רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-12 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-12 במאי (12.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי:

"בארי גודבר נכנס לאולפן עם עטיפת האלבום הזו, כשהיא עטופה בנייר חום. כולם פשוט השתתקו. הבטנו בפניו של 'האיש הסכיזואיד' – זה היה מפחיד. לא היה כל דיון ולא הייתה מחלוקת; ידענו מיד שזו תהיה עטיפת אלבום הבכורה שלנו. זה היה מהמם לחלוטין, ללא עוררין. זמן קצר לאחר מכן, בארי מת מהתקף לב". (גרג לייק, הבסיסט של להקת קינג קרימזון, לעיתון UNCUT על עטיפת התקליט IN THE COURT OF THE CRIMSON KING).

התאונה המחרידה של הלהקה הנהדרת. ב-12 במאי בשנת 1969 קרתה טרגדיה בלהקת פיירפורט קונבנשן.

בירמינגהם, לונדון – להקת הפולק-רוק הבריטית, פיירפורט קונבנשן, עמדה בפני רגע מכונן ומצמרר לאחר הופעה במועדון MOTHERS שבבירמינגהם, אירוע שהסתיים באסון כבד על אוטוסטרדת M1. המועדון, ששכן בקומה השנייה מעל חנות רהיטים והכיל עד 200 איש, נחשב לאחד ממוקדי המחתרת הפופולריים בסצנת המוזיקה הבריטית.

בסיום ההופעה, בחרה זמרת הלהקה, סנדי דני, לנסוע עם בן זוגה, טרבור לוקאס, בסיסט להקת ECLECTION שהופיעה גם היא באותו ערב. שאר חברי פיירפורט קונבנשן נדחסו לרכב ההסעות של הלהקה. הנסיעה קיבלה תפנית טרגית בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר על כביש M1.

"באותו יום הייתה לי מיגרנה איומה," סיפר גיטריסט הלהקה, סיימון ניקול. "אז במקום לשבת בכיסא נשכבתי על רצפת הרכב. עטפתי את ראשי בשמיכה כדי לשכך את הכאבים". נהג הרכב, הארווי ברמהאם, ששימש גם כמנהל ההופעות ואיש הסאונד של הלהקה, נרדם על ההגה. הרכב סטה ממסלולו, והגיטריסט ריצ'ארד ת'ומפסון ניסה נואשות לאחוז בהגה ולייצב את הרכב, אך ללא הועיל. הרכב התנגש במעקה הבטיחות והידרדר לתעלה בצד הדרך. כל הנוסעים, למעט ניקול, הועפו מהרכב.

"אנשי ההצלה הגיעו במהרה," המשיך ניקול, "אבל ג'ני פרנקלין, חברתו האמריקנית בת ה-26 של ריצ'ארד ת'ומפסון, כבר מתה כשהאמבולנס הגיע. היא ישבה מקדימה, ליד ת'ומפסון". פרנקלין, בת דודתו של זמר העם פיל אוקס, ניהלה בוטיק בגדים בלוס אנג'לס, ובין לקוחותיה נמנו חברי להקת הדלתות. היא הגיעה לאנגליה זמן קצר לפני התאונה כדי לבלות עם בן זוגה.

בבית החולים נקבע מותו של מתופף הלהקה, מרטין לאמבל, בן 19 בלבד. "הבסיסט שלנו, אשלי האצ'ינס, נראה נורא. פניו רוסקו והיו מלאות בדם," תיאר ניקול את מראות הזוועה. "ריצ'ארד ת'ומפסון שבר את כתפו. אני יצאתי מהתאונה הזו עם פציעות קלות". האצ'ינס עצמו הוסיף: "כשאיאן מאת'יוס הזמר בא לבקר אותנו בבית החולים, הוא ראה אותי ראשון והתעלף". הידיעה על התאונה הקשה התפשטה במהירות, ומעריצים, כמו גם חוקרי משטרה שבדקו חשד למעורבות סמים, מיהרו לבית החולים. ברמהאם הורשע מאוחר יותר בנהיגה מסוכנת ונשלח למאסר.

בזמן התאונה, שהה מנהל הלהקה, ג'ו בויד, בארצות הברית, שם ניהל משא ומתן על הופעות הלהקה, כולל השתתפות בפסטיבל ניופורט. עם קבלת הבשורה המרה, פרסמה הנהלת הלהקה הודעה רשמית לתקשורת, שהביעה כאב והלם. באותו לילה גורלי, סביב ארבע לפנות בוקר, פגשה הזמרת לינדה פיטרס (לימים ת'ומפסון) את סנדי דני וטרבור לוקאס במכולת. דני, שזה עתה קיבלה את ההודעה הטלפונית על התאונה, יצאה במצב של הלם לקנות סיגריות וחלב. היא ושאר חברי הלהקה שנותרו שקלו לפרק את הלהקה. התקליט האחרון שהקליטו, UNHALFBRICKING, טרם ראה אור והפך בן רגע למזכרת כואבת. "לא ידעתי כיצד להתמודד עם זה," סיפרה סנדי ב-1977. "המוות של מארטין היה טרגדיה איומה... הייתי חייבת לברוח אחרי התאונה כי לא רציתי להפוך לדוברת של הלהקה מול התקשורת."

ב-17 במאי 1969, דיווח עיתון מלודי מייקר: "המתופף של להקת פיירפורט קונבנשן, מארטין לאמבל, ובחורה אמריקאית שידועה בשם 'ג'ני התופרת' נהרגו כשרכב ההסעות של הלהקה התהפך באוטוסטרדת M1, שב'מיל היל', בשעות הבוקר של יום שני. הלהקה הייתה בדרכה ללונדון אחרי הופעה במועדון MOTHERS שבבירמינגהם. מארטין וג'ני, ששמה המלא הוא ג'ני פרנקלין והיא הייתה חברתו של הגיטריסט ריצ'ארד ת'ומפסון, נהרגו במקום. שאר חברי הלהקה נלקחו לבית החולים שבסטאנמור. תומפסון שבר את צלעותיו. גם מנהל הלהקה, ריצ'ארד בראמהאם, נפצע בתאונה. זמרת הלהקה, סנדי דני, ניצלה כי לא נסעה ברכב זה עם שאר הלהקה. היא נסעה מבירמינגהם ברכב אחר, יחד עם בן זוגה, טרבור לוקאס, שהופיע שם, באותו ערב, עם להקתו, ECLECTION. אנת'יה ג'וזף, מחברת ההפקות WITCHSEASON שייצגה את הלהקה, התקשרה מיד לבוס שלה, המפיק ג'ו בויד, וביקשה שיחזור הביתה מיד מארה"ב. בינתיים אמרה כי הם במצב של הלם".

עטיפת התקליט השלישי, UNHALFBRICKING, צולמה זמן קצר לפני ההתרסקות, בגינת בית הוריה של סנדי דני. התמונה, המשדרת אופטימיות ותמימות, עומדת בניגוד מצמרר לאסון שאירע זמן קצר לאחר מכן. "זה היה קו פרשת מים גדול," אמר סיימון ניקול. "לאחר מכן חשבנו רבות מה לעשות, האם להתפרק... הלהקה נתנה לנו הרבה, אבל עכשיו היא לקחה מאיתנו הרבה. האם זה שווה את זה אם זה עולה לאנשים בחייהם? מרטין היה רק בן 18 או 19. הוא היה יכול להיות הרבה יותר מסתם עוד מתופף... כשסנדי ביקרה אותנו למחרת בבית החולים, היא נשברה וכמעט אושפזה גם היא."

התאונה הותירה את רישומה לא רק על פיירפורט קונבנשן. ביל ברופורד, מתופף להקת יס, כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בעקבות התאונה הספציפית הזו, הוא הפסיק לנסוע עם להקתו בדרכים. לאחר תאונה נוספת שבה רכבם הועף מהכביש לביצה (ממנה יצאו ללא פגע), העדיף ברופורד להגיע להופעות באופן עצמאי, ותיאר את הנסיעה ב-M1 כחוויה לא נעימה ומפחידה, בשל תנאי מזג אוויר קשים ועייפות נהגים. "הודעתי לשאר החברים שמעתה אגיע לכל ההופעות באופן עצמאי," כתב. "הם השיבו שאין בעיה, ואז גיליתי לחרדתי שההופעה הבאה שלנו היא באמסטרדם...".

ב-25 במאי קיימה פיירפורט קונבנשן מופע התרמה למשפחתו של לאמבל באולם ראונדהאוס בלונדון. במופע השתתפו בהתנדבות גם להקות פינק פלויד, פאמילי, פריטי ת'ינגס, סופט מאשין ושדרן הרדיו ג'ון פיל. המופע לווה בתקריות אלימות בקהל. ארבעה ימים לאחר מכן, נערך מופע צדקה נוסף בפלימות', בהשתתפות יס, קינג קרימזון, ECLECTION והזמרת בריג'ט סיינט ג'ון.

ריצ'ארד ת'ומפסון התקשה להתאושש מהטראומה. "התאונה גרמה להלם גדול. לראות אנשים מתים כך בגיל כה צעיר... ההלם רבץ עליי במשך שנים... משהו בי נשבר ולא הצלחתי לגבש תמונה מלאה. זה היה כמו לחיות כל הזמן תחת השפעת סמים ולראות את העולם בחתיכות. הייתי חסר מנוחה והיה לי מאוד קשה לצאת מזה".

שחור ולבן... שחור ולבן - זה הצבע שלי. ב-12 במאי בשנת 1978 יצא תקליטה השלישי של להקת THE STRANGLERS. שם התקליט - BLACK AND WHITE

אחת הסיבות המרכזיות שהתקליט הזה כל כך אהוב עליי היא העבודה המבריקה על הקלידים. נו, אני SUCKER של קלידים טובים ונכונים בעולם הרוק. ובעידן שבו עולם הרוק חיפש כיוונים חדשים, תפקידי הקלידים באלבום הזה אינם משמשים רק כרקע או כליווי שולי. הם מזכירים לי את האווירה של הקלידים בסיקסטיז עם ריי מנזרק מהדלתות לצד הסינטיסייזרים שמזכירים לי דברים בפרוג רוק. וזה בהחלט מניע את השירים קדימה. כבר משיר הפתיחה, TANK, יש פה קלידים מתגלגלים ונפלאים, כשברקע שטיח של אקורדים עם האורגן - בזמן ששלושת החבר'ה האחרים מרביצים פה גרוב מהודק וזועם. כל אקורד, כל מעבר וכל סולו מתוכננים פה בקפידה, ומבוצעים עם רגש וטכניקה שמעידים על נגינה ברמה הגבוהה ביותר. והתחושה היא של מוזיקאים שנושמים את היצירה יחד.

ואז מגיע NICE 'N' SLEAZY המופתי. מבחינת סאונד, מדובר בחגיגה אמיתית לאוזן. ההפקה של התקופה מביאה בצורה מושלמת את אותה חמימות אנלוגית שכל כך קשה לשחזר היום בתוך אולפנים דיגיטליים וסטריליים. כשמאזינים לאלבום במערכת סטריאו טובה – ורצוי מאוד דרך פטיפון שמכוון היטב – אפשר ממש להרגיש את העומק של ההקלטה. ההפרדה בין הכלים במיקס היא פנומנלית: תפקידי הבס יושבים עמוק ומנווטים את הגרוב. הבס מחוספס להפליא אבל גם לא מתפזר. מערכת התופים נשמעת פריכה וחיה, והשירה חותכת את התדרים בדיוק במידה הנכונה. זוהי עבודת אולפן של אנשים שבאמת הבינו את המכניקה של הקלטה, וידעו איך לקחת את האנרגיה החיה והעוצמתית של הנגנים ולהעביר אותה בשלמותה אל תוך חריצי הוויניל. איזה יופי זה! זו לא מוסיקה חונקת - זו מוסיקה משחררת!

הנה מתוך ביקורת עליו שפורסמה בזמנו ברולינג סטון האמריקני (גיליון מס' 272 - 24 באוגוסט 1978): "זהו אלבומה השלישי של הלהקה שרואה אור בארה"ב תוך פחות משנה, וזה רק מוכיח מדוע לא כדאי להוציא אלבומים בתדירות שכזו. זהו תקליט נסבל, אך הוא מעיד על כך שהלהקה פחות נלהבת מבעבר. חסרות כאן המלודיות המתוחכמות והמילים הבוטות שאפיינו אותה בעבר; הגישה של הלהקה באלבום זה נשמעת מיושנת. היא מגישה לנו תחושה של אסון ומוות המלווה במקצבים עקשניים וחוזרים, שירה יהירה וצלילי קלידים מערבלי חושים. עבודת הקלידים של דייב גרינפילד הייתה יכולה להשתלב בבטחה בכל אלבום של להקת יס – להקה שחברי הסטרנגלרז כנראה נהנים לתעב. הם מבקשים להטיף, אך עושים זאת ללא יכולת התקיפה המדויקת של הקלאש או של טום רובינסון ולהקתו. הכעס היחיד שיעלה מהלהקה הזו יתפרץ, ככל הנראה, רק אם אשאל אותה לשם מה בכלל היה נחוץ האלבום הזה".

בעיתון SANTA CRUZ SENTINEL מקליפורניה, נכתב אז בביקורת: "אין ספק לגבי זה: הסטרנגלרז באמת יודעים לרקוח מוזיקה. כשהעבודה שלך לא הולכת, החברה שלך בורחת עם איש הגלידה והכלים המלוכלכים מהחודש שעבר מאיימים לקום ולקחת בני ערובה – הסטרנגלרז יכולים לרפא את מה שעובר עליך, ואם לא, אז לפחות לפוצץ את הכל לעזאזל. הם מנגנים רוק'נ'רול חזק, רועש וחסר מעצורים; תחושה של פצצה שמתפוצצת לך בכיס.

הקצב הבלתי נגמר שלהם הולם בך כמו גורילה שחובטת במכסה מנוע. האזנה קלה? זה לא. הלהקה הזו היא חלק מז'אנר הפאנק-גל חדש הבריטי (למי אכפת איך באמת קוראים לזה?) שלכאורה 'סחף' את אמריקה, והנה היא כבר באלבומה השלישי. התקליט הראשון שלהם בארה"ב, RATTUS NORVEGICUS, נחשב לסוג של קלאסיקה ועד היום הוא כנראה המאמץ הטוב ביותר שלהם. התקליט החדש מצליח ללכוד את העוינות, את האינסטינקטים החייתיים ואת הנפח העצום של הלהקה, שלמרות המראה המחוספס ודרכיה המגעילות, חבריה הם עדיין מוזיקאים מוכשרים למדי.

איש הקלידים, דייב גרינפילד, מלכד את הלהקה בעבודת האורגן שלו. התפרצויות הסולו שלו לבדן שוות את מחיר התקליט. בשורה התחתונה, זהו עוד אלבום טוב של הסטרנגלרז, שלמרות מגרעותיהם ראויים לנישה מיוחדת בעולם הרוק'נ'רול. שימו לב לדבר הזה".

ושימו לב - 75,000 העותקים הראשונים של התקליט הגיעו גם עם תקליטון בונוס ובו שלושה שירים (כולל קאבר לשיר WALK ON BY).

אי.אל.או מופיעה ומקליטה חשמל אמיתי! ב-12 במאי בשנת 1974 הופיעה להקת אי.אל.או בלונג ביץ', קליפורניה. ההופעה הוקלטה ויצאה בהמשך אותה שנה בתקליט בשם THE NIGHT THE LIGHTS WENT ON IN LONG BEACH. בואו לקרוא את הסיפור.

קודם כל, אם אתם מכירים את אי.אל.או רק מהלהיטים המלוטשים והמושלמים שלהם מאולפן ההקלטות, האלבום החי הזה כנראה יכה בכם כמו מכת חשמל. הלהקה נשמעת פה רעבה, חצופה, בועטת ורוק'נ'רולית מתמיד. זה כבר לא רק פופ סימפוני – זה רוק מתקדם פרוע שמבוצע על ידי מוזיקאים בשיא כוחם.

תקליט ההופעה החיה שהקליטה אי.אל.או במהלך הופעת סולד-אאוט בלונג ביץ', קליפורניה, עורר עם השנים מחלוקת וחשף פערים בין המופע המקורי לתוצר הסופי. למרות ההתלהבות הראשונית, סבל התקליט מבעיות רבות – החל מקיצוצים ועריכות אולפן ועד לשימוש בסליל מאסטר שגוי.

אף שההופעה עצמה הייתה הצלחה אדירה מול אולם מלא, התקליט שיצא לאור לא שיקף נאמנה את מה שאירע על הבמה; הוא קוצץ משמעותית ועבר תיקונים אולפניים נרחבים. שירים בולטים כמו MA MA MA BELLE, וכן סוויטת השירים המלאה שהיוותה את הצד הראשון של התקליט ON THE THIRD DAY (אלבום האולפן השלישי של הלהקה), הושמטו לגמרי מההוצאה הסופית.

ומעניין לציין כי בעת יציאתו נטו חברי הלהקה לשבח את התקליט, אך עם השנים ועם בוא התהילה הם שינו את טעמם והחלו למתוח עליו ביקורת נוקבת, בעיקר בשל איכות הסאונד שלטענתם הייתה ירודה. הסיבה לכך התבררה מאוחר יותר: ההוצאה המקורית התבססה, באופן מפתיע, על סליל טייפ מאסטר שנשא את הכיתוב המפורש: "מיקס לא סופי - לא לשימוש". טעות מצערת זו תוקנה רק בשנת 1985, עם הוצאתו המחודשת של התקליט, שבה נעשה שימוש במאסטר הנכון (זו המהדורה הראשונה של ההופעה הזו שרכשתי בתקליט בהמשך האייטיז). מהדורה מתוקנת זו אף זכתה לעטיפה חדשה לחלוטין, שהציגה לראשונה את לוגו הלהקה המפורסם – לוגו שעדיין לא היה קיים כשהלהקה ניגנה את הצלילים שמוקלטים פה.

אחד הקטעים המיוחדים והזכורים ביותר בתקליט זה הוא ביצוע חי לשיר DAY TRIPPER של הביטלס, שחותם את צד א'. להקת אי.אל.או מעולם לא הקליטה גרסת אולפן לשיר זה, אך הוא שולב רבות בסיבוב ההופעות של אותה תקופה (ויש גם וידאו שלה עם זה מאז בהופעה באולפן של תוכנית טלוויזיה גרמנית). הביצוע הייחודי כולל ציטוטים מוזיקליים מיצירות קלאסיות כמו 'בואה של מלכת שבא' מאת הנדל וסונטה לפסנתר בדו מז'ור של מוצרט, לצד קטעים מהשיר SATISFACTION של הרולינג סטונס ואף אזכור קליל של נעימת הפתיחה מסדרת הטלוויזיה 'בוננזה'. כן, אצל אי.אל.או הכל נזרק אז לסיר הבישול.

צד ב' של התקליט נפתח עם הלהיט הראשון של הלהקה, 'אוברטורה 10538'. בגרסה זו משולב קטע קצר מתוך השיר DO YA, שהיה מוכר אז כשיר של להקת THE MOVE, בה היו חברים ג'ף לין והמתופף בב בוואן לפני שהקימו את אי.אל.או. זה יופי של חיבור, עוד לפני שאי.אל.או הקליטה גרסה מצליחה משלה לשיר DO YA לתקליט A NEW WORLD RECORD. ואחד מרגעי השיא הבלתי מעורערים של האלבום הזה הוא הרגע הזה של IN THE HALL OF THE MOUNTAIN KING של גריג, שלפתע עובר לגרסה סופר-אנרגטית של GREAT BALLS OF FIRE של ג'רי לי לואיס. השילוב הזה – בין מוזיקה קלאסית כבדה ודרמטית לבין רוק'נ'רול קלאסי וקופצני – מתמצת את כל המהות של הלהקה. הם לוקחים את הגבוה ואת הנמוך, את הקלאסי ואת הפופולרי, ויוצרים מזה חגיגה מוזיקלית שאי אפשר להישאר אדיש אליה וגם לא לקחת אותה יותר מדי ברצינות.

דיווחים מאותה תקופה מספרים כי במהלך סיבוב ההופעות נהג צ'לן הלהקה, מייק אדוארדס, לבצע קטע סולו וירטואוזי שבשיאו הכלי היה "מתפוצץ" – אפקט ויזואלי מרשים שנועד להדהים את הקהל. למרבה הצער, לא קיים תיעוד אודיו או וידאו שמנציח רגעים אלו.

והמתופף בב בוואן התייחס לתקליט בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאור בשנת 1980: "הגענו שוב לאמריקה והופענו מול הקהל הגדול ביותר שלנו עד אז. באותה עת עמדנו על ההבדל בין קבלת הפנים האמריקאית החמה לבין זו הבריטית, שהייתה קרירה יותר. באמריקה התקבלנו באהבה בכל מקום אליו הגענו. באותו זמן הקלטנו את תקליט ההופעה הראשון והיחיד שלנו. מעולם לא הייתי חובב גדול של תקליטי הופעות חיות, והמוצר הזה אינו יוצא מן הכלל מבחינתי. הוא יצא במקור רק בגרמניה, בדרום אפריקה ובאוסטרליה, בעיקר כדי להעניק לקהל במקומות אלו, שלא זכה לראותנו מופיעים, מושג כלשהו עלינו".

תראו את אמילי משחקת! ב-12 במאי בשנת 1967 הציגה להקת פינק פלויד הפקה שאפתנית וחסרת תקדים ב-QUEEN ELIZABETH HALL היוקרתי בלונדון. המופע, תחת השם GAMES FOR MAY, נועד להיות חוויה רב חושית שתשלב מוזיקה חדשנית עם מיצגים ויזואליים מרהיבים.

הבחירה ב-QUEEN ELIZABETH HALL, אולם קונצרטים מעונב המזוהה בעיקר עם מוזיקה קלאסית, הייתה הצהרה נועזת. פינק פלויד עלו לבמה ללא מופע חימום – סטייה ניכרת מהמוסכמות של אותה תקופה – והגישו הופעה ארוכה משמעותית מהסטנדרט של חצי שעה שהיה נהוג אז. בהודעה מוקדמת לעיתונות הדגישה הלהקה כי לא מדובר בסתם עוד הופעה, אלא באירוע ויזואלי טוטאלי. עבור הערב נכתבו שירים ייעודיים, ותוכננה מערכת סאונד היקפית מהפכנית (קוואדרופונית) שנועדה לפזר את הצלילים לארבע פינות האולם. במקביל, צוות התאורה הפיק מצגת אורות פסיכדלית שהותאמה אישית לחלל. ריק רייט (קלידן הלהקה), על הסאונד ההיקפי: "ישבתי שם עם ה-AZIMUTH COORDINATOR ופשוט סובבתי את הסאונד סביב הקהל. יכולת לשמוע ציפורים מצייצות בצד אחד ורעשים של צעדים עוברים לצד השני. בשנת 1967, אנשים פשוט לא הבינו מאיפה זה בא להם. זה היה נראה להם כמו קסם או מדע בדיוני".

למרות שהמופע הוכתר כהצלחה אמנותית, הוא הסב ללהקה הפסדים כספיים. ההכנות האינטנסיביות דרשו שבוע שלם של חזרות, שבמהלכו נאלצה הלהקה לוותר על הופעות אחרות. הערב עצמו חולק לשני חלקים: החלק הראשון הוקדש להשמעת קטעי סאונד מוקלטים מראש בליווי תאורה בלבד, ורק בחלקו השני עלתה הלהקה לביצוע חי.

גולת הכותרת הייתה בכורת השיר GAMES FOR MAY, פרי עטו של סיד בארט. במהלך הביצוע, איש צוות לבוש מדי אדמירל פיזר פרחים על הקהל, ומכונת בועות סבון ענקית הציפה את האולם בבועות שיצרו אפקט מהפנט תחת אלומות האור. הקהל, על פי הדיווחים, נותר נלהב ומסוחרר מהחוויה הייחודית. אך מאחורי הקלעים, התמונה הייתה פחות פסטורלית. הנהלת ה-QUEEN ELIZABETH HALL זעמה על כתמי הסבון העיקשים שהותירו הבועות על מושבי הקטיפה היקרים. בעקבות הנזק לרכוש, הוטל על פינק פלויד איסור לצמיתות להופיע במקום. ניק מייסון (מתופף הלהקה), מתוך ספרו: "הבועות היו רעיון נהדר בתיאוריה, אבל הן השאירו שכבה דביקה ומחליקה על כל הרצפה ועל כיסאות הקטיפה היקרים. הנהלת האולם הייתה מזועזעת. הם שלחו לנו מכתב חריף שאומר שאנחנו לא רצויים שם יותר לעולם. זה היה סוג של אות כבוד עבורנו באותם ימים".

למרות התקרית והאיסור, GAMES FOR MAY המשיך להדהד בתעשיית המוזיקה במשך תקופה ארוכה. השיר המרכזי מהמופע עבר עריכה קלה, שמו שונה ל-SEE EMILY PLAY, והוא הפך לאחת הקלאסיקות המוכרות יותר של הלהקה בתקופה הפסיכדלית שלה.

הפצצה המסתובבת של הנדריקס! ב-12 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה תקליט הבכורה של שלישיית ג'ימי הנדריקס אקספריינס. שמו הוא ARE YOU EXPERIENCED. זה לא היה סתם עוד תקליט!

הנה עובדה שכולם כבר יודעים: בסוף שנת 1966 הופיע בחור אמריקאי שחור בשם ג'ימי הנדריקס, כאילו הגיח משומקום היישר אל מרכז הסצנה של לונדון. הוא כבש את העולם בסערה והמוזיקה מעולם לא נראתה אותו הדבר לאחר מכן. כל מי שקצת בעניינים ודאי שמע או קרא לפחות עדות אחת או שתיים מאנשים כמו אריק קלפטון או פיט טאונסנד על האופן שבו הם הופתעו לחלוטין. הנדריקס פשוט סחף אותם מהרגליים וגרם להם לחשב מחדש את כל האסטרטגיה המוזיקלית שלהם בעקבות הופעת הפצצה הזו בשמי המוזיקה. היו כמובן אחרים שניסו לגשת אל הסיפור המופלא הזה בצורה מפוכחת יותר. הם ביקשו לקלף ממנו את הסנסציוניות הטהורה ולהזכיר לאנשים שג'ימי הנדריקס לא באמת המציא את הרוק הדיסטורשני בגיטרות או את מוזיקת הפסיכדליה. הוא גם היה רחוק מלהיות האדם הראשון שהתנסה עם פידבק, אפקטים מיוחדים ואקורדים בלתי שגרתיים באולפן הקלטות. עם זאת - אם הבחור לא היה הראשון, אז מה הוא בעצם היה? מדוע רבים מדברים עליו בצורה כה נערצת עד היום? איך אפשר להסביר כראוי את הגאונות הייחודית של הנדריקס בלי להסתבך בפרטים טכניים משעממים, אך בו בזמן בלי להקריב את האמת המורכבת?

ניתן לטעון שהסיבה העיקרית לכך שהנדריקס התקשה כל כך לפרוץ באמריקה ונאלץ להיות מיובא לאנגליה כדי להיכנס לעסקי המוזיקה כאמן עצמאי, הייתה העובדה שבארצות הברית הוא לא התאים לסטריאוטיפים הגזעיים הנוחים. בשנים 1964 ו-1965, הבחור האפרו-אמריקאי שהצליח בגדול היה שייך לאחד משני סוגים: זמר נשמה כמו סם קוק או בן אי קינג, או נגן גיטרת בלוז בסגנון של בי.בי קינג או כל אחד אחר ממשפחת הקינגים המורחבת. היה גם סוג שלישי, נגן ג'אז אינסטרומנטלי, אבל זה כבר חורג מהסיפור שלנו.

אז כל מה שחרג מהם זכה למבטי חשדנות משני הצדדים. כדאי לזכור, למשל, כיצד ג'ימי, כשניגן בגיטרה בלהקה של ליטל ריצ'רד, הושפל ללא הרף על ידי הבוס. זה נבע בחלקו מקנאה אישית, אך גם מחוסר שביעות רצון למראה מוזיקאי שביקש בבירור לחרוג מהגבולות המותרים לו. אז למרות שהמוזיקה השחורה הייתה מגניבה מאוד בעידן הפלישה הבריטית, עם חברות כמו MOTOWN ו-ATLANTIC וענקי הבלוז שהפציצו בכל פינה, לא הייתה שום סיבה שמוזיקאים שחורים לא יוכלו לעשות פחות או יותר את אותו הדבר. הם היו יכולים להתפתח באותו כיוון כמו הלהקות של הבחורים הלבנים, כמו היארדבירדס, המי ואפילו הביטלס. דבר אחד בלבד היה נחוץ לשם כך: מוח משוחרר ויוזם, כזה שיכול לעבוד ללא מגבלות מסחריות או נוסחתיות משמעותיות, שהוטלו באמצע שנות השישים על ידי התעשייה על כמעט כל מוזיקאי אפרו-אמריקאי פופולרי. וכאשר צ'אס צ'נדלר, שהיה הבסיסט של להקת האנימלס, לקח את ג'ימי לאנגליה בספטמבר 1966 והעניק לו חופש יצירתי מוחלט באולפן, זו הייתה כנראה אחת מהושטות היד הגדולות ביותר של אדם לבן לאדם שחור בהיסטוריה של האמנות האפרו-אמריקאית. לפני כן, בשל יחסי הגזע המתוחים, האמן-מבצע השחור בארצות הברית הרגיש לעיתים קרובות כבול לקוד לא כתוב של נימוס אישי. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בחליפות ובעניבות המחויבות שמוזיקאים שחורים לבשו גם זמן רב אחרי שהלבנים עברו ללבוש יומיומי הרבה יותר על הבמה. כן, אם לא היית מנומס, היית עלול לשלם על כך.

הנדריקס החזיר את התשוקה הבלתי מרוסנת, שהייתה רוויה במיניות ובאגרסיביות מתפרצת. זה היה כאילו כל האנרגיה שהמוזיקה האפרו-אמריקאית צברה וריסנה במהלך שלושים השנים האחרונות השתחררה ברגע אחד. במילים אחרות, הוא לקח את כל הלהקות הבריטיות ההן ואכלס אותן מחדש בנשמותיהם של אנשי בלוז שחורים תוך רגע. הוא לא רק הדגים לקלפטון וטאונסנד המשתוממים סט של התקדמויות טכניות באותו סתיו בלונדון, אלא הציג את הרעיון של חופש רוחני מוחלט ובלתי מוגבל במוזיקה.

אז ג'ימי הגיע לאנגליה והמסע להרכבת הרכב ה-EXPERIENCE החל באופן מקרי למדי. ב-29 בספטמבר 1966, הגיטריסט נואל רדינג, שהיה מיואש מכישלון תקליטוניה של להקתו הקודמת, THE LOVING KIND, נענה למודעה בעיתון מלודי מייקר. במודעה חיפשו נגנים לגרסה חדשה של להקת האנימלס. רדינג הגיע ללונדון בתקווה אחרונה, ולאחר אודישן עם זמר הלהקה, אריק ברדן, התברר לו כי משרת הגיטריסט כבר אוישה. אולם צ'אס צ'נדלר, בסיסט האנימלס לשעבר ומנהלו העתידי של הנדריקס, זיהה את הפוטנציאל וחטף את רדינג לתפקיד הבסיסט בלהקתו החדשה של הנדריקס. רדינג, שהחזיק בתסרוקת אפרו דומה לזו של הנדריקס באותה עת, חשש תחילה כי זו הסיבה היחידה לבחירתו, ומיהר ליישר את שערו.

לאחר מכן החל החיפוש אחר מתופף. איינסלי דונבאר, שניגן עם ג'ון מאייאל בבלוזברייקרז, נבחן לתפקיד, וכך גם מיץ' מיטשל. הנדריקס וצ'נדלר התקשו להחליט. מה שהכריע את הכף הייתה דרישתו של דונבאר למשכורת שבועית של 30 ליש"ט, בתוספת 20 ליש"ט לכל הופעה. מיטשל, שהיה גמיש יותר כלכלית, זכה בתפקיד והשלים את השלישייה.

השלושה החלו להבעיר את במות אנגליה ומדינות אירופה הסמוכות. לאחר מספר תקליטונים מצליחים שהציתו את הדמיון, הוחלט כי הגיע הזמן להוציא תקליט שלם. בפברואר 1967 פרסם המלודי מייקר על הנדריקס: "ג'ימי הנדריקס, השם החדש והמרגש ביותר בפופ! השבוע, הגיטריסט והזמר האמריקאי הפנומנלי דחף הצידה את הרולינג סטונס וכבש את המקום הרביעי במצעד החמישים עם תקליטונו הראשון, HEY JOE. הנדריקס שבר שיא במדינה עם להקתו, THE EXPERIENCE. שיאים נשברו כשהופיע במועדון מארקי, וביום ראשון הוא ולהקתו היו סנסציה בהופעה בתיאטרון סאביל". צ'אס צ'נדלר הוסיף: "הכל קרה כפי שציפיתי והאמנתי שיהיה. עלינו להחליט עכשיו האם להוציא תקליטון או תקליט".

בראיון לביט אינסטרומנטל, חשף צ'נדלר פרטים נוספים: "אין לנו עדיין שם לתקליט, אך כל השירים שבו נכתבו על ידי הנדריקס. יום אחד אמרתי לו שבמוזיקה שהוא עושה, הוא נשמע כמו מישהו שנמצא במצב של מאניה-דיפרסיה. ג'ימי לא היסס ומיד ניגש לכתוב שיר על כך בשם MANIC DEPRESSION. והשיר THE WIND CRIES MARY הוא שיר בסגנון של בוב דילן. יש אנשים שמתלוננים על עוצמת המוזיקה הגבוהה מדי, אך הם עיוורים מכדי לראות את המהות שלה. יש בהמבורג חברת מגברים שמכינה עכשיו לג'ימי מגבר מיוחד. יש הטוענים שסגנון ההופעה שלו מיני מדי. אלו שטויות! ג'ימי תמיד משתמש בגיטרות פנדר. היו לו שש גיטרות: שתיים נגנבו, שתיים נשברו, ויש עמו עכשיו שתיים".

וכבר עם צלילי הפתיחה של FOXY LADY, היה ברור למאזינים כי נפתחה בפניהם דלת למסע מסוג אחר. אם מישהו חושב שיש כאן הגזמה בהתמקדות בשורשים האפרו-אמריקאיים של ג'ימי, כדאי להקשיב לשיר הזה ולחשוב האם רוקר לבן אחד באותו זמן יכול היה ליצור שיר כזה. רוקרים לבנים כבר כתבו המנונים על מין, אבל החומר הזה של הנדריקס הוא פשוט פורנוגרפיה מוזיקלית. הוויברטו הפותח של הגיטרה הוא המשחק המקדים, ואז מגיע אקורד הנדריקס המפורסם עם דחף שאיש לא חווה לפני כן. בום! הנדריקס עצמו הודה שהוא תמיד היה נגן קודם וזמר אחר כך. המיניות האגרסיבית שלו הייתה חופשייה מכל קונוטציה של רוע. המסר של השיר היה פשוט: "את רוצה לשכב איתי?", ומכיוון שהתשובה ידועה מראש, שאר השיר עוסק בהנאה הפיזית. והשיר FIRE נמצא ממש מעבר לפינה באותה קטגוריה (למרות שהנדריקס כתב אותו במקור על בקשה מאמו של הבסיסט שלו לעמוד לצדה ליד האח הבוערת בביתה). השאלה הסופית - ARE YOU EXPERIENCED - לעולם לא נענית במלואה, כי אנחנו לא יודעים במה עלינו להיות מנוסים. סמים? מוזיקה? ידע על העולם? הרמז מגיע בשורה בתקליט "לאו דווקא מסומם, אלא יפה", וזו מילת המפתח. ויש פה ניחוחות של בלוז עם RED HOUSE או ניחוחות של ג'אז-רוק-פסיכדליה עם THIRD STONE FROM THE SUN. וכמובן שיש את האפקטים הרועמים בשיר הנושא שמראים כמה האולפן היה מגרש המשחקים של החבר'ה אז. בכלל, האם שיר הנושא הזה הוא ה-TOMORROW NEVER KNOWS של הנדריקס?

עם סיום ההאזנה לתקליט, דבר אחד היה ברור: הנדריקס ושותפיו הצליחו להגדיר מחדש את גבולות המוזיקה הפופולרית. הצלילים האורגניים, שעובדו בצורה מתוחכמת, נעו סביב תודעת המאזין במהירות מסחררת והותירו אותו פעור פה. כיום התקליט נחשב לקלאסיקה, אך בזמן אמת הוא היה סערה חשמלית שהכתה בעוצמה במערכת העצבים של הקהל הבריטי, והפכה אותו, לאחר 11 שירים, למנוסה הרבה יותר. עיתון מלודי מייקר פרסם במאי 1967: "השלישייה הזו מרעימה את צליליה במקצבים מהירים... שלושתם מביאים פה מוזיקה אווירתית ואורגנית שמסתובבת סביב המוח שלך ומביאה לפיצוץ הראש". עיתון NME הוסיף באותו חודש: "הנדריקס הוא ממד חדש לגמרי בתחום הגיטרה החשמלית. המוזיקה שהוא יוצר היא מפגן של איש אחד נגד תאי העצבים של המאזין. הנדריקס הצליח ליצור פה תבנית מוזיקלית מקורית ומרגשת". ועיתון מיוזיק מייקר סיכם ביולי 1967: "מבחינה מוזיקלית, הנדריקס הוא אחד הדברים המעניינים ביותר בזרם הפופ הבריטי. יש פה מגוון צלילים ניסיוני מאוד עם נגינת גיטרה מקורית ומלהיבה. למיץ' מיטשל, המתופף בן ה-19, יש עתיד נהדר לפניו".

זה עדיין מדהים לחשוב שלמרות ההשפעה העצומה של הנדריקס על דורות של מוזיקאים, לא היה מוזיקאי אחד שנשמע בדיוק כמוהו. חלק גדול מזה כנראה נבע מהקושי הטכני של הבנת הסגנון של מוזיקאי שמאלי שלמד הכל בעצמו, אבל החלק החשוב ביותר היה חוסר הפחד שלו. ג'ימי, שהיה ביישן בחיים האמיתיים, איבד את כל המעצורים בזמן הנגינה. הוא מעולם לא פחד לטעות או להישמע מרושל. הוא אהב את כל סוגי הצלילים. במקומות שבהם אחרים שמעו כיעור כאוטי, הוא ראה יופי מופלא. זה מה שהפך אותו למפקד העליון של צבא ציידי הסאונד. לו היה חי לתוך שנות השבעים והשמונים, סביר להניח שהיה מעורב באלקטרוניקה. אז ARE YOU EXPERIENCED אולי אינו התקליט המלוטש ביותר שלו, שכן ELECTRIC LADYLAND ניחן בעומק חודר יותר, אבל זהו התקליט שבו הוא הכריז בקול רם: "הנה אני! באתי לשנות את המצב". הוא הבטיח בתקליט שלעולם לא נשמע יותר מוזיקת SURF ושמר על ההבטחה הזו מצדו. האם זה תקליט הבכורה המדהים ביותר ששוחרר אי פעם? לא בטוח לחלוטין, אבל הוא בהחלט מועמד מושלם לעשרת הגדולים בקטגוריה הזו.

ג'אגר בחתונה ראשונה! ב-12 במאי בשנת 1971 התחתן סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, עם ביאנקה. הייתה זו חתונה עתירת ידוענים.

סן טרופז, צרפת – זה היה המקום בו סולן להקת הרולינג סטונס, מיק ג'אגר, נשא לאישה את היפהפייה הניקרגואנית בת ה-25, ביאנקה פרז מורה מאסיאס, בחתונה נוצצת ועמוסת סלבריטאים בריביירה הצרפתית. האירוע, שהפך במהרה מאינטימי למגה-הפקתי, סיפק דרמה עוד לפני שהחל, והותיר רבים תוהים האם הרומן הלוהט יחזיק מעמד.

החתונה נערכה בתקופה בה חברי הרולינג סטונס גלו מאנגליה לצרפת, בניסיון להתחמק ממלתעותיו של מס ההכנסה הבריטי. ג'אגר פגש את ביאנקה תשעה חודשים קודם לכן, לאחר הופעה של הלהקה באולימפיה שבפריז, דרך חבר משותף, הצייר דונאלד קאמל. הרומן ניצת במהירות, אך בבוקר החתונה עצמו, כמעט והכל התפרק. ג'אגר דרש מביאנקה לחתום על הסכם ממון, מהלך שנועד להגן על רכושו במקרה של גירושין. ביאנקה, כך דווח, החמיצה פנים אך חתמה, ואף צוטטה מאוחר יותר באומרה שנישואיה הסתיימו באותו הרגע.

הכלה, שהגיעה לטקס בשמלה חושפנית במיוחד, עוררה השוואות לג'אגר עצמו, עד כדי כך שחלק מהנוכחים התבדחו שכוכב הרוק למעשה התחתן עם בבואתו. התוכנית המקורית הייתה לאירוע צנוע עם ארבעה צלמים בלבד, אך השמועה על החתונה עשתה לה כנפיים וכמאה צלמי עיתונות הסתערו על המקום. ג'אגר, שזעם על הפלישה, איים לבטל את החתונה ודובר מטעמו פנה למשטרה המקומית בבקשה לפנות את הצלמים. להפתעת רבים, המשטרה צידדה בעיתונאים, בטענה שהחתונה נערכת במבנה ציבורי.

לאחר עיכוב של שעה וחצי, החל הטקס המיוחל. קית' ריצ'ארדס, גיטריסט הלהקה וחברו הקרוב של ג'אגר, שימש כשושבין. בין האורחים הרבים שהוטסו במיוחד מאנגליה נצפו חברי להקת THE FACES, המתופף האגדי קית' מון, הגיטריסט פיטר פרמפטון, ואף שניים מחברי הביטלס לשעבר, פול מקרטני ורינגו סטאר. השניים הגיעו בנפרד, בתקופה בה היחסים ביניהם היו מתוחים בעקבות תביעה שהגיש מקרטני נגד חבריו ללהקה. לאחר הטקס הרשמי, נהנו האורחים מהופעה של להקת הרגאיי GREYHOUND, ואחריה התקיים ג'אם סשן ספונטני בהשתתפות אמנים כמו סטיבן סטילס, טרי ריד, דוריס טרוי ומייקל שריב, מתופף להקת סנטנה.

למרות הפאר והזוהר, הנישואים החזיקו מעמד בקושי שבע שנים. בשנת 1978, הגישה ביאנקה בקשה לגירושין, בטענה שבעלה מנהל רומן עם הדוגמנית ג'רי הול. לאחר הגירושין, נותרה ביאנקה עם בית ריק כמעט לחלוטין בצ'לסי, לאחר שעל פי הדיווחים, מיק הגיע עם משאיות ורוקן את תכולתו. למזלה, היא קיבלה את המשמורת על בתם המשותפת, ג'ייד. ג'אגר עצמו הגיב בזמנו על הפרשה באמירה לקונית: "היא החליטה להתחתן והיא גם זו שהחליטה להתגרש".

מסתבר שכבר ביום החתונה הייתה סערה... הסכם הממון בין השניים נחתם רק כמה שעות לפני החתונה ולמעשה כמעט גרם לפיצוץ העניין. בבוקר החתונה נציגיו של מיק ג'אגר הציגו בפני ביאנקה מסמך משפטי בן 28 עמודים. הוא דרש ממנה לחתום על כך לפני שהטקס יוכל להימשך. ההסכם חייב אותה לוותר על תביעותיה לרכושו ונכסיו של מיק במקרה של גירושין. ביאנקה סירבה בתחילה לחתום, מה שהוביל לוויכוח מר. בסופו של דבר היא ויתרה וחתמה על המסמך. המתח שנגרם עקב הסכם הממון הותיר חותם מתמשך על מערכת היחסים ביניהם. ביאנקה אמרה על התקרית שנים לאחר מכן, שהנישואים שלה הסתיימו ביום חתונתה.

כשהסטונס בורחים ממס ההכנסה! ב-12 במאי בשנת 1972 יצא אלבום כפול לרולינג סטונס, EXILE ON MAIN STREET. האם זה האלבום האחרון של הסטונס האמיתיים?

ואווו... איזה אלבום! מבחינתי זו טביעה בתוך ענן של אבק, זיעה, עשן סיגריות ואדי האלכוהול של דרום צרפת בשנת 1971. זו יצירה שנותרה חקוקה בדפי ההיסטוריה של הרוק'נ'רול - ולא סתם. השאלה שלי היא האם זהו סופה של תקופה עבור הלהקה כפי שהכרנו אותה עד אז? אני ממש אוהב, למשל, את התקליט BLACK AND BLUE שיצא בהמשך הדרך - אך זו כבר אבן מתגלגלת אחרת. אם אתם מחפשים שלמות סטרילית, לכו לתקליט אבי רואד הנפלא. אם אתם מחפשים את המהות המלוכלכת, האמיתית והחשופה של הרוק – פה הגעתם הביתה. בלי להיטים אבל עם שירים שהם פגזיים.

ואי אפשר להפריד את המוזיקה מהסיפור שמאחוריה. הסטונס נמלטו מבריטניה כגולים בגלל חובות מס כבדים. אז הם בחרו להקליט בווילה "נלקוט" בריביירה הצרפתית, שם השתכן הגיטריסט קית' ריצ'רדס. המרתף של הווילה הפך לאולפן הקלטות מאולתר, חם, לח וצפוף. והתנאים האלו יצרו את הסאונד הייחודי של האלבום. החום גרם לא פעם לגיטרות לצאת מכיוון. היה גם כאוס. אנשים נכנסו ויצאו, סמים זרמו בכמויות מסחריות, והחשמל נפל שם כל שנייה וחצי. זה היה בית משוגעים להקלטות - חדר אחד לנגינה, חדר אחר לארוחות, ובחדר נוסף ניגנו ושרו בגיטרות אקוסטיות. השוני בין חברי הלהקה בא לידי ביטוי גם בעשיית האלבום. המגורים הנפרדים והמרחק מביתו של ריצ'רדס, שהיה מכור להרואין באותה תקופה ולא תמיד זמין, יצרו קשיים. והתוצאה? סאונד מלוכלך שבו הכל מתערבב לכדי עיסה אחת מוזיקלית ומהפנטת.

עם צאת האלבום, שפך גיטריסט הלהקה, מיק טיילור, אור על התנהלות הסטונס ועל תחושותיו האישיות בראיון לעיתון מלודי מייקר הבריטי. "לא תכננתי דבר לשנה הבאה כי הכל תלוי בלהקה," אמר טיילור, והסביר כי הוא ממתין ללוח הזמנים של הלהקה כדי לדעת את עתידו. בפתח סיבוב הופעות בארצות הברית ב-3 ביוני, הראשון מזה שנתיים, סיפר טיילור על התקופה שקדמה לו: סיבוב הופעות באנגליה ובשאר אירופה, ולאחריו יציאה לגלות מרצון מטעמי מס לצרפת. "כשהגענו לצרפת, כל אחד מאיתנו שכר לעצמו בית כפרי משלו. אנחנו לא מסוג הלהקות שיכולות לגור יחדיו," חשף, והוסיף כי הוא עצמו העדיף מגורים בעיר והשהות בכפר גרמה לו "כאב ראש". למרות זאת, לא חש געגועים עזים לאנגליה, אלא לדברים ספציפיים בה כמו קולנוע, מוזיקה ותיאטרון.

טיילור הפיג את השמועות על בידוד וחוסר תקשורת מאז עזיבתם את אנגליה: "בינתיים בילינו יחדיו חודשים ארוכים בהקלטות לאלבום החדש שלנו. ובקרוב יהיה סיבוב ההופעות שהוא פרויקט לא קל לתכנון. אין לי מושג מתי ננגן שוב באנגליה. הסטונס רגילים להשאיר דברים פתוחים עד לרגע האחרון. הכל נעשה באופן אימפולסיבי. אני אישית שמח מאד להיות בלהקה הזו אבל יש דברים רבים אחרים שהייתי רוצה לעשות ואינני יכול כרגע, בגלל התחייבותי לסטונס. הלוואי ויכולתי להקליט אלבום סולו או לנגן עם מוזיקאים אחרים. עם זאת, אנחנו חזקים עכשיו, מבחינה מוזיקלית, יותר מאי פעם. אנחנו הרבה יותר מאשר להקת הליווי של מיק ג'אגר".

האלבום הכפול, ששמו המקורי היה אמור להיות EAT IT, שינה את פניו ל-EXILE ON MAIN STREET. קולו של ג'אגר מאוזן במיקס ולא מובלט יתר על המידה. גישה הפקתית זו, ה"לא משויפת", הפכה למודל עבור אמנים רבים. ארבעת צדדי האלבום לוקחים אותנו למסע באמריקה – דרך בלוז, רוק וגוספל – עד כדי כך שלעיתים אפשר לשכוח כי מדובר בלהקה אנגלית שמקליטה בצרפת. אך עבור מפיק האלבום, ג'ימי מילר, הסאונד לא היה מיטבי. הוא תיאר את ההקלטות כקשות מבחינה טכנית, בעיקר בשל האקוסטיקה הלקויה במרתף. "אנשים באו אליי עם השנים והתלהבו מולי בעניין האלבום הזה. אני לא אוהב אותו אך כנראה צליל המרתף הזה עושה להם את זה".

אבל בימינו, כשהכל עובר תיקוני AUTO TUNE ו-QUANTIZE מזעזעים - האלבום הזה של הסטונס הוא התרופה המושלמת. יש בו טעויות. יש בו רגעים שבהם הקצב טיפה בורח ויש בו שירים שנראים כאילו הם עומדים להתפרק בכל רגע. וזה יופי זה! זה נשמע כמו חמישה אנשים (ועוד כמה חברים) שמנגנים יחד בחדר אחד, מזיעים ונהנים. והאותנטיות הזו היא מה שהופכת את האלבום לאדיר. הוא לא מנסה להיות יפה, הוא מנסה להיות אמיתי. ואם STICKY FINGERS היה כנראה האלבום של מיק ג'אגר, EXILE שייך לקית' ריצ'רדס. גם כשהוא מחוק לגמרי. כי כשהוא שר את השיר HAPPY - איך אפשר לא להיות שמחים איתו? איך?

אז אני אוהב את האלבום הזה כי הוא דורש הקשבה. הוא לא חושף את כל הסודות שלו בשמיעה הראשונה. בפעם הראשונה הוא נשמע כמו בלגן; בפעם העשירית הוא נשמע כמו יצירת מופת; ובפעם המאה הוא נשמע כמו החבר הכי טוב שלי. כן, יופי יכול לצמוח מתוך כאוס, ורוק הוא לא רק ז'אנר, אלא הדרך שבה באמת חיים. כשהמחט יורדת על התקליט והצלילים הראשונים של ROCKS OFF בוקעים מהרמקול, העולם בחוץ פשוט מפסיק לשנות. נשאר רק המרתף, הגיטרות והחופש המוחלט. או יה!

בהיר יותר מחיוורון! ב- 12 במאי בשנת 1967 יצא באנגליה הסינגל הראשון של להקת פרוקול הארום, עם השיר A WHITER SHADE OF PALE, שצליליו מהפנטים אותי מהרגע בו הכרתי אותם ועד היום.

יש להיטים ויש להיטי-על. אני רואה בשיר הזה את הקטגוריה השניה. שירים שהם מעבר לנוסחת להיטים ברורה, אלא תחושה שמשהו קוסמי נגע בכל אלו שהיו קשורים בהכנתו. אם זה המילים, הלחן, הביצוע וההפקה. ועל מה המילים בשיר הזה בכלל? האמת, שמעולם לא הבנתי עד הסוף. נראה שגם התמלילן קית' ריד, לא ידע לחלוטין: "זהו סוג של סרט. השיר עוסק במערכת יחסים; יש בו דמויות, מיקום ומסע. המאזין מקבל את צליל החדר, את התחושה ואת הריח שלו. קיים חוט מקשר העובר דרך הכול – זהו אינו אוסף של שורות שרירותיות. זה כמו פאזל. בתחילה יש לך את המסגרת, ואז אתה ממלא את שאר התמונה".

ריד הקים את להקת פרוקול הארום בשנת 1967 יחד עם הזמר-פסנתרן גארי ברוקר, והיה חבר רשמי בה אף שלא שר או ניגן בכלי נגינה. "באותם ימים," סיפר ריד, "לא רק איכות השיר קבעה, אלא גם איכות ההקלטה שלו. זו הייתה למעשה הקלטה חיה, ואם לא היה לך טכנאי סאונד מעולה או אולפן טוב, התוצאה עלולה הייתה להיות תקליט שלא נשמע טוב במיוחד. משום מה, הכול הסתדר לטובתנו באותו סשן אולפני."

ללהקה היו עוד כמה להיטים צנועים, אך אף אחד מהם לא התקרב להצלחתו המסחררת של A WHITER SHADE OF PALE, שהפך לשיר המזוהה ביותר עמה. גארי ברוקר התייחס לסוגיית ההצלחה: "מהו להיט? מה שקורה עם שיר שהופך ללהיט הוא שאנשים רוצים לשמוע אותו שוב, הם חייבים לשמוע אותו שוב. לשם כך דרושים מה שאנו מכנים 'פיתיונות'. פיתיונות יכולים להיות דברים רבים, אפילו תפנית קטנה בשיר. לעיתים קרובות, דווקא מי שאינם מוזיקאים, כמו מפיקים ואנשי חברות התקליטים, הם אלה שמבינים מה חשוב. זה יכול להיות חלק שנראה לך לא משמעותי, אך לפתע הוא הופך לאלמנט שתופס אותך, מחבר אותך ומכניס אותך לעניין. לכן, כשחושבים על סינגל, חייב להיות בו פיתיון או משהו שונה מאוד מכל מה שמסביב. אני חושב שהשיר שלנו נכלל בקטגוריה הזו. הוא היה שונה מאוד מכל מה שהיה קיים אז, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת העניין שעורר. אנחנו לא תמיד רוצים את מה ששמענו בשבוע שעבר. לא המעקב אחר האופנה הוא שמביא הצלחה – לעיתים קרובות זהו ההפך הגמור: ללכת למקום שבו איש לא העז לדרוך".

בראיון אחר הרחיב ברוקר על מקורותיו המוזיקליים: "האזנתי רבות למוזיקה קלאסית וג'אז. לאחר שניגנתי רוק ורית'ם אנד בלוז במשך שנים, הנוף המוזיקלי שלי נפתח. כשהכרתי את קית', חשבתי שאני רוצה לכתוב מלחן למילים שלו. הן לא היו ברורות, אך זה לא משנה; אתה לא חייב לדעת למה הוא מתכוון, כל עוד אתה מתחבר לאווירה. נראה שהשיר עוסק בשני אנשים, אולי במערכת יחסים. זהו זיכרון. הייתה שם עזיבה ועצב הכרוך בה. להעביר את הנשמה של המילים הללו מבחינה קולית ולגרום לאנשים להרגיש זאת – היה הישג לא מבוטל".

ברוקר הוסיף על תהליך ההלחנה: "אני זוכר את היום שבו המילים הגיעו אליי: ארבעה בתים ארוכים מאוד. הייתי ליד הפסנתר כשקראתי אותם, וכבר ניגנתי רעיון מוזיקלי. זה התאים למילים תוך כמה שעות. דברים יכולים להתקבל כמתנה. אם עוקבים אחר מהלך האקורדים, הוא פועל בדומה למה שקורה ביצירה AIR של באך, לפני שהוא סוטה למקום אחר. הניצוץ הזה היה כל מה שנדרש. לא שילבתי במודע רוק עם קלאסי; המוזיקה של באך פשוט הייתה טבועה בתוכי".

בתחילה היו בשיר ארבעה בתים, שביניהם החליפו ברוקר בפסנתר ומת'יו פישר, נגן האורגן, סולואים. מאוחר יותר הוחלט כי רק פישר יבצע את הסולואים. האורגניסט שילב בסולו מוטיבים משתי יצירות של באך: AIR ON A G STRING ו-SLEEPERS AWAKE, תוך התאמת התווים למהלך האקורדים שהלחין ברוקר. קית' ריד חשף גם את השפעותיו האישיות: "נהגתי לראות סרטים צרפתיים רבים באקדמיה ברחוב אוקספורד בלונדון. 'פיירו לה פו' עשה עליי רושם עמוק. כמו כן, התלהבתי מאוד מהסוריאליזם של מגריט ודאלי. אפשר למתוח קו בין השברים הנרטיביים ואווירת הסרטים הצרפתיים הללו לבין השיר שלי. ההשפעה העיקרית שלי הייתה בוב דילן – יכולתי להבחין בדרך שבה הוא פועל, איך הוא משחק במילים. היה לנו רעיון שהסאונד של פרוקול הארום ישלב אורגן האמונד, פסנתר וגיטרת בלוז. לאף להקה אחרת לא היה הרכב כזה; זה העניק לנו צליל 'גדול' יותר. זוהי הקלטה חיה, ואני חושב שעשינו שלושה טייקים בלבד."

המפיק דני קורדל ניסה לגייס את מיץ' מיטשל, מתופף בלהקתו של ג'ימי הנדריקס, להקלטת השיר, אך מיטשל לא היה זמין. לבסוף, לאחר כמה אודישנים, נבחר המתופף בובי האריסון. הוא הצטרף ללהקה יום לפני הכניסה לאולפן, אך כשהגיע עם חבריו החדשים לאולפני אולימפיק, גילה שקורדל הזמין לסשן גם מתופף נוסף בשם ביל איידן. איידן כבר הכיר את השיר מהקלטת דמו שהמפיק השמיע לו מראש. כך קרה שהאריסון ישב בצד, ואיידן הוא שתופף בהקלטה המפורסמת.

קורדל הסביר בזמנו את סוד הצלחתו האדירה של השיר: "כיום אתם מקבלים המון שירים שקופצים מהרמקולים ומכים בכם. השיר הזה הוא דבר שונה לגמרי – יש לו צליל נעים ומרגיע. הכול התחיל לפני שנה וחצי, כשהלהקה היחידה שניהלתי הייתה המודי בלוז, עוד לפני הצלחתה הגדולה. תמלילן בשם קית' ריד הגיע אליי עם מחברת ובה שירים שכתב. הוא עצמו לא ידע לשיר ולו תו אחד. הצעתי לו לחפש מישהו שילחין את שיריו. מאז לא ראיתי אותו זמן מה, עד שנודע לי שהוא חבר למלחין צעיר בשם גארי ברוקר. השניים הקליטו כמה דמואים ושלחו אותם אליי; תגובתי הייתה נלהבת. הדמואים היו כה טובים עד שלא הייתה לי בעיה לגייס תקציב כדי להרכיב סביבם להקה. את A WHITER SHADE OF PALE הקלטנו באופן ספונטני לחלוטין, ללא תוספות מאוחרות ובאופן חי לגמרי באולפני אולימפיק. ידעתי שבאולפן הזה אקבל את האווירה שתשקף את צליל הלהקה. אני מקווה שאצליח להפוך את פרוקול הארום ללהקת פופ ארוכת טווח."

אז A WHITER SHADE OF PALE היה אכן השיר הראשון שהקליטה הלהקה. לאחר שהפך ללהיט, פוטרו המתופף האריסון והגיטריסט המקורי, והוחלפו בבארי ווילסון ורובין טרואר – מוזיקאים מנוסים יותר שהתאימו לסיבוב ההופעות שנקבע בעקבות ההצלחה. תוך שבועות ספורים מהקמתה של פרוקול הארום, הגיע השיר למקום הראשון במצעד הפופ הבריטי (ב-10 ביוני 1967). זה היה הסינגל שנמכר במהירות הגבוהה ביותר בהיסטוריה של חברת התקליטים DECCA, ויצא בחברת הבת המתקדמת שלה, DERAM. השיר שהה בצמרת המצעד שישה שבועות והפך ללהיט עולמי. אפילו חברי הביטלס נדהמו מצליליו!

השיר הגדיר את מהות הלהקה: שילוב של שני סוגי קלידים, שירתו הצלולה של ברוקר, מיזוג נושאים קלאסיים עם מוזיקת נשמה, ומילים אווירתיות ומעורפלות. השפעתה של פרוקול הארום הייתה עצומה; ג'ון לנון כתב, בסגנון דומה, את המילים לשיר I AM THE WALRUS. ג'יין בירקין וסרז' גינצבורג יצרו להיט חושני עם אורגן האמונד שהזכיר את צלילי האורגן של קלידן הלהקה, מת'יו פישר. אי אפשר היה להתעלם מאותו גוון "בהיר יותר מחיוורון".

אבל כמעט 40 שנה לאחר יציאת השיר, הגיש פישר תביעה בטענה שמגיעים לו תמלוגים על תרומתו להלחנה. בשנת 2006 פסק שופט לטובתו והעניק לו חלק מזכויות היוצרים. אולם, בשנת 2008, בערעור שהגיש ברוקר, ביטל בית המשפט לערעורים הבריטי את זכותו של פישר לגבות תמלוגים בשל העיכוב הרב בהגשת התביעה. עם זאת, בית המשפט אישר את מתן הקרדיט ואת העובדה שסולו האורגן של פישר אכן היווה חלק בלתי נפרד מהלחן.

לפישר ניתנה רשות לערער, וב-30 ביולי 2009 פסקו שופטי בית הלורדים פה אחד לטובתו. הם קבעו כי לא קיימות מגבלות זמן לתביעות זכויות יוצרים לפי החוק האנגלי. משמעות הפסיקה היא שפישר זכאי לנתח מתמלוגים עתידיים עבור השיר. פישר המאושר הגיב: "זה נועד לוודא שכולם ידעו על החלק שלי ביצירה". אחת מחמש השופטות, הברונית הייל, הוסיפה: "בתור אחת מאותם אנשים שזוכרים את שנות ה-60, אני שמחה שהמחבר של אותו קטע אורגן בלתי נשכח השיג סוף סוף את ההכרה הראויה". רבים תהו מדוע המתין פישר ארבעה עשורים. למעשה, הוא ניסה לתבוע ארבע פעמים בין השנים 1972 ל-2005, אך עורכי דינו טענו שוב ושוב כי אין לו סיכוי להצליח. מידע זה לא נחשף בתקשורת בזמן אמת; רק כשפגש את עורכי הדין המתאימים, נאמר לו כי יש לו טענה משפטית חזקה ואיתנה. כן, עסקי המוסיקה הם לא פעם נבזיים.

הכבשה של פול מקרטני שעצבנה אנשים. ב-12 במאי בשנת 1972 יצא תקליטון חדש לפול מקרטני ולהקת כנפיים, שהרים גבות רבות. היה זה עם גרסה לשיר הילדים MARY HAD A LITTLE LAMB.

תראו, הבעיה המרכזית שלי עם השיר היא לאו דווקא השיר עצמו, אלא מי שחתום עליו. כשמישהו שכתב יצירות מופת חשובות ביותר בעולם הרוק והפופ, לשחרר שיר שכזה מרגיש לי כמו בזבוז של משאבים יצירתיים ואף סוג של לגלוג. הרי יש פשטות גאונית (כמו ב-LET IT BE) ויש פשטות עצלנית. ונדמה שמקרטני בחר בשיר על הכבשה של מרי באופציה השנייה. המלודיה היא מונוטונית וחוזרת על עצמה באופן שכבר גורם לי להתגעגע לשירים כמו "99 תפוחים על העץ..." או "יש לי שיר שמעצבן אנשים". והשימוש במקהלת הילדים מוסיף סכריניות לא קלה לעיכול. והקליפים שצולמו לשיר (ויש כמה כאלה) מציגים את הלהקה כאילו היא צוות ברחוב סומסום. עם התדמית של פול כדוד הנחמד מהכפר שאיבד את הטאץ' החד והבועט שלו. זה שיר כמו דרך ללא מוצא, או כמו בדיחה פרטית מעצבנת של משפחת מקרטני. אפילו פול הודה שהוא כתב אותו פשוט כי זה היה שיר קטן ונחמד לילדים שלו. הבעיה היא, שאני לא הייתי הילד שלו...

אז כן, הוצאת השיר MARY HAD A LITTLE LAMB על ידי פול מקרטני ולהקתו WINGS עוררה תמיהה וביקורת עם צאתה. רבים סברו אז כי מקרטני הקליט את שיר הילדים כדי לפצות על הסערה שעורר תקליטונו הקודם, GIVE IRELAND BACK TO THE IRISH, שנשא אופי מחאתי. עם זאת, פול מקרטני התעקש שהקליט את השיר אך ורק משום שילדיו אהבו לשיר אותו. "בתי מרי אהבה לשמוע את שמה מושר", אמר, "זה השיר היחיד שאנשים חושבים שהוא קצת טיפשי. אני לא מתחרט שכתבתי אותו, כי כתבתי אותו עבורה".

השיר התבסס על שיר ילדים מסורתי בעל אותו השם, שנכתב על ידי שרה ג'וזפה הייל ולואל מייסון ופורסם לראשונה בשנת 1830. היסטורית, היה זה קטע האודיו הראשון שתומס אדיסון הקליט באמצעות הפונוגרף שהמציא בשנת 1877. אז מקרטני לקח את המילים המקוריות והלחין עבורן מנגינה חדשה. כפי שסיפר בשנת 1976: "אני עושה דברים שלא בהכרח נשקלו בכובד ראש. יש לי שלושה ילדים וכשאני יושב בבית ומנגן בפסנתר, הקהל שלי ברוב הזמן הוא הילדים. המילים כבר היו כתובות והלחנתי סביבן ניגון קטן, אז ניגשתי והקלטתי אותו. עלה בדעתי לברר מה היו המילים המקוריות של שיר הילדים. חשבתי שהכול מאוד עמוק ומאוד נחמד. אני מבין עכשיו שזה לא היה שיר גדול שלי, זה הכול. הוא פשוט לא ממש עבד כסינגל, וזה מה שנחשב – ה'פלסטיק השחור'...".

השיר ספג ביקורת מצד מבקרי רוק בני התקופה, ואחד מהם אף העיר שמקרטני הוא כוכב נופל. לעומת זאת, מבקרים אחרים העלו חשד כי השינוי הסגנוני החד מהווה תמרון מוזיקלי אירוני ומכוון מצדו של האמן. ובראיון למגזין SOUNDS באותה שנה, התייחס מקרטני לביקורות: "אני משוגע. תמיד הייתי משוגע, מרגע שנולדתי. בני מזל תאומים אמורים להיות הפכפכים; אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אני תאום ואני יודע שרגע אחד אולי אכתוב שיר נגד המצב באירלנד ורגע לאחר מכן שיר ילדים. אני יכול להבין איך זה נראה מהצד. השיר על מרי נכתב עבור אחת הבנות שלנו, שמה מרי, ופשוט הבנתי שאם אשיר את זה – היא תבין".

לעיתון DISC הוא הוסיף באותם ימים: "ספגתי כמה בעיטות מאנשים שתהו מדוע אני עושה זאת, כאילו כל דבר שיוצא תחת ידי חייב להיות מרעיד אדמה. תקליטים של הביטלס? בכל תקליט תמיד היה משהו קצת שטותי. הדבר הגדול בשיר על מרי, מבחינתי, הוא שכאשר יצאנו לסיבוב הופעות, זה היה השיר שגרם לקהל לשיר איתנו יחד בפזמונים. ילדים אוהבים את זה. בתו של פיט טאונסנד הייתה צריכה לקבל עותק. מעולם לא קלטתי שיש קהל של בני ארבע. בעוד שיצרני צעצועים זיהו את השוק הצעיר הזה סביב חג המולד, אף אחד בתעשיית המוזיקה – מלבד האוסמונדס והג'קסונים – לא מטפל בו. אתה חייב לצאת מהטרנדים ולהיות מעט שערורייתי".

בראיון למלודי מייקר, הרחיב פול על הקסם שמצא בשיר: "עבורי היו בשיר הרבה דברים טיפשיים ומעניינים, כמו העובדה שלא ידעתי מה קורה מעבר לבית הראשון. ידעתי שלמרי יש טלה קטן וצמרו לבן כשלג, ובכל מקום אליו הלכה – הטלה הלך איתה והם שרו יחד. לאחר מכן ידעתי שהטלה עקב אחריה לבית הספר, אבל אף פעם לא ידעתי שכל הסיפור עוסק במורה שסילקה את הטלה מהכיתה. חשבתי שזה סוף נהדר – הוא נזרק החוצה וכולם תוהים מדוע הכבש הזה מסתובב סביב מרי, שהיא היחידה שאהבה אותו. זה מאוד רוחני כשמישהו עוקב אחריך פשוט כי אתה אהוב. אני בטוח שאף אחד לא באמת חושב על דברים כאלה".

גם חברי להקת כנפיים התייחסו לשיר. גיטריסט הלהקה, דני ליין, אמר: "זה היה שיר ילדים נחמד, אבל הוא לא התאים לכיוון של הלהקה. אני לא לוקח את העסק כל כך ברצינות; אם אני הייתי מנהל את הלהקה, מה שלא קרה, לא הייתי מוציא אותו כסינגל. הייתי בוחר משהו שקצת יותר קרוב לטעם האישי שלי במוזיקה. זה כמו לשאול מדוע הביטלס עשו את YELLOW SUBMARINE. תמיד חשבתי שאצל פול הכול קשור להומור, ואם הוא רוצה לעשות שיר כזה – זו זכותו. אז אתה פשוט מבצע אותו. בסופו של יום, כשמסתכלים אחורה ושומעים את זה שנים אחר כך, מבינים שזה לא באמת כל כך נורא. אין בזה שום דבר רע מבחינתי".

לעומתו, הגיטריסט הנרי מקולוק היה נחרץ יותר בביקורתו: "רציתי להיות נגן הגיטרה בלהקה ולא אהבתי לקחת חלק בעיבוד קומי כמו השיר על מרי והטלה. זה רחוק מאוד מפאקינג ג'ון לי הוקר. בגדי הבמה שלנו היו מצועצעים ומתואמים. עזבתי את אירלנד כדי לברוח מהצורך ללבוש ז'קט טרטאן – והנה אני בלהקה שרחוקה שנות אור מהחלום שלי לנגן רוק עם פול מקרטני".

האופניים הלבנים והפסיכדליים. ב-12 במאי בשנת 1967 יצא אחד מתקליטוני הפסיכדליה הטובים יותר של הימים ההם. מדובר בשיר MY WHITE BICYCLE של להקה בריטית ושמה TOMORROW.

יש כמה וכמה אלמנטים שגורמים לי ממש לאהוב את השיר הזה - הקול של קית' ווסט שנשמע כאילו הבחור רוכב על האופניים כשהוא שר את השיר בזמן ששיערו מתבדר ברוח. או האפקטים הפסיכדליים המיוחדים ההם בהפקה. או הקצב של השיר שמחקה את תנועת הדיווש עם דרייב שלא עוצר לרגע. מצד אחד, זה שיר על אופניים – הנושא הכי פשוט וילדותי שיש. מצד שני, ההפקה מוזרה ומורכבת. הניגוד הזה הוא לטעמי המהות של הפסיכדליה הבריטית במיטבה. חוץ מזה, השיר הזה מעורר געגוע לתקופה שבה מוזיקאים האמינו ששיר של 3 דקות יכול לשנות את הדרך שבה אנחנו מתניידים בעיר. היו ימים!

שנים לאחר מכן, בשנת 1975, הגיע השיר ל-20 הגדולים בבריטניה בגרסה של להקת הרוק הסקוטית נאזרת'. עם זאת, הגרסה המקורית נחשבה, לפי הגיטריסט של TOMORROW, סטיב האו, ל"סינגל הפסיכדלי הבריטי הראשון". בין אם קביעה זו נכונה ובין אם לאו, השיר בהחלט היה אחד הראשונים מסוגו. מארק וירץ, שהפיק את ההקלטה, אמר: "עליכם לזכור שלא היה קיים מושג כזה – 'סאונד פסיכדלי' – באותה תקופה. זו הייתה המצאה של חברות התקליטים. בעבר קראו לזה 'מחתרת' (אנדרגראונד), ואנחנו בכלל לא חשבנו על הגדרות. פשוט עשינו את מה שעשינו, וזה לא הוגדר כפסיכדלי עד שחברות התקליטים העניקו לזה את השם". ומתופף הלהקה ג'ון אלדר – שבאותם ימים כונה 'טווינק' וכיום שמו מוחמד עבדאללה ג'ון אלדר – הוסיף: "צלילים פסיכדליים הגיחו מהחוף המערבי של אמריקה בשנת 1966, בהשראת השימוש בסמים כמו LSD". בסיסט הלהקה היה ג'ון 'ג'וניור' ווד.

השיר נכתב על ידי קית' הופקינס (שמו האמיתי של סולן הלהקה, קית' ווסט) וקן ברג'ס, שהיה באותה עת מפיק מוזיקלי. שנים לאחר מכן נישא ברג'ס לזמרת הישראלית נאוה ברוכין. ברג'ס, שכבר אינו בין החיים, סיפר לי בעבר על זיכרונותיו מאותה תקופה. היה מרתק!!!

ההשראה לכתיבת השיר הגיעה ממיזם "האופניים הלבנים": תוכנית שיתוף אופניים קהילתית שיזם המעצב התעשייתי לווד שימלפנינק מתנועת הנגד ההולנדית, שהוקמה באמסטרדם באמצע שנות ה-60. לאחר שאספו 50 זוגות אופניים וצבעו אותם בלבן, פיזרו אותם ה"פרובאים" האנרכיסטים ברחבי העיר ללא קשירה, כדי שישמשו את הציבור להתניידות חופשית. המטרה הייתה לבטל את התנועה הממונעת והמזהמת במרכז העיר, אך המשטרה החרימה את האופניים מכיוון שהחוק העירוני אסר להשאירם ללא קשירה. וירץ ציין: "השיר היה כישלון מוחלט באנגליה, אך הוא הצליח מאוד בהולנד, ובמרוצת השנים הפך לקלאסיקה".

בשנת 1967 קיבל וירץ את הצעתו של נורי פראמור, בכיר בחברת התקליטים EMI, להצטרף לחברה כמפיק בית, עם החופש להחתים אמנים ולבחור את הפרויקטים שבהם רצה להיות מעורב. עבור וירץ זו הייתה מתנה משמיים. הוא גילה במהרה את קית' ווסט וחבריו ללהקה. וירץ סיפר: "אחת הסיבות שאהבתי לעבוד איתם הייתה שחטיבת הקצב שלהם הייתה שלישייה, ולכן לא נוצרה התנגשות בין הכלים. הם היו נכנסים לאולפן, והייתי שואל אותם מה יש להם להציע היום. סטיב (האו) וקית' (ווסט) היו מעבדים את השיר שבכוונתם לבצע – סטיב ניגן בגיטרה, קית' שר, והם הציגו לי את המנגינה בזמן שטווינק וג'וניור האזינו. תמיד הרגשתי כמו החבר החמישי בלהקה; הייתי מנגן בקלידים ומשתלב עם הרעיונות שלהם. פשוט הוספתי את עצמי לעיבוד כנגן קלידים, היינו מקליטים, וכעבור שלוש או ארבע שעות כבר היה לנו טייק. הם היו עצמאיים ומעולים, והעבודה איתם הייתה נהדרת".

במרץ 1967 החלה הקלטת השיר באולפן 3 של אולפני EMI (באבי רואד). עבד עמם טכנאי הקול ג'ף אמריק, שהיה באותה עת מעורב בהקלטת האלבום 'סרג'נט פפר' של הביטלס. וירץ תיאר: "ג'ף ואני היינו כמו אחים, לא תמיד נזקקנו למילים כדי לתקשר. עם זאת, לגבי העבודה שלו איתי ועם הביטלס – כל מה שהמצאנו נשאר בגדר סוד מקצועי. ג'ף מעולם לא חשף כיצד עבד עם הביטלס, ולא גילה להם כיצד עבד איתי, אף על פי שפול מקרטני ציין שהשפעתי בהמשך על הכתיבה שלו.

כל הקונספט שלי היה ליצור תקליטים כמו סרטים, עם עריכות מרובות וסצנות שהוצלבו מאוחר יותר. יכולתי לעשות זאת כי הייתי מתזמר, אז ידעתי כבר בנקודה A מה עומד לקרות בנקודה F. זה העניק לי את החופש ליצור פסיפסים של צלילים. באותה תקופה באולפן 3 היו קונסולות ישנות עם ארבעה פיידרים ענקיים במרכז, שנראו כמו מנופים להסטת מסילות רכבת. האולפן ההוא היה נוראי, לא רק בגלל המנטליות הנוקשה של האיגוד המקצועי – שבגללה אי אפשר היה להזיז מיקרופון בסנטימטר בלי לקרוא לטכנאי בחלוק לבן – אלא גם בגלל הציוד המיושן. לקונסולה היה מתג EQ ראשי – אחד להקלטה קלאסית ואחר לפופ – וזו הייתה בעיה עבורי כמעריץ של פיל ספקטור. למזלי, ג'ף אמריק עבד לצדי.

אני זוכר שהשעה הייתה עשר בבוקר כשהאזנתי לדמו של MY WHITE BICYCLE והתחלנו להקליט. זה לא התחיל כיצירה מרגשת במיוחד, אבל כולנו היינו בעניין ונהנינו מאוד תוך כדי עישון ג'וינטים. מה שמצחיק הוא שבחלק שבו שומעים שריקת משטרה, קית' יצא מהאולפן והביא פנימה שוטר אמיתי שישרוק. המקום הסריח ממריחואנה, אבל השוטר נכנס נרגש, שרק ויצא".

אחד הצלילים הבולטים בשיר הוא התופים והמצילות המנוגנים לאחור. "ההיי-האט שמנוגן לאחור לאורך כל השיר היה רעיון שלי", אמר המתופף אלדר. וירץ נזכר בהתרגשות בניסוי הקלטת הגיטרה לאחור והוסיף: "זה לא היה חלק מתוזמר מראש. פשוט הקלטנו סולו רגיל והפכנו את הסרט. זה היה אקראי לגמרי. בסך הכל הושקעו כשלוש שעות בהקלטת הכלים ושעה נוספת בשירה. המיקס אולי לקח זמן, אבל בסך הכל מדובר בשלושה סשנים – תשע שעות עבודה".

התקליטון השני של הלהקה, REVOLUTION, שוחרר בספטמבר 1967, אך עד שיצא האלבום המלא בפברואר 1968, הפסיכדליה כבר נחשבה למיושנת והלהקה התפרקה זמן קצר לאחר מכן. ג'ון אלדר הצטרף ללהקת THE PRETTY THINGS להקלטת אלבומם פורץ הדרך SF SORROW. סטיב האו מצא את הצלחתו הגדולה החל משנת 1971, כשהצטרף ללהקת יס.

גם זה קרה ב-12 במאי:

1965: שביעות רצון מובטחת! להקת הרולינג סטונס נכנסה לאולפני RCA בהוליווד והקליטה את ההמנון האלמותי I CAN'T GET NO SATISFACTION, ששינה את פני הרוק לנצח!

1977: אנרכיה ובנק! הסקס פיסטולס, לאחר שנבעטו בבושת פנים מחברת התקליטים EMI, חתמו על חוזה לוהט עם וירג'ין תמורת מקדמה עסיסית של 15,000 ליש"ט. הסולן ג'וני רוטן לא חסך במילים: "תמיד חיבבתי את ריצ'רד ברנסון כי הוא עשיר מפונפן ויש לו תחושה נהדרת של מרדנות".

2007: איום על מלך הגיטרה! בריאן מאי, הגיטריסט האגדי של להקת קווין, נאלץ לשכור אבטחה משטרתית צמודה לאחר שקיבל מכתב מאיים ממעורער בנפשו, שהאשים את מאי במצבו ואף איים להורגו.

1974: נפילה ולידה מחדש! בריאן מאי מקווין התמוטט אחרי הופעה בניו יורק עקב צהבת. זו הייתה ההופעה החמישית כחימום ללהקת מוט דה הופל. מאי הובהל לאנגליה, חושש מהחלפתו, אך פרדי מרקיורי הרגיע: "אתה לא מוחלף, ננצל את הזמן ליצור את תקליטנו השלישי!" את מקומם בסיבוב תפסו קנזאס, ריאו ספידוואגון ואיירוסמית'.

1965: נשמה באטלנטיק! חברת התקליטים אטלנטיק החתימה פצצת נשמה – וילסון פיקט! באותו יום ממש, הוא נכנס לאולפני STAX בממפיס והקליט את הלהיט הנצחי IN THE MIDNIGHT HOUR.

2011: איחוד ורוד בלונדון! דיוויד גילמור וניק מייסון הצטרפו לחברם לשעבר לפינק פלויד, רוג'ר ווטרס, על במת ה O2 ARENA. זו הייתה הפעם הראשונה שהשלישייה הופיעה יחד מאז מופע LIVE 8 האגדי ב-2005.

2001: הרוצח המתחזה נתפס! אחרי 27 שנים כנמלט, הרוצח המורשע אדוארד סולי נעצר בפלורידה. סולי, שהורשע ב-1970 בהריגת בן השנתיים של חברתו, התחזה במשך שנים לויני טיילור, הגיטריסט המנוח של להקת שא נה נה. אירוניה מרה: טיילור מת ממנת יתר באותה שנה שסולי נמלט מהכלא.

1966: דילן צד רוחות! בוב דילן, לאחר הופעה בבירמינגהם, חלק עם חברי ספנסר דייוויס גרופ את חיבתו לרוחות רפאים. מאף וינווד מהלהקה סיפר: "לקחנו אותו לבית שרוף נטוש. לפתע נשמעה נביחת כלב, ודילן התרגש כמו ילד קטן. זה היה כיף".

1983: מיט לוף קורס כלכלית! הזמר מיט לוף, כוכב התקליט BAT OUT OF HELL ו"מופע הקולנוע של רוקי", הכריז על פשיטת רגל עם חובות של למעלה ממיליון דולר.

1992: עורבים מסתבכים עם חברת התקליטים! יצא התקליט השני של THE BLACK CROWES, ושמו THE SOUTHERN HARMONY AND MUSICAL COMPANION. המתופף סטיב גורמן חשף בספרו: "למרות ההצלחה שלנו עם אלבום הבכורה, היה ברור שהדברים לא מסתדרים בבית החדש שלנו. המנהלים הבכירים בחברת התקליטים REPRISE מעולם לא ראו בנו הלהקה שלהם. או שאולי אחד המנהלים שם פשוט התעצבן כשכריס (רובינסון הזמר - נ.ר) נכנס למשרד שלו, הניח את רגליו על שולחנו של הבחור, והדליק ג'וינט ענק. לא משנה מה הסיבה, נראה שהחברה הזו מעולם לא הייתה לגמרי בעניין שלנו. עדיין עשינו זאת בארצות הברית, שם משכנו קהל גדול ומערכות יחסים מצוינות עם יזמים, אולם מבחינה בינלאומית, הסיפור היה שונה לגמרי. האגדה של האלבום הזה היא שכולנו היינו שיכורים ומסטולים ומוקפים באורות חג המולד תלויים ונרות כל הזמן. למעשה היינו (בעיקר) מפוכחים וממוקדים. כשחזרנו לאולפן לצלם סרטון עבור השיר THORN IN MY PRIDE, גרמנו לו להיראות כמו מאורת סמים משנות ה-70. ברגע שאנשים ראו את הסרטון, הם הניחו שכך זה נראה כשעשינו את האלבום אבל זו לא האמת, למרות שכריס היה רוצה שאנשים יחשבו".

1948: נולד סטיבי וינווד!

1973: בואי והפיאסקו בארלס קורט! פתיחת סיבוב ההופעות של דיוויד בואי באנגליה הפכה לאסון. מנהלו הזמין אולם ענק של 18,000 מקומות, אך האקוסטיקה הייתה נוראית והבמה נמוכה מדי, מה שהוביל למהומה. העיתונות חגגה עם כותרות כמו "הפיאסקו של בואי" ו"מצוקת אלאדין".

1968: סגול עולה בזול! להקת דיפ פרפל נכנסה לאולפני PYE בלונדון והקליטה את תקליטה הראשון, SHADES OF DEEP PURPLE. יומיים הקלטות, יום מיקסים, והכל בעלות של 1,500 ליש"ט בלבד!

1965: הפספוס הגדול של דילן וקלפטון! סשן הקלטה היסטורי פוטנציאלי נקבע באולפני CBS בלונדון – ג'ון מאייאל והבלוזברייקרז, עם אריק קלפטון, אמורים היו להקליט עם בוב דילן! דילן הגיע מותש והתעניין יותר באלכוהול. ניסיונות להקליט את IF YOU GOTTA GO, GO NOW כשלו. הסשן הסתיים בבלגן וללא תוצאות.

1971: ג'רי לי לואיס מתגרש! "THE KILLER", ג'רי לי לואיס, התגרש מבת דודתו, מירה. סנסציית נישואיהם, כשהייתה קטינה, חיסלה נתח נכבד מהקריירה שלו.

1928: נולד כותב השירים החשוב, ברט בכרך. הוא מת בפברואר 2023. ברט בכרך, הגאון הרומנטי שהפך את מוזיקת ה-EASY LISTENING ליצירת מופת, עשה זאת שוב ושוב! המאסטרו שילב הרמוניות סימפוניות מהמאה ה-19 עם תזמור פופ מבעבע ומודרני, והתוצאה? להיטי ענק שכבשו את העולם.

2000: נאפסטר במרכז סערה! עימות טלוויזיוני סוער הפגיש את צ'אק די מפובליק אנמי ולארס אולריך ממטאליקה לדון בנאפסטר, שהחלה כשירות עצמאי לשיתוף קבצים מאיש לאיש, ועלתה במהירות לשלוט במתחרותיה הודות לממשק ידידותי למשתמש והתמחות בקבצי MP3. מאז הקמתה בשנת 1999, היא שירתה קהילה פעילה שמנתה מיליוני חברים. ההפצה הבלתי מתנצלת של חומרים המוגנים בזכויות יוצרים ערערה על תפיסות מסורתיות של זכויות יוצרים. לארס קבע: "זה ממש לא קשור לכסף. זה קשור לשליטה ולעתיד... בעיניי, הנושא המרכזי הוא בתפיסה של אנשים בעניין הזכויות שלהם כמשתמשים באינטרנט וכיצד זה קשור לקניין רוחני". לטענתו, ממשקים כאלו ימשיכו לערער בצורה אגרסיבית את זכויות היוצרים וההכנסות האינטלקטואליים של לא רק של מוזיקאים אלא גם של יוצרי סרטים, משחקי וידאו ותעשיות אמנויות ובידור אחרות. "חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות כאן זה לגרום לאנשים להבין שמה שהם עושים הוא לא חוקי". אבל צ'אק די חשב אחרת: "זה כמו שהכוח חוזר לאנשים. כי התעשייה ב-50 עד 60 השנים האחרונות הייתה מונעת על ידי רואי חשבון ועורכי דין וזה לא עסק באמנות. בשנת 1967 צצו שידורי FM ברדיו ואיכות הסאונד הייתה גוזלת מנקודות המכירה של האמנים, וכשנכנסו מקליטי קלטות אמרו אנשים, 'הם הולכים לשדוד ולקחת מהמכירות', וזה הוכיח את עצמו כמנוגד למה שקרה. למען האמת, זה מחזק את הענף".

2003: עוד גיבור רוק מתקדם מת - הפעם זה פרנסיס מונקמן, הקלידן-גיטריסט בלהקות CURVED AIR ואחר כך SKY. בין לבין הוא גם עבד עם רוברט וויאט. הוא מת מסרטן ב-12 במאי, בגיל 73. חברי להקת CURVED AIR ספדו לו: "פרנסיס הלך לעולמו בשלווה בביתו הכפרי באנגליה, זמן קצר לאחר שאובחן בשלב מאוחר של סרטן, כשאהוביו לצידו. פרנסיס ניגן בשלושת תקליטי האולפן הראשונים של הלהקה, ולאחר מכן ייסד את Sky וניגן בתקליט הבכורה ובתקליט השני שלה, שנמכרו בכמויות מרשימות". עוד ציינו חבריו כי בהמשך הקריירה פנה מונקמן לתשוקתו לנגינה בצ'מבלו ובעוגב. הוא הרבה לנסוע ברחבי אירופה ותמך בפעולות לשחזור עוגבים היסטוריים, והיה גאה במיוחד בהזדמנות לנגן ב-BACH STAMMHAUS. מסופר כי לעיתים, כשזיהה בקהל מעריצים של להקתו המיתולוגית, היה משלב קטעים מהיצירה PIECE OF MIND בנגינתו מיצירות באך. הוא אף הוציא תקליט סולו בשם THE BACH FAMILY.

דאריל ווי, כנר הלהקה לשעבר, הוסיף: "הוא היה אדם רוחני ואדיב מאוד, רגיש וסקרן לגבי המצב האנושי והעולם בו אנו חיים. אתגעגע אליו מאוד. אף שלא היינו בקשר רציף, עצם הידיעה שהוא בעולם ויוצר את המוזיקה הנפלאה שלו, הסבה נחמה. פרנסיס הותיר אחריו שני אחים, אחייניות, אחיינים, בני דודים, ואת בת זוגו כריסטין. כאדם רוחני עמוק, הוא מתאחד כעת עם בתו המנוחה, מאיה בת ה-5, בצד השני". סוניה קריסטינה, זמרת הלהקה, שיתפה בזיכרון אישי: "במהלך ליקוי הירח ב-5 במאי, פרנסיס מונקמן ואני ניהלנו שיחה אחרונה, תוססת להפליא, על המוזיקה שלנו, על החיים והמוות, ועל המוזיקאים המשובחים שמנציחים את מורשת CURVED AIR במשך 50 שנה. אמרתי לו כמה אני גאה להמשיך ולבצע את השירים היפים שלנו, שהתשוקה שלו להרפתקה קולית פורצת דרך ומילותיו המשובחות והרהוטות – במיוחד ביצירות המופת שלו עם CURVED AIR כמו OVER AND ABOVE ו-PIECE OF MIND – מהוות השראה".

1967: בריאן ג'ונס והסקסופון המפתיע! בריאן ג'ונס מהרולינג סטונס הגיע לנגן בקטע של הביטלס, YOU KNOW MY NAME (LOOK AT THE NUMBER). פול מקרטני ציפה לגיטרה, אך ג'ונס, תחת לחץ מעצרים, הגיע עם סקסופון בו לא שלט כהלכה. פול: "הוא רעד באולפן והדליק סיגריה בסיגריה".

1968: ההופעה האחרונה של בריאן ג'ונס עם הסטונס! הרולינג סטונס הופיעו לראשונה מזה שנתיים בטקס פרסי NME. זו הייתה הופעתו האחרונה של בריאן ג'ונס עם הלהקה.

1967: מתופף מחליף בזומביס! יו גראנדי, מתופף הזומביס, אושפז עקב הרעלת מזון. ג'רי אליסון מלהקת THE CRICKETS מילא את מקומו בהופעה באודסה, טקסס.

1963: דילן והעקרונות מול אד סאליבן! בוב דילן סירב להופיע בתוכניתו של אד סאליבן לאחר שנאסר עליו לבצע את שירו TALKIN' JOHN BIRCH SOCIETY BLUES. דילן היה אז אמן גדול בסצנת הפולק של ניו יורק, אבל לא היה מוכר בשטחים נרחבים של המדינה. התוכנית הייתה אמורה לחשוף אותו לקהל עצום, אבל ביום שבו הוא היה אמור להופיע, אמרו לו מנהלי רשת CBS שהוא לא יכול לנגן את שירו כמתוכנן, בגלל המילים שבו. הוא לא חשב פעמיים ויצא משם כשהוא מונע מעצמו חשיפה חשובה אך נשאר נאמן לעקרונותיו.

1975: ניצוצות של אספקת חמצן! בחזרה ראשונה להפקת "ישו כוכב עליון" בסידני, נפגשו ראסל היצ'קוק וגראהם ראסל. השניים יקימו בהמשך את צמד הפופ המתקתק אייר סופליי.

מה קרה ב-12 במאי בישראל? בשנת 1967, החלונות הגבוהים, הדודאים ושלישיית גשר הירקון הופיעו ביובל אור בטבעון. ב-1969, הצ'רצ'ילים ועוזי והסגנונות הרעידו את 'תפארת' בירושלים. וב-1970, הצגת הרוק 'קרחת' עלתה ב'בית הפועלים' ברמתיים.

הם נולדו היום. אנחנו זוכרים אותם: ב-12 במאי 1945 נולד האורגניסט איאן מקלייגן (THE FACES, SMALL FACES), שמת בדצמבר 2014. ב-1935 נולד סטיב נייט, אורגניסט MOUNTAIN, שמת בינואר 2013. וב-1942 נולד איאן דיורי (ההוא מ-HIT ME WITH YOUR RHYTHM STICK), שנאבק בסרטן ומת במרץ 2000.

הכותרות זועקות: מהפכה מוזיקלית בפתח! ב-12 במאי 1971, עולם המוזיקה עצר את נשימתו עם צאת תקליט הבכורה המטלטל של להקת פיוז'ן חדשה ומסעירה, WEATHER REPORT.

האמת? לכתוב על התקליט הזה הוא כמו לתאר סערה בזמן אמת: זה מורכב, זה משתנה ללא הרף, וזה משאיר אותי בכל פעם פעור פה. בעוד שרבים מכירים את הלהקה בזכות הלהיט BIRDLAND מהתקופה המאוחרת והיותר גרובית שלהם, אלבום הבכורה הזה הוא חיה מסוג אחר לגמרי. והסיבה הראשונה והעיקרית לאהוב את האלבום הזה היא התעזועה המחשבתית שבו. אין פה את המבנה הג'אזי המוכר של "נושא-סולו-סולו-נושא". במקום זאת, יש שיחה בלתי פוסקת בין חמשת הנגנים. הכלים לא נדחפים לקדמת הבמה; הם נעים כמו להקת דגים או עננים – זזים יחד כיחידה אורגנית אחת. ואם האלבומים המאוחרים של הלהקה היו מסיבת פ'אנקי צבעונית, אלבום הבכורה הזה הוא סרט אפלולי יותר בצבעי מים.

בסוף שנות השישים הסוערות ובתחילת שנות השבעים הנועזות, נולד זרם מוזיקלי חדש, נשכני ובועט שסירב להיכנע למוסכמות: הפיוז'ן. רבים נרתעים מהזרן פיוז'ן כי הוא הפך בשנות ה-80 למשהו טכני מדי, מהיר מדי וחסר נשמה. אבל אלבום הבכורה פה הוא ההפך הגמור. זה פיוז'ן במובן הטהור של המילה: היתוך של אוונגרד אירופאי, ג'אז אמריקאי ומקצבים אפריקאיים/לטיניים. אין כאן מפגני טכניקה ריקים. כל תו משרת את האווירה. זה אלבום שדורש האזנה אקטיבית – אי אפשר לשים אותו ברקע בזמן ששוטפים כלים. התקליט הזה הוא כלי שבא לשטוף אתכם! זה תקליט שנותר כחידה מיסתורית.

השילוב המחשמל פה בין האנרגיה החופשית של הג'אז לעוצמות של הרוק יצר מפלצת מוזיקלית חדשה ומרתקת ומאחורי ההרכב המהפכני הזה עומדים טיטאנים. לאחר תשע שנים פוריות לצד אגדת הסקסופון קאנונבול אדרלי, חש קלידן הלהקה, ג'ו זאווינול, כי בשלה העת לפרוץ גבולות חדשים. בדצמבר 1970, רעדה אדמת עולם הג'אז למשמע הידיעה: זאווינול חובר לסקסופוניסט הענק וויין שורטר, שזה עתה סיים פרק מפואר בחמישייה המיתולוגית של מיילס דייויס, ולבסיסט הווירטואוז מירוסלב ויטוס.

בתקופה ההיא, זאווינול ושורטר כבר הוכתרו כמובילי דעת קהל וכחדשנים בתחום הג'אז. ויטוס, שהיה צעיר מהם ביותר מעשור, כבר החל לחקוק את שמו באותיות של זהב בסצנת הג'אז; הוא הספיק להקליט את אלבום המופת NOW HE SINGS NOW HE SOBS עם צ'יק קוריאה, שנחשב לקלאסיקה. ויטוס אף חתום על אלבום סולו משלו משנת 1969 בשם INFINITE SEARCH, ושנה לאחר מכן על האלבום PURPLE, שיצא במהדורה מוגבלת ביפן והפך ליעד נחשק עבור אספנים.

החיבור בין זאווינול לשורטר לא היה מקרי. השניים כבר שיתפו פעולה באלבומים ששינו את פני ההיסטוריה המוזיקלית של מיילס דייויס – היצירות פורצות הדרך IN A SILENT WAY ו-BITCHES BREW. דייויס, באומץ לב נדיר, השליך הצד את הג'אז הקונבנציונלי וזינק אל הלא נודע, כשהוא סוחף אחריו קהל רוק סקרן שהתאהב בצליל החדש. האלבום BITCHES BREW הימם את הקהל הרחב, כולל חובבי רוק מושבעים, ונחטף מהמדפים במהירות שיא.

ההיכרות בין שורטר לזאווינול החלה עוד בסוף שנות החמישים, אך הרעיון להקים להקה משותפת עלה לראשונה רק בשנת 1968. הגורל התערב בשנת 1970, כשזאווינול וויטוס, ששהו בנפרד בניו יורק, יצרו קשר זה עם זה. הבסיסט צלצל לקלידן והציע את הרעיון הגדול; זאווינול לא היסס, חייג לשורטר, ונענה בהתלהבות. כך נכנסו "שלושת המופלאים" אל אולפן ההקלטות כדי לבחון את הקונספט המשותף. לצידם, מאחורי מערכת התופים, ישב בילי קובהאם. בין ארבעת הקירות הללו הם גילו אוצר: קסם מוזיקלי חדשני החל להתגבש. קובהאם, לרוע המזל, לא יכול היה להתחייב להרכב המתהווה, ואת מקומו תפס אשף כלי ההקשה הברזילאי, איירטו מוריירה, שהפליא בנגינתו והוסיף נופך ייחודי.

החתימה על חוזה הקלטות יוקרתי מול חברת התקליטים COLUMBIA לא איחרה לבוא. במרץ 1971, בפרץ יצירתיות מרוכז, הוקלט אלבום הבכורה שעתיד היה להפוך לאבן דרך. זאווינול סיפר על התקופה האינטנסיבית: "לאחר שחתמנו על החוזה עם COLUMBIA, נסעתי עם משפחתי לאירופה ב-10 בדצמבר 1970. בילינו בלונדון, לאחר מכן בווינה ואז בברצלונה. כשחזרנו לניו יורק, הלהקה התאמנה במשך חודש ימים. בכל יום חזרנו הביתה מותשים מרוב מוזיקה. לאחר מכן נכנסנו לאולפן והקלטנו את האלבום בשלושה ימים, במרץ 1971".

ומהו מקור השם המיוחד WEATHER REPORT? זאווינול חשף את הסיפור המפתיע: "כשהתחלנו את המגע הראשוני שלנו עם חברת CBS, נפגשנו עם המנהל קלייב דייויס ששאל: 'איזה שם אפשר לתת לדבר הזה כדי למכור אותו? איפה נמקם אותו בחנות התקליטים? באיזו מחלקה?'. החלטנו לבחור בשם שלא ישתייך לשום קטגוריה, כך שהאלבום יוכל להופיע בכל מקום בחנות. בהתחלה חשבנו על השם DAILY NEWS, אך זה לא נשמע טוב. לפתע שורטר הציע את השם הנוכחי, וכולנו התלהבנו; הרי הדבר שכל האנשים רוצים לשמוע בכל יום בחדשות הוא את תחזית מזג האוויר. כך קיווינו שישמעו גם אותנו בכל יום".

על עטיפת האלבום ניתן הקרדיט על כלי ההקשה למוריירה בלבד, אך מאחורי הקלעים התמונה הייתה מורכבת יותר. נגן כלי הקשה נוסף, דון אליאס, תרם מכישרונו להקלטות, אך חילוקי דעות עם זאווינול הובילו לעזיבתו בטרם הושלם האלבום. גם הפרקשניסטית ברברה ברטון ניגנה באלבום, אך שמה לא זכה להופיע בקרדיטים. ברטון אף הופיעה עם הלהקה בבוסטון זמן קצר לפני צאת האלבום, אך כאשר הודיעה שלא תוכל להתחייב לסיבוב ההופעות המלא, זאווינול הורה בכעסו להסיר את שמה מעטיפת התקליט. מי שכן קיבל קרדיט כמתופף נוסף היה אלפונס מוזון.

אלבום הבכורה של WEATHER REPORT עורר התלהבות עצומה בקרב מבקרי המוזיקה. תוכנו היה חדשני, מהפנט ומיוחד במינו. קטע הפתיחה, MILKY WAY, הותיר אותי באופן אישי פעור פה כששמעתי אותו לראשונה כסטודנט צעיר ב'רימון', אי שם בשנות התשעים. המליצו לי בחום להקשיב ללהקה הזו, וכחובב סדר טבעי פניתי היישר לאלבום הראשון. MILKY WAY היה הדבר הראשון ששמעתי; הצלילים שלו היו חייזריים ועתידניים, ומוחי נשטף בגלי הלם ובהשראה. קטע הפתיחה הזה הוא דואט קוסמי בין פסנתר לסקסופון – יצירה אקספרימנטלית שנולדה מתוך ואקום יצירתי. זאווינול ושורטר החליטו ליצור כאן משהו שטרם נשמע כמותו. זאווינול שמר במשך זמן רב על סודיות באשר לתהליך היצירה של הקטע, עד שלבסוף הסכים לחשוף את השיטה (אם כי השאיר מקום לספק אם מדובר בסיפור אמיתי או בהמצאה שנועדה לשמר את העמימות): "ניגנתי בשקט אקורד בפסנתר, באופן שבו פטישי הפסנתר לא יגעו במיתרים. אז שורטר נשף לתוך תיבת התהודה של הפסנתר ויצר הד עם המיתרים. ניגנו אקורדים רבים ושונים, ומהם ערכנו את הקטע".

מנקודה זו ואילך, WEATHER REPORT לוקחת את המאזין למסע עוצר נשימה בין צלילים שלא מהעולם הזה. זה לא רוק, זה לא ג'אז – זה משהו אחר, "משהו באמצע". זה חדשני, מיוחד ופורץ דרך. זוהי תחזית מזג האוויר. וההכרה לא איחרה לבוא. בשנת 1971 זכה האלבום בתואר הנכסף "אלבום השנה" בסקר הקוראים של מגזין הג'אז המוביל DOWN BEAT. בביקורת שהתפרסמה שם נכתב: "המוזיקה של להקה זו היא מעבר לכל קטגוריה. כל מה שאני יכול להוסיף לדברים שנאמרו על ידי האנשים שיצרו אותה הוא שנראה לי שזו מוזיקה שאינה דומה לשום דבר אחר ששמעתי. זו מוזיקה עכשווית מאוד, אך גם חמה, אנושית ויפהפייה".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459