top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 במאי בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-6 במאי (6.5) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני חושב שכל מי שבא והולך בקרב אנשי ג'ת'רו טול הוא רלוונטי ללהקה, כי המוזיקה היא לא רק אני או אחד או שניים מחברי מפתח אחרים, היא תמיד הייתה הרבה יותר זהות של להקה ממה שאולי נתפס באופן נרחב, או לא פופולרי. אני חושב שהלהקה תמיד הייתה תוצר של המספר הכולל של האנשים בה.

אבל במהלך השנים אנשים באו והלכו ממגוון סיבות. הרוב עזבו, או שנמאס להם מסיבובי הופעות והקלטות בלתי פוסקות, ועם לחצים משפחתיים וכל השאר, הם החליטו לעשות משהו אחר או להקים להקות משלהם או להיכנס לתחומי חיים לא קשורים לחלוטין ושונים מאוד. אחד או שניים, זה נכון לומר, נדחפו מהלהקה. במקרה של הבסיסט, גלן קורניק, לפני שהקלטת האלבום AQUALUNG התחילה, הוא קיבל דחיפה קלה. הוא היה, אני חושב, כנראה שמתוך ארבעת חברי הלהקה המקוריים שהופיעו יחד באמריקה בפעם הראשונה, הוא היה זה שהיה הכי 'ספינאל טאפ' בהתנהגות שלו. גלן היה איש מוזיקה מקצועי בעסקי המוזיקה. הוא נהנה מהחיים, הוא נהנה מהצד החברתי שבהם. הוא הופיע על הבמה, למשל, עם מפתח לחדרו במלון שבלט מאוד מכיסו הקדמי כדי שהבחורות יראו ויבואו אליו" (איאן אנדרסון בשנת 1989)


ב-6 במאי בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת POCO, שנחשבה אז להבטחה גדולה מאד.



ג'ים מסינה וריצ'י פוריי הקימו את פוקו בשנת 1968, לאחר שלהקת בופאלו ספרינגפילד התפרקה. כאשר פוקו הופיעה לראשונה במועדון טרובדור, בנובמבר 1968, מיד שמו לב שמשהו חדש ומעניין קורה. פוקו הופיעה בקולג'ים ובמועדונים קטנים, ומצאה שהמוזיקה בסגנון "קח את זה בקלות ותהנה מעצמך" הייתה ניגוד מבורך לאווירה האפוקליפטית הממשמשת ובאה של התקופה.


המהפכה הפכה להמנון במדינה, כשבמקביל שרה להקת פוקו, בתקליטה הראשון, על איחוי השברים. המוזיקליות המבורכת של חבריה באה לידי ביטוי גם בתקליט שני זה, כשעיתון הג'אז, דאון ביט, פרסם עליו ביקורת אז: "להקת פוקו מענגת, במיוחד בקולות ההרמוניים שלה. זה בא לידי ביטוי בשירים HURRY UP ו- YOU BETTER THINK TWICE. הצד השני של התקליט נתפס בעיקר על ידי קרנבל אינסטרומנטלי. הלהקה הזו מייצגת מיזוגי קאנטרי-רוק נוצצים, שבמקומות אחרים כבר החלו לעייף".


בעיתון "ג'אז אנד פופ" נכתב בביקורת אז: "מה שחסר בלהקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג והיה כה חשוב בהתלהבות של בופאלו ספרינגפילד, נמצא היטב בלהקת פוקו. מדובר בניצוץ של גרוב מהנה. להקת פוקו נמנעת מהסאונד השבלוני אליו נופלים קרוסבי וחבריו. פוקו מחזיקה היטב ביסודות הרוקבילי וכל כלי נגינה בה תורם למעטפת הכללית. ממש אפשר לרקוד עם המוזיקה הזו".


ב-6 במאי בשנת 1973 נערך איחוד מעניין וחד פעמי של מספר הרכבים ישראליים. היה זה בקולנוע חן בתל אביב כשיום העצמאות נחגג ביום זה. אירוע זה הקים לתחייה מספר הרכבים שכבר לא פעלו אז. הדודאים שרו שם, גם השלושרים, הטוב הרע והנערה וחלק מכיף התקווה הטובה (ללא שלמה מזרחי וזהר לוי). הסיפור השלם של כל ההרכבים האלו, כולל ה-מ-ו-ן פרטי מידע נדירים וראיונות אישיים שקיימתי עמם, נמצא בספר "רוק ישראלי 1973-1967". לרכישת הגרסה המורחבת תלחצו פה.



ב-6 במאי בשנת 1982 יצא אלבום ללהקת קאמל ושמו THE SINGLE FACTOR.



להקת קאמל פתחה את עשור האייטיז עם תקליט קונספט בשם NUDE. היה נדמה שהגמל חזר לעמוד בבטחה על ארבע רגליים אך לפתע קרו כמה דברים שטלטלו את הדבשת; המתופף-מייסד, אנדי וורד, סבל מפציעה בידו השמאלית, באופן שלא אפשר לו להקליט או להופיע עם קאמל בעתיד הקרוב. לכן נשאר בהרכב רק חבר מייסד אחד, הגיטריסט אנדי לאטימר.


לאטימר החליט שהצעד הבא יהיה עם גישה נגישה יותר לקהל ועם זה הוא החל לעבוד עם התמלילנית, סוזן הובר. בהקלטות של השירים שנכתבו הוא השתמש גם בנגנים של אלן פרסונס פרוג'קט, בהם נתקל כשהקליט את התקליט הקודם של קאמל, באולפני אבי רואד. לאטימר גם הביא לפרויקט זמרים שונים, שהעניקו קשת נרחבת יותר של ווקאליות, כשמעריצי הלהקה הוותיקים התענגו על חזרתו של הקלידן-מייסד, פיטר בארדנס, לקטע אחד ושמו SAQWATCH.


למרות שנטען כי שם התקליט בא מדרישת חברת התקליטים לספק שירים שיתאימו גם כתקליטונים מסחריים, השם THE SINGLE FACTOR בא לסמן את היות לאטימר החבר היחיד, מההרכב המקורי, שנשאר.


ב-6 במאי בשנת 1977 יצא באנגליה תקליטון חדש של איגי פופ, עם השיר CHINA GIRL. כן, השיר שדייויד בואי יהפוך ללהיט כמה שנים לאחר מכן.



בשיר הזה, הזמר מזהיר את הבחורה הסינית שהוא יהרוס את תרבותה על ידי הקניית ערכים מערביים של חומרנות ויופי שטחי ("אני אתן לך טלוויזיה, אני אתן לך עיניים כחולות, אני אתן לך גבר שרוצה לשלוט בעולם"). השיר נוצר בהשראת ההתאהבות של איגי פופ בקואלן נגויין, אישה וייטנאמית יפהפייה. היא שהתה באולפן ודייויד בואי, שהיה אז צמוד לאיגי כחבר טוב ומפיק, עודד את מערכת היחסים של בני הזוג. כמו כן, נטען כי השיר עוסק בהתמכרות להרואין, שכן CHINA WHITE הוא סלנג לסם. בסרט התיעודי האמריקאי VALHALL גילה פופ שהשיר אכן עוסק באישה אמיתית - זו הייתה אשתו של מישהו שהוא הכיר.


בין הקלטה להקלטה, בואי או איגי הסתובבו מדי פעם בשטח לבד. מדי פעם אחד מהם היה נוסע מהאולפן שהיה בטירה לפריס, שם איגי הלך גם לראות את אהובתו הישנה, הזמרת ניקו. האולפן הזה (בו הקליט פעם בואי את אלבום הקאברים שלו, PIN UPS) הפך לעתים קרובות למקלט עבור החברים של הבעלים, מישל מאגנה, ובאותו זמן הגיע לשם השחקן-זמר ז'אק היגלין. הדירה המפוארת שהוצעה לו שם הייתה מקלט מבורך עבורו ועבור חברתו קואלן נגויין ובנם בן השש. אחר צהריים אחד הופתעה קואלן למצוא מוזיקאי אמריקאי שמנגן בפסנתר בסלון האחורי של אותה טירה. היא נמשכה אליו מיד - היה לו שיער בלונדיני, והוא נראה כמו ויקינג. הוא לא דיבר צרפתית והיא לא דיברה אנגלית. עדיין, היא הצליחה להזמין אותו למסיבת יום הולדת שארגנה עבור המטפלת של בנה. באותו לילה, איגי פופ רקד לתוך החדר, דילג מעל כיסאות ושולחנות, ואז ניגש לקואלן ופשוט הניח את ראשו על כתפה. עד מהרה הם חלקו משהו סוריאליסט עם שיחה באמצעות מחוות פיזיות, הבעות ומילים אקראיות. הערב היה תחילתו של רומן.


היגלין היה חסיד של חופש מיני, אבל מצא את עצמו הופך מקנא יותר ויותר בחברתו הבלונדינית היפה. קואלן לא ידעה בתחילה שאיגי מוזיקאי. בינתיים, היגלין הפציר בה להישאר ולהקשיב לשיר שכתב עבורה. גם איגי כתב לה שיר וביקש שהיא תקשיב לו. היא שמה את אצבעה על שפתיה ואמרה, "שששששש". היא פחדה שאיגי יפגע בעצמו. באותו לילה היא שמעה שיר בשם BORDERLINE שאיגי כתב עם בואי. בהמשך זה ייקרא CHINA GIRL עם שילוב תגובתה של קואלן בתוכו. בסופו של דבר היא החליטה שהיא חייבת להישאר עם בנה ומשפחתה. היא התחתנה עם היגלין שנתיים לאחר מכן ולאיגי ובואי נשאר מזה שיר חשוב וחוויה לצדו.


ב-6 במאי בשנת 1967 הופיעו הביץ' בויז בבירמינגהם, כשהיחצ"ן שלהם, דרק טיילור, שיחרר הצהרה מפתיעה...



זה היה שבוע אחרי שדרק טיילור היחצ"ן הודיע דברים אופטימיים, הפעם הוא הודיע דברים לא נעימים; שהפרויקט עליו עבדו הביץ' בויז, ובראשם בריאן וילסון, ששמו SMILE, נגנז. כך מסר טיילור: "האמת, כל יצירה יפהפייה שנעטפה באופן כה מיוחד, ממה שנעשה בחצי השנה האחרונה, נגנזה! לא הושמדה, אך נגנזה. כמעריץ של הלהקה, אני חושב שזה מאד מאכזב".


ב-6 במאי בשנת 1967 הצטלמה להקת CREAM, באולפני הבי.בי.סי בלונדון, לתוכנית טלוויזיה על מוסיקת פופ, שאז עמורה הייתה להיקרא SOUND AND PICTURE CITY.



אז שלושת חברי CREAM הגיעו להצטלם לתוכנית הפיילוט, שנועדה להיות סדרה של פופ פסיכדלי עם עדכונים לצעירים. לצד שלושת חברי הלהקה היו דוכנים ניידים מפורטובלו רואד שבלונדון, רקדנים, מכונות משקאות קלים וניצבים שונים. בסופו של דבר הסדרה בוטלה ולא הוקרנה מעולם, כשרק דקה מהצילומים עם CREAM שודרה בהמשך בתוכנית אחרת באותה שנה בשם WATCH IT. הלהקה קיבלה 52 ליש"ט עבור הצילומים ועוד 15 ליש"ט עבור שידור הדקה הזו בהמשך.


מהצילומים מיהרה הלהקה לנסוע, בשתי מכוניות, להופעת ערב בקולג' ב-WILTSHIRE. חברי הלהקה והמנהל, בן פאלמר, נאלצו לנסוע כשהם צפופים בגלל כל חלקי מערכת התופים של ג'ינג'ר בייקר שהועמסו.


גם זה קרה ב-6 במאי:



- בשנת 1945 נולד הזמר ואייקון רוק בארה"ב, בוב סיגר.


- בשנת 1973 החל פול סיימון את סיבוב ההופעות הראשון שלו כסולן. זה קרה בבוסטון. ההופעה הזו הוקלטה ויצאה באלבומו LIVE RHYMIN.


- בשנת 2011 התארס פול מקרטני עם ננסי שוול. אלו יהיו הנישואים השלישיים של מקרטני. שוול הייתה נשואה בעבר לעורך הדין ברוס בלייקמן.


- בשנת 1970 הופיעה להקת גרייטפול דד הופעת חינם ב- KRESGE PLAZA שבקיימברידג', מאסצ'וסטס. לזכר ארבעת הסטודנטים שנהרגו יומיים קודם לכן באוניברסיטת קנט סטייט באוהיו.


- בשנת 1965 עבדו מיק ג'אגר וקית ריצ'רדס על הפתיחה של השיר I CANT GET NO) SATISFACTION). זה התחיל בחדר בבית מלון בפלורידה כשריצ'רדס ניגן במכשיר הקלטה קטן רעיון חדש שצץ לו. הוא ניגן זאת ברצף עד שנרדם. כשהתעורר למחרת הוא גילה שיש לו הקלטה של תפקיד גיטרה אחד ולאחר מכן נחירות. הוא התלהב מהרעיון שלו וירד עם ההקלטה לבריכה, שם פגש את מיק ג'אגר והשניים התחילו לכתוב את השיר עצמו.


- בשנת 1950 נולד המתופף רובי מקינטוש (מלהקת AVARAGE WHITE BAND).הוא נשאר לנצח בגיל 24 בגלל שהסניף סם רע מאד, בספטמבר 1974. הסיפור המטלטל, עם הרבה פרטי מידע נדירים, נמצא בספר טרגדיות הרוק, "מדרגות לגן עדן, אוטוסטרדה לגיהנום". לרכישת עותק תלחצו פה.


- בשנת 1977 יצא אלבום הסולו השני של חבר להקת כנפיים, דני ליין. פול מקרטני הוא שהפיק את האלבום שנקרא HOLLY DAYS והוא מחווה לזמר באדי הולי. מקרטני ניגן באלבום את רוב כלי הנגינה.


- בשנת 1965 הופיעה להקה חדשה ללא שם במרכז נוער בקנסינגטון, לונדון. במהלך הערב החליטו חברי הלהקה לקרוא לעצמם SMALL FACES. הייתה זו אנאבלה, חברתו של זמר הלהקה, סטיב מאריוט, שראתה את הארבעה עומדים על הבמה ובשל גובהם הנמוך (חוץ מג'ימי וינסטון האורגניסט שהיה גבוה יותר מהשאר) קבעה שפניהם קטנות.


- בשנת 1951 נולד הגיטריסט דייבי ג'ונסטון, שידוע בעיקר כנגן הגיטרה של אלטון ג'ון לאורך השנים. לפני כן הוא היה חבר בלהקת הפולק-רוק MAGNA CARTA.


- בשנת 1965 הקליט ג'יימס בראון את השיר I FEEL GOOD באולפני CRITERIA שבמיאמי, פלורידה.


ב-6 במאי בשנת 1985 יצא תקליטון חדש ללהקת דוראן דוראן, הפעם עם שיר הנושא לסרט של ג'יימס בונד, A VIEW TO A KILL.



הסיפור מאחורי השיר הזה, על פי הבסיסט ג'ון טיילור, היה שהוא פנה למפיק סרטי ג'יימס בונד הוותיק, אלברט 'קובי' ברוקולי, בעודו שיכור מאוד, כששניהם היו במסיבה. הוא הצהיר בפניו שהוא מעריץ מזה זמן רב את הסדרה, אבל המוסיקה של הסרטים האחרונים הייתה בינונית. לאחר מכן הוא הציע שהלהקה שלו תתקן את הבעיה וברוקולי קיבל את הרעיון. טיילור במבט לאחור על השיר הזה במהלך ראיון ב-2012: "שירי בונד חייבים להיות שירים גדולים, נכון? הם חייבים להיות בעלי גרנדיוזיות. זה כמו לעצב רולס רויס. אתה רוצה שזה יהיה מהשורה הראשונה. אני חושב שהצלחנו בזה". להתבקש לבצע את שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד זה כבוד גדול, אבל הדרישה לכלול את השם שלו במילים יכולה להיות מאתגרת. ג'ון טיילור: "עד היום אנו אסירי תודה לנצח על כך שלא קיבלנו שם כמו QUANTUM OF SOLACE".


זה היה התקליטון האחרון שדוראן דוראן הוציאה לפני שחבריה לקחו חופש כדי להמשיך בפרויקטים צדדיים. ג'ון טיילור בספרו: "הדרך היחידה שבה כל אחד מאיתנו יכול לזכור בבירור את התאריך והיום שבו התחלנו התחיל לעבוד על השיר הזה עם ג'ון בארי זה בגלל שזה היה יום הבוז'ולה נובו, שחל תמיד ביום חמישי השלישי בחודש נובמבר. התכנון היה לעבוד בקומה העליונה של הבית שלי, שם שמתי פסנתר כנף לבן א-לה ג'ון לנון. נפגשנו בפאב בקצה הרחוב בצהריים ושתינו את הענבים הצרפתיים הטריים. עד השעה חמש, כולנו היינו די מרוצים מההתחלה של שיר שהייתה לנו. לפחות הבית הראשון. אבל זה לא היה שיר קל לכתוב. הקלידן שלנו, ניק רודס, וג'ון בארי לא הסתדרו ביניהם. היה להם קשה רק להיות בתוך אותו חדר. שניהם היו עקשנים והיו להם חזיונות מאוד ספציפיים כיצד דברים צריכים להיעשות. נלכדתי באש הצולבת. פעמים רבות קיבלתי שיחות טלפון בשעות הלילה המאוחרות מג'ון, שמזרז אותי 'לסדר את השטויות המחורבנות הזה'. זה היה משא ומתן, ועשיתי מה שנדרש כדי להגשים את החלום שלי. לא רציתי ששיתוף הפעולה של בונד יתפרק.

אבל איך יכולתי להשאיר גם את ניק וגם את ג'ון על המגרש? התשובה הגיעה בדמותו של ברנרד אדוארדס, שהיה שותפו של נייל רודג'רס בלהקת CHIC. הנגינה שלו בגיטרת הבס נתנה לי השראה לנגן בס בהתחלת דרכי. טוני תומפסון, המתופף שהיה עכשיו איתי ועם אנדי בפרויקט הצד שלנו, POWER STATION, התעקש שהוא האיש שצריך להפיק את הפרויקט. אבל המפגש אעם ברנרד בניו יורק היה טריפ; האדם היה כזה השפעה, סמל, אבל הוא מעולם לא היה גרנדיוזי. ידענו מספיק על ברנרד כדי לדעת שהוא יכול להביא את

פרויקט דוראן/בונד יחד (לנייל הייתה מחויבות קודמת, החמצה עליה הוא מתחרט עד היום). ברנרד היה יד איתנה בכוח. הקלטנו את קטעי הלהקה בסופו של דבר. ההקלטות חזרו לניו יורק למיקס, יחד עם העיבודים התזמורתיים של ג'ון בארי, שהוקלטו בלונדון. לא יכולתי להיות מרוצה יותר מהתוצאה הסופית. חשבתי שזה התקליטון הטוב ביותר שלנו עד כה, בכל רמה".


הגיטריסט, אנדי טיילור, בספרו: "כשנודע לנו שהסרט החדש של ג'יימס בונד, בכיכובם של רוג'ר מור וגרייס ג'ונס, אמור להיקרא A VIEW TO A KILL , חשבנו שזה שם נהדר לשיר של דוראן דוראן. אחרי הכל, הלהקה

עצמה נקרא על שם דמות מסרט אז נראה שזה עוד חיבור טוב לסרט. קצת חששתי לחזור לאולפן עם ניק רודס לאחר כל החופש שנהנינו ממנו בלהקת POWER STATION, אבל הקלטת שיר הנושא לבונד הייתה הזדמנות טובה מכדי לפספס. ג'ון בארי התגלה כדמות מצחיקה. הוא היה מאוד יוקרתי, מלחין ותיק שניגן בפסנתר ולצדו כוסית וויסקי. ג'ון טיילור ואני, שנינו היינו מאוד שקועים באלכוהול בעצמנו באותה תקופה, התחלנו להוביל אותו לעוד משקה ועוד אחד. היה פאב קטן ממש במורד רחוב מיוז, מהמקום שבו גר ג'ון בארי. די מהר הוא הציע לנו שם את הפתיחה. העבודה עם ניק לא הייתה כל כך קלה. הוא שנא לחלוטין קוקאין, אז הוא לא העריך את ההתנהגות של ג'ון ואת ההתנהגות שלי. הוא התייחס אלינו באותה צורה עויינת כמו שהוא התייחס אלינו במהלך הקלטת התשליט השלישי שלנו, לפני כן. 'זה לא משנה אם יש לך שיר נהדר - עשית את זה בצורה מסוימת שאני לא אוהב' - זה נראה היה היחס הכללי שלו אלינו. נראה שניק כעס על כל הפרויקט כי זה אורגן על ידי ג'ון טיילור. לפעמים זה היה בלתי אפשרי לכולנו להיות בפנים באולפן ביחד בלי ריב, וזה היה ניק שנראה שחה נגד הגאות. ג'ון בארי אתגר אותו כמה פעמים עם דברים שהוא עשה מוזיקלית, מה שנראה שהרגיז את ניק. 'לעזאזל, אני לא עושה את זה', ניק היה אומר בקול חד. 'אתה יכול להגיד כל מה שאתה רוצה, אבל אני יודע על מה אני מדבר ועל מה אני מדבר הפעם, שאתה לא', אמר בארי בקולו המפואר. 'עבדתי עם אנשים כמו שירלי בייסי ורוג'ר מור, וזו ההופעה שלי, איש צעיר'. סיימון, האופטימי הנצחי כתמיד, עשה כמיטב יכולתו לעשות שלום ביניהם, שני המחנות הלוחמים. אבל זה היה מאבק כוחות שעמוק בפנים ידענו שיכול להסתיים רק בדמעות עבור דוראן דוראן".


ב-6 במאי בשנת 1945 נולד מייק ראטלדג', האורגניסט של להקת הרוק המתקדם, סופט מאשין.



עבור רבים האוהבים רוק מתקדם הוא נחשב לגיבור מוזיקלי אמיתי, מזרם הפרוג רוק שמקורו בקאנטרברי. ראטלדג' עזב את להקת סופט מאשין, אותה הקים, בשנת 1976 ועבר להלחנת פסקולים, ג'ינגלים ומוזיקה לתיאטרון.


הנה דברים שאמר בראיון, בשנת 1969, לעיתון OZ:

"להיות בלהקת מחתרת כמונו? הייתי אומר שאף אחד מאיתנו לא רוצה להיות פעיל במחתרת. האנדרגראונד הוא בעצם מה שטיילור מיד תיאר אותו בתור 'עושים משהו בשביל כלום' - וזה מה שהתברר. כשמבקשים ממך לעשות מופע תמיכה במחתרת, והאמרגן מתחיל לדבר איתך במונחים של האמנות שאתה מציע, אתה יודע טוב מאוד שלא תקבל על זה כסף, ואפילו תצטרך לשלם על ההוצאות שלך. זה אומר שאין ארגון, הבמה תהיה מפוזרת, מערכת ההגברה תהיה נוראית וכל השאר. אבל דברים טובים עדיין יצאו מהמחתרת. מועדון UFO היה טוב כשהופי ניהל אותו. זה התנהל היטב. אבל המחתרת היא בדרך כלל מבולגנת"...


"לא הייתי רוצה לקבל את העמדה של הנדריקס מבחינת לוח הזמנים של העבודה שלו ומה שזה עושה לו. הייתי שונא להיות בדרכים מזה חודשים בכל פעם, לעבוד כל לילה ולעולם לא לעשות חזרות. כלומר, הוא עדיין מנגן שירים כמו היי ג'ו אחרי שלוש שנים לקהל שמראה שהוא לא מקשיב למה שאתה מנגן כי מחיאות הכפיים בתחילת השיר, כשהקהל מזהה אותו, חזקות יותר ממחיאות הכפיים שאתה מקבל בסוֹף. זה כל מה שמעניין אותם"...


על החוויה לעבוד עם סופט מאשין כלהקת חימום לג'ימי הנדריקס בארה"ב:

"לעבוד עם הנדריקס ולטייל בארצות הברית עם להקת פופ זה כמו מגדלור מותרות. אתה נשאר בהילטון, ואז קדילאק לוקח אותך לשדה התעופה דבר ראשון בבוקר. עוד קאדילק פוגש אותך, לוקח אותך למלון. אתה מכבס בגדים, הקדילק לוקח אותך להופעה ובחזרה להילטון. אתה ישן. בסופו של דבר זה הורס לחלוטין את תחושת הגיאוגרפיה שלך. אתה עובר מניפולציות כמו חתיכת מטען. אין לך שליטה על הכיוון שהחיים שלך לוקחים. זה כמו הניסויים שבהם מונעים מעכברוש שליטה על גופו. בסופו של דבר אתה סובל מדפרסונליזציה, אובדן זהות. זה נשמע כבד אבל זה קורה ככה. אין עוד 'אני' שנוסע, הנסיעה מכסה אותך, אין דבר כזה מקום כי האוויר הורס את זה כצורת נסיעה. ואמריקה בנויה בצורה כזו שהיא שוללת כל הבדלים אינדיבידואליים ממקום למקום"...


"יש את אמהות ההמצאה וספיריט, שהן היו שתי הלהקות היחידות שהתעניינתי בהן שם, או התרשמתי מהן בכלל. ישנם ארבעה סוגי להקות. ראשית, הלהקה שיש לה מיומנות טכנית בכלים שלה ויש לה רעיונות משלה. לסוג השני יש רעיונות אבל אין בקיאות טכנית. ואז יש את אלה שאין להן רעיונות משלהן אבל יש להן את הבקיאות. ולבסוף, אלה שאין להן לא רעיונות ולא בקיאות טכנית. האמהות והספיריט נכנסות לקבוצה הראשונה. יש אלפי להקות אחרות שיש להן טכניקה או מיומנות. או קבוצות בלוז שעושות עיבודי בלוז טוב יותר ממה שהאנשים עשו אותם במקור. ואז יש להקות מחתרת מוזרות במקומות כמו שיקגו שיש להן רעיונות אבל אין להן בקיאות - כמו MC5 אבל את רובן לא כדאי להזכיר כי הן כל כך גרועות מבחינה טכנית...."


"את להקת הדלתות אני לא באמת יכול לראות כלהקה, אלא כתופעה סוציולוגית. הדלתות הן הזדמנות לכל הצעירים בארצות הברית לחשוב שהם אוהבים משהו מחתרתי כשהם בכלל לא. יש להם בלהקה את כל הסימפטומים של אוונגארד. יש להם את המילים, את דמות המין של מוריסון המאונן על הבמה, אז הוא באמת סוג של מישהו לסגוד לו - שלא ממש מקדם את האמנות בשום צורה. הם נכנסים לריפים של בלוז ישנים, אף אחד מהם לא בקיא, אין להם סמכות על הבמה, הסאונד שלהם חלש להחריד. אין להם אף אחד מהמאפיינים האלו שגרמו לפריצת הדרך. הנדריקס תרם צליל חדש. אבל אין לדלתות זהות ברורה. הם לא תורמים כלום מבחינה מוזיקלית"...


"הלהקות ג'פרסון איירפליין ו-BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY הן דמויות קאלט גדולות במחתרת האמריקאית. אף פעם לא ראיתי את ג'פרסון איירפליין בהופעה, אבל כנראה שהיא הרבה יותר טובה שם מאשר בתקליט. הם מאורגנים מדי על תקליט בשבילי והסולנים הם לא מה שהם נחשבים. יש להם קולות חזקים, זה בטוח. אבל עדיין יש עריצות בלוז באמריקה בעצם. כדי להיות להיט מהותי אתה צריך להיות להקת בלוז. ביג בראת'ר הם לא להקת מחתרת. הם פשוט להקת בלוז גדולה ומצליחה. אתה קורא בעיתונים באנגליה על האוונגארד באמריקה, השמות שלהם מפוצצים - אבל כשאתה שומע אותם, הם רק להקות בלוז"...


"אני לא מהנגנים שיכולים להשתחל בהפקות של אחרים כמו פיל ספקטור, בעיקר בגלל שאי אפשר לחשב להיט. זה צ'אנס. אז תישארו עם הקלטה של משהו שהוא לא הצלחה ואינו תענוג להופיע איתו. הדבר היחיד לעשות הוא לעשות את מה שאתה באמת אוהב לעשות. נניח שג'ים ווב יבוא אליי עם שיר. זו דוגמה טובה יותר. לא היה אכפת לי לעשות את זה אם אני אוהב את השיר - אבל לא בתור סופט מאשין. זה יהיה לא הוגן ביחס לקהל הקטן שיש לנו"...


"הצרה הבסיסית עם עיתונות הפופ היא שכל העיתונאים לא באמת מבינים אותנו. כלומר, הם לא מנגנים בכלים, הם בהחלט לא ניגנו מעולם בלהקות פופ. הם כנראה, עד לאחרונה, לא האזינו למוזיקת ​​פופ, לא עד הביטלס. הם לא מצוידים במונחים של ידע מוזיקלי לעשות כל סוג של שיפוט. אם הם מסתפקים לומר את מי הם אוהבים ולא אוהבים, זה יהיה מקובל. למרבה הצער, הם מנסים לתת סיבות מוזיקליות מדוע הם מאשרים משהו. הסיבות המוזיקליות הללו נוטות להפוך לסדרה של קלישאות שאנשים מתחבטים בהן, שלרוב אין להן רלוונטיות לאנשים שהם מדברים עליהם. מקרה ספציפי הוא טוני פאלמר שטוען לאיכויות של להקת קרים שלמעשה אין להם. הוא אומר שהם מרחיבים את המבנה של האקורדים בשירי פופ נפוצים, בעוד שהם עדיין משתמשים במבני בלוז בעיקרון, ויותר מכל להקה אחרת בסביבה. זה מזכיר לי את תחילת הג'אז שבו ניסו להפוך את הג'אז לדבר מכובד על ידי השוואת מוזיקאי ג'אז לסטרווינסקי וברטוק. אבל זה מבלבל את הצורה כי לכל מדיום יש תחביר משלו. לעשות שיפוטים צולבים זה מבלבל. זה לא מכבד את זהות המדיום, כמו כל האנשים שכותבים ביקורת קולנוע במונחים של תיאטרון. בכך אתה מפספס את הנקודה הבסיסית של מה זה קולנוע. אז טוני פאלמר והשאר - כשהם מדברים על הביטלס שהם טובים יותר או טובים כמו שוברט או שואנברג או כל דבר אחר, מפספסים את הנקודה לגבי מה שהופך את הפופ למיוחד ושונה מהאנשים האלו. שיפוטים צולבים פשוט מבלבלים ולא מאירים. חוץ מזה שזה לא ממש רצוי"...


"זה קשה לי להעריך את סופט מאשין במונחים מוזיקליים. אני חושב שאנחנו משתמשים בהרבה דברים שהג'אז המודרני משתמש בהם עכשיו. השירים העדכניים ביותר שלנו משתמשים במשקלים ריתמיים כמו 13/4 ו-9/4. אנחנו נוטים להיכנס יותר לבסיס קומפוזיציוני לחלוטין ולא לרעיון של השיר המחזורי שחוזר על עצמו. אבל אז זה לא אומר שאנחנו ג'אז, פופ או שאנחנו קלאסיים. להגיד שאנחנו כמו קולטריין או כמו ססיל טיילור לא ממש עוזר כל כך. אני יודע שכולנו בלהקה אהבנו את קולטריין באיזשהו שלב, והתחושה הקבוצתית שהוא קיבל הייתה משהו שאוהבים. אבל אני מעדיף לחשוב שהטמענו את זה. אני אישית לא חושב שהפופ הגיע לשלב שבו אני מעדיף להאזין ללהקת פופ כלשהי מאשר לקולטריין. אני מעדיף להקשיב לקולטריין בכל יום. אתה מבין, כולם מנסים להגדיר את זה במונחים של העדפות בלעדיות".


ב-6 במאי בשנת 1937 קרה אסון הינדנבורג, בעיר מנצ'סטר, ניו ג'רזי. ספינת האוויר העצומה LZ 129 הינדנבורג עלתה בלהבות בעת שניסתה לעגון בתחנת התעופה הימית, לייקהרסט, בעקבות טיסה טרנס-אטלנטית שהביאה למותם של 36 בני אדם. תמונה של האירוע הפכה לעטיפת התקליט הראשון של להקת לד זפלין.



למרות שהיו תמונות רבות (וגם צילומי סרטים) של אסון הינדנבורג עקב כלי התקשורת שנאספו וחיכו לנחיתת ספינת האוויר, היה זה התצלום העוצמתי של סם שר שהתגלה כמושך ביותר. בשנת 2016 קבע מגזין טיים מגזין את זה בין 100 התמונות המשפיעות ביותר בכל הזמנים.


המעצב הגרפי של העטיפה, ג'ורג' הארדי, יצר את האיור במוצר של זפלין מהתצלום האיקוני על ידי עיבודו בעט ודיו כדי למנוע בעיות פוטנציאליות של זכויות יוצרים. הארדי גם עבד עם חברת HIPGNOSIS, בשנות ה-70, על העטיפות DARK SIDE OF THE MOON ו- WISH YOU WERE HERE, של פינק פלויד.

כשהסביר מדוע בחר את התמונה של אסון הינדנבורג, אמר ג'ימי פייג' למגזין טיים, בשנת 2016: "זו תקרית דרמטית, זה אלבום דרמטי, זו אמירה דרמטית".


למרות שהוא עזר ליצור את אחת העטיפות האייקוניות ביותר, הארדי לא מעריך אותה גבוה ברשימת עבודותיו. הוא הראה בזמנו לג'ימי פייג' מספר רעיונות לעטיפה שנדחו. בסופו של דבר יצר איור של תמונת הינדנבורג לפי בקשתו של פייג'. "לא חשבתי שזו הייתה עבודה טובה במיוחד, מלבד מיליוני עותקים שקיימים, והעובדה ששילמו לי 60 דולר. לא הייתה ביצירה הזו מספיק מחשבה מקורית".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450


בונוס: החודש, מאי בשנת 1982 התראיין בילי ג'ואל למגזין פלייבוי וסיפר גם על הצד הפחות ידוע והיותר משוגע שלו. התקופה בה התאשפז בקליניקה למשוגעים.



"זה היה בשנת 1970 והחיים שלי ממש הפחידו אותי. לא הייתה לי תעודה של סיום בית ספר תיכון. שום דבר לא עבד עבורי מוזיקלית. הרומן שהיה לי עם בחורה התפרק. לא היה לי כסף ולא היה לי מקום נורמלי לחיות בו. ישנתי במכבסה. כי לא יכולתי לשלם את שכר הדירה. נהגתי להתגנב גם לבתים נטושים. אבל בחורף הקר של ניו יורק, אפשר לישון רק במכבסה שפועלת 24 שעות.


חזרתי פעם או פעמיים לבית אמי אבל הרגשתי כבטלן לא יוצלח. היו לי תחושות אובדניות, אז החלטתי להתאשפז בבית משוגעים. חשתי שהעולם יהיה טוב יותר ללא אחד כמוני. בית המשוגעים בלונג איילנד נראה כמו מה שבסרט 'קן הקוקיה'. ברגע שאתה מתאשפז שם, אתה חייב להיות בפנים לפחות שלושה שבועות. אתה חייב לפשוט את בגדיך וללבוש חלוק שלהם, מהסוג שהתחת הערום שלך מבצבץ מאחור. וכל הזמן נתנו לך תוראזין (התרופה שהייתה שכיחה בבתי משוגעים וגרמה למאושפזים לנהוג כזומבים - נ.ר).


אסור שיהיו עליך גפרורים או מצית ולא סכין גילוח ואתה ישן בחדר גדול עם מאושפזים אחרים. כל הזמן מלעיטים אותך שם בתרופות כדי להרגיע אותך, תוך כדי שהם בוחנים אותך מקרוב. לא פעם נקשתי בחלון של האחות ואמרתי לה 'היי, אני בסדר. האנשים האחרים פה משוגעים. אז האם אפשר להשתחרר מפה כבר?'. והיא הייתה עונה 'בטח, מר ג'ואל. הנה, בוא תיקח את התוראזין שלך', והשער היה נסגר.


היו שם לצידי אנשים מסוכנים מאד שהגיעו מבתי כלא. אחד מהם חשב שהוא וילהלם השני, קיסר גרמניה. היו שם אנשים שניסו להיגמל מהרואין או אלכוהול. אנשים שבאמת הייתה להם בעיה. וכל הזמן הזה אתה מנסה להתרחק מהאנשים המפחידים האלו. אם היית מביט בהם שלא כשורה, הם היו יכולים להסתער עליך, לתפוס את הראש שלך ולדפוק אותו חזק בקיר. הבנתי שאני חייב לצאת משם כמה שיותר מהר.


לאחר שלושה שבועות אמרתי לפסיכיאטרים שם שאני בסדר ועשיתי מעשה מטופש. אז הם הראו לי כתמי דיו ושאלו אותי מה אני רואה בהם. עניתי להם שאני רואה דיו מרוח וזהו. אז הם שיחררו אותי. יצאתי משם והדלת נטרקה מאחוריי. הלכתי ברחוב והבטחתי לעצמי שלעולם לא ארד כה נמוך שוב. זה היה שיעור מעולה ומאז למדתי להסתכל על בעיותיי בפרופורציה.


אז החלטתי שבמקום להיות אמן מופיע, אתמקד בכתיבת שירים. האיש שניהל את הלהקה שהייתי בה והתפרקה (ATILLA) הצליח איכשהו להשיג לי חוזה הקלטה. זה הרגע בו חתמתי על חוזה ובו ויתרתי על זכויותיי על השירים שלי. זה היה ממש נבזי מצידם. לא ידעתי על מה אני חותם אבל כה השתוקקתי לחוזה שפשוט חתמתי על זה. קיבלתי מקדמה, כדי לקנות בזה פסנתר ולשלם שכר דירה. הקלטתי תקליט שממש האמנתי שאיתו אגיע לאנשים.


אבל התקליט שיצא, COLD SPRING HARBOUR, לא נראה באף חנות ומעולם לא שמעתי אותו ברדיו. לאחר חצי שנה הבנתי שמשהו פה לא בסדר. אז הבנתי שפישלתי. במקום לקבל כסף מתמלוגים קיבלתי דיווח על חובות גדולים".


בונוס 2: החודש, מאי בשנת 1969, יצא תקליט חדש ללהקת טראפיק, LAST EXIT, אך הלהקה עצמה כבר לא הייתה קיימת עם צאתו.



בינואר 1969 הודיע הזמר-קלידן, סטיב ווינווד, שהוא עוזב את להקת טראפיק. האלבום השני שלה היה אמור במקור להיות אלבום כפול. חברת התקליטים איילנד הייתה כמובן מודאגת מאוד מההתפרקות של הלהקה הפופולרית שלה עלתה כשהמכירות של מה שעשתה היו חזקות משני הצדדים של האוקיינוס האטלנטי. כדי להציל את השקעתה הוציאה החברה את האלבום הזה שכלל גם קטעים שהוקלטו לאלבום השני אך לא נכנסו אליו וגם

שתי הקלטות בהופעה חיה. האלבום הזה היה יותר צורך של החברה ברווח כלכלי מאשר מאמץ אמנותי.


קטעי האולפן ממש טובים לדעתי. כולל את הפופ הקליט, השובב והפסיכדלי עם JUST FOR YOU של דייב מייסון, וגם את SHANGHAI NOODLE FACTORY, WITHERING TREE ו- MEDICATED GOO שהם שירי טראפיק קלאסיים. יש בצד הזה גם קטע אינסטרומנטלי אפקטיבי ושמו SOMETHING GOT A HOLD ON MY TOE. אך הצד השני, עם הקטעים בהופעה בפילמור ווסט בסן פרנסיסקו, מקלקל את העניין; השיר FEELING GOOD אורכו כמעט 11 דקות. המנגינה נשמעת מאולתרת. אחת השורות האחרונות היא, "זהו שחר חדש וחיים חדשים עבורי", וזה אולי מסמן את הסוף של הלהקה עבור ווינווד. השיר האחרון, BLIND MAN, דומה מאוד בגישה שלו ובחולשות. זה שיר של שבע דקות עם מיקס לייב גרוע. מצילת הרייד של ג'ים קפאלדי נשמעת כמו מכסה פח אשפה ממתכת. זה נשמע יותר כמו להקה שנגמרו לה הרעיונות אז היא נשענה על גרובים סטנדרטיים יותר כדי למלא זמן.


סטיב ווינווד אמר אז לרולינג סטון: "זה היה שלנו אבל אין בו את הרצון שלנו להוציאו. כמה אנשים אספו לשם כמה קטעים שהם חשבו שהם הדבר היחיד שנותר מטראפיק שטרם שוחרר. בכל מקרה, בצד האחורי של העטיפה רואים את סמל הלהקה כשהוא שבור. זה היה הרעיון של המפיק, גאי סטיבנס, שהפיק כמה קטעים שנמצאים בתקליט. גאי לא ממש מוזיקלי אלא עובד בצורה רגשנית יותר. כנראה זה מה שהוא חשב על כל העניין".


אז כן, למרות שמדובר בתקליט "סלט" של להקת טראפיק, מדובר בתוספת חשובה מאד לאוהבי הלהקה.

עם הפירוק, סטיב ווינווד הקים, עם אריק קלפטון, את להקת בליינד פיית' קצרת הימים, רק כדי לכנס מחדש את טראפיק שנה לאחר מכן ולעשות את התקליט המופתי, "ג'ון בארליקורן חייב למות". התנועה חזרה לזרום.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page