top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בדצמבר בעולם הרוק

עודכן: 16 בדצמ׳ 2023


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-6 בדצמבר (6.12) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "הפעם הראשונה שבה התוודעתי לפוטנציאל של מה שאתה יכול לעשות על הבמה הייתה דרך להקת המי. הרעיון של ניפוץ מכשירים היה כל כך מעבר להבנתי. למה שמישהו ירצה לקחת את הגיטרה שלו ולשבור אותה? זה אומר שאתה צריך ללכת לקנות גיטרה אחרת. אבל התחברתי לזה כי זה היה תיאטרון. היה גם ג'ימי הנדריקס. הרעיון, שהאיש השחור הזה יכול לעשות את מה שהוא עשה מול קהל לבן, היה מדהים. אני זוכר שהראיתי תמונות של הנדריקס לכמה מחבריי לכיתה בחטיבת הביניים, חברים שחורים לכיתה, והם צחקו. הם מעולם לא ראו מישהו כל כך מצחיק. אבל אני חושב שזה היה אדי קוקראן שבאמת הדליק אותי. אני זוכר כשהייתי בן חמש, שש וראיתי את אדי קוקראן. הוא היה הרבה יותר מסקרן מכל אחד אחר, וכנראה בגלל שיערו הבלונדיני... היי, כשהביטלס יצאו, אנשים גם צחקו עליהם. אני לא חושב שאתה יכול להוביל מצעד מבלי שאנשים יביטו בך. הרעיון של להקת קיס היה לקחת סוג כזה של חשיבה לצעד הבא הטבעי שלה... בתחילה, קידמנו את עצמנו. היינו שוכרים אולם נשפים, לעתים קרובות במלון דיפלומט בניו יורק, שהיה מלון לזונות ונרקומנים ברחוב 43, ליד ברודווי. אף מועדון אחר לא היה לוקח אותנו בגלל איך שנראינו וכמה חזק שניגנו. לא היינו מוכנים להתפשר, וכתוצאה מכך רוב המקומות לא קיבלו אותנו לעבודה... אחרי שניל בוגרט החתים אותנו, בילינו שנה בערך בלחמם אמנים אחרים ובכל פעם שיצאנו לבמה, אנשים צחקו וגיחכו. אבל כשהתחלנו לנגן, הקהל השתגע. מכאן ואילך היה הרבה יותר כבוד. הפכנו להיות כמו הכומר אייק עם מגברי מארשל... אני זוכר שפעם אחת ההורים שלי באו לראות אותנו במדיסון סקוור גארדן, ושם אני על הבמה מנגן ל-18,000 איש, ואני לובש טייץ ונועל נעלי עקב ומנגן עם גיטרה בין הרגליים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, ההורים שלי סופגים את זה'. הם צופים ב-18,000 אנשים שצופים בבן שלהם, והבן שלהם באיפור ונעלי עקב. זה מתכון בדוק להתקף לב. מאוחר יותר, אבי אמר לי: 'אני לא מאמין. באמת עשית את זה. באמת הצלחת'. אמרתי לו, 'אמרתי לך שאצליח'... אבל עדיין הייתי הילד שלהם מקווינס שלמד את ההבדל בין מה שבנות נחמדות עושות למה שבנות רעות עושות. לימדו אותי נימוסים ואז אני יוצא להופעות, אנחנו מסיימים הופעה, חוזרים למלון, ויש תור של נשים שמחכות מחוץ לדלת שלי... לא ידעתי איך להתמודד עם זה. זה היה כל כך בוטה. העובדה שמישהי התקשרה לחדר שלך ואמרה, 'היי, מה אתה עושה?' והייתי אומר, 'אה, טוב, יש לי מישהי בחדר שלי' והיא הייתה אומרת, 'בסדר, אני אחכה בלובי. תודיע לי כשתסיים'. לא חונכתי ככה. למעשה, לקח לי הרבה זמן להתרגל לזה" (פול סטנלי, מלהקת קיס)


ב-6 בדצמבר בשנת 1965 יצא בארה"ב אלבומה השני של להקת הבירדס ושמו TURN TURN TURN.


באלבום זה יש שירים מקוריים לצד שירים שנכתבו על ידי אחרים, שמבוצעים ברמה גבוהה מאד (עם קולות הרמוניים שהפכו מאז מודל לחיקוי). הגיטרה החשמלית, בעלת תריסר המיתרים של ג'ים מגווין, בולטת גם כאן ולטובה.


אבל הקלטת האלבום לא הייתה חפה ממתחים, כשכמה מחברי הלהקה הביעו רגשות טינה כלפי יחסי העבודה ההדוקים שהחלו להיווצר בין מגווין למפיק טרי מלצ'ר. גיטריסט הקצב, דיוויד קרוסבי, היה קולני במיוחד באי ההסכמה שלו, מכיוון שהוא הרגיש שמגווין ומלצ'ר (יחד עם מנהל הלהקה) קשרו קשר להרחיק את שיריו מהאלבום. מתח התפתח גם בין כותב השירים הראשי של הלהקה, ג'ין קלארק, לבין שאר חברי הבירדס עקב רמת ההכנסה הגבוהה יותר שהוא קיבל מכתיבת השירים שלו. זה גרם לכך שקלארק הפך יותר ויותר מבודד בתוך הלהקה וחלק מהשירים הטובים ביותר שלו נדחקו לצד ב' של תקליטון או נותרו ללא פרסום. בסופו של דבר, הטינה הזו תהיה גורם בולט לעזיבתו את הלהקה בתחילת 1966. מקור נוסף לסכסוך היה מאבק הכוחות שהתפתח בין טרי מלצ'ר ומנהל הלהקה, שהיו לו שאיפות להפיק את הלהקה בעצמו, מה שהוביל לביקורתיות יתר מצדו על עבודת ההפקה של מלצ'ר והגיע לשיא בפיטוריו של מלצ'ר בעקבות השלמת האלבום.

עטיפת האלבום התכולה באה עם צילום של גאי וובסטר בסטודיו הצילום שלו ששכן בבוורלי הילס. דרק טיילור, שניהל אז את הלהקה, היה אחראי לכתיבת המילים בגב העטיפה. המוצר נחל הצלחה במצעדי המכירות כשהגיע בארה"ב למקום ה-17 ובאנגליה למקום ה-11.


שיר הנושא של האלבום הפך ללהיט. עיתון בילבורד ציין בביקורתו על התקליטון עם השיר כי הוא מבוצע בטעם טוב וכבוד רב, ביחד עם קצב רקיד.


עיתון הניו יורק טיימס בביקורתו על האלבום בזמנו: "זה לא אלבום חזק כמו אלבום הבכורה, אך עדיין הוא מציג תמונה אפקטיבית של הפולק-רוק".


מגווין אמר באותה שנה: ״הביטלס יצאו לאור ושינו את כל המשחק עבורי. גיליתי נישה ברורה אליה התנקזו הביטלס עם בוב דילן. אם תיקח את לנון ואת דילן ותערבב אותם יחדיו - תגלה דבר שלא נעשה קודם לכן״.

בעיתון "עולם הקולנוע" הישראלי נכתב אז על "להקת הציפורים": "המפתיע ביותר בלהקת הציפורים, שלהיטה 'איש הטמבורין' נכנס זה עתה למצעד הפזמונים של גלי צה"ל ועולה במהירות מסחררת, היא העובדה שלהקה זו נוסדה בלוס אנג'לס לפני פחות משנה. חמשת חבריה מצוידים בידע ובנסיון משל עצמם. אחד מהם היה חבר בלהקת ב'ניו קריסטי מינסטרלס' הידועה והמצליחה. אחר היה מנהיג להקת ה'בלוגראס' ואילו שלישי ניגן בגיטרה מובילה בלהקת הליווי של בובי דארין. הרושם שמשאירה להקה זו בהופעה חיה הוא רב".


ב-6 בדצמבר בשנת 1975 פורסמה ברקורד מירור הבריטי ביקורת על התקליט FACE THE MUSIC של להקת אי.אל.או.


כך נכתב: "מדוע המוזיקה של ג'ף לין לא נשמעת מקורית? בסדר, הביטלס היו מאסטרים בגניבות מוזיקליות אבל אי.אל.או לוקחת את זה בהגזמה עם העתקת צליל הביטלס. רק השיר EVIL WOMAN מצדיק את התקליט ושאר שבעת השירים מותירים תחושה מעצבנת שכבר היית במקום הזה בעבר".


ב-6 בדצמבר בשנת 1975 עלה לכותרות הכומר צ'ארלס בויקלין, מפלורידה, כשאירגן ארוע לשריפת תקליטיהם של אלטון ג'ון, הרולינג סטונס ועוד.


בויקלין טען שאלטון הוא החטא בהתגלמותו. הסיבה שלו לכך היא ששמע על סקר מקומי שמצא כי 984 מתוך 1,000 אימהות לא נשואות האזינו למוזיקת רוק בזמן שקיימו יחסי מין. הוא לא הצליח להגיד לעיתונאים הסקרנים היכן שמע את נתוני הסקר הזה אך טען שהקצב של המוזיקה גורם לבעיות: "יש קצב בגוף שלנו וכשאנו שומעים קצב דומה, זה גורם לתגובה. הרבה מזה יכול להשפיע עליכם בדרך הרעה".



ב-6 בדצמבר נדם ליבו של רוי אורביסון, בן ה-52. הזמר בעל קול הקטיפה הכובש והלהיטים הנצחיים.


הוא היה אחד הזמרים הנערצים על הביטלס. כשהם הופיעו לצידו בשנת 1963, ברחבי אנגליה, הם נדהמו מנוכחותו הבימתית הכובשת שבמרכזה קול אחד ברור. THE BIG O, כינה אותו ג'ורג' האריסון שהפך בהמשך הדרך לאחר מחבריו הטובים ביותר. דמותו נראתה צנועה וחייכנית, כשלעיניו בדרך כלל משקפי שמש, שיצרו עבורו את הדמות המיסתורית. גם מאחורי אותם משקפיים נותר אורביסון כמיסתורין, שהצלחותיו הכבירות הלכו יד ביד עם אסונותיו הנוראיים.


אורביסון היה ידוע בתחילת דרכו בעיקר כזמר ששר שירי בלדות. אחת מהן הייתה IT'S OVER שכבשה לבבות רבים בעוד ליבו שלו היה שבור מהידיעה שנחתה עליו, שאשתו קלודט פיתחה רומן עם חבר של המשפחה. את השיר הוא כתב עם שותפו החדש ליצירה, ביל דיס, את השיר שאחריו התגרש רוי ופנה להתנחם בהופעותיו הרבות. על הבמה הצליח להדביק ולו לזמן קצר את ליבו השבור. לאן הולכים מפה? מה יהיה עם הילדים? מחשבות לא הפסיקו לנקר בו והקלטותיו מאותו זמן מסגירות את מצב רוחו. עם זאת, הוא סירב לשקף בפני העולם את דמות הקורבן.


השניים הצליחו לאחות את השברים ולהשלים, כשקלודט מעניקה לרוי את ההשראה לכתיבת שיר קצבי, "הו אישה יפה". השיר החושני הזה זיכה אותו במקום הראשון במצעדים. השניים נישאו בשנית אבל האהבה שניצתה מחדש קיבלה תפנית איומה ב-6 ביוני 1966.


ביום זה רכבה קלודט באופנוע לצד אופנוע בו רכב בעלה, בכבישים של טנסי. לא הרחק מהבית אותו הם בנו. לפתע הגיח נהג משאית מכיוון לא צפוי וקלודט המופתעת התנגשה בו. רוי אורביסון חש מהר אליה אך נאלץ לראות את אשתו בת ה-25 כשהיא נושמת את נשימותיה האחרונות בזרועותיו ומותירה אותו לבד עם שלושה ילדים קטנים ולב מרוסק.


באותה תקופה חתם רוי אורביסון לחברת תקליטים גדולה יותר, MGM, שדרשה ממנו להקליט שירים לפי משקל. לא פעם הוא מצא את עצמו חוזר מסיבוב הופעות ועל כתפיו הדרישה לספק שירים חדשים. אורביסון: "בתחילה הציגה לי החברה הזו מצג של גנים ושושנים ופיתתה אותי עם המון כסף, אבל המעבר לא היה כזה חלק. השירים שהקלטתי לה אז היו בסדר אך לא משמעותיים. הייתי חייב להקליט המון שירים לצד בעיות אישיות שהיו לי אז. שנת 1968 הייתה שנה מאד קשה עבורי".


הקושי הרב שנפל עליו באותה שנה היה עם מות שני ילדיו הגדולים בשריפה שפרצה בביתו. בספטמבר 1968 פרצה דליקה בביתו של אורביסון, שגבתה את חייהם של רוי וטוני. היה זה שכנו הקרוב, הזמר ג'וני קאש, שראה את הלהבות ומיהר להזעיק את מכבי האש. אורביסון שהה אז באנגליה והוריו, שהיו בבית ושמרו על הילדים, הצליחו להימלט מהזירה הבוערת כשרק נכדם הקטן בזרועותיהם.


למרבה ההפתעה, הצליח אורביסון להתאושש יחסית מהר מטרגדיה זו ומצא אהבה חדשה; ברברה וולהונר, אותה פגש לראשונה בדיסקוטק בלידס, במרץ 1969. ליבו כבר לא היה מסור למוזיקה והוא חש שהפך לזמר של הגל הישן והמיושן. אורביסון לעיתון NME: "כשהסיקסטיז הפכו להיות סבנטיז, החלטתי לא להיכנע ופשוט עמדתי שם בשטח כמו עץ. נתתי לכל הרוחות לנשוב מסביבי עד שהצלחתי ללבלב שוב".


את השעון אני מזיז עתה זמן רב קדימה אל שנות השמונים המאוחרות. אורביסון חווה אז קאמבק אדיר עם אלבום סולו, שהפיק לו ג'ף לין, ובו הלהיט YOU GOT IT. הוא גם הפך חבר במועדון המוזיקלי האקסקלוסיבי שנקרא הטראוולינג ווילבריז, בו השתתפו גם לין, ג'ורג' האריסון, טום פטי ובוב דילן. האלבום הראשון שיצא להם הפך להיות רב מכר גדול.


אורביסון חזר לנאשוויל ב-6 בדצמבר 1988 כדי לבקר את אמו ואת בנו ווסלי. אחרי שעת אחר צהריים מהנה בה הטיס עם הבן מודלים של אווירונים בחלל הפתוח, הוא החל לחוש כאבים חדים בחזהו. הוא לא מיהר אל בית החולים ובשעת מאוחרת מצא אותו בנו כשהוא מחוסר הכרה ושוכב על רצפת חדר האמבטיה. הוא הובהל לבית החולים אך בשעה 23:54 נקבע מותו, בגיל 52 בלבד.


עבור רבים היה זה הלם מוחלט, כי אורביסון בדיוק היה בתהליך של פריצה מחודשת כאמן סולו. קולו נשאר מתוק וברור כבימי עבר והקהל הצעיר התאהב בדמותו. בניגוד לאלביס פרסלי שמת בחשיכה אישית מוחלטת, דווקא מותו של אורביסון היה כשהוא מוצף באור והעולם מחבק אותו. האלבום החדש שלו, MYSTERY GIRL, הושלם זמן קצר לפני מותו ויצא לאור בינואר 1989.


בשנת 1990 יצא הסרט "אישה יפה" (עם ג'וליה רוברטס וריצ'רד גיר) שהפך להיות שובר קופות היסטרי. קולו של אורביסון נשמע שר בו את שיר הנושא ומה חבל שהוא לא זכה לראות את ההצלחה הזו בחייו. ועדיין, הוא מת מאושר ושליו, לאחר הטרגדיות האיומות שטילטלו את חייו.


ובאופן מצמרר, אשתו השניה של אורביסון, ברברה, מתה ב-6 בדצמבר בשנת 2011.


ב-6 בדצמבר בשנת 1968 יצא תקליט לרולינג סטונס, שהחזיר אותה אל קו הישר אחרי תקליט פסיכדלי שרבים לא הבינו מדוע הוא (ואני מאד אוהב אותו...). אז שם התקליט החדש הוא BEGGARS BANQUET.


בתחילת אותה שנה הייתה הלהקה במצב לא קל של מאבקים. השנה שלפני כן הייתה שטופת פסיכודליה בריטית, אך עבור הלהקה הייתה זו שנה של הישרדות, המשטרה רדפה אחרי שלושה מהם (מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ובריאן ג'ונס) ועיערה לחלוטין את בטחונם. התקליט שיצא בסוף אותה שנה נראה בזמנו כסוף הדרך של הסטונס. להקות אחרות, במצב שכזה, היו מסיימות אז את הקריירה שלהן, אבל המצוקה הובילה לתקופה יצירתית ביותר בסטונס, שהחליטו לחשב את המסלול מחדש. האפקטים האולפניים ההזייתיים פינו את מקומם להפקה שורשית בניחוחות רוק מחוספס, קאנטרי ובלוז.


במאי 1968 יצאה סנונית ראשונה מהסטונס החדשים, בצורת התקליטון 'ג'ק פלאש המקפץ'. השיר הפך לראשון שלהם, מזה שנתיים, שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, בעוד שהדי מהפכת הסטודנטים בצרפת השתלבו היטב. זו הייתה שנה מלאה בכעס, אלימות, מרירות וגם רציחות משמעותיות, כדוגמת מרטין לות'ר קינג ובובי קנדי. זו שנה בה נשברו חלומות רבים והסטונס, שלא עסקו עד כה בפוליטיקה, לא יכלו יותר להישאר בצד. הבסיסט ביל ווימן: "כולנו ידענו כי אנו חייבים אז לחזור לשורשים ולהתחיל מחדש". לתהליך היצירה הובא מפיק חדש ושמו ג'ימי מילר, שניווט את הספינה למקום מלהיב, בעוד בריאן ג'ונס, שעד אז היה כוח מוזיקלי חשוב בה, החל להתאייד הצידה כשהוא מסטול רוב הזמן.


מילר סיפר: "אני חושב שהתקליט ההוא של הסטונס שיקף תקופה קשה בחיי הלהקה. אני מעריץ אותם מזה שנים אבל אני מודה שלא אהבתי את התקליט הזה. שמעתי חלקים ממנו ולא התלהבתי. מיק פנה אליי וביקש שאבוא ואנסה לאחד אותם מוזיקלית. ללהקה הזו יש פרצי גאונות. נראה לי שאחד מהם הולך לבוא ממש בקרוב. הושפעתי רבות מהסטונס ומה שעשיתי לספנסר דייויס גרופ היה כתוצאה מכך. עם זאת, אני לא יכול לדחוק בסטונס להביא תוצרת. הם עובדים בקצב משלהם. דד ליינים אינם מעניינים אותם. חשוב להם לעבוד מבלי שיפריעו להם. התפקיד שלי הוא כמו מורה בכיתה מול תלמידים. הרעיון הוא לעזור להם אך לא לשלוט בהם".


ב-17 במרץ נערכה בלונדון הפגנה גדולה נגד מלחמת ויאטנם, שסערה אז. ג'אגר נכח בה וכתב לאחר מכן את השיר STREET FIGHTING MAN, שצליל הגיטרה החורקני שלו (שנוצר מחיבור הגיטרה של ריצ'רדס לטייפ ישן) הוביל את האווירה הלא נעימה. שיר זה הוחרם לשידור במספר תחנות רדיו בארה"ב והסיבה ברורה, כשבשיקגו נערכה הפיכה, בעת ועידה דמוקרטית שהתאספה שם. שיר זה פתח את צדו השני של התקליט של הסטונס, כך שאי אפשר להתעלם ממנו.


אבל פתיחת הצד הראשון היא אולי המשמעותית ביותר בתקליט זה, עם השיר 'סימפטיה לשטן'. במקור נכתב השיר כבלדה בסגנון בוב דילן, שהלכה והתפתחה, עד שהגיעה למקצב הריתמי השבטי שבה. את תהליך בניית השיר אפשר לראות בסרט, שצולם אז על ידי הבמאי הצרפתי, ז'אן לוק גודאר, שהציב את מצלמותיו באולפני 'אולימפיק', שם עבדה הלהקה. המפיק ג'ימי מילר: "עבדנו על השיר 'סימפטיה לשטן' בלילה לפני שרוברט קנדי נורה למוות (5 ביוני) ונאלצנו לשנות כמה מהמילים בשיר בגלל זה".


ההתנקשות בבובי קנדי האיצה את קצב השיר והוסיפה קולות רקע היפנוטיים. ג'אגר, שעד כה שר 'מי הרג את קנדי?' שינה את המשפט ל- WHO KILLED THE KENNEDYS. הפסנתר של ניקי הופקינס מוסיף תבלין, שהפך את השיר לאחד משיאי הפסקול של אותה שנה. זו הייתה שנה של התגלות יצירתית מטעם הסטונס, שהציבה אותה בחזרה בחוד החנית.


אך לרוע המזל, עיצוב העטיפה המקורי, שבו נראתה אסלת שירותים ומעליה כתובות גראפיטי רבות, חלקן עם ציורי עירום, נפסלה על ידי חברת התקליטים. ג'אגר, שתיכנו כי האלבום ייצא ביום הולדתו, ב-26 ביולי, רתח מזעם כשנאלץ לראות כיצד רומסים את הקונספט שלו ודוחים את הוצאתו.



הנה ציר הזמן של תהליך העטיפה:


ב-1 ביוני מסר ג'אגר למלודי מייקר: "אני מקווה שהאלבום החדש ייצא לאור ביום הולדתי".


ב-6 ביולי דיווח הרולינג סטון: "שם האלבום הבא יהיה 'משתה קבצנים', כפי שמסר ג'אגר בלונדון". בארי פיינשטיין הוא שצילם את תמונת האסלה בשירותי סוכנות מכוניות בלוס אנג'לס. בתחילת אוגוסט נמסר ללהקה מטעם חברת התקליטים כי העטיפה עם האסלה לא ראויה. בינתיים מסר עיתון NME (ב-10 באוגוסט) כי "האלבום החדש של הסטונס הושלם ואמור לצאת באמצע ספטמבר".


אבל ב-7 בספטמבר מסר דובר מטעם הלהקה: "אין עדיין תאריך לצאת האלבום. זה יכול להיות בחג המולד".



עיתון טיים פירסם ב-11 באוגוסט: "הסטונס רמזו שהעטיפה לאלבומם החדש תגרום לעטיפת האסלה להיראות חמודה ותו לא בהשוואה. נושא העטיפה החלופית יהיה האפיפיור". הדיילי מייל פירסם ב-30 באוקטובר: הסטונס הפסידו במאבק לשמירת האסלה כעטיפת אלבומם הבא. עכשיו עוצבה עטיפה חדשה שבאה כעיצוב של הזמנה למסיבה".


בינתיים, עם כל הקרב הזה על העטיפה, יצא האלבום הלבן הכפול של הביטלס והסטונס, שרצו להוציא את אלבומם קודם לכן, נאלצו לראות כיצד הוא יוצא עם עטיפה בהירה וכיתוב שם הלהקה. רבים טענו אז כי שוב הסטונס חיקו פה, בעיצוב העטיפה, את הביטלס.



בעיתון NME נכתב אז בביקורת: "אני כל הזמן משנה את דעתי בנוגע לתקליט הזה. בפעם הראשונה שהקשבתי לו, חשבתי כי הוא נהדר. אתמול חשבתי כי הוא טוב והיום אני חושב שהוא יותר מרק טוב". עיתון 'דיסק' הבריטי: "התקליט הזה יעמוד בגאווה כדבר הטוב ביותר שהסטונס עשו עד כה. מיק נשמע פה כקוטף כותנה בשנות השישים שלו ולא כצרחן ההוא שלא קיבל סיפוק".


השיקגו סאן טיימס פרסם בינואר 1969: "הסטונס שיחררו את התקליט המחוספס והיהיר ביותר שלהם עד כה - וזה יפהפה!". באינטרנשיונל טיימס פורסם: "האלבום הזה לביטלס הוא כמו ריאליזם לאקספרסיוניזם".


גם הרולינג סטון יצא מגדרו אך גם הסביר את בעיית המצב שנוצרה עם כניעת הסטונס לחברת התקליטים: "הרוק'נ'רול על פני השטח משתנה בקצב מדהים. השפעתה של דמות כמו המהארישי יכולה להופיע ולהיעלם תוך חודשים ספורים. דיבורים על רוק'נ'רול מיושן מוצאים את עצמם מתים לפני שהם מתחילים. עם זאת, יש דברים שנשארו, בעוד שאחרים שומרים מספיק על האני הקודם שלהם, כך שההיגיון של הצמיחה שלהם לפחות הופך את עצמו לברור. דוגמה למי שלא משתנה היא אלביס פרסלי. ספיישל הטלוויזיה האחרון שלו היה עדות לחיוניות הסגנון המקורי שלו. כמה כוכבי רוק של היום יוכלו, בעוד עשר שנים, לעשות שעה משירי 1968 ולעורר אותה לחיים כחוויה עכשווית? פרסלי במיטבו הוא נצחי בערך כמו שרוק'נ'רול יכול אי פעם להיות.


הרולינג סטונס משתנים ללא הרף אבל מתחת לשינויים הם נשארים הרשמיים ביותר מבין להקות הרוק. האלבומים הרצופים שלהם היו הרחבות מתמשכות של הגישה שלהם, ולא הגדרות מחדש קיצוניות, כפי שקורה לעתים קרובות כל כך עם הביטלס. הסטונס כל הזמן נולדים מחדש, אבל איכשהו התינוק תמיד נראה כמו הוריו.


במובנים רבים, שנת 1968 הפכה לעוד אחת מאותן שנות תחיית הבלוז. למרבה השמחה, הסטונס מעולם לא הסתבכו בפוריטניות שהרסה כל כך הרבה מלהקות הבלוז האנגליות. הם היו מההתחלה להקת רוק'נ'רול-בלוז. הם אולי חיקו את סלים הארפו, תו אחר תו, קית' ריצ'רדס אולי ניגן צלילים בסגנון של צ'אק ברי במשך שלושה רבעים מהאלבום הראשון שלהם, אבל זה תמיד נשמע כמו רוק'נ'רול: רועש ומתכתי ובסטייל.


מאז אותה התחלה ניסו הסטונס הרבה דברים: יהירות, סאטירה, פרשנות חברתית, פסיכדליה, זימה, שירי אהבה ועוד. נראה היה שכל שלב נובע באופן טבעי מזה שקדם לו ואף אחד מהשלבים שלהם מעולם לא שינה את זהותם כלהקה. אז משתה הקבצנים של הסטונס מנסה להשלים עם אלימות בצורה מפורשת יותר מבעבר ובכך נאלץ להתייחס לנושא הפוליטיקה. התוצאה היא ההצהרה המתוחכמת והמשמעותית ביותר שאנו יכולים לצפות לשמוע בנוגע לשני הנושאים - אלימות ופוליטיקה - שכנראה ישלטו בעולם הרוק של 1969.


פוליטיקה לא הייתה אופנתית מאז שדילן עזב אותה בקרב מוזיקאים. מוזיקאי רוק עשו מעט מאוד מחאה. מחאה היא סימן היכר של הליברל. זוהי פנייה למצפונו של הרוב לתקן עוול כלשהו שנגרם למיעוט. היא מניחה אמונה שניתן לעבד שינוי משמעותי בתוך המערכת. מוזיקאי רוק'נ'רול, לרוב, לא קונים את זה. הם לא לוקחים דברים כמו ממשלה ברצינות אלא אם כן הם נאלצים לעשות זאת. הם מוצאים את כל התהליך הפוליטי כמשהו שראוי לבוז. האנשים שפונים לנושאים פוליטיים במוזיקה שלהם עכשיו הם שונים. הם לא עושים את זה בתור מותרות, או מסיבות מוסריות. הם עושים את זה כי זה חלק מהחיים שלהם והם צריכים להתבטא במונחים של איך מה שקורה ברחובות משפיע על חייהם.


רגשות אישיים הופכים להיות קשורים יותר ויותר לרגשות פוליטיים ובעיות פוליטיות נעשות קשורות באופן בלתי נפרד עם אישיות. בארצות הברית, הלהקה שהצליחה להשלים עם הקשרים האלו היא MC5 . הלהקה הזו לא מוחה על שום דבר. היא נותנת פקודות. חמשת חבריה צעירים והם מחפשים דרכים צעירות לבטא את רגשותיהם. הסטונס קצת יותר מבוגרים, הם עברו הרבה יותר, הם מוזיקאים הרבה יותר טובים, והם יותר נלהבים לגבי התפקידים שלהם. אבל במובן הרחב הם חלק מאותו דבר: אין סיכוי שהם יכולים להפריד את עצמם כבני אדם ממה שקורה 'שם בחוץ'.


העטיפה המרכזית היא תיאור מושך במיוחד של הסטונס המציגים את שם האלבום. עם זאת, זה ממשיך להציק לי שהעטיפה של האלבום היא לא מה שהסטונס התכוונו, ושהסטונס נאלצו לנטוש את מה שהם התכוונו להשתמש בו במקור. הרעיון, שלמנהל חברת תקליטים צריכה להיות הזכות להגיד לסטונס מהי עטיפה שמתאימה לאלבום שלהם, הוא שערורייה. אופייני לסטונס שהם החזיקו מעמד בהתנגדותם מול העטיפה החדשה די הרבה זמן ואז נכנעו. זה פשוט לא היה שווה את הטרחה המתמשכת. עם זאת, כניעה לא פותרת את הבעיה. כל עוד חברות התקליטים מנוהלות על ידי אנשי עסקים, אמנים לעולם לא ישיגו שליטה מלאה על האופן שבו האמנות שלהם מוצגת לציבור שלהם. יש יותר מדי דיבורים רצופים לאחרונה על כוחם של מוזיקאים. אלא אם כן מוזיקאים מארגנים את עצמם בצורה יעילה יותר, ואם עיתונאים לא יתנו להם את כל התמיכה שהם יכולים, דברים כאלו יקרו שוב ושוב. התיקון הראשון מבטיח את חופש הביטוי אבל הוא לא אוסר על חברת תקליטים לצנזר את האמנים שבשליטתה באמצעות חוזה הקלטות בלעדי".



גם זה קרה ב-6 בדצמבר:


- בשנת 1969 הוכרז באנגליה שהשיר WELL ALRIGHT, בביצוע להקת BLIND FAITH, הולך לצאת כסינגל. בסוף הסינגל הזה לא יצא באנגליה אך הוא כן יצא בסקנדינביה, מערב גרמניה ובהולנד.


- בשנת 1962 הקליט בוב דילן את אחד משיריו החשובים ביותר. זה היה בסטודיו A, אולפני קולומביה בניו יורק. השיר שהוקלט היה 'גשם כבד עומד ליפול'.


- בשנת 1972 ותוך כדי קריאת עיתון הבוקר, בעודו נופש בניס, צרפת, נדהם קית ריצ'רד לגלות כי צווי מעצר הוצאו נגדו ונגד בת זוגו אז אניטה פלנברג, בגין אחזקת סמים.


- בשנת 1968 שלחה להקת CREAM את המאסטר הסופי עם שלושת קטעי האולפן שהרכיבו את האלבום האחרון שלה, GOODBYE. המאסטרים נשלחו לחברת התקליטים ATLANTIC. שלושת השירים האלה היו BADGE, DOING THAT SCRAPYARD THING ו- WHAT A BRINGDOWN.


- בשנת 1986 קרה דבר ראשון במחנה הביטלס, כשרינגו הוא החיפושית הראשונה להעניק את שמו לפרסומת, עבור מקרר יינות בשם SUN COUNTRY. מעניין כמה בקבוקי יין הוא קיבל בעבור זה. מה שכן, הקופירייטר בא עם הסלוגן THE SUN AND THE STARRS.


- בשנת 1978 ניפץ סיד וישס (הבסיסט של להקת הסקס פיסטולס) כוס יין בפרצוף אחיה של הזמרת פאטי סמית' במועדון בניו יורק. אותו אח מיהר לתבוע.


- בשנת 1968 נצבע האלבום הלבן של הביטלס בצבע זהב, כשהוכרז עליו רשמית כאלבום זהב בארה"ב.


- בשנת 1966 עבר ג'ימי הנדריקס לדירה בלונדון, ששהה בה לפני כן רינגו סטאר, בכיכר MONTAGU מס' 34. יחד עמו עברו להתגורר שם מנהלו הטרי, צ'אס צ'אנדלר וחברתו, השבדית, לוטי.


- בשנת 1978 יצא אלבום הופעה של ג'קסון בראון ושמו RUNNING ON EMPTY. אלבום זה נערך מהופעות בתחנות שונות בסיבוב הופעות הקיץ שלו. אלבומי חיים מסתמכים בדרך כלל על שירים שכבר יצאו, אבל זה כולל את כל השירים החדשים שלו, אלבום הרוק הגדול הראשון שעשה זאת.


- בשנת 2013 ולאחר אימות האותנטיות שלה בסדרת הטלוויזיה HISTORY DETECTIVES, גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר, שבוב דילן ניגן בה בהופעתו ההיסטורית בפסטיבל הפולק של ניופורט בשנת 1965, נמכרה בסכום מדהים של 965,000 דולר. הגיטרה הזו בילתה את 48 השנים הקודמות בחיק משפחתו של הטייס האישי של דילן, שלא נענה מדילן כשאמר לו שהוא מוזמן לקבל את הציוד שהשאיר מאחור.


- בשנת 2012 מת מתופף להקת SPIRIT, אד קאסידי, בגיל 89. הוא היה גם אביו החורג של גיטריסט הלהקה, רנדי קליפורניה, ועם תיפופו (כמו גם עם קרחתו הבוהקת) הוא העניק חותם מיוחד ללהקה חשובה זו, מסוף הסיקסטיז.


- בשנת 1968 יצא תקליטון חדש של להקת פינק פלויד, עם השיר POINT ME AT THE SKY. תקליטון זה לא הצליח במצעדי המכירות.



ב-6 בדצמבר בשנת 1980 קרו כמה דברים עם ג'ון לנון.


ביום זה הגיע לדוכני העיתונים הגליון החדש של פלייבוי, עם החלק הראשון של הראיון שג'ון ויוקו העניקו.

על שער הגליון הופיעה תמונתה החושנית של ברברה באך (בת זוגו של רינגו). כמו כן, הובטח לקוראים שהראיון של ג'ון ויוקו יכיל את דבריהם "על אהבה, סקס, כסף, תהילה והכל על הביטלס".



בינתיים שהה ג'ון באולפני HIT FACTORY והעניק שם ראיון נוסף, לשדרן הבי.בי.סי, אנדי פיבלס. בראיון זה הוא אמר גם: ,אני אוהב מאד את הסדרה 'המלון של פולטי'. הייתי רוצה להשתתף בזה. יש בי חלק שרוצה להיות קומיקאי, אבל אין בי את האומץ לעשות את זה. אני מעדיף להיות ב'המלון של פולטי' מאשר בביטלס. זו הסדרה הטובה ביותר שראיתי מזה שנים". כמו כן הוא אמר לפיבלס: "אני יכול לצאת מדלת האולפן וללכת מכאן ישר למסעדה. אתה יודע כמה זה נהדר? או ללכת לראות סרט בקולנוע. יש אנשים שניגשים אליי כדי לקבל חתימה אבל הם לא מציקים לי".


פיבלס מצא את לנון במצב רוח אופטימי ולכן ביקש להמשיך ולראיין, אז הראיון נמשך עד לשעות הבוקר המוקדמות, במסעדת "מיסטר צ'אוס" הניו יורקית.


בינתיים נרשם מארק צ'אפמן למלון YMCA, ברחוב 63, ומשם צעד לכיוון בניין הדקוטה. בדרכו לשם, הוא עצר בחנות תקליטים ורכש את האלבום החדש של ג'ון ויוקו, "פנטזיה כפולה". כן, זה יהיה העותק עליו יחתום ג'ון שעות לפני הירצחו.



ב-6 בדצמבר בשנת 1968 יצא בחברת APPLE RECORDS ('אפל') אלבומו הראשון של זמר הפולק האמריקאי ג'יימס טיילור. האלבום הוקלט באולפני טריידנט בלונדון, האולפנים המתקדמים בלונדון באותה עת, והופק ע"י פיטר אשר, האח של ג'יין אשר, בת זוגו אז של פול מקרטני, שניגן פה ושם בתקליט ביחד עם ג'ורג' האריסון.


חוזה הקלטות היה גולת הכותרת בקריירה של כל זמר ובטח כשאתה חותם בחברת התקליטים של הביטלס. טיילור חשב שהוא יהפוך מיד לכוכב גדול, ברגע שהוא יחתים עם "אפל". "אפל היא הבחירה הטובה ביותר עבורך. אתה תקבל הרבה פרסום כי הביטלס הם הבעלים של הלייבל", אמר לו פיטר אשר. "כל זמר יתן את זרועו הימנית בשביל דבר כזה". טיילור הסכים אך היה זקוק למוזיקאים כדי לנגן באלבום שלו. אז הוא פרסם מודעה בשני מגזיני המוזיקה הבריטיים הגדולים ביותר. הוא שכנע את המתופף של להקתו לשעבר בארה"ב, FLYING MACHINE, ג'ואל אובריאן, לבוא ללונדון ולהקליט איתו. מאז, טיילור ציין את אובריאן כאחד מקומץ אנשים שעזרו לו להתפתח למוזיקאי טוב יותר. תוך ימים ספורים הוא הרכיב להקה, והם התחילו להקליט אלבום באולפני טריידנט בלונדון.


הביטלס היו בעיצומה של השלמת האלבום הלבן שלהם ושהו באולפן ההוא. טיילור היה צריך לקבוע זמן הקלטה סביב לוח הזמנים של הביטלס. הוא אפילו זכה לשבת בכמה סשנים שם של ​​הביטלס, והתיידד עם

פול מקרטני וג'ורג' האריסון. מקרטני העריך את ההתלהבות של טיילור ונהנה להחליף איתו סיפורים על ניו יורק. טיילור אהב לשמוע על חוויותיו של פול בארצות הברית, כשהביטלס כבשו שם לראשונה קהל כמה שנים קודם לכן. במשך זמן מה טיילור היה כל כך קרוב לביטלס שכמעט התחשק לו להיות החבר החמישי בלהקה. הם התייחסו אליו בכבוד ואף עזרו בהקלטת האלבום שלו.


"ניסינו לעזור לאמנים צעירים להתקדם עם הקריירה שלהם", ג'ון לנון אמר. "אנשים כמו ג'יימס טיילור הופיעו בדלת שלנו, ואם היה להם כישרון, נתנו להם הזדמנות להיכנס לאולפן ולהקליט. זו הייתה תקופה מאוד קדחתנית. כאשר השמועה התפשטה שהביטלס חיפשנו כישרון, היינו מוצפים בהצעות מכל מיני מנהלים, אמנים ואנשי תעשייה. זה היה בלתי אפשרי כדי שנוכל לשקול את כל ההצעות. זה לקח זמן רב מאיתנו".


אז טיילור הפך לאמן הזר הראשון שקיבל חוזה עם אפל. מעולם בחלומותיו הפרועים ביותר הוא לא חשב שהוא יהפוך לאמן בלייבל של פול מקרטני. כשהוא עזב את אמריקה, הוא פשוט רצה להרוויח מספיק הופעות כדי לתמוך כלכלית במסעותיו באירופה. במקרה הטוב הוא הרגיש שהוא עשוי לקבל עסקה עם לייבל קטן ולהקליט אלבום באולפן מלוכלך באיזו שכונה לא זוהרת. אבל עכשיו הוא עבד עבור פול מקרטני, שהיה הגיבור שלו במשך שנים. טיילור כיבד את הקול המחוספס של לנון והנחישות והתשוקה שלו למקד את המוזיקה על פוליטיקה, דת והאני העצמי. אבל הוא העדיף את הגישה של מקרטני שהייתה שטופת שמש ומוארת יותר. הוא גם חשב שמקרטני היה המוכשר ביותר בביטלס. אם היה מוזיקאי אחד שטיילור רצה לחקות את הקריירה שלו, זה היה מקרטני.


האלבום התקבל היטב ע"י המבקרים. ברולינג סטון נכתב: "אלבום זה הוא משב הרוח הקריר והמרענן ביותר ששאפתי כבר זמן רב. הוא המם אותי". אבל המיעוט בשיווק התקליט מצד חברת אפל, כמו גם מצבו המסומם למדי של טיילור שהיה אז מכור להרואין, גרמו לצניחת המוצר עם מכירות דלות ושורה אחת משיר שהביאה לקלאסיקה של הביטלס - SOMETHING IN THE WAY SHE MOVES.


ה-6 בדצמבר בשנת 1970 הייתה הפעם האחרונה בה הופיעו יחדיו על הבמה חברי דרק והדומינוס.


היה זה בקולג' SUFFOLK COMMUNIUTY בניו יורק, כשאריק קלפטון, בובי וויטלוק, קארל ריידל וג'ים גורדון עלו יחדיו בפעם אחרונה על במה וניגנו לקהל. בשלב הזה עדיין לא יצא אלבומם האולפני הכפול והחברים התכוונו לחזור ולהופיע בהמשך.


בובי ויטלוק בספרו: "הקהל הגיב היטב כבר בשיר הפתיחה, KEEP ON GROWING. התרגשנו מאוד מהמופע הזה כי זה היה הסוף של סיבוב ההופעות. כבל הגיטרה של אריק עשה בעיות בצליל שלו, אבל פשוט המשכנו. אריק ניגן נהדר באותו לילה.הסטודנטים אהבו את זה אבל לא השתגעו כמו הקהל של היום. בסוף השיר הראשון אריק התחיל לכוון שוב את הגיטרה וקרל כיוון שוב את הבס שלו והיינו מאוד אדישים לגבי המעבר לשיר הבא. כמה אנשים צעקו לנו 'תפסיקו לבזבז זמן ותתחילו לנגן!' ואני מניח שהם חשבו שאנחנו לא יכולים לשמוע אותם ואז פתאום החל אריק לנגן את TELL THE TRUTH, עם המבוא האיטי ומשם הוא פרץ לגרסה המהירה, ממש מהירה. המזל שלי היה שלא ניגנתי פה בפסנתר אלא באורגן, אחרת האצבעות שלי היו

מדממות. קרל ראדל היה בכושר וג'ים גורדון המתופף לא הירפה. הנגינה של אריק הייתה מדהימה בשיר הזה, זה פשוט נשפך ממנו כמו מים. הוא היה ממש יצירתי תוך שימוש בהרחבה המלאה שלו. האווירה באמת הייתה בלתי ניתנת לתיאור. הוא נשמע כמו שני נגני גיטרה שונים שמנגנים בו זמנית. בסוף כולם מחאו כפיים ואני עדיין זוכר איך זה הרגיש להיות שם עם ג'ים גורדון וקרל ריידל ואריק קלפטון. זה היה כבוד והרגשתי זכות אז ועד היום. זה עדיין מדהים אותי אבל לא מפתיע אותי עד כמה כולם עדיין אוהבים את הלהקה הזו".


אחרי הפסקה מסיבוב ההופעות חזרו דרק והדומינוס להכנת האלבום השני. האווירה לא הייתה מרגיעה ובובי ויטלוק ביקש לבדוק אם אפשר להחליף את ג'ים גורדון המתופף, שהיה בעייתי בשל שימוש מוגזם בסמים, עם ג'ים קלטנר. בסוף גורדון נשאר בהרכב אך הוא הסתכסך עם קלפטון באולפן וזה יצא משם ומהלהקה מבלי להביט לאחור. להקת דרק והדומינוס לא התאחדה מאז וגם אין סיכוי שתתאחד.


הסיפור השלם של דרק והדומינוס, בלחיצה פה.


ב-6 בדצמבר בשנת 1973 יצא תקליט הבכורה של טום ווייטס, CLOSING TIME.


אלבום זה, ובו נגיעות פולק וג'אז, הופק ועובד על ידי חבר לשעבר בלהקת LOVIN' SPOONFUL, ג'רי יסטר. עם יציאתו, הוא זכה להצלחה מינורית בארצות הברית, למרות שהוא לא הגיע למצעד המכירות וזכה לתשומת לב מועטה מהעיתונות המוזיקלית בבריטניה ובמקומות אחרים בעולם. הסינגל המוביל והיחיד של האלבום, OL' 55, משך תשומת לב בשל גרסת כיסוי של להקת איגלס. שירים אחרים מהאלבום כוסו על ידי אמנים החל מטים באקלי ועד בט מידלר.


טום ווייטס החל את הקריירה המוזיקלית שלו בשנת 1970, והופיע מדי יום שני בערב במועדון "טרובדור", בלוס אנג'לס. רשימת השירים של ווייטס בסדרת המופעים הללו כללה בעיקר קאברים של בוב דילן לצד חומר מקורי.


בערך בזמן הזה החל ווייטס לעבוד גם כשוער במועדון הסמוך, THE HERITAGE, שהיה גם בית קפה במהלך היום. בנובמבר 1970 ביצע ווייטס את המופע הראשון שלו בתשלום שם, כשהרוויח 25 דולר. בהופעה שלו בטרובדור, בקיץ 1971, נכח במקום הרב כהן, מנהלו של פרנק זאפה, שהתלהב והפך למנהל שלו.


דרך אנשי הקשר של כהן הקליט ווייטס מספר הקלטות דמו בלוס אנג'לס, בסוף קיץ 1971, עם המפיק רוברט דאפי, שיצאו מאוחר יותר בתור THE EARLY YEARS, בניגוד לרצונו של ווייטס.


על מנת להתמקד בקריירה שלו, ווייטס עבר מסן דייגו ללוס אנג'לס בתחילת 1972 והופיע בתדירות גבוהה יותר ב"טרובדור", שם גילה אותו מפיק התקליטים דיוויד גפן שמיהר להחתימו בחברה שלו.


ווייטס נהג אז להופיע סולו עם פסנתר, ללא להקה מלווה. הוא סיפר סיפורים ולהציג את עצמו לקהל כזמר בארים זול. זאפה כנראה חשב אז שהקהל שלו יקבל את ווייטס כאמן חימום באהבה, אך לא כך היה. הקהל של זאפה שרק בוז ולא הפגין סבלנות.


ווייטס סיפר על החוויה הזו שלו, שנים לאחר מכן: "זה היה שילוב לא נכון. המנהל שלי הנחית עליי את הבשורה לחמם את זאפה בקנדה. הוא הבטיח לי שפרנק יטפל בי כראוי וכך הגעתי להופיע באולם הוקי ענקי. אחרי שהמופע שלי הופסק עם שריקות בוז ואני דיממתי לי על הבמה, זאפה ניחם אותי בכך שביצע על הבמה את OL' 55 ואני עליתי לבצע את זה איתו. הקהל, שהתעלל בי, לפתע אהב אותי כי הייתי עם פרנק. הם היו האנשים של פרנק. נראה לי שפרנק רצה שהם יפגעו בי ויצעקו שהם רוצים אותו על הבמה".


עטיפת התקליט CLOSING TIME עוצבה על ידי קאל שנקל, מעצב הבית בתקליטיו של זאפה. הרעיון של שנקל לאמנות העטיפה הקדמית בא בהשראת הרעיון של ווייטס עצמו, איך האלבום צריך להישמע. שנקל מתאר את ווייטס נשען על פסנתר בר שמרוהט בכוס שיכר, בקבוק בירה, סיגריות, מאפרה ונר קטן עם מנורת שולחן ביליארד כחולה מעל ראשו של ווייטס. בעטיפה האחורית יש רק תמונה של ווייטס בוהה ישירות בעדשת המצלמה, שצולמה לכאורה לאחר אחת מההופעות שלו ב"טרובדור".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "הזמר / כותב השירים / פסנתרן, טום ווייטס, הוא יותר מחיקוי של רנדי ניומן. למרות שהוא נשמע כמו גרסה אלכוהולית וארצית יותר של אותו הדבר, הפרסונה שעולה מאלבום הבכורה המדהים הזה היא פגיעה וטעונה רגשית. קולו של ווייטס לועג לעצמו, על גבול הרחמים העצמיים, ואפשר לתאר את רוב השירים שלו כמוזיקת ​​טרקלין לכל מטרה... סגנון שמעורר הילה של סיגריות מעוכות בברים מעורפלים.


מה שווייטס עושה הוא מאוד נועז וכמעט לגמרי מוצלח. גם בשיריו וגם בנגינת הפסנתר העצלנית והמטיילת שלו, הוא עושה פרודיה על תת-ז'אנר מוזיקת ​​הטרקלין בצורה כל כך מושלמת שאנחנו תוהים אם הוא מותח אותנו או שהוא אמיתי, וזה הניצחון המיוחד שלו. למרות שרבים יתנגדו לרגישותו של ווייטס, יש הומור עקבי ותחושת אבסורד ביצירתו שמעלה אותה מעל לרמת הבנאלי".


ב-6 בדצמבר בשנת 1956 נולד הגיטריסט רנדי רודס. במהלך סיבוב הופעות עם אוזי אוסבורן הוא נשאר להיות בן 25 לנצח.


זה קרה ב-19 במרץ בשנת 1982; אוסבורן וחברי להקתו נסעו באוטובוס כשלפתע התקלקל המזגן בו. הנהג, אנדרו אייקוק, ידע שיש מוסך בקרבת ההופעה והסיע את הרכב לשם. אייקוק היה טרוד מאד במהלך עבודתו בסיבוב זה; גרושתו התייצבה פתאום בהופעה הקודמת של אוסבורן וחבריו והתעקשה שיסיע אותה לפלורידה באוטובוס. בעודם נוסעים במשך כל הלילה, היא התקוטטה איתו בקולניות מטרידה, שהעכירה את מצב רוח השאר, שנאלצו להצטופף ברכב ולא הצליחו לישון. אייקוק ניסה להרגיע את עצמו עם קוקאין.


כשהגיעו בשעת בוקר למוסך בפלורידה, היה שם גם מסלול המראה ולצדו מסוקים ומטוסים קלים. אז סיפר להם אייקוק שהוא גם טייס. הוא שיכנע את הקלידן דון איירי ואת מנהל סיבוב ההופעות לעלות עמו לאחד המטוסים לטיסה קצרה. איירי הסכים והשניים חגו באוויר ונחתו בבטחה. הקלידן לא ידע שמי שהטיס אותו היה ללא רשיון בתוקף ושהמטוס נלקח ללא רשות. אז הזמין אייקוק את רנדי רודס לעלות ויחד עמם עלתה למטוס גם רייצ'ל יאנגבלאד המאפרת, לאחר שאייקוק הבטיח לה שלא יבצע פעלולים מיותרים. רודי סרזו הבסיסט דחה את תחנוניו של רודס לעלות עמו והעדיף להמשיך ולנמנם באוטובוס. המטוס עלה לאוויר ואייקוק חפץ הפעם להתרברב אף יותר. חמש דקות לאחר ההמראה הוא התקרב עם המטוס לאוטובוס הלהקה.


גם אוזי, שהשתכר כהוגן, עדיין ישן באוטובוס עם אשתו. "כשפקחתי את עיניי, הראש שלי הרגיש כמו ערימה של בטון. לא הצלחתי להבין למה התעוררתי כל כך מוקדם. הג'ין ששתיתי היה אמור לדפוק אותי לפחות עד אמצע אחר הצהריים. ואז שמעתי את הרעש. פניתי לשרון, שישנה איתי, ושאלתי מה זה הרעש הזה, לעזאזל. לא הספקתי להשלים משפט כשהראש שלי הוטח במסגרת המיטה וחלונות האוטובוס התפוצצו".


הכנף השמאלית ברכב החונה והמטוס מיהר להתרסק במבנה קרוב ולעלות באש. "הדבר הבא שאני יודע", סיפר אוזי, "זה שאני מסתכל מהחלון לגלות עשן שחור ואנשים עם הראש בידיים, צורחים. אז אני קופץ מהמיטה רק עם תחתונים ופותח בכוח את הדלת. יש שברי זכוכית בכל מקום, וחור ענקי בגג. אז אני שימו לב שכל האוטובוס מכופף. הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא שהנהג כנראה איבד שליטה על ההגה בכביש המהיר וכנראה התרסקנו. לפתע אני משתעל מסירחון הדלק והעשן מהאש בחוץ ואני קולט את הצרה. ‘כולם לצאת מיד מהאוטובוס המזורגג!', אני מתחיל לצעוק, 'זה הולך להתפוצץ! זה הולך להתפוצץ!'... יש פאניקה, הרגליים מאובנות ושרון צורחת בהיסטריה. עדיין הייתי מבולבל מהג'ין. הראש שלי דפק. העיניים שלי היו גמורות. חיפשתי יציאת חירום, אבל לא הייתה כזו. אז רצתי לקדמת האוטובוס, מושך את שרון מאחורי. אחר כך הסתכלתי סביבי אחר האחרים, אבל כל הדרגשים היו ריקים. איפה לעזאזל כולם הלכו? איפה לעזאזל רנדי? קפצתי מהאוטובוס ונפלתי לעשב. עשב?! הייתי בטוח שזה חלום. לפתע ראיתי כדור אש ענקי. לא ידעתי כלל איפה אנחנו נמצאים. זה היה יותר גרוע מכל אסיד טריפ שהיה לי. לפתע ראיתי אנשים שרועים על הדשא, בוכים ומצביעים לעבר הלהבות. שרון רצה לדון איירי וצעקה לשאול מה קרה. הוא היה המום מלדבר".


רודס בן ה-25, אייקוק בן ה-36 ויאנגבלאד בת ה-58 נהרגו במקום. הנותרים בחיים ההמומים מיהרו להסתגר במלון קרוב ומיאנו לדבר עם אנשי תקשורת שביקשו לדלות מהם פרטים.


אוסבורן: "ואז היינו צריכים לעשות שתי הלוויות בשבוע אחד, וזה היה פאקינג כבד על כולנו, במיוחד שרון שסבלה נורא. היא אפילו לא יכלה להקשיב לתקליט, יומן של מטורף', שוב במשך שנים. הלווייתו של רנדי נערכה בכנסייה בבורבנק והייתי אחד מנושאי הארון. היו להם תמונות גדולות של רנדי מסביב למזבח. אני זוכר שחשבתי, 'עברו רק כמה ימים מאז שישבתי באוטובוס איתו, קורא לו משוגע על שרצה ללמוד באוניברסיטה. הרגשתי כל כך רע ואשם, כי אם הוא לא היה בלהקה שלי, הוא לא היה מת. הרגע הזה לא עוזב אותי. חטפתי שם בשדה התמוטטות עצבים ומיד אמרתי לאשתי שזה נגמר ושאינני מעוניין יותר בסגנון החיים הזה. היא התעצבנה עליי ואסרה עליי לפרוש. רנדי היה צעיר ונחמד מדי מכדי למות. תמיד אלו המרושעים שמצליחים לחיות 199 שנים. ההלוויה של רייצ'ל לא יכלה להיות שונה יותר. זה היה בכנסייה אי שם בדרום לוס אנג'לס. במהלך הטקס כולם שרו גוספל ונפלו על הרצפה וצעקו, 'ישו אוהב אותך, רייצ'ל! זה היה סוריאליסטי".


מתופף ההרכב, לי קרסלייק, בשנת 2019: "רנדי אמר לנו שבכוונתו לעזוב את הלהקה. הוא רצה ללמוד נגינה קלאסית, אך הוא לא קיבל את ההזדמנות להגשים את חלומו כי עלה למטוס עם טייס מפוצץ בקוקאין".


ב-6 בדצמבר בשנת 1975 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:


בסוף זה יהיה הבחור השני מימין...








ה-6 בדצמבר היה יום שחור מאד בעולם הרוק של שנת 1969. ביום זה נערך פסטיבל אלטמונט שבא לנעול את עשור הסיקסטיז באווירה קודרת ביותר. אם וודסטוק היה החלום - אלטמונט היה הסיוט.


התקליט BEGGARS BANQUET (משתה הקבצנים) של להקת הרולינג סטונס נחשב בעיני רבים לאחד הטובים שלה.אבל השיר שפותח אותו, 'סימפטיה לשטן', הפך בדיוק שנה לאחר מכן למרכזי באירוע קשה.

מדוע? הנה הסיפור... בשנת 1969 נאספו כשלוש מאות אלף איש במגרש המרוצים באלטמונט, צפון קליפורניה, לצפות בחינם במופע האחרון בסיבוב ההופעות המוצלח של האבנים המתגלגלות בארה"ב. יוזמי הארוע היו אנשי להקת גרייטפול דד שרצו להראות ללהקה השניה בגודלה בעולם (אחרי הביטלס) את נפלאות התרבות הפורחת בסן פרנסיסקו. אבל אלטמונט היה מקום עם נוף חסר חיים. שונה מאד מסן פרנסיסקו.



באלטמונט לא היה כלל משהו שצמח שם בצבע ירוק. לא עץ או דשא. הצבע ששלט שם היה סוג של חום. היו כמה אנשים שרקדו שם לצלילי המוזיקה. אך הם היו מעטים. ככל שהתקדמו אנשים לכיוון הבמה הם חשו באווירה יותר ויותר לחוצה ולוחצת. להקת רולינג סטונס הייתה אחראית לכל האירוע הזה. וכבר מהשניה בה מיק ג'אגר יצא מההליקופטר שהביא את הלהקה הגיח מולו בחור צעיר שהטיח בו "אני שונא אותך" ונתן לו אגרוף בפיו.


ג'אגר המופתע עדיין שמר על איפוק וביקש מאנשים לא לפגוע בבחור שהיכה אותו. האווירה הייתה טעונה מהרגע הראשון בו החל האירוע. עוזר הלהקה הורה לטייס ההליקופטר להישאר בערנות שיא להוציא אותם מהאזור בכל רגע נתון. אנשים דיווחו על מקבץ אדיר של אנשים רעים. האווירה של פסטיבל וודסטוק התחלפה בנוף אנושי קשה. הרבה אנשים שהסתובבו בשטח נראו כפגועי סמים. אחרים בדיוק יצאו מהכלא על עבירות סמים. בחורות רבות הסתובבו שם עם ביגוד מינימלי והתנהגות לא מאוזנת. פיקוד האבטחה ניתן באופן רשמי לכנופיה גדולה בשם HELL'S ANGELS ('מלאכי הגיהנום').


אלו היו אנשים חולים במוחם וצמאי אלימות. כשהם נשאלו כמה כסף הם רוצים עבור אבטחת האירוע, הם ענו שהם רוצים רק אספקה גדולה של משקאות בירה. חברי הלהקה התקבצו בתוך אוהל שלא היה בו כלל חשמל. בשלב מסוים נכנסה לאוהל מישל פיליפס, הזמרת מלהקת 'האמהות והאבות' וסיפרה כיצד 'מלאכי הגיהנום' מרביצים לכל מי שניצב בדרכם. כולל מחיצת פחיות בירה על ראשי אנשים. חלק מאנשי הכנופיה בלעו באופן מבהיל את כמויות ה- LSD שחולקו בחינם שם. כשלהקת ג'פרסון איירפליין הופיעה, כחימום למיק ג'אגר וחבורתו, הרביץ אחד מאנשי הכנופיה, בחור בשם 'אנימל' לזמר מארטי באלין והוציא אותו מהכרה. אותו בחור טען להגנתו שבאלין דיבר באופן לגלגני על חבריו לכנופיה.


גם מאחורי הקלעים הייתה אווירה מוטרפת לגמרי; צ'ארלי ווטס, מתופף הסטונס, דיבר עם אחד מאנשי הכנופיה כשלפתע זזה קצת יריעת האוהל בו עמדו. אחד מאנשי הכנופיה שעמד לידם מיהר להכות עם חפף קשה על האזור בו זזה היריעה. זאת מבלי לבדוק אם יש ראש של מישהו מאחורי היריעה. גם חברי להקות גרייטפול דד וסנטאנה, שהופיעו באירוע, חשו מאוימים ונפחדים. כשהגיע הזמן של האבנים לעלות לבמה, פינו להם חברי הכנופיה באופן אלים מסלול מהקהל. ללהקה זו נראתה סצנה קשה שהובילה לטרגדיה. האירוע התחיל עם אנשי הארי קרישנה שפיזרו מנטרות לקהל מהבמה בזמן שההליקופטרים החלו להביא את האמנים לזירה. הזמן הרשמי לתחילת האירוע היה אמור להיות עשר בבוקר אך העניינים החלו להתרחש רק בשעה אחת בצהריים כשלהקת סנטאנה החלה לנגן.


עם התיפופים הראשונים על תופי הקונגוס החלו הצרות להתרחש. בחור אחד סומן על ידי 'מלאכי הגיהנום'. הוא הופל לקרקע ונבעט חזק בפרצופו. אחרי שלושה שירים שהלהקה ניגנה החלו לפתע כארבעים 'מלאכי גיהנום' לעלות לבמה עם ארגזי בירה ולהפריע לנגנים. קרלוס סנטאנה החליט שנמאס לו וקרא ללהקתו להתקפל משם. העניינים המשיכו להרע עם עלייתה של להקת ג'פרסון איירפליין לבמה. איש כהה עור ועירום כביום היוולדו עלה לבמה כשהוא במצב מסומם לגמרי. 'מלאכי הגיהנום' בעטו בו ללא רחמים. זמר הלהקה, מארטי באלין, ניסה להתערב וחטף אגרוף שהוציא אותו מהכרה, בעוד זמרת הלהקה, גרייס סליק, מביטה מהצד ולא מאמינה שזה קורה. בזמן שקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג עלו לבמה היו כל כך הרבה 'מלאכי גיהנום' עליה שהאמנים בקושי נראו.



דיוויד קרוסבי: "זו הייתה הרגשה נוראית להיות שם. אבל אתחיל קצת לפני כן. נחתנו בשדה תעופה שהיה קרוב לפסטיבל, אך לא היה שם אף אחד לקבל אותנו. המקום היה נטוש לחלוטין. אבל אז ראינו שיש שם משאית. אז אחד מהעוזרים שלנו פרץ את הדלת שלה, חיבר כמה חוטים וגנבנו אותה. לא יכולתי לספר את זה שנים רבות כי עורך הדין, שהתלווה אלינו למסע הזה, חשש ששמו ייקשר לדבר פשע. אבל עורך הדין הזה כבר מת אז אני יכול לספר את זה.


גנבנו את המשאית ואני התעקשתי לנהוג בה. לא ידענו לאן לנסוע והצלחנו איכשהו להגיע לפסטיבל. נכנסתי לשטח עם המשאית ונסעתי בה כמעט עד לבמה. גם כמעט דרסתי כמה אנשים בדרך הזו. אבל אז צעקו לי שאני נוסע בכיוון הלא נכון ונאלצתי לעשות אחורה פנה עם המשאית. זה היה דבר מאד לא קל. לבסוף רץ אלינו מישהו מהפסטיבל והורה לי לאן לקחת את המשאית הזו. זה היה גן חיות אמיתי שם. כולם היו מתוחים באופן מבהיל. מישהו סיפר לי בינתיים שמארטי באלין, מהג'פרסון איירפליין, חטף אגרוף לפנים.


אנחנו היכרנו את הכנופיה הזו של מלאכי הגיהנום כי הם נהגו להגיע להופעות שלנו ותמיד דרשו להיכנס בחינם. אבל מכאן ועד לתת להם לאבטח את הפסטיבל הזה?! זה כמו לתת לילד בן שלוש רובה טעון ביד. זה היה אחד הדברים המטומטמים ביותר שמישהו אי פעם עשה. פה נעוצה האשמה למה שקרה אחר כך. כולם חשבו שאלטמונט יהיה כמו וודסטוק, אבל הפעם היה הפסטיבל במקום נוראי. עם אנשים נוראיים. זה היה כמו לעשות פסטיבל במכתש על הירח. לא היו שם עצים והכל נראה כמו זירה של סרט מדע בדיוני. סרט רע.


בעת שחיכינו מאחורי הקלעים לתור שלנו, מישהו אמר: 'בואו ננגן את השיר הזה, הזה, הזה והזה ונעוף מפה מיד'. נאלצתי להסכים איתו. זה היה היום של הסטונס והם היו מאד שונים מאיתנו. אנחנו דיברנו על שירים להיפים והם הביאו את הצד האפל של הסיפור. הרבה קוקאין והרואין נשפך שם בפסטיבל. מלאכי הגיהנום, שנראו מסוממים, אהבו את תואר האבטחה שניתן להם. זו הפעם הראשונה שמישהו נתן להם כוח שכזה. עשינו את ההופעה שלנו והצלחנו להתחמק משם כדי להספיק להופעה נוספת שנקבעה לנו בקמפוס בלוס אנג'לס. אבל זו גם הייתה הופעה מחורבנת כי גמרנו את הגרונות שלנו בפסטיבל ההוא.


נראה לי שכולם האשימו אותי כי אני זה שהעלה את הרעיון להופיע בפסטיבל הזה עם הסטונס. באחד הראיונות שעשיתי מיד לאחר מכן לתחנת רדיו בסן פרנסיסקו, הבהרתי ש'אם אתם לא רוצים שהנמר יבוא ויאכל לכם את האורחים בארוחה, אל תזמינו את הנמר'. אלטמונט היה תפנית של 180 מעלות מוודסטוק. הכל שם היה על בסיס פחד, כעס וחשיכה".


בסיום הופעתה של הרביעיה נראו אלונקות רבות שמפנות גופים פצועים לכיוון פינה של הצלב האדום. להקת גרייטפול דד הייתה אמורה גם כן להופיע אך חבריה החליטו לא לקחת סיכון ולפיכך לא עלו על הבמה. הסימן המדאיג הראשון בהופעה של הסטנס היה פרצופו של איאן סטיוארט. הוא היה האיש שהקים את הרולינג סטונס אך אולץ זמן קצר לאחר מכן לצאת מההרכב על ידי מנהלה החדש של הלהקה, אנדרו לוג אולדהאם. מאז, תיפקד סטיוארט כמנהל סיבובי ההופעות של הלהקה וגם הפסנתרן שלה פה ושם.


באלטמונט עמד סטיוארט על הבמה על מנת לבדוק שכל ציוד הלהקה ממוקם כמו שצריך. אך במקום להיראות רגוע, כפי שתמיד היה, הוא נראה מאד מודאג. מריבות אלימות פרצו פה ושם בתוך הקהל. בזמן שהסטונס התארגנו לעלות לבמה הייתה כבר חשיכה בשמיים. השמש שקעה ועמה כל רצון של 'מלאכי הגיהנום' לתת אור לאירוע הזה.



אנשים החלו להידחק באופן מפחיד לכיוון הבמה. הצפיפות הייתה קשה. אנשים בקו הראשון של הבמה שמו את מרפקיהם עליה כדי לנוח. לפתע נשמעו צלילי השיר הפותח, 'ג'ק פלאש המקפץ' אך תוך שניה חזו עיני חברי הלהקה ב'מלאכי הגיהנום' כשהם מרביצים ללא הרף. חברי הלהקה ידעו שאין להם דרך מילוט. הם חייבים להמשיך לנגן. הלחץ טיפס למעלה מרגע לרגע. בשיר 'סימפטיה לשטן' החלה מהומה בקדמת הבמה. אנשים החלו לדחוף זה את זה וליפול. מיק ג'אגר, שקלט את הזוועה שמולו, קרא ללהקה לעצור.


ג'אגר על הבמה: "אחים ואחיות. תירגעו בבקשה. כולם בסדר? אינני יודע מה קרה. אני מקווה שאתם בסדר. האם מישהו נפצע? אוקי, אני חושב שאנחנו בסדר. תמיד קורה לנו משהו מוזר כשאנו מתחילים לנגן את השיר הזה".


הוחלט ללכת על כיוון אחר על מנת להרגיע את הקהל ולפיכך הלהקה שלפה שיר בלוז. קית' ריצ'רדס, הגיטריסט, עצר מנגינתו ואז נאמר לו שיש מישהו בקהל עם אקדח שמכוון לכיוון הבמה. אותו אחד היה מרדית' האנטר. בחור צעיר וכהה עור שהגיע מאוקלנד. הוא הגיע למופע הזה במכונית המוסטאנג שלו.


בת הזוג שלו הייתה בחורה בהירת עור בת 17 בשם פאטי ברדהופט. בשלב מוקדם בהופעה אמר האנטר לבת זוגו שהוא הולך למכונית לקחת את האקדח שלו למקרה ויהיה בלגאן. כשהגיע למכוניתו לקח האנטר אקדח ארוך ותקע אותו במכנסיו. את האקדח הוא כיסה עם מעילו. בשלב כלשהו במהלך ההופעה הופסקה שוב המוזיקה. מיק ג'אגר ניסה לפייס את הקהל אך נראה שהוא נבלע במילותיו וכוחותיו לא מספיקים לכך. הודעה נשמעה מהבמה שהסטונס לא יופיעו עד שהבמה תתרוקן מאנשים. פאטי ברדהופט הצעירה הסתכלה כיצד בן זוגה מנסה להזיז אנשים מהרמקולים שליד הבמה. אך לא עבר זמן רב ועיניה קלטו שמרדית' האנטר מתחיל להתווכח עם שישה או שבעה 'מלאכי גיהנום'. זה קרה בזמן שהסטונס התחילו לנגן את השיר UNDER MY THUMB.


האנטר ניסה לזוז לצד הימני של הבמה אך נחסם על ידי הקהל הרב. בשלב הזה הוא החליט לשלוף את אקדחו ולרוץ לכיוון דרך יציאה כלשהי שהייתה בלתי נראית לו בגלל הקהל הרב. הוא החל לדחוף אנשים כש'מלאכי הגיהנום' דולקים אחריו. 'מלאך גיהנום' בשם אלן פאסארו הצליח להוציא מידו של האנטר את האקדח, שלף סכין ארוכה ונעץ אותה מיד בגבו. אז ידו של פאסארו הוציאה מהר את הסכין ותקעה אותה שוב בגופו. ושוב. האנטר נפל על ברכיו.


ג'אגר לא ראה את מה שמתחולל והמשיך לדבר לקהל: "אני לא רואה מה שקורה. מדוע אתם נאבקים? אנו לא רוצים לריב". קית' ריצ'רדס היה מאד לא מרוצה ממה שקורה וצעק: "או שהאנשים יירגעו או שלא ננגן!".


אחד מ'מלאכי הגיהנום' אחז בכתפו ובעט בפניו של האנטר שנפל לקרקע, התגלגל והצליח למלמל ל'מלאך הגיהנום': "לא התכוונתי לירות בך". הבריון נהם בחזרה,"אז מדוע היה עליך אקדח?".


להאנטר לא ניתן זמן להשיב על השאלה הזו כי הבריון מולו נטל פח אשפה גדול ממתכת והטיח אותו בראשו. בריון אחר נעמד על ראשו של האנטר ווידא הריגה. בסיסט הלהקה, ביל ווימן, והגיטריסט, מיק טיילור, היו השניים מהלהקה שעמדו הכי קרוב לרגע הדקירה מכל חברי הלהקה. ריצ'רדס החליט שמספיק עם כל עניין האלימות וקרא לשאר לרדת מהבמה ולצאת מהמקום. זו הייתה ההופעה המפחידה ביותר של הסטונס. חברי הלהקה הרגישו שהם בתוך סיוט נוראי שמסרב להיגמר. הם רצו מהבמה היישר להליקופטר שחיכה להם. עשרים הצטופפו בתוך הליקופטר אחד שבדרך נס הצליח להתרומם ולטוס משם לסן פרנסיסקו.


האנטר לא היה היחיד שהחזיר את נשמתו בפסטיבל הזה. איש נוסף, שהיה בהזיית אל.אס.די, טבע בתעלת השקייה. שני אנשים, שישבו ליד מדורה בצד הדרך, נדרסו למוות - והנה הסיפור: ג'ים מקדונלד בן ה-19 הגיע לאלטמונט בטרמפים. הוא נהנה מאד. הוא שמע על הבלגאן אך נהנה מאד מהמוזיקה. עם סיום הפסטיבל הוא לא ידע לאיזה כיוון לצאת אז פנה להיכן שכולם פנו. כמה מכונית נסעו בזהירות בין האנשים. הוא ראה מכונית אחת עם שלושה אנשים בה ואותת לתפוס עמה טרמפ. כשנכנס למכונית נשמע קול מאחור שאמר, "תמיד יש לנו מקום לעוד אחד".


שני האנשים שישבו לידו במכונית היו חברים טובים. קראו להם ריצ'ארד סאלוב ומארק פייגר. הם היו מבוגרים ממקדונלד בשנתיים. מקדימה ישבה קאנדי סו ג'ונסון החייכנית. הם שוחחו ביניהם בהתלהבות בעוד המכונית עשתה את דרכה לכיוון האוטוסטרדה. כשהגיעו לקראת האוטוסטרדה גילו כי היא פקוקה לגמרי. לכן החליטו לעצור בצד ולהקים מאהל קטן. מזלו של מקדונלד הוא שהייתה עמו שמיכה להתעטף בה, כדי להתחמם מהקור. החבורה הדליקה מדורה קטנה ליד המכונית. הוא נשכב והתכסה עם השמיכה.


הדבר הבא שזכר הוא שני אנשים שנוגעים בכתפו ואומרים זה לזה: "היי, הוא עדיין בחיים". לא היה לו מושג שנהג אחד, שהיה מבוהל לחלוטין ובטריפ סמים קשה, גנב מכונית ודהר בה לגבעה הסמוכה. כשהגיע לסוף הגבעה הוא לא עצר. המכונית עפה באוויר והתרסקה על המדורה של מקדונלד וחבריו. סאלוב ופייגר נהרגו במקום. קאנדי סו ג'ונסון נפצעה קשות. שניים נוספים שהיו איתם יצאו ללא פגע. היה זה מקרה של מוות שלא נכלל בסיפור הטראגי והידוע של אלטמונט.


ב-19 בינואר 1971 הכריע חבר המושבעים שפאסארו אינו אשם. במהלך המשפט נגדו הסביר מלאך הגיהנום כי פעל לשם הגנה עצמית ועדי ראיה סיפרו כי האנטר הטריד חברים מהכנופיה. לאחר הזיכוי הובהל פאסארו בחזרה לכלא. מדוע? כי נעצר בעוון אחזקת מריחואנה. פסטיבל אלטמונט נותר ככתם שחור ובלתי מחיק בהיסטוריית עולם הרוק.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים

































































©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page