רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-11 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-11 במאי (11.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"אני מניח שרכשתי גיטרה בס מתוצרת ריקנבקר משום שהושפעתי עמוקות מהסאונד של כריס סקווייר מלהקת יס; תמיד שאפתי להגיע לצליל שלו, אף שבמהלך השנתיים האחרונות הקדשתי יותר תשומת לב לפיתוח הסאונד והסגנון האישי שלי.

נהגתי לנגן בפנדר פרסיז'ן כשעבדנו במועדונים, וברגע שהתקליט הראשון שלנו יצא – ניגשתי לחנות וקניתי לעצמי ריקנבקר. כיום אני משיג אותן במחיר מוזל יותר, ישירות מהמפעל. זה אירוני: כשאתה בתחילת הדרך וחסר אמצעים, אתה לעולם לא יכול להרשות לעצמך את מה שאתה זקוק לו; מאוחר יותר, כשאתה כבר מבוסס – אתה מקבל זאת בזול.

בתחילת כל סיבוב הופעות, כשאנחנו לומדים מחדש את הסט, אני נתקל בלא מעט קשיים. לשיר ולנגן בו-זמנית זו משימה מורכבת. באולפן אני מנגן בבס ולעיתים קרובות שוכח שאצטרך לשיר ולנגן בו-זמנית גם בהופעות" (גדי לי, הבסיסט-זמר של להקת RUSH, בשנת 1979)

השקר הלבן של בוב מארלי למעריצים. ב-11 במאי בשנת 1981 מת בוב מארלי בן ה-36. הוא שרד ניסיון התנקשות ונלחם ללא הרף, אעד שהסרטן עצר אותו.

האמת? אני רואה במוסיקה של בוב מארלי תדר מיוחד. מין תדר רוטט שכזה שמכיל בתוכו רוחניות עמוקה, מחאה חברתית חסרת פשרות ודיוק מוזיקלי מהפנט. עבורי, התקליטים הטובים יותר שלו הם דווקא אלו שהוא יצר עד אמצע הסבנטיז. זאת כי ההפקה בהם פחות נוצצת ויותר שורשית. ככל שמארלי התקדם קדימה, כך הוא ביקש יותר ויותר להגיע אל הקהל הרחב והפקותיו הפכו משומנות יותר. אבל להקשיב לרגאיי "מלוכלך" זו מבחינתי חוויה מרוממת יותר. עניין של טעם, אתם יודעים. ממש כמו האפקט שיש אצלי כשאני מקשיב לתקליטי להקת סנטנה מהסבנטיז המוקדמים לעומת מה שקרה עם אותה להקה בהמשך הדרך.

ולמרות שלעיתים נוטים לתפוס את הרגאיי כז'אנר פשוט (וזה ממש לא!), המוזיקה של מארלי וה-WAILERS היא מופת של מורכבות בתוך פשטות. באמת שאי אפשר שלא להתפעל מהקצב של קרלטון בארט בתופים והבס העמוק והמלודי של אסטון "פמילי מאן" בארט. זה סאונד שמרגיש כאילו הוא הוקלט ישירות לתוך הלב שלי. ובתור פריק של אורגני האמונד, אני לא יכול להתעלם מהתפקיד המכריע של ההאמונד B3 בעיבודים שלו. הקלידים האלו הוסיפו את השכבה החמה שהיא מצד אחד כנסייתית, עם אקורדים ארוכים, ומצד שני רוכבת על הקצב בתיפוף מדוד ועדין. פשוט גאוני!

זה ברור לחלוטין שכניסת הרגאיי לזירת המוזיקה הפופולרית בשנות ה-70 הייתה משב רוח מרענן. המוזיקה הזו הייתה נגישה, אך באותה מידה חדשנית ושונה, עם ספונטניות ואנרגיה שהצליחו להעביר מסר חד וברור. והאיש המרכזי מאחורי הצלילים הללו, שחצו את גבולות ג'מייקה והגיעו לאירופה ולארצות הברית, היה בוב מארלי. המוזיקה שלו הפכה לאמת המידה שלפיה נמדדו כל אמני הרגאיי האחרים. הוא היה אחד האמנים הבודדים שהצליחו לשיר על מהפכה ודיכוי באותה מידה של שכנוע שבה שר על אהבה וגאולה. כן, מארלי הוא הגשר בין העולם השלישי למערב. הוא לקח את המסרים של התנועה הראסטפארית והפך אותם לשפה שכל אדם, מקיבוץ בישראל ועד מועדון בלונדון, יכול להבין. זה מה שהפך אותו לאמן נצחי ולא לעוד כוכב פופ חולף.

ומעבר להיותו דמות חברתית ופוליטית, מארלי היה גם איש דת. הוא המיר את דתו לראסטפאריזם – זרם דתי ג'מייקני שמכיר בקיסר אתיופיה המנוח, היילה סלאסי, כהתגלמות האלוהות (ג'ה), ובמריחואנה (גאנג'ה) כצמח קדוש. הראסטות דחו את הקפיטליזם וציפו לביאתו השנייה של ג'ה, שתוביל אותם לאפריקה, הארץ המובטחת, בעוד האדם הלבן יישאר תקוע בבבל המושחתת.

בוב מארלי נולד ב-6 באפריל 1945, בקהילה הכפרית רודן הול שבמחוז סנט אן בג'מייקה, לאם ג'מייקנית ולקפטן בצבא הבריטי. הוא גדל בעוני מחפיר, עזב את בית הספר בגיל 16 והחל לעבוד כרתך. בזמנו הפנוי הקים להקה, שלימים נודעה בשם THE WAILERS. אף שזו הייתה אחת הלהקות הפופולריות ביותר בג'מייקה בשנות ה-60, החברים בה הרוויחו סכום זעום של 200 דולר בלבד עבור ארבעת תקליטיהם הראשונים. כן, ניצול אמנים ג'מייקנים על ידי מפיקים עשירים היה תופעה נפוצה, עד שבשנת 1972 חתמו המקוננים שלנו על חוזה עם חברת התקליטים הבריטית "איילנד רקורדס", וגורלם השתנה ללא היכר. בשנת 1973 כבר כבשה המוזיקה של מארלי וחבריו קהל רב, והכנסותיהם הפכו משמעותיות.

במהלך שנות ה-70 השתנה הרכב הלהקה, אך מארלי נותר הכוח המניע והפך לכוכב רגאיי בינלאומי. בסיבוב הופעות באירופה בשנת 1980, הוא משך קהל של 100,000 איש להופעה במילאנו. בשנת 1971 הוא היה יכול רק לחלום על דבר שכזה. בספטמבר באותה שנה, הופעתו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק הייתה הצלחה מסחררת. אלא שדווקא אז, במהלך ריצה בסנטרל פארק, הוא התמוטט. נוירולוג בישר לו את הבשורה הקשה מכל: התגלה גידול במוחו, ונותרו לו שלושה שבועות בלבד לחיות!

באופן בלתי נתפס, תכנון סיבוב ההופעות נמשך. מארלי, אולי מתוך הכחשה, הגיע לתחנה הבאה בפיטסבורג. בתיאטרון סטנלי בפיטסבורג, ב-23 בספטמבר 1980, הייתה זו הופעתו האחרונה, והיא הונצחה באלבום שיצא בשנת 2011 בשם LIVE FOREVER. בתחילה הוסתרה מחלתו של מארלי מהציבור. המשך סיבוב ההופעות בוטל, והסיבה הרשמית שנמסרה לתקשורת הייתה תשישות. בדיקות במרכז לסרטן בניו יורק גילו כי הסרטן התפשט גם לריאותיו ולבטנו. שעון החול של חייו הלך ואזל, וטיפולי הקרנות לא הצליחו להצילו. למרות מצבו, הוא לא הודה בכך בפומבי ואף הקליט הודעה לתחנות רדיו בניו יורק בה טען: "אני מבין שהאנשים בעיתונות מאוד מתעניינים ומודאגים לגבי בריאותי. אני רוצה להגיד לכם תודה, אני אהיה בסדר ואחזור להופיע ב-1981 עבור המעריצים שאנחנו אוהבים". מצבו החמיר במהירות, ולאחר ששקל טיפולים לא קונבנציונליים, החליט לנסות את מרפאת הסרטן של הרופא השנוי במחלוקת, ג'וזף איסלס, במערב גרמניה.

בתחילת 1981 האריך מארלי ימים מעבר לתחזית הראשונית, אך משקלו צנח והוא נחלש מאוד. במאי הידרדר מצבו עד כדי כך שהרופאים קבעו כי נותרו לו ימים ספורים. בעזרתו של נשיא חברת התקליטים איילנד, כריס בלאקוול, הוטס מארלי במטוס פרטי בחזרה לארצות הברית כדי לשהות לצד אמו בפלורידה. ימים ספורים לאחר מכן, הוא מת בבית חולים במיאמי.

עיתון "הגרדיאן" הבריטי פרסם הספד שהדהד ברחבי העולם: "מותו של בוב מארלי בגיל 36 גזל מהמוזיקה הג'מייקנית את שגרירה הראשון, והמוזיקה הפופולרית איבדה את אחד מאנשיה החזקים, המצפוניים והרהוטים ביותר. מארלי היה האחראי העיקרי להחדרת הרגאיי לקהל הבינלאומי, ויחד עמו הגיעה ההיכרות הראשונה עם האמונה הראסטפארית. מארלי הפך לדמות בעלת השפעה והשראה בלתי ניתנות לשיעור".

יותר טובים מפינק פלויד? קבלו מסע בין כוכבים על אסיד! ב-11 במאי בשנת 1973 יצא אלבום ההופעה הכפול והנחשב של להקת HAWKWIND. שמו הוא SPACE RITUAL.

כמו הרבה להקות רוק ענקיות של שנות ה-70, להקת הוקווינד (שבעיתונות בישראל של אותם ימים כונתה "רוח נץ") לא רק ניגנה מוזיקה – היא יצרה עולמות. והדברים המלהיבים קרו אצלה בעיקר על הבמה הסוערת, ולא בין קירות אולפן ההקלטות. ה"ספייס רוק" שלה התפרסם באפקטים קוליים מהפנטים ובאווירה שאומרים שהייתה כמו מסע בין כוכבים על אסיד. וצוות התעופה הזה בא עם הבסיסט למי קילמיסטר, לימים מייסד מוטורהד. לצדו היו שם נגן כלי הנשיפה ניק טרנר, המתופף סיימון קינג, הגיטריסט והסולן דייב ברוק והקלידנים דיק מיק ודל דטמר. חבורה שניגנה את מה שידעה לעשות הכי טוב - לפוצץ מוחות. אני יכול להגיד שבתולדות המוזיקה הבריטית, היו מעט מאוד רגעים שבהם הכאוס והחלל החיצון התמזגו בצורה כה מושלמת כפי שקורה פה.

אלבום ההופעה הראשון של הלהקה, SPACE RITUAL, נחשב בעיני רבים לטוב ביותר מבין אלבומי ההופעה הרבים שהוציאה. הוא הוקלט במהלך סיבוב ההופעות שקידם את אלבום האולפן השלישי, DOREMI FASOL LATIDO, בהופעות באצטדיון ליברפול ובאקדמיה בבריקסטון. אך הוקווינד לא הייתה רק חוויה לשמוע בפטיפון. הופעותיה היוו פסיכדליה עוצרת נשימה. תאורה צבעונית הציפה את הבמה בהתאם למוזיקה, ועליה התנועעה הרקדנית הקבועה סטאשה, שרקדה כשגופה העירום לחלוטין צבוע בצבעי גוף. הרבה מעריצים התאהבו אז בסטאשה!

בתחילה, קשה להסתגל להיעדר הכמעט מוחלט של רעשי קהל בין השירים. אחרי הכל, זה אמור להיות אלבום בהופעה חיה, לא? אך במחשבה שנייה, אולי הטכנאים אפילו לא נאלצו לערוך את רעשי הקהל החוצה. הסיבה לכך הייתה שהקהל פשוט היה עסוק מדי בבהייה פעורת פה באפקטי התאורה המרהיבים ובפירוטכניקה של הלהקה, או שאולי האנשים פשוט היו שקועים בטריפ עמוק, מה שנחשב לדבר הטוב ביותר לעשות בזמן שהאזינו לצלילים ההם. האווירה פה סמיכה מאד.

ובכן, את הקונספט לסיבוב ההופעות הזה הגה רוברט קלברט, דמות מרכזית וטראגית בסיפור הלהקה. קלברט, שאובחן בצעירותו כסובל מסכיזופרניה (אבחנה שבוטלה מאוחר יותר) היה מנוע יצירתי משמעותי. התמודדותו הנפשית אף מנעה ממנו, בתקופה מסוימת, להקליט את השירה שלו לשיר שעתיד היה להפוך ללהיט ענק - SILVER MACHINE, שתיאר אופניים כמכונת זמן קוסמית. מי ששר שם היה הבסיסט למי קילמיסטר ואולי טוב שכך. ברור שהצלחתו המסחרית של הסינגל הפתיעה את כולם. לפחות קלברט סיפק בהופעות כל מיני קטעי קריאת טקסטים הזויים בין הצלילים. זה מרגיש כאילו אני נמצא שם איתו בתוך ספינת חלל רעועה שבורחת מכדור הארץ הגוסס. כן, זה אלבום קונספט חי שבו הגבול בין מציאות למדע בדיוני מטושטש לחלוטין.

ובכל הנוגע לשירים עצמם, כל מה שצריך לעשות זה פשוט לשחרר. מי שלא עשו זאת, מצאו את עצמם מתלוננים על כך שכל הצלילים המתמשכים והארוכים פה נשמעו בדיוק אותו הדבר. אך לא היה צורך להתלונן. ניתן היה פשוט לעמוד נדהמים מול העובדה שהחבורה הזו, שתוארה כחובבי קנאביס חסרי כישרון מוזיקלי אינדיבידואלי שהיו מתקשים להתקבל אפילו ללהקת הליווי של זמר פופ ממוצע מהסבנטיז, הצליחה להגיע לסאונד חללי שמיקם אותה היטב לצד פינק פלויד (ויש שאומרים שהוקווינד עשתה את זה טוב יותר). מה שבטוח - הוקווינד הייתה תופעה שקשה מאד להסביר עד הסוף מה היה איתה. ובתקופה שבה להקות פרוגרסיב אחרות חיפשו ניקיון ודיוק, הוקווינד חיפשו את הלכלוך. השימוש בסינטיסייזרים פה הוא לא פחות מגאוני בפרימיטיביות שלו. אין פה מלודיות ממשיות. החברים מייצרים רעש לבן, צפצופים, ותדרים משתנים שנשמעים כמו הפרעות רדיו מגלקסיה רחוקה. בהמשך הסבנטיז יתחילו החבר'ה גם לכתוב שירים באמת. בינתיים יש פה את האווירה. והסקסופון של ניק טרנר מוסיף שכבה של ג'אז חופשי ואנרכיסטי. זוג של כאוס מנוהל – יענו, הכל עומד להתפרק בכל רגע, אבל הקצב מחזיק את הכל יחד. זו ממש לא להקה שמנסה להיות נחמדה או רדיופונית, אלא פשוט מנסה לפוצץ לנו את המוח. זה אלבום חי, נושם, מיוזע ומסוכן – וזה בדיוק מה שרוק'נ'רול אמור להיות, לא?

היו שתיארו את החוויה של הקהל בהופעת הוקווינד כדומה לזו של ה"דד הדס" (מעריצי גרייטפול דד האדוקים) בהופעותיהם. SPACE RITUAL, שהוקלט לאחר שקלברט חזר להרכב מאשפוז, היה האלבום שהזניק את הוקווינד לתודעה הרחבה, מהצלילים המבעבעים של EARTH CALLING ועד לקצב המסחרר של BORN TO GO. אם תיכנסו למצב הרוח הנכון - האלבום הזה לא ירפה מכם.

למי קילמיסטר עצמו התייחס בספרו לאסתטיקה של התקופה: "עטיפות האלבומים בתחילת שנות השבעים היו הרבה יותר טובות ממה שהן עכשיו – העיצובים היו הרבה יותר משוכללים. אם אתם יכולים למצוא עותק מקורי של SPACE RITUAL, תבינו למה אני מכוון. כל העניין מתקפל ועמוס באמנות, בתמונות ובשירה. כיום עם תקליטורים, הכל קטן יותר וחברות התקליטים כל כך אומללות, זולות ומגעילות".

על ההופעות עצמן הוא הוסיף: "עשינו הופעה מטורפת. הוקווינד לא הייתה מהלהקות הנוטפות שלווה ואהבה – היינו סיוט שחור! למרות שהיו לנו את כל האורות העזים והצבעוניים האלו, הלהקה עסקה בעיקר בחושך. היה לנו מופע אור ענק – שמונה עשר מסכים הציגו תכנים כמו שמן נמס, מלחמה, סצנות פוליטיות ואנימציה. המוזיקה פשוט פרצה ברעש, עם רקדנים מתפתלים על הבמה ודיק מיק שהרעיד את הקהל עם מחולל האודיו. זו הייתה חוויה לא קטנה, במיוחד מכיוון שרוב המעריצים שלנו היו על אסיד מלכתחילה... שלא לדבר על כולם בלהקה".

מגזין רולינג סטון פרסם אז ביקורת מעט עוקצנית: "אתם אף פעם לא רואים אלבומים של הוקווינד במחלקת מבצעים כי הם אף פעם לא מגיעים לשם. לטובת אלו שמתעקשים שזה באמת אלבום חדש, שימו לב שהבסיסט עדיין מנגן את אותם שני תווים שלו. נראה שהמאמצים האמיתיים של הלהקה מושקעים בהמצאת עטיפות תקליטים. לכל הפחות, המשך קיומה של הוקווינד מוכיח שמישהו בחוץ עדיין לוקח אל.אס.די".

אין ספק ש-SPACE RITUAL מבקש לספק חוויה שלא ניתן להעביר בשלמותה דרך האזנה לתקליט, תקליטור או שירות סטרימינג. ובכל זאת, זהו התיעוד המרכזי שנותר, לצד תמונות או חומרי וידאו מהתקופה. ובאופן תמוה, בחרו חברי הלהקה להשמיט מהאלבום את להיטם הגדול ביותר אז, SILVER MACHINE. למרות זאת, SPACE RITUAL סיפק טקס פולחני חללי מהנה במיוחד והפך לרב המכר הראשון של הלהקה, כשהוא מנציח רגע מכונן בתולדות הרוק הפסיכדלי. רוח נץ נושבת!

מותו של הבסיסט שלא הצליח לבדו. ב-11 במאי בשנת 2003 מת נואל רדינג, הבסיסט של ג'ימי הנדריקס, בגיל 57.

והוא בכלל היה גיטריסט! ובכן, ב-29 בספטמבר 1966, פגש נואל רדינג את ג'ימי הנדריקס לראשונה. המפגש התקיים כאשר מנהלו החדש של הגיטריסט האמריקני, צ'אס צ'אנדלר (הבסיסט לשעבר בלהקת האנימלס), ערך אודישנים להרכבת טריו חדש במועדון בירדלנד שבלונדון. רדינג הגיע לאודישן בתור גיטריסט בחיפוש נואש אחר עבודה בתחום המוזיקה. שאיפתו המקורית הייתה לפרוט בגיטרה בהרכב מחודש של האנימלס, אך צ'אנדלר שכנע אותו לשנות כיוון לטובת הפרויקט החדש שלו, והנחה אותו להניח את הגיטרה ולעבור לגיטרה בס.

הנדריקס התרשם מרדינג באודישן, לא רק בזכות נגינתו אלא גם בשל תסרוקתו הפרועה. בראיון שנערך עמו בשנת 2000, הסביר רדינג: "ראיתי מודעה בעיתון המוזיקה מלודי מייקר, שציינה כי אריק ברדן מקים הרכב חדש שייקרא THE NEW ANIMALS. כשהגעתי לאודישן, הייתי בטוח שאני נבחן עבור אריק ברדן. המזל האיר לי פנים באותו יום".

"בשלב זה ניגנתי מולם כמה צלילים", המשיך רדינג, "כשלפתע ניגש אליי צ'אס צ'אנדלר. הוא היה כוכב בעיניי – איש מפורסם ומצליח. אני הייתי בקושי בן עשרים אז. הוא שאל: 'אתה יודע לנגן בס?'. עניתי שלא, אבל שאני מוכן לנסות. באותו רגע הוגשה לי גיטרה בס וניגנתי בה שלושה שירים עם הג'נטלמן האמריקאי שעמד שם ועם קלידן נוסף שהיה בחדר. מיד לאחר מכן פנה אליי אותו אמריקאי ושאל אם נוכל לדבר. שנינו הלכנו לפאב קרוב ושוחחנו על הלהקות האהובות עלינו. שמות כמו סאם קוק, הקינקס, הפנים הקטנות ועוד, נזרקו לחלל האוויר. לפתע הוא שאל אותי אם אני רוצה להצטרף ללהקתו. זה היה מר ג'ימי הנדריקס".

מאז, היחסים בין הנדריקס לרדינג ידעו עליות ומורדות, וב-29 ביוני 1969, לאחר הופעה בדנבר, פרש הבסיסט מההרכב. ההופעה תוארה כנוראית; הנדריקס נטל גלולת הזיה לפניה, ובקהל פרצו אירועי אלימות כאשר רבים ניסו לפרוץ פנימה ללא תשלום. מאחורי הקלעים הוטלה על רדינג פצצה, כשהנדריקס הודיע לו על כוונתו להרחיב את הלהקה מבלי להתייעץ עמו או עם המתופף של הלהקה, מיץ' מיטשל. רדינג לא הסכים למהלך והחליט לפרוש בו במקום; בתום ההופעה הוא טס לבדו בחזרה ללונדון. זמן קצר לאחר מכן יצר עמו הנדריקס קשר וביקש ממנו לשוב, אך הבסיסט סירב. הוא לא שכח כיצד הנדריקס זלזל בלהקה שהוא הקים, FAT MATTRESS, וגם הבין שמגיע לו כסף שהוא כנראה לא יקבל לעולם. בשנת 1972, אחרי שהנדריקס מת, ניסה רדינג את מזלו עם להקה בשם ROAD אבל הדרך נגמרה לה מהר. בהמשך הוא הקים הרכב תחת שמו אבל כל הזמן רק רצו לשמוע עליו בהקשר של הנדריקס.

בחזרה לוודסטוק! ב-11 במאי בשנת בשנת 1970 יצא בארה"ב התקליט המשולש של פסטיבל וודסטוק.

האלבום הגיע למעמד זהב תוך שבועיים. אבל האמת היא שיש לי רגשות מעורבים לגביו. זה בגלל שהאלבום הזה הוא שקר יפהפה, דוקומנט אנושי מרגש ומוצר צריכה קפיטליסטי – הכל בבת אחת. כן, יש פה ענייני עריכה בעייתיים (כולל אפילו הבאת הקלטה, שנערכה באולם אחר לגמרי עם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג!). אוקי, אי אפשר להתעלם מהסיבה שבגללה האלבום הזה הפך לאייקוני. הוא לא ניסה להיות מוצר נקי. הוא הכניס לסלון של המאזינים את הגשם, את הכרוזים שמזהירים מפני "האסיד החום", ואת שאגות הקהל של חצי מיליון איש. ביצועים כמו WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS של ג'ו קוקר או הטירוף של סנטנה ב-SOUL SACRIFICE (חובה לראות בווידאו את סולו התופים פה של מייקל שריב!) הם רגעים שבהם המוזיקה מתעלה מעל הסאונד הבינוני. ויש את הקטעים הלא-מוזיקליים (כמו ה-FISH CHEER של קאנטרי ג'ו או תפילות הגשם) שהופכים את האלבום מפסקול למכונת זמן ומאפשרים לי להתפלש בתוך הבוץ, בלי הצורך המעיק להתקלח אחר כך.

הסיבה הראשונה לרגשות המעורבים היא העריכה. האלבום הזה מציג תמונה חלקית מאוד של מה שקרה על הבמה בחווה של מקס יסגור. קודם כל, איפה ג'ניס ג'ופלין? כן, אני מעדיף אותה מחוקה שם בהרבה מאשר את ארלו גאת'רי. ואיפה קרידנס קלירווטר רווייבל שהיו אז מהדברים הכי חמים בשטח? ואיפה דם יזע ודמעות? או להקת מאונטיין? או גרייטפול דד? (בעצם, האחרונים טענו שההופעה שלהם הייתה גרועה ועם המון בעיות טעניות). הסיבות הפוליטיות הן שחלק מהאמנים נחתכו בגלל בעיות חוזים, אחרים (כמו ג'ון פוגרטי מקרידנס) פשוט שנאו את הביצוע שלהם ולא רצו שהוא יונצח. התוצאה היא אלבום שמרגיש כמו היסטוריה שנכתבה על ידי אילוצים – או לפחות על ידי אלו שהסכימו לחתום על הטפסים הדרקוניים של חברת התקליטים.

וכאן מתחילה הציניות לחלחל. וודסטוק נתפס כשיא האותנטיות, אבל האלבום המשולש הוא תוצר של עבודת אולפן אינטנסיבית. חלק ניכר מהקולות והכלים באלבום הוקלטו מחדש או תוקנו באולפן לאחר הפסטיבל. קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, למשל, נשמעים שם נפלא, אבל בשטח של וודסטוק הם היו מבועתים מהקהל והזיופים היו בהתאם. אז מה עושים? לוקחים הופעה שלהם ממקום אחר, עם שיר בשם SEA OF MADNESS, ולא טורחים לציין בעטיפת האלבום שזה הוקלט במקום אחר.

ובואו נודה על האמת - מבחינה טכנית, ההקלטה המקורית הייתה סיוט. הבוץ חדר לציוד, הלחות הרסה את הכיוון של הגיטרות, והתוצאה היא סאונד עמום ומרוח שלעיתים דורש מאמץ כדי ליהנות ממנו. אפילו קניתי את מהדורת האלבום בהדפסה חדשה (שלושה תקליטים, כמובן) רק כדי לגלות שהסאונד נשאר מאכזב קלות. וכן, יש משהו אירוני בכך שפסטיבל שחגג את האנטי-ממסדיות ואת הכלכלה השיתופית, הונצח באלבום שהיה מכונת כסף משומנת. האם זו הנקודה שבה הרוק'נ'רול הפסיק להיות מרד והפך למוצר ארוז היטב? האם אנחנו מקשיבים פה באלבום למהפכה? או לפרסומת למהפכה? אז הרגשות המעורבים שלי הם התגובה הכי רלוונטית לאלבום הזה, כי וודסטוק עצמו היה אירוע של רגשות מעורבים: רעב, גשם ותנאים סניטריים מזעזעים לצד רגעים של התעלות רוחנית ומוזיקה גאונית. לא ככה? אבל עדיין, כשכשג'ימי הנדריקס מנגן את ההמנון האמריקאי בסוף, עם כל הדיסטורשן והכאב של מלחמת וייטנאם בתוך הגיטרה (בעיקר מול ערימות של שקיות זבל במקום אנשים שכבר עזבו את הפסטיבל ביום האחרון), קשה שלא להרגיש צמרמורת.

עיתון רולינג סטון פרסם אז ביקורת על אלבום חדש זה. הנה כמה דברים שבחרתי להציג לכם ממנה: "מדוע, לעזאזל, אנו הולכים למופעי רוק? חשבתם שאענה לכם על השאלה הזו, נכון? ובכן, לא בדיוק. אך אוסיף שחוויית הופעה כזו או אחרת היא חד-פעמית, וכל ניסיון להביאה הביתה לא יניב תוצאה דומה. ועדיין, אנשים מייצרים תקליטי הופעות חיות כאילו באמת אפשר לדחוס את האירוע כולו לתוך בקבוק. אז כן, מסתבר שאפשר.

אבל אם הייתם באמת בוודסטוק, הרי שמה שמופיע בסרט ודאי אינו תואם את מה שראיתם במו עיניכם. לכן גם התקליט המצורף כאן, המצהיר כי הוא כולל את 'כל המוזיקה מהפסקול המקורי ועוד', אינו כזה בפועל. האם ההופעות המלאות - והמשעממות - של הלהקות סנטנה ו-TEN YEARS AFTER נמצאות כאן בשלמותן? ברור שלא. לקחו קטע קטן מכל הופעה של השתיים. מי שערך את התקליט עשה עבודת עריכה נהדרת, שהצמידה את הקטע של סנטנה למחול הגשם של הקהל, שהתרחש בכלל במועד אחר בפסטיבל.

אבל יש בתקליט הזה צעד קדימה בכל הנוגע להקלטה ולהצגה של הופעת רוק על גבי תקליט. הייתי מעניק אותו בשמחה למי שהיה שואל אותי אם 'רוק' הוא מונח בגיאולוגיה ותו לא. הקטעים שנערכו באלבום נועדו ליצור דינמיקה מתגברת שלא התקיימה בפסטיבל המקורי. מישהו השחיל בצד הראשון אפקט של צרצרים כדי להשרות אווירה מרגיעה, ופתאום הצרצרים נעלמים כשהשיר הבא באותו צד מתחיל. מישהו יצר כאן תמונה מלאכותית באמצעות חומרים קיימים. לפי מה ששמעתי באלבום עם COUNTRY JOE AND THE FISH — הם חייבים להוציא אלבום הופעה שלם. כך גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג.

ג'ימי הנדריקס העניק את הופעת חייו בפסטיבל הזה, עם ביצוע להמנון האמריקני בתוספת צלילים מאולתרים שנחשבים לאחד ההישגים החשובים ביותר בעולם הרוק. לאחר מכן הוא ממשיך בשיריו, נפרד מהקהל ויורד מהבמה. כאן בחר המפיק, אריק בלאקסטד, להציג את קהל המוזיקה של ימינו; הוא רצה לשקף את הבוץ והכיעור שבהם. הם קיבלו שלושה ימים של הופעות מהטובות ביותר, ולצדן חוויות מיניות ומסוממות שלא יזכו לעוצמה כזו באף מקום אחר.

בלאקסטד שיקף את המתרחש כיום, למשל, בהופעות רבות בפילמור. ראיתם שם את ואן מוריסון קורע את נשמתו לגזרים? ואז הוא יורד מהבמה, ומה הקהל עושה? שורק לו בוז כי הוא כבר לא מסוגל לעלות ולתת עוד מעצמו. בפעם הראשונה שבה שמעתי בתקליט הזה את הופעתו של הנדריקס, שאלתי את עצמי: מה לעזאזל הקהל הזה עוד רוצה ממנו? הוא נתן כאן את כולו! וכאן עולה השאלה הגדולה - האם הדור הצעיר של היום רוצה לקחת את העניינים קדימה, או שכל רצונו הוא בבידור ותו לא?

אז תרכשו מהר את התקליט הזה, ובכמויות, כי דבר כזה - כמו וודסטוק - ודאי לא יחזור על עצמו".

זה תקליט הופעה זה אלבום שמעיף לי את הפוני לאחור! ב-11 במאי בשנת 1970 יצא התקליט של להקת המי, LIVE AT LEEDS. רוק'נ'רול!!!

האם זה הוא תקליט הרוק בהופעה הטוב ביותר? האמת? יכול להיות שכן. מה שבטוח, הוא אחד מהגדולים באמת. בהתחלה זה אולי נשמע כמו קקופוניה נוראית, אבל אחרי כמה האזנות, כשהאוזניים מתרגלות לצליל, ניתן להבין לאט לאט שהרעש העכור הזה שייצרה הלהקה היה למעשה רק מגן שמתחתיו מסתתרים ריפים מופתיים, קווי בס שוטפים בצורה פנטסטית, תיפוף יציב ושירה עוצמתית. בום!

מזה זמן רב שאפו חברי להקת המי להוציא תקליט בהופעה חיה, כזה שישקף נאמנה את האנרגיה הבימתית הייחודית שלהם, שהייתה שונה בתכלית מהגישה המוקפדת באולפן. הרי ברור שלהקה רועשת שכזו חייבת להביא את האווירה הזו לחריצי תקליט, לא? אז לאחר ניסיונות קודמים להקליט הופעות בארצות הברית שלא צלחו, הייתה זו דווקא הופעה באוניברסיטת לידס שנבחרה לתעד את הלהקה ברגע של כוח גולמי. ההקלטה לא הייתה חפה מרעשי רקע טורדניים (שלא נבעו מהקהל), וגיטריסט הלהקה, פיט טאונסנד, לא הצליח להסירם. אף על פי כן, משהו באותה הופעה היה מחשמל מספיק כדי להכריז עליה כראויה להנצחה. ההתערבות הטכנית היחידה שנעשתה לאחר ההקלטה כללה הוספת אפקט DELAY (הכפלת קול במרווח-מה מהמקור) והנמכת עוצמת רעשי הקהל. באופן אירוני, בעוד התקליט נשמע כאילו הוקלט באצטדיון ענק, המציאות הייתה צנועה בהרבה: זה היה אולם לא גדול במיוחד באוניברסיטת לידס, שהכיל כאלפיים איש בלבד.

התקופה שקדמה להקלטה בלידס הייתה סוערת במיוחד עבור מתופף הלהקה, קית' מון. שבועות ספורים לפני כן, ב-4 בינואר, איבד מון את נהגו הצמוד, ניל בולאנד, בנסיבות טרגיות. השניים, יחד עם אשתו של מון, הגיעו למועדון, וביציאתם הוקף רכבם על ידי חבורת סקינהדס מאיימת. בולאנד יצא מהרכב כדי לפנות להם את הדרך, ואז, באופן פתאומי, זינק הרכב לעברו, דרס אותו והרגו במקום. עד היום לא ברור אם היה זה קית' מון או אשתו שלחצו על דוושת הגז. שניהם הלכו לעולמם מאז, וסוד האירוע נקבר עמם.

פיט טאונסנד עצמו שיתף בזיכרונותיו מאותה הקלטה היסטורית: "כשהגעתי להופעה בלידס, ציפיתי לראות שם את האולפן הנייד של הרולינג סטונס או משהו בסדר גודל שכזה. לחרדתי, גיליתי שם טכנאי הקלטה של חברת התקליטים PYE, שהגיע עם מסחרית רעועה ובה ציוד הקלטה שהונח בקופסאות של כלי תחמושת צבאיים". על האווירה במקום הוסיף: "אולם האוכל שבו הופענו לא היה גדול, והקהל שהצטופף שם הפך את האווירה ללוהטת. בדרך כלל הקהל באוניברסיטאות רועש באופן לא נעים, אך הפעם הם היו בסדר גמור כי ידעו שאנו מקליטים את ההופעה. ניגנתי באופן זהיר יותר מבדרך כלל כדי לא ליפול למקומות של זיופים שקורים פה ושם כשאני משתולל".

אז הארבעה עלו לבמה ונתנו הפגזה. אלו הם פיט טאונסנד שהגיטרה שלו כאן היא לא רק כלי נגינה, היא כלי נשק שמגדיר מחדש מה זה הארד-רוק. ג'ון אנטוויסל שהוא לא רק בסיסט ליווי אלא מנגן תפקידי סולו לכל אורך האלבום. הסאונד שלו כל כך עבה ומדויק שהוא ממלא את החלל שבין הגיטרה לתופים בצורה שאין לה אח ורע. קית' מון - המתופף שלא ידע שובע. הנגינה שלו כאן היא כאוס מאורגן – הוא מנגן מסביב למלודיה, מעליה ומתחתיה, כאילו הוא מנסה להרוס את מערכת התופים תוך כדי הופעה. ורוג'ר דאלטרי שהפך פה סופית לאל-רוק. הקול שלו עובר בין שאגות פראיות לבין דיוק מלודי מרהיב. זמר נהדר!

ההצלחה של התקליט הפתיעה גם את הלהקה: "אף אחד מאיתנו לא ציפה לביקורות כה טובות כפי שקיבל תקליט ההופעה הזה. אנחנו התייחסנו אליו כאל תקליט ביניים שנועד להרגיע את חברת התקליטים שלנו, אך הוא הזניק אותנו למעלה. אני רואה בו תקליט ספונטני וישיר מאוד, כשמטרתנו הייתה פשוט להעיף את הקהל עם הצליל שלנו".

ריצ'רד גרין, במאמר ביקורת בעיתון NME, לא חסך במילים: "להקת המי היא הלהקה הוויזואלית המלהיבה ביותר בעולם, ופה התגשמה משאלתו של פיט טאונסנד לתפוס את האווירה החיה של להקתו על גבי תקליט. התוצאה היא תקליט גאוני המשקף את גדולתה של הלהקה".

אז התקליט נפתח באופן מפתיע, שלא שיקף את סדר השירים בהופעה עצמה, עם ביצוע ל-YOUNG MAN BLUES של מוז אליסון, כאשר גרסת השאפל-ג'אז המקורית פינתה את מקומה להתפרצות רוק אדירה. משם המשיך התקליט ללהיט SUBSTITUTE מאמצע שנות השישים, וסגר את צדו הראשון עם עוד גרסת כיסוי – SUMMERTIME BLUES של אדי קוקראן, שבה בלט קול הבס הרועם של ג'ון אנטוויסל לצד שירתו של רוג'ר דאלטרי.

צד ב' של התקליט נפתח אף הוא בגרסת כיסוי, הפעם ל-SHAKIN ALL OVER של ג'וני קיד – ביצוע שזכה לתשבחות על היותו מרעיד מעונג מחשמל. החומר המקורי של הלהקה הגיע עם MY GENERATION, בגרסה שנמתחה על פני כ-14 דקות וכללה ציטוטים מאופרת הרוק "טומי". השיר שחתם את התקליט היה MAGIC BUS, באורך של כשבע וחצי דקות; שיר שאמנם לא זכה להצלחה מסחרית גדולה כסינגל, אך היה מהמבוקשים יותר בהופעות הלהקה.

מאז צאתו, הפך התקליט לאורח קבוע ברשימות אלבומי ההופעה החשובים ביותר בתולדות הרוק. המגזין רולינג סטון התייחס בזמנו להקשר יציאתו: "עבור אמריקה, אלבום ההופעה החיה של להקת המי יוצא בדיוק בתקופה המתאימה ביותר מבחינה מסחרית. האלבום 'טומי' היה אלבום של רעיונות בראש ובראשונה; בתקליט עצמו לא היה לו ערך רב של רוק'נ'רול". המבקר הוסיף כי "הגיע הזמן שהלהקה תתעד את עצמה בתקליט, וכמובן שהדרך היחידה לעשות זאת הייתה להוציא תקליט הופעה. פיט טאונסנד, שהוא מבקר הרוקנרול הטוב בעולם, ארז את התקליט בצורה שתעצים את תפקידו כמסמך תיעודי (כולל דף מילים לשיר MY GENERATION בכתב ידו של טאונסנד, הודעות דחייה מחברות תקליטים וביטולי הופעות, כרזה נהדרת ממועדון MARQUEE בלונדון משנת 1964 בערך, קבלה על פצצות עשן... דברים נפלאים)". עוד ציין המבקר כי טאונסנד עיצב את העטיפה באופן שנועד הן לסאטירה והן לניצול הפוטנציאל המסחרי.

גם זה קרה ב-11 במאי:

בשנת 1941 נולד אריק ברדן, מי שעתיד היה להפוך לסולנה הבלתי נשכח של להקת האנימלס.

ומשם קפיצה לשנת 1947, בה נולד בוץ' טראקס, אחד המתופפים המייסדים של להקת 'האחים אולמן'. טראקס, דמות משמעותית בסצנת הרוק הדרומי, שם קץ לחייו בינואר 2017.

עשור לאחר מכן, בשנת 1957, עלו האחים אוורלי לראשונה על במה מקצועית. הופעת הבכורה התקיימה בעיר המוזיקה נאשוויל, וסימנה את תחילתה של קריירה מפוארת.

שנת 1964 תיזכר כשנה בה להקת הרולינג סטונס חוותה דחייה משפילה ממלון בלונדון, אשר סירב להגיש להם ארוחת צהרים. הסיבה הרשמית? חברי הלהקה הגיעו ללא חליפות ועניבות. למחרת האירוע, לא היסס עיתון ה-DAILY EXPRESS להכתיר את הסטונס בתואר הלא מחמיא: THE UGLIEST GROUP IN BRITAIN. זו קטילה או מחמאה?

שנה חלפה, וב-1965 רשמה להקת הבירדס את הופעתה הטלוויזיונית הראשונה. זה קרה בתוכנית המוזיקה הפופולרית HULLABALOO, שם ביצעו את גרסתם פורצת הדרך לשירו של בוב דילן, MR TAMBOURIN MAN.

בשנת 1967 יצא תקליט הבכורה של הרכב הפסיכדליה מסן פרנסיסקו, "קאנטרי ג'ו והפיש". התקליט, שנשא את השם ELECTRIC MUSIC FOR THE MIND AND BODY, נחשב לאבן דרך בז'אנר.

ב-1968 נחתו ג'ון לנון ופול מקרטני, חברי להקת הביטלס, בניו יורק. מטרת ביקורם הייתה לקדם את חברת אפל החדשה שהקימו, מיזם שאפתני שביקש לשנות את פני תעשיית הבידור.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1970, יצא בארצות הברית תקליטון חדש של הביטלס, שהכיל את השירים THE LONG AND WINDING ROAD ו-FOR YOU BLUE, מה שהתברר כאחד משרידי פעילותה האחרונים של הלהקה.

שנת 1973 הביאה עמה את תקליטה הרביעי של להקת וישבון אש, WISHBONE FOUR. מעריצים רבים, שציפו ליצירה בסגנון תקליטה הקודם והמצליח ARGUS, הופתעו לגלות כיוון מוזיקלי שונה.

ב-1975, במהלך התארחות בתוכניתה של הזמרת שר, פגש גרג אולמן את המארחת. הכימיה הייתה מיידית, ואולמן, כך סופר, חטף את שר מידיו של מפיק התקליטים דייויד גפן. הרומן הסוער הוביל לנישואים חפוזים, שהסתיימו בגירושים מהירים לא פחות.

בשנת 1979 שחררה להקת ELO תקליטון חדש ורקיד, ובו הלהיט SHINE A LITTLE LOVE, שהמשיך את הקו המלודי והעשיר שאפיין את הלהקה. וכן, ג'ף לין אף נשמע שר בסוף השיר את האותיות אי.אל.או.

קפיצה משמעותית קדימה בזמן, לשנת 2008, שהייתה שנה של קאמבקים ופרידות. לאונרד כהן יצא לסיבוב הופעות ראשון מזה 15 שנה, מסע הופעות שזכה לשבחים רבים והוגדר כאחד הקאמבקים המרשימים ביותר בעולם המוזיקה. באותה שנה, הלך לעולמו מהתקף לב בגיל 55 ג'ון ראטסי, המתופף הראשון של להקת RUSH.

בשנת 2014 נפרד עולם המוזיקה מאד גאליארדי, הבסיסט המקורי של להקת פורינר, שהלך לעולמו ממחלת הסרטן בגיל 62. גאליארדי ניגן בשני תקליטיה הראשונים של הלהקה, טרם פיטוריו.

אלבום חי אמיתי! מייד אין אינגלנד! ב-11 במאי 1973 יצא באנגליה אלבום ההופעה הכפול של להקת אוריה היפ, ששמו פשוט LIVE. האלבום, שתפס נאמנה את הצליל המחוספס ומלא העסיס של הלהקה הנהדרת הזו – שלמרבה האירוניה, אהבו לקטול אותה בזמן אמת – הגיע גם באריזה מהודרת, עם חוברת בת עשרה עמודים גדושה בתמונות מרהיבות עין.

מה אני חושב על האלבום הזה היום? ובכן, אני בהחלט נהנה להקשיב לו. ברור שהוא לא מעניק לי את אותה תחושה של אלבום הופעה נחוץ כמו, למשל, MADE IN JAPAN של דיפ פרפל אבל הוא אנרגטי לא פחות ומציג את הלהקה באחד מרגעי השיא הברורים שלה. לפעמים השירים מנוגנים פה מהר מדי והמהירות המוגזמת הזו אולי מתאימה לאווירה של הופעה חיה ופחות לאלבום (אם כי אני מודה שלא נהניתי במיוחד כשהייתי בהופעה של אוריה היפ בשנת 2005 באסטוריה בלונדון; הם ניגנו שם מהר מדי, מה שהפך את החוויה לנסבלת בלבד). ובכל זאת, ישנם אלמנטים באלבום הכפול הזה שאני עדיין מתענג לשמוע – בעיקר צליל ההאמונד הסופר-דופר מחוספס של קן הנסלי וקולו העוצמתי של הסולן דייויד ביירון. ויש את מיק בוקס הגיטריסט שמשלב "ווא-ווא" מטריף עם ריפים כבדים. האיש ממש ניגן על הפדאל הזה. ויש את גארי ת'יין, אחד הבסיסטים המוכשרים (והטרגיים) בתולדות הרוק. הנגינה שלו פה היא בית ספר למלודיה על בס. ובתופים זה לי קרסלייק, שהצליח להחזיק את כל העסק הזה עם קצב שמפוגג את העצב.

מדובר בכוחות מטורפים! ביירון ממש נשמע פה גדול מהחיים. נו, אז לא סתם קניתי את האלבום הזה בוויניל בהדפסה מחודשת. יש בו משהו שנשמע מעולה - למרות הבעיות פה ושם. הוא באמת מעולה! מספיק לחוות את הפתיחה של האלבום שהיא מבחינתי כמעט רגע דתי. כשהאורגן של הנסלי נכנס וההרמוניות הקוליות של כל הלהקה מצטרפות, זה מרגיש כאילו השמש באמת זורחת בתוך האוזניים שלי. לעומת זאת, בשיר SWEET LORRAINE הייתי מעיף ממני בכיף את צליל הסינטיסייזר המעצבן הזה שנע באוקטבות מעצבנות.

אבל אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי לציין את JULY MORNING. זה ה-STAIRWAY TO HEAVEN או ה-CHILD IN TIME של אוריה היפ. בגרסת ההופעה, השיר נמתח אף יותר. כמה טוב שהחבר'ה לא ניגנו את זה פה מהר יותר מבהקלטת האולפן הידועה השירה של ביירון בסוף השיר, כשהוא מגיע לטונים הגבוהים ביותר תוך כדי שהלהקה בונה קרשנדו מטורף, היא רגע של טירוף מוזיקלי. אוריה היפ לא הייתה סתם להקת רוק כבד, אלא להקה שידעה לייצר רגש עמוק - גם על הבמה וגם באולפן. בסדר, לא תמיד - אבל זה קרה בלא מעט פעמים. ואיזה יופי זה לקבל מהלהקה הזו מחרוזת של שירי רוק'נ'רול ישנים! להרגיש כמה החבר'ה האלו אוהבים את השירים שהם גדלו עליהם. זה, מבחינתי, אחד משיאי האלבום הזה.

אז כיצד התקבל האלבום בזמן אמת? הנה הצצה לשתי ביקורות מאותה שנה, המשקפות את היחס המורכב לו זכתה הלהקה: בעיתון רולינג סטון (כן, זה שבשנת 1970 נכתב בביקורתו על תקליטה הראשון של הלהקה - "אם הלהקה הזו תצליח - איאלץ להתאבד") נכתב: "הלהקה הזו ידעה כל עלבון אפשרי מהמבקרים, בשלוש השנים האחרונות. חלק מהן הודפסו בעטיפה זו כדי להחזיר לאותם מבקרים שלא חשבו אי פעם שלהקה זו תצליח. אבל זה עדיין לא עושה אותם טובים, אם כי בתקליט זה יש שיפור. אחת מנקודות השיא היא עם השיר EASY LIVIN שמשוחזר להפליא מהתקליטון. בניגוד לקטעים הארוכים והמשעממים של הלהקה פה – השיר הזה, עם שתי דקותיו וארבעים שניותיו, מצליח להוכיח כי אין צורך בקטעים ארוכים בשביל להביא פיצוץ רוקי. מאז שחלוצי הרוק באו לטעון כי ווליום גבוה הינו ערובה לדבר טוב, קהל הרוק החל להאמין שעוצמת ווליום גבוהה היא שנותנת לרוק את מה שהוא.

גם אוריה היפ נפלה למלכודת הזו ודווקא בקטעים הפחות חזקים שלה היא מתגלה כחמישייה טובה. שירתו של דייויד ביירון מדהימה לרוב. ההקדמה הווקאלית שלו לשיר LOOK AT YOURSELF נהדרת. אבל בקטע על יום הולדתו של הקוסם – הוא מזייף פה ושם. ויש שני מקומות בתקליט בהם הוא נשמע כאילו הוא מחקה את שירתה של יוקו אונו. נראה כי הוא זמר עם יכולות נפלאות שזקוק להכוונה. התקליט הזה של אוריה היפ הוא סוג של אמירת שלום לחברת התקליטים שלה, מרקורי. אני מקווה שבחברת התקליטים החדשה של האחים וורנר, ישכילו החברים ליצור איזון נכון יותר בין המוזיקה הכבדה העסיסית לבין הרשלנות שלה. בכל זאת, שלוש שנים של התקפה ממבקרי המוזיקה היא יותר מדי עבור כל להקה שהיא. הגיע הזמן לשינוי."

לעומת זאת, בעיתון STEREO REVIEW, באותה שנה, נכתב: "הגלגל מסתובב. ההקדמה המדוברת אומרת: 'ועכשיו... אנגליה עצמה... אוריה היפ!' מוזר לחשוב שהייתה תקופה שאנגליה שלטה בכל הסצנה וקבוצות אמריקאיות לא יכלו להיעצר שם. שום דבר טוב או רע בזה, רק שימו לב... להקת אוריה היפ מוכשרת במה שהיא עושה; היא מחלקת תפלות אנרגטית גבוהה, המלאה במילים מעורפלות ופרועות, לקהל נלהב. אני לא מתרפק על אף להקה בפופולריות שלה כי יש לי ניסיון במה להקות עוברות ומקוות. אבל אוריה היפ הוא דוגמה למה שחבר מלומד שלי ציין; עולם הרוק אחרי וודסטוק הפך אירוע חברתי. זו אולי הסיבה לכך שהופקו כל כך הרבה אלבומי הופעות גרועים בשנים האחרונות. קהל הרוק מקבל את אותה התחושה שקהל הרדיו נהג לקבל לפני שלושים שנה משידורי אולמות אירועים מרוחקים. ההבדל בימינו הוא שתעשיית התקליטים מגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. היא מבינה מה הקהל רוצה."

עד כאן הביקורות... ההחלטה להוציא אלבום בהופעה חיה הגיעה מבית מדרשו של מנהל הלהקה, גארי ברון, שחש כי זהו הזמן הנכון לרכוב על גל ההצלחה. הכרטיסים להופעות הלהקה נחטפו אז בהיסטריה, והאלבום נועד לתעד את הרגע. כצעד של התרסה מחוכמת, בחרו חברי הלהקה להדפיס בעטיפה הפנימית של האלבום הכפול ציטוטים מאותן ביקורות קטלניות שספגו עד אז מהתקשורת. הם רצו להוכיח שלמרות הכל, אנגליה אוהבת אותם. הקול שמציג את הלהקה בתחילת האלבום שייך לטוד פישר, איש צוות של הלהקה.

קלידן הלהקה, קן הנסלי, סיפר על תהליך ההקלטה: "זה היה אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו עד אז. לקחנו איתנו לדרכים באירופה אולפן הקלטות נייד אבל התוצאות לא היו משביעות רצון. אז הגענו לטאון הול של בירמינגהם, הבטנו במבנה וחששנו שגם שם לא נצליח להביא תוצאה טובה. אבל זה היה התאריך האחרון בסיבוב ההופעות שלנו. אז ניסינו לשכוח את העובדה שאנחנו מקליטים את ההופעה ופשוט הופענו כמו שאנחנו רגילים. זה אחד האלבומים הכי אהובים עליי".

ב-11 במאי בשנת 1968 יצא גיליון של עיתון 'רולינג סטון' עם תמונת שער של אריק קלפטון, שצולמה על ידי לינדה איסטמן (שבהמשך הפכה ללינדה מקרטני). גיליון זה יגרום לקלפטון לפרק את להקת CREAM. מה קרה שם? בואו לקרוא.

בגיליון זה מופיע ראיון שערך ז'אן וונר עם קלפטון בספטמבר של השנה הקודמת.

כשהגעת לכאן לראשונה בשנה שעברה, מה גילית לגבי הציפיות של האנשים ממך ומלהקת קרים? נראה שאנחנו פופולריים כאן הרבה יותר ממה שדמיינתי. שמעתי שהשמועה עלינו עברה ב"מחתרת", אבל באמת לא שיערתי שנהיה כל כך פופולריים, או שנתקבל בכזו קלות. להקה אמריקאית כמו זו של פול באטרפילד יכולה להגיע לאנגליה עכשיו ופשוט להתרסק בכל המקומות. קבלת הפנים הטובה ביותר שהם זכו לה הייתה במועדון מארקי, וגם היא לא הייתה טובה כמו קבלת הפנים לה זכו רוב הלהקות האנגליות. באנגליה כולם מאוד לחוצים לגבי זה; הם לא רוצים שזרים ייכנסו. הם חשים תחרותיות עזה בנוגע לסצנת המוזיקה שלהם ולא רוצים שהיא "תזוהם" על ידי אמריקאים. אולי זה נובע מתסביך נחיתות מוזיקלי כלשהו – הם יודעים שכל מה שהם עושים מבוסס בעצם על המקור האמריקאי. זה עניין מאוד קנאי. הם מפחדים שהמוזיקה האמריקאית מקדימה אותם יותר מדי. יש להם את הפנטזיה הזו, והם מכחישים אותה.

האם אתה חושב שהשיר של סקוט מקנזי על סן פרנסיסקו, שהגיע למקום הראשון במצעד באנגליה, משקף במדויק את מה שקורה כאן? בשום אופן לא. זה עטוף באופנה; הכל עניין של אופנה. למי אכפת איך אנשים נראים? הקהל באנגליה מאמין שככה זה נראה, "כוח הפרחים". כמובן; לציבור הבריטי לימדו שאופנה היא הדבר היחיד ששווה משהו – הם יוציאו אלפי ליש"ט בשנה רק על קניית בגדים. זה כל מה שמעסיק אותם. יכולתי אולי להתלהב מהשיר אילו לא הייתי מגיע לכאן בעצמי.

מה ההבדל בין הקהל בסן פרנסיסקו לקהל בלונדון? הם לא מאוד שונים. מבחינת קבלת הפנים, מדובר בקהל הטוב ביותר. הם מאוד ביקורתיים; כל מהלך קטן וכל תו שאתה מנגן מורגש, נספג, מתקבל או נדחה. אתה יודע שיבחינו בכל דבר שאתה עושה, ולכן אתה עושה זאת נכון. אתה חייב לתת את המיטב כי הם יודעים מיד אם אתה לא מתאמץ.

האם אתה מעדיף לנגן מול קהל או בתנאי בידוד כמו באולפן? אני די משתעמם להקשיב לעצמי מנגן בגיטרה כי אני לא "קהל" טוב במיוחד עבור עצמי. אם יש שם אנשים, אתה מעז ללכת רחוק יותר.

עד כמה המצב הנפשי שלך משפיע על הנגינה? אתה מתכוון לסמים?

לא, לא ממש – ובכן, היו לנו כמה הופעות במקומות גרועים מאוד. הופענו בצפון אנגליה וזה הרגיש כמו לחזור עשרים שנה לאחור. לא יכולתי לנגן שם בכלל; זה היה כמו להיות תקוע בזמן אחר. הופענו במועדון שבו נהגתי להופיע עם היארדבירדס, והמצב שם נשאר בדיוק כפי שהיה אז. אותו קהל – היסטרי ונוירוטי מאוד. כשאתה עולה על הבמה וכולם צורחים וצווחים, אתה משתגע מהניסיון לנגן משהו. דברים כאלה מפחידים אותי. מה שאני באמת מעדיף זה קונצרטים. אני מאוד אוהב לנגן בקונצרטים כי האווירה שם רגועה יותר. הקהל יושב, הם נרגעים, ואז זה תלוי בך לבנות את השיא המוזיקלי. הרבה יותר טוב לעבוד עם קהל כזה.

מה לגבי הלהקות שראית בסן פרנסיסקו? לא ראיתי אף אחת; לא היה לנו זמן.

ניגנת עם ELECTRIC FLAG – אמנם לא להקה מקומית במובהק, אבל היא בהחלט משקפת את הסצנה. הלהקה הזו היא פשוט הדבר הכי "כבד" שיש. יש לה קצב אדיר ומייק בלומפילד פשוט חי ונושם מוזיקה. הוא מסוג האנשים שלא חושבים על שום דבר אחר. להקה מדהימה.

שמעתם את התקליט של הגרייטפול דד? כן, הוא טוב. אני לא חושב שאיכות המוזיקה שלהם גבוהה כמו זו של להקות הקלטה טובות אחרות. אם הם נחשבים לטובים ביותר, אז הם לא עושים עבודה מרשימה במיוחד.

מה דעתך על הנגינה בגיטרה? השילוב של ג'רי גרסיה בין בלוז, ג'אז וקאנטרי? זה טוב מאוד ומהודק מאוד, אבל זה לא ממש הטעם שלי.

מה ראית בסן פרנסיסקו שיכול לשפר סצנה כמו זו של לונדון? זה עניין של גישה. יש כאן פחות תחרות ויותר עידוד הדדי בין מוזיקאים. באנגליה המוזיקה משגשגת בפראות כי כולם מקנאים בהצלחה של האחר. הקנאה דוחפת אותם להשתפר. כאן, לעומת זאת, אתה מקבל עידוד. כולם מבינים אחד את השני ולא מסתירים זאת. באנגליה היו יכולים להשתמש בקצת יותר בגרות; שוק המוזיקה האנגלי צמח זמן רב מדי על חוסר בגרות. בעיתונות המוזיקה עוסקים רק במצעדים ובסקרים. אין עיתון מוזיקה אחד שמכסה את התחום כולו. הם היו יכולים לאמץ מעט מהפתיחות המחשבתית של סן פרנסיסקו כדי לצמוח. מוזיקה כבר מזמן לא קשורה ל"הצלחות בן לילה"; היא כבר מעבר לזה. האנשים שמאחורי הקלעים – המנהלים ואלו שמתפרנסים מזה – צריכים להבין זאת ולצמוח בהתאם.

מאיפה אתה שואב את האנרגיות שלך? זה סוג של מעגל המזין את עצמו. כלומר, אם לא הייתי מנגן מעולם על כלי, לא הייתי זקוק לזה. אבל עכשיו אני חייב לנגן. אבהיר זאת: כשאני יורד מהבמה, הבעתי את עצמי ככל שיכולתי באותו רגע. אם יש לי הופעה למחרת, אני יודע שעלי לאגור מספיק אנרגיה עבורה. זה כאילו אתה מוציא אנרגיה, מקבל אותה חזרה, וחוזר חלילה. אתה חייב לעשות את זה. זו תגובה בסיסית שמתרחשת בתת-מודע כל הזמן. זו עבודה קשה.

מי לדעתך הלהקות הטובות ביותר בסצנה הבריטית כיום, מלבד הביטלס והרולינג סטונס שכבר לא מופיעים? הקלטת מוזיקה הפכה לדבר כל כך מרוחק עד שאי אפשר לקשר אותה בכלל למוזיקה חיה, ואני לא חושב שחייבים. אם אתה סקרן לגבי הופעות, הפינק פלויד היא להקה שאני מאוד אוהב בקרב הלהקות המופיעות.

מה לגבי להקת המי? לא ראיתי אותם זמן רב, אבל זה הרשים אותי בעבר. אם אני לא יכול לראות את המי בהופעה, אני לא ממש מוטרד ולא אקשיב להם הרבה. הם נגנים מהודקים ו"כבדים", אבל מבחינה מוזיקלית אני לא חושב שהם הולכים לכיוון קיצוני במיוחד. הם נצמדים למצעדים וכדומה.

מה הפינק פלויד עושים? זו להקה מוזרה מאוד. אני אפילו לא יכול לחשוב על להקה אחרת להשוות אותה אליה. זה מטורף לגמרי. הם לא בדיוק פסיכדליים; הם יכולים להופיע שעה שלמה עם שיר אחד. הם משתמשים בהרבה אלמנטים אלקטרוניים. הם גם מאוד מצחיקים. הם אנשים נחמדים, באמת קבוצה נעימה מאוד. הם חסרי יומרות ונותנים הרגשה טובה כשצופים בהם.

מה אתה חושב על ג'ימי הנדריקס? אני לא באמת רוצה להיות ביקורתי מדי. אני חושב שג'ימי יכול לשיר טוב מאוד; הוא פשוט מציב את עצמו בסביבה שבה הוא לא יכול לשיר, וכולם מקבלים את זה. הוא גם גיטריסט מעולה. אני לא אוהב לצפות בו יותר מדי, אני מעדיף להקשיב לו. כשהוא הגיע לאנגליה לראשונה, נדהמתי ממנו. כעבור זמן מה התחלתי להטיל בכך ספק. אחרי שהכרתי אותו, גיליתי שמה שרואים על הבמה זה לא מי שהוא באמת. כל הדברים שהוא עושה על הבמה הם סוג של בחינה של הקהל. הוא עושה הרבה שטויות, כמו לנגן עם הלשון, לנגן מאחורי הגב או לשפשף את הגיטרה במפשעה. הוא מסתכל על הקהל, ואם הם "קונים" את זה, הוא לא מעריך אותם. הוא ימשיך לעשות זאת כדי להתיש אותם. היה לו את השילוב המושלם עבור אנגליה: בדיוק מה שהשוק רצה – כוכב פופ פסיכדלי עם מראה מטורף. ג'ימי הגיע, לבש את כל ה"תחפושת" והצליח מיד. זו הייתה נוסחה מושלמת. אבל מתחת לכל זה, יש לו כישרון מוזיקלי מדהים. הוא באמת אחד המוזיקאים הטובים ביותר בסצנה המערבית. אם רק תקלף את כל השטויות שהוא סוחב איתו, תמצא בחור מוכשר להפליא ונגן גיטרה יפהפה לגילו. אני פשוט לא סובל את כל הגימיקים האלו, את כל ה"פלסטיק".

מי התחיל את עניין השיער? אני מניח שדילן התחיל את זה. זה מצחיק איך זה הפך לעניין אופנתי באנגליה. אני עשיתי זאת כי אהבתי את השיער של דילן – הלכתי לעשות סלסול. ואז הגיע ג'ימי עם שיער מתולתל, והלהקה שלו עשתה זאת כדי להשלים את המראה, וכל השאר עשו זאת כי אהבו את ג'ימי או אולי כי אהבו אותי. זה הפך לטרנד משמעותי באנגליה.

מי השפיע עליך כאדם? שני האנשים הראשונים שעולים בדעתי הם מתחום המוזיקה, פשוט כי זה העולם שבו אני חי. הראשון הוא מייק בלומפילד. צורת החשיבה שלו זעזעה אותי כשפגשתי אותו לראשונה; מעולם לא פגשתי אדם עם אמונות כל כך חזקות. גם דילן ממש השפיע עלי – הוא אדם אמיץ מאוד. שניהם השפיעו עלי במיוחד כי הם פשוט מאוד אמינים. אני מאמין בשניהם יותר מאשר בהרבה דברים אחרים.

אילו הבדלים אתה מוצא בגישה בין הבלוזמנים הצעירים כאן – כמו בלומפילד או באטרפילד – לבין אלו שבאנגליה, כמו ג'ון מאייאל? מוזיקאי בלוז הוא בדרך כלל פנאט; זה המכנה המשותף ביניהם. באנגליה הם לא באמת מבינים על מה מדובר. הם לא יודעים איך זה להיות מוזיקאי בלוז באמריקה, כפי שבלומפילד יודע. באנגליה כולם רומנטיקנים לגבי זה, מלאים באידיאלים ורעיונות. יש שם הרבה אגו, והם בטוחים שהם היחידים שמנגנים מוזיקה "אמיתית".

האם היית מאפיין את עצמך כמוזיקאי בלוז? לא. אני לא חושב שאני מייצג את הבלוז יותר. המקור הזה קיים בי ובמוזיקה שלי יותר מכל דבר אחר, אבל אני כבר לא מנגן בלוז במובן הצר.

בעוד שקלפטון הציג את עצמו שם כמוזיקאי שהוא מעבר לגיטריסט בלוז, פורסם לצד הראיון מאמר ביקורת מאת ג'ון לנדאו על הופעה של להקת קרים שנערכה ב-23 במרץ באותה שנה. לנדאו כתב בביקורתו כי קלפטון הוא "רב-אמן של קלישאות הבלוז" מארבעים השנים האחרונות, וטען שגם המתופף ג'ינג'ר בייקר הפך לנגן קלישאתי.

לנדאו המשיך וציין את נגינת המפוחית של ג'ק ברוס כאחת מנקודות השפל של ההופעה. אריק קלפטון נתקל בכתבה בזמן שישב במסעדה זמן מה לאחר פרסומה. הוא נפגע ממנה עד עמקי נשמתו ואף איבד את הכרתו.

כשהתעורר מעלפונו, הבין שהחלטת השלישייה להתפרק הייתה מוצדקת. הכתבה גרמה לו להבין שהוא עושה את הצעד הנכון, ומאותו רגע הפסיק לרדוף אחר אור הזרקורים כ"אלוהי גיטרה" והחל להתמקד בנגינה אישית ואינטימית יותר.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459