רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-10 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-10 במאי (10.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"עיתונות המוזיקה האנגלית מעוררת למעשה הרבה פרנויה אצל מוזיקאים. זה קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי באנגליה. למעשה, הייתי אומר שאי אפשר להיות כנה לחלוטין ופשוט לפעול שם עכשיו. אתה חייב להיות 'הדבר החם' של השבוע, ואין שום סיכוי שאני אהיה 'העניין של השבוע' או שקווין תהיה 'העניין של השבוע', כי אנחנו מצליחים כבר תריסר שנים או משהו כזה. אחרי שאתה נמצא בלהקה כל כך הרבה זמן, אתה קורא דברים על עצמך ומגלה כמה דברים מצוטטים בטעות, שגויים לחלוטין או פשוט אינם מבוססים על עובדות. לפחות אתה יודע מה נכון ומה לא. לא תאמין כמה דברים שגויים לחלוטין מתפרסמים; הרבה ממה שקוראים בעיתונות פשוט לא נכון. אני מדבר ספציפית על אנגליה, כי זה המקום שבו אני באמת יודע מה קורה" (רוג'ר טיילור, מלהקת קווין, בשנת 1984)

פינק פלויד במופע מחווה ליהלום המטורף. ב-10 במאי בשנת 2007, התאגדו כל חברי פינק פלויד לאירוע הופעה בלונדון לזכרו של סיד בארט. רוג'ר ווטרס (שתמיד חייב לעצבן...) עלה לנגן בנפרד משלושת חבריו ללהקה ההיא - ואף ניגן שיר סולו שלו.

כעשרה חודשים לאחר מותו של רוג'ר "סיד" בארט – המייסד והנשמה היצירתית של להקת פינק פלויד בראשית דרכה – אירח אולם הברביקן היוקרתי בלונדון ערב מחווה מרגש וטעון סמליות לזכרו. בארט הלך לעולמו ביולי 2006 בגיל 60, והאירוע לזכרו, שזכה לכותרת THE MADCAP'S LAST LAUGH, הפגיש על במה אחת חברים, משתפי פעולה ומעריצים. בראש המשתתפים עמדו שלושת חברי פינק פלויד הנותרים – דייוויד גילמור, ניק מייסון וריק רייט – ואליהם הצטרף ברגע האחרון גם רוג'ר ווטרס.

סיפורו של בארט הוא מהטרגיים והמרתקים בתולדות הרוק. הוא זה שעיצב את זהותה הראשונית של פינק פלויד, העניק לה את שמה, כתב את מרבית שיריה המוקדמים והיה ניחן בכריזמה ממגנטת. אולם כהונתו בלהקה נקטעה באחת ב-1968 עקב הידרדרות במצבו הנפשי, שיוחסה לשימוש בחומרים פסיכדליים. מאז פרש בארט לחיים מתבודדים, אך מורשתו המוזיקלית והאניגמטית המשיכה להעניק השראה ולסקרן דורות של מוזיקאים ומאזינים.

המופע, בהפקתו של ג'ו בויד (מפיק ההקלטות הראשון של פינק פלויד), התקיים במרכז הברביקן המכובד – בחירה שהדגישה את ההערכה האמנותית העמוקה לתרומתו של בארט. רוב האמנים שהשתתפו בערב ביצעו שירים מפרי עטו של בארט; רוג'ר ווטרס, לעומת זאת, בחר לבצע שיר משלו, FLICKERING FLAME. רגע השיא של הערב נרשם כאשר גילמור, מייסון ורייט עלו יחד לבמה וביצעו את ARNOLD LAYNE, הקלאסיקה של בארט. הייתה זו הפעם הראשונה ששלושתם ניגנו יחד מאז סיום סיבוב ההופעות של DIVISION BELL ב-1994.

עם זאת, האיחוד לא היה מלא. מעריצים רבים התאכזבו מכך שווטרס לא הצטרף לחבריו לשעבר לביצוע זה, ואכזבתם גברה כאשר היה האמן היחיד שלא השתתף בביצוע שיר הסיום, BIKE, עם כל משתתפי המופע. המפיק ג'ו בויד הסביר מאוחר יותר כי ווטרס נאלץ לעזוב מוקדם כדי לפגוש את חברתו בשדה התעופה. למרות ההסבר, רבים ראו בכך עדות לחזרתם של המתחים הישנים בין ווטרס לשאר חברי הלהקה, לאחר האופוריה הקצרה של איחודם במופע ה-LIVE 8.

במבט לאחור, הערב נשא משמעות נוספת וכואבת: הייתה זו הופעתו הפומבית האחרונה של קלידן הלהקה, ריק רייט, שמת ממחלת הסרטן כשנה ושלושה חודשים לאחר מכן.

המופע כלל גם הפתעה מרעישה בדמות הופעתו הבלתי צפויה של בסיסט לד זפלין האגדי, ג'ון פול ג'ונס. הוא הצטרף לרובין היצ'קוק ולרובי רייט (בתו של ריק) לביצוע מרגש של GIGOLO AUNT של בארט.

מרכיב מרכזי בשחזור רוח התקופה היה עיצוב התאורה המרהיב, פרי יצירתו של פיטר ווין וילסון, מעצב התאורה המקורי של פינק פלויד בשנות ה-60. עבודתו, שכללה אפקטים נוזליים קלאסיים על בסיס שמן, הקרנות של ציוריו של סיד בארט עצמו וקטעי ארכיון, שחזרה את האווירה הפסיכדלית שאפיינה את הופעות הלהקה המוקדמות במועדון ה-UFO המיתולוגי. חברת OPTIKINETICS, הידועה בציוד התאורה הפסיכדלי שלה, סיפקה מקרנים ותמיכה טכנית לחגיגה הוויזואלית הזו, והעניקה לערב המחווה ממד ויזואלי מרתק ונוסטלגי.

הסטונס בקצב הדיסקו. ב-10 במאי בשנת 1978 יצא תקליטון לרולינג סטונס עם השיר MISS YOU. השיר ייצא בהמשך החודש גם באנגליה. צידו השני של התקליטון בא עם השיר FAR AWAY EYES.

בעידן שבו צלילי דיסקו מלוטשים ופאנק זועם שטפו את עולם המוזיקה וכל אחד מהם ביקש לנכס אליו את הכתר, מצאו את עצמם הרולינג סטונס תחת מתקפה חריפה של מבקרי מוסיקה ותשובתם הניצחת הגיעה בדמות MISS YOU, שיר שהפך למגה-להיט ושבר את שיאי השהייה במצעד האמריקני עבור הלהקה.

מעבר ליללותיו המוכרות של מיק ג'אגר, אחד הסודות להצלחתו של השיר היה ללא ספק תפקיד הבס הבלתי נשכח של ביל וויימן. וויימן עצמו חשף כי ההשראה הגיעה באופן מפתיע: "הרעיון לתפקיד הזה הגיע מבילי פרסטון. הקלטנו גרסת דמו שנה לפני כן, וכשהלכתי הביתה, בילי נשאר ולקח את הבס שלי כדי לנגן בו. למחרת כבר אמרו לי באולפן: 'מדוע שלא תנגן את הבס בדומה למה שבילי עשה אתמול?'. הקשבתי לרעיון שבילי הקליט ולקחתי את זה משם".

אך וויימן ופרסטון לא היו היחידים שתרמו לצליל הייחודי. להקלטה הצטרפו נגנים אורחים מהשורה הראשונה: ג'יימס ווייטינג (המכונה "שוגר בלו") שניגן במפוחית עם סאונד בלוזי מלוכלך (ניגוד גמור לאווירת הדיסקו), מל קולינס (לשעבר חבר בלהקת קינג קרימזון) תרם את נגינת הסקסופון, ואיאן מקלייגן (יוצא הלהקות סמול פייסס ודה פייסס) ניגן בפסנתר חשמלי. ומה חשבו המבקרים בזמן אמת? מגזין רולינג סטון תיאר את השיר כ"דיסקו שמנוגן באגרסיביות רבה יותר". המגזין מלודי מייקר הרחיק לכת וקבע: "תפקיד הבס של וויימן הוא ללא ספק נוסחת ההצלחה של השיר הזה ברחבות הריקודים".

מיק ג'אגר הציע פרשנות אישית לשיר: "השיר לא מדבר על בחורה מסוימת אלא על תחושה. עבורי, השיר הזה מדבר על תחושת השייכות למישהי". אז למרות הקצב המקפיץ, אם מקשיבים היטב למילים, מגלים ניגוד מבריק. מיק ג'אגר שר על בדידות תהומית, על שוטטות חסרת תכלית בסנטרל פארק בניו יורק בשעות החשיכה, ועל הניסיון לברוח מהריקנות דרך שיחות טלפון ובילויים עם חברים שמציעים לו אלכוהול ובחורות. אבל הוא אומר פעם אחר פעם כמה הוא מתגעגע למישהי. הניגוד הזה – בין קצב שמיועד לרחבת הריקודים הצפופה לבין טקסט שעוסק באדם בודד שמתגעגע לאהובתו ומרגיש מנותק מהעולם – יוצר תמונה מעניינת. כן, זה שיר שמותר לרקוד איתו, אבל גם מותר להרגיש איתו עצב וגעגוע עמוק. ובאופן מעניין, גם ג'ון לנון חש זיקה מסוימת לשיר, וטען שג'אגר למעשה עיבד את שירו BLESS YOU לעשיית MISS YOU. עם זאת, האקס ביטל הודה כי במקרה הזה, הוא העדיף את התוצאה של ג'אגר.

המתופף צ'רלי ווטס שפך אור על ההשפעות התקופתיות: "הרבה מהשירים האלה, כמו MISS YOU, הושפעו מאוד מהבילויים בדיסקוטקים. מיק ואני נהגנו ללכת להרבה דיסקוטקים; זו הייתה תקופה נהדרת. אני זוכר שהייתי עם מיק במועדון במינכן ובדרך חזרה הוא שר את אחד השירים של להקת אנשי הכפר. אני חושב שזה היה YMCA. קית' (ריצ'רדס) לא סבל את זה, אבל זה היה נהדר לרחבת הריקודים". אז זה מראה לנו שהרולינג סטונס הם לא רק דינוזאורים של רוק, אלא זיקיות מוזיקליות שידעו לקחת את הסגנון הכי נפוץ באותה התקופה ולהמציא אותו מחדש. שלאגר עם ג'אגר!

מי האבן הראשונה שיצאה בסולו? ב-10 במאי בשנת 1974 יצא אלבום סולו ראשון לחבר מהרולינג סטונס. הפלא ופלא - היה זה דווקא הבסיסט, ביל ווימן, עם אלבומו MONKEY GRIP.

בשנת 1974, הרולינג סטונס היו חזקים בשטח, אך במקביל הלהקה סבלה לעיתים ממתיחויות פנימיות. מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס שלטו ביד רמה בכתיבה, בהפקה ובכיוון האמנותי של הלהקה, מה שהותיר לוויימן הבסיסט מעט מאוד מקום לבטא את עצמו כיוצר. מתוך רצון להביא את היצירה שלו לקדמת הבמה, הוא החליט לאסוף חומרים שכתב ולהקליט אותם באופן עצמאי. והתקליט שיצא מתאפיין בסאונד שונה למדי מהרוק הכבד והמחוספס של הסטונס מאותה התקופה. במקום זאת, וויימן רקח תמהיל מוזיקלי קליל יותר שכלל בלוז, בוגי-ווגי, סופט-רוק וקאנטרי. הוא לא רק ניגן על הבס המוכר שלו ועל מגוון כלים אחרים, אלא גם תפס את עמדת הסולן הראשי בכל השירים. לצורך ההקלטות חבר אליו הרכב מרשים של נגני אולפן כגון ד"ר ג'ון, ליאון ראסל והמתופף דאלאס טיילור, שהעניקו סאונד עשיר.

התקליט הזה ממש מהנה להקשבה. האמת? לא ציפיתי לכיף כזה מאמן שבתמונות נראה לרוב זועף או חסר עניין. אוקי, הוא לא זמר גדול - אבל יש הרבה הנאה שמושפרצת מהתקליט החוצה. מכון, שמות של שירים כמו CRAZY WOMAN ואחריו PUSSY לא בדיוק מהווים את הטופ של הטופ במציאת שמות לשירים - אבל היי, זה הרולינג סטונס. לא הכל צריך להיות סופיסטיקייטד. העיקר שזה מזיז. אז הנה יש לנו הזדמנות פז פה להציץ לעולמו של מוזיקאי ענק שבדרך כלל שמר על פרופיל נמוך בצל חבריו ללהקה. זה אמנם לא נועד להתחרות בהמנוני האצטדיונים של הרולינג סטונס, אלא להוות הצהרת עצמאות מוזיקלית והזדמנות להפגין את כישוריו של ביל וויימן ככותב, סולן, ומפיק. התוצאה בהחלט מפתיעה.

עם צאתו התקליט הזה עורר תגובות מעורבות בעיתונות המוזיקה. לצד השבחים נשמעה גם ביקורת חריפה.

בעיתון לידר פוסט הקנדי לא חסכו במילים קשות: "ביל וויימן, הבסיסט הנועז של הסטונס והחבר שהיה הכי פחות צפוי להקליט אלבום סולו, הצליח איכשהו לשכנע אמנים כמו ליאון ראסל, ד"ר ג'ון ודומיהם להיכנס לאולפן כדי להקליט איתו כמה קטעים. איזה בזבוז. זהו בהחלט אלבום יהיר. הכתיבה של וויימן רדודה ומשעממת ללא תקנה, קולו חלש ודלוח, וכישורי ההפקה שלו פשוט עלובים. מיזמי האולפן הקודמים שלו כמעט החריבו לצמיתות להקה הגונה למדי בשם TUCKY BUZZARD, ודי היה בניסיון ההוא כדי להבהיר לו שעדיף שיישאר מחוץ לעניינים. בסך הכל, הוצאת אלבום כזה היא צעד זול ובלתי מוצדק. הוא יימכר אך ורק בזכות הקשר של וויימן לרולינג סטונס. אילו קית' ריצ'רדס או מיק טיילור היו מוציאים תקליט סולו, זה יכול היה להיות סיפור אחר לגמרי".

גם במונטריאול סטאר הקנדי לא התרשמו יתר על המידה וכתבו: "זהו תקליט של מוזיקת 'באבל-גאם', כשברור שפה ושם ישולב גם שיר על סקס. זה חייב להיות קשור לסטונס, לא?"

מנגד, נשמעו גם קולות אחרים. במגזין המוזיקה הבריטי NME דווקא מצאו נקודות אור באלבום: "ביל וויימן מציג כאן תשעה שירים, שרובם כה מסחריים עד שהדבר מעלה את התהייה מדוע לעזאזל יכולת הכתיבה שלו לא נוצלה בעבר בסטונס. וויימן מפריך אחת ולתמיד את התיאוריה שלפיה הוא אינו אלא דמות אילמת בעלת פני פוקר".

במגזין CASHBOX האמריקני החמיאו לוויימן על עבודתו: "ביל נחשב זה מכבר לאחד מנגני הבס הטובים בעולם הרוק, ותפקידיו באלבום קלאסיים. זהו אלבום חזק ודינמי, וצעד מרשים עבור האמן".

המאסטרפיס של דוראן דוראן? ב-10 במאי בשנת 1982 יצא תקליטה השני של להקת דוראן דוראן ושמו RIO.

אוי... איזה תקליט אדיר זה! יותר מארבעים שנה חלפו מאז צאתו, והתקליט הזה עוד מהדהד בראשי כנקודת ציון משמעותית בתולדות הפופ. ועוד לפני שהמחט נוגעת בתקליט (עזבו את הסטרימינג - תקליט!), יש את הציור של פטריק נאגל, שעבודותיו הופיעו בתדירות גבוהה במגזין פלייבוי – שם גילה אותו מנהל הלהקה. נאגל מעולם לא עיצב עטיפת אלבום לפני כן, אך הוא שמח לנסות". והחיוך המסתורי של האישה על העטיפה הפך לסמל של שנות ה-80: שילוב של פופ-ארט, אלגנטיות קרה וזוהר מודרני. והתקליט הזה הוא בדיוק כזה - צבעוני, חד, וכמעט בלתי מושג. עדיין, החמימות הרבה שיש בו עוטפת. ועוד איך!

כן, דוראן דוראן היא להקה מתעתעת. על פני השטח יש חמישה בחורים שהמעריצות התעלפו עליהם. דוראנמאניה זה נקרא אז. עם התסרוקות המעוצבות וביגוד האייטיז הצעקני. אבל מתחת לכל זה הייתה חבורה של מוסיקאים לא פראייארית בכלל. הם ידעו לנגן היטב וליצור קסמים עם כלי הנגינה שלהם. חטיבת הקצב של ג'ון טיילור (בס) ורוג'ר טיילור (תופים) הייתה מהטובות שידע עולם הפופ של האייטיז. היו שם נגיעות ברורות של פ'אנק מקפיץ וברור שהחבר'ה ינקו לא מעט תקליטים משובחים כדי להגיע לרמת הנגינה הזו. הליינים של הבס של ג'ון טיילור? תקשיבו לי, זה הלב הפועם של דוראן דוראן. יש שם דיסקו-פ'אנק עם אנרגיה של רוק, באופן שפשוט אי אפשר להפסיק לזמזם. ורוג'ר טיילור מספק שם מכונה אנושית של קצב, שיושבת בדיוק על התפר שבין מכונת תופים לבין עוצמה של רוק. וכן, לעתים קרובות שוכחים שדוראן דוראן הייתה להקת רוק לכל דבר. הגיטרה של אנדי טיילור בשיר הנושא היא הפנינה המחוספסת שמחברת את כל הסינטיסייזרים לקרקע. הריפים שלו נותנים לאלבום הזה ביצים שהיו חסרות להרבה להקות ניו-וייב אחרות מאותה תקופה. וארכיטקט הסאונדים, מהצד השני, היה ניק רודס. האיש הזה ידע היטב כיצד לתכנת הכי נכון את הסינטיסייזרים החדישים שלו - באופן שגם יצליח לרגש ולא רק לתת שטיחי אקורדים חלולים. הוא ידע היטב כיצד "לאפר" את המוסיקה של דוראן דוראן.

והגדולה של התקליט RIO היא הניגודיות שבו. מצד אחד, יש לנו המנוני פופ שטופי שמש כמו שיר הנושא או HUNGRY LIKE THE WOLF אבל מצד שני באים SAVE A PRAYER או THE CHAUFFEUR שמציגים עומק אמנותי ברור. ג'ון טיילור משחזר בספרו את הרגע שבו השם RIO עלה לראשונה: "השם RIO היה הצעה שהעליתי לחלל האוויר. לברזיל עדיין היה כוח להטיל כישוף; היא עוררה חלומות על תמונות מלוח שנה אקזוטי שתליתי על קיר חדר השינה שלי כילד". טיילור מתאר את השם RIO כקיצור ל"מקום זר ואקזוטי, שפע של תענוגות ארציים, ומסיבה שלא תיגמר לעולם". אולם, סולן הלהקה סיימון לה בון לקח את ההשראה למקום אחר. "בגאונותו, הוא יצק לתוך דמות הבחורה הזו, ששמה RIO, את כל הנהנתנות והרומנטיקה של ברזיל ושל הפנטזיות שלי", כותב טיילור.

הוא מוסיף ומדגיש את רוח התקופה ואת הכימיה בין חברי הלהקה: "הכתיבה באלבום הזה פנטסטית לחלוטין. זה מה שיכול לקרות כשיש להקה של נלהבים ואוהבי מוזיקה – בחורים תאבי תהילה שזוכים לתמיכה ולטיפוח, ויוצאים לעבוד קשה יותר ממה שמישהו מהם דמיין שאפשר. כל אחד מאיתנו מופיע באלבום RIO בשיא המוחלט של כישרונו; זה מה שהופך אותו למרגש כל כך. אין זה אומר שכולם מנגנים כמה שיותר תווים – אין כאן נגינה ראוותנית שנועדה רק 'לגנוב את ההצגה'. כל חלק הוא שקול, מחושב וחלק ממכלול גדול יותר".

אחד הרגעים הזכורים ביותר עבור טיילור היה השמעת הבכורה של המיקס לשיר הנושא באולפן, בנוכחות אורח מיוחד: "האזנתי לראשונה למיקס של RIO כשישב לצדי פול מקרטני, שעבד באולפן הסמוך ונכנס לבקשתי להקשיב למה שעשינו. הוא הניף שני אגודלים לאות אישור. נדמה היה שפול יכול לראות את החוט המקשר בין הלהקה הישנה שלו לשלנו".

הגיטריסט אנדי טיילור מוסיף בספרו פרטים על הצד ההפקתי: "חברת התקליטים הקצתה לנו תקציב של כ-65,000 פאונד להקלטת האלבום RIO, סכום שהיה כפול מזה שקיבלנו לאלבום הראשון. ההקלטות ארכו כשמונה שבועות; שכרנו דירות בלונדון כדי שנוכל להיות קרובים לאולפני AIR, שם ביצענו את המיקסים".

בתוכנית דוקומנטרית של VH1, הבהירה הלהקה כי השיר RIO הוא למעשה מטאפורה לאמריקה ולשאיפתם להצליח בה. משחק המילים בשיר, המציג את RIO כשם של בחורה אך רומז לעיר הברזילאית הזוהרת, תאם את התדמית האקזוטית של הלהקה. מעניין לציין כי המילים דווקא מתייחסות לאזור ש"מהרים בצפון ועד לריו גראנדה". מבחינה מוזיקלית, נעשה שימוש בטכניקות ייחודיות: הסינטיסייזר חובר לארפג'יאטור ליצירת פירוקי אקורדים אוטומטיים, וקלידן הלהקה, ניק רודס, יצר את הצליל המסתורי בתחילת השיר על ידי הנחת מוטות מתכת על מיתרי פסנתר כנף והשמעת הצליל המוקלט לאחור. והבחורה שנשמעת צוחקת בשיר? נעים מאד, זו היא שריל, חברתו של רודס אז, שצחוקה נשמע גם בלהיט HUNGRY LIKE THE WOLF, שסיימון לה בון חשף כי ההשראה לכתיבתו הגיעה מאגדת "כיפה אדומה". איזה יופי של שיר הוא זה!

והשיר SAVE A PRAYER? זה רק אני שמתרגש בכל פעם כשאני שומע אותו? אני מאמין שממש לא. ושימו לב - סיימון לה בון סיפר שמבנה הפזמון הושפע מהלהיט IF YOU COULD READ MY MIND של גורדון לייטפוט. נו, תמיד ידעתי שדוראן דוראן עמוקה יותר ממה שנראה על פני השטח.

גם זה קרה ב-10 במאי:

1944: נולד הזמר ג'קי לומאקס, שהתפרסם בעיקר בזכות החתמתו בחברת אפל של הביטלס. חברי הלהקה הכירו אותו עוד מימיהם המוקדמים בליברפול, כאשר היה חבר בלהקת "הקברנים". לומאקס הלך לעולמו ב-15 בספטמבר 2013.

1946: לידתם של שני ענקי רוק וענק פולק אחד: שנת 1946 האירה פנים לעולם המוזיקה עם לידתם של שני יוצרים משפיעים. הראשון הוא גרהאם גולדמן, שייזכר לעד כבסיסט והמוח היצירתי מאחורי להקת 10CC. עוד לפני הקמת הלהקה, הספיק גולדמן לכתוב שורה של להיטי פופ מצליחים, ביניהם NO MILK TODAY ו-FOR YOUR LOVE. באותה שנה נולד גם דייב מייסון, ממייסדי להקת טראפיק. מייסון פרש מהלהקה לטובת קריירה עצמאית, אך בשנת 1970 חבר לזמן קצרצר ללהקתו של אריק קלפטון, דרק והדומינוס, לפני שהחליט להתמקד סופית בקריירת הסולו שלו. מייסון מת באפריל 2026. ובאותו יום באותה שנה נולד נולד דונובן, אחד הזמרים המשפיעים יותר בתחום הפולק הבריטי.

1947: קול הספיריט – ג'יי פרגסון: נולד ג'ון ארדן ג'יי פרגסון, סולנה של להקת הרוק האמריקנית המצוינת SPIRIT, שהטביעה את חותמה בסצנת הרוק הפסיכדלי של סוף שנות ה-60.

1957: סיד וישס – אייקון הפאנק הטרגי: ג'ון סיימון ריצ'י, הידוע יותר בכינויו סיד וישס, בסיסט להקת הפאנק סקס פיסטולס, נולד. וישס הפך לסמל של תנועת הפאנק ולאחת הדמויות הטרגיות ביותר בתולדות הרוק, כשהלך לעולמו בגיל 21 בלבד.

1961: בונו – קול שהוא מתנה מיוחדת: נולד פול יוסון, המוכר לעולם כבונו, סולנה הכריזמטי של להקת U2. בשנת 1989, ביום הולדתו ה-29, קיבל בונו מתנה מיוחדת ומרגשת – לידת בתו הבכורה, ג'ורדן.

1963: הרולינג סטונס חותמים ב-DECCA: אבן דרך משמעותית בקריירה של הרולינג סטונס: הלהקה הצעירה נכנסה לראשונה לאולפן הקלטות עבור חברת DECCA, עימה חתמה חוזה. בין השירים שהוקלטו באותו סשן היה גם COME ON, קאבר לשירו של צ'אק ברי, שיצא כתקליטון הבכורה של הלהקה.

1966: ג'ניס ג'ופלין נקראת לסן פרנסיסקו וג'ק ברוס מסייע להוליס: הזמרת ג'ניס ג'ופלין הוזמנה לשוב לסן פרנסיסקו מביתה שבטקסס. מי שהיה אחראי להזמנה הוא חברה הטוב, צ'ט הלמס, שביקש לערוך לה אודישן ללהקה חדשה שניהל בשם BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY – מהלך שהזניק את הקריירה שלה. באותה שנה, הבסיסט ג'ק ברוס (לימים מלהקת CREAM) הקליט סשן עם להקת ההוליס לשיר AFTER THE FOX. זאת, לאחר שהבסיסט הקבוע של הלהקה, אריק היידוק, התמוטט מתשישות.

1968: מוריסון מטלטל את שיקגו וזאפה וקלפטון על במה אחת: ג'ים מוריסון, סולן להקת הדלתות, עורר מהומה במהלך הופעתה הראשונה של הלהקה בשיקגו. מוריסון, שהיה נחוש להפוך את ההופעה לבלתי נשכחת, השיל מעליו כל רסן והחל להתגרות בקהל עד שהצליח לעורר מהומה. הזמר הכריזמטי דחק בקהל לדחוף את השוטרים שאבטחו את הבמה. בעוד הקהל והשוטרים מתעמתים, עזבה הלהקה את הבמה. אורות האולם נדלקו, ובאירוע יוצא דופן, אדם מהיציע העליון קפץ ראש אל הקהל שמתחתיו, ולמרבה המזל לא נפגע. האנרכיסטים בקהל המשיכו, כמהופנטים, לבצע את הוראותיו של מוריסון. באותה שנה, הופיע פרנק זאפה עם להקתו, MOTHERS OF INVENTION, באודיטוריום SHRINE בלוס אנג'לס. במהלך ההופעה, עלה לבמה גיטריסט אורח שהקהל לא זיהה. זאפה סיפר מאוחר יותר: "איש לא זיהה את אריק קלפטון. הוא ניגן איתנו על הבמה, והקהל הריע בהיסטריה רק לאחר שהוא ירד ואמרתי שזה היה אריק קלפטון".

1969: הצבים בבית הלבן וסופרגרופ נולדה: להקת THE TURTLES הופיעה בנשף בבית הלבן. סולן הלהקה, מארק וולמן, סיפר מאוחר יותר כי נפל שוב ושוב מהבמה במהלך ההופעה. שמועות עקשניות טענו כי הוא וחבריו ללהקה התכוננו להופעה על ידי הסנפת קוקאין משולחנו המקורי של אברהם לינקולן במתחם. במקביל, הכריז עיתון המוזיקה הבריטי מלודי מייקר בכותרת ענקית על הקמתה של סופרגרופ חדשה: BLIND FAITH – THE NEW SUPERGROUP בה היו חברים אריק קלפטון, סטיב ווינווד, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ'.

1970: דייוויד בואי זוכה בפרס יוקרתי: דייוויד בואי קיבל את פרס ה-IVOR NOVELLO היוקרתי על להיטו SPACE ODDITY. הפרס הוענק לו בקטגוריית השיר המקורי ביותר לשנת 1969, בטקס שנערך במועדון "שיחת העיר" בכיכר לסטר בלונדון. בטקס המצולם קיבל גם הזמר פיטר סארסטדט פרס על שירו WHERE DO YOU GO TO (MY LOVELY). בואי ביצע מול הנוכחים והמצלמות את להיטו כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה אקוסטית ובתזמורתו של לס ריד. ליווי התזמורת לא נחשב למרשים במיוחד, ובואי עצמו נראה משועשע במהלך הביצוע. המופע הועבר בשידור ישיר לאנגליה, ארה"ב ואוסטרליה. פרסים נוספים חולקו לביטלס (שכבר התפרקו ולא הגיעו לטקס) ולטום ג'ונס. בין האמנים הנוספים שהופיעו באותו יום על הבמה היו להקת חיל האוויר של ג'ינג'ר בייקר, להקת מרמלדה, סנדי שאו ודאסטי ספרינגפילד.

1972: ג'נסיס מקליטה את HAPPY THE MAN: להקת ג'נסיס הקליטה באולפני MANOR שיר לתקליטון שייקרא HAPPY THE MAN, שהפך לאחד משיריה הפחות ידועים של הלהקה אך חשוב מאד בתקופה הפרוגרסיבית שלה.

1974: להקת המי שברה שיא במכירת כרטיסים להופעתה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק. כל הכרטיסים אזלו תוך שמונה שעות בלבד. באותה שנה, יצא תקליטון חדש לסופרגרופ הטרייה באד קומפאני. השיר, CAN'T GET ENOUGH, הפך מיד ללהיט ענק. גרסת התקליטון קוצרה לעומת גרסת האלבום כדי להתאים לתחנות הרדיו. הלהקה כללה את הזמר פול רודג'רס והמתופף סיימון קירק (יוצאי להקת FREE), הגיטריסט מיק ראלפס (יוצא MOTT THE HOOPLE) והבסיסט בוז בורל (יוצא קינג קרימזון). השיר נכתב על ידי ראלפס עוד כשהיה ב-MOTT THE HOOPLE, אך נדחה על ידי הלהקה או חברת התקליטים. באד קומפאני אימצו אותו בשמחה. השיר, שהיה הראשון באלבום הבכורה של הלהקה וגם הסינגל הראשון שלה, הציג סאונד רוק משובח, הנפתח בקצב הייחודי של המתופף סיימון קירק. קירק הסביר שהפתיחה הזו נולדה מצורך מעשי באולפן: "היינו מפוזרים, בוז (הבסיסט) היה בחדר הדוודים, מיק ופול היו בסלון הראשי... כדי למשוך את תשומת לבם, מכיוון שלא יכולנו לראות אחד את השני, עשיתי את הספירה הזו, וככה התחלנו".

עוד ב-1974, אריק קלפטון הקליט את גרסתו לשירו של בוב מארלי, I SSHOT THE SHERIFF. קלפטון היסס בתחילה לגבי הקלטת השיר, אך שוכנע על ידי חברי להקתו, והשאר היסטוריה.

1986: פול סיימון וסערת GRACELAND ב-SNL: פול סיימון ביצע בתוכנית סאטרדיי נייט לייב שלושה שירים מאלבומו המתקרב GRACELAND. הופעתו, שכללה נגנים מדרום אפריקה, עוררה ביקורת, שכן באותה תקופה הוטל חרם תרבותי על דרום אפריקה במטרה להיאבק במשטר האפרטהייד.

1988: פרינס חושף את LOVESEXY: האמן הרבגוני פרינס הוציא את אלבומו LOVESEXY. עטיפת האלבום עוררה עניין רב, כשהציגה את הזמר בעירום מלא. על המוסיקה שבפנם - פחות דיברו.

- בשנת 2023 מתה מסרטן ריאות הזמרת הברזילאית ריטה לי, מי שהייתה דמות בולטת בהרכב הרוק הברזילאי החשוב, OS MUTANTES. בת 75 במותה. דרך אגב, את הגידול שהיה בגופה היא כינתה בשמו של נשיא ברזיל, ז'איר בולסונרו.

בונוס: החודש, מאי בשנת 1971 (מבלי לדעת את היום המדויק), יצא תקליט הסולו השלישי של קרטיס מייפילד, !CURTIS/LIVE, שהוקלט, איך לא, בהופעה חיה.

אחת הסיבות המרכזיות לאהבתי לאלבום הזה היא הסאונד של המקום. בניגוד להופעות באצטדיונים עם ריברב אינסופי, כאן שומעים את הנקישות של כוסות המשקה, את הלחישות של הקהל ואת הקרבה הפיזית בין הנגנים. זה ממש מזכיר לי את האווירה שמתקבלת בהקלטת הופעותיו של ביל אוונס עם הטריו שלו במועדון וילאג' ונגארד, עשר שנים לפני כן. שומעים את מייפילד צוחק, מדבר עם הקהל ומסביר את הסיפורים מאחורי השירים. זה הופך אותו מאייקון מוזיקלי לבן אדם. איזה יופי! והוא אפילו עושה פה קאבר לשיר של הקרפנטרס! - כן, כן! את WE'VE ONLY JUST BEGUN.

זה אלבום ההופעה החיה הראשון של מייפילד וזו הייתה החלטה נועזת: לשחרר אלבום הופעה חיה כאלבומו השני בלבד כסולן. עבור רוב האמנים הבולטים של אותה תקופה, מהלך כזה נחשב לבלתי שגרתי, למעט חריגים כמו ג'יימס בראון. וההקלטות, שנערכו במועדון הלילה הניו-יורקי "ביטר אנד" - מקום שהיה מוכר בדרך כלל כבית לאמני פולק וג'אז. הבחירה במקום קטן ואינטימי אפשרה למייפילד להציג את הדינמיקה המיוחדת של ההרכב שלו. והתוצאה: אלבום הופעה שמציג את מייפילד חשוף וקרוב, מלווה בלהקה מהודקת שכללה את הנרי גיבסון בכלי הקשה, קרייג מקמולן בגיטרה, ג'וזף "לאקי" סקוט בבס וטיירון מקלן בתופים. יש פה את שיריו המוכרים לבין אמירות פוליטיות נוקבות שהוא נשא בין השירים (כקול של התנועה לזכויות האזרח). אז האלבום הזה מלא במסרים של עוצמה שחורה, כשהוא מציע גרסאות מורחבות ואינטימיות. אחחח... כמה שהייתי רוצה להיות בקהל ההוא שם ולשמוע הכי מקרוב את הקול ההוא של מייפילד - קול שיש בו שבריריות מצד אחד, אבל סמכותיות של מנהיג מצד שני.

אבל עם צאתו, התקבל האלבום ברגשות מעורבים. מגזין רולינג סטון תיאר אותו כנקודת מפגש בין חוזקותיו וחולשותיו של מייפילד. המבקר ציין כי "כמלחין וכסולן של THE IMPRESSIONS הוא הוכיח שהוא קודם כל איש של מלודיות. קולו נשמע מבריק כשהוצמד להרמוניות הנהדרות שסם גודן ופרד קאש נהגו לספק, והעיבודים של ג'וני פייט היו האלמנט המושלם לצד הפן האינסטרומנטלי במוזיקה שלו".

אך מאז שעזב את הלהקה, כך נטען, "מייפילד מתעלם ממתנותיו המלודיות תוך שהוא מגלה השפעה ברורה של סליי סטון ונורמן ויטפילד בהפקותיו. כיום הוא מתרכז יותר בטקסטים, ואלו הפכו פוליטיים ויומרניים יותר ויותר". הביקורת הוסיפה כי קולו הגבוה של מייפילד, על אף הדמיון לאדי קנדריקס וסמוקי רובינסון, "נשמע במיטבו כחלק מהרכב. כשלעצמו, הקול הזה חסר טווח דינמי". על הלהקה באלבום נכתב כי היא "רביעייה משובחת במיוחד, אך היא פשוט אינה יכולה לספק את הצבע והעומק שהמוזיקה של קרטיס דורשת".

הביקורת ברולינג סטון התייחסה גם לבחירת השירים: "השירים מחולקים בשווה בין חומרי סולו ללהיטי האימפרשנס. הדברים החדשים הם בגדר קישוט בלבד; הם אינם דורשים ממנו מאמץ מלודי ונראה שהם נמשכים לנצח". על הביצועים ללהיטי העבר נכתב כי היו רגעים של מבוכה, למשל בביצוע לשירMIGHTY MIGHTY שנשמע "ריק ושגרתי" לעומת המקור העוצמתי, והשיר GYPSY WOMAN שהיה "מעט יותר מצל של האישה הצוענייה המקורית". המבקר סיכם בתקווה כי "אדם שיצר יופי אמיתי רב כל כך ימצא שוב את חוזקו האמנותי. בינתיים, עצוב לדווח על כך שהתקליט הזה פשוט לא מתרומם".

גם הניו יורק טיימס סקר את ההופעה המוקלטת מהביטר אנד וציין: "לאחר עשר שנים כסולן ומלחין ראשי ב-THE IMPRESSIONS, קרטיס מייפילד יוצא לדרך עצמאית... מר מייפילד, מגובה בארבעה נגנים (גיטרה, בס, קונגה-בונגו ותופים), מביא את קולו הגבוה והאינטנסיבי באותו סגנון גוספל רך שהבליט את שירתו עם הלהקה". המבקר שיבח את "הגישה המשכנעת והמלטפת" של מייפילד לשירים ואת "הגיבוי המחוספס של נגניו", אך הסתייג: "גיבוי זה מהווה נכס אדיר למופע הכולל, אך ישנם מקרים שבהם שני נגני כלי ההקשה מנגנים בעוצמה רבה כל כך, עד שהם מטביעים את שאר הכלים ואת מילותיו של מר מייפילד". בעיה זו הודגשה במיוחד לאור העובדה ש"מייפילד אינו רק כותב מילים אלא גם אדם עם מסר חשוב; חבל שהוא מאפשר לאופנה החדשה לקבור היבט כה חשוב זה בעבודתו".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459