוק שאני יכול לחשוב עליו לא עשה אלבום עם אשתו ונתן לה 50 אחוז מזה.

"זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים את זה בצורה כזו. אני יודע שיצרנו אלבומים ביחד בעבר, כמו תקליט ההופעה בטורונטו, בשנת 1969, שבו היה לי צד אחד וליוקו היה את השני. אבל פנטזיה כפולה הוא דיאלוג, והקמנו את עצמנו לתחייה, במובן מסוים, בתור ג'ון ויוקו - לא בתור ג'ון האקס ביטל ויוקו ולהקת פלסטיק אונו. זה רק שנינו, והעמדה שלנו הייתה שאם התקליט לא יימכר, זה אומר שאנשים לא רוצים לדעת על ג'ון ויוקו. כרגע הציבור הוא הקריטריון היחיד שלנו; אפשר לכוון לציבור קטן, לציבור בינוני, אבל בשבילי אני אוהב ציבור גדול".

שאלה: בתקליט החדש שמתי לב לקולאז' סאונד קטן ומסתורי וקסום שמפריד בין השיר שלך WATCHING THE WHEELS לבין YES, I'M YOUR ANGEL המקסים, דמוי המוזיקה משנות השלושים, של יוקו. שומעים שם מה שנראה כקול של רוכל, קולות של כרכרה עם סוסים, ואז טריקת דלת וכמה משפטים מוזיקליים שמנגנים פסנתר וכינור במסעדה.

"אני אגיד לך מה זה. אחד הקולות הוא שאני אומר, 'אלוהים יברך אותך, גבר, תודה, גבר, יש לך פרצוף של בר-מזל', וזה מה שאומרים החבר'ה האנגלים שמתחננים או רוצים טיפ, וזה מה שאתה שומע אותי ממלמל. אז יצרנו מחדש את הצלילים של מה שיוקו ואני מכנים חצר הדקלים במלון פלאזה. אנחנו אוהבים לשבת שם מדי פעם ולהקשיב לכינור הישן ולשתות כוס תה ולאכול קצת תותים. זה רומנטי. אז התמונה היא, יש סוג כזה של נביא רחוב, בחור מסוג הברנשים בהייד פארק בפינה שפשוט צופה בגלגלים מסתובבים, ואנשים זורקים כסף בכובע שלו. זייפנו את זה באולפן".

שאלה: בשיר WOMAN, אתה גם שר, "אישה, אני אנסה לבטא / את רגשותיי הפנימיים ואת הכרת הטוב / על שהראית לי את משמעות ההצלחה".

"אני לא אומר שהצלחה כאמן וכוכב מפורסם זה לא טוב, ואני לא אומר שזה נהדר. הצלחתי כאמן, והייתי שמח ואומלל, וכשלא הייתי מוכר בליברפול או בהמבורג - הייתי שמח ואומלל. אבל מה שיוקו לימדה אותי זה מהי ההצלחה האמיתית - הצלחת האישיות שלי, הצלחת הקשר שלי איתה ועם הילד, היחסים שלי עם העולם ולהיות שמח כשאני מתעורר. מה אני אמור להיות, סוג של קדוש מעונה שלא אמור להיות עשיר? איזה אידיוט כתב עליי כתבת כיסוי בעיתון ESQUIRE . הבחור הזה (לורנס שיימס) בילה 20 חודשים בהסתכלות על מעשים ופרות, ואני עושה תקליט, והאידיוט הזה מסתכל על פרות. לעזאזל, בנאדם, על מה הם מדברים? מה הייתי צריך לקנות - עבדים? זונות? (צוחק). הם מאשימים אותי במה? הבחור הזה הוא מסוג האנשים שפעם היו מאוהבים בך - אתה יודע, אחד מאותם אנשים - ועכשיו שונא אותך כמאהב דחוי. אני אפילו לא מכיר את הטמבל הזה, אבל הוא בילה את כל זמנו בחיפוש אחר אשליה שהוא יצר ממני, ואז התעצבן כי הוא לא מצא אותה.

המבקרים האלו עם האשליות שהם יצרו לגבי אמנים - זה כמו עבודת אלילים. כמו הילדים הקטנים האלו בליברפול שאהבו אותנו רק כשהיינו בליברפול - הרבה מהם הפילו אותנו בגלל שעברנו כביטלס גם למנצ'סטר, נכון? הם חשבו שהתמסחרנו. הם אוהבים אנשים רק כשהם בדרך למעלה, וכשהם שם למעלה, אין להם מה לעשות מלבד לחרבן עליהם. אני לא יכול להיות שוב בדרך למעלה. מה שהם רוצים זה גיבורים מתים, כמו סיד וישס וג'יימס דין. אני לא מעוניין להיות גיבור מזוין מת.

רוב הטינה הקטנונית באה בעיקר ממבקרי רוק מהסיקסטיז שמגיעים לגיל הזה שבו בטן הבירה שלהם הולכת וגדלה, ואין להם אומץ של מישהו כמו ג'ון לנדאו (מבקר מוזיקה, מפיק תקליטים ומנהלו של ברוס ספרינגסטין) להיות בחוץ ולעשות את זה. אני מעריץ את לסטר באנגס, שהוא גם מוזיקאי וגם מבקר, ואני בטוח שיש הרבה פעמים שהוא שם חרא עליי, ואני בטוח שלנדאו בטח, בזמנו, גם שיבח אותי וגם שנא אותי. קיבלתי את זה בשני הכיוונים מכל המבקרים הגדולים. אבל לפחות חלק מהם עושים את זה. אין לי מה להסתיר.

אנחנו לא הראשונים שאומרים 'דמיינו שאין מדינות' או 'תנו לשלום צ'אנס', אבל אנחנו נושאים את הלפיד הזה, כמו הלפיד האולימפי, מעבירים אותו יד ביד, זה לזה, לכל מדינה, לכל אחד. זה התפקיד שלנו. לא לחיות לפי הרעיון של מישהו אחר איך אנחנו צריכים לחיות - עשירים, עניים, שמחים, לא שמחים, מחייכים, לא מחייכים, לובשים את הג'ינס הנכון, לא לובשים את הג'ינס הנכון.

אני לא טוען לאלוהות. מעולם לא טענתי לטוהר הנפש. מעולם לא טענתי שיש לי את התשובות לחיים. אני רק מוציא שירים ועונה לשאלות בכנות כמה שאני יכול, אבל רק בכנות שאני יכול - לא יותר ולא פחות. אני לא יכול לעמוד בציפיות של אנשים אחרים ממני כי הם אשליות. אני לא יכול להיות פאנקיסט בהמבורג וליברפול, כי אני מבוגר יותר עכשיו. אני רואה את העולם דרך עיניים אחרות עכשיו. אבל אני עדיין מאמין בשלום, באהבה ובהבנה. כמו שאמר אלביס קוסטלו, מה כל כך מצחיק בשלום, אהבה והבנה? זה אופנתי להיות מוביל ולחתוך את השכן שלך עם צלב, אבל אנחנו לא מאלו שעוקבים אחר האופנה.

אני מודע לזה היטב כי אני בא מהאסכולה המאצ'ואיסטית של העמדת הפנים. אף פעם לא הייתי באמת ילד רחוב או בחור קשוח. נהגתי להתלבש כמו טדי בוי ולהזדהות עם מרלון ברנדו ואלביס פרסלי, אבל אף פעם לא ממש הייתי בקרבות רחוב אמיתיים או כנופיות ממש מטופשות. הייתי רק ילד פרברי, מחקה את הרוקיסטים. אבל זה היה חלק גדול מהחיים של האדם להיראות קשוח והלכתי בפחד מוחלט, אבל עם הפנים הכי קשוחות שראית אי פעם. הייתי מסתבך רק בגלל איך שנראיתי. רציתי להיות ג'יימס דין הקשוח הזה כל הזמן. נדרשו הרבה התגוששויות כדי להפסיק לעשות את זה, למרות שאני עדיין נופל לזה כשאני חסר ביטחון ועצבני. אני עדיין נופל לעמדת ילד רחוב, אבל אני חייב לזכור שאף פעם לא באמת הייתי כזה. זה מה שיוקו לימדה אותי. לא יכולתי לעשות את זה לבד - זו הייתה צריכה להיות נקבה שתלמד אותי. זהו זה. יוקו אמרה לי כל הזמן, 'זה בסדר, זה בסדר'. אני מסתכל על תמונות מוקדמות של עצמי, ונקרעתי בין להיות מרלון ברנדו לבין להיות המשורר הרגיש - החלק של אוסקר ויילד שבי עם הצד הקטיפתי, הנשי. תמיד התלבטתי בין השניים, בעיקר בחרתי בצד המאצ'ואי, כי אם הראית את הצד השני, הייתי מת בעיני אחרים.

פעם חשבתי שהעולם חייב לי משהו וכשאתה צעיר, זה מה שאתה חושב. אבל אני בן 40 עכשיו, ואני לא חושב את זה יותר, כי גיליתי שזה לא עובד לעזאזל!".

שאלה: אתה יכול גם לקבל תוכנית טלוויזיה משלך לשעות הלילה המאוחרות.

כן, כמובן שיכולנו. ג'ון ויוקו עשויים לעשות את זה יום אחד. אנחנו מרבים לדבר על זה. זה יכול להיות כיף. אבל יש זמן, נכון? שפע של זמן. כרגע, כאן אנחנו באולפן, מדברים שוב עם ג'ונת'ן קוט עבור הרולינג סטון, וזה יהיה כיף להיות על השער של הרולינג סטון. נכון שזה יהיה כיף להתחיל את 1981 כמו 1968?".

שאלה: הנה באה השמש?

"נכון. אני יודע שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו, ותמיד יש לנו ברירה, אבל כמה נקבע עבורנו מראש? האם תמיד יש מזלג בדרך, והאם יש שני שבילים שנקבעו מראש שנקבעו מראש באותה מידה? יכולים להיות מאות שבילים שבהם אפשר ללכת לכאן או לכאן - יש ברירה, וזה מאוד מוזר לפעמים".

ב-5 בדצמבר בשנת 2012 מת ענק הג'אז דייב ברובק - מלחין, פסנתרן ומנהיג הרביעייה על שמו. סיבת מותו - התקף לב בגיל 92. הנה, לזכרו של מוזיקאי זה שהשפיע רבות על קלידני רוק (כמו, למשל, קית' אמרסון), מאמר שלי על התקליט המשמעותי ביותר שלו, TIME OUT, שהוקלט בשלושה סשנים בניו יורק, בין יולי לאוגוסט 1959 ויצא ב-14 בדצמבר של אותה שנה.

בתקופה בה היה מובנה הג'אז באופן נרחב סביב המקצבים הסטנדרטיים של 4/4 ו- 3/4, הגיח התקליט הזה של הפסנתרן דייב ברובק ושלושת חבריו ללהקה, כמשב רוח מרענן. ברובק היה אחד הפסנתרנים הפופולאריים ביותר בשנות ה-50 והרצון שלו להתנסות במשקלים ריתמיים שונים הוביל לאחד התקליטים המיוחדים אך מסחריים יותר בעולם הג'אז.

התקליט מתחיל עם BLUE RONDO A L TURK ובו מיזוג של ג'אז עם מקצבים עממיים טורקיים שעדיין מצליחים לסחרר יחדיו, גם שנים לאחר שהוקלטו כך. ברובק מביא פה את הקלאסיות בצורת הרונדו, שהוא מבנה מעגלי בו הנושא המרכזי חוזר על עצמו כשמדי פעם הוא נזרק למקום מוזיקלי מנוגד.

בסוף צדו הראשון של התקליט נמצא הקטע TAKE FIVE, שכתב סקסופוניסט הלהקה, פול דסמונד, והפך גם לסינגל הג'אז מהנמכרים ביותר. משקלו הריתמי של השיר בא עם 5/4 בתיבה ומזה נגזר שמו, שיכול להתפרש גם כלקיחת הפסקה לחמש דקות או טייק חמישי בהקלטה אולפנית. דסמונד הודה בהמשך שזה היה אמור להיות לחן כבסיס לסולו תופים של מתופף הלהקה החשוב, ג'ו מורלו, שהלמות תופיו התיישבו נהדר עם צלילי הקונטרבס של יוג'ין רייט.

ברובק הבין שהלהקה שלו זקוקה לחיזוק קצבי עם מתופף שיכול לממש את הרעיונות שהיו לו בראש. הוא התקשר לג'ו מורלו, שסיפר: "דייב התקשר אליי יום אחד ואמר 'הייתי רוצה שתבוא לנגן עם הלהקה'. אמרתי לו 'אני לא יודע אם אתה רוצה את הנגינה שלי, כי אני לא אוהב במיוחד את מה שאתה עושה. אני רוצה באמת לנגן ולא פשוט לשבת שם. אם תרצה, פשוט קח לך מטרונום, שהוא זול יותר. זו רק קופסה קטנה ואתה יכול לשחק עם זה'. הוא אמר 'אני אציג אותך ואביא לך חשיפה יפה'. אמרתי 'לא אכפת לי מזה, אני רק רוצה להיות חופשי לנגן'. מורלו הסכים לנסות והפך לחבר קבוע בלהקה של ברובק למשך שנים.

במשך מספר חודשים בשנת 1958 ביקרה הרביעיה ב-14 מדינות, כולל פולין, טורקיה, הודו, סרי לנקה, פקיסטן, אפגניסטן, אירן ועירק. במהלך המסע קיימה הלהקה אינטראקציה עם מוזיקאים מקומיים והחוויות הותירו רושם עמוק עליהם.

קיימים סיפורים שונים על מקורו של הקטע TAKE FIVE, אך כולם מצביעים על חוויותיו המוזיקליות של ג'ו מורלו בהודו. כאשר הלהקה חזרה לארה"ב, המקצבים הללו נתקעו בראשו של מורלו והוא התאמן בהם במהלך חזרות הלהקה. ברובק: "ג'ו מורלו התעסק עם קצב של 5/4 כשהוא התחמם, ופול דסמונד תמיד הסתקרן מכך. אז ביקשתי שהוא יכתוב מנגינה ב- 5/4 וישתמש בקצב של ג'ו. פול ניסה, לא הצליח וכמעט שהתייאש. דחקתי בו להתאמץ וזה מה שיצא".

הלהקה לא הייתה רגילה לנגן ביחד לנגן במקצב זה והתקשתה לנגן את המנגינה. הדבר נעשה קשה אף יותר כאשר עברו לאלתור לאחר שניגנו את המנגינה הראשית, כיאה בעולם הג'אז. היה זה דבר חדשני באמת.

חברת התקליטים קולומביה היססה בתחילה להוציא את "טיים אאוט" (ששמו יכול להתפרש כלקיחת הפסקה, או שבירת הקצב-זמן הקונבנציונלי) וכשהוא יצא, מבקרי המוזיקה לא מיהרו לשבחו. הקהל, לעומת זאת, אהב את זה, ואורך החיים של האלבום הזה מוכיח כי לא צריך להקשיב למומחים הגבוהים אלא בעיקר ללכת עם נטיית הלב.

לדוגמה, בעיתון DOWN BEAT (עיתון הג'אז הנודע) קיבל האלבום רק שני כוכבים בזמנו. בביקורת נכתב: "ניסויי ג'אז מכל סוג הם בסדר, אבל צריך להיות משהו בנוסף לניסוי. חומר הקומפוזיציות המושמעות אמור לעורר תחושת ג'אז. זה לא חייב להיות פסנתרן שמנגן עם מתופף שנותן הדגשים בפעימות השנייה והרביעית. אני מעריך את הרגעים הרכים של הג'אז ומבין לגמרי שאתה לא יכול כל הזמן להיות במוד של סווינג מהיר, אבל כאשר הסקסופון טנור הבסיסי דומה יותר למוזיקת ​​סלון, אני עוזב את חדר האורחים ונכנס לבר". האמת היא שדסמונד ניגן פה בסקסופון אלט. אבל עתה אמשיך בציטוט הביקורת ההיא.

"ברובק הוא נגן 'חצי ג'אז'. יש פופ ג'אז ללא יומרות, כמו מה שמספק ג'ורג' שירינג וכולם מקבלים אותו על מה שהוא. ברובק, לעומת זאת, הצטייד כאיש ג'אז רציני יותר מדי זמן. אם ברובק רוצה להתנסות עם הזמן, אל לו להעליב את הקהל שלו במדברים כמו זה. עדיף שיתחיל לנסות קצת ג'אז אמיתי".

נו טוב... מאז הפך התקליט הזה לאחד הפופולריים ביותר בג'אז. ואיך אפשר לדבר על התקליט הזה מבלי להזכיר את הציור שבעטיפתו?

הרעיון המקורי שהגה ברובק היה להשתמש בציור של ז'ואן מירו, אולם חברת התקליטים לא הצליחה לקבל אישור לזה. ציור זה של מירו פיאר, שנתיים לאחר מכן, את העטיפה של אלבום אחר מטעם הרביעיה, TIME FURTHER OUT. אולי היה קל יותר להשיג אישור לאחר הפופולריות של "טיים אאוט". הציור המופשט שברובק הציג בסופו של דבר על העטיפה של התקליט הזה היא יצירתו של סדמיצו פוג'יטה, שהיה צייר-גרפיקאי שעבד בחברת התקליטים בין השנים 1954-1960.

פוג'יטה הבין שג'אז זה של ברובק דורש ציור מופשט וסיפר: "חשבנו מה אומרת התמונה על המוזיקה ואיך נוכל להשתמש בה כדי למכור את התקליט. מישהו אמר שהלהקה חזרה מסיור באסיה. לאחרונה חזרתי משירות מודיעין צבאי במערב האוקיינוס השקט ועברתי דרך מזרח אסיה, הפיליפינים וכלכותה, אז לקחתי כמה צבעים וצורות שנראו מתאימים למצב הרוח הזה. קשה להסביר מדוע ויזואליות מסוימת עובדת היטב כעטיפה לתקליט, שכן במקרים רבים לכאורה אין לזה שום קשר למוזיקה המוצגת באלבום. זה בהחלט עובד כאן, ציור מופשט וניסיונות ג'אז עם סממני זמן שמשתלבים בצורה מושלמת".

ובגלל שאני אוהב להביא גם את "קול התקופה" עם ביקורות בעיתונים, הנה הביקורת שנכתבה על תקליט זה, בפברואר 1960, בעיתון "מירור ניוז" שפעל בלוס אנג'לס: "זה תקליט שבו תרגילים במקצבים שונים. הזריזות והדמיון של ג'ו מורלו מתמזגים עם משיכתו הרבה של ברובק לענייני קצב. השילוב יוצר כמה קטעים ממש מרתקים. יש פה שבעה קטעים, כששישה מהם נכתבו על ידי ברובק ואחד על ידי פול דסמונד. זה, ללא ספק, התקליט המסעיר ביותר שיצר ברובק עד כה והוא גם הפרובוקטיבי ביותר, מבחינה מוזיקלית".

אבל אל תחשבו שהכל היה הרמוני בתוך הלהקה הזו. פול דסמונד אמנם הביא את ג'ו מורלו ללהקה זו, אך במהרה הוא מצא אותו מתופף באופן בעייתי בעיניו ורצה להעיפו מההרכב. המתח נבע מהבדלים מוזיקליים ומהעדפתו של דסמונד לסגנון תיפוף עדין יותר. מורלו, בכושרו הטכני ובנגינתו האנרגטית והפוליריתמית, התנגש לפעמים עם הגישה החלקה והמלודית של דסמונד לאלתור. אומרים שדסמונד הרגיש שהתיפוף של מורלו גובר מדי פעם על הצליל של הלהקה, כשהוא משבש את האיזון הנדרש. עם זאת, דייב ברובק, מנהיג החבורה, העריך את הסגנון החדשני של מורלו וסירב בתוקף לשחרר אותו. למרות חילוקי הדעות הללו, הרביעייה נשארה יחד במשך שנים רבות, והתיפוף של מורלו הפך לחלק בלתי נפרד מהצלחתה.

בונוס: התחלה כוזבת ואהבה כואבת... החודש, דצמבר בשנת 1970 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא תקליט חדש ללהקת LOVE ושמו FALSE START. היה זה עוד שינוי ללהקה זו, שהביאה בעברה מאסטרפיסים כמו FOREVER CHANGES.

הפעם התחושה באוויר הייתה שונה. שנות השישים העליזות והצבעוניות הסתיימו, והמציאות החדשה של שנות השבעים דרשה צליל מחוספס יותר, ישיר יותר, ופחות פרחוני. ארתור לי, המנהיג הבלתי מעורער של ההרכב (שכבר הספיק להחליף את כל הנגנים המקוריים בצוות חדש וממושמע), ידע שהוא צריך קלף מנצח כדי לחזור למרכז העניינים. והקלף הזה היה לא אחר מאשר הגיטריסט הטוב בעולם.

הלהקה החלה לעבוד על תקליט זה כשבוס חברת התקליטים BLUE THUMB, בוב קרסנוב, שמע לפתע שהיא ערכה ג'אם ספונטני עם ג'ימי הנדריקס באולפני OLYMPIC בלונדון. זו הייתה עבורו בשורה מדהימה. קרסנוב, איש עסקים ממולח אך גם מעריץ נלהב עם ניצוץ בעיניים, ראה בדמיונו כיצד השם "הנדריקס" על העטיפה יהפוך את התקליט ללהיט בטוח. הוא לא תיאר לעצמו שהמפגש המיוחל יהפוך לאחת התקריות המביכות (והמשעשעות, בדיעבד) בהיסטוריה של הרוק.

כדי להבין את גודל הפאדיחה, צריך לתת את רשות הדיבור לאיש שהיה שם וראה הכל מקרוב. ארתור לי: "הקלטנו בלונדון, ג'ימי ואני, שיר שכתבתי על שנינו שנקרא THE EVERLASTING FIRST. בוב קרסנוב, מנהל חברת התקליטים, רצה לראות אם אוכל להביא את ג'ימי לעשות את השיר שוב. הוא היה מעריץ ענק של ג'ימי הנדריקס והוא רצה להיפגש איתו באופן אישי, בדיוק כמו כולם. התקשרתי לג'ימי ואמרתי לו. הוא היה סקפטי לגבי הרעיון בהתחלה, אבל אז אמרתי, 'אוי, בוא לאולפן. אני אחזיק לך את היד'. הפעם זה היה באולפני רקורד פלאנט בארה"ב. בוב קרסנוב היה כזה מעריץ של הנדריקס שהוא עשה לו דיוקן. זו הייתה תמונה עם כוכבים וכוכבי לכת בחלל, עם פניו של ג'ימי כמרכז היקום. כשג'ימי ואני הופענו באולפן, היה שם בוב עם כמה חברים שלו. אני עדיין יכול לראות את החיוך על פניו. הוא זכה לפגוש את הגיבור שלו בפעם הראשונה. אמרתי, 'ג'ימי, זהו בוב קרסנוב, נשיא חברת BLUE THUMB'. ג'ימי אפילו לא הסתכל על הבחור, למרות שהוא כנראה עמד במרחק של מטר וחצי ממנו. ואז אחד מחבריו אמר לג'ימי, 'היי, מישהו אי פעם אמר לך שאתה נשמע מאוד דומה לבי.בי קינג?'. זה עשה את זה! אם מבטים היו יכולים להרוג, אני חושב שאותו אדם היה מת על המקום. ג'ימי נתן בו מבט שלא ידעתי שיש בו. אחרי זה לא ממש הייתי מוכן לעשות את השיר, עם כל האנרגיה השלילית הזו".

מיותר לציין שעבור מוזיקאי כמו הנדריקס, שבילה את כל הקריירה הקצרה שלו בניסיון להמציא צליל חדשני וחללי שלא נשמע כמותו מעולם, ההשוואה לנגן בלוז מסורתי (מוערך ככל שיהיה) הייתה עלבון צורב. לא יהיו שיתופי פעולה נוספים של ארתור לי וג'ימי הנדריקס, אבל שיווק התקליט FALSE START הבליט את העובדה שהנדריקס מנגן בו. אחרי הכל, כשהתקליט יצא החודש, ג'ימי הנדריקס כבר יצא מהעולם הזה, לאחר שהלך לעולמו בספטמבר האחרון בגיל 27 בלבד. השיר THE EVERLASTING FIRST אפילו יצא כתקליטון, אך נכשל במכירות, אולי כי הקהל הרחב היה עסוק מדי בלהתאבל על אליליו המתים מכדי לרקוד לצלילי הגיטרה שלהם.

באופן אירוני, דווקא המבקרים, אלו שקטלו את ארתור לי בעבר הלא רחוק, שינו את עורם. לעומת הביקורות הפחות מחמיאות שקיבלו שני תקליטי LOVE הקודמים (במיוחד האלבום הכפול והיומרני OUT HERE), התקליט החדש זכה לביקורות ראויות ומפרגנות. נראה היה שהנוכחות של ג'ימי הנדריקס בשיר הפתיחה הספיקה למשוך תשומת לב תקשורתית ולגרום לעיתונאים להאזין ברצינות לשאר היצירה. הסגנון החדש של הלהקה, שזנח את הפולק-רוק לטובת רית'ם-אנד-בלוז אגרסיבי יותר, התקבל בברכה.

במגזין רולינג סטון הרעיפו שבחים על התקליט, ושמו לב במיוחד לכתיבת השירים והשירה של ארתור לי, בביקורת נלהבת מאת מייק סונדרס. "אני יכול להתלהב כל היום ולהגיד דברים נפלאים על זה", נכתב בביקורת. הוושינגטון פוסט סיכם בביקורתו: "התקליט הזה עושה את ההמתנה לו משתלמת". כמו ברוב הביקורות על התקליט, הופעת האורח של ג'ימי הנדריקס הוכרה כגולת הכותרת, היהלום שבכתר שהעניק לתקליט את הברק הנחוץ לו.

אך בעולם הפופ האכזר, ביקורות טובות לא קונות מצרכים במכולת. למרבה הצער, הביקורות החיוביות לא תורגמו למכירות משמעותיות. הקהל האמריקאי נשאר אדיש, והתקליט בקושי גרד את תחתית המצעדים. לבוב קרסנוב היו תקוות גדולות עבור התקליט והתגאה בביטחון שאם זה לא יהיה להיט, הוא ישחרר את ארתור לי מהחוזה שלו. זה היה הימור פרוע מצד מנהל שחשב שהציור הקוסמי שלו ימיס את ליבו של הנדריקס. ארתור, שהבין שהסוס הזה כבר לא ינצח במירוץ, ביקש ממנו לממש את הבטחתו והוא שוחרר מהחוזה. כך הסתיים עוד פרק בסיפורה של אחת הלהקות המוחמצות ביותר שידע עולם הרוק.

החודש, דצמבר בשנת 1974 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא תקליט חדש ללהקת גראנד פ'אנק ושמו ALL THE GIRLS IN THE WORLD BEWARE. בעטיפה נראים פני חברי הלהקה מודבקים לגוף השרירי של ארנולד שוורצנגר ופרנקו קולומבו. אבל האם גם האלבום עתיר שרירים בשירים?

שנת 1974 התקרבה לסיומה, ולהקת גראנד פ'אנק, אחת המפלצות הגדולות ביותר של הרוק האמריקאי באותן שנים, החליטה שהגיע הזמן לשינוי דרמטי. אחרי שנים שמילאו אצטדיונים עם דיסטורשן כבד וגיטרות רועמות, החליטו חברי הלהקה לקחת פניה חדה שמאלה (או ימינה, תלוי את מי שואלים) ולשחרר בדצמבר של אותה שנה את התקליט המדובר ALL THE GIRLS IN THE WORLD BEWARE.

התקליט הזה הציג סאונד מלוטש יותר, מושפע ממוזיקת נשמה ופ'אנק ששיקפה את הכיוון המוזיקלי המתפתח של הלהקה. מי שנבחר לנצח על המהפך הזה היה המפיק ג'ימי אינר, שכבר קנה לעצמו שם של אשף להיטים שיודע בדיוק איך לגרום לשיר להישמע מצוין בשידורי ה-AM ברדיו של המכונית. התקליט, שהופק על ידי ג'ימי אינר, נועד לנצל את הפופולריות של הלהקה ובמקביל גם לפנות לקהל רחב יותר, כזה שאולי נרתע בעבר מהחספוס של הרוק הכבד. אינר דחף את הלהקה להשתמש יותר בקלידים, אותם ניגן קרייג פרוסט שהפך לחלק בלתי נפרד מהסאונד החדש, ופחות בקירות של גיטרות.

אבל עוד לפני שהמחט נגעה בחריצי הוויניל, אי אפשר היה להתעלם מהעטיפה. העטיפה, הכוללת את ראשי חברי הלהקה מודבקים על מבנה הגוף של שרירנים, רמזה על הטון ההומוריסטי והמודע לעצמו של הפרויקט. ולא סתם שרירנים – למביני דבר, הגופות השריריים עליהם הודבקו פרצופי הנגנים היו שייכים לא אחרים מאשר ארנולד שוורצנגר ופרנקו קולומבו, כוכבי פיתוח הגוף של התקופה. הבחירה הזו עלתה לא מעט כסף על זכויות יוצרים, אבל עשתה את העבודה ויצרה באזז מיידי בחנויות התקליטים. המתופף דון ברואר הסביר בראיון משנת 1975: "רצינו להראות שאנחנו יכולים להשתעשע עם עצמנו. עניין פיתוח הגוף היה בסך הכל להגזים בתדמית של כוכב רוק. זו הייתה קריצה".

ההימור המוזיקלי השתלם בגדול. השיר SOME KIND OF WONDERFUL סומן מיד כלהיט פוטנציאלי והציג את המהלך של הלהקה לעבר סאונד ידידותי יותר לרדיו. השיר נפתח בקולות ומחיאות כפיים בלבד, בליווי בס פאנקי עמוק, ונמנע מהפתיחות הבומבסטיות שאפיינו את הלהקה בעבר. זה למעשה קאבר של SOUL BROTHERS SIX משנת 1967, שהדגים את היכולת של גראנד פ'אנק לפרש מחדש את מוזיקת הנשמה עם הרוק שלה. הגרסה של גראנד פ'אנק טיפסה עד למקום השלישי במצעד הבילבורד האמריקאי והפכה לאחד השירים המזוהים ביותר איתם. בראיון, הבסיסט מל צ'אצ'ר ציין, "אהבנו את המקור, אבל רצינו לתת לו את האנרגיה הזו של גראנד פ'אנק - משהו מלא נפש אבל עדיין מחוספס מספיק עבור קהלי רוק".

אולם לא היו שם רק להיטי מסיבות. שירים אחרים כמו BAD TIME תפסו צד רך, מופנם יותר של הלהקה. הבלדה הזו, שהגיעה למקום הרביעי במצעדים, הציגה הרמוניות קוליות עשירות ועיבוד מיתרים עדין שלא היה מבייש להקות פופ מובהקות. זה נכתב על ידי זמר-גיטריסט הלהקה, מארק פארנר, שסיפר עליו: "כתבתי את זה כשעברתי מאבקים אישיים, וזה בסופו של דבר היה אחד מהשירים האלו שהתחברו לאנשים כי זה היה אמיתי". השיר נכתב על רקע הפרידה של פארנר מאשתו הראשונה, והכנות הכואבת שבו חדרה ללב המעריצים.

כשהתקליט יצא, לא כולם קיבלו אותו בהתלהבות. מבקרי רוק טהרנים טענו שהלהקה התמסחרה מדי והתרחקה מהשורשים הכבדים שלה לטובת מצעדי הפזמונים. צ'אצ'ר סיפר: "ידענו שאנשים מצפים מאיתנו לסאונד מסוים, אבל היינו מוזיקאים - רצינו לנסות דברים חדשים ולצאת מאזור הנוחות שלנו". למרות הביקורות, התקליט הוכיח שגראנד פ'אנק מסוגלים לשרוד את המעבר מאמצע שנות השבעים המוקדמות לתקופה מלוטשת יותר. ברואר סיכם את זה בצורה הטובה ביותר: "זה היה על להראות לעולם שאנחנו לא רק דבר אחד - אנחנו יכולים להתמתח, ליהנות, ועדיין לעשות מוזיקה מטלטלת".

אז בואו נראה מה היה בזמנו לרולינג סטון לכתוב על זה. בשביל זה צללתי לארכיונים והנה התשובה:

"עד כה, המפיקים עשו את ההבדל עבור גראנד פ'אנק. זוהי דרך ארוכה מימי ההפקה של טרי נייט, שהפך את האלבומים המוקדמים של הלהקה לכמעט בלתי ניתנים להאזנה, ואל הברק ההדוק שהטיל טוד ראנדגרן על התקליט WE'RE AN AMERICAN BAND - עדיין אלבומם הנגיש ביותר מבחינה אוניברסלית.

זה עידן המפיקים, הם אומרים לנו, אז המפיק הנוכחי, ג'ימי איינר, משתתף באור הזרקורים. כמפיק/יוצר, איינר מציג סתירות של טעם וגישה. מאז 1972, הוא ולהקת ה-RASPBERRIES יצרו כמה יצירות מופת של הפקה. אבל במהלך אותה תקופה היה לו לקוח גדול נוסף עם להקת רוק-נשיפה בשם LIGHTHOUSE, ספקית של ג'אז-רוק לא מנוהל שנמצא הרחק מסגנון הפופ הפריך של הראספבריז. LIGHTHOUSE נשארה מיזם מפוקפק.

הרוק הפשטני והכבד של גראנד פ'אנק מציג אתגר מסוג אחר עבור איינר. ההפקה דלילה בסטנדרטים שלו (אם כי די מפוארת עבור גראנד פ'אנק), כשפה ושם יש חיקוי של להקת שיקגו או LIGHTHOUSE- הדבר האחרון שמישהו ירצה לשמוע מגראנד פ'אנק. כמה כלי קשת נעימים מופיעים בשיר MEMORIES, אבל ההגזמה הווקאלית של הגיטריסט-זמר, מארק פארנר, הורסת את מצב הרוח העדין של השיר. השיר GOOD AND EVIL הוא נקודת השפל האמיתית של האלבום. הלהקה צריכה להשאיר את ההוד לאלו שעושים את זה עם מגע של קלאסה, כמו ד"ר ג'ון. אבל יש פה גם הדגשת שורשי הלהקה - ואלו מסבירים את החוזקות המשמעותיות של האלבום.

ההשפעות המקוריות של גראנד פ'אנק היו ממוזיקת הנשמה של שנות הסיקסטיז והשיר הטוב ביותר של הלהקה פה הוא בסינגל-להיט, SOME KIND OF WONDERFUL, עותק מרשים מחדש של הסינגל משנת 1967 של SOUL BROTHERS SIX. הלהקה נופלת בהרבה מהעוצמה הווקאלית של המקור, אבל אין עוררין על הכוח בפעימת הבס המופשטת עד העצם ובעבודת התופים.

למרות שהתקליט החדש פגום ולא עקבי, הקטעים הטובים ביותר מבשרים על תחומים חדשים בהישגים של הלהקה. ולמרות שכל מפיק השפיע עליהם, אולי הגיע הזמן להדגיש את ההישגים של הלהקה עצמה".

החודש, דצמבר בשנת 1971 (לא ידוע בדיוק באיזה יום), יצא תקליט חדש לקרול קינג ושמו MUSIC. אחרי תקליט מצליח באופן מסחרר, שיצא לפני כן באותה שנה – הציפייה הייתה גבוהה מדי לתקליט ההמשך הזה.

שנת 1971 הייתה השנה שבה קרול קינג לא רק שלטה במצעדים, אלא עיצבה מחדש את התודעה המוזיקלית של דור שלם. התקליט TAPESTRY, שיצא מוקדם יותר באותה שנה, הפך בן רגע לרב מכר אדיר, מפלצת מכירות שבלעה כל מה שעמד בדרכה. השירים בו הפכו להמנונים של התבוננות פנימית וחוסן רגשי, והם נוגנו בכל בית ובכל מקלט רדיו. קרול קינג הייתה באותם רגעים בשיא הקריירה שלה, וההצלחה של התקליט ההוא הייתה כל כך מכריעה, שכל מה שקינג הוציאה לאחר מכן קיבל מיד השוואה בלתי נמנעת עם יצירת המופת ההיא. הציפיות היו בשמיים, והעולם עצר את נשימתו כדי לראות מה תעשה מלכת הפופ-רוק הרך בהמשך.

ואז, בדצמבר של אותה שנה עמוסה, כשעדיין לא נרגענו מהסיבוב הקודם, נחת על המדפים התקליט החדש שקיבל את השם הפשוט והישיר MUSIC. העטיפה הציגה תמונה פסטורלית, אבל המבקרים כבר השחיזו סכינים. המפיק לו אדלר, האיש שידע דבר או שניים על יצירת להיטים, שמר על הצוות המנצח שכלל את הנגנים המעולים דני קורצ'מר וראס קונקל, ואפילו ג'יימס טיילור קפץ לנגן גיטרה ולעשות קולות רקע. אבל האם זה הספיק כדי לשחזר את הקסם?

קרול קינג בספרה התייחסה לסוגיה הזו בדיוק: "אנשים שואלים אותי, לעתים קרובות, אם אני התאכזבתי כשהאלבומים שבאו אחרי TAPESTRY לא הצליחו. חלקם סקפטיים כשאני אומרת לא. מעולם לא ציפיתי ש-TAPESTRY יצליח כך, ולא ראיתי שום סיבה לצפות לרמת ההצלחה הזו בהמשך. פשוט שמחתי שיכולתי להמשיך לכתוב, להקליט וליצור תוך הנאה מחיים נורמליים".

למרות הצניעות האופיינית הזו, הנתונים היבשים סיפרו סיפור של הצלחה מסחררת בפני עצמה. ברור שהתקליט הזה הצליח להימכר היטב כשיצא, וזכה למעמד מכובד של פלטינה. הוא אפילו זינק היישר אל המקום הראשון במצעד האמריקאי ושהה שם שלושה שבועות רצופים, הישג שכל אמן אחר היה חולם עליו בלילה. עם זאת, לכולם היה ברור ש-MUSIC לא נועד להשיג את אותה השפעה תרבותית מונומנטלית כמו קודמו. הפעם לא יצאו מתקליט זה להיטים ברורים וחוצי גבולות כמו שהיו בעבר. השיר SWEET SEASONS אמנם הצליח להשתחל לעשירייה הראשונה, והשיר IT'S GOING TO TAKE SOME TIME הפך ללהיט ענק רק כשהצמד הקרפנטרס ביצע אותו מאוחר יותר, אבל התחושה הכללית הייתה רגועה יותר.

עם זאת, MUSIC התנגד להיות רק שכפול חיוור של הצלחתה הקודמת של קינג. במקום ללכת על בטוח, קרול בחרה לגוון. התקליט שיקף אמנית מתבגרת שמוכנה להתנסות בצלילים ובנושאים ליריים שונים. ניתן היה לשמוע בו השפעות ג'אזיות יותר, שימוש בכלי נשיפה ועיבודים מורכבים יותר שהעניקו ליצירה עומק חדש, כמו בשיר הפתיחה BROTHER BROTHER. החלטה זו, למרות שהייתה ראויה לשבח מבחינה אמנותית, פירושה מכירות פחות טובות בהשוואה לטירוף של תחילת השנה. זה היה רגע שבו הציפיות המסחריות והיושרה האמנותית הצטלבו, וקינג בחרה בדבר השני ללא היסוס. היא העדיפה את האמת המוזיקלית שלה על פני נוסחאות בדוקות.

בשנים שחלפו מאז יציאתו, MUSIC הוערך מחדש כפנינה אמיתית וכפריט משמעותי בדיסקוגרפיה של קרול קינג. הוא מייצג אמנית בשיא כוחותיה, שבוחרת לצמוח ולא לקפוא מול הצלחה עצומה. זהו תקליט חם, אינטימי ובוגר, שהוכיח שקרול קינג היא הרבה יותר מסתם יוצרת של להיט אחד ענק, אלא מוזיקאית מחוננת שיודעת לנווט את הספינה שלה גם כשהים סוער מציפיות.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "מי שלא הצליח לעקוב אחר אלבום שנמכר בארבעה מיליון עותקים עם אלבום דומה מאוד יצטרך להיות או טיפש או בוב דילן. גם קרול קינג אינה טיפשה, והאלבום החדש שלה הולך בזהירות בעקבות TAPESTRY. רוח המוזיקה שלה נשארת חמה וחזקה, המילים שלה עדיין נושאות מסרים אישיים של חברות ונאמנות, ואותם מוזיקאים מנגנים מאחוריה. למרות הדמיון בין שני האלבומים, השירים בתקליט החדש אינם חביבים באופן מיידי ולאלבום החדש אין את חוש הסגנון הבטוח והמאוחד של קודמו.

קרול קינג היא הבלתי מושפעת מבין כוכבי הפופ הלבנים שלנו - שחורה בניסוח שלה, בתחושת השירים שהיא מלחינה ובאהבתה העמוקה לרית'ם אנד בלוז. אז זה מתאים שהיא משיקה את האלבום עם BROTHER BROTHER, שיר שנראה כתגובה שלה ל"שיר WHAT`S GOIN` ON של מרווין גאי. קרול מעוררת את התחושה המוזיקלית של השיר של מרווין עם בונגוס וקול מתחנן. השיר הזה, הכי טוב באלבום החדש, הוא דוגמה מושלמת לווינטג' קרול. התקדמות האקורדים מסודרת באופן אופייני, הגיוני, משכנע ובלתי נשכח – וזה מסמן אותו כלהיט פופ.

הבעיה העיקרית באלבום היא חולשת להקת הליווי. התקליט הקודם היה מעוטר בעשרות נגיעות אינסטרומנטליות עדינות שהופיעו בהאזנות חוזרות ונשנות והפכו את התקליט לעמיד יותר. אף פעם לא באמת שמתי לב לכלי הקשת בשיר YOU’VE GOT A FRIEND עד שניגנתי את האלבום חמש פעמים. באלבום החדש הכוונה האינטימית נשארה אבל המשמעת נעלמה. התקליט הקודם יצר אשליה של פשטות בעוד שחלק גדול מהליווי בתקליט החדש הוא פשוט וזהו. נראה שהלהקה שלה ממציאה את העיבודים על המקום. צ'ארלס לארקי מנגן שורות בס מעניינות ועסוקות וג'ואל אובריאן מתאים לתופים, אבל דני קוטץ' מספק תפקידי גיטרה צולעים בעקביות. שוב, השירים של קרול זועקים לעבודה של גיטריסט סשנים נהדר. למעשה, לאלבום החדש יש תחתית יפה אבל כמעט ללא אמצע, מכיוון שהפסנתר של קרול נדחק משום מה לרקע.

לאורך האלבום יש מחוות מאולצות בתזמור, כאילו הגרסאות האלה היו רק הדגמות למעבד שיעשה את הדבר כמו שצריך. ברור שיש גם רגעים טובים פה, אך האלבום ממש אינו מושלם. האלבום הזה עשיר ברגש וגם בלחן, ובהשקפה הכמעט אנציקלופדית שלו על ידידות הוא עולה על רוב המוזיקה הפופולרית. אין עוררין על ערך התוכן, רק על תוקף הסגנון. כעת על קרול לבחור בין פשטות למורכבות, בין פסנתר לבין תזמורת בקנה מידה מלא. דרך האמצע שבה היא עומדת כעת לא מספיק טובה עבורה וככל שהיא תתקדם יותר כך טוב יותר. בינתיים, קרול קינג ממשיכה להיות מהכישרונות האישיים המרכזיים במוזיקת הפופ כיום".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים