top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 באוגוסט בעולם הרוק

עודכן: 21 בדצמ׳ 2023



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.


אז מה קרה ב-7 באוגוסט (7.8) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אלביס הוא אולי מלך הרוק'נ'רול, אבל אני ללא ספק המלכה" (ריצ'רד הקטן)


ב-7 באוגוסט בשנת 1969 הקליטו פול מקרטני, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון את תפקידי סולו הגיטרות בשיר THE END לאלבום ABBEY ROAD.



שלושתם נכנסו לחדר קטן עם שלוש גיטרות עליהם. יוקו אונו, שהייתה רגילה ללכת אחרי לנון לכל מקום, צעדה גם היא לכיוון התא כשלפתע הוא אמר לה שהוא לא רוצה שהיא תיכנס עמם. הסולואים הקצרים הגיעו בתורות ובסדר הבא: פול, ג'ורג' וג'ון. טייק אחד בלבד הוקלט עם הסולואים.


טכנאי ההקלטה, ג'ף אמריק: "הרעיון לסולו גיטרה היה ספונטני מאוד וכולם אמרו, 'כן! בהחלט' - ובכן, למעט ג'ורג' האריסון, שחשש מעט בהתחלה. אבל הוא ראה כמה ג'ון ופול התרגשו ולכן הלך עם זה. למען האמת, אני חושב שהם דווקא אהבו את הרעיון של לנגן ביחד. יוקו עמדה להיכנס לאולפן עם ג'ון - זה כבר היה דבר שבשגרה - והוא בעצם אמר לה, 'לא, לא עכשיו. תני לי פשוט לעשות את זה. זה ייקח רק דקה'. זה קצת הפתיע אותי. אולי הוא הרגיש שהוא חוזר לשורשים עם הבנים - מי יודע?


הסדר היה קודם כל פול, אחר כך ג'ורג', אחר כך ג'ון, והם ניגנו כך הלוך ושוב. הם בדקו את רעיונותיהם כמה פעמים ואז הם היו מוכנים לצאת לדרך. המגברים שלהם עמדו בשורה אחת יחד והקלטנו את החלקים שלהם בערוץ אחד. אפשר היה לראות את השמחה בפניהם כשהם ניגנו; זה היה כאילו הם שוב בני נוער. טייק אחד היה כל מה שהיינו צריכים. הטלפתיה המוזיקלית ביניהם הייתה מדהימה".


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ספר הביטלס השלם בעברית, "ביטלמאניה!" - לפרטים תלחצו פה.


ב-7 באוגוסט בשנת 1967 החלה להקת פינק פלויד לעבוד על שיר חדש של סיד בארט בשם SCREAM THY LAST SCREAM. השיר הזה ייצא באופן רשמי רק שנים רבות לאחר מכן, בקופסה מהודרת ושמה THE EARLY YEARS.



ההקלטות נערכו באולפן מסק 3 באולפני EMI (שבאבי רואד, לונדון). המפיק היה נורמן סמית' וטכנאי ההקלטה היו פיטר בואן וג'ף ג'ארט.

מנהלה של הלהקה אז, פיטר ג'נר, סיפר: "סיד נהג לכתוב שירים שנשמעו כשירי ערש לילדים. באופן הפך השיר הפשוט הזה למפגן של מוזרות. אני חושב שזה שיר נהדר".


שותפו להנהלת הלהקה, אנדרו קינג: "חשבתי שזה שיר טוב. מהשירים שנופלים עליך משום מקום. קשה להתחבר לשיר הזה. יש לו סגנון משלו".


עבר כחודש מאז שחברי פינק פלויד היו באולפן להקלטות ועד הסשן הזה. בתאריך הזה החלו, למעשה, ההקלטות לאלבום הבא של הלהקה, שלא יסתיימו עם בארט בתוכה. פיטר ג'נר: "השיר הזה הוקלט במטרה להיכלל באלבום השני של הלהקה, שבסוף יצא תחת השם A SAUCERFUL OF SECRETS". השיר לא נכלל בתקליט זה...


הרצאה על פינק פלויד ("הצד האפל של החומה") והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה פה: 050-5616459


ב-7 באוגוסט בשנת 2008 סיימה להקת פוליס את סיבוב הופעות האיחוד שלה, עם הופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.



להקת פוליס הופיעה 151 פעמים בסיבוב הופעות האיחוד שלה בשנים 2008-2007 והכניסה 362 מיליון דולר, ואפילו זה לא כולל הכנסות ממוצרים נלווים, עסקאות עם נותני חסויות ודרכים רבות אחרות שמצאו להרוויח כסף לעסק. שלושתם אולי לא החברים הכי טובים, והרעיון של סטינג לשנה מהנה כנראה לא כלל לשיר את "כל דבר קטן שהיא עושה זה קסם" 151 פעמים, אבל השארת כל הכסף הזה על השולחן היה כרוך ברמת איפוק נדירה כמו זו של רוברט פלאנט.


רוב ההופעות בסיבוב הזה נפתחו עם MESSAGE IN A BOTTLE, אבל במופע הפרידה הם פתחו עם SUNSHINE OF YOUR LOVE של להקת CREAM כמחווה לשלישיית הרוק של הדור הקודם שגם חבריה לא ממש הסתדרו ביניהם. (שלוש שנים קודם לכן, CREAM עשתה את המופע האחרון שלה במדיסון סקוור גארדן). מאוחר יותר בליל ההופעה האחרונה הזו, חברי פוליס ניגנו את PURPLE HAZE כדי לכבד עוד שלישייה קצרת מועד - ג'ימי הנדריקס אקספריינס.


סטינג גידל זקן לאורך החלק האחרון של סיבוב ההופעות, אבל אחרי שסגר את הסט הראשי עם EVERY BREATH YOU TAKE, הוא ירד אל מאחורי הקלעים ומסכי וידאו גדולים הראו שתי נשים מגלחות את כל זקנו במהירות מדהימה בעוד שאחרות צחצחו את נעליו ועשו לו מניקור. הוא הופיע ללא חולצה ומגולח למשעי, וכמו כל הופעה בסיבוב ההופעות, הלהקה סגרה את הלילה עם NEXT TO YOU, השיר הראשון באלבום הבכורה שלה משנת 1978.


לאחר קידה קבוצתית, עלו גברים לבמה בלבוש דראג בסגנון אופרה ואישה גדולה הניעה שפתיה ועשתה תנועות לפי "ריטורנה וינסיטור" מ"אאידה" של ורדי. כמו שאומרים, "זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה". אז נעשתה תמונה קבוצתית של הלהקה מול הבמה, סטינג צעק לתוך המיקרופון "מדיסון סקוור גארדן, זה המרכז של ניו יורק סיטי, מרכז העולם, תודה, תודה". סטיוארט קופלנד קרע את החולצה שלו ושלושתם הלכו אל מחוץ לבמה. הסיכויים גבוהים מאוד שהם לעולם לא יופיעו יחד שוב.


ב-7 באוגוסט בשנת 1970 יצא התקליט A QUESTION OF BALANCE של להקת המודי בלוז.



באלבום זה היה ניסיון של הלהקה לפשט את הצליל הסימפוני, המורכב והפסיכדלי הידוע שלה, כדי להצליח לבצע טוב יותר את השירים בהופעות. על מנת שתוכל לנגן כמה שיותר שירים חדשים מהאלבום החדש שלה, החליטה הלהקה (באופן זמני) לנטוש את שיטת העמסת הצלילים המאסיבית האולפנית שלה ולראשונה השתמשו חבריה במאבקים פוליטיים כבסיס לכתיבת שירים. זה בא גם עם הלהיט QUESTION, שעסק במחלוקת שנבעה ממלחמת וייטנאם המתמשכת.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "לאחרונה נכנס לי יופי בלתי מוגבל לחיים, משהו שאמור להלהיב אותי מוזיקלית ולרומם אותי מבחינה רוחנית, לשפוך שמן על מי הנפש הסוערים שלי, לצמצם את עושרי בארבעה דולרים תוך הגדלת תקוותי להגיע רחוק לעושר גדול יותר בעולם אחר. הדבר היפה הזה הוא תקליט; ולא סתם תקליט רגיל, אלא משהו שמציע לאוזניי העייפות שפע של תובנות ושירה רוחנית שהזכירו את הטוב ביותר - כן, אני מעז לומר זאת - את חליל ג'ובראן. ההישג האמנותי והיפה עד בלתי מוגבל הזה, כולל העטיפה המופלאה ביותר, שנעשתה בצבעי גואש ומתארת באופן מובהק את הבלבול השורר כיום בעולם המוטרף שלנו. זה גובל באלוהיות".


ב-7 באוגוסט בשנת 1976 הגיע דואט של אלטון ג'ון עם קיקי די, DON'T GO BREAKING MY HEART, למקום הראשון במצעד האמריקאי.



קיקי די: "אלטון ואני היינו מעריצים גדולים של הדואטים האלה במוטאון, כמו מרווין גיי ותמי טרל, אז חשבנו שנעשה אחד בעצמנו".


אלטון הקליט את שירתו בטורונטו, ואז ההקלטה עמו נשלחה ללונדון, שם הקליטה קיקי די את הקול שלה.

המפיק גאס דודג'ון נזכר: "הייתי עם אלטון בקנדה והוא למעשה שר כשלושת רבעי מהשיר ונתן לקיקי כארבע שורות. אמרתי לו 'רגע, האם זה אמור להיות דואט או שיר שלך עם זמרת אורחת?'. אלטון ענה 'דואט'. אז הוריתי לו לפנות לה חצי מהשיר". בסרטון השיווק לשיר זה כבר התייצבו אלטון וקיקי בחדר אחד באולפן.


קיקי די: "אלטון הקליט את השיר בחו"ל וגם עשה את תפקידי השירה שלי בקול גבוה, שהיה די מצחיק, אז ידעתי אילו שורות אמורות להיות שלי בשיר".


שיר זה הפך לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר של שנת 1976, לצד SILLY LOVE SONGS של פול מקרטני ולהקת כנפיים. במקור תיכננו אלטון וקיקי די להקליט דואט עם השיר של להקת ארבע הפסגות, LOVING YOU IS SWEETER THAN EVER. אלטון ובן זוגו אז לכתיבת שירים, ברני טאופין, כתבו את השיר הזה כשהם מכנים את עצמם בקרדיט כאן אורסון וקרט בלאנש.


בשנת 1993 הקליטו אלטון וקיקי דואט נוסף, TRUE LOVE, שהגיע למקום השני במצעד הבריטי. אבל כמה מכם באמת זוכרים אותו, לעומת הדואט המרקיד הזה?

כאשר אלטון ג'ון ביצע את השיר בפרק של מופע "החבובות", בשנת 1977, הוא ביצע זאת עם מיס פיגי, שנראית מאוהבת באלטון ואומרת למצלמה - "תאכלי את הלב, קיקי".


ב-7 באוגוסט בשנת 1971, הוקלט אלבום הופעה חדש לפרנק זאפה (ו'האמהות') ושמו JUST ANOTHER BAND FROM L.A, שייצא ב-26 במרץ 1972.



ההופעה נערכה ב- PAULEY PAVILLION, באחת האוניברסיטאות שבקליפורניה. לצד זאפה ניגנו המתופף איינסלי דונבאר, הקלידנים ג'ורג' דיוק, דון פרסטון ואיאן אנדרווד, הבסיסט ג'ים פונס והזמרים 'פלו ואדי' (שהם למעשה זמרי להקת 'הצבים' לשעבר - הווארד קאיילאן ומארק וולמן).


טכנאי ההקלטה, בארי קין, הוא שהקליט את המופע היישר למכונת הקלטה בת ארבעה ערוצים, כשהוא משתמש רק בשני מיקרופונים לכלי הנגינה: "במקום להשתמש בהמון מיקרופונים, החלטתי להשתמש להקלטה זו בווליום שיוצא מכל מגבר של נגן. התוצאה מביאה את הלהקה כפי שנשמעה באמת ולא אחרי טיפול אולפני במיקס". בתחילה תוכנן אלבום זה לצאת כאלבום כפול אך בסוף המוצר נערך וקוצץ לתקליט בודד.


העטיפה הקדמית של האלבום באה עם ציור מאת מעצב העטיפות הצמוד של זאפה, קאל שנקל. שימו לב כי בציור נראית רגלו של זאפה כשהיא מגובסת. זאת בעקבות פציעתו באולם ריינבאו הלונדוני, ב-10 בדצמבר 1971, כשמישהו מהקהל עלה לבמה ודחף בכעס את זאפה לפיר התזמורת. זאת כי חשב שכוכב הרוק מפלרטט מהבמה עם חברתו. זאפה נפצע קשה באותה תקרית ולקח לו זמן להתאושש מזה.


בפינה הימנית של העטיפה נכתב: "כל דמיון ויזואלי בין עטיפה זו לחוברת המאוירת של האלבום UNCLE MEAT (אלבום שזאפה ולהקת 'אמהות ההמצאה' הוציאו בשנת 1969 - נ.ר) הוא מכוון ומכיל ארבעה רמזים סודיים". לא אלאה אתכם ברמזים הסודיים ואעבור למוזיקה עצמה.


צד א' של התקליט מכיל יצירה אחד ארוכה ושמה BILLY THE MOUNTAIN. יצירה זו, על בילי ההר ואשתו את'ל שהייתה עץ שנח על כתפו, קיבלה בכל מקום בו הופיעה הלהקה חיים משלה. זאת כי במהלך היצירה הושחלו סימנים ומקומות הקשורים לאזור בו נערכה ההופעה. הקהל מאד אהב את זה.


צד ב' נפתח עם שיר ישן של 'אמהות ההמצאה' (מאלבומה השני שנקרא ABSOLUTELY FREE) שקיבל מעטפת רוקיסטית יותר עם ההרכב הנוכחי. לשיר קוראים CALL ANY VEGETABLES.


לאחר מכן אנו עוברים ל- EDDIE ARE YOU KIDDING. זאפה כתב את השיר בעקבות סדרת פרסומות שערכה חנות בגדים, ששכנה ליד משרדי לייבל התקליטים שלו, BIZARRE RECORDS. מנהל החנות, אדוארד נלבנדיאן, כיכב באופן פרסומות טלוויזיה.


השיר השלישי בצד השני נקרא MAGDALENA שאת מילותיו כתבו זאפה וקיילאן, שנזכר: "היינו בקנדה ופרנק החל לזמזם משהו. התחלתי לכתוב מילים לזה, הראיתי לו והוא החליט שזה שיר ושנבצע אותו. לא שיערתי שזה ייכנס לאלבום. חשבתי שזה שיר חולני מדי. אבל זאפה אהב".


השיר שמסיים את האלבום הוא עוד קטע ישן של 'אמהות ההמצאה'. הוא נקרא DOG BREATH ויצא במקור בשנת 1969 באלבום הכפול UNCLE MEAT.


בעיתון רולינג סטון נכתב על התקליט: "רובו הגדול מאד של אלבום זה מכיל דיבורי הומור. וכמו כל תקליט קומדיה אחר, האזנה חוזרת לו כבר מורידה מההנאה כי יודעים למה לצפות. המוזיקה היא בעיקר ליווי לטקסט שהופך משעמם כשהוא צפוי. וקטעי הסולו גיטרה של זאפה לא מצליחים להציל את האלבום. אז פרנק, בפעם הבאה תביא בבקשה גם מוזיקה ולא רק צלילים שיתמכו בבדיחות".


ב-7 באוגוסט בשנת 1967 יצא בארה"ב תקליט אוסף ללהקת הבירדס ושמו THE BYRDS GREATEST HITS.



עיתון רקורד מירור העניק לו ארבעה כוכבים ופרסם: "הלהקה הזו לא מוערכת מספיק אצלנו באנגליה. רבים מתעלמים ממנה והנה בא התקליט הזה ששיריו הנהדרים מוצגים בסדר כרונולוגי. הצליל של הלהקה התקדם באופן ניכר מימי הדילן המוקדמים למה שהפך לצלילים מהחשובים בעולם הפופ. אבל תיזהרו, אם תקנו את התקליט הזה, תמצאו את עצמכם נאלצים לרכוש גם את שאר אלבומיהם".


עיתון ביט אינסטרומנטל הבריטי הוסיף: "ללהקה הזו מגיעה יותר הצלחה. השירים בתקליט זה לא ינוס לחם בעוד שנים רבות מהיום". מה שנכון... נכון.


ב-7 באוגוסט בשנת 1987 נערכה ישיבה של להקת פליטווד מאק שבמהלכה קרה פיצוץ...



היה זה הגיטריסט-זמר, לינדסי באקינגהם, שהתעצבן שם, צעק על חבריו ללהקה ופרש מהלהקה במפתיע. בצעד זה הוא אילץ אותם להופיע בלעדיו לקידום התקליט החדש, TANGO IN THE NIGHT. הוא לא יחזור ללהקה עד שנת 1997.


המתופף, מיק פליטווד, הסביר בספרו: "התקליט TANGO IN THE NIGHT יצא באביב וקפץ לעשרת הגדולים במצעדים משני עברי האוקיינוס האטלנטי. בבריטניה הוא אפילו הגיע למקום הראשון ונמכר יותר משני מיליון עותקים. הצעד ההגיוני הבא היה לעשות סיבוב הופעות. כולם היו מוכנים ללכת לזה, חוץ מלינדסי. הוא רצה להישאר בבית ולסיים את תקליט הסולו שלו, שלכאורה ישים קץ למחזור הזה של פליטווד מאק. הוא ניתק את עצמו מהלהקה עוד לפני כן. הוא עשה כמה אלבומי סולו והשיג חופש מוחלט בתהליך היצירתי שלו, נטול פוליטיקת הלהקה שייבשה אותו כל כך.


ההצלחה לא הייתה חשובה לו, העצמאות ללכת בעקבות המוזה שלו כן. זו הייתה לגמרי הבחירה שלו לחזור ולעשות תקליט איתנו, ובמבט לאחור, זו הייתה מחווה ענקית עבורו; הרבה יותר גדולה ממה שכל אחד מאיתנו הבין באותו זמן. כפי שהוא אמר לי בשנים האחרונות, ההקלטה של האלבום הזה הייתה מאוד כואבת לו. הוא רצה לעשות את זה בשביל הלהקה, בשביל כולנו, אבל זה היה קשה. אני חושב שבאמצע התהליך הייתה לו חרטה ברגע שהוא הבין ששום דבר לא השתנה; אבל זה היה מאוחר מדי עבורו עד אז; הוא טבל את רגלו פנימה והוא עשה זאת כשהוא מחויב להפיק ולהופיע באלבום. זה היה בלתי אפשרי עבורו. הוא שקל להיות בלהקה תוך סכנה להישרדותו האישית, כי הוא שינה את דרכיו. הוא לא רצה לראות את סטיבי (ניקס) ואותי הורסים את עצמנו עם סמים והוא לא רצה להיגרר חזרה לדרמה של כל מה שהגיע עם הלהקה. הוא אמר לנו שהוא פשוט לא יכול לעשות את זה. כולנו כעסנו, כמובן, כי כשהוא הודיע לנו, כבר תיכננו סיבוב הופעות עולמי ענק וציפינו שהוא ירצה להיות חלק מהתקליט הנהדר שעשינו ביחד - תקליט שהוא הפיק בשלמותו.


אני חושב שלינדסי היה הכי מאושר בשלב הזה אילו היינו כמו הביטלס של הימים האחרונים שלהם, עושים אלבומים ולא מופיעים, אבל זה מעולם לא מי שאנחנו. אפילו נתנו לו אולטימטום וזה לא הלך טוב בכלל; בפגישה, כולנו, במונחים לא ברורים, אמרנו לו שנצא לדרך איתו או בלעדיו. מבחינה היסטורית זה לא היה יום שמח. לינדסי יצא מהלהקה".


ב-7 באוגוסט בשנת 1967 ביקר ג'ורג' האריסון בהייט אשבורי. הייתה זו חוויה לא נעימה עבורו.



לאנגליה הגיעה שמועה כי מעבר לים, הרחק במערב, קמה ממלכת היפים ושמה "הייט אשבורי". המושבה הקסומה נקראה כך על שם מיקומה בסן פרנסיסקו, סביב צומת הרחובות על שם הנרי הייט ומונרו אשבורי. LSD היה שם תושב קבוע וכובד באירועים מחתרתיים שנקראו "אסיד טסט" והתקיימו ממש מתחת לאפם של השוטרים. את פסקול השכונה סיפקו להקות מקומיות כמו ה"גרייטפול דד", "ג'פרסון איירפליין" ו"קוויקסילבר מסנג'ר סרוויס" וזה היה המקום שאליו כולם רצו להגיע.


ג'ורג' האריסון הגיע לשם, עם אשתו פאטי, כשביקשו לבקר את אחותה ג'ני בויד. ג'ורג' וחבריו הגיעו לרחוב הייט ועל מה שקרה שם סיפר העיתון "סן פרנסיסקו כרוניקל": "איש צעיר בידר קהל של כעשרים היפים ובצד עמדו ג'ורג' האריסון ואשתו. ג'ורג' שאל את האיש אם אפשר לנגן בגיטרה שלו. האיש הסכים וג'ורג' החל לנגן כשאף אחד לא מזהה אותו. כך זה נמשך במשך שלוש דקות עד שבחורה אחת הביטה בו, זיהתה אותו והחלה לצרוח את שמו. הצעקות שלה הידהדו בפארק וגרמו לנחיל של היפים לדהור למקום. הם ירדו מהגבעות, קפצו מהעצים, יצאו מאחורי שיחים והתגודדו סביבו".


כתב מקומי אחר דיווח: "היפי אחד חיבק את ג'ורג' ושאל אם הוא המנהיג של כולם. ג'ורג' אמר שלא אבל ההיפי המשיך בשלו וג'ורג' הסביר לו שהוא צריך להנהיג את עצמו ולא להיות מובל על ידי אחרים".


ג'ורג' למלודי מייקר: "הייתי בערך חצי שעה בהייט אשבורי וזה הספיק לי. בהתחלה היה נחמד מאד ואנשים באו להגיד שלום וללחוץ את היד, אבל ככל שהעמקנו פנימה זה הפך לבדיחה. אנשים עקבו אחרינו לכל מקום וניסו להציע לי כל סם אפשרי. הביטלס לא בעניין של לעודד צריכת סמים. LSD הוא לא התשובה האמיתית. זה מאפשר לך לראות אפשרויות שלא תראה בלי זה אבל אי אפשר לקחת LSD ולחשוב שממנו תגיע התשובה הנצחית. היפי אמיתי צריך לדעת מה קורה סביבו ולא להיתלות במשהו שמשנה את התפיסה באופן זמני. בהייט אשבורי היו יותר מדי אנשים מוזרים ומסוממים ששכבו על המדרכות והתחננו לנדבה בשביל שמיכה. זה לא נראה טוב".


פאטי: "כולם שם נראו מסוממים, כולל האמהות והתינוקות. מישהו הציע לג'ורג' לנסות סם שנקרא STP וברגע שג'ורג' סירב בנימוס האנשים התאכזבו וההתנהגות שלהם הפכה לעוינת. ניסינו להתרחק מהם והם לא הניחו לנו. הגענו במהירות ללימוזינה, נעלנו את הדלתות וכל הפרצופים נמרחו על החלונות והביטו בנו. זה היה הרגע שבו ג'ורג' החליט לסיים את המסע שלו עם LSD".


הסם שג'ורג' דחה בנימוס הורכב, בין השאר, מבנזין. חלק גדול מהמשתמשים בו מצאו כך את מותם. הזמרת מאמה קאס אליוט מלהקת "האמהות והאבות" ידעה כי ג'ורג' מגיע לאזור ודאגה להזהירו מראש פן יתפתה.

בשהותו בסן פרנסיסקו התיידד ג'ורג' גם עם מספר חברים בכנופיית האופנוענים הידועה לשמצה "מלאכי הגיהנום". הוא הזמין אותם לבקר אותו במשרדים החדשים של חברת "אפל" ולא שיער כי אלה יקחו את הזמנתו ברצינות (וגם יגרמו לו להתחרט עליה מאוד).


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ספר הביטלס השלם בעברית, "ביטלמאניה!" - לפרטים תלחצו פה.



ב-7 באוגוסט בשנת 1970 יצא גיליון של עיתון להיטון ובו גם התופינים האלו:







ב-7 באוגוסט בשנת 1967 יצא אלבום הסולו הראשון של פרנק זאפה ושמו LUMPY GRAVY (רוטב עם גושים). או כפי שנאמר בפתיחתו: "כפי שאני רואה זאת, בארי. זה צריך להיות מופע דינמיט!".



המוזיקה באלבום זה היא אינסטרומנטלית, כשבין הקטעים השונים נשמעים גם דיאלוגים אותם הקליט זאפה, כשהאנשים המדברים שולחים את קולם לתוך תיבת התהודה של פסנתר כנף. הקוות המהדהדים (שבהם גם של אנשים שהיו אז בלהקתו, אמהות ההמצאה) היו נסיוניים להפליא.


במקור רקח זאפה את המוזיקה כפסקול למופע באלט שלא יצא לדרך. הכל החל בשנת 1966 כשהמפיק ניק ונט, מחברת התקליטים קפיטול, בא לזאפה בהצעה לעשות אלבום עם תזמורת בת 40 נגנים. זאפה הסכים בהבנה כי הוא חתום לחברת תקליטים אחרת, VERVE, רק כמבצע מוזיקה ולא גם כמלחין ומנצח על תזמורות.

זאפה: "הם ממש מיהרו שם בקפיטול, לעשות את האלבום הזה. לכן נאלצתי לעזוב את קליפורניה ולהגיע מיד לניו יורק. וכך, עם כל כאבי הראש שלי, נאלצתי לרקוח מוזיקה. במשך 11 ימים בלבד".


ואם זה לא מספיק לכאבי הראש שלו, זאפה הוצא מביתו כי בעלי הבית החליטו להכניס פנימה את בנם במקומו. "הייתי חייב לצאת משם. הייתה לי מוזיקה שהתחייבתי לכתוב ולא היה לי היכן להתגורר. לכן נכתבה המוזיקה בכל מיני מקומות שונים ומשונים".


לאחר שהמוזיקה הוקלטה, ניגש זאפה לעריכה. המוצר היה מוכן לצאת, כשלפתע הרימה חברת התקליטים VERVE את ראשה והכריזה שזאפה הוא אמן שלה ולא של חברת קפיטול. הדבר הגיע לבית המשפט וחברת VERVE קנתה בסוף את המוזיקה שלו מקפיטול, תמורת 30,000 דולר. התהליך יצר כמובן דחייה משמעותית בתאריך היציאה.


בשנת 1974 גילה זאפה ששם האלבום הזה הגיע לו כקריצה על פרסומת להכנת רוטב מהיר. עם זאת, לוריין בלצ'ר שעבדה עם זאפה בשנת 1965 ונעצרה עמו (באשמת עריכת מוזיקה לסרטי זימה) טענה שכבר אז השניים רקחו מופע מדע בדיוני שזאפה כונה בו LUMPY GRAVY והיא כונתה BLOATY BLOOPER.


בכמה ראיונות לאורך השנים ציין זאפה את האלבום הזה כאהוב עליו ביותר וברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה האלבום המסקרן ביותר שזאפה היה מעורב בו עד כה. אבל משום מה המוזיקה לא מתרוממת. כמו שעטיפת התקליט מסגירה: 'זו יצירה לא עקבית שהחלה כמוזיקה לבאלט אך זה לא הצליח כך'. האלבום הוקלט בפברואר 1967 וזאפה מנצח בו על תזמורת שהורכבה מחבריו ללהקת אמהות ההמצאה, ביחד עם נגני האולפן המובילים של הוליווד. בגב העטיפה אנו נשאלים, האם זה הוא השלב השני של האלבום WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY. אבל האלבום הזה בקושי מתקרב לאלבום ההוא. קטעי המוזיקה מקבלים ביניהם קטעי דיאלוג, שנשמעים מאולצים. למרות השילוב של מוזיקה מתוזמרת עם מוזיקה אלקטרונית, התקליט לא מתרומם. זו הקלטה סטרילית מדי. האנרגיה של אמהות ההמצאה חסרה פה. עם זאת, זה הוא אלבום חשוב, כי זאפה הוא אחד המוחות הכי מתקדמים בעולם הרוק. ברור שזאפה עושה פה טעויות שמלחיני רוק אחרים היו מתגאים בהן".


ב-7 באוגוסט בשנת 1960 סירבה חברת התקליטים 'דקא' להוציא תקליטון של ריי פיטרסון עם השיר 'תגידו ללורה שאני אוהב אותה'. 25,000 עותקים הודפסו אך נידונו להשמדה בגלל שהחברה ראתה בשיר הזה חסר טעם וגם וולגארי מדי לרגישות הבריטית.



החברה אף חששה שהשיר הזה יגרום לבני נוער להתאבד. כל זה התחיל כשאותה חברה שלחה לרדיו בי.בי.סי הקלטה של השיר להשמעה מוקדמת. התגובות המבוהלות והנזעמות שהתקבלו מקרב מאזינים גרמו לפאניקה בקרב אנשי אותה חברת התקליטים.


זמן מה לאחר מכן היה זה זמר צעיר בשם ריצ'י ואלנס שביצע גרסת כיסוי משלו לשיר, שהוחרמה באופן מיידי על ידי הבי.בי.סי. אך הדבר לא מנע מהגרסה הזו של ואלנס להגיע, בספטמבר 1960, למקום הראשון במצעד הבריטי.


ב-7 באוגוסט בשנת 1983 יצא התקליט BORN AGAIN של להקת בלאק סאבאת'. היה זה אחד הרגעים המוזרים יותר בעולם הרוק הכבד, עם כניסתו של הזמר איאן גילאן (לשעבר מדיפ פרפל) ללהקת זו.



היה זה בתחילת 1983, הזמר רוני ג'יימס דיו כבר לא היה בבלאק סאבאת' והגיטריסט שלה, טוני איומי, התקשר לגילאן כדי להיפגש עמו ללגימת בירה בפאב ליד בירמינגהם. השניים קבעו להיפגש בפאב THE BEAR. גילאן הגיע לנקודת המפגש והזכרון שב אליו רק למחרת, כשמנהלו, פיל באנפילד, התקשר אליו והודיע לו: "איאן, אם אתה מתכוון לעשות עוד צעד דרסטי שכזה בקריירה שלך, עדיף שקודם תדבר איתי על זה".


לגילאן לא היה כלל מושג במה מדובר ובאנפילד הודיע להפתעתו ש"דון ארגן, המנהל של בלאק סאבאת', התקשר אליי כדי להודיע לי בחגיגיות שאתמול הסכמתי להצטרף ללהקה הזו". גילאן חשב שזו בדיחה שנאמרה בזמן שכרות, אבל ההתחייבות נעשתה וגילאן החל לערוך חזרות עם הלהקה באולפני MANOR באוקספורדשייר, כדי לכתוב שירים לאלבום הבא.


גילאן, שלא ראה את עצמו חלק מהחבורה, החליט לישון מחוץ למתחם באוהל. הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "ביל וורד (המתופף) לא היה היחיד שנאבקתי אז להבין אותו. גילאן לא רצה לישון איתנו בבית והקים אוהל גדול בשטח. היינו מסתכלים מהחלון ורואים אותו מבשל את הארוחות שלו שם בחוץ, עם גזייה. אני מניח שזה היה שהוא קצת מוזר וזה חלק מעולם הרוק'נ'רול, אבל זה גרם להבין שהוא לא ממש רואה את עצמו כחלק מהלהקה.


לילה אחד, חבר מהצוות הטכני שלנו פוצץ את האוהל שלו עם חומרי נפץ שנשארו מסיבוב ההופעות שעשינו לפני כן לקידום התקליט MOB RULES. כנקמה, גילאן, שיכור לחלוטין, גנב את מכוניתו של ביל, לקח אותה לסיבוב והרס אותה לגמרי. הוא כתב לתקליט את השיר TRASHED. כשביל קם למחרת וראה את המכונית שלו, שעכשיו הייתה קליפה שרופה, הוא השתגע. גילאן אמר לביל, 'בטח מישהו פרץ ומצא את המפתחות'. ביל האמין לו ולא בדק את זה יותר, אבל מישהו כנראה גילה לו את האמת ואז ביל לקח את העניינים לידיים - למחרת גילאן מצא את הסירה שלו, שעגנה על הנהר, כשהיא הוטבעה עם חומרי נפץ נוספים.


גילאן היה אחראי לרוב המילים בתקליט, ואני לא הייתי מעריץ גדול של כמה מהן. שירים כמו DIGITAL BITCH ו- KEEP IT WARM, שנכתבו על חברתו של גילאן, היו עובדים בדיפ פרפל, אבל סאבאת' לא הייתה סוג כזה של להקה. אני חושב שהתרומה הלירית היחידה שלי לאלבום הייתה עם השיר DISTURBING THE PRIEST שהיה על כומר שגר בסמוך אלינו וכל הזמן התלונן על הרעש שבא מהחזרות שעשינו.


אני לא יודע אם זה היה בגלל הסמים שטוני לקח, אבל האובססיביות שלו הגיעה לרמות חדשות במהלך יצירת האלבום. אני לא יכול לזכור באיזה שיר זה היה, אבל טוני אמר, 'אני הולך לנגן שתי דקות סולו, אבל אני רוצה שזה יסתיים בדיוק אחרי תשעים שניות'. אמרתי לו: 'למה אתה לא פשוט מנגן סולו גיטרה למשך תשעים שניות, במקום לנסות לנגן סולו גיטרה של שתי דקות בתשעים שניות?' הוא ניסה להסביר לי את זה, אבל

לא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון, אז השארתי אותו לזה. רובין בלאק, טכנאי ההקלטה שלנו, כל כך נלחץ שהוא פיתח עווית. בינתיים, כל כך נמאס לי שלקחתי הקלטות של השירים שכבר עשינו והתחלתי להאזין להן בבית. הצליל היה עמום ולא ברור. כשסיפרתי לטוני ורובין, הם התעקשו שזה יתוקן במיקס. זה אף פעם לא היה, וטוני ואיאן האשימו אותי בזה. זה מה שקורה כשלא שוכרים מפיק טוב, כמו מרטין בירץ', לטפל בדברים - דברים משתבשים וכולם מצביעים ומאשימים.


עם זאת, בהאזנה לו לאחרונה, זה היה הרבה יותר טוב ממה שזכרתי. יש בו כמה שירים טובים, אני מספק כמה אפקטי בס נחמדים, לטוני יש כמה ריפים מפלצתיים בגיטרה והשירה של איאן נהדרת. זה רק מראה, שאם השירים מספיק טובים, אתה יכול לברוח מהפקה מפוקפקת".


טוני איומי בספרו: "כשרוני ג'יימס דיו וויני אפיס עזבו את בלאק סאבאת', החלפנו את ההנהלה שוב ללא אחר מאשר דון ארדן. הוא לא התעניין בניהולנו בלי אוזי אוסבורן, אבל הוא שינה את דעתו, אולי גם בגלל שהוא חטף מכה גדולה עם שרון (הבת שלו) אחרי שהיא לקחה את אוזי אליה, כאשתו וכמנהלת שלו. אחרי אסון הניהול של סנדי פרלמן קיבלנו את פניו בחזרה בזרועות פתוחות. דון הגה את הרעיון שניפגש עם איאן גילאן, מתהילת דיפ פרפל. הוא אמר: 'תרא' איך אתם מסתדרים!'... לא הכרתי את איאן. קבענו לפגוש אותו בצהריים בפאב באוקספורדשייר, הנקרא THE BEAR. היה לנו משקה, אחר כך עוד משקה, ועוד משקה, ועוד אחד

לשתות. הפאב נפתח ונסגר ושוב נפתח ונסגר, ועדיין היינו שם. ובסוף הלילה אנחנו היינו להקה.


למחרת איאן כנראה לא זכר כל כך טוב, כי המנהל שלו, פיל בנפילד, אמר לו: 'בפעם הבאה כשתחליט להקים להקה, תוכל להודיע לי? הרגע קיבלתי את השיחה הזו מדון ארדן על הלהקה ואמרתי, "מה זאת אומרת?' ודון אמר לי: "טוב, הוא פשוט הצטרף לבלאק סאבאת'...' בהחלט היה באזז סביב העסק. הם השתגעו מזה שאנחנו מתאגדים. זה היה יוצא דופן, חבר'ה משתי להקות גדולות שנפגשים כדי להקים להקה חדשה.


פיל בנפילד ניהל את איאן ודון ניהל אותנו. אז נתנו לדון לטפל בזה, כי פיל לא רצה להסתבך איתו יותר מדי.

פיל ואיאן הסתכלו עליו כמו, 'דון ארדן, הוא ידוע כמי שחותך ידיים לאנשים!'. לא התכוונו לקרוא ללהקה בלאק סאבאת'. הרעיון היה להקים סופרגרופ של שמות שונים בלהקה אחת ולקרוא לזה משהו אחר. אבל דון חשב שאנחנו צריכים להמשיך עם השם הידוע שלנו, אז הסכמנו. אני וביל וורד נשארנו בקשר וכאשר הקמנו את

הלהקה החדשה ביחד חשבתי, בוא נראה מה ביל זומם. ביקשתי ממנו לבוא והוא עשה זאת במהרה. חשבנו שזה יהיה טוב לביל לנגן, כי זה מה שהוא, נגן. הוא עשה טוב באותה תקופה. הוא גר בלוס אנג'לס, שם הוא הפסיק לשתות. הוא הגיע לאנגליה עם הבחור הזה מאלכוהוליסטים אנונימיים.


הלכנו לאחוזה, שבה היה סטודיו כפרי בבעלות ריצ'רד ברנסון, כדי להקליט את BORN AGAIN.

איאן אמר לי: 'כשנקליט, אני הולך להישאר בחוץ'.

אמרתי: 'בחוץ? למה אתה מתכוון?'

'טוב, אני הולך להקים אוהל מחוץ לבית ואני הולך להישאר שם'.

'אז למה זה?'

'זה כנראה יהיה יותר טוב לקול שלי'.

'בסדר.'


חשבתי שהוא צוחק, אבל כשהגעתי לאחוזה וראיתי את האוהל הזה בחוץ חשבתי, לעזאזל, הוא רציני. איאן הקים את האוהל הגדול והענק הזה. היה לזה אזור בישול וחדר שינה וכל דבר אחר. נשארו לנו כל אפקטי הפיצוצים מסיבוב ההופעות האחרון שעשינו, אז לילה אחד שמנו את זה מסביב לאוהל. אחרי שאיאן הלך לישון, לפתע נשמע בום אדיר. כל העניין פשוט עף באוויר והוא היה מבולבל לחלוטין. הגרוע מכל היה שהוא שם את האוהל שלו ממש ליד האגם ולריצ'רד ברנסון היו כל מיני דגים באורך שלושה מטרים בו. זעזוע הרעש עבר לאורך כל האגם והרג חלק מהדגים וטלטל את השאר, כך שכולם צפו על פני השטח. כשברנסון שמע על כך הוא היה לא שמח בכלל.


כשהיינו באחוזה חשבנו שכנראה יהיה זול יותר לקנות את המכוניות שלנו במקום לשכור אותן לסיבוב ההופעות הקרוב שלנו, אז קנינו ארבעה פורדים חדשים. ביל היה במיוחד מרוצה מאוד מהגלגלים החדשים שלו. לילה אחד ירדנו כולנו לפאב ואיאן הלך לאחוזה קצת לפנינו. היה מסלול קרטינג שהסתובב סביב בריכת השחייה, והוא החליט לקחת את אחת המכוניות להסיע שם. הוא איבד שליטה ובאנג!, המכונית התהפכה. הוא יצא, אבל המכונית עלתה באש והוא פשוט עזב את זה כך. הוא חזר הביתה, זרק את המפתחות על השולחן ואמר שהוא הולך לישון. בבוקר קם ביל ואמר, 'מה קרה לרכב שלי?' מצאנו אותו במורד מסלול הקרטינג, הפוך ושרוף. ביל השתולל מזעם, 'מי עשה את זה?!'


ביל גילה שזה היה איאן שהפך את המכונית שלו, אז הוא לקח אזמל, יצא לנהר, ניפץ חורים בתחתית הסירה של גילאן והטביע אותה. ואז איאן צעק: 'לעזאזל, מישהו גנב לי את הסירה!' הוא נסע במעלה ובמורד הנהר כדי לראות אם היא נסחפה או אם מישהו גנב אותה. הוא לא מצא אותה והשתגע לגמרי. הוא דיווח על הסירה שלו כנעדרת למשטרה, אבל אז היא נמצאה בתחתית הנהר, מתחת למים. היו לה שני מנועים ענקיים חדשים והם נהרסו. אז ביל קיבל את הנקמה שלו.


הפקנו את האלבום בעצמנו. לאיאן היו גושים במיתרי הקול שלו באותה תקופה. כשפגשנו אותו לראשונה, הוא אמר: 'אני לא אוכל לשיר יותר מדי כי יש לי בעיה עם הקול שלי'.

'אה?'


במהלך ההקלטה לביל הייתה בעיה כלשהי עם אשתו לשעבר. אני חושב שזה היה קשור למשמורת על בנו. יום אחד קניתי לביל שלט, כי הוא היה שנה נקי מאלכוהול. הלכתי לתת לו והוא התעצבן עליי לגמרי. זה היה כל כך מפחיד, כי הכל הלך כל כך טוב ואז, באנג!, והוא שוב מדוכא. אמרתי לגיזר: 'מה קרה? מה קורה?' הוא אמר: 'הו, הגיעו לו חדשות רעות מלוס אנג'לס'. הספונסר מאלכוהוליסטים אנונימים כבר הלך בשלב הזה. תפסנו אותו גונב דברים מביל, אז שלחנו אותו לארוז. ביל עבר שלב מוזר. אחרי כמה ימים הוא ישב במטבח באחוזה ובהתקף זעם הוא זרק את כל הצלחות והכלים. למחרת ביל עשה את אותו הדבר שוב. הוא פשוט כעס על הכל

והוא רצה לחזור ללוס אנג'לס כדי להחלים שוב. זה ממש איכזב אותנו. מה נעשה עכשיו בלי ביל?


כשהגענו לשלב המיקס, איאן השמיע את הדברים ממש חזק, לעזאזל. כביכול הוא פוצץ כמה טוויטרים ברמקולים של האולפן. עשינו את המיקס בלי לדעת שהטוויטרים הלכו, ואף אחד לא שם לב. רק חשבנו שזה קצת צליל מוזר, אבל זה ישתפר במאסטרינג. לא עקבנו אחרי זה. בזמן ששמענו את האלבום, הצליל היה נורא. זה נמכר ממש טוב, אבל היינו מאוד מאוכזבים מכך שזה לא יצא כמו שכולנו רצינו שזה ייצא. ההקלטות המקוריות נשמעו הרבה יותר טוב. התקליט הזה היה שונה מאוד מכל מה שעשינו לפני. יש בו כמה שירים טובים וכבדים מאוד. העטיפה הייתה עניין אחר. איאן לא האמין כשראה את זה. הוא אמר: 'אתה לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול להביא תינוק בחזית עם טפרים וקרניים!' הוא תיעב את זה לחלוטין. מישהו הציג את הדבר הזה לדון ארדן: 'יש לי את הרעיון הזה בשבילך לעטיפה...' ודון אמר: 'זה נהדר!'


הוא באמת דחף את זה עלינו: 'אני חושב שזה יגרום להרבה בעיות, הרבה עניין, אנשים ידברו על זה!'

אנשים דיברו על זה, בהחלט".


איאן גילאן סיפק את הזווית שלו בספרו: "עם אובדן הזמר והמתופף שלהם, לטוני איומי ולגיזר באטלר נותר להחליט מה לעשות לאחר מכן, אז הם ניגשו תחילה למתופף המקורי של להקתם, ביל וורד, כדי לראות אם הוא יחזור אחרי היעדרות ארוכה כתוצאה מעודף רוק'נ'רול, כולל אלכוהול וסמים. אז ביל הסכים לחזור, ואז,

קצת אחרי זה, הסכמתי להיות הזמר שלהם לאלבום וסיבוב ההופעות שיבוא אחריו. למעשה, הבקשה הראשונית להצטרף לבלאק סאבאת' הגיעה לראשונה מהמנהלים שלהם, דון ודיוויד ארדן, שבתחילה חשבו על יצירת סופרגרופ, עם טוני, גיזר, ביל ואני. זה היה הסוג של נקודת התחלה, כשטוני, גיזר ואני נפגשנו בפאב. עם זאת, כמה ליטרים מאוחר יותר, רעיון הסופרגרופ נפל בצד. כמובן, היו הרבה דיונים לגבי המעמד והמוניטין שלי

עם דיפ פרפל שצריך לכבד, אבל, עד סוף ה'פגישה' שלנו - המספרים היו בצד שלהם, אז הסתפקתי בלעבוד תחת שמם.


מתישהו במהלך הבוקר שלמחרת התקשר אליי המנהל שלי ואמר, 'אני מבין שהצטרפת לבלאק סאבאת'. אם אתה מתכנן לעשות דבר חשוב נוסף כמו שינוי קריירה כזה, הלוואי שתתקשר אליי קודם, אז אנחנו נוכל לדבר על זה!'... כמובן שכולנו נפגשנו בעבר בסצנת הרוק, אבל רקע המוזיקה שלנו והמעריצים שאליהם פנינו היו שונים מאוד, אז קיבלנו כמה מבטים מבולבלים מהם בנוגע להחלטה שלנו".


המלודי מייקר פרסם בביקורתו שזה הוא "אלבום עייף, חסר חיים וחסר אחיזה באייטיז עד כדי מבוכה להקשיב לו. אם למוזיקה היה איי קיו - הרי שהאיי קיו של האלבום הזה היה אפס גדול".


סיבוב ההופעות לקידומו (עם המתופף של אי.אל.או, בב בוואן, במקום ביל וורד) הפך לבדיחה, עם גילאן שלא טרח ללמוד את מילות השירים ופעמים רבות מצא את עצמו מתבלבל ולא מוצא את דפי השירים שהדביק על הבמה. התפאורה נראתה כטירה עתיקה, שנבנתה במידות גדולות מדי ולכן אי אפשר היה להכניסה להרבה אולמות. לתפאורה הזו נוסף גם גמד, שהיה לבוש כשטן בעטיפת התקליט. היה זה חומר מצוין ליצירת הפרודיה "ספיינל טאפ".


באותו זמן החלו המגעים לאיחוד ההרכב השני והקלאסי של דיפ פרפל (DEEP PURPLE MARK II) וגילאן ידע שתיכף הוא ינטוש את הספינה.


ב-7 באוגוסט בשנת 1969 פורסמה כתבה על להקת הצ'רצ'ילים בידיעות אחרונות. הנה חלק ממנה:



"אחרי תקופה ארוכה וקשה של הופעות במועדוני נוער, החליטו הצ'רצ'ילים לערוך שינוי קטן בסגנונם: אך כפי שמסתבר, יהיה השינוי הרבה יותר גדול מאשר חשבו תחילה - וגם הרבה יותר יסודי. אנו מתכוונים כמובן לעובדה שהצ'רצ'ילים ילוו מעתה את אריק איינשטיין.


'אין אנו מתכוונים ללוות את אריק כך סתם', אומרים הצ'רצ'ילים - גם הצלליות לא רק ליוו את קליף

ריצ'רד - אלא הופיעו לצידו והיוו חלק בלתי נפרד מההצגה. כמותם, גם אנחנו נבצע קטעי סולו רבים ואף נספק מנגינות לשירים שאריק ישיר'.


אך ‏ הצ'רצ'ילים אינם מסתפקים בהופעותיהם ‏עם אריק ומתכוננים להמשיך גם בדרך עצמאית. הם מקדישים

זמן רב לפעילות אחרת: כותבים מוסיקה ללהקות אחרות ואפילו מוסיקה לסרטים. בינתיים, כתבו כבר את 'פתחי את עינייך' שנכתב עבור הסרט 'מקרה אשה'. הצ'רצ'ילים טוענים, שאורי זוהר הספיק כבר לשים עליהם את עינו והוא מתכונן להזמין אצלם שירים לסרטים שיפיץ בקרוב.


כיצד עובדים הצ'רצ'ילים? 'ראשית כל, אנו מקליטים את הרעיון לשיר ‏על טייפ רקורדר. הלהקה יושבת ומביעה

את דעתה על מה ששמעה. לפעמים ‏יכולים לשבת ולהתווכח במשך לילה שלם עד שהרעיון לפזמון הופך למוצר סופי. שיתוף הפעולה הזה הוא אחד הסודות להצלחתנו'..."


הסיפור השלם של להקת הצ'רצ'ילים נמצא אך ורק בספר אחד - הספר "רוק ישראלי 1973-1967".


ב-7 באוגוסט בשנת 1957 הופיעו "אנשי המחצבה" במועדון חדש בשם קאברן (מערה), ששכן במרתף אפל ומלוכלך ששימש לפני כן כמחסן פירות ומסתור מפני הפצצות הנאצים.



היה זה בבניין מספר עשר ברחוב מאת'יו הצר והמרוצף. המועדון הורכב משלושה חדרים נפרדים שבקירותיהם לבנים אכולות ואדמדמות. הבמה הוקמה בקצה המנהרה הראשית, שמולה הוצבו לקהל כסאות מעץ ובצד האחורי-השמאלי שלה היה חדר הלבשה קטן ומעופש. מנהרה אחרת במועדון, שבה הותקנו פטיפון ומערכת הגברה, נועדה לפיזוזי בחורות עם תסרוקת כוורת ובחורים שרצו להיראות גזעיים. רצפת המועדון המבוטנת כוסתה תמיד באפר ובדלי סיגריות והתאורה, שהיתה מינימלית, נאבקה בערפל הסיגריות הסמיך. רק שני זרקורים ובהם נורות רגילות האירו את הבמה. מנהל המקום (אלן סיטנר) אסר לנגן בו רוק'נ'רול והסכים רק למופעי ג'אז וסקיפל.


את ההופעה הזו (שפול החמיץ כי היה בדרכו הביתה ממחנה תנועת הנוער) השיג כריסטופר נייג'ל וולי - חברו הקרוב של ג'ון, שעבד במועדון הגולף בפארק לי. במועדון היה חבר ד"ר ג'וזף סיטנר. נייג'ל ביקש מהרופא הנכבד להמליץ לבנו המנהל על "אנשי המחצבה". סיטנר ג'וניור הסכים, בתנאי שיראה אותם מופיעים קודם לכן במקום אחר. אז אירגן וולי הופעה במועדון הגולף, שעברה בהצלחה וכרטיס הכניסה לבמת הקאברן ניתן.


"לא הייתי להוט להביא אותם", הודה סיטנר. "חשבתי שהם חבורת חסרי תועלת בוסריים שמבצעים את טקס חניכת הלהקה שלהם מולי. גם ג'ון לא היה טוב על הבמה, למרות שהיה ברור שיש לו אופי מיוחד". האווירה בהופעה התלהטה וג'ון הורה, לחרדת חבריו, לנגן גם שירים של אלביס פרסלי. כשהוא על הבמה מישהו שם בידו פתק. הוא פתח אותו בהתלהבות בתקווה לגלות בקשה לשיר או מספר טלפון של אחת הצופות אבל גילה בו דרישה מסיטנר להפסיק מיד עם הרוק'נ'רול ולדבוק בסקיפל.


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת") והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה פה: 050-5616459


ספר הביטלס השלם בעברית, "ביטלמאניה!" - לפרטים תלחצו פה.



ב-7 באוגוסט בשנת 1970 יצא באנגליה אלבום הסולו הראשון של אריק קלפטון. באותו יום הופיע קלפטון עם להקת דרק והדומינוס במלון MAYFAIR בניוקאסל. להקת החימום הייתה WRITING ON THE WALL וקלפטון ולהקתו קיבלו עבור הופעתם 750 ליש"ט.



תקליט בכורה זה של קלפטון כאמן סולו זה ייקבע את הסגנון שלו מעתה ואילך; הוא מתמקד בשירתו, בכתיבת שירים ובמקצבים פשוטים - כשעניין הווירטואוזיות בנגינת הגיטרה בא כאלמנט משני. "אתה צנוע מדי!", זעק המלודי מייקר ושיקף את דעתם של רבים אז על התקליט. "מה שמפריע פה הוא שאריק קלפטון התמזג כל כך בצליל של דלייני ובוני עד שתקליט זה הפך לתקליט שלהם שנשמע כאילו הוא רק מתארח בו. אפילו גרוע מזה, סגנון שירתו של אריק בא לאחר הדרכה ברורה מדלייני בראמלט".


עם אלבום זה עשה קלפטון תפנית של 180 מעלות מעבודתו בחמש השנים הקודמות. הלכו אהסולואים הארוכים והג'אזיים והלכה עבודת הבלוז השורשית של שיקגו. במקומם, קלפטון בא כזמר וחיפש להגדיר צורות שירה משלו. פה הוא מסמן את השימוש הראשון של ו בגיטרת פנדר סטרטוקאסטר והצליל הגבוה שלה עומד בניגוד גמור לצלילי הגיבסון הכהים והשמנים, שקלפטון עשה עם ג'ון מאייאל, CREAM ובליינד פיית'. הצליל החדש הזה של קלפטון בולט למדי.


ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על התקליט: "התקליט נפתח עם אריק ששר, 'אני מתערב אתכם שלא חשבתם שאני יודע איך לעשות רוק'נ'רול'. ובכן, אם לומר לך את האמת, אריק, התחלנו לתהות. מה עם כל ההתרוצצויות שעשית לאחרונה, התחלנו לדאוג שתהפוך לעוד מוזיקאי אולפן שיתעסק עם עשירים ומפורסמים. אחרי הכל, חשיפת יתר של ליאון ראסל הייתה ידועה בכך שהיא הופכת כמה אנשים לבובות רוק'נ'רול המכות טמבורין.


אבל לא. למרות כל זה, התקליט הוא חם וידידותי מהסוג שלא שמעתי מאז האלבום הראשון של דלייני ובוני. קולו של קלפטון הוא גילוי. הוא פחד להשתמש בו בעבר כי הוא חשב שזה נוראי, אבל דלייני אמר לו שקולו הוא מתנה מאלוהים, ואם לא ישתמש בו, אולי אלוהים ייקח אותו ממנו. הקול של קלפטון בסדר גמור; מחוספס ולא גמור, אולי, אבל הוא מוסיף לאיכות הכפרית של המוזיקה. אז כן, אריק. אתה יודע בהחלט לעשות רוק'נ'רול וגם אתה מנגן בגיטרה באופן מדהים".


משום מה האלבום נשכח ובדרך כלל לא מוזכר בקרב האנשים שמדברים על תקליטיו הגדולים של אלוהי הגיטרה - ולא בצדק. אז מה יש לנו פה? הרבה מהצמד דלייני ובוני, ליאון ראסל, ג'יי ג'יי קייל ואלוהים אחד מהוסס מאד, שנתן לאחרים להובילו. אבל התוצאה היא מהנה ביותר. זו תקופה בה קלפטון רצה להיות כמה שיותר רחוק מאור הזרקורים שעל הבמה ופשוט לנגן. לפני כן הוא נחבא אל הכלים בלהקת בליינד פיית', כשכולם ציפו ממנו דווקא להיות בה המוביל. לאחר תקליט זה הוא הקים את להקת דרק והדומינוס והתחבא בה מאחורי שם בדוי. ובתקליט הזה הוא ריפד את עצמו בסוללת מוסיקאים-חברים גדולה ומוכשרת ביותר, שנועדה להחביאו.


האיש שמנהיג את התקליט הזה הוא דלייני בראמלט, מהצמד דלייני ובוני, שקלפטון הופיע עמו בהתלהבות כה גדולה. קלפטון, שמוסס את האגו טריפ שלו, אף הביא להופעות את חברו, ג'ורג' האריסון, שמאס גם הוא בחיי זוהר. מה שהגיטריסט הידוע ראה מול עיניו היה תקליט אחד, שגרם לו למהפך הגדול. זה היה MUSIC FROM BIG PINK, של להקת THE BAND. בתקליט זה ניגנו כל חברי הלהקה כשווים, ללא התבלטות גסה ומופגנת של אחד מהם על חשבון חבריו. גם ביקורת חריפה בעיתון רולינג סטון, על היותו של קלפטון 'מאסטר קלישאות הבלוז', זעזעה אותו לחלוטין.


הביקורת פורסמה בשנת 1968 וגרמה לו להחליט שני דברים: הראשון היה לפרק סופית את להקת CREAM והשני היה לחדול מלהיות שחצן מוסיקלי. והנה עכשיו הוא מופיע עם דלייני ובוני ומאכזב לא פעם קהל רב שבא לראותו כאלוהי הגיטרה ומקבלו רק כנגן בצד הבמה. אבל זה היה מופע מלהיב ביותר וגם גיטריסט להקת טראפיק לשעבר, דייב מייסון, התלהב והצטרף לעניין.


המופע הזה הפך לסוג של כנסיית רוק עם חטיבת קצב רצחנית, מדגם היוצר של הבסיסט קארל ריידל והמתופף ג'ים גורדון. תוסיפו לזה את נגינת הקלידים המופלאה של בובי וויטלוק, כלי הנשיפה וזמרות הרקע ותקבלו הרכב אדיר ונדיר.


בראמלט, שהיה כריזמטי ביותר וגם אישיות בעלת נוכחות פיזית מרשימה, כתב שבעה מ-11 השירים שבאלבום הבכורה של קלפטון. הוא נולד במיסיסיפי ושנה לפני הקלטת תקליט זה, קלפטון כלל לא הכירו. עכשיו עסקו השניים ביצירת מוסיקה באינטנסיביות רבה ביותר, עד כדי כך שהמוסיקה פה נשמעת כתקליט של דלייני ובוני, עם קלפטון שמתארח בו. לא שזה דבר רע, חס וחלילה. כבר בתחילת התקליט, עם הג'אם האינסטרומנטלי SLUNKY, תוהה המאזין היכן מסתרר קלפטון, כי הוא לא נמצא כלל בחלקו הראשון של הקטע, כשהסקסופוניסט, בובי קיז, הוא הכוכב בו. ולמרות שקלפטון הצטלם לעטיפת התקליט עם גיטרת הפנדר סטראטוקאסטר שלו, הידועה בכינוי 'בראוני', הסולואים שלו בתקליט הזה נהדרים אך מוחבאים מדי.


אבל יש פה כמובן רגעים חשובים ביותר, כשאחד מהם הוא השיר AFTER MIDNIGHT, בו גילה קלפטון לקהל הרחב את השם ג'יי ג'יי קייל, שכתב את השיר והקליטו לראשונה בשנת 1966. קלפטון לקח את השיר והפך אותו משיר איטי לרכבת הרים מוסיקלית ללא מעצורים. זו כמובן לא הדרך בה קייל יצר, אך באופן פלא היה זה קלפטון, שבהמשך הסבנטיז נרגע והתאים את הקצב שלו לזה של יוצר השיר הזה (וגם 'קוקאין', כמובן). סטיבן סטילס וליאון ראסל מופיעים גם הם באלבום הזה של קלפטון וזכו, בתמורה, לנגינתו באלבומי הסולו הראשונים שלהם, שיצאו באותה שנה. השיר החותם את התקליט, LET IT RAIN, נקרא במקור SHE RIDES, והפך לשיר קבוע בהופעות של דרק והדומינוס.


אריק קלפטון לא רצה לשיר בתקליט הזה. הוא לא החשיב את עצמו כזמר ובראמלט ניגש אליו ואמר כי 'ניחנת במתנת האלוהים וחבל ביותר אם תיקח מתנה זו, תקמט אותה ותזרוק לפח'. קלפטון הקשיב והסכים לנסות. כך הרווחנו את אריק קלפטון הזמר. אלן אוונס, מעיתון NME, ציין בביקורתו כי 'התגלית בתקליט הזה היא שירתו של אריק. זה לא קל לשיר בסגנון הזה והוא מצליח לעשות זאת תוך התחמקות מניסיון לחקות אחרים'. קלפטון אף ניסה לערוך מיקס מסלו לתקליט, אך לא הצליח במשימה והמיקס שבראמלט ערך היה זה שיצא על גבי התקליט.


וב-7 באוגוסט בשנת 1970 יצא תקליט חדש לסטיבי וונדר: SIGNED, SEALED AND DELIEVERED.



הנה כמה פרטי מידע מעניינים על שיר הנושא: וונדר כתב את זה עם כותבי השירים של חברת מוטאון, לי גארט וסיריטה רייט. יש גם שם רביעי בקרדיטים: לולה מיי הארדווי, שהיא אמו של סטיבי. זמן קצר לאחר שיצא התקליט, וונדר ורייט התחתנו, אבל זה לא החזיק מעמד: הם נפרדו בשנת 1972 אבל המשיכו לעבוד יחד. כמו סטיבי וונדר, גם לי גארט עיוור. הם נפגשו לראשונה בבית הספר לעיוורים במישיגן. אין קרדיטים רשמיים למוזיקאים בשיר הזה, אבל בוב באביט, שמת ב-2012, טען שהוא ניגן את הבסהמפורסם, וההיסטוריונים של מוטאון מסכימים איתו. באביט אמר שאדי וויליס הוא שניגן בסיטאר החשמלי.


בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page