top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-6 בפברואר בעולם הרוק


כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-6 בפברואר (6.2) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני לא מכיר את ג'ון ופול היטב מספיק. אני מכיר אותם מעט. אני יכול להסתכן ולנחש ששניהם היו די חזקים באישיותם, ושניהם הרגישו שהם עצמאיים לחלוטין. נראה היה שהם היו מאוד תחרותיים על מנהיגות הלהקה שלהם. העניין במנהיגות הוא, יכולים להיות זמנים שבהם אדם אחד נמצא יותר במרכז מהאחר, אבל אי אפשר שיהיו יותר מדי ויכוחים על זה כל הזמן. כי אם אתה תמיד מתלבט, אתה פשוט צריך לומר, 'בסדר, אם אני לא יכול להביע דעה על זה וזה, אז לך לעזאזל. מה אני עושה כאן?'... אז אתה די מסכים על מה שהתפקידים שלך נועדו להיות בלהקה. ג'ון ופול הרגישו שהם חזקים מדי והם רצה להיות אחראי. אם יש עשרה דברים, שניהם רצו להיות המובילים בתשעה מהם. אתה לא יכול ליצור מערכת יחסים כזו בעבודה, נכון?" (מיק ג'אגר, בשנת 1995)



ב-6 בפברואר בשנת 1995 החלו שלושת הביטלס הנותרים לעבוד על שיר חדש ושמו REAL LOVE. חדש? ובכן, לא כל כך. יותר נכון להגיד מחודש.



פול, ג'ורג' ורינגו התאחדו באולפני MILLS, בבעלות פול, בססקס. שם מתחילות ההקלטות של REAL LOVE. השלושה עובדים על השיר כמעט כמו שהקליטו את השיר FREE AS A BIRD כאשר הם משתמשים בהקלטה ביתית של ג'ון, כשהם מוסיפים כלי נגינה מסביב לה.


למרבה הצער, עבור ג'ף לין (לשעבר מנהיג אי.אל.או ואז מפיק וטכנאי הקלטה), הייתה בעיה עם קלטת ההדגמה המקורית של ג'ון, כפי שהוא נזכר: "לא רק שהיה זמזום מטריד בהקלטה אבל הייתה גם כמות נוראית של רעשי HISS כי זה הוקלט ברמה נמוכה. אני לא יודע כמה רחוק היה העותק הזה מהמקור. כלומר, הוא ודאי הועתק כמה וכמה פעמים עד שהגיע אלינו. אז היינו מבלים על זה יו של הקשבה ועדיין מוצאים עוד המון דברים שגויים. זה לקח בערך שבוע לנקות את ההקלטה הזו עוד לפני שזה היה שמיש וניתן להעברה למאסטר".


פול: "אני לא ממש אוהב את השיר הזה כמו FREE AS A BIRD כי אני חושב שהקודם היה חזק יותר. אבל השיר הזה יותר קליט. חבל שאין יותר שירים כמו FREE AS A BIRD, אבל שוב, חבל שג'ון מת!"


הביטלס וג'ף לין האיצו את הקלטת ההדגמה של ג'ון והוחלט לשלב כמה שפחות ציוד מתקדם ככל האפשר על מנת לתת לשיר "תחושת ביטלס" נצחית.


ג'ף לין: "פול השתמש בקונטרבס שלו, בבעלותו המקורית של ביל בלאק, הבסיסט הראשון של אלביס פרסלי. לינדה קנתה לו את הכלי הזה. אחרי כן הוא הוסיף בס עם גיטרת פנדר ג'אז. ג'ורג' השתמש בכמה גיטרות פנדר סטרטוקאסטר, כולל הגיטרה עם הציורים הפסיכדליים בה השתמש קלפטון כשניגן לביטלס לאלבום הלבן. רינגו ניגן במערכת תופי הלודוויג שלו. כשאתה שומע את ג'ורג' ופול שרים יחד עם ג'ון, אתה חושב, 'אלוהים, זה הביטלס!' בהחלט הלהקה הכי גדולה אי פעם. השיר REAL LOVE הוא שיר נהדר. שיר הרבה יותר פשוט מאשר FREE AS A BIRD. סוג של שיר אהבה. וזה שיר מקפיץ יותר, גם המנגינה יפה, וכולם עושים הרמוניות עם ג'ון. הם כולם הצטרפו ונהנו".


פול: "היה כיף לעשות את זה ואני חושב שעשינו עבודה טובה. אני חושב שג'ורג' בעצם אהב את REAL LOVE קצת יותר. זה רק עניין של דעה, הם שניהם שירים טובים ואני חושב שזה מעט מטעה".



ב-6 בפברואר בשנת 1969 יצא תקליט הבכורה של להקת THE FLYING BURROTO BROTHERS ושמו THE GILDED PALACE OF SIN.



כשהזמר-גיטריסט, גראם פארסונס, פרש מלהקת הבירדס, אחרי שהשפיע מאד ביצירת התקליט SWEETHEART OF THE RODEO המהפכני לתקופתו, הוא ניגש להקים להקה ושמה 'האחים בוריטו המעופפים'. במהרה הצטרף אליו חבר מתוסכל נוסף מהבירדס - הבסיסט כריס הילמן. אבל התקליט שעשו יחדיו במסגרת החדשה היה הרבה יותר מהמשך לאלבום שעשו יחדיו בבירדס.


כריס הילמן בספרו: "האחים בוריטו המעופפים. לא יכולתם להרכיב חבורה עדינה יותר של פושעים! הנגנים, שם הלהקה והשירים שכתבנו היו המרכיבים המושלמים למשהו גדול באמת או לגמרי מטורף".


אמנם תקליט זה לא נמכר היטב בזמנו אבל צליל הקאנטרי-רוק שלו ההפך משפיע כמעט מהיום הראשון, והשפיע על אמנים החל מהרולינג סטונס ועד טום פטי, בק ועוד. האחים בוריטו לא היו האמנים הראשונים שהכליאו קאנטרי ורוק. באק אוונס והבוקארוס שלו, למשל, הגיעו לשם ראשונים, בשירים כמו ACT NATURALLY אבל התקליט של הבוריטוס היה מסומם יותר, סקסי וצעיר יותר.


האחים האלו לקחו את הקאנטרי וגררו אותו בועט וצועק היישר אל עולם הרוק, עם אפקטים אולפניים וגיטרות סלייד חורקות. כל זאת לצד המנדולינות ופסנתר ההונקי-טונק. "כשגראם היה במצב נורמלי", סיפר הילמן, "היה לנו חזון מדהים. חלקנו את אותו הבית אחרי שחווינו מערכות יחסים שהסתיימו. שם מצאנו נחמה יחדיו ועם זה כתבנו שירים נהדרים".


וזה נכון שהשניים הגיעו לשיאים משותפים ברגע זה של תקליט הבכורה. הגשתו מלאת הנשמה של פארסונס בקטעים כמו 'בוריטו חם מס' 1' ו'בוריטו חם מס' 2' היא מהגדולות שלו. השילוב של קאנטרי ורוק בתקליט הוא לא פחות ממופתי. המכירות של התקליט לא היו מוצלחות בזמן אמת אך הוא סלל את הדרך למוזיקאים רבים שצעדו בעקבותיו.


הילמן: "בסוף 1968, גראם, כריס, סניקי ואני התחלנו להקליט את התקליט הזה באולפני A&M, ששכנו במתחם אולפני הסרטים לשעבר של צ'רלי צ'פלין. לארי מרקס והנרי לוי הפיק והקליטו את הסשנים. אהבתו האמיתית של הנרי הייתה ג'אז, אבל הוא היה פתוח לעבוד עם הבוריטוס והתערובת המוזיקלית יוצאת הדופן שלנו. לארי הבין טוב יותר מי אנחנו ומאוד אהב את השירים שהבאנו לפרויקט. יחד עם החומר שהיה לגראם ולי כתוב, כריס את'רידג' המציא שני שירים יפים שגראם עזר לו לסיים באולפן - 'בוריטו חם מס' 1' ו'בוריטו חם מס' 2'. שמות נוראיים אבל מנגינות פנטסטיות - אולי עם הקולות המובילים הטובים ביותר שהוקלטו אי פעם על ידי גראם, ששפך כל גרם של נשמה לתוך הביצועים האלו. זה באמת היה קסום. שנים מאוחר יותר, אלביס קוסטלו הקליט את אחד השירים ובחוכמה שינה את השם ל- I'M YOUR TOY. בסך הכל, האלבום שלו היה ממש טוב ברמת הביצועים, אבל מבחינה קולית, זה לא ממש היה שם.


הדבר היחיד שנראה לנו שיש לנו בעיות איתו בהתחלה היה שמירה על מתופף. עברנו שלושה או ארבעה בחורים שונים במהלך העשייה של אותו שתקליט ראשון. אבל, חוץ מזה, שמרנו על המעגל שלנו צמוד. התמקדנו ביצירת אלבום נהדר, ולא הייתה הרבה אווירת מסיבה בסטודיו בכלל. דיוויד קרוסבי נכנס כדי להוסיף את ההרמוניה הגבוהה שלו, למרות העובדה שרוג'ר מגווין ופאני פיטרנו אותו מהבירדס שנה קודם לכן, תמיד שקלתי את דיוויד חבר וכישרון אמיתי".


גם עטיפת התקליט מרהיבה לא פחות, עם פארסונס וחבריו שלובשים בה את החליפות שעיצב עבורם בחור שקרא לעצמו ניודי קון והתמחה בשילובים מעניינים ביותר. בחליפתו של פארסונס אפשר לראות סימני מריחואנה ונשים עירומות. כמה אופייני. יחד עמו ועם הילמן נמצאים בלהקה גם נגן גיטרת הפדאל סטיל, סנייקי פיט קליינוב, והבסיסט / פסנתרן כריס את'רידג'. יחד עמם היו באולפן גם אורחי חיזוק, ביניהם גם דייויד קרוסבי ששר קולות רקע.


בזמן אמת היה התקליט כישלון מפואר, אך בהמשך זה הפך להצלחה מפוארת בקרב כל מי שנחשף לו והתאהב בו. פארסונס כינה אותו "מוזיקה אמריקנית קוסמית". אבל, כרגיל, הרגלי העבודה וההתמכרות לסמים של פארסונס לא היו מקצועיים והשחיתו את הלהקה. הוא החל לבלות עם קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס.


הילמן הסביר על הקש של גראם ששבר את גב הלהקה: "גראם איחר בעשרים דקות להופעה כשהוא מתנודד לתוף מועדון בו עבדנו. הוא היה מסומם לגמרי, וכשההצגה התחילה, גראם הרס אותה לחלוטין. כולנו התחלנו לנגן שיר אחד וגראם נכנס לשיר עם משהו אחר לגמרי. מספר פעמים. תאונת רכבת מוחלטת. לאחר הסט הראשון, ירדתי מהבמה ונסוגתי לחדר ההלבשה, שם צעדתי בכעס קדימה ואחורה. לפתע נכנס גראם לחדר, ודיבר בטישטוש, 'מה העניין, כריס?'


פניתי אליו וראיתי שהגיטרה שלו עדיין עליו. המוח שלי התרוצץ. הגיטרה הזו - שנאתי אותה. כולנו שנאנו את זה. הגיטרה הייתה קצת יותר מאביזר והוא בקושי הצליח לנגן בה. הדם שלי כמעט רתח. זה היה נורא בהתחשב בכך שהוא מעולם לא ניגן בעדינות כלשהי. זה מה שהיה חסר עם הבחור הזה. עדינות. הוא היה כמו פיל בחנות חרסינה. פשוט לא היה אכפת לו!


הייתי בזעם. צעדתי כמה צעדים לכיוון גראם ותקעתי את האצבע שלי לפנים שלו. "אתה מפוטר!" אני צרחתי. "אין לך כבוד לאף אחד, ואני מסיים עם זה. אתה מפוטר!" גראם חייך. "אתה לא יכול לפטר אותי," הוא משך בכתפיו ואני יצאתי למתקפה מילולית זועמת מולו נגד אנוכיות, מקצועיות, כבוד עצמי, ומי יודע מה עוד. כשהקול שלי המשיך להתרומם, איבדתי כל שליטה ונתתי אגרוף לגיטרה המטופשת ההיא. "תגיד תודה שזה לא היה עכשיו הראש שלך", נהמתי כשיצאתי בסערה מחדר ההלבשה והלכתי למכונית שלי".


ב-6 בפברואר בשנת 2011 נדהם עולם הרוק לגלות שגארי מור נמצא ללא רוח חיים.



מור, בן ה-58, לקה בהתקף לב כתוצאה משתיית כמות אלכוהול עצומה. הוא נמצא מת במיטה במלון יוקרתי בספרד. בגופתו לא נמצאו עקבות לסמים בלתי חוקיים.


הוא מת שעות לאחר שהחל חופשה בת שישה ימים עם בת זוגו החדשה. שעות קודם לכן נראה הזוג בבר המלון עם שמפניה וברנדי. אבל החגיגה הסתיימה מהר וחברתו הזעיקה עזרה בסביבות השעה 4 לפנות בוקר. גורם המעורב בחקירת מותו של המוסיקאי אמר: "כל הבדיקות נערכו והן מראות כי מר מור נפטר מאי ספיקת לב שנגרמה על ידי אלכוהול. היה לו 380 מ"ג אלכוהול לכל 100 מ"ל (לדציליטר) דם בגופו כשמת. זו כמות אדירה של אלכוהול ומספיקה כדי לשלוח את רוב האנשים לתרדמת. הבדיקות הראו שהוא שתיין כבד והתעלל בעצמו עם אלכוהול במשך תקופה מסוימת. נראה שגופו פשוט ויתר באותו הלילה עם כל המשקאות שצרך".


"אני בהלם מוחלט", אמר מתופף להקת ליזי הרזה, בריאן דאוני. "אני מכיר את גארי מאז 1967 ומאז הוא חבר מדהים. זה היה תענוג לנגן עם גארי שוב בשנת 2006 אחרי ימיו עם ליזי. הוא תמיד יהיה במחשבות ובתפילות שלי ואני פשוט לא מאמין שהוא איננו".


מור, המוזיקאי המהולל ממזרח בלפסט, דורג כאחד הגיטריסטים המשובחים יותר בדורו. הוא ידע לשלב בהצלחה גדולה בין מוזיקת הרוק למוזיקת הבלוז ומוזיקת הנשמה.


עם זאת, מעטים יחסית מכירים הרכב מוקדם שלו שנקרא SKID ROW (לא להתבלבל עם הרכב הרוק-הכבד-איפור). כשאלבומה הראשון של הלהקה יצא בשנת 1970, עיתון 'דיסק' הבריטי פרסם בזמנו ש'אם גארי מור יודע לנגן כך גיטרה כשהוא רק בן 17, אלוהים יעזור לנו להבין כיצד ינגן בגיל 21'.


הכל החל כשסקיד רואו חיממה בדבלין את להקת פליטווד מאק. הגיטריסט של להקת הבלוז הידועה, פיטר גרין, התלהב והמליץ למנהל הלהקה למהר ולבצע החתמה. לאחר מכן הגיעו השלושה ללונדון ועסקו בחזרות מוזיקליות אינטנסיביות במועדון ושמו COUNTDOWN.


בשנת 1971 שיחררה השלישיה הזו את אלבומה השני, שנקרא '34 שעות', רק בגלל שזה הזמן שלקח לה להקליט אותו. לצידו של מור פעלו הבסיסט בראש שילדס והמתופף נואל ברידג'מן, שפעלו הפעם לפי שיטה שונה, כפי שמור הסביר אז: "אנחנו כבר לא מתעניינים במהירות הנגינה כחלק מהצגת המוסיקה שלנו. אנחנו מעוניינים בסאונד יותר פ'אנקי עכשיו. משהו כמו של הסטונס". בינתיים הופיעה הלהקה שישה פעמים בשבוע, כשהקהל מחוץ ללונדון קיבל אותה בזרועות פתוחות יותר. מור: "ההופעות באוניברסיטאות שבלונדון הן הכי נוראיות והאנשים שמפיקים אותן הם חסרי אחריות".


עיתון 'מלודי מייקר' פרסם ביקורת על האלבום השני: "להקת סקיד רואו זינקה בין רגע להצלחה שנמוגה באותה מהירות. התקליט הזה, לדאבוננו, לא הולך להחזיר אותה לשיאה הקודם".


מור יצליח בהמשך להגיע לשיאים רבים ומרשימים ביותר, אבל מה לעזאזל הוא חשב לעצמו (או לא חשב) כששתה כל כך הרבה אלכוהול שהביא למותו בגיל מוקדם? כמה חבל.


ב-6 בפברואר בשנת 1989 יצא תקליט חדש לאלביס קוסטלו ושמו SPIKE. האם זה הוא זמן הליצן?



קוסטלו בספרו האוטוביוגרפי: "זה היה האלבום הראשון שלי עבור חברת האחים וורנר. כשחתמתי על החוזה שלי, תיארתי חמישה אלבומים שונים שיכולתי ליצור עבור הלייבל ושאלתי אם הם רוצים לבחור מה הם רוצים קודם, כך שאף אחד לא יוכל לטעון שהוא מאוכזב. הם אמרו, 'תעשה מה שאתה רוצה', אז אני מניח שהכנתי את כל החמישה בבת אחת.


מפגשי ההקלטה של 'ספייק' נדדו מדבלין לניו אורלינס והלאה ללוס אנג'לס. טסנו ללונדון כדי להוסיף את פול (מקרטני) לשירים VERONICA ו- THIS TOWN. כריסי היינד שרה הרמוניה בשיר SATTELITE, ואז חזרתי ללוס אנג'לס כדי לערוך מיקס לאלבום.


שותפי להקלטה, טי בון ברנט, ואני שרפנו את הכסף של האחים וורנר במהירות, אבל אז, זו הייתה חברת התקליטים המפורסמת. כנראה התמזל מזלי להגיע לשם בתקופה הממש אחרונה שבה עודדו אותך לעשות ניסויים יקרים.


למרות שספייק בלט עם תקליטון פופ מבריק ('ורוניקה'), אם כי לא סביר, זה לא היה קל מאוד לדמיין את סוג הלהקה החיה שיכולה לבצע את כל העיבודים האקסצנטריים בתקליט הזה, אז בהתחלה הפשטתי את השירים למרכיבים החיוניים שלהם וניגנתי לבדעל הבמה בסולו. זמן לא רב לאחר מכן, 'ורוניקה' הגיע למקום גבוה במצעד הבילבורד ומצאתי את עצמי שוב בשואו ביזנס. הדבר הבא שידעתי, מצאתי את עצמי מפלרטט עם סיביל שפרד במסדרון לקראת הופעה בתוכנית של לטרמן, אפילו הצלחתי להזמין את עצמי בחזרה לסאטרדיי נייט לייב לאחר היעדרות של תריסר שנים. מנחת התוכנית הייתה מרי טיילר מור.


בסופו של דבר הקמתי להקה בשם THE RUDE FIVE עם פיט תומס, ג'רי שף, לארי קנכטל, סטיבן סולס ומארק ריבוט. היו לנו תפאורות ענק עשויות מסגרות מהצילום של בריאן גריפין לעטיפת SPIKE שם הפנים שלי צוירו עם איפור וודוויל והראש שלי היה מונח במסגרת עם משי, שבמקרה דמתה ללוגו של האחים וורנר. עורכי הדין של החברה אפילו איימו לתבוע אותי על הפרת זכויות יוצרים. הייתי צריך לדעת שהכל יגמר בבכי".


עד פה קוסטלו מספרו. בתקופה ההיא הותיר קוסטלו מאחוריו נגני להקה שהיו שם בשבילו והוא זרק לצד הדרך. אלו היו חברי להקת THE ATTRACTIONS. לתקליט הזה הוא רצה להקליט כמה שירים עם חבריה. הרעיון נבלם על ידי העובדה ששני שלישים מהלהקה לא רצו כלל לדבר איתו יותר. הוא ניסה ליצור קשר אבל הוביל לכלום. "אלביס התקשר אליי בחג המולד, הזמן שבו אתה אמור להתפייס עם אנשים, ורק אמרתי, 'אני עסוק', אמר ברוס תומס הבסיסט. 'עדיין כעסתי על הדרך שבה הוא נהג עם סטיב (ניב הקלידן). סטיב עדיין היה פגוע מאד, וגם סירב להסתבך בפרויקט בו הוא עמד להיות סתם עוד נגן פסנתר". פיט תומאס (המתופף), לעומת זאת, נשאר ביחסים טובים יותר עם אלביס, וניגן קצת בתקליט.


קוסטלו העניק לתקליט את השם הידוע שלו. באחרי הרעיון הזמני PANTOMIME EVIL, במהלך שלב המיקסים כשהוא מקשיב לצלילי ההקשה האקסצנטריים. "האזנתי לכל האלבום ופתאום כלי ההקשה פשוט קפצו מהרמקולים החוצה", אמר אלביס. "אז חשבתי, ספייק ג'ונס! זהו זה".


ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט SPIKE: "עכשיו, כשגל חדש הוא נוסטלגיה ואלביס קוסטלו הפך למכובד מספיק כדי לשמש כשותף לכתיבת השירים של פול מקרטני, אפשר להניח שאלביס כבר לא כועס. אבל זו תהיה טעות לחשוב כך. ספייק - האלבום החדש הראשון של קוסטלו לאחר הפסקה לא אופיינית של שנתיים - הוא סמפלר רחוק של הגאונות המוזיקלית שלו, מאמץ מרתק שנבע מהתסכול המוצדק של יוצרו מכך שגאונותו אינה זוכה להכרה רחבה יותר.


'אתה אף אחד עד שכולם בעיר הזאת חושבים שאתה ממזר', שר אלביס בפזמון השיר הפותח, THIS TOWN. אפילו העטיפה הסוריאליסטית והעזה של האלבום - עם קוסטלו כליצן מרושע למראה, שכותרתו 'הבדרן האהוב' - נראית כדרך הגנתית של קוסטלו ללעוג לעצם הרעיון להיות בדרן פופולרי. למען האמת, הבעיה של קוסטלו היא לא כל כך שכולם חושבים שהוא ממזר כמו שלא לכולם אכפת ממנו בימים אלו. בשנים שחלפו מאז השיא המסחרי של סוף שנות השבעים, התבגר דור חדש שחושב אחרת.


זה ממש חבל, כי כפי ש'ספייק' מבהיר, קוסטלו נשאר כישרון מדהים. למרות שהוא פחות מגובש משני אלבומיו משנת 1986 - 'מלך אמריקה' שזכה לשבחים בצדק ו'דם ושוקולד' הלא מוערך - 'ספייק' הוא שאפתני יותר.


כאילו כדי להוכיח שאין ז'אנר שהוא לא יכול לכבוש, קוסטלו הקליט את התקליט ללא להקת האטרקציות האמינות שלו (אם כי המתופף פיט תומאס מופיע בשתי רצועות) אלא עם קבוצת מוזיקאים מכובדת ואקלקטית.

עם סוג כזה של תמיכה מגוונת, זה לא מפתיע שהדבר הקבוע היחיד באלבום הוא הרמה הגבוהה להפליא של כתיבת השירים של קוסטלו. אף על פי שרק לעתים רחוקות נגמר לו מה לומר במילים שלו, קוסטלו התקשה בשנים האחרונות למצוא דרכים מעניינות לבטא את עצמו מוזיקלית.


ספייק פותר את הבעיה הזו, לפחות כרגע. קוסטלו אמר שספייק - שנקרא בחלקו כמחווה לקומיקאי המוזיקלי הפופולרי ספייק ג'ונס - הוא תקליט הקומדיה הראשון שלו. אבל הקומדיה שקוסטלו נראה הכי מתעניין בה היא הקומדיה האנושית. ספייק הוא יצירה רצינית בכל קנה מידה, יצירת מופת מטרידה של אדם שיודע היטב שזמן הליצנות נגמר".


ב-6 בפברואר בשנת 1998 מת קארל וילסון מהביץ' בויז. מי ששואל "מי זה?", כדאי שיקרא פה ויבין יותר לעומק כמה האיש הזה היה חשוב.



וילסון היה האח הקטן משלושת חברי משפחת וילסון (השניים האחרים הם בריאן ודניס) והוא ניחן בקול מלטף ומיוחד, שפיאר גם את אחד השירים היפים יותר שנכתבו בסיקסטיז, GOD ONLY KNOWS, שיצא באלבום PET SOUNDS. סרטן בריאות הכריע אותו בגיל 51, כשתרומתו ללהקה האמריקנית החשובה הזו תמיד עמדו בצל של שני אחיו הגדולים בה.


רוב תשומת הלב בביץ' בויז הלכה לבריאן וילסון, שהיה מפיק מוזיקלי חסר גבולות ובהחלט מגיע לו קרדיט ענק, כשהוא יוצר צלילים מיוחדים לצד מאבק לא קל בנפשו המעורערת. דניס וילסון הביא גם הוא שירים יפים ללהקה ובלט בהתנהגות חסרת גבולות ופוחזת, שגם הביאה למותו המוקדם בשנת 1983.


קארל וילסון היה זה שניגן בגיטרה את צלילי הרוק החשובים, בשיריה מהתקופה הראשונה. וכמו שציינתי, קולו פיאר שירים רבים ויפים של הלהקה, כשאת GOOD VIBRATIONS טרם ציינתי. בריאן וילסון אמר לפני שנים: "לולא קארל, אין לי מושג מה היה קורה איתנו. הוא היה העוגן השפוי והמאזן בלהקה". אלטון ג'ון, שהוא ממעריצי הלהקה המושבעים, אמר על קארל שהיה לו קול כשל מלאך. קארל גם שר קולות רקע בהקלטת השיר של אלטון, DON'T LET THE SUN GO DOWN ON ME.


בגיל 12 קיבל קארל את הגיטרה הראשונה שלו. שלוש שנים לאחר מכן הוא הצטרף, בהיסוס רב, לתחרות כישרונות בבית ספר בה הופיעו שני אחיו הגדולים ביחד עם בן דודם, הזמר מייק לאב. התחרות נערכה בעיר בה גדלו, HAWTHORNE, שבדרום-מערב לוס אנג'לס. בריאן דחק לקרוא להרכב בשם CARL AND THE PASSIONS. בהמשך הצטרף אליהם החבר אל ג'רדין והם נקראו הביץ' בויז, בהתעקשות חברת התקליטים בה חתמו. הלהקה הפכה פסקול אמריקני ברור למוזיקת ה- SURF ששטפה את התרבות של אז, והאלמנטים הברורים שלה היו גלי הים, גלשנים ומכוניות מהירות.


כמה שנים לאחר מכן כבר היה ברור שהיחיד שנמצא באולפן הוא דווקא קארל. בריאן סבל ממחלות נפש ודניס לא תופף באולפן. הבסיסטית, קרול קיי שניגנה בשירים רבים אז באולפן: "קארל היה היחיד מהלהקה שעבד מוזיקלית באולפן לצד בריאן וניגן. הוא היה מתוק והוא שר באופן מדהים".


עם הידרדרותו הברורה של בריאן וילסון, בגלל התחרות חסרת הסיכוי שלו מול הביטלס לצד שימוש מאסיבי בסמים, היה זה מייק לאב שניסה לקחת את המושכות לידיו, אך בשנות השבעים היה זה בעיקר קארל שצעד קדימה ונטל את המושכות. הוא ניסה להדביק את הלהקה במאמץ רב, עד תחילת שנות השמונים, כשהביץ' בויז כבר לא יצרו משהו משמעותי אלא הופיעו לרוב עם להיטיהם הוותיקים.


בשנת 1997 אובחנו בגופו גרורות סרטן בריאותיו ובראשו. למרות שגופו נחלש מהקרנות, הוא התעקש להמשיך ולהופיע עם הלהקה, כשהוא נוסע בנפרד מהשאר ואשתו לצדו. הסיבה לכך הייתה הימנעות משהיה לצד אנשים אחרים, בגלל מצבו החיסוני הירוד. לכן התגורר קארל עם אשתו בתוך האוטובוס, בין מופע מופע.

עם מותו שיחרר בריאן וילסון הצהרה: "העולם איבד קול יפהפה ואת אחד האנשים הרוחניים הטובים יותר שהכרתי. לא יכולתי לעשות את המוזיקה שאנשים מכירים אותי דרכה, לולא אחי עמד לצדי". קארל, שעמד לרוב בקו האחורי, לא היה ידוע לאנשים בחשיבותו הרבה מאד לתרבות האמריקנית. בלעדיו, הביץ' בויז לא היו אותו הדבר.


ב-6 בפברואר בשנת 1945 נולד בוב מארלי. הוא יישאר לנצח בן 36.



בוב מארלי כבר גסס כשעמד על הבמה בפיטסבורג באותו לילה, בספטמבר 1980. הוא פיתח מלנומה ממאירה שהוא נתן לה להתקדם ללא מעצורים. הוא היה אדם עם משימה ואיתה הצליח להפוך את סגנון הרגאיי לפופולרי. הייתה זו מוזיקה שנשמעה פעם מוזרה וזרה לאוזניים רבות והפכה לאהובה. בעזרתה העביר מארלי את האמיתות של מולדתו הבעייתית, ג'מייקה, לקהל הרחב. משימתו הבאה הייתה לנסות לאחד את העולם. הוא לא ראה את החלום הזה מתגשם.


בוב מארלי מת אבל המוזיקה שלו ממשיכה לפעום חזק עד היום. תקליטיו עדיין נמכרים במספרים מרשימים ואנשי העולם מקשיבים לה כשמסריו מחלחלים אליהם פנימה. הוא הציג לקהל ביצירתו את הגיהנום עלי אדמות ואת הפתרון שלו.


רוברט נסטה מארלי נולד בכפר קטן בצפון ג'מייקה. אביו היה אדם חצי-לבן, נורוול סנט-קלייר מארלי, שפיקח על אדמות של הממשלה הבריטית, שהתיישבה בג'מייקה בשנות ה-60 של המאה ה-19. אמו של מארלי, סדלה, הייתה אישה שחורה ונוצריה אדוקה. מארלי פיתה את קדלה, הכניס אותה להריון, השניים נישאו אבל הוא עזב אותה למחרת החתונה. היא נשארה לבדה ללדת את מי שיהיה ידוע כבוב מארלי.


האמת שאף אחד לא בטוח בתאריך המדויק של לידתו. בדרכון של בוב מארלי היה כתוב שנולד ב-6 באפריל. לקח לאם הרבה זמן לתעד את תאריך הלידה הזה אצל הרשם כי פחדה שהיא תסתבך בצרות בגלל שילדה ילד לגבר לבן. אמנם ילדים כאלו לא היו נדירים, אבל הם גם לא היו רצויים ונותרו לשאת את הבוז מסביב. אבל השושלת המעורבת של מארלי העניקה לו פרספקטיבה חשובה. אף על פי שהוא התמסר יותר ויותר בחייו למטרה לדבר עם הפזורה השחורה - אותה אוכלוסייה ברחבי העולם שהתפזרה או התיישבה כתוצאה מסחר העבדים והאימפריאליזם - הוא מעולם לא הביע שנאה לאנשים לבנים אלא שנאה כלפי הכוח הבלתי ראוי של עם אחד להכניע עם אחר.


הוא גם טען שאם האנושות לא תצליח לעמוד ביחד, היא לא תעמוד בכלל.


ב-6 בפברואר בשנת 1978 יצא תקליט חדש ללהקת ג'פרסון סטאשיפ ששמו EARTH. מבקר הבית של הרולינג סטון, דייב מארש, בביקורתו:



"מה זה הדבר הזה? אסופת שירי הפופ גורמת לי לתהות האם מדובר בכלל בלהקת רוק. ובכן, זו לא להקת רוק, אלא אסופה של נגנים, כותבי שירים וזמרים, שכל אחד מהם נמצא בחללית משלו. באופן פלא, אין אלו הכוכבים הקבועים של ההרכב שמחזיקים את התקליט אלא דווקא האסטרואידים המזדמנים, שנותנים מעצמם. רק השיר האחרון, ALL NITE LONG, מזכיר מה טוב היה פעם בלהקה הזו. אולי כי זו היא תרומתו היחידה של פול קאנטנר לתקליט. אולי זה רק תקליט מעבר של הלהקה הזו ממה שהיה למה שיהיה, אבל באופן אישי אני מעדיף לטוס בחברה אחרת".


ב-6 בפברואר בשנת 2001 פוטר הגיטריסט, דון פלדר, מלהקת איגלס.



הדבר הזה הוביל לשפע של תביעות שחשף את מבנה הכוח הקשה של הלהקה שתמיד נשמעה הרמונית במוזיקה שלה, אך מאחורי הקלעים היו צלילים צורמים לרוב. פלדר נאלץ לעזוב את הלהקה כשמייסדיה עתירי האגו, גלן פריי ודון הנלי, המשיכו הלאה תחת המותג הידוע.


נוכחותו של פלדר בסיפור הלהקה, בין השנים 1980-1974 ושוב בין השנים 2001-1994, הוכיחה את עצמה כאלמנט חשוב מאד בהתקדמות הלהקה. למרות הסוף המכוער, פלדר מילא תפקיד חשוב מאד בסיוע ללהקה להגיע לקהל רחב יותר, עם צליל מהודק ואהוב. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה ננקטו צעדים נגד פלדר בלהקה.


ביולי 1980 היו חברי הלהקה מותשים, לאחר תהליך הקלטות ממושך מדי לאלבום THE LONG RUN (שכבר נקרא בבדיחות מרירה ביניהם בשם THE LONG ONE). להקת איגלס הפכה ביזנס מכוער לכל דבר ובהופעה שנערכה ב-31 ביולי 1980 בקליפורניה, כמופע תמיכה בסנאטור, אלן קראנסטון, פרץ על הבמה קרב מילולי זועם ומביש בין פלדר ופריי.


לפני המופע נפגשו חברי הלהקה יחדיו עם קראנסטון. כשהגיע הסנאטור ללחוץ את ידו של פלדר, הושיט הגיטריסט את היד אך פריי טען כי שמע את הסנאטור אומר תודה על התמיכה ופלדר השיב 'בעונג.. כנראה'. לא הספיק יותר מזה כדי לגרום לדם של פריי, שתמך באופן נלהב בקראנסטון, לרתוח. הלהקה עלתה לבמה מול קהל רב אך פריי ראה בעיניו רק שני דברים - את פלדר ואת הצבע האדום. במהלך ההופעה שמע לפתע הקהל את פריי אומר את המשפט 'עוד שלושה שירים ואני מכסח לך את העכוז'. פלדר המופתע השיב ב'נהדר. לא יכול לחכות'. לקהל הם שרו את שירי האהבה, כשבתוכם חשו כי כל מה שבא להם זה ללכת מכות. כשהמופע הסתיים, מיהר פלדר לברוח מהבמה, תוך שהוא מנפץ את הגיטרה שלו ובורח לרכב שיסיע אותו מיד הרחק משם.


הבסיסט הטרי בלהקה, טימות'י בי שמידט, התקשר למחרת לפריי וזכה לקבל את הבשורה, שלהקת החלומות אליה הצטרף לא מזמן, מחוסלת. להקת 'איגלס' הגיעה לסוף הדרך.


פריי פרש באותו יום מהלהקה, אך המנהל שלה לא מיהר לפרסם על כך בתקווה שהחבר'ה המסוכסכים יוכלו להשלים ביניהם. הכרזת הפירוק לא הגיעה, אך היה ברור לכל שכבר אין להקה. חברי איגלס לא חזרו לנגן יחדיו עד שנת 1994 ולאלבום ההופעה שלהם שנקרא HELL FREEZES OVER, שנקרא כך לפי תשובה של פריי לשאלה עם הלהקה תתאחד. הוא ענה "כשהגיהנום יקפא". והגיהנום אכן קפא. חברי איגלס חזרו לנגן ביחד ועינגו שוב את הקהל. דון פלדר היה מרוצה עד שהצרות התחילו כאשר הטיל ספק בתפקידם של פריי והנלי כמנהיגי הלהקה ופירט באופן ספציפי כיצד השניים פיצלו את העוגה הכלכלית של הלהקה.


הוא התלונן, למשל, כי הם הקימו חברה נפרדת לטיפול בקופסת אוסף ללא מעורבותו. "תאוות הבצע של הנלי ופריי הפכה יותר ויותר מכעיסה בכל פרויקט חדש", אמר פלדר בתביעה שלאחר מכן.


תביעתו של פלדר טענה לסיום תפקידו בלהקה שלא כדין, והפרת חוזה וחובת נאמנות. המשפט התווה אווירת עבודה הנשלטת על ידי איומים מתמידים שאם פלדר לא יסכים עם הנלי ופריי, הוא יועף מהלהקה. פלדר טען שבמקור הובא כשותף מלא ולכן לא ניתן היה לפטרו. הנלי, פריי ומנהל הלהקה, אירווינג אזוף, הגיבו והצביעו על סעיף בהסכם שקבע נסיבות בהן למעשה ניתן לסיים את השותפות כך.


התוכניות לאוטוביוגרפיה של פלדר הובילה לתביעה נוספת, שכן פריי והנלי ניסו לעצור את פרסומה. פרסום זיכרונותיו עוכב בסופו של דבר למשך כמה שנים, עד שיצא בשנת 2009 כספר בו הוא מתייחס בבוז לפריי ולהנלי. אני מאד ממליץ לכם לקרוא את הספר הנהדר הזה, שנקרא HEVAEN AND HELL, ומכניס אותנו פנימה לתוך הקרביים של עסקי הרוק.


ב-6 בפברואר בשנת 1967 יצא לאור בארה"ב אלבומה הרביעי של להקת הבירדס ושמו YOUNGER THAN YESTERDAY.



ובכן, זה התאריך שמצוין בכל מקום, אבל למען האמת קיים גם ספק בעניין ושהאלבום יצא רק בהמשך אותו חודש, ללא רישום מדויק. בכל אופן, שווה להזכירו.


שם האלבום בא מאיזכור (עם שינוי קליל) בשירו של בוב דילן, MY BACK PAGES, שהוא פה באלבום השיר היחיד הלא מקורי. כמעט כל ההקלטות לאלבום נעשו בסוף השנה הקודמת, למעט השיר WHY שהוקלט עוד בפברואר 1966, כשג'ין קלארק היה עדיין בלהקה.


בסיסט הלהקה, כריס הילמן, הוא שצעד פה צעד קדימה מבחינת יצירתיות לכתיבת שירים, עם ארבעה שירים שנזקפים לשמו בלבד ועוד כמה עם אחרים בלהקה. הילמן בספרו: "הפעם החלטנו שעדיף לעקוב אחרי להקות כמו הביטלס שלא התמקדו רק בלהיטים, אלא ביצירת אלבומים נהדרים שעמדו כיצירה מגובשת. זה היה המקום שבו הלב שלנו היה בכל מקרה, אז השלכנו את עצמנו לתוך תהליך עם תשוקה מחודשת ליצור מוזיקה שאהבנו בלי לחץ של מרדף אחרי להיט הרדיו הבא".


הקשבה לאלבום זה מגלה להקה בתנופה, עם נגינה משובחת ושירים באיכות גבוהה. עד כדי כך שרבים מצביעים עליו כאחד האלבומים החשובים ביותר של הלהקה. אבל בזמן אמת נאלץ המוצר הזה לעמוד גם מול לא מעט חיצי ביקורת רעילים. בין השאר נטען בזמנו שהמוזיקה באלבום אינה מתקדמת דיה, מול להקות כמו ג'פרסון איירפליין, היארדבירדס והדלתות. בעיתון המוזיקה האמריקני CRAWDADDY התלוננו שהמוזיקה רגועה מדי ולא הולכת לשום מקום. האמת? איך אפשר להגיד זאת, כששיר הפתיחה הוא השיר הקצבי SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STER? ובכן, מסתר שבזמנו גם פול מקרטני לא אהב את השיר הזה וכך אמר למלודי מייקר (וזאת לאחר שהוא עצמו התלונן קצת לפני כן שביקורות רעות של אחרים על הביטלס פוגעות בו):


"אני לא יודע. אני חושב שהלהקה הזו צריכה כבר להפסיק עם הצליל הזה של גיטרות ה-12 מיתרים וההרמונית הווקאליות שלה. הלהקה באמת צריכה להיפרד מהסגנון הזה אחרת היא תמצא את עצמה לכודה בו. דייויד קרוסבי יודע היטב את הכיוון שהלהקה אמורה לשאוף אליו. גם ג'ים מגווין יודע. הם הרי יודעים מה קורה מסביב. הם אלה שבאו לראות אותנו בזמנו כשהיינו בארה"ב והם עשו דברים נהדרים באלבומיהם הקודמים. אין לי מושג כיצד יצא להם עכשיו דבר שכזה. הם אמורים להשקיע יותר כדי לשים את עצמם בתוך המוזיקה".


מבקר אחר קטל בזמנו את הקטע CTA-102 שלטענתו עתיר מדי בגימיקים ולוקה בחסר מבחינת תוכן. "זה שיר כייפי בשלוש הפעמים הראשונות שמקשיבים לאלבום, אבל אחר כך אתה מייחל שהמחט של הפטיפון תדלג מעליו", הוא קבע.


פיט ג'ונסון, מעיתון לוס אנג'לס טיימס, טען ש"האלבום הזה טוב מאד אבל חבל שאין בו שום התקדמות מאלבומיה הקודמים של הלהקה". לא יאמן כיצד מבקרי מוזיקה מזמן אמת פספסו יופי שכזה כשברצונם רק להצליף. אבל אלו היו קולות מזמן אמת, לצד אחרים ששיבחו. גם בניו יורק טיימס בחרו להצליף - "בעוד שאלבום חדש של ג'פרסון איירפליין הוא כמשב רוח רענן, האלבום החדש של הבירדס הוא כמשב רוח עם הערפיח של לוס אנג'לס. אין השראה באלבום הזה, אלא רק כמה צלילי אוואנגארד ושירים ריקניים עם מילים מנופחות. זה נשמע כמו מסיבת קוקטייל לסנובים. הבירדס הולכים לאחור".


מאז, כמובן, צצו המון מקומות שמשבחים את האלבום הזה של הבירדס, אבל אני אישית באמת אוהב את קולות העבר, גם אם הם לשלילה - כי הם משקפים תקופה אחרת מזמן אמת. עכשיו לכו להקשיב לאלבום הזה של ארבעת המופלאים - רוג'ר מגווין, דייויד קרוסבי, כריס הילמן ומייקל קלארק. אי אפשר שלא להתאהב בשיר כמו HAVE YOU SEEN HER FACE".


גם זה קרה ב-6 בפברואר:



- בשנת 2018 הכריז אוזי אוסבורן על סיבוב ההופעות הגלובלי האחרון שלו שייקרא NO MORE TOURS 2. אוזי פרש לראשונה מסיבובי הופעות בשנת 1992 עם סיבוב ההופעות המקורי שלו אבל הפעם היה נראה שזה ממש סופי. "אני מסתכל על סיבוב ההופעות האחרון הזה כחגיגה ענקית עבור המעריצים שלי וכל מי שנהנה מהמוזיקה שלי בחמשת העשורים האחרונים", אמר הזמר. הסיבוב תוכנן להימשך עד 2020, ואז הוא תכנן להופיע במגוון הופעות פה ושם ולבלות יותר זמן עם משפחתו. במסיבת העיתונאים, אשתו של אוזי, שרון, נשאלה איך זה יהיה להיות איתו כל הזמן. "אני פאקינג מפוחדת," היא ענתה. "אני חושבת שאני צרכה למצוא עבודה אחרת". ההכרזה על סיבוב הפרידה מגיעה יום לאחר שפול סיימון הכריז על סיבוב ההופעות האחרון שלו, ושבועיים לאחר שאלטון ג'ון הכריז על סיבוב הופעות פרידה.


- בשנת 1962 נולד הזמר (הצרחן מדי, לטעמי) - אקסל רוז, מלהקת גאנס אנד רוזס. שמוו האמיתי הוא ויליאם ברוס רוז ג'וניור אך את שם הבמה הוא אימץ מעירבוב אותיות המילים ORAL SEX.


- בשנת 1968 עבדו שלושה מהביטלס באולפני EMI על שני השירים לתקליטונם הבא. אלו הם LADY MADONNA ו- THE IINER LIGHT. רינגו סטאר לא נכח באולפן כי עסק בחזרות לקראת הצילום החי איתו, באותו יום, בתוכנית של הזמרת סילה בלאק. שאר הביטלס עשו הפסקה בהקלטות כדי לצפות בטלוויזיה בשידור איתו. אחר כך הם חזרו לאולפן וחיקו בידיהם ובקולם כלי נשיפה להקלטה של "ליידי מדונה".


- בשנת 1989 יצא תקליט משותף לבוב דילן ולהקת גרייטפול דד. ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "עם שבעה שירים בלבד ועם עטיפה צעקנית של אמן הפוסטרים המפורסם ריק גריפין, שתיראה טוב יותר על חולצת טריקו של קונצרט, אני שואל - האם בשביל זה חיכינו שמונה עשר חודשים? זה הימור די בטוח שהמזכרת הזו מסיבוב הופעות משותף זה משנת 1987 יימכר יותר משני אלבומיו האחרונים של דילן ביחד. אבל זה קשור הרבה יותר לתחייתם המסחרית של הגרייטפול דד לאחרונה (שלא לדבר על קבלת שתי אגדות במחיר של אחת). למעשה, למרות נוכחותם של הדד, האלבום הוא אלבום דילן טיפוסי מדי של שנות השמונים. זה מתסכל באופן שבו הוא ממשיך להחמיץ את המטרה".



ב-6 בפברואר בשנת 1974 נהרג הזמר רומן שרון נהרג בתאונת דרכים בסיני. בן 23 בלבד במותו.



באותו זמן היה רומן בחוליית בידור שהופיעה לחיילים בבסיסים, במסגרת שירותו הצבאי. יום לפני אותו יום גורלי חגג רומן את יום הולדתו ה-23. לאחר הופעה הוא פנה לנסוע, בשעת לילה מוקדמת, במכונית פיאט להופעה בבסיס שהיה במרחק כ-15 ק"מ משם. אבל באמצע הדרך הגיחה מולם משאית סמי טריילר. החייל שנהג ברכב הפיאט המסחרי ירד לצד כדי לתת מקום בכביש למשאית לעבור, אבל הוא לא חישב נכון את המהירויות וחזר לכביש מוקדם מדי. החלק השמאלי האחורי של הפיאט פגע במשאית. רומן ישב במושב האחורי עם חיילת נוספת והשניים נהרגו במקום. חיילת שניה שנסעה עמם ברכב מתה מאוחר יותר מפצעיה. רומן נקבר בטקס צבאי בחלקה הצבאית של בית הקברות בקריית שאול, כשחיילים ואמנים רבים באו ללוותו בדרכו האחרונה.


את צעדיו הראשונים על במה עשה כבר בגיל שבע כשאביו רודולף צ'רנר, שעבד כקוסם אך כעולה חדש נתקל באי שליטה בשפה העברית, ביקש ממנו להתלוות אליו בהופעות, כי ידע את השפה היטב. השניים הופיעו ביחד כשמונה שנים. בחולון, עיר מגוריו, הקים רומן להקת קצב בשם "הדרורים" ובצבא שר בלהקת התותחנים. במסגרת להקה זו הוא שר את "היום היפה ביותר בחיי" (עם עמי מנדלמן, קיקי רוטשטיין ויובל דור - לפני שייקראו אף, אוזן וגרון והרבה לפני "הכל עובר חביבי"). להיטו הראשון כזמר עצמאי היה "לילה טוב".


הוא סיפר אז שידוע לו כי השיר טיפה שמאלצי אך ברצונו לתת לקהל את מה שהוא אוהב ובהמשך להתנסות במוזיקה מתקדמת יותר. בפברואר 1973 יצא אלבום הסולו הראשון והיחיד שלו. לאחר מכן הצטרף לצוות המחזה "לילי גם", שם שיחק את אליל הזמר גוגו מרציפן. רומן תכנן אז כבר להתחתן עם אהובת לבו. לאחר מותו הקליט מתי כספי, שהפיק מוזיקלית את ההצגה "לילי גם", את השיר שבה שנקרא "הבלון שלי" והקדיש אותו באלבום הבכורה שלו לרומן.


הנה כמה פרטים עליו, כפי שסיפר לעיתון עולם הקולנוע, חצי שנה לפני מותו.


שם משפחה: (צ'רנר) שרון

ארץ לידה: פולין

מקום מגורים נוכחי: חולון

צבע עיניים: כחול

צבע שיער: שאטני

גובה: 1.83 מ'

משקל: 73 ק"ג

השכלה: תיכונית-מוסיקלית

מצב משפחתי: 'רווק בינתיים...'

זמר אהוב: אלביס פרסלי, אריק איינשטיין

זמרת אהובה: שירלי בייסי, קרול קינג

להקה נערצת: החיפושיות

תחביב: גופיות צבעוניות

ספורט: כדורגל וכדורסל

שחקן קולנוע נערץ: סטיב מקווין

תכנית טלוויזיה אהובה: סרטים מצויירים ובמיוחד פופאי

מאכל אהוב: צ'ולנט

משקה אהוב: תה

מלהיטיו הידועים: 'נעימת בוקר', 'סינדרלה', 'פרפרים', 'לילה טוב', 'חיוך שלך', 'אלה האהבות שלי'.

מחזה אהוב: 'לילי גם' ('המחזה בו אני מופיע עתה...')


ב-6 בפברואר בשנת 1947 נולד הזמר עוזי פוקס. מוזר לחשוב על זה כי ביום זה הלך מאיתנו חברו, גבי שושן (הופעתי עם השניים פעמים רבות על הבמות ברחבי ארצנו).



בכל אופן, המון מזל טוב לעוזי שהוא חבר יקר לי וגם זמר ענק ונשמה גדולה. ביליתי והופעתי איתו המון ותמיד היה כיף. עוזי ממשיך להופיע ולתת את הנשמה שלו על הבמה ובהצלחה (ולאחרונה אפילו חזר להופיע איתו המתופף יוסי אטיאס! המבוגרים זוכרים היטב מי הוא). אז בואו אגלה לכם יום הולדת אחד ישן שלו, בשנת 1973 (עם התמונה שצירפתי פה למעלה).


אז איפה חגגו אז? בבית שלו שבבת ים. בתחום הכיבוד פוזרו על השולחן בורקסים, נקניקיות, סלטים וחומוס. בין החוגגים בביתו של עוזי נצפו צביקה פיק, ריקי גל, רותי נבון, יוני נמרי, אלדד שרים, עליזה ומוצי אביב, שוש עטרי, מאיר ישראל, דובי גל, דודו זר ואחרים. כולם שמחו ושרו עד ארבע לפנות בוקר. המון מזל טוב!!!


ב-6 בפברואר בשנת 2016 הלך מאיתנו גבי שושן היקר ששם קץ לחייו, בגיל 66.



את גבי הכרתי היטב. פעמים רבות הייתי הקלידן שלו והופענו יחד (גם עם המופע שלו לצד עוזי פוקס ושרי) ותמיד נהניתי מחברתו. הוא תמיד היה צנוע ומלא קשב. ואיזה שירים מדהימים הוא השאיר לנו עם הקול המופלא שלו!


במשך שנים חשבתי, כמו רבים אחרים, שאי הצלחת האלבום האחרון שלו היא שגרמה לו לעשות את המעשה הנואש. זאת עד שפגשתי את מי שטיפלה בו בתקופה כה אפלה אחרונה בחייו. היא סיפרה לי פרטי מידע רבים ומאד מטלטלים שאשמור עמי, מסיבות ברורות. רק אגיד לכם שעכשיו אני מבין ה-ר-ב-ה יותר טוב מדוע גבי החליט לעשות זאת.


בעיניי תמיד הייתה ענק, גבי היקר. תודה לך על כל הטוב שהשארת לנו.


ואם ברצונכם לגלות המון פרטי מידע נדירים על הקריירה של גבי שושן ועוזי פוקס בסיקסטיז ובסבנטיז, יש רק ספר אחד שמגלה זאת. קוראים לו "רוק ישראלי 1973-1967".



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Comments


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page