רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-6 במאי (6.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני חושב שכל מי שעבר בשורות ג'ת'רו טול רלוונטי ללהקה, שכן המוזיקה אינה נשענת רק עליי או על אחד-שניים מחברי המפתח האחרים; היא תמיד התאפיינה בזהות קבוצתית חזקה הרבה יותר ממה שאולי נתפס בציבור הרחב. אני מאמין שהלהקה תמיד הייתה תוצר של סך כל האנשים שהיו חברים בה.

במהלך השנים אנשים באו והלכו ממגוון סיבות. הרוב עזבו כי נמאס להם מסיבובי ההופעות וההקלטות הבלתי פוסקים, ובלחץ המשפחה וגורמים נוספים, הם החליטו לעשות משהו אחר: להקים להקות משלהם או לפנות לתחומי חיים שונים לחלוטין שאינם קשורים למוזיקה. לגבי אחד או שניים, יהיה נכון לומר שהם נדחקו החוצה מהלהקה. במקרה של הבסיסט גלן קורניק, הוא קיבל "דחיפה קלה" לפני שהחלו הקלטות האלבום AQUALUNG. אני חושב שמבין ארבעת חברי הלהקה המקוריים שהופיעו יחד באמריקה בפעם הראשונה, הוא היה כנראה הטיפוס הכי "ספינאל טאפ" בהתנהגותו. גלן היה מוזיקאי מקצועי בתעשייה; הוא נהנה מהחיים ומהצד החברתי שלהם. הוא נהג להופיע על הבמה, למשל, כשמפתח חדר המלון שלו בולט באופן מופגן מכיסו הקדמי – כדי שהבחורות יראו ויבואו אליו" (איאן אנדרסון בשנת 1989)

תשכחו מכל מה שידעתם על קאנטרי-רוק! ב-6 במאי בשנת 1970 יצא תקליטה השני של להקת POCO, שנחשבה אז להבטחה גדולה מאד.

נראה שהכוכבים הסתדו נכון בזמן שהקליטו את המוסיקה הזו וערכו לה מיקס. אחד מהם זה התקליט הנפלא הזה שכל תדר פה התיישב בדיוק במקום הנכון. ככה, בדיוק ככה, עושים תקליט רוק-קאנטרי שבא גם לעורר את המוח. ואני זוכר היטב אי שם בניינטיז, כשחיפשתי משהו בסגנון של קרוסבי או סטילס או נאש או יאנג או ארבעתם ביחד. אז קראתי מידע באינטרנט הקדום ההוא (זה עם הראוטר המזמזם) שיש להקה בשם POCO שכדאי מאד להקשיב לה ושהיא מבציר טוב מאד. אז שאלתי את עצמי, מאיפה לעזאזל אשיג אלבום של הלהקה ההיא? למצוא את זה בחנויות תקליטים בארצנו היה משימה קשה עד בלתי אפשרית, להזמין מאמזון? עדיין לא הייתי ממש בתוך זה. אז חיפשתי מישהו בחו"ל שיש לו את האלבום ומוכן לצרוב ולשלוח לי אותו תמורת דיסק צרוב של משהו אחר. כך קיבלתי את זה לראשונה - התאהבתי במוסיקה לחלוטין ומאז התחמשתי בתקליט - כמו שצריך.

מה בכלל פירוש השם POCO? מסתבר שבספרדית זה אומר משהו קטן. אבל לא, הלהקה הזו היא גדולה!ולמי שלא מכירים את פוקו - היא לא צמחה כך פתאום מוואקום. ג'ים מסינה וריצ'י פוריי הקימו את פוקו בשנת 1968, לאחר שלהקת בופאלו ספרינגפילד התפרקה. אבל בעוד שהספרינגפילד היו זירה של מאבקי אגו ויצירתיות מתפרצת (איך לא, כשסטיבן סטילס וניל יאנג נמצאים שם?) - באלבומים הראשון והשני של פוקו מתקבל הרכב מגובש שידע בדיוק לאן הוא הולך. המעבר מהפסיכדליה של סוף שנות ה-60 אל השורשיות של תחילת ה-70 נעשה כאן בצורה הכי אורגנית שיש. זה רוק שמרגיש כמו נסיעה במכונית פתוחה בכביש מהיר (לא נתיבי איילון או כביש 6, כן?) כשהשמש שוקעת והמנוע מזמזם בסנכרון מושלם עם הגיטרות.

המוסיקה בתקליט השני הזה מענגת אותי לגמרי, מזה שנים רבות בהן אני מקשיב לתקליט הזה. ואי אפשר לדבר על פוקו בלי להשתחוות בפני ראסטי יאנג. באלבום הזה, יאנג לוקח את גיטרת הפדל-סטיל – כלי שנתפס עד אז כתחום הבלעדי של זמרי קאנטרי – ומעביר אותה דרך מגבר לזלי של האמונד. זה בהחלט צליל מיוחד. זה צליל חללי, גרובי ולא פחות מגאוני. זהו שימוש פורץ דרך בטכנולוגיה כדי ליצור טקסטורה חדשה במוסיקה. כן, עד כדי כך!

ואחד הדברים שהופכים את האלבום הזה לממכר עבורי כל כך הוא הדיוק הקולי. השילוב בין פוראי, מסינה וטימותי ב. שמית (לפני שהפך לבסיסט באיגלס בסוף הסבנטיז) יוצר חומת צליל אנושית. אלו לא סתם ליוויים ווקאללים. הו, לא! אלו הן הרמוניות עם שלושה קולות נפלאים שיושבות על הקצב באופן סופר דופר מהודק עד כמעט לא אנושי. זו התלהבות ווקאלית אמיתית. מי אמר שרק קרוסבי, סטילס ונאש ידעו לשיר באותם ימים ביחד באופן מושלם שכזה?

אז כן, התקליט הזה הוא גן עדן. ג'ים מסינה, שהיה אחראי על ההפקה, הביא איתו משמעת של טכנאות סאונד שלכל כלי יש מרחב נשימה בתוך הסטריאו: התופים של ג'ורג' גרנתהם נשמעים פריכים, עם סנר שמרגיש כאילו הוא נמצא איתי בחדר. הגיטרות האקוסטיות באות עם צליל עץ עמוק ונוכחות מרשימה. המיקס צלול, מאוזן, ומאפשר לשמוע כל פרט קטן – מהפריטה הכי עדינה ועד לדיסטורשן של הגיטרה החשמלית. זה אלבום שנשמע נהדר בכל פורמט, אבל על תקליט איכותי בפטיפון טוב? הוא פשוט מתעורר לחיים ומציג את הדינמיקה האמיתית של הלהקה. תקשיבו לפתיחה המושלמת עם השיר HURRY UP. ממש יש פה אנרגיה מתפרצת של להקה שפשוט נהנית לנגן ביחד. או HONKY TONK DOWNSTAIRS שהוא הוכחה שרוק וקאנטרי הם שני צדדים של אותו מטבע, עם ביצוע מלא הומור וגרוב. והקטע הכי אהוב עליי בתקליט הוא ANYWAYE BYE BYE שמאפשר ללהקה להראות איך עושים מוסיקה גבוהה עם מוזיקאים ברמה הגבוהה ביותר.

ומה נכתב בביקורת על התקליט הזה, בימים ההם, בעיתון הג'אז DOWN BEAT?: "להקת פוקו מענגת, במיוחד בזכות ההרמוניות הקוליות שלה. הדבר בא לידי ביטוי בשירים HURRY UP ו-YOU BETTER THINK TWICE. צדו השני של התקליט מוקדש ברובו לקרנבל אינסטרומנטלי. הלהקה מייצגת מיזוגי קאנטרי-רוק נוצצים, שבמקומות אחרים כבר החלו לעייף".

ובכתב העת JAZZ & POP נכתב בביקורת אז: "מה שחסר בלהקת קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג והיה כה משמעותי בהתלהבות של בופאלו ספרינגפילד, נמצא בשפע בלהקת פוקו. מדובר בניצוץ של גרוב מהנה. פוקו נמנעת מהסאונד השבלוני שאליו נקלעים קרוסבי וחבריו; היא מחזיקה היטב ביסודות הרוקבילי, וכל כלי נגינה בה תורם למעטפת הכללית. ממש אפשר לרקוד לצלילי המוזיקה הזו".

זה נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת של קאמל. ב-6 במאי בשנת 1982 יצא אלבום ללהקת קאמל ושמו THE SINGLE FACTOR.

ברור שתחילת שנות ה-80 הציבה סביבה מאתגרת עבור להקות רוק מתקדם מבוססות. הופעת הפאנק והגל החדש שינתה לגמרי את השטח והובילה לירידה בסיקור העיתונאי ובמכירות התקליטים של להקות פרוג רבות. השינוי הזה יצר לחץ עצום; חברות התקליטים, שבעבר הפגינו התלהבות או סבלנות רבה, דרשו כעת שירים קצרים וידידותיים לרדיו. כפי שאמר גיטריסט להקת קאמל, אנדי לאטימר: "כשהגיעו שנות השמונים, הגישה השתנתה ל-'איך נוכל למכור אתכם אם אתם לא נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים?', כשהדבר היחיד שהם רצו היה תקליטון להיט וכסף". הדרישה הזו הפכה לשם העוקצני-מריר של התקליט, THE SINGLE FACTOR.

אז בלב הלחץ של השוק החיצוני ועם משבר פנימי עמוק, נולד תקליט האולפן הזה של קאמל, שמייצג סטייה חדה מקודמ וגורם לי להתכווץ בכל פעם כשאני מקשיב לו. ברור שהוא נוצר מתוך התחייבות חוזית והתפרקות כמעט מוחלטת של הרכב הלהקה, כשלאטימר מצא את עצמו לבדו כחבר המקורי היחיד שנותר – "הגורם היחיד" המוזכר בשם התקליט.

להקת קאמל פתחה את עשור האייטיז עם תקליט הקונספט NUDE. נדמה היה שהגמל חזר אז לעמוד בבטחה על ארבע רגליים, אך לפתע קרו כמה דברים שטלטלו את הדבשת. המכה הקשה ביותר הגיעה עם עזיבתו של המתופף המייסד, אנדי וורד. באותה תקופה, הסיבה הרשמית שפורסמה הייתה פציעה קשה ביד שמנעה ממנו לנגן, אך המציאות הייתה מורכבת וטרגית בהרבה: וורד התמודד עם התמכרות קשה לאלכוהול ולסמים, שהובילה למשברים נפשיים ואף לניסיון התאבדות. מצבו הפך את השתתפותו בתהליך התובעני של ההקלטות וסיבובי ההופעות לבלתי אפשרית. עזיבתו של וורד, שהיה מרכיב חיוני בצליל וברוח של קאמל מאז הקמתה, זעזעה את הלהקה והובילה להתפרקות ההרכב בשנת 1981.

אז בהיעדרו של וורד ותחת הצורך "לספק את הסחורה" מבחינה חוזית, נותר לאטימר כשריד האחרון מהרביעייה המקורית. לא היה זה רק שינוי פרסונלי, אלא שינוי מהותי באופי של קאמל. עבור פרויקט זה, הלהקה למעשה חדלה להתקיים כיחידה שיתופית; היא הפכה לפרויקט של הגיטריסט שפעל תחת המותג קאמל, בסיוע מוזיקאים חיצוניים. אל מול המשימה המרתיעה של יצירת אלבום כמעט לבדו, קיבץ לאטימר נבחרת מגוונת של מוזיקאים באולפני אבי רואד בלונדון, במהלך ינואר ופברואר 1982. גורם משמעותי שעיצב את סאונד התקליט היה נוכחותם המקרית של חברי ALAN PARSONS PROJECT, שהקליטו באולפן המקביל. קרבה זו הולידה שיתוף פעולה פורה: דיוויד פאטון (לשעבר מלהקת PILOT) והסולן כריס ריינבו גויסו לסשנים של קאמל. תורם מרכזי נוסף היה גיטריסט העבר של ג'נסיס, אנתוני פיליפס, שתרומתו הייתה נרחבת וכללה נגינה בפסנתר כנף, אורגן, גיטרות אקוסטיות, סינטיסייזרים ואפילו מרימבה. בצעד נוסטלגי ומרגש, חזר הקלידן המקורי פיטר בארדנס להופעת אורח. בארדנס, שהחיכוך היצירתי שלו עם לאטימר הוביל לעזיבתו לאחר הקלטת האלבום BREATHLESS ב-1978, התארח בקטע האינסטרומנטלי SASQUATCH ותרם לו את צלילי האורגן והמיני-מוג המזוהים איתו.

ועם עזיבתו של אנדי וורד, תפסו את מקומו מאחורי מערכת התופים נגנים מכובדים ובהם גרהם ג'רוויס, דייב מאטאקס וסיימון פיליפס. גם פרנסיס מונקמן (לשעבר בלהקת CURVED AIR וחבר בלהקת SKY), טריסטן פריי (אף הוא מ-SKY), הקלידן דאנקן מקיי והאקורדיוניסט ג'ק אמבלו הגיעו לנגן פה. אוף - כל כך הרבה אנשים מוכשרים וזה מה שיצא בסוף?! שירים חסרי נשמה של אייטיז?! בחייאת, תקשיבו לשיר הפתיחה, NO EASY ANSWER. שיר פתיחה של תקליט צריך להיות בום! זבנג! ופה - זה קול חסר כוח. זה מביך. זה מאולץ. וזה לא משתפר עם השיר השני, YOU ARE THE ONE. והשיר השלישי, HEROES, כבר גרם לי להתבלבל - האם אני שומע פה פרויקט גנוז של אלן פארסונס ואריק וולפסון? או של קאמל שמתחפשת בתחפושת במחיר של פאונד וחצי ללהקת פופ אייטיזית?

צר לי, אך עם הלחץ הברור שהיה על לאטימר - התקליט הזה הוא בגידה בזהות האמנותית של קאמל. הדינמיקה הגמלתית הקסומה, שאפשרה את קטעי האלתור ואת התפתחות הנושאים המוזיקליים בתקליטים הקודמים, נעלמה כלא הייתה. זהו אלבום סולו של לאטימר במסווה, ולצערי, לא אלבום סולו טוב במיוחד. המבנה המוזיקלי צומצם למכנה המשותף הנמוך ביותר. שירים קצרים של 3 עד 4 דקות, במבנה סטנדרטי של בית-פזמון-בית. המקצבים הפכו לפשוטים, עבודת הבס נהייתה מונוטונית, והקלידים – שפעם ציירו נופים עשירים עם מלוטרון והאמונד וקלאווינט ופנדר רודס – הוחלפו בסינטיסייזרים קרים ושטוחים שאפיינו את הפופ המסחרי של התקופה. זה ממש נשמע כמו מוזיקת מעליות של להקות AOR (רוק למבוגרים) אנונימיות. וכשלאטימר מנגן בגיטרה סולו, בקטע הוואלסי SELVA זה נשמע כמו מוסיקה שנועדה להרדים אותי. כמו בדיחה לא מוצלחת על דייויד גילמור שמנגן עם ריק רייט. הרי לאטימר יודע, כמו גילמור, לנגן תפקידי גיטרה שגורמים לגיטרה לבכות. בקטע זה, אני הוא זה שבכה - ולא מהסיבה הנכונה. ואם זה לא מספיק, אז אחרי הקטע המרדים ההוא מגיע קטע באורך של כדקה שנקרא LULLABYE שכנראה נועד לבדוק, כמו הורה בשעת ערב שכבר מת להרדים את התינוק שלו, אם משימת התפילילה הושלמה.

טוב, הגיע הזמן להפוך את התקליט לצד השני. הנה בה SASQUATCH ו...אוקי, צלילי הגיטרה על ההתחלה מעוררים. זה נשמע כמו משהו שסטיב האקט היה מנגן אז. התופים מתפרצים פנימה עם הבס במקצב שאפל והנה סוף סוף קטע ששווה להאזין לו פה. אין פה שירה אבל תפקידי הנגינה מתעוררים לחיים. יש פה מהניצוץ הישן שבו לאטימר חוזר קצת לעצמו. כמה חבל שזה טובע בים של פופ מסונטז וחסר מעוף. השיר הבא, MANIC, לא ברור לי. מה הם רוצים ממני פה? זה נשמע כמו להקת פרוג שמנסה לפרוץ החוצה מהכלוב אבל לא מצליחה. והקטע האינסטרומנטלי המסיים? הוא נקרא END PEACE ושוב... אפקט התפילילה ההוא של סוף צד א' בא לוודא שהמאזין נרדם גם פה. תקשיבו לסוף הקטע הזה - הוא נשמע ממש עם צלילים של ערוץ זאטוטים בטלוויזיה שבשעת לילה מאוחרת, כשהם כבר ישנים, משמיע בלופ צלילים שקטים. וואווו... לא קל להקשיב לתקליט הזה.

והתקליט הזה יצא לפני זמן מה במהדורת רימסטר - אבל האמת? סאונד טוב יותר לא הופך כתיבת שירים בינונית לטובה יותר. אפשר לצחצח את התקליט הזה כמה שתרצו, אך הוא עדיין יישאר THE SINGLE FACTOR האומלל.

תמיד קשה לראות אמנים שאני מעריך כשהם נאלצים להתפשר על החזון האמנותי שלהם בגלל לחצים תעשייתיים. ואנדרו לאטימר עשה ככל יכולתו כדי להשאיר את המותג "קאמל" בחיים תחת לחץ עצום, ועל כך הוא ראוי להערכה אדירה. אני רק יכול לדמיין כמה רע היה לו אז, כשהוא קם כל בוקר ממיטתו והבין שעליו לספק את הסחורה וזהו. הרי בסופו של יום, מוזיקה נועדה לעורר בנו רגש, לאתגר את האוזן ולסחוף אותנו. לצערי, אין פה קטע אחד שיגרום לי להגיד - "איזה יופי! זה ממש טוב כמו מיראז' או אווז השלג או מונמאדנס או ריקודי הגשם". לכן, בכל פעם שאני רואה את העטיפה של התקליט הזה, אני מעדיף לדלג עליו באלגנטיות ולחפש את הגמל הישן נושן. שם, הקסם האמיתי של קאמל עדיין חי ונושם.

ועוד לא דיברתי על עטיפת התקליט...

בואי עשה מזה פופ, איגי פופ עשה מזה פיל בחנות חרסינה. ב-6 במאי בשנת 1977 יצא באנגליה תקליטון חדש של איגי פופ, עם השיר CHINA GIRL.

ברור שהכרתי את השיר הזה קודם כל בגרסה הפופית של דייויד בואי. כן, זו שהגיעה אלינו בקאמבק הענק שלו בשנת 1983. אז גם הגיע לטלוויזיה שלנו קליפ עם השיר הזה ודאגו להסביר לי ולשאר הצופים שאנחנו צופים בגרסה המצונזרת של בואי עם בחורה סינית כשהם מתעלסים על חוף הים. שובב, הבואי הזה. אבל, כשנחשפתי בהמשך לגרסה המקורית של איגי פופ? זה היה כמו פיל שדהר פנימה לחנות כלי חרסינה סינים. עם כל הכוח!

השילוב הזה יוצר מתח מופלא בשיר: מצד אחד, יש פה עיבוד מוזיקלי מהוקצע אך מחוספס, ומצד שני, שירה שיש בה משהו שנשמע שבור ונואש. אני אוהב את השיר הזה כי הוא מזכיר לי מה קורה כששני גאונים די שונים (שכל אחד מהם בא מצד אחר בכדור הארץ!) חוברים יחד ומשלימים אחד את השני. הביצוע המקורי של איגי נשאר אפל, מחוספס, ואותנטי להפליא. איך אומרים "זה פאקינג גאוני" בסינית? ובמקום הצרחות והאנרגיות המתפרצות שכל כך אפיינו אותו בלהקת הסטוג'ס, יש פה איגי אחר. הקול שלו כאן הוא בריטון עמוק, רוטט, כמעט קרייני. ממש נשמע כאילו דייויד בואי הנחה אותו לעשות בדיוק כך - ולא פעם זה גורם לי להתבלבל. רגע, זה איגי פופ ששר פה? או דייויד בואי? ואז מגיעה פתאום הצרחה המשתלחת שלו כשמאחוריה בוקעים לפתע צלילי סינטיסייזר שמוסיפים לאווירה המשתלחת. ככה נשמעת כנות אמיתית. על הדרך - קיים פירוש שהמילה צ'יינה פה נועדה להביא כינוי להרואין שאיגי ובואי ביחד ולחוד. ואיזה יופי זה כשהגיטרה החשמלית לפתע נשמעת דוהרת על הקצב ומובילה לסולו של חשמלית נוספת. זה ואווו! ואז נכנסת עוד גיטרה חשמלית שמוסיפה צלילים גבוהים בהרמוניה מרשימה ואפקטיבית עד הפייד אאוט. זה סאונד שמאפיין את ברלין של תקופת המלחמה הקרה – אפורה, מנוכרת ומלאה במועדוני אנדרגראונד. אני אוהב את האווירה הזו כי היא גורמת לי להתבונן בעולם דרך עיניו העייפות של איגי פופ שניסה לבנות את חייו מחדש.

אז בשיר הזה, איגי מזהיר את הנערה הסינית שהוא יהרוס את התרבות שלה על ידי הקניית ערכים מערביים של חומרנות ויופי שטחי ("אני אתן לך טלוויזיה, אני אתן לך עיניים כחולות, אני אתן לך גבר שרוצה לשלוט בעולם"). אז איך השיר נוצר בכלל? מסתבר שזה בא בהשראת התאהבותו של איגי פופ בקואלן נגויין, אישה וייטנאמית יפהפייה. היא שהתה באולפן ודייויד בואי, שהיה אז מקורב מאוד לאיגי כחבר טוב וכמפיק, עודד את מערכת היחסים בין השניים. היא נמשכה אליו מיד – היה לו שיער בלונדיני והוא נראה כמו ויקינג. הוא לא דיבר צרפתית והיא לא דיברה אנגלית; למרות זאת, היא הצליחה להזמין אותו למסיבת יום הולדת שארגנה עבור המטפלת של בנה. באותו לילה, איגי פופ רקד אל תוך החדר כשהוא מדלג מעל כיסאות ושולחנות, ניגש לקואלן והניח את ראשו על כתפה. תוך זמן קצר הם חלקו קשר סוריאליסטי, כשהם מתקשרים באמצעות מחוות גוף, הבעות ומילים אקראיות. הערב הזה סימן את תחילתו של רומן.

שם איגי כתב לה שיר וביקש שהיא תקשיב לו. היא הניחה אצבע על שפתיה ואמרה "שששששש"; היא חששה שאיגי יפגע בעצמו. באותו לילה היא שמעה ממנו שיר בשם BORDERLINE אותו כתב עם בואי. בהמשך שונה שמו ל-CHINA GIRL, תוך שילוב תגובתה של קואלן בתוכו. בסופו של דבר היא החליטה שעליה להישאר עם בנה ומשפחתה. היא נישאה להיגלין שנתיים לאחר מכן, ולאיגי ובואי נותרו מהחוויה הזו שיר חשוב וזיכרון משמעותי. זו אמנות!

גם זה קרה ב-6 במאי:

- בשנת 1945 נולד הזמר ואייקון רוק בארה"ב, בוב סיגר.

- בשנת 1973 החל פול סיימון את סיבוב ההופעות הראשון שלו כסולן. זה קרה בבוסטון. ההופעה הזו הוקלטה ויצאה באלבומו LIVE RHYMIN.

- בשנת 2011 התארס פול מקרטני עם ננסי שוול. אלו יהיו הנישואים השלישיים של מקרטני. שוול הייתה נשואה בעבר לעורך הדין ברוס בלייקמן.

- בשנת 1967 הופיעו הביץ' בויז בבירמינגהם, כאשר היחצ"ן שלהם, דרק טיילור, שחרר הצהרה מפתיעה. שבוע בלבד לאחר שמסר הצהרות אופטימיות, הפעם היו בפיו בשורות פחות נעימות: הפרויקט שעליו עבדו הביץ' בויז, ובראשם בריאן וילסון, ושמו SMILE, נגנז. כך מסר טיילור: "למען האמת, כל היצירה היפהפייה הזו, שנרקמה באופן כה מיוחד במהלך חצי השנה האחרונה – נגנזה. היא לא הושמדה, אך היא נגנזה. כמעריץ של הלהקה, אני חושב שזה מאכזב מאוד".

- בשנת 1970 הופיעה להקת גרייטפול דד הופעת חינם ב- KRESGE PLAZA שבקיימברידג', מאסצ'וסטס. לזכר ארבעת הסטודנטים שנהרגו יומיים קודם לכן באוניברסיטת קנט סטייט באוהיו.

- בשנת 1965 עבדו מיק ג'אגר וקית ריצ'רדס על הפתיחה של השיר I CANT GET NO) SATISFACTION). זה התחיל בחדר בבית מלון בפלורידה כשריצ'רדס ניגן במכשיר הקלטה קטן רעיון חדש שצץ לו. הוא ניגן זאת ברצף עד שנרדם. כשהתעורר למחרת הוא גילה שיש לו הקלטה של תפקיד גיטרה אחד ולאחר מכן נחירות. הוא התלהב מהרעיון שלו וירד עם ההקלטה לבריכה, שם פגש את מיק ג'אגר והשניים התחילו לכתוב את השיר עצמו.

- בשנת 1967 הצטלמה להקת CREAM באולפני הבי.בי.סי בלונדון עבור תוכנית טלוויזיה בנושא מוזיקת פופ, שיועדה להיקרא באותה עת SOUND AND PICTURE CITY. שלושת חברי CREAM הגיעו לצילומי פיילוט לסדרה, שתוכננה כסדרת פופ פסיכדלי הכוללת עדכונים לצעירים. לצד חברי הלהקה הוצבו דוכנים ניידים מפורטובלו רואד שבלונדון, רקדנים, מכונות למשקאות קלים וניצבים שונים. בסופו של דבר בוטלה הפקת הסדרה והיא מעולם לא שודרה; רק דקה אחת מתוך הצילומים עם CREAM הוקרנה בהמשך אותה שנה בתוכנית אחרת בשם WATCH IT. הלהקה קיבלה 52 ליש"ט עבור יום הצילומים, ו-15 ליש"ט נוספים עבור שידור הדקה המדוברת. מיד לאחר מכן מיהרה הלהקה לנסוע בשתי מכוניות להופעת ערב בקולג' ב-WILTSHIRE. חברי הלהקה והמנהל, בן פאלמר, נאלצו לנסוע בצפיפות רבה בשל חלקי מערכת התופים של ג'ינג'ר בייקר שהועמסו לרכבים.

- בשנת 1950 נולד המתופף רובי מקינטוש (מלהקת AVARAGE WHITE BAND).הוא נשאר לנצח בגיל 24 בגלל שהסניף סם רע מאד, בספטמבר 1974.

- בשנת 1977 יצא אלבום הסולו השני של חבר להקת כנפיים, דני ליין. פול מקרטני הוא שהפיק את האלבום שנקרא HOLLY DAYS והוא מחווה לזמר באדי הולי. מקרטני ניגן באלבום את רוב כלי הנגינה.

- בשנת 1965 הופיעה להקה חדשה ללא שם במרכז נוער בקנסינגטון, לונדון. במהלך הערב החליטו חברי הלהקה לקרוא לעצמם SMALL FACES. הייתה זו אנאבלה, חברתו של זמר הלהקה, סטיב מאריוט, שראתה את הארבעה עומדים על הבמה ובשל גובהם הנמוך (חוץ מג'ימי וינסטון האורגניסט שהיה גבוה יותר מהשאר) קבעה שפניהם קטנות. למעשה, היה בשם אף יותר מזה - כי בסיקסטיז, באנגליה, המילה FACE באה לציין מישהו שנמצא ובולט בסביבה. ובדיוק שנה לאחר מכן, ביום הזה, יצא תקליטה הראשון של הלהקה. יש בו להיטים כמו WHATCHA GONNA DO ABOUT IT ו-SHA LA LA LA LEE.

- בשנת 1951 נולד הגיטריסט דייבי ג'ונסטון, שידוע בעיקר כנגן הגיטרה של אלטון ג'ון לאורך השנים. לפני כן הוא היה חבר בלהקת הפולק-רוק MAGNA CARTA.

- בשנת 1983 יצא התקליטון MOONLIGHT SHADOW של מייק אולדפילד. ולא, הוא לא נכתב על הרצח של ג'ון לנון – למרות שרבים חושבים כך.

- בשנת 1973 יצא תקליט חדש ותובעני ללהקת מאגמה הצרפתית. שמו MEKANIK DESTRUKTIW KOMMANDOH. שימו לב, התקליט המעולה הזו לא מושר בצרפתית ולא באנגלית - אלא בשפת קובאיה אותה המציא מתופף הלהקה, כריסטיאן ואנדר.

- בשנת 1985 יצא תקליטון לגארי מור ופיל לינוט (שעבדו ביחד בעבר בלהקת ליזי הרזה). השיר הוא OUT IN THE FIELDS.

- בשנת 1968 יצא תקליט חדש ללהקת מנפרד מאן ושמו MIGHTY GARVEY. ההפקה שלו הייתה מורכבת.

- בשנת 1986 יצא תקליטון חדש לפרדי מרקיורי, עם השיר TIME שהוא שיר הנושא בהפקה עתידנית שהוקמה באותו זמן.

- בשנת 1965 הקליט ג'יימס בראון את השיר I FEEL GOOD באולפני CRITERIA שבמיאמי, פלורידה.

- בשנת 1973 נערך איחוד מעניין וחד-פעמי של כמה הרכבים ישראליים. האירוע התקיים בקולנוע "חן" בתל אביב במהלך חגיגות יום העצמאות, והוא הקים לתחייה מספר הרכבים שכבר לא היו פעילים באותה עת. בין המופיעים היו "הדודאים", "השלושרים", "הטוב הרע והנערה" והרכב חלקי של "כיף התקווה הטובה" (ללא שלמה מזרחי וזהר לוי). הסיפור המלא של כל ההרכבים הללו, הכולל שפע של פרטי מידע נדירים וראיונות אישיים שקיימתי עמם, מופיע בספר "רוק ישראלי 1973-1967".

- בשנת 1937 קרה אסון הינדנבורג, בעיר מנצ'סטר, ניו ג'רזי. ספינת האוויר העצומה LZ 129 הינדנבורג עלתה בלהבות בעת שניסתה לעגון בתחנת התעופה הימית, לייקהרסט, בעקבות טיסה טרנס-אטלנטית שהביאה למותם של 36 בני אדם. תמונה של האירוע הפכה לעטיפת התקליט הראשון של להקת לד זפלין.

אף שהיו תמונות רבות (ואף צילומי סרטים) של אסון ה"הינדנבורג" בשל נוכחותם של צוותי תקשורת רבים שהמתינו לנחיתת ספינת האוויר, היה זה התצלום העוצמתי של סם שר שהתגלה כבולט והזכיר מכולם. בשנת 2016, כלל המגזין TIME את התצלום ברשימת 100 התמונות המשפיעות ביותר בכל הזמנים. המעצב הגרפי של העטיפה, ג'ורג' הארדי, יצר את האיור עבור האלבום של לד זפלין בהתבסס על התצלום האיקוני; הוא עיבד אותו בעט ובדיו כדי למנוע בעיות פוטנציאליות של זכויות יוצרים. במהלך שנות ה-70 עבד הארדי גם עם חברת HIPGNOSIS על העטיפות של DARK SIDE OF THE MOON ו-WISH YOU WERE HERE של להקת פינק פלויד.

כשנשאל מדוע בחר בתמונה של אסון ה"הינדנבורג", אמר ג'ימי פייג' למגזין TIME בשנת 2016: "זו תקרית דרמטית, זה אלבום דרמטי, זו אמירה דרמטית". למרות שסייע ביצירת אחת העטיפות האייקוניות ביותר, הארדי אינו מדרג אותה במקום גבוה ברשימת עבודותיו. בזמנו, הוא הציג לג'ימי פייג' מספר רעיונות לעטיפה שנדחו, ובסופו של דבר יצר את האיור של אסון ה"הינדנבורג" לבקשת פייג'. "לא חשבתי שזו הייתה עבודה טובה במיוחד," הודה הארדי, "מלבד מיליוני העותקים שקיימים והעובדה ששילמו לי 60 דולר. לא הייתה ביצירה הזו מספיק מחשבה מקורית".

האם זהו שיר הג'יימס בונד הטוב ביותר אי פעם? ב-6 במאי בשנת 1985 יצא תקליטון חדש ללהקת דוראן דוראן, הפעם עם שיר הנושא לסרט של ג'יימס בונד, A VIEW TO A KILL.

אתם באים לרקוד איתי אל תוך האש? כן, עם שיר שלעולם לא יימאס לי לשמוע אותו. מהרגע בו הייתי נער והקליפ הזה, עם דוראן דוראן במגדל אייפל, שטף את העיניים שלי. יש לי חולשה לפופ שעשוי ממש טוב - מלודיה טובה, קצב מדליק, הפקה אייטיזית שלא נשמעת מאולצת. זו גאונות אמיתית. זו יצירת מופת דרמטית, קולנועית וסוחפת שגורמת לי להתאהב בה מחדש בכל האזנה. ממש כך!

זה נפתח עם צליל התופים החד של רוג'ר טיילור (לא ההוא מלהקת קווין, כן?). אני כמעט בטוח שבאולפן החבר'ה ביקשו מטכנאי ההקלטה להרכיב להם פה סאונד שיישמע כמו התופים של פיל קולינס. והקצב הזה לא משאיר מקום לספק – נכנסים להרפתקה. והשילוב בין הפופ החדשני של דוראן דוראן לבין התזמור המפואר של המלחין ג'ון בארי, יצר את אחד משירי הנושא הטובים יותר לטעמי בסדרת סרטי ג'יימס בונד. התחושה הקולנועית מורגשת כבר מהשניות הראשונות, והיא מיד עוטפת באווירה של מסתורין, ריגול וזוהר. או יה!

והשירה של סיימון לה בון בשיר הזה נמצאת בשיאה. כשהוא שר את השורות הראשונות, יש בקול שלו תמהיל מדויק של סכנה ופיתוי. סיימון לא היה זמר פופ רגיל. הוא אהב לכתוב משפטים מסתוריים שישר אותם. זה ידוע שהוא הושפע לא מעט מג'ים מוריסון, מלהקת הדלתות. ולכן הפופ של דוראן דוראן היה משהו שגם גרם למוח לחשוב ולא רק לרקוד. ואם כבר לרקוד - דוראן דוראן הורכבה מחבורת יפיופים שלא הייתה פרייארית כלל וכלל. החבר'ה ידעו ליצור מוסיקה ולנגן אותה היטב. הם חשבו כהוגן כשהם כתבו את התפקידים שלהם. חטיבת הקצב של רוג'ר טיילור המתופף וג'ון טיילור הבסיסט (הם לא אחים, כן?) מרשימה ביותר. זה ממש בא מעולם הפ'אנק והדיסקו. ותוסיפו לזה את האלמנט של הטיילור השלישי בלהקה - הגיטריסט אנדי טילור (שהוא לא אח שלהם, כן?) וקיבלנו יופי של קצב. ועם זה יש פה מוח אחד מטורף שקוראים לו ניק רודס, שאחראי על עבודת הקלידים. הבחור הזה ידע לעשות מוסיקה באותה מיומנות בה הוא ידע להתאפר. ואני כותב את זה כמחמאה אדירה עליו.

והשיר הזה, למרות שהוא נטוע חזק באסתטיקה של האייטיז, הוא הצליח להתיישן בצורה נפלאה. הפקת הסאונד שלו עדיין נשמעת פריכה, עוצמתית ורלוונטית אפילו היום. ובתקליט (יש לי את זה באוסף של דוראן דוראן) זה נשמע אפילו טוב יותר!

והסיפור מאחורי השיר הזה, על פי הבסיסט ג'ון טיילור, החל כשפנה למפיק הוותיק של סרטי ג'יימס בונד, אלברט "קאבי" ברוקולי, בעודו שיכור למדי במהלך מסיבה. טיילור הצהיר בפניו שהוא מעריץ מושבע של הסדרה מזה שנים, אך טען כי המוזיקה בסרטים האחרונים הייתה בינונית. לאחר מכן הציע שהלהקה שלו היא זו שתתקן את הבעיה – וברוקולי קיבל את הרעיון. טיילור נזכר בשיר במהלך ראיון ב-2012: "שירי בונד חייבים להיות שירים גדולים, נכון? חייבת להיות בהם גרנדיוזיות. זה כמו לעצב רולס רויס – אתה רוצה שהתוצאה תהיה מהשורה הראשונה. אני חושב שהצלחנו בזה". להתבקש לבצע את שיר הנושא לסרט ג'יימס בונד זה כבוד גדול, אך הדרישה לשלב את שם הסרט במילים יכולה להיות מאתגרת. ג'ון טיילור: "עד היום אנחנו אסירי תודה על כך שלא קיבלנו שם כמו QUANTUM OF SOLACE".

זה היה התקליטון האחרון שהוציאה דוראן דוראן לפני שחבריה לקחו פסק זמן לטובת פרויקטים צדדיים. ג'ון טיילור כתב בספרו: "הדרך היחידה שבה כל אחד מאיתנו יכול לזכור בבירור את התאריך והיום שבהם התחלנו לעבוד על השיר עם ג'ון בארי, היא העובדה שזה היה יום הבוז'ולה נובו, שחל תמיד ביום חמישי השלישי של חודש נובמבר. התכנון היה לעבוד בקומה העליונה של הבית שלי, שם הצבתי פסנתר כנף לבן א-לה ג'ון לנון. נפגשנו בפאב בקצה הרחוב בצהריים ושתינו את היין הצרפתי הטרי. עד השעה חמש כולנו כבר היינו די מרוצים מהתחלה של שיר שהייתה לנו – לפחות מהבית הראשון. אבל זה לא היה שיר קל לכתיבה. הקלידן שלנו, ניק רודס, וג'ון בארי פשוט לא הסתדרו; היה להם קשה אפילו לשהות באותו החדר. שניהם היו עקשנים ובעלי חזון ספציפי מאוד לגבי האופן שבו דברים צריכים להיעשות. אני נלכדתי באש הצולבת. פעמים רבות קיבלתי שיחות טלפון בשעות הלילה המאוחרות מג'ון, שדרבן אותי 'לסדר את השטויות המחורבנות האלה'. זה היה משא ומתן מתמשך, ועשיתי כל מה שנדרש כדי להגשים את החלום שלי.

לא רציתי ששיתוף הפעולה עם בונד יתפרק. אבל איך יכולתי להשאיר גם את ניק וגם את ג'ון על המגרש? התשובה הגיעה בדמותו של ברנרד אדוארדס, שותפו של נייל רודג'רס בלהקת CHIC. הנגינה שלו בגיטרת הבס נתנה לי השראה לנגן בכלי הזה בתחילת דרכי. טוני תומפסון, המתופף שהיה איתי ועם אנדי בפרויקט הצד שלנו, POWER STATION, התעקש שברנרד הוא האיש שצריך להפיק את הפרויקט. המפגש עם ברנרד בניו יורק היה 'טריפ'; האיש היה דמות כל כך משפיעה, סמל של ממש, אך הוא מעולם לא התנהג ביומרה. ידענו שברנרד יוכל לחבר את פרויקט דוראן/בונד יחדיו (לנייל הייתה מחויבות קודמת, החמצה עליה הוא מתחרט עד היום). ברנרד היה יד איתנה על ההגה. הקלטנו לבסוף את קטעי הלהקה, וההקלטות נשלחו לניו יורק למיקס, יחד עם העיבודים התזמורתיים של ג'ון בארי שהוקלטו בלונדון. לא יכולתי להיות מרוצה יותר מהתוצאה הסופית. חשבתי שזה התקליטון הטוב ביותר שלנו עד אז, בכל קנה מידה".

הגיטריסט אנדי טיילור כתב בספרו: "כשנודע לנו שהסרט החדש של ג'יימס בונד, בכיכובם של רוג'ר מור וגרייס ג'ונס, אמור להיקרא A VIEW TO A KILL, חשבנו שזה שם נהדר לשיר של דוראן דוראן. אחרי הכל, הלהקה עצמה נקראה על שם דמות מסרט, כך שזה נראה כמו חיבור טבעי. קצת חששתי לחזור לאולפן עם ניק רודס לאחר החופש שנהנינו ממנו בלהקת POWER STATION, אבל הקלטת שיר נושא לבונד הייתה הזדמנות טובה מכדי לפספס. ג'ון בארי התגלה כדמות משעשעת. הוא היה מאוד יוקרתי, מלחין ותיק שניגן בפסנתר כשצמודה אליו כוסית ויסקי. ג'ון טיילור ואני, שהיינו שקועים באלכוהול בעצמנו באותה תקופה, התחלנו לדרבן אותו לעוד משקה ועוד אחד. היה פאב קטן ממש במורד הרחוב שבו גר ג'ון בארי, ודי מהר הוא הציע לנו שם את הפתיחה המוזיקלית.

העבודה עם ניק לא הייתה קלה. הוא שנא קוקאין באופן מוחלט, ולכן לא העריך את ההתנהגות של ג'ון ושלי. הוא התייחס אלינו באותה עוינות שהפגין במהלך הקלטת התקליט השלישי שלנו. 'זה לא משנה אם יש לך שיר נהדר – עשית את זה בצורה מסוימת שאני לא אוהב' – זה היה היחס הכללי שלו. נראה שניק כעס על כל הפרויקט רק בגלל שהוא אורגן על ידי ג'ון טיילור. לעיתים היה בלתי אפשרי לשהות יחד באולפן בלי ריב, וניק היה זה שנראה ששחה נגד הזרם. ג'ון בארי אתגר אותו כמה פעמים בנוגע למהלכים מוזיקליים, מה שהרגיז את ניק מאוד. 'לעזאזל, אני לא עושה את זה', היה ניק אומר בקול חד. 'אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה, אבל אני יודע על מה אני מדבר הפעם, בניגוד אליך', היה בארי עונה בקולו המפואר. 'עבדתי עם אנשים כמו שירלי בייסי ורוג'ר מור, וזו ההפקה שלי, איש צעיר'. סיימון, האופטימי הנצחי, עשה כמיטב יכולתו להשכין שלום בין שני המחנות הלוחמים. אבל זה היה מאבק כוחות שעמוק בפנים ידענו שיכול להסתיים רק בדמעות עבור דוראן דוראן".

הגיבור השקט של סצנת הקאנטרברי. ב-6 במאי בשנת 1945 נולד מייק ראטלדג', האורגניסט של להקת הרוק המתקדם, סופט מאשין.

עבורי, כמו רבים מאוהבי הרוק המתקדם, נחשב מייק ראטלדג', האכיטקט השקט, לגיבור מוזיקלי אמיתי מזרם ה"קאנטרברי". והדבר הראשון שתופס אותי אצל ראטלדג' הוא הצליל. בעוד שקלידנים אחרים בתקופתו (כמו קית' אמרסון או ריק ווייקמן) חיפשו את הבומבסטיות והראוותנות, ראטלדג' יצר עולם של צלילים ללא צורך להתנועע עם הכלי או ללבוש גלימות. והבחירה שלו באורגן LOWREY במקום בהאמונד הקלאסי הייתה הברקה. הסאונד שלו היה דק יותר, כמעט "חולני" במובן הטוב של המילה. הוא היה מחלוצי השימוש בדיסטורשן כבד על קלידים (עם שימוש נרחב באפקט פאז). כשהוא ניגן סולו, זה לא נשמע כמו פסנתר או אורגן רגיל – זה נשמע כמו סקסופון פראי. הצליל הזה, הפך לסימן ההיכר של סצנה שלמה. קלידנים רבים מזרם הקאנטרברי-פרוג ביקשו לחקות אותו.

היה משהו מאוד מושך בדמותו של ראטלדג'. בעידן של כוכבי רוק עם תסרוקות נפוחות ותלבושות נוצצות, ראטלדג' נראה כמו פרופסור לפיזיקה שנקלע בטעות לבמה. עם המשקפיים הכהים, השיער הארוך והחלק והבעת הפנים הקפואה, הוא הקרין מגניבות מסוג אחר – כזו של איש שלא היה צריך להוכיח כלום לאף אחד. והעובדה שהוא פרש מעולם המוסיקה באמצע שנות ה-70 (לטובת הלחנת מוסיקה לפרסומות וסרטים) והפך לדמות מסתורית שכמעט ולא מתראיינת, רק הוסיפה למיתוס שלו. הוא לא שרף את עצמו - הוא פשוט הניח את הכלים כשהרגיש שאמר את כל מה שהיה לו להגיד.

אז הנה דברים שאמר בראיון לעיתון OZ בשנת 1969: "להיות בלהקת מחתרת כמונו? הייתי אומר שאף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להיות פעיל במחתרת. ה-UNDERGROUND הוא למעשה מה שטיילור מיד תיאר כ'לעשות משהו בשביל כלום' – וזה בדיוק מה שהתברר כנכון. כשמבקשים ממך להופיע במופע תמיכה במחתרת, והאמרגן מתחיל לדבר איתך במונחים של 'האמנות שאתה מציע', אתה יודע היטב שלא תקבל על זה כסף, ואפילו תצטרך לשלם על ההוצאות שלך. זה אומר שאין ארגון, הבמה תהיה מבולגנת, מערכת ההגברה תהיה נוראית וכל השאר. ובכל זאת, דברים טובים יצאו מהמחתרת. מועדון UFO היה טוב כשהופי ניהל אותו; הוא התנהל היטב. אבל המחתרת, ככלל, היא עסק מבולגן"...

"לא הייתי רוצה להיות במקומו של הנדריקס מבחינת לוח הזמנים של עבודתו ומה שזה מעולל לו. הייתי שונא להיות בדרכים במשך חודשים בכל פעם, לעבוד מדי לילה ולעולם לא לעשות חזרות. כלומר, הוא עדיין מנגן שירים כמו HEY JOE אחרי שלוש שנים, מול קהל שמוכיח שהוא לא באמת מקשיב לנגינה; הרי מחיאות הכפיים בתחילת השיר, כשהקהל מזהה אותו, חזקות יותר מאלו שאתה מקבל בסופו. זה כל מה שמעניין אותם"...

על חוויית העבודה עם סופט מאשין כלהקת חימום לג'ימי הנדריקס בארה"ב: "לעבוד עם הנדריקס ולסייר בארצות הברית עם להקת פופ זה כמו 'מסוע של מותרות'. אתה שוהה בהילטון, ואז קדילאק לוקחת אותך לשדה התעופה על הבוקר. קדילאק נוספת פוגשת אותך ולוקחת אותך למלון. אתה מכבס בגדים, הקדילאק לוקחת אותך להופעה ובחזרה להילטון, ואתה הולך לישון. בסופו של דבר, זה הורס לחלוטין את התחושה הגיאוגרפית שלך. מתמרנים אותך כמו חתיכת מטען. אין לך שליטה על הכיוון שחייך תופסים. זה מזכיר ניסויים שבהם מונעים מעכברוש שליטה על גופו. בסופו של דבר אתה סובל מדפרסונליזציה, אובדן זהות. זה נשמע כבד, אבל זה מה שקורה. אין עוד 'אני' שנוסע; הנסיעה פשוט אופפת אותך. אין עוד משמעות למושג 'מקום', כי הטיסות מבטלות את המרחב כצורת התניידות. ואמריקה בנויה כך שהיא שוללת כל הבדל אינדיבידואלי בין מקום למקום"...

"יש את 'אמהות ההמצאה' ו-SPIRIT, שהיו שתי הלהקות היחידות שעניינו אותי שם, או שהתרשמתי מהן בכלל. לדעתי יש ארבעה סוגי להקות: ראשית, הלהקה שיש לה מיומנות טכנית וגם רעיונות משלה. לסוג השני יש רעיונות, אבל אין בקיאות טכנית. לסוג השלישי אין רעיונות משלו, אבל יש לו את הבקיאות. ולבסוף – אלה שאין להן לא רעיונות ולא בקיאות טכנית. ה-MOTHERS וה-SPIRIT שייכות לקבוצה הראשונה. יש אלפי להקות אחרות שיש להן טכניקה או מיומנות, או להקות בלוז שעושות עיבודים טובים יותר מהמקור. וישנן להקות מחתרת מוזרות במקומות כמו שיקגו שיש להן רעיונות אבל אין להן בקיאות – כמו MC5, אבל את רובן לא כדאי להזכיר כי הן פשוט גרועות מדי מבחינה טכנית"...

"את להקת הדלתות אני לא באמת יכול לראות כלהקה, אלא כתופעה סוציולוגית. הדלתות הם הזדמנות עבור הצעירים בארצות הברית לחשוב שהם אוהבים משהו מחתרתי, כשהם בעצם לא. יש להם בלהקה את כל הסממנים של אוונגרד: יש להם את המילים, את דמות סמל המין של מוריסון שמתערטל על הבמה – הוא הפך למושא לסגידה שלא באמת מקדם את האמנות בשום צורה. הם נשענים על ריפים של בלוז ישנים, אף אחד מהם לא באמת מיומן, אין להם סמכות על הבמה והסאונד שלהם חלש להחריד. אין להם אף אחד מהמאפיינים שיוצרים פריצת דרך. הנדריקס תרם צליל חדש, אבל לדלתות אין זהות ברורה. הם לא תורמים דבר מבחינה מוזיקלית"...

"הלהקות ג'פרסון איירפליין ו-BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY הן דמויות קאלט במחתרת האמריקאית. מעולם לא ראיתי את ג'פרסון איירפליין בהופעה, אבל כנראה שהם הרבה יותר טובים שם מאשר בתקליט. עבורי, הם מאורגנים מדי בהקלטות והסולנים הם לא מה שעושים מהם. יש להם קולות חזקים, זה בטוח. אבל עדיין קיימת 'עריצות בלוז' באמריקה; כדי להיות להיט מהותי, אתה חייב להיות להקת בלוז. BIG BROTHER הם לא להקת מחתרת, הם פשוט להקת בלוז גדולה ומצליחה. אתה קורא בעיתונים באנגליה על ה'אוונגרד' באמריקה והשמות נשמעים מפוצצים – אבל כשאתה שומע אותם, הם בסך הכל להקות בלוז"...

"אני לא מהנגנים שיכולים להשתלב בהפקות של אחרים כמו פיל ספקטור, בעיקר כי אי אפשר לחשב להיט מראש. זה עניין של מזל. אם לא תצליח, תיתקע עם הקלטה של משהו שאינו הצלחה וגם אינו תענוג להופעה. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא ליצור את מה שאתה באמת אוהב. נניח שג'ים ווב יבוא אליי עם שיר – זו דוגמה טובה. לא היה אכפת לי לבצע אותו אם הייתי אוהב את השיר, אבל לא תחת השם סופט מאשין. זה לא יהיה הוגן כלפי הקהל הקטן והנאמן שלנו"...

"הבעיה הבסיסית עם עיתונות הפופ היא שהעיתונאים לא באמת מבינים אותנו. הם לא מנגנים בכלים, ובטח שלא ניגנו מעולם בלהקות. ככל הנראה הם לא האזינו למוזיקת פופ עד לאחרונה, בטח לא לפני הביטלס. אין להם את הידע המוזיקלי הדרוש כדי לבצע שיפוט מקצועי. אם הם היו מסתפקים בלומר את מי הם אוהבים ואת מי לא, זה היה מקובל. למרבה הצער, הם מנסים לספק נימוקים מוזיקליים לבחירות שלהם, והנימוקים הללו הופכים לסדרה של קלישאות חבוטות שלרוב אינן רלוונטיות למוזיקאים שעליהם הם מדברים. מקרה ספציפי הוא טוני פאלמר, המייחס ללהקת CREAM איכויות שאין להם באמת. הוא טוען שהם מרחיבים את מבנה האקורדים בשירי פופ, בעוד שבעיקרון הם עדיין משתמשים במבני בלוז, יותר מכל להקה אחרת בסביבה. זה מזכיר לי את ראשית הג'אז, כשניסו להפוך אותו למכובד על ידי השוואת מוזיקאי ג'אז לסטרווינסקי ולברטוק. אבל זה מבלבל, כי לכל מדיום יש תחביר משלו. עריכת 'שיפוטים צולבים' היא טעות; זה לא מכבד את זהות המדיום, ממש כמו אלו שכותבים ביקורת קולנוע במונחים של תיאטרון ובכך מפספסים את המהות של מהו קולנוע. לכן טוני פאלמר והשאר – כשהם טוענים שהביטלס טובים יותר או דומים לשוברט או לשנברג – מפספסים את הנקודה לגבי מה שהופך את הפופ למיוחד ושונה מהם. שיפוטים השוואתיים כאלו פשוט מבלבלים ולא מאירים דבר. חוץ מזה, זה פשוט לא רצוי"...

"קשה לי להעריך את סופט מאשין במונחים מוזיקליים טהורים. אני חושב שאנחנו משתמשים בהרבה אלמנטים מהג'אז המודרני. השירים האחרונים שלנו משתמשים במשקלים מקצביים מורכבים כמו 13/4 ו-9/4. אנחנו נוטים לבסיס קומפוזיציוני מובהק ולא לרעיון של שיר מחזורי שחוזר על עצמו. אבל זה לא אומר שאנחנו להקת ג'אז, פופ או קלאסית. להגיד שאנחנו כמו קולטריין או ססיל טיילור לא באמת עוזר. אני יודע שכולנו בלהקה אהבנו את קולטריין בשלב מסוים, והתחושה הקבוצתית שהוא יצר הייתה משהו שהערצנו, אבל אני מעדיף לחשוב שהטמענו את זה לתוך משהו משלנו. אישית, אני לא חושב שהפופ הגיע לשלב שבו אעדיף להאזין ללהקת פופ כלשהי על פני קולטריין. אני מעדיף להקשיב לקולטריין בכל יום. אתה מבין, כולם מנסים להגדיר דברים במונחים של העדפות בלעדיות".

מייק ראטלדג' הלך לעולמו בשנת 2025.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1969, יצא תקליט חדש ללהקת טראפיק, LAST EXIT, אך הלהקה עצמה כבר לא הייתה קיימת עם צאתו.

בכל פעם כשאני נתקל בתקליט הזה, אני רואה בראשי מסע מוזיקלי שהוא חצי זהב טהור וחצי... ובכן, תסכול גדול. הנה אחת הדוגמאות הברורות ביותר בהיסטוריה של הרוק הבריטי לתקליט בעל פיצול אישיות קיצוני. חמשת הקטעים הראשונים הם פנינת אולפן שחובה להוקיר, בעוד שני הקטעים האחרונים הם תזכורת צורמת לאינטרסים מסחריים של חברות תקליטים.

לקראת סוף שנת 1968, נדמה היה כי להקת טראפיק איבדה את דרכה באופן זמני. הגיטריסט דייב מייסון החליט לעזוב (שוב!) את ההרכב באופן סופי, וסטיב ווינווד מיהר לפרק את החבילה כדי להצטרף לסופר-גרופ המדובר BLIND FAITH, שם שיתף פעולה עם אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר, אם כי השותפות הזו לא שרדה זמן רב. אז חברת התקליטים איילנד הייתה כמובן מודאגת מאוד מהתפרקות הלהקה, במיוחד כשהפופולריות שלה הייתה גבוהה והמכירות היו חזקות משני עברי האוקיינוס האטלנטי. כדי להציל את השקעתה (כי חברת תקליטים טובה לא אוהבת הפסדים), יצא התקליט הזה שנולד מתוך צורך כלכלי של החברה ופחות כתוצאה ממאמץ אמנותי מכוון.

הבעיה המרכזית בתקליט נבעה מכך שמה שהוצג בתוך LAST EXIT היו למעשה שתי להקות שונות בתפקידים שונים. הצד הראשון הורכב ברובו מסינגלים ומקטעים שלא נכנסו לתקליטים קודמים והוקלטו במהלך שנת 1968. זו הייתה ללא ספק התקופה היצירתית והמרגשת יותר של הלהקה, שבמהלכה חבריה התגוררו בבקתה מבודדת בברקשייר כדי לכתוב מוזיקה באווירה כפרית ופסיכדלית. במובן הזה, הצד הראשון פשוט לא היה יכול להיכשל. זו טראפיק במיטבה מבחינתי. יש פה פופ קליט, שובב ופסיכדלי כמו JUST FOR YOU של דייב מייסון, לצד שירי טראפיק קלאסיים כמו SHANGHAI NOODLE FACTORY, WITHERING TREE ו-MEDICATED GOO שהוא בעל ראש גרוב אמיתי. יש בצד הזה גם קטע אינסטרומנטלי אפקטיבי בשם SOMETHING GOT A HOLD ON MY TOE. דרך אגב, בשיר על מפעל האיטריות בשנחאי יש, לדעתי, את אחד הביצועים הווקאליים הטובים יותר של ווינווד.

לעומת זאת, הצד השני, שכולל קטעים מהופעה בפילמור ווסט שבסן פרנסיסקו, לא כייפי. זה ניכר ישר בצניחה הדרסטית באיכות הסאונד. מהחמימות של עבודת האולפן המהודקת, אני נזרק פה אל תוך הקלטת הופעה שנשמעת בוצית, מפוזרת וחסרת ברק. הקלידים של וינווד נבלעים במיקס לא מאוזן, והשירים עצמם מרגישים יותר כמו ג'אם-סשן נמרח ופחות כמו יצירות מגובשות. במקום העיבודים החכמים והמדויקים שאפיינו את חמשת הקטעים הראשונים, יש אלתורים מייגעים שלא באמת משרתים את השירים. השיר FEELING GOOD נמתח על פני כמעט 11 דקות, והמנגינה שלו נשמעת מאולתרת מדי. אחת השורות האחרונות בשיר היא "זהו שחר חדש וחיים חדשים עבורי", מה שאולי סימן עבור ווינווד את סוף דרכה של הלהקה. והשיר האחרון, BLIND MAN, סובל מגישה ומחולשות דומות; זהו שיר בן שבע דקות עם מיקס לייב גרוע, שבו מצילת הרייד של ג'ים קאפלדי נשמעת כמו מכסה של פח זבל ממתכת. הלהקה נשמעת כאן ככזו שאזלו לה הרעיונות, ולכן היא נשענת על גרובים סטנדרטיים כדי למלא זמן. חבל.. חבל.. חבל... שום דבר מעניין מבחינה מוזיקלית לא קרה בצד הזה של התקליט. אפילו פעם אחת. שני השירים נוגנו באותו קצב איטי ומסומם והלחני? נו, טוב... זה די מרדים.

המחסור בגיטרה היה כנראה הבעיה העיקרית בהופעות הללו, אך ספק אם כמות כלשהי של נגינה בגיטרה הייתה יכולה להציל את הבלגן חסר המנגינה הזה. יש שם הרבה סולואים מפוזרים של סקסופון וחליל של כריס ווד, אבל סטיב ווינווד, שהיה נחוש לתרום את כל עבודת הקצב על ידי העתקת הסגנון של ריי מנזרק מלהקת הדלתות, היה אחראי בו זמנית גם על האורגן וגם על עבודת הבס שבוצעה על ידו בקלידים. וכאשר הצלילים האחרונים של הבלגן של BLIND MAN גוועו סוף סוף וסטיב ווינווד אמר "תודה רבה, נתראה בהמשך" - זה נשמע כאילו הוא רק היה מאושר לנטוש סוף סוף את הבמה. בהשוואה להופעות המאוחרות יותר של הלהקה בהרכב של שבעה נגנים (עם אלבום כפול ומשובח שנקרא ON THE ROAD), המופע הזה נשמע מגוחך למדי ופגע קשות במוניטין של טראפיק כלהקה טובה בהופעות חיות.

סטיב ווינווד אמר אז לרולינג סטון: "החומר היה שלנו, אבל לא היה לנו רצון להוציאו. היו אנשים שאספו קטעים שהם חשבו שהם הדבר היחיד שנותר מטראפיק שטרם שוחרר. בכל מקרה, בצד האחורי של העטיפה רואים את סמל הלהקה כשהוא שבור. זה היה הרעיון של המפיק, גאי סטיבנס, שהפיק כמה מהקטעים בתקליט. גאי לא ממש מוזיקלי אלא פועל בצורה רגשית יותר, וכנראה זה מה שהוא חשב על כל העניין". אז מדובר באלבום "סלט" של להקת טראפיק. סלט שיש בתוכו מרכיבים טריים לצד ריקבון.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459