רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-7 באוגוסט בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-7 באוגוסט (7.8) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "אלביס הוא אולי מלך הרוק'נ'רול, אבל אני ללא ספק המלכה" (ריצ'רד הקטן)

7 באוגוסט: היום שבו הגיטרות של הביטלס דיברו ביניהן בפעם האחרונה, ולנון החל את פרידתו.

ב-7 באוגוסט 1969, האווירה באולפני EMI בלונדון — כיום אולפני אבי רוד - הייתה טעונה במתח. הביטלס היו בשלבים מתקדמים של פירוק. חברי הלהקה בקושי דיברו זה עם זה, והפרויקט הנוכחי שלהם, שיהפוך לאלבום המופת ABBEY ROOAD, היה ניסיון מתוח ליצור קסם יחד שוב. בתוך החיכוך הזה, קרה משהו יוצא דופן. פול מקרטני, ג'ורג' האריסון וג'ון לנון התאספו להקליט את סולואי הגיטרה לרצועת הסיום של האלבום, שיר שזכה לשם ההולם THE END.

לפי טכנאי ההקלטות הנודע, ג'ף אמריק, הרעיון לדו-קרב גיטרות משולש היה ספונטני לחלוטין. פול וג'ון הסכימו מיד, וראו בכך קריצה ללהקות ההארד-רוק שהחלו לצוץ סביבם. ג'ורג', הגיטריסט המוביל של הלהקה, היסס. תמיד הצנוע מבין השלושה, הוא חשש שהרעיון ראוותני מדי. אך כשראה את ההתלהבות הנדירה והמשותפת של חבריו ללהקה, הוא נשאב פנימה.

כשהשלושה התכוננו להיכנס לתא ההקלטה, יוקו אונו, בת לווייתו הבלתי נפרדת של ג'ון, החלה ללכת אחריהם. מדוע? היא טענה בהמשך שזה מפני שג'ון היה איש קנאי שלא הניח לה לעולם להיות בלעדיו (תקראו את מה שהיא אמרה בראיון לרולינג סטון משנת 1981, זה מרתק!) - דבר שמעריצים רבים של הביטלס חשבו שהיה בדיוק להפך. ברגע נדיר של אחווה מיושנת, ג'ון עצר אותה בעדינות. "לא, לא עכשיו", הוא אמר. "רק תני לי לעשות את זה. זה ייקח רק דקה". אמריק, שהיה עד לחילופי הדברים, הופתע - "אולי ג'ון חש צורך להתחבר מחדש לשורשיו, להיות שוב רק אחד מהחבר'ה".

הם החליטו שהסולואים, כל אחד באורך שתי תיבות בלבד, יתחלפו ביניהם בסבבים. הסדר נקבע: פול, אחריו ג'ורג', ואז ג'ון. הם ניגנו הלוך ושוב, שלוש פעמים כל אחד בתורו, ובנו דיאלוג מוזיקלי עוצר נשימה. פול פתח עם סגנון הרוק המלודי המזוהה עמו; ג'ורג' ענה בקטע מדויק טכנית ומלא נשמה; וג'ון חתם כל סבב בביצוע גולמי, כמעט כאוטי. המגברים שלהם עמדו זה לצד זה, והאנרגיה בחדר הייתה מחשמלת. "יכולתם לראות את השמחה על פניהם בזמן שניגנו", סיפר אמריק. "זה היה כאילו הם שוב בני נוער. הטלפתיה המוזיקלית ביניהם הייתה מדהימה". זה היה רגע אחרון של גאונות משותפת לפני שהכול באמת הגיע לסופו.

1980: התחלה חדשה, פרידה אחרונה

אחת-עשרה שנים לאחר מכן, בדיוק באותו היום, נכנס ג'ון לנון לאולפן "היט פקטורי", ברחוב 48 מערב 353 במנהטן, ניו יורק. לאחר שתיקה מוזיקלית בת חמש שנים שהוקדשה למשפחתו, הוא חזר. זה היה יום ההקלטות הראשון למה שיהיה אלבומו האחרון, פנטזיה כפולה. ההתרגשות שלו הייתה ניכרת; הוא הגיע לפני כל צוות הנגנים. נגני הסשן עצמם נבחרו באופן לא שגרתי - יוקו אונו, שותפה מלאה בפרויקט, התעקשה לבחור אותם על סמך תאריכי הלידה שלהם, מונחית על ידי אסטרולוגיה ונומרולוגיה.

המתח באולפן היה רב בזמן שהנגנים חיכו, לא בטוחים למה לצפות מהאייקון שנעדר כל כך הרבה זמן מהמוסיקה. לנון, שהצטרף רשמית מחדש לאיגוד המוזיקאים האמריקאי, נאלץ לחתום על הרי ניירת לפני כל סשן. אך דבר לא יכול היה להעיב על שמחתו. הוא היה מלא באנרגיה, יצירתיות ותקווה, והחל פרק חדש של יצירה בוגרת ושלווה לצד אהובתו.

איש באולפן לא יכול היה לדעת שארבעה חודשים בלבד לאחר מכן, כשהתקליט כבר יהיה בחנויות, מסע החיים הזה של ג'ון לנון ייגדע באכזריות.

הצעקה האחרונה באבי רואד: השיר שחשף את הסדקים בפינק פלויד. ביום הזה החלה להקת פינק פלויד לעבוד על שיר חדש של סיד בארט בשם SCREAM THY LAST SCREAM.

לונדון, קיץ 1967. הקיץ של האהבה בעיצומו, ופינק פלויד, היהלום שבכתר האנדרגראונד הבריטי, רוכבת על גל הצלחה מסחרר. התקליט הראשון שלה, THE PIPER AT THE GATES OF DAWN, יצא רק שלושה ימים קודם לכן וכבר זוכה לתשבחות. אבל מאחורי הקלעים, בתוך אולפני EMI המהוללים, עמד להתחיל סשן הקלטות שיסמן את תחילת הסוף של הלהקה במתכונתה המקורית ויביא את אחד השירים המוזרים יותר שלה.

ב-7 באוגוסט, חברי הלהקה התייצבו באולפן מספר 3 באבי רואד, אותו מקום קדוש בו הביטלס בדיוק סיימו לעבוד על יצירת המופת שלהם, SGT. PEPPER'S LONELY HEARTS CLUB BAND. האוויר היה מחשמל, אבל לא רק מהתרגשות. על הפרק עמד שיר חדש של המנהיג והכותב העיקרי של הלהקה, סיד בארט. השם: SCREAM THY LAST SCREAM. צעק את צעקתך האחרונה. שם נבואי, כפי שיתברר.

השיר היה מיועד להיות הסינגל הבא של הלהקה, היורש ללהיט SEE EMILY PLAY, אבל מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בחיה אחרת לגמרי. את המושכות על ההפקה החזיק נורמן סמית', איש הסאונד הקבוע של הביטלס שהפך למפיק הבית של הלהקה, ולצדו עמלו טכנאי ההקלטה פיטר בואן וג'ף ג'ארט. מה שיצא מהרמקולים באותו יום היה כל דבר מלבד להיט פופ תמים.

זו הייתה יצירה כאוטית ומפתיעה, עם שינויי קצב תזזיתיים ושירה צורמנית ומהירה בקול שנשמע כאילו נלקח מסרט מצויר מטורלל. באופן חריג, מי ששר את המלודיה העיקרית לא היה בארט, אלא דווקא המתופף, ניק מייסון, שקולו הואץ באופן מלאכותי באולפן כדי ליצור אפקט ילדותי ומטריד. מייסון עצמו התבדח שנים לאחר מכן, בספרו INSIDE OUT, שהקולגות שלו פשוט קינאו בכישרון השירה שלו, ושטען שסיד נתן לו את המיקרופון מתוך "שובבות" ותו לא. הייתה זו אחת מארבע הפעמים היחידות שמייסון תרם את קולו לשיר של הלהקה.

פיטר ג'נר, מנהלה של הלהקה באותה תקופה, ניסה להסביר את התופעה: "סיד נהג לכתוב שירים שנשמעו כמו שירי ערש לילדים. איכשהו, השיר הפשוט הזה הפך למפגן של מוזרות. אני חושב שזה שיר נהדר". שותפו לניהול, אנדרו קינג, היה מסויג יותר אך גם הוא זיהה את הייחוד: "חשבתי שזה שיר טוב. מסוג השירים שנופלים עליך משום מקום. קשה להתחבר אליו, יש לו סגנון משלו". קינג אף הרחיק לכת וכינה אותו "יצירת מופת".

אך בעוד המנהלים ניסו לפענח את הגאונות שבשיגעון, חברת התקליטים EMI חשבה אחרת. עבורה, זה לא היה ניסיוני, זה היה פשוט בלגן. המסר שהועבר לג'נר וקינג היה חד וברור: אנחנו מצפים מסיד בארט למשהו טוב יותר מהדבר המבולגן הזה. הדלת נטרקה. הסינגל המיועד נגנז והלהקה נשלחה בחזרה לשולחן השרטוטים.

ההקלטה הזו חשפה את מה שהתעשייה כולה החלה להבין: מצבו של סיד בארט היה לא טוב. הלחץ העצום של ההצלחה הפתאומית, בשילוב שימוש כבד ב-LSD, החל לתת את אותותיו. בארט, הגאון היצירתי שהיה מנוע הלהקה, הפך לבלתי צפוי, מסוגר, ולעיתים פשוט נעדר. הסשן של SCREAM THY LAST SCREAM היה למעשה יריית הפתיחה להקלטות התקליט השני של הלהקה, זה שייקרא A SAUCERFUL OF SECRETS. אך אלו היו הקלטות שבארט כבר לא יסיים כחלק מהלהקה.

השיר עצמו, יחד עם קטע נוסף מאותה תקופה בשם VEGETABLE MAN, הפך לגביע הקדוש של מעריצי פינק פלויד. במשך עשרות שנים הוא הסתובב בבוטלגים כסמל לתקופה הפרועה והפסיכדלית ביותר של הלהקה ולרגע המדויק בו הכישרון הגדול של בארט החל להתנגש בקירות המציאות.

רק בשנת 2016, כמעט יובל לאחר שהוקלט, יצא השיר לאור באופן רשמי, כחלק מקופסת האוצרות המהודרת שנקראה THE EARLY YEARS. סוף סוף, העולם יכול היה לשמוע באיכות גבוהה את אותה צעקה אחרונה מאולפני EMI, צליל של גאונות על סף תהום, ופרק קצר אך מהותי בסיפורה של אחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה.

ההודעה האחרונה בבקבוק: כך נפרדה להקת הפוליס מהבמות לעיני כל העולם. ב-7 באוגוסט בשנת 2008 סיימה להקת פוליס את סיבוב הופעות האיחוד שלה, עם הופעה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק.

זהו, נגמר. בערב של ה-7 באוגוסט 2008, באולם מדיסון סקוור גארדן המיוזע והמלא עד אפס מקום של ניו יורק, הגיעה לסיומה אחת מהרפתקאות האיחוד הרווחיות והמדוברות ביותר בתולדות הרוק. להקת הפוליס, השלישייה שהגדירה את הפוסט-פאנק והגל החדש, ירדה מהבמה בפעם האחרונה, וחתמה סיבוב הופעות עולמי שהיה לא פחות ממדהים.

אחרי יותר משני עשורים שבהם סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד בקושי החליפו מילה, העולם קיבל את מה שייחל לו: איחוד. ואיזה איחוד זה היה! במשך שנה, בין 2007 ל-2008, הלהקה האהובה הזאת הופיעה לא פחות מ-151 פעמים ברחבי הגלובוס. התוצאה הכספית? סכום בלתי נתפס של 362 מיליון דולר, וזה עוד לפני שסופרים את הדולרים שנכנסו ממכירות חולצות, כובעים, חסויות ושאר דרכים יצירתיות להפוך נוסטלגיה למזומנים. מכונת כסף משומנת היטב.

בואו נהיה כנים, שלושת החברים מעולם לא היו מועמדים לתואר "החברים הכי טובים". המתח המפורסם ביניהם, בעיקר בין סטינג המתופף האנרגטי קופלנד, הוא שהוליד את הצליל הייחודי שלהם, אבל גם פירק אותם בשיא הצלחתם. סביר להניח שהרעיון של סטינג לבילוי שנתי מהנה לא כלל ביצוע של EVERY LITTLE THING SHE DOES IS MAGIC בפעם ה-151, אבל כשסכומים כאלו מונחים על השולחן, צריך רמת איפוק כמעט על-אנושית כדי לסרב.

ברוב ההופעות בסיבוב האיחוד, הקהל קיבל ישר לפנים את האקורדים המוכרים של MESSAGE IN A BOTTLE כשיר פתיחה. אבל לערב הפרידה בניו יורק, הם הכינו משהו מיוחד. ההופעה נפתחה דווקא עם קאבר מפתיע ל-SUNSHINE OF YOUR LOVE של להקת CREAM. המחווה לא הייתה מקרית. קרים, שלישיית רוק מהדור הקודם שגם חבריה היו ידועים ביחסים המורכבים ביניהם, קיימה את הופעת הפרידה שלה בדיוק באותו אולם שלוש שנים קודם לכן. מאוחר יותר באותו ערב, הפוליס הוסיפו מחווה נוספת לשלישייה חשובה אחרת שפעלה לזמן קצר, ג'ימי הנדריקס אקספריינס, עם ביצוע מחשמל לשיר PURPLE HAZE.

אחד מסימני ההיכר של סטינג בחלק האחרון של המסע היה זקן עבות שעיטר את פניו. אך כשהלהקה סיימה את הסט המרכזי עם הלהיט המהפנט EVERY BREATH YOU TAKE וירדה מהבמה, הקהל זכה למופע תיאטרלי קטן. מסכי הווידאו הענקיים הראו את סטינג מאחורי הקלעים, כששתי נשים מגלחות בזריזות שיא את זקנו, בזמן שאחרות מצחצחות את נעליו ועושות לו מניקור. זה היה רגע של טרנספורמציה חיה. הוא חזר לבמה להדרן כשהוא מגולח למשעי וחשוף חזה, בדיוק כמו פעם. וכמו בכל הופעה בסיבוב, הלהקה סגרה את הלילה עם NEXT TO YOU, שיר הפאנק-רוק האנרגטי והבועט שפתח את תקליט הבכורה שלהם אי שם בשנת 1978.

לאחר קידה משותפת אחרונה, כשנדמה היה שהכל נגמר, התרחש רגע סוריאליסטי לחלוטין. קבוצת גברים לבושי דראג בסגנון אופראי עלתה לבמה, ואישה גדולה החלה להניע את שפתיה לצלילי האריה המפורסמת "ריטורנה וינסיטור" מתוך "אאידה" של ורדי. כמו שאומר הפתגם הידוע, "זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה". זה היה חותם סופי, מוזר ומבריק.

מיד לאחר מכן, הלהקה הצטלמה לתמונה קבוצתית אחרונה על רקע הקהל המשולהב. סטינג אחז במיקרופון בפעם האחרונה וצעק: "מדיסון סקוור גארדן, זה המרכז של ניו יורק סיטי, מרכז העולם, תודה לכם, תודה!". סטיוארט קופלנד, בתנועה ספונטנית אחרונה של רוק'נ'רול טהור, קרע מעליו את החולצה. ואז, שלושתם הסתובבו והלכו אל מאחורי הקלעים, נעלמים מהעין. הסיכויים שאי פעם יופיעו יחד שוב קלושים עד לא קיימים. ההודעה האחרונה נשלחה, והבקבוק הגיע לחוף.

חומת הסאונד מתחילה להיסדק: המודי בלוז שואלים QUESTION ומקבלים תשובה היסטרית. ב-7 באוגוסט בשנת 1970 יצא התקליט A QUESTION OF BALANCE של להקת המודי בלוז.

העולם סוער, אמריקה קרועה ממלחמה מיותרת, והמוזיקה נמצאת בנקודת רתיחה. בדיוק ביום הזה, אחת הלהקות המוכרות ביותר בעולם, המודי בלוז, משחררת את התקליט החדש שלה, A QUESTION OF BALANCE, ועושה משהו שאף אחד לא ציפה ממנה: היא מנמיכה את הווליום, רק כדי שהזעקה שלה תישמע חזק יותר.

עד לאותה נקודה, חברי המודי בלוז היו אדריכלי הצליל של דור שלם. הם בנו קתדרלות של סאונד באולפן, עם תזמורות שלמות, שכבות על גבי שכבות של קולות, ושימוש חלוצי בכלי נגינה כמו המלוטרון, שהפך לסמל המסחרי שלהם. כל תקליט היה מסע פסיכדלי מורכב, יצירת מופת אולפנית שהייתה כמעט בלתי אפשרית לשחזור על הבמה. וכאן בדיוק התחילה הבעיה. הלהקה, שהייתה בשיא תהילתה, מצאה את עצמה מופיעה מול קהלי ענק אך מתקשה להעביר את הקסם המוקלט אל אנרגיה חיה. החברים הרגישו שהם מנגנים לצד הקלטות פלייבק יותר מאשר מנגנים הופעה אמיתית.

הפתרון היה מהפכני עבורם. לקראת העבודה על A QUESTION OF BALANCE, התקבלה החלטה דרמטית: נוטשים, באופן זמני לפחות, את שיטת העמסת הצלילים המאסיבית שאפיינה אותם. במקום זאת, הם יצרו תקליט ישיר יותר, חשוף יותר, כזה שאפשר יהיה לנגן אותו באמת ובתמים מול קהל. המהלך הזה לא היה רק טכני, הוא פתח דלת גם לשינוי תוכני. לראשונה, הלהקה הפסיקה להביט אל הכוכבים והפנתה את מבטה אל האדמה הבוערת, כשהיא משתמשת במאבקים פוליטיים וחברתיים כחומר הגלם המרכזי לשיריה.

במרכז התקליט ניצב שיר אחד, המנון של דור שלם, שגילם את כל התסכול, הזעם והבלבול של אותה תקופה: הלהיט הענק QUESTION. השיר, שנכתב על ידי הגיטריסט והסולן ג'סטין הייווארד, היה תגובה ישירה למראות שראה בסיבובי ההופעות של הלהקה בארצות הברית. "השגנו הצלחה גדולה בארצות הברית והופענו בהרבה אולמות של מכללות, וקהל הסטודנטים היה הקהל שלנו", סיפר הייווארד. "התערבבנו עם האנשים האלו וראינו כמה הבעיות היו שונות עבורם, עד כמה הם היו שונים מהאנשים הבריטיים. אני רק הבעתי את התסכול שלי סביב זה, סביב הבעיות של אנטי-מלחמה ודברים שהטרידו אותם באמת למען עתידם, שהם עשויים להיות מגויסים ולא ברור בשביל מה".

הייווארד הרגיש את חוסר האונים באוויר, את התחושה המרה שדור שלם צועק ואיש אינו מקשיב. אירועים כמו הטבח באוניברסיטת קנט סטייט במאי 1970, חודשים ספורים לפני יציאת התקליט, רק חידדו את התחושה שהמצב יוצא משליטה. "עדיין נראה שלא עשינו שינוי בשנת 1970", הוא אמר. "אני מניח שזה היה הנושא של השיר". אך בתוך הכעס, היה גם מקום לתקווה. הייווארד הסביר שהחלק השקט והיפהפה של השיר, שהיווה ניגוד מוחלט לפתיחה הרוקית והסוערת, נועד "להעביר יותר מסר של אהבה".

סיפור הלידה של השיר עצמו הוא כמעט קולנועי. כפי שהייווארד חשף מאוחר יותר, היצירה הגיעה לעולם במהירות מסחררת. "מתישהו לפני שהקלטנו את התקליט, הקלטנו את השיר הזה", כתב. "זה היה שיר שלא היה לי ביום שישי בערב בשביל הסשן למחרת. אבל עד הבוקר היה לי את זה וזה תועד מהר מאוד. זה הוקלט בלייב, ללא דיבוב יתר, רק עם קצת הד". המהירות והדחיפות הזו נשמעות בכל תו. השיר, שלמעשה מורכב משני קטעים שונים שהוצמדו זה לזה, הפך ללהיט הגדול ביותר של הלהקה בהרכבה המוכר באנגליה, כשהוא מטפס למקום השני במצעדים.

ההצלחה של QUESTION לא הייתה מקרית. הוא ביטא רגש אוניברסלי, שאלה מהדהדת שכל דור שואל את עצמו בדרכו שלו. "אין ספק שזה עדיין מהדהד", הוסיף הייווארד. "המילים משקפות באיזה דור אתה נמצא. בכל זמן שאתה נמצא בו, אנשים חווים את הרגשות האלה. אני מוצא שאנשים מזדהים עם זה בכל גיל". A QUESTION OF BALANCE הוכיח שהמודי בלוז יכולים להיות רלוונטיים ובועטים גם כשהם מורידים את הרגל מהפדאל הסימפוני. הם שאלו שאלה נוקבת, והתשובה שקיבלו מהקהל הייתה חיבוק אדיר שהבטיח את מקומם הנצחי בפנתיאון של הרוק.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על תקליט זה: "לאחרונה נכנס לי יופי בלתי מוגבל לחיים, משהו שאמור להלהיב אותי מוזיקלית ולרומם אותי מבחינה רוחנית, לשפוך שמן על מי הנפש הסוערים שלי, לצמצם את עושרי בארבעה דולרים תוך הגדלת תקוותי להגיע רחוק עושר גדול יותר בעולם אחר. הדבר היפה הזה הוא תקליט; ולא סתם תקליט רגיל, אלא משהו שמציע לאוזניי העייפות שפע של תובנות ושירה רוחנית שהזכירו את הטוב ביותר - כן, אני מעז לומר זאת - את חליל ג'ובראן. ההישג האמנותי והיפה עד בלתי מוגבל הזה, כולל העטיפה המופלאה ביותר (שנעשתה בצבעי גואש ומתארת באופן מובהק את הבלבול השורר כיום בעולם המוטרף שלנו, גובל באלוהיות".

הלהיט הנצחי שנולד כבדיחה. ב-7 באוגוסט בשנת 1976 הגיע דואט של אלטון ג'ון עם קיקי די, DON'T GO BREAKING MY HEART, למקום הראשון במצעד האמריקאי.

זה היה קיץ 1976, והעולם היה זקוק נואשות למשהו קליל, כיפי ומרקיד. את הוואקום הזה מילאו באופן מושלם אלטון ג'ון וזמרת בריטית מוכשרת בשם קיקי די. ב-7 באוגוסט של אותה שנה, כבש הדואט שלהם, DON'T GO BREAKING MY HEART, את המקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי, והפך לא רק להמנון דיסקו-פופ אלא גם לתופעה תרבותית. מאחורי הלהיט הענק מסתתר סיפור משעשע על השראה, הקלטה חוצת יבשות והומור בריטי משובח.

הכל התחיל מאהבה גדולה לסאונד של חברת התקליטים MOTOWN. "אלטון ואני היינו מעריצים גדולים של הדואטים האלו במוטאון, כמו אלו של מרווין גאי ותמי טרל", סיפרה קיקי די. "אז חשבנו שנעשה אחד בעצמנו, כמחווה מלאת חיבה". הרעיון המקורי, אגב, היה להקליט גרסת כיסוי לשירה של להקת ארבע הפסגות, LOVING YOU IS SWEETER THAN EVER, אך התוכניות השתנו במהרה. אלטון ג'ון ושותפו הנצחי לכתיבה, ברני טאופין, החליטו ליצור שיר מקורי שילכוד את רוח התקופה.

כדי להוסיף נופך של קונדסות לפרויקט, השניים החליטו להשתמש בשמות עט. על התקליטון, הקרדיט לכתיבה לא ניתן לג'ון וטאופין, אלא לצמד המסתורי אן אורסון וקארט בלאנש, האחרון הוא הוא ביטוי צרפתי שפירושו "חופש פעולה מוחלט - בדיוק מה שהם הרגישו שהם עושים עם השיר הקליל הזה, שהיה שונה מאוד מחומרים מורכבים יותר שהקליטו באותה תקופה.

תהליך ההקלטה היה ייחודי לא פחות. אלטון ג'ון, שהיה בעיצומן של הקלטות בטורונטו, קנדה, הקליט את חלקו בשיר. לאחר מכן, ההקלטה עם קולו נשלחה בדואר אוויר ללונדון, שם המתינה קיקי די באולפן כדי להוסיף את תפקידה. המפיק, גאס דאדג'ן, נזכר באנקדוטה משעשעת מההקלטות בקנדה: "הייתי עם אלטון והוא למעשה שר כשלושת רבעי מהשיר והשאיר לקיקי בערך ארבע שורות. אמרתי לו 'רגע, זה אמור להיות דואט או שיר שלך עם זמרת אורחת?'. אלטון ענה 'דואט'. אז הוריתי לו לפנות לה חצי מהשיר".

קיקי די, מצדה, קיבלה הדרכה ווקאלית יוצאת דופן. "אלטון הקליט את השיר בחו"ל וגם עשה את תפקידי השירה שלי בקול גבוה וצייצני, זה היה ממש מצחיק", היא סיפרה. "בזכות זה, ידעתי בדיוק אילו שורות אמורות להיות שלי בשיר ואיך הוא רוצה שהן יישמעו". הכימיה בין השניים, גם כשהיו מרוחקים אלפי קילומטרים, הייתה מושלמת.

ההצלחה הייתה מיידית ומסחררת. השיר הפך ללהיט מספר אחת הראשון של אלטון ג'ון בבריטניה, שם שהה בפסגה שישה שבועות. בארצות הברית, הוא שלט במצעד במשך ארבעה שבועות והפך לאחד מרבי המכר הגדולים ביותר של 1976, כשהוא מתחרה ראש בראש רק ב-SILLY LOVE SONGS של פול מקרטני וכנפיים.

חלק בלתי נפרד מההצלחה היה סרטון הווידאו הפשוט והאייקוני. בניגוד להקלטות הנפרדות, לצורך הווידאו התייצבו אלטון וקיקי יחד באולפן. הסרטון, שצולם בטייק אחד ארוך, מציג את השניים במלוא חיוניותם, רוקדים, צוחקים ומבצעים את השיר בהתלהבות מדבקת. הכימיה הבלתי אמצעית ביניהם כבשה את הצופים והפכה את הקליפ לאחד הזכורים יותר מהתקופה.

שבע עשרה שנים מאוחר יותר, בשנת 1993, ניסו השניים לשחזר את הקסם. הם הקליטו דואט נוסף, גרסת כיסוי לקלאסיקה TRUE LOVE של קול פורטר. השיר אמנם הצליח יפה והגיע למקום השני במצעד הבריטי, אבל האמת צריכה להיאמר: מעטים זוכרים אותו היום בהשוואה לאנרגיה המתפרצת של קודמו. הדואט המקורי נותר פנינה חד-פעמית, רגע מושלם בזמן שאי אפשר היה לשחזר.

ואם כבר בהומור עסקינן, אי אפשר לסיים בלי להזכיר את אחת ההופעות הטלוויזיוניות הזכורות ביותר של השיר. בשנת 1977, התארח אלטון ג'ון ב"החבובות". כשהגיע הזמן לבצע את הדואט, את מקומה של קיקי די תפסה לא אחרת מאשר הדיווה הבלתי מעורערת, מיס פיגי. כשהיא נצמדת לאלטון במבט מאוהב, היא לא שכחה לעקוץ את המקור וסיננה למצלמה: "תאכלי את הלב, קיקי".

בילי ההר, את'ל העץ והחליפה הזולה של פרנק זאפה: ב-7 באוגוסט בשנת 1971, הוקלט אלבום הופעה חדש לפרנק זאפה (ו'האמהות') ושמו JUST ANOTHER BAND FROM L.A, שייצא ב-26 במרץ 1972.

אם הייתם במקרה באודיטוריום PAULEY PAVILION בקמפוס אוניברסיטת קליפורניה בערב של ה-7 באוגוסט 1971, הייתם עדים לאירוע היסטורי. על הבמה עמד המוזיקאי והמלחין פורץ הדרך, פרנק זאפה, יחד עם הגלגול העדכני של להקתו, 'האמהות'. מה שהקהל אולי לא ידע באותו רגע הוא שההופעה האנרגטית והמוטרפת הזו לא נועדה רק לאוזניהם, אלא הוקלטה במלואה ועתידה להפוך לאחד מתקליטי ההופעה החיה הזכורים יותר שלו, תקליט שיקבל את השם האירוני והמדויק להפליא JUST ANOTHER BAND FROM L.A. התקליט עצמו ינחת על מדפי החנויות רק חודשים ארוכים לאחר מכן, ב-26 במרץ 1972, אך המסע שלו התחיל באותו לילה חם בלוס אנג'לס.

זאפה, כדרכו, לא אסף סביבו נגנים רגילים. זו הייתה חבורה של וירטואוזים משופשפים שיכלו לעמוד בקצב המסחרר ובדרישות המוזיקליות המורכבות שלו. מאחורי מערכת התופים ישב הכוח המניע איינסלי דאנבר, על הקלידים הופקדו שני מאסטרים, ג'ורג' דיוק ודון פרסטון, לצד איאן אנדרווד המולטי-אינסטרומנטליסט. על גיטרת הבס הופקד ג'ים פונס. אך את ההצגה, מלבד זאפה עצמו, גנבו צמד הזמרים המובילים, הווארד קיילאן ומארק וולמן, שנודעו בכינוי הקליט "פלו ואדי". הצמד הזה לא היה אנונימי כלל, הם היו הגרעין של להקת 'הצבים' המצליחה, שאחראית ללהיט הענק HAPPY TOGETHER. בגלל בעיות חוזיות, אסור היה להם להשתמש בשמם האמיתי בתקליטיו של זאפה. החיבור בין קולם המתקתק והרמוניות הפופ שלהם לבין העולם המוזיקלי הציני והמורכב של זאפה יצר שילוב חד פעמי ומלהיב.

אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של התקליט טמון דווקא בצד הטכני של ההקלטה. טכנאי הסאונד, בארי קין, קיבל החלטה נועזת ואנטי-ממסדית לתקופתו. במקום לפרוס עשרות מיקרופונים על הבמה ולנסות לבודד כל כלי, כפי שהיה נהוג, הוא בחר בגישה מינימליסטית עד כדי קיצוניות. הוא הקליט את כל המופע היישר למכונת הקלטה של ארבעה ערוצים בלבד, כשהוא משתמש בשני מיקרופונים שהוצבו אסטרטגית כדי לקלוט את הסאונד הכולל. "הרעיון היה ללכוד את הווליום שבוקע ישירות מהמגברים של הנגנים", הסביר קין. "התוצאה היא תמונה נאמנה לאיך שהלהקה באמת נשמעה באותו ערב, בלי ליטושים וטיפולים של מיקס אולפני". התוכנית המקורית, אגב, הייתה להוציא את החומרים כאלבום כפול ומקיף, אך לבסוף, משיקולי הפקה, המוצר הסופי נערך וקוצץ לכדי תקליט בודד ועוצמתי.

צד א' של התקליט מוקדש כולו ליצירה אחת ארוכה, בת כמעט 25 דקות, בשם BILLY THE MOUNTAIN. זוהי אופרת רוק סאטירית ופרועה, המגוללת את סיפורו של בילי, הר שיודע לדבר, ואשתו את'ל, שהיא למעשה עץ הגדל על כתפו. היצירה הזו הייתה קטע מרכזי בהופעות של ההרכב באותה תקופה, ובכל הופעה היא קיבלה חיים חדשים. זאפה והלהקה נהגו לשלב בתוך המונולוגים והקטעים המוזיקליים אזכורים למקומות, אירועים ודמויות מקומיות הרלוונטיות לעיר בה הופיעו. הדבר הפך את הקהל לחלק בלתי נפרד מהיצירה ויצר חוויה אינטראקטיבית וקורעת מצח.

צד ב' של התקליט מציג תמונה מגוונת יותר. הוא נפתח עם CALL ANY VEGETABLES, שיר ותיק של להקת 'אמהות ההמצאה' מהתקליט ABSOLUTELY FREE, שכאן זוכה לעיבוד רוקי, כבד וקצבי יותר, שהתאים היטב לכוח האש של ההרכב הנוכחי. מיד אחריו מגיע EDDIE ARE YOU KIDDING הקומי ואחריו בא השיר MAGDALENA, שנולד משיתוף פעולה ספונטני בין זאפה להווארד קיילאן. "היינו בסיבוב הופעות בקנדה ופרנק החל לזמזם מנגינה", סיפר קיילאן. "אני פשוט התחלתי לכתוב לזה מילים, הראיתי לו את התוצאה והוא החליט שזה שיר שנבצע בהופעה. לא דמיינתי לרגע שזה יגיע לתקליט, חשבתי שהטקסט חולני מדי. אבל פרנק, כצפוי, אהב את זה מאוד". את התקליט חותם עיבוד מחודש לקטע קלאסי נוסף, DOG BREATH, שהופיע במקור באלבום הכפול UNCLE MEAT משנת 1969. זהו סיום הולם באנרגיה גבוהה.

העטיפה הקדמית של האלבום באה עם ציור מאת מעצב העטיפות הצמוד של זאפה, קאל שנקל. שימו לב כי בציור נראית רגלו של זאפה כשהיא מגובסת. זאת בעקבות פציעתו באולם ריינבאו הלונדוני, ב-10 בדצמבר 1971, כשמישהו מהקהל עלה לבמה ודחף בכעס את זאפה לפיר התזמורת. זאת כי חשב שכוכב הרוק מפלרטט מהבמה עם חברתו. זאפה נפצע קשה באותה תקרית ולקח לו זמן להתאושש מזה. בפינה הימנית של העטיפה נכתב: "כל דמיון ויזואלי בין עטיפה זו לחוברת המאוירת של האלבום UNCLE MEAT הוא מכוון ומכיל ארבעה רמזים סודיים".

בעיתון רולינג סטון נכתב על התקליט: "רובו הגדול מאד של אלבום זה מכיל דיבורי הומור. וכמו כל תקליט קומדיה אחר, האזנה חוזרת לו כבר מורידה מההנאה כי יודעים למה לצפות. המוזיקה היא בעיקר ליווי לטקסט שהופך משעמם כשהוא צפוי. וקטעי הסולו גיטרה של זאפה לא מצליחים להציל את האלבום. אז פרנק, בפעם הבאה תביא בבקשה גם מוזיקה ולא רק צלילים שיתמכו בבדיחות".

הציפורים נחתו על הזהב: כך תקליט אוסף אחד הגדיר את קיץ האהבה. ב-7 באוגוסט בשנת 1967 יצא בארה"ב תקליט אוסף ללהקת הבירדס ושמו THE BYRDS GREATEST HITS.

באוויר עמד ריח של קטורת ומהפכה. השנה היא 1967, וקיץ האהבה נמצא בשיאו. סן פרנסיסקו הפכה למכה של ילדי הפרחים, והעולם כולו רקד לצלילים חדשים, פסיכדליים ופורצי דרך. ובדיוק ברגע הנכון, בתאריך 7 באוגוסט, נחתה על מדפי החנויות בארצות הברית פצצת מלודיה שהדהדה למרחקים: תקליט האוסף הראשון של להקת הבירדס, שנשא את השם הישיר והקולע, THE BYRDS GREATEST HITS.

אל תתנו לשם הגנרי להטעות אתכם, לא מדובר בעוד אוסף שהוציאה חברת תקליטים כדי לסחוט עוד כמה דולרים ממעריצים. התקליט הזה היה ועודנו מסמך תרבותי מרתק, קפסולת זמן מוזיקלית שארזה בצורה מושלמת את תרומתה האדירה של הלהקה לעולם הרוק. הבירדס מקליפורניה, חמושים בגיטרת הריקנבקר 12 המיתרים המהדהדת של רוג'ר מגווין ובהרמוניות הקוליות השמימיות שלהם, היו החלוצים שהכניסו את הפולק אל תוך שקע החשמל ויצרו ז'אנר חדש ומהפכני: הפולק-רוק.

התקליט הזה הוא כמו תיבת אוצרות. בפנים אפשר למצוא את היהלומים הגדולים ביותר של הלהקה מהתקופה הראשונה והמשפיעה ביותר שלה. זה מתחיל עם הגרסה המחשמלת שלהם לשיר של בוב דילן, MR. TAMBOURINE MAN, השיר שלמעשה פתח את הדלת לכל סצנת הפולק-רוק. משם ממשיכים לפנינים כמו TURN TURN TURN, עם המילים הלקוחות מספר קהלת שהפכו להמנון של תקווה, וההמנון האנטי-ממסדי SO YOU WANT TO BE A ROCK'N'ROLL STAR.

אבל האוסף הזה הציע יותר מסך להיטיו המוכרים. הוא כלל את היצירה הפסיכדלית פורצת הדרך EIGHT MILES HIGH, שרמזה על הכיוונים החדשים והנועזים שאליהם הלהקה עמדה לפנות (כשהקהל הבין מזה שגם מדובר בענייני סמים - דבר שהלהקה שללה), וגם הציג למעריצים גרסה שהוקלטה מחדש במיוחד עבור התקליט הזה לשיר נוסף של דילן, MY BACK PAGES.

באופן אירוני, בזמן שהתקליט הזה חגג את ההצלחה המסחררת של הלהקה והפך לתקליט הנמכר ביותר שלהם, מאחורי הקלעים הלהקה עצמה הייתה בתהליכי התפרקות. הכותב הפורה ביותר שלה, ג'ין קלארק, כבר עזב. המתחים הפנימיים בין דיוויד קרוסבי לשאר החברים הגיעו לנקודת רתיחה, ובקרוב הוא ימצא את דרכו אל מחוץ ללהקה. במובן מסוים, חברת התקליטים קולומביה ראתה את הכתובת על הקיר והחליטה להפיק פוליסת ביטוח מוזיקלית – לרכז את כל הזהב במקום אחד לפני שהמכרה קורס.

עיתון רקורד מירור העניק לו בזמנו ארבעה כוכבים ופרסם: "הלהקה הזו לא מוערכת מספיק אצלנו באנגליה. רבים מתעלמים ממנה והנה בא התקליט הזה ששיריו הנהדרים מוצגים בסדר כרונולוגי. הצליל של הלהקה התקדם באופן ניכר מימי הדילן המוקדמים למה שהפך לצלילים מהחשובים בעולם הפופ. אבל תיזהרו, אם תקנו את התקליט הזה, תמצאו את עצמכם נאלצים לרכוש גם את שאר אלבומיהם".

עיתון ביט אינסטרומנטל הבריטי הוסיף: "ללהקה הזו מגיעה יותר הצלחה. השירים בתקליט זה לא ינוס לחם בעוד שנים רבות מהיום". מה שנכון... נכון.

הפיצוץ הגדול: הרגע שבו לינדסי באקינגהם נטש את פליטווד מאק בשיא ההצלחה. ב-7 באוגוסט בשנת 1987 נערכה ישיבה של להקת פליטווד מאק. זה לא נגמר טוב...

בואו ניקח את מכונת הזמן שלנו ונכוון אותה היישר אל ה-7 באוגוסט 1987. על פניו, התקופה הזו הייתה אמורה להיות חגיגה אחת גדולה עבור להקת פליטווד מאק. התקליט החדש והמלוטש שלהם, TANGO IN THE NIGHT, ששוחרר באביב, התפוצץ במצעדים משני צדי האוקיינוס. בארצות הברית הוא דהר אל העשירייה הפותחת, ובריטניה, שאימצה אותו בחום יתרה, הוא כבש את המקום הראשון ומכר למעלה משני מיליון עותקים. להיטים כמו BIG LOVE, LITTLE LIES ו-EVERYWHEREe התנגנו בכל תחנת רדיו אפשרית. הכל היה מוכן לסיבוב הופעות עולמי שימלא אצטדיונים ויכניס מיליונים. אבל בתוך אופרת הסבון המזמרת והסוערת שתמיד הייתה פליטווד מאק, שום דבר לא יכול להיות פשוט.

באותו יום גורלי נערכה ישיבת להקה שגרתית לכאורה. על הפרק: תכנון סיבוב ההופעות המדובר. אלא שהאוויר בחדר היה טעון בחשמל סטטי של שנים. ואז זה קרה - בום! הגיטריסט, הזמר, המפיק והארכיטקט המוזיקלי הראשי של הלהקה, לינדסי באקינגהם, התפוצץ. בצעקות רמות הוא הבהיר לחבריו ההמומים שדי, נמאס לו. הוא פורש, כאן ועכשיו. בשיא ההצלחה של התקליט שהוא עצמו פיסל ונשף בו חיים, הוא נטש את הספינה, והותיר את השאר להתמודד עם המפלצת שהם יצרו, אבל בלעדיו. לינדסי איים - וקיים. הוא לא ישוב לנגן איתם שוב עד שנת 1997.

בספרו האוטוביוגרפי, שופך המתופף וקפטן הלהקה, מיק פליטווד, אור על הדרמה מאחורי הקלעים ועל נקודת מבטו של באקינגהם, שהייתה מורכבת בהרבה מעוד התקף זעם של כוכב רוק. "הצעד ההגיוני הבא היה לצאת לסיבוב הופעות", כתב פליטווד. "כולם היו מוכנים ומזומנים, חוץ מלינדסי".

הסיבה, כפי שהתברר, הייתה עמוקה. באקינגהם, שהיה המנוע היצירתי מאחורי התקליט, הרגיש ששילם את חובו. בשנים שקדמו ל-TANGO IN THE NIGHT, הוא התרחק מהלהקה, התמקד בתקליטי סולו ניסיוניים וגילה מחדש את חדוות היצירה ללא הפוליטיקה הפנימית המתישה והרעילה של פליטווד מאק. העצמאות האמנותית, היכולת לעקוב אחר המוזה האישית שלו לכל מקום שתיקח אותו, הייתה חשובה לו יותר מהצלחה מסחרית נוספת. "במבט לאחור", הודה פליטווד, "העובדה שהוא בכלל הסכים לחזור ולהקליט איתנו את התקליט הזה הייתה מחווה ענקית מצידו, הרבה יותר גדולה ממה שמישהו מאיתנו הבין בזמנו. הוא סיפר לי שנים אחר כך שההקלטות היו תהליך כואב מאוד עבורו. הוא עשה זאת למען הלהקה, למעננו, אבל זה גבה ממנו מחיר כבד".

באמצע העבודה על התקליט, באקינגהם חטף רגליים קרות. הוא הבין שהדינמיקה ההרסנית של הלהקה לא השתנתה כלל. הדרמות הישנות, הרומנים הכושלים שהולידו את התקליט המופתי RUMOURS (הפרידה שלו מסטיבי ניקס, הגירושים של ג'ון וכריסטין מקווי), עדיין ריחפו באוויר. הוא ראה את חבריו, ובראשם סטיבי ניקס ומיק פליטווד, ממשיכים להיאבק בהתמכרויות קשות, ולא היה מוכן להישאב בחזרה אל תוך המערבולת הזו. הוא הרגיש שההישרדות הנפשית והאישית שלו נמצאת בסכנה.

הוא ניסה להסביר להם. הוא פשוט לא יכול היה לעשות את זה. אבל חברי הלהקה, שהיו רגע לפני קטיפת פירות ההצלחה, התקשו לקבל את זה. "כמובן שכולנו כעסנו", כתב פליטווד. "כשהוא הודיע לנו, כבר היינו עמוק בתוך תכנון של סיבוב הופעות עולמי עצום. ציפינו שהוא ירצה להיות חלק מהתקליט האדיר שיצרנו יחד, תקליט שהוא היה המפיק הראשי שלו". באקינגהם, מצדו, קיווה אולי שהלהקה תוכל לאמץ מודל עבודה אחר. "אני חושב שלינדסי היה הכי מאושר אם היינו הופכים להיות כמו הביטלס בסוף דרכם", העריך פליטווד, "להקה שמקליטה תקליטים מבריקים באולפן אבל לא מופיעה. אבל זאת אף פעם לא הייתה הדרך שלנו".

בסופו של דבר, חוסר ההבנה הגיע לנקודת רתיחה. הלהקה הציבה לבאקינגהם אולטימטום, מהלך שהתברר כשמן על המדורה. בפגישה הטעונה ההיא, המסר היה חד וברור: אנחנו יוצאים לדרך, איתך או בלעדיך. באקינגהם בחר ב"בלעדיכם". מבחינה היסטורית, כפי שסיכם זאת פליטווד באיפוק בריטי, "זה לא היה יום שמח". פליטווד מאק יצאה לסיבוב ההופעות של TANGO IN THE NIGHT כשהיא נאלצת לגייס לא פחות משני גיטריסטים חדשים, ריק ויטו ובילי ברנט, כדי למלא את הנעליים הענקיות שהותיר אחריו האיש שהיה אחראי לצליל של התקליט אותו הם קידמו. האירוניה הייתה צורבת, אך הלהקה, כמו תמיד, שרדה כדי להמשיך ולספר את הסיפור שלא היה מבייש את מיטב הטלנובלות.

כשהגיטריסט השקט של הביטלס פגש את הצד האפל של ילדי הפרחים. ב-7 באוגוסט בשנת 1967 ביקר ג'ורג' האריסון בהייט אשבורי. הייתה זו חוויה לא נעימה עבורו.

באנגליה של שנת 1967, השמועות על מה שהתרחש אי שם הרחק במערב, בסן פרנסיסקו, נשמעו כמו אגדה מודרנית. דיברו על ממלכה קסומה של היפים, מקום שבו האהבה חופשית, התודעה מתרחבת והמוזיקה לא מפסיקה להתנגן. לממלכה הזו קראו הייט אשבורי, על שם הצומת המרכזי שלה, מפגש הרחובות שנקראו על שם הבנקאי הנרי הייט והפוליטיקאי מונרו אשבורי. המקום הפך למרכז העצבים של תרבות הנגד, והדלק העיקרי שהניע אותה היה סם פסיכדלי רב עוצמה בשם LSD. החומר, שהיה אז עדיין חוקי, כובד כתושב קבע באירועים מחתרתיים פרועים שכונו ACID TESTS, מבחני אסיד שנערכו ממש מתחת לאפם של השוטרים המבולבלים.

את הפסקול לאותו קיץ מהפכני סיפקו להקות מקומיות ששינו את פני הרוק, עם צליל חדש, ארוך ופסיכדלי. שמות כמו גרייטפול דד, ג'פרסון איירפליין וקוויקסילבר מסנג'ר סרוויס הפכו את השכונה למקום שאליו כל העולם רצה להגיע, גם ג'ורג' האריסון. הרי הוא היה "הביטל הרוחני", זה שגילה את הודו, הסיטאר והמדיטציה. הוא קיווה למצוא שם קהילה של אנשים נאורים, מחפשי דרך כמוהו. אז ההזדמנות הגיעה כשהאריסון ואשתו, הדוגמנית פאטי בויד, הגיעו לבקר את אחותה של פאטי, ג'ני בויד, שהתגוררה בסן פרנסיסקו. הביקור המשפחתי הפך במהרה לעלייה לרגל אל מוקד ההתרחשות. ג'ורג', פאטי וכמה חברים הגיעו לשם, והמציאות טפחה על פניהם במהירות.

העיתון סן פרנסיסקו כרוניקל תיאר את מה שהתרחש בפארק הסמוך: "איש צעיר ניגן בגיטרה ובידר קהל של כעשרים היפים. בצד עמדו ג'ורג' האריסון ואשתו. ג'ורג' ניגש אל הנגן ושאל בעדינות אם הוא יכול לנסות את הגיטרה שלו. האיש הסכים בשמחה". במשך שלוש דקות קסומות, אחד מכותבי השירים המוכשרים בעולם ניגן קטעים אקוסטיים לעיניהם של קומץ צעירים, שאיש מהם לא זיהה אותו. הרגע השקט הזה התנפץ לרסיסים כשבחורה אחת הביטה בו מקרוב, פערה את עיניה וצרחה את שמו. "הצעקות שלה הידהדו בפארק", נכתב בדיווח, "וגרמו לנחיל של היפים לדהור למקום. הם ירדו מהגבעות, קפצו מהעצים, יצאו מאחורי שיחים והתגודדו סביבו כמו דבורים סביב צוף".

ההמולה הפכה במהרה למפגן מעריצים כאוטי. כתב מקומי אחר דיווח על שיחה סוריאליסטית שהתפתחה במקום: "היפי אחד חיבק את ג'ורג' בכוח ושאל אותו בהתלהבות, 'אתה המנהיג של כולנו? אתה המשיח?'. ג'ורג', שנראה נבוך, ענה בשלילה. אך ההיפי לא הרפה והמשיך בשלו. ג'ורג' ניסה להסביר לו בסבלנות שהוא צריך להנהיג את עצמו ולא להיות מובל על ידי אחרים". המסר הפילוסופי הזה, שהיה תמצית תפיסת עולמו, פשוט לא נקלט.

בראיון שנתן זמן קצר לאחר מכן למגזין המוזיקה הבריטי מלודי מייקר, האריסון לא חסך במילים כדי לתאר את אכזבתו: "הייתי בערך חצי שעה בהייט אשבורי וזה הספיק לי לכל החיים. בהתחלה היה נחמד מאוד, אנשים באו להגיד שלום וללחוץ את היד, אבל ככל שהעמקנו פנימה זה הפך לבדיחה עצובה". הוא המשיך ותיאר מציאות עגומה: "אנשים פשוט עקבו אחרינו לכל מקום וניסו להציע לי כל סם אפשרי שקיים על הפלנטה. הביטלס לא בעניין של לעודד צריכת סמים. LSD הוא לא התשובה האמיתית. הוא מאפשר לך לראות אפשרויות שלא תראה בלעדיו, אבל אי אפשר לקחת LSD ולחשוב שממנו תגיע התשובה הנצחית. היפי אמיתי צריך לדעת מה קורה סביבו ולא להיתלות במשהו שמשנה את התפיסה באופן זמני. מה שראיתי שם היה ההפך הגמור. בהייט אשבורי היו יותר מדי אנשים מוזרים ומסוממים ששכבו על המדרכות והתחננו לנדבה בשביל שמיכה. זה לא נראה טוב וזה בהחלט לא היה רוחני".

פאטי בויד זכרה את החוויה כסיוט של ממש: "כולם שם נראו מסוממים לגמרי, כולל האמהות והתינוקות שלהן. זה היה מחזה נורא. מישהו ניגש והציע לג'ורג' לנסות סם חדש ומסוכן שנקרא STP. ברגע שג'ורג' סירב בנימוס, האנשים התאכזבו וההתנהגות שלהם הפכה לעוינת ומאיימת. ניסינו להתרחק מהם והם פשוט לא הניחו לנו. הגענו במהירות ללימוזינה, נעלנו את הדלתות וכל הפרצופים שלהם נמרחו על החלונות והביטו בנו במבטים ריקים. זה היה הרגע המדויק שבו ג'ורג' החליט לסיים את המסע שלו עם LSD".

אותו סם מסתורי, STP, שג'ורג' דחה, היה ידוע לשמצה. שמועות רחשו כי בחלק מהמנות שלו הרכיב הכימי הכיל, בין השאר, בנזין. משתמשים רבים מצאו את מותם מצריכתו, והוא נודע כגורם ל"טריפים רעים" ארוכים ואלימים במיוחד. למרבה המזל, לג'ורג' הייתה שומרת. הזמרת מאמה קאס אליוט מלהקת האמהות והאבות, שהייתה חברה טובה, ידעה שהוא מגיע לאזור ודאגה להזהיר אותו מראש פן יתפתה לנסות את החומרים המסוכנים שהסתובבו ברחובות.

אך הסיפור לא נגמר כאן. בשהותו בסן פרנסיסקו, בחיפושיו אחר אותנטיות, התיידד האריסון גם עם מספר חברים בכנופיית האופנוענים הידועה לשמצה "מלאכי הגיהנום". מתוך תמימות היפית אופיינית, הוא הזמין אותם לבקר אותו ואת חבריו במשרדים החדשים של חברת אפל בלונדון. הוא לא שיער שהאופנוענים הקשוחים ייקחו את הזמנתו ברצינות, יחצו את האוקיינוס, יגיעו למשרדים ויהפכו את המקום על פיו, במה שיהפוך לאחד הסיפורים הביזאריים והמצערים בתולדות החברה. אבל על זה תוכלו לקרוא בהרחבה, עם פרטי מידע נדירים, בספר שכתבתי על הביטלס, "ביטלמאניה!".

רוטב גבישי של גאונות: הסיפור המשוגע מאחורי התקליט של פרנק זאפה שכמעט ונגנז. ב-7 באוגוסט בשנת 1967 יצא אלבום הסולו הראשון של פרנק זאפה ושמו LUMPY GRAVY.

"איך שאני רואה את זה, בארי, זה אמור להיות מופע פגזי!" - כך בדיוק נפתח LUMPY GRAVY, יצירת המופת הכאוטית והמהפכנית של פרנק זאפה, שראתה אור ב-7 באוגוסט 1967. בעוד העולם שר על שלום ואהבה בקיץ ההוא, זאפה השליך לפטיפון של הציבור תבשיל צלילי עם גושים.

במבט ראשון, LUMPY GRAVY הוא לא תקליט שקל לעכל. מדובר במסע מוזיקלי אינסטרומנטלי כמעט לחלוטין, תערובת מסחררת של קומפוזיציות מורכבות לתזמורת סימפונית, מקצבים משתנים וסאטירה חדה כתער. אבל מה שהופך אותו לחוויה בלתי נשכחת באמת הם קטעי הדיאלוג הסוריאליסטיים המשובצים בין הקטעים המוזיקליים. כדי להשיג את הצליל המהדהד והמוזר שלהם, זאפה פשוט הכריח את הדוברים, ביניהם חברי להקתו הנאמנה, אמהות ההמצאה, לדבר ישירות אל תוך תיבת התהודה הפתוחה של פסנתר כנף. התוצאה הייתה קולאז' קולי מהפנט וניסיוני, שהקדים את זמנו.

הסיפור של התקליט מתחיל בכלל כרעיון לפסקול בלט, פרויקט שאפתני שמעולם לא התממש. בשנת 1966, המפיק ניק ונט מחברת התקליטים CAPITOL RECORDS, זיהה את הגאונות הגולמית של זאפה ופנה אליו עם הצעה שאי אפשר לסרב לה: תקציב להקלטת תקליט שלם עם תזמורת המונה 40 נגנים. זאפה, שתמיד חלם לנצח על תזמורת, קפץ על ההזדמנות. הוא האמין שמצא פרצה מתוחכמת בחוזה שלו עם חברת התקליטים VERVE. לפי הבנתו, הוא היה חתום אצלה בלעדית רק כאמן מבצע וגיטריסט בלהקה, אך לא כמלחין ומנצח על יצירות תזמורתיות. הוא חשב שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. המציאות, כפי שעוד נגלה, הייתה קצת יותר מסובכת.

"הם ממש מיהרו שם ב-CAPITOL להוציא את הדבר הזה", סיפר זאפה מאוחר יותר. "נאלצתי לעזוב את קליפורניה ולטוס מיד לניו יורק. עם כל כאבי הראש שמסביב, הייתי חייב לבשל מוזיקה. והיו לי רק 11 ימים לעשות את זה". כאילו שהלחץ המקצועי לא הספיק, חייו האישיים של זאפה היו בסערה מוחלטת. בדיוק כשהיה זקוק לשקט וריכוז כדי לכתוב את הפרטיטורות המורכבות, בעל הבית שלו החליט לזרוק אותו מהדירה כדי לשכן שם את בנו. "הייתי חייב לצאת משם, פשוטו כמשמעו", אמר זאפה. "הייתה לי מוזיקה שהתחייבתי לכתוב ולא היה לי איפה לגור. לכן הרבה מהמוזיקה הזו נכתבה בבתי קפה, בחדרי מלון זולים ובכל מיני מקומות מוזרים אחרים".

לאחר מאמץ אדיר, המוזיקה הוקלטה, נערכה והייתה מוכנה ליציאה. ואז, הכל התפוצץ. חברת התקליטים VERVE הרימה את ראשה ושלחה מכתב תקיף, בו טענה שזאפה הוא אמן בלעדי שלה, וכל תו שהוא כותב או מנצח עליו שייך לה. העניין הגיע במהירות לבית המשפט, והפך למאבק משפטי מכוער בין שתי ענקיות תקליטים. בסופו של דבר, VERVE ניצחה ורכשה את קלטות המאסטר המקוריות מידי CAPITOL תמורת סכום נכבד של 30,000 דולר. כל התהליך הזה, כמובן, עיכב את יציאת התקליט בזמן משמעותי ויצר גרסאות שונות ומבולבלות שלו בשוק.

ואם כל זה לא מספיק, אפילו מקור השם LUMPY GRAVY נותר תעלומה עם שתי גרסאות מתחרות. שנים לאחר מכן, ב-1974, זאפה טען שהשם צץ במוחו כהשראה מפרסומת טלוויזיונית פשוטה לאבקה להכנת רוטב מהיר. אבל לוריין בלצ'ר, שעבדה עם זאפה עוד ב-1965 ואף נעצרה יחד איתו באשמת הפקת סרטי זימה (סיפור מדהים בפני עצמו), סיפרה סיפור אחר לגמרי. היא טענה שכבר אז, השניים הגו יחד מופע מדע בדיוני פרוע בו זאפה היה אמור להיקרא LUMPY GRAVY והיא קיבלה את שם הבמה הבלתי נשכח BLOATY BLOOPER.

כך או כך, זהו תבשיל סמיך וגאוני, שגם היום, עשרות שנים אחרי, עדיין נשמע כמו מופע פגזי וברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת עליו: "זה האלבום המסקרן ביותר שזאפה היה מעורב בו עד כה. אבל משום מה המוזיקה לא מתרוממת. כמו שעטיפת התקליט מסגירה: 'זו יצירה לא עקבית שהחלה כמוזיקה לבאלט אך זה לא הצליח כך'. האלבום הוקלט בפברואר 1967 וזאפה מנצח בו על תזמורת שהורכבה מחבריו ללהקת אמהות ההמצאה, ביחד עם נגני האולפן המובילים של הוליווד. בגב העטיפה אנו נשאלים, האם זה הוא השלב השני של האלבום WE'RE ONLY IN IT FOR THE MONEY. אבל האלבום הזה בקושי מתקרב לאלבום ההוא. קטעי המוזיקה מקבלים ביניהם קטעי דיאלוג, שנשמעים מאולצים. למרות השילוב של מוזיקה מתוזמרת עם מוזיקה אלקטרונית, התקליט לא מתרומם. זו הקלטה סטרילית מדי. האנרגיה של אמהות ההמצאה חסרה פה. עם זאת, זה הוא אלבום חשוב, כי זאפה הוא אחד המוחות הכי מתקדמים בעולם הרוק. ברור שזאפה עושה פה טעויות שמלחיני רוק אחרים היו מתגאים בהן".

בלאק סאבאת' נולדים מחדש? לא בדיוק! ב-7 באוגוסט בשנת 1983 יצא התקליט BORN AGAIN של להקת בלאק סאבאת'. היה זה אחד הרגעים המוזרים יותר בעולם הרוק הכבד, עם כניסתו של הזמר איאן גילאן (לשעבר מדיפ פרפל) ללהקת זו.

היה זה בתחילת 1983, הזמר רוני ג'יימס דיו כבר לא היה בבלאק סאבאת' והגיטריסט שלה, טוני איומי, התקשר לגילאן כדי להיפגש עמו ללגימת בירה בפאב ליד בירמינגהם. השניים קבעו להיפגש בפאב THE BEAR. גילאן הגיע לנקודת המפגש והזכרון שב אליו רק למחרת, כשמנהלו, פיל באנפילד, התקשר אליו והודיע לו: "איאן, אם אתה מתכוון לעשות עוד צעד דרסטי שכזה בקריירה שלך, עדיף שקודם תדבר איתי על זה".

לגילאן לא היה כלל מושג במה מדובר ובאנפילד הודיע להפתעתו ש"דון ארגן, המנהל של בלאק סאבאת', התקשר אליי כדי להודיע לי בחגיגיות שאתמול הסכמתי להצטרף ללהקה הזו". גילאן חשב שזו בדיחה שנאמרה בזמן שכרות, אבל ההתחייבות נעשתה וגילאן החל לערוך חזרות עם הלהקה באולפני MANOR באוקספורדשייר, כדי לכתוב שירים לאלבום הבא.

גילאן, שלא ראה את עצמו חלק מהחבורה, החליט לישון מחוץ למתחם באוהל. הבסיסט, גיזר באטלר, בספרו: "ביל וורד (המתופף) לא היה היחיד שנאבקתי אז להבין אותו. גילאן לא רצה לישון איתנו בבית והקים אוהל גדול בשטח. היינו מסתכלים מהחלון ורואים אותו מבשל את הארוחות שלו שם בחוץ, עם גזייה. אני מניח שזה היה שהוא קצת מוזר וזה חלק מעולם הרוק'נ'רול, אבל זה גרם להבין שהוא לא ממש רואה את עצמו כחלק מהלהקה.

לילה אחד, חבר מהצוות הטכני שלנו פוצץ את האוהל שלו עם חומרי נפץ שנשארו מסיבוב ההופעות שעשינו לפני כן לקידום התקליט MOB RULES. כנקמה, גילאן, שיכור לחלוטין, גנב את מכוניתו של ביל, לקח אותה לסיבוב והרס אותה לגמרי. הוא כתב לתקליט את השיר TRASHED. כשביל קם למחרת וראה את המכונית שלו, שעכשיו הייתה קליפה שרופה, הוא השתגע. גילאן אמר לביל, 'בטח מישהו פרץ ומצא את המפתחות'. ביל האמין לו ולא בדק את זה יותר, אבל מישהו כנראה גילה לו את האמת ואז ביל לקח את העניינים לידיים - למחרת גילאן מצא את הסירה שלו, שעגנה על הנהר, כשהיא הוטבעה עם חומרי נפץ נוספים.

גילאן היה אחראי לרוב המילים בתקליט, ואני לא הייתי מעריץ גדול של כמה מהן. שירים כמו DIGITAL BITCH ו- KEEP IT WARM, שנכתבו על חברתו של גילאן, היו עובדים בדיפ פרפל, אבל סאבאת' לא הייתה סוג כזה של להקה. אני חושב שהתרומה הלירית היחידה שלי לאלבום הייתה עם השיר DISTURBING THE PRIEST שהיה על כומר שגר בסמוך אלינו וכל הזמן התלונן על הרעש שבא מהחזרות שעשינו.

אני לא יודע אם זה היה בגלל הסמים שטוני לקח, אבל האובססיביות שלו הגיעה לרמות חדשות במהלך יצירת האלבום. אני לא יכול לזכור באיזה שיר זה היה, אבל טוני אמר, 'אני הולך לנגן שתי דקות סולו, אבל אני רוצה שזה יסתיים בדיוק אחרי תשעים שניות'. אמרתי לו: 'למה אתה לא פשוט מנגן סולו גיטרה למשך תשעים שניות, במקום לנסות לנגן סולו גיטרה של שתי דקות בתשעים שניות?' הוא ניסה להסביר לי את זה, אבל לא הצלחתי להבין למה הוא מתכוון, אז השארתי אותו לזה. רובין בלאק, טכנאי ההקלטה שלנו, כל כך נלחץ שהוא פיתח עווית. בינתיים, כל כך נמאס לי שלקחתי הקלטות של השירים שכבר עשינו והתחלתי להאזין להן בבית. הצליל היה עמום ולא ברור. כשסיפרתי לטוני ורובין, הם התעקשו שזה יתוקן במיקס. זה אף פעם לא היה, וטוני ואיאן האשימו אותי בזה. זה מה שקורה כשלא שוכרים מפיק טוב, כמו מרטין בירץ', לטפל בדברים - דברים משתבשים וכולם מצביעים ומאשימים.

עם זאת, בהאזנה לו לאחרונה, זה היה הרבה יותר טוב ממה שזכרתי. יש בו כמה שירים טובים, אני מספק כמה אפקטי בס נחמדים, לטוני יש כמה ריפים מפלצתיים בגיטרה והשירה של איאן נהדרת. זה רק מראה, שאם השירים מספיק טובים, אתה יכול לברוח מהפקה מפוקפקת".

טוני איומי בספרו: "כשרוני ג'יימס דיו וויני אפיס עזבו את בלאק סאבאת', החלפנו את ההנהלה שוב ללא אחר מאשר דון ארדן. הוא לא התעניין בניהולנו בלי אוזי אוסבורן, אבל הוא שינה את דעתו, אולי גם בגלל שהוא חטף מכה גדולה עם שרון (הבת שלו) אחרי שהיא לקחה את אוזי אליה, כאשתו וכמנהלת שלו. אחרי אסון הניהול של סנדי פרלמן קיבלנו את פניו בחזרה בזרועות פתוחות. דון הגה את הרעיון שניפגש עם איאן גילאן, מתהילת דיפ פרפל. הוא אמר: 'תרא' איך אתם מסתדרים!'... לא הכרתי את איאן. קבענו לפגוש אותו בצהריים בפאב באוקספורדשייר, הנקרא THE BEAR. היה לנו משקה, אחר כך עוד משקה, ועוד משקה, ועוד אחד לשתות. הפאב נפתח ונסגר ושוב נפתח ונסגר, ועדיין היינו שם. ובסוף הלילה אנחנו היינו להקה.

למחרת איאן כנראה לא זכר כל כך טוב, כי המנהל שלו, פיל בנפילד, אמר לו: 'בפעם הבאה כשתחליט להקים להקה, תוכל להודיע לי? הרגע קיבלתי את השיחה הזו מדון ארדן על הלהקה ואמרתי, "מה זאת אומרת?' ודון אמר לי: "טוב, הוא פשוט הצטרף לבלאק סאבאת'...' בהחלט היה באזז סביב העסק. הם השתגעו מזה שאנחנו מתאגדים. זה היה יוצא דופן, חבר'ה משתי להקות גדולות שנפגשים כדי להקים להקה חדשה.

פיל בנפילד ניהל את איאן ודון ניהל אותנו. אז נתנו לדון לטפל בזה, כי פיל לא רצה להסתבך איתו יותר מדי. פיל ואיאן הסתכלו עליו כמו, 'דון ארדן, הוא ידוע כמי שחותך ידיים לאנשים!'. לא התכוונו לקרוא ללהקה בלאק סאבאת'. הרעיון היה להקים סופרגרופ של שמות שונים בלהקה אחת ולקרוא לזה משהו אחר. אבל דון חשב שאנחנו צריכים להמשיך עם השם הידוע שלנו, אז הסכמנו. אני וביל וורד נשארנו בקשר וכאשר הקמנו את הלהקה החדשה ביחד חשבתי, בוא נראה מה ביל זומם. ביקשתי ממנו לבוא והוא עשה זאת במהרה. חשבנו שזה יהיה טוב לביל לנגן, כי זה מה שהוא, נגן. הוא עשה טוב באותה תקופה. הוא גר בלוס אנג'לס, שם הוא הפסיק לשתות. הוא הגיע לאנגליה עם הבחור הזה מאלכוהוליסטים אנונימיים.

הלכנו לאחוזה, שבה היה סטודיו כפרי בבעלות ריצ'רד ברנסון, כדי להקליט את BORN AGAIN.

איאן אמר לי: 'כשנקליט, אני הולך להישאר בחוץ'.

אמרתי: 'בחוץ? למה אתה מתכוון?'

'טוב, אני הולך להקים אוהל מחוץ לבית ואני הולך להישאר שם'.

'אז למה זה?'

'זה כנראה יהיה יותר טוב לקול שלי'.

'בסדר.'

חשבתי שהוא צוחק, אבל כשהגעתי לאחוזה וראיתי את האוהל הזה בחוץ חשבתי, לעזאזל, הוא רציני. איאן הקים את האוהל הגדול והענק הזה. היה לזה אזור בישול וחדר שינה וכל דבר אחר. נשארו לנו כל אפקטי הפיצוצים מסיבוב ההופעות האחרון שעשינו, אז לילה אחד שמנו את זה מסביב לאוהל. אחרי שאיאן הלך לישון, לפתע נשמע בום אדיר. כל העניין פשוט עף באוויר והוא היה מבולבל לחלוטין. הגרוע מכל היה שהוא שם את האוהל שלו ממש ליד האגם ולריצ'רד ברנסון היו כל מיני דגים באורך שלושה מטרים בו. זעזוע הרעש עבר לאורך כל האגם והרג חלק מהדגים וטלטל את השאר, כך שכולם צפו על פני השטח. כשברנסון שמע על כך הוא היה לא שמח בכלל.

כשהיינו באחוזה חשבנו שכנראה יהיה זול יותר לקנות את המכוניות שלנו במקום לשכור אותן לסיבוב ההופעות הקרוב שלנו, אז קנינו ארבעה פורדים חדשים. ביל היה במיוחד מרוצה מאוד מהגלגלים החדשים שלו. לילה אחד ירדנו כולנו לפאב ואיאן הלך לאחוזה קצת לפנינו. היה מסלול קרטינג שהסתובב סביב בריכת השחייה, והוא החליט לקחת את אחת המכוניות להסיע שם. הוא איבד שליטה ובאנג!, המכונית התהפכה. הוא יצא, אבל המכונית עלתה באש והוא פשוט עזב את זה כך. הוא חזר הביתה, זרק את המפתחות על השולחן ואמר שהוא הולך לישון. בבוקר קם ביל ואמר, 'מה קרה לרכב שלי?' מצאנו אותו במורד מסלול הקרטינג, הפוך ושרוף. ביל השתולל מזעם, 'מי עשה את זה?!'

ביל גילה שזה היה איאן שהפך את המכונית שלו, אז הוא לקח אזמל, יצא לנהר, ניפץ חורים בתחתית הסירה של גילאן והטביע אותה. ואז איאן צעק: 'לעזאזל, מישהו גנב לי את הסירה!' הוא נסע במעלה ובמורד הנהר כדי לראות אם היא נסחפה או אם מישהו גנב אותה. הוא לא מצא אותה והשתגע לגמרי. הוא דיווח על הסירה שלו כנעדרת למשטרה, אבל אז היא נמצאה בתחתית הנהר, מתחת למים. היו לה שני מנועים ענקיים חדשים והם נהרסו. אז ביל קיבל את הנקמה שלו.

הפקנו את האלבום בעצמנו. לאיאן היו גושים במיתרי הקול שלו באותה תקופה. כשפגשנו אותו לראשונה, הוא אמר: 'אני לא אוכל לשיר יותר מדי כי יש לי בעיה עם הקול שלי'. נפלא.

במהלך ההקלטה לביל הייתה בעיה כלשהי עם אשתו לשעבר. אני חושב שזה היה קשור למשמורת על בנו. יום אחד קניתי לביל שלט, כי הוא היה שנה נקי מאלכוהול. הלכתי לתת לו והוא התעצבן עליי לגמרי. זה היה כל כך מפחיד, כי הכל הלך כל כך טוב ואז, באנג!, והוא שוב מדוכא. אמרתי לגיזר: 'מה קרה? מה קורה?' הוא אמר: 'הו, הגיעו לו חדשות רעות מלוס אנג'לס'. הספונסר מאלכוהוליסטים אנונימים כבר הלך בשלב הזה. תפסנו אותו גונב דברים מביל, אז שלחנו אותו לארוז. ביל עבר שלב מוזר. אחרי כמה ימים הוא ישב במטבח באחוזה ובהתקף זעם הוא זרק את כל הצלחות והכלים. למחרת ביל עשה את אותו הדבר שוב. הוא פשוט כעס על הכל והוא רצה לחזור ללוס אנג'לס כדי להחלים שוב. זה ממש איכזב אותנו. מה נעשה עכשיו בלי ביל?

כשהגענו לשלב המיקס, איאן השמיע את הדברים ממש חזק, לעזאזל. כביכול הוא פוצץ כמה טוויטרים ברמקולים של האולפן. עשינו את המיקס בלי לדעת שהטוויטרים הלכו, ואף אחד לא שם לב. רק חשבנו שזה קצת צליל מוזר, אבל זה ישתפר במאסטרינג. לא עקבנו אחרי זה. בזמן ששמענו את האלבום, הצליל היה נורא. זה נמכר ממש טוב, אבל היינו מאוד מאוכזבים מכך שזה לא יצא כמו שכולנו רצינו שזה ייצא. ההקלטות המקוריות נשמעו הרבה יותר טוב. התקליט הזה היה שונה מאוד מכל מה שעשינו לפני. יש בו כמה שירים טובים וכבדים מאוד. העטיפה הייתה עניין אחר. איאן לא האמין כשראה את זה. הוא אמר: 'אתה לא יכול לעשות את זה. אתה לא יכול להביא תינוק בחזית עם טפרים וקרניים!' הוא תיעב את זה לחלוטין. מישהו הציג את הדבר הזה לדון ארדן: 'יש לי את הרעיון הזה בשבילך לעטיפה...' ודון אמר: 'זה נהדר!' הוא באמת דחף את זה עלינו: 'אני חושב שזה יגרום להרבה בעיות, הרבה עניין, אנשים ידברו על זה!' אנשים דיברו על זה, בהחלט".

איאן גילאן סיפק את הזווית שלו בספרו: "עם אובדן הזמר והמתופף שלהם, לטוני איומי ולגיזר באטלר נותר להחליט מה לעשות לאחר מכן, אז הם ניגשו תחילה למתופף המקורי של להקתם, ביל וורד, כדי לראות אם הוא יחזור אחרי היעדרות ארוכה כתוצאה מעודף רוק'נ'רול, כולל אלכוהול וסמים. אז ביל הסכים לחזור, ואז, קצת אחרי זה, הסכמתי להיות הזמר שלהם לאלבום וסיבוב ההופעות שיבוא אחריו. למעשה, הבקשה הראשונית להצטרף לבלאק סאבאת' הגיעה לראשונה מהמנהלים שלהם, דון ודיוויד ארדן, שבתחילה חשבו על יצירת סופרגרופ, עם טוני, גיזר, ביל ואני. זה היה הסוג של נקודת התחלה, כשטוני, גיזר ואני נפגשנו בפאב. עם זאת, כמה ליטרים מאוחר יותר, רעיון הסופרגרופ נפל בצד. כמובן, היו הרבה דיונים לגבי המעמד והמוניטין שלי עם דיפ פרפל שצריך לכבד, אבל, עד סוף ה'פגישה' שלנו - המספרים היו בצד שלהם, אז הסתפקתי בלעבוד תחת שמם.

מתישהו במהלך הבוקר שלמחרת התקשר אליי המנהל שלי ואמר, 'אני מבין שהצטרפת לבלאק סאבאת'. אם אתה מתכנן לעשות דבר חשוב נוסף כמו שינוי קריירה כזה, הלוואי שתתקשר אליי קודם, אז אנחנו נוכל לדבר על זה!'... כמובן שכולנו נפגשנו בעבר בסצנת הרוק, אבל רקע המוזיקה שלנו והמעריצים שאליהם פנינו היו שונים מאוד, אז קיבלנו כמה מבטים מבולבלים מהם בנוגע להחלטה שלנו".

המלודי מייקר פרסם בביקורתו שזה הוא "אלבום עייף, חסר חיים וחסר אחיזה באייטיז עד כדי מבוכה להקשיב לו. אם למוזיקה היה איי קיו - הרי שהאיי קיו של האלבום הזה היה אפס גדול". סיבוב ההופעות לקידומו (עם המתופף של אי.אל.או, בב בוואן, במקום ביל וורד) הפך לבדיחה, עם גילאן שלא טרח ללמוד את מילות השירים ופעמים רבות מצא את עצמו מתבלבל ולא מוצא את דפי השירים שהדביק על הבמה. התפאורה נראתה כטירה עתיקה, שנבנתה במידות גדולות מדי ולכן אי אפשר היה להכניסה להרבה אולמות. לתפאורה הזו נוסף גם גמד, שהיה לבוש כשטן בעטיפת התקליט. היה זה חומר מצוין ליצירת הפרודיה "ספיינל טאפ".

באותו זמן החלו המגעים לאיחוד ההרכב השני והקלאסי של דיפ פרפל (DEEP PURPLE MARK II) וגילאן ידע שתיכף הוא ינטוש את הספינה.

ב-7 באוגוסט בשנת 1969 פורסמה כתבה, מאת רמי דרומי, על להקת הצ'רצ'ילים בידיעות אחרונות. הנה חלק ממנה:

"אחרי תקופה ארוכה וקשה של הופעות במועדוני נוער, החליטו הצ'רצ'ילים לערוך שינוי קטן בסגנונם: אך כפי שמסתבר, יהיה השינוי הרבה יותר גדול מאשר חשבו תחילה - וגם הרבה יותר יסודי. אנו מתכוונים כמובן לעובדה שהצ'רצ'ילים ילוו מעתה את אריק איינשטיין.

'אין אנו מתכוונים ללוות את אריק כך סתם', אומרים הצ'רצ'ילים - גם הצלליות לא רק ליוו את קליף

ריצ'רד - אלא הופיעו לצידו והיוו חלק בלתי נפרד מההצגה. כמותם, גם אנחנו נבצע קטעי סולו רבים ואף נספק מנגינות לשירים שאריק ישיר'.

אך ‏ הצ'רצ'ילים אינם מסתפקים בהופעותיהם ‏עם אריק ומתכוננים להמשיך גם בדרך עצמאית. הם מקדישים

זמן רב לפעילות אחרת: כותבים מוסיקה ללהקות אחרות ואפילו מוסיקה לסרטים. בינתיים, כתבו כבר את 'פתחי את עינייך' שנכתב עבור הסרט 'מקרה אשה'. הצ'רצ'ילים טוענים, שאורי זוהר הספיק כבר לשים עליהם את עינו והוא מתכונן להזמין אצלם שירים לסרטים שיפיץ בקרוב.

כיצד עובדים הצ'רצ'ילים? 'ראשית כל, אנו מקליטים את הרעיון לשיר ‏על טייפ רקורדר. הלהקה יושבת ומביעה

את דעתה על מה ששמעה. לפעמים ‏יכולים לשבת ולהתווכח במשך לילה שלם עד שהרעיון לפזמון הופך למוצר סופי. שיתוף הפעולה הזה הוא אחד הסודות להצלחתנו'..."

הסיפור השלם של להקת הצ'רצ'ילים נמצא אך ורק בספר אחד - הספר "רוק ישראלי 1973-1967".

אנשי המחצבה חוצבים את דרכם למטה ברחוב מאת'יו בליברפול! ב-7 באוגוסט בשנת 1957 הופיעו "אנשי המחצבה" במועדון חדש בשם קאברן (מערה), ששכן במרתף אפל ומלוכלך ששימש לפני כן כמחסן פירות ומסתור מפני הפצצות הנאצים.

היה זה בבניין מספר עשר ברחוב מאת'יו הצר והמרוצף. המועדון הורכב משלושה חדרים נפרדים שבקירותיהם לבנים אכולות ואדמדמות. הבמה הוקמה בקצה המנהרה הראשית, שמולה הוצבו לקהל כסאות מעץ ובצד האחורי-השמאלי שלה היה חדר הלבשה קטן ומעופש. מנהרה אחרת במועדון, שבה הותקנו פטיפון ומערכת הגברה, נועדה לפיזוזי בחורות עם תסרוקת כוורת ובחורים שרצו להיראות גזעיים. רצפת המועדון המבוטנת כוסתה תמיד באפר ובדלי סיגריות והתאורה, שהיתה מינימלית, נאבקה בערפל הסיגריות הסמיך. רק שני זרקורים ובהם נורות רגילות האירו את הבמה. מנהל המקום (אלן סיטנר) אסר לנגן בו רוק'נ'רול והסכים רק למופעי ג'אז וסקיפל.

את ההופעה הזו (שפול החמיץ כי היה בדרכו הביתה ממחנה תנועת הנוער) השיג כריסטופר נייג'ל וולי - חברו הקרוב של ג'ון, שעבד במועדון הגולף בפארק לי. במועדון היה חבר ד"ר ג'וזף סיטנר. נייג'ל ביקש מהרופא הנכבד להמליץ לבנו המנהל על "אנשי המחצבה". סיטנר ג'וניור הסכים, בתנאי שיראה אותם מופיעים קודם לכן במקום אחר. אז אירגן וולי הופעה במועדון הגולף, שעברה בהצלחה וכרטיס הכניסה לבמת הקאברן ניתן.

"לא הייתי להוט להביא אותם", הודה סיטנר. "חשבתי שהם חבורת חסרי תועלת בוסריים שמבצעים את טקס חניכת הלהקה שלהם מולי. גם ג'ון לא היה טוב על הבמה, למרות שהיה ברור שיש לו אופי מיוחד". האווירה בהופעה התלהטה וג'ון הורה, לחרדת חבריו, לנגן גם שירים של אלביס פרסלי. כשהוא על הבמה מישהו שם בידו פתק. הוא פתח אותו בהתלהבות בתקווה לגלות בקשה לשיר או מספר טלפון של אחת הצופות אבל גילה בו דרישה מסיטנר להפסיק מיד עם הרוק'נ'רול ולדבוק בסקיפל.

קול התקופה לפי עיתון מהעבר - אז הפעם שלפתי את מלודי מייקר שיצא היום, 7 באוגוסט בשנת 1976. בואו נגלה מה הלך אז - עם סיכום שלי.

ובכן, בחום הלוהט של תחילת אוגוסט 1976, עולם מוזיקת הרוק והפופ מצא את עצמו בצומת דרכים, רגע של מתח עמוק ומעבר שנתפס בדיוק יוצא דופן בדפי עיתונות מוזיקה של שבוע אחד. מצד אחד, ג'ון לנון, המורד האולטימטיבי של שנות ה-60, מחייך לאחר ניצחון משפטי שביסס את מקומו בממסד האמריקאי; מצד שני, דמותם המלגלגת והנתונה בסיכות ביטחון של להקת הסקס פיסטולס, מבשרת על התקוממות חדשה מהרחובות. על רקע גל חום טרופי שהזיע את בריטניה, אירועי השבוע - החל בניצחונות משפטיים בניו יורק ועד מסיבות יום הולדת מאופקות בדרום לונדון, מפירוק להקות מר ועד לוויכוחים סוערים על צליל חדש "בלתי ניתן להאזנה" - ציירו דיוקן מעניין של תרבות בשלבי מעבר.

בבית משפט בניו יורק, הפרק האחרון בסאגה בת חמש שנים של התדיינות וחוסר ודאות הגיע לסיומו עבור ג'ון לנון. לאחר דיון בן 50 דקות, הוא קיבל את "הגרין קארד" שלו, מה שהפך אותו רשמית לתושב קבע של ארצות הברית וסיים מאבק ממושך עם רשויות ההגירה. הרגע סימל את ההיטמעות האולטימטיבית של אייקון תרבות נגד.

תגובתו של לנון, ברגעים שלאחר גזר הדין, הייתה שילוב של הקלה עמוקה וסיפוק שקט. "זה נהדר להיות שוב חוקי", הצהיר, והוסיף, "שירות ההגירה סוף סוף ראה היגיון. זו הייתה דרך ארוכה ואיטית, אבל אני שמח שזה הסתיים". חיבתו לביתו המאמץ הייתה ברורה וברורה. "אילו הייתי חי לפני 2,000 שנה הייתי רוצה לגור ברומא", הסביר. "ניו יורק היא רומא של היום". העתיד הקרוב, לראשונה מזה חמש שנים, היה עתיד של חופש. כשנשאל על תוכניותיו, הוא התבדח, "עכשיו אני הולך להתחיל להסתכל בקטלוגי טיולים". הקרב הסתיים; המורד מצא את ביתו.

בינתיים, בחזרה בלונדון, שלטונו של אליל סיקסטיזי אחר נראה פחות בטוח. מסיבת הגן השנתית בקריסטל פאלאס, אירוע רגוע ומסורתי בלוח השנה הקיצי, הוצגה לראווה עם מופע של אריק קלפטון. עם זאת, הופעתו תוארה כ"מאופקת" ונגינת להקתו כ"מעט רעועה ואדישה". החשמל האמיתי של היום הגיע ממקור בלתי צפוי.

ללא הכרזה וללא הודעה מוקדמת, הגיטריסט האמריקאי לארי קוריאל עלה לבמה, וסיפק שיא מרהיב שאיים לחלוטין להאפיל על הופעתו המאופקת של קלפטון. "הצלילים החדים והתוקפניים של קורייל וצלילי הבלוז המושלמים שלו חתכו את ערפל אחר הצהריים בסמכותיות שעמדה בניגוד מוחלט לעייפותו של הכוכב הראשי". הערב הגיע לשיאו בג'אם סשן מאולתר בהשתתפות קלפטון, קורייל, ענק הבלוז פרדי קינג ורוני ווד מהרולינג סטונס. בחברה זו, צוין בדיווח, קורייל "ניגב את הרצפה עם קלפטון".

רוקסי מיוזיק בהריסות: חלום בית הספר לאמנות מתמוסס. הסדקים נפערו בתוך אחת הלהקות המשפיעות יותר מבחינה אמנותית של שנות ה-70. למרות שלא התפרקה רשמית, רוקסי מיוזיק הפסיקה להופיע יחד עקב "מחלוקת פנימית". הסקסופוניסט אנדי מקיי נשא סדרה של הצהרות גלויות להפליא שחשפו את המתיחות העמוקה עם הסולן בריאן פרי. "הוא לא מבין שהוא לעולם לא ימצא מישהו טוב יותר לנגן איתו מאשר רוקסי", הצהיר מקיי, והוסיף בביטחון עצמי מתריס, "אם בריאן יעזוב, נוכל לשרוד. זה לא יהיה אותו דבר, אבל תמיד נוכל להשיג סולן אחר".

בינתיים, החברים של רוקסי מיוזיק התפזרו כדי להמשיך בפרויקטים שלהם, כשכל נתיב חושף פן אחר של הזהות השבורה של הלהקה. מקיי עבד על הסדרה החדשה של ROCK FOLLIES , פרויקט שאלבום הפסקול שלו כבר הגיע למקום הראשון. פרי הכין אלבום סולו חדש וסיבוב הופעות. ובמהלך שהצביע לעבר עתיד ניסיוני יותר, הגיטריסט פיל מנזנרה איחד כוחות עם חבר רוקסי לשעבר, בריאן אינו, להופעה מיוחדת בפסטיבל רדינג.

עבור תומכיו, הפאנק היה תיקון חיוני והכרחי. זה היה "תשובה לסופרסטארים", תגובה עזת לב כנגד "כוכבי הרוק המיליונרים" שהתרחקו ו"נטשו" את מעריציהם. תנועה חדשה זו, שמגולמת על ידי להקות בריטיות כמו הסקס פיסטולס והסטרנגלרס, ועמיתיהם האמריקאים ראמונס, טליוויז'ן ופטי סמית', נבנתה על בסיס של אנרגיה גולמית על פני ליטוש טכני. המוזיקה שלהם הייתה "מעבר לשיקולים של טעם ועדינות", שיריהם קצרים, אגרסיביים ועימותיים. ג'וני רוטן מלהקת הסקס פיסטולס נמשח ל"גנרל הנבחר של דור חדש של נוירוזה ואכזבה ברוק'נ'רול", דמות סמל עבור מעריצים שחשו נבגדים על ידי הממסד התאגידי והשאנן יותר ויותר.

עבור מתנגדיו של הפאנק, לעומת זאת, התנועה הייתה מבוי סתום מסוכן ופושט רגל מבחינה אמנותית. המבקר אלן ג'ונס טען נגד "הדגש חסר האחריות של הפאנק על אלימות ונהיליזם" ונגד "חוסר ההיגוי" הבסיסי שלו. הוא טען כי להקות כמו ראמונס חקרו נושאים עלובים של רצח ושימוש בסמים ללא "האינטליגנציה המדוייקת" של קודמיהם כמו לו ריד, ופטר את עבודתה של פטי סמית', שזכתה לשבחים רבים, כ"מיותרת באופן גורף". העמדה העימותית נתפסה לא כמרד אלא כהעמדת פנים ריקה. מסקנתו הייתה מרשיעת ומוחלטת: "בכנות, אם פאטי סמית' או ג'וני רוטן מייצגים את עתיד הרוק, אז אני הולך עם הגברת הזקנה למקלט עד שהכל יתפוצץ".

בעוד שמצעדי הסינגלים הדגימו שפת פופ משותפת, מצעדי האלבומים סיפרו סיפור שונה מאוד. המקומות הראשונים בבריטניה היו מאוכלסים במידה רבה באוספי להיטים גדולים (הביץ' בויז, אבבא, דיוויד בואי) ובפופ אירופאי מיינסטרים (דמיס רוסוס). המקומות הראשונים בארה"ב, בניגוד מוחלט, הורכבו כולם מאלבומי אולפן חדשים ממעצמות רוק כמו ג'פרסון סטארשיפ, פיטר פרמפטון ולהקת כנפיים. כך ארה"ב הייתה הבית הבלתי מעורער של הרוק של אלבומים למבוגרים (AOR), שבו מעריצים מושבעים צרכו את ההצהרות החדשות של האמנים במלואן. בריטניה, בינתיים, נראתה כשוק המונע יותר על ידי תקליטונים וממוקד בפופ.

ומה נכתב בפינת "מכתבים למערכת" בגיליון הזה? בואו נגלה את הלך הרוחות לפי הקהל: ויקי פרי מצפון וויילס כתבה: "לאחרונה קניתי את האלבום של ג'ון לנון, LIVE PEACE IN TORONTO, והתאכזבתי מאוד. איכות הסאונד לכל אורך זה הייתה מזעזעת. אני מוצאת את זה מספיק קשה להקשיב ליוקו אונו גם בזמנים הטובים ביותר, אבל גם עם בעיות סאונד זה היה בלתי אפשרי. אני מתנגדת לשלם כסף טוב עבור תקליט גרוע".

נוריסון מאריי מליברפול כתב: "להקות כמו הביטלס, הסרצ'רס וסווינגינג בלו ג'ינס נוצרו עם משהו רענן ומקורי שאפשר היה להזדהות איתו. למרות שלהקות אלו השתמשו במשהו ישן למדי, הן הפכו אותו לסגנון חדש. אבל אני לא יודע מה הלהקות המפורסמות האחרות מליברפול יכולות לעשות. ליברפול אקספרס פשוט מנסה לחקות את 10CC. אולי משום שהאחרונים מגיעים ממנצ'סטר וכולנו יודעים על היריבות הבין-עירונית שם, נכון? סאונד מרסי החדש? אין סיכוי!"

קלפטון ישיר לנו סולו... ב-7 באוגוסט בשנת 1970 יצא באנגליה אלבום הסולו הראשון של אריק קלפטון.

האם זה באמת היה תקליט סולו? תיכף נדע. באותו ערב ממש, קלפטון עלה לבמה במלון MAYFAIR בניוקאסל, לא ככוכב הראשי, אלא כחלק מלהקת דרק והדומינוס. להקת החימום, WRITING ON THE WALL, אולי תהתה מי האיש הצנוע הזה בלהקה החדשה, שקיבלה סכום נאה אך לא שובר קופות של 750 לירות שטרלינג עבור ההופעה. כך התנהל אז אחד הגיטריסטים הנחשקים של אנגליה.

תקליט הבכורה הזה, שנקרא בפשטות "אריק קלפטון", ביקש להבהיר - במקום הווירטואוזיות המסחררת שסימלה אותו, קלפטון בחר להתמקד בשירה, בכתיבת שירים ובמקצבים פשוטים. הגיטרה, הכלי שהפך אותו למותג, נדחקה למושב האחורי. "אתה צנוע מדי!", זעק בעיתון מבקר המלודי מייקר, ושיקף תחושה כללית של בלבול. "מה שמפריע כאן", הוא המשיך, "הוא שאריק קלפטון התמזג כל כך בצליל של דלייני ובוני עד שתקליט זה הפך לתקליט שלהם שנשמע כאילו הוא רק מתארח בו. אפילו גרוע מזה, סגנון שירתו של אריק בא לאחר הדרכה ברורה מדלייני בראמלט".

הביקורת הזו קלעה בול למטרה. קלפטון אכן ביצע פניית פרסה חדה של 180 מעלות. נעלמו כלא היו סולואי הגיטרה הארוכים והמורכבים, הג'אזיים כמעט, של ימי להקת CREAM. גם הבלוז השורשי והכבד של שיקגו, שאפיין את עבודתו עם ג'ון מאייאל, פינה את מקומו. במקומם, קיבלנו את קלפטון הזמר, אמן שמחפש את קולו, תרתי משמע. זה היה גם התקליט שבו הוא הציג לעולם את הרומן החדש שלו עם גיטרת הפנדר סטרטוקאסטר, המכונה "בראוני".

המהפך לא נולד בחלל ריק. שנתיים קודם לכן, ב-1968, ספג קלפטון ביקורת קטלנית במיוחד במגזין רולינג סטון, שכינתה אותו "מאסטר קלישאות הבלוז". הביקורת הזו זעזעה אותו עד עמקי נשמתו וגרמה לו לקבל שתי החלטות דרמטיות: לפרק את CREAM ולחדול מלהיות גיבור גיטרה שחצן. הוא מאס בתהילה ובציפיות. במקביל, הוא גילה את התקליט MUSIC FROM BIG PINK של להקת THE BAND, שהציג מודל אחר של להקה – קולקטיב שוויוני, ללא כוכב אחד שמאפיל על חבריו. זה בדיוק מה שהוא רצה להיות.

ההזדמנות הגיעה כשחבר לסיבוב ההופעות של הצמד דלייני ובוני. הוא כל כך התלהב מהאווירה המשוחררת והקהילתית, עד שהפך לחבר מן המניין בלהקת הליווי שלהם. הוא נהנה להיות בצד הבמה, נגן גיטרה מלווה ותו לא, לעיתים קרובות לאכזבת הקהל ששילם כדי לראות את "אלוהים" קורע את הבמה בסולואים אינסופיים. אפילו חברו הטוב, ג'ורג' האריסון, שמאס גם הוא בהילת הביטלס, הצטרף לכמה הופעות. המופע הזה הפך למעין כנסיית רוק נודדת, עם חטיבת קצב רצחנית שכללה את הבסיסט קארל ריידל והמתופף ג'ים גורדון (שיהפכו ללב של דרק והדומינוס), את הקלידים המופלאים של בובי וויטלוק (שיהפוך לקלידן-זמר אותה להקה), חטיבת כלי נשיפה וזמרות רקע. זה היה הרכב אדיר ונדיר.

האיש שניצח על כל החגיגה הזו היה דלייני בראמלט. אישיות כריזמטית ובעלת נוכחות פיזית מרשימה, בראמלט, יליד מיסיסיפי, הפך למנטור של קלפטון. הוא כתב או השתתף בכתיבת שבעה מתוך אחד עשר השירים בתקליט, ובעיקר, הוא היה זה ששכנע את קלפטון לשיר. קלפטון, שסלד מקולו שלו וחשש לשיר בפומבי, שמע מבראמלט את המשפט ששינה הכל: "ניחנת במתנת האלוהים, וחבל ביותר אם תיקח מתנה זו, תקמט אותה ותזרוק לפח". קלפטון הקשיב וניסה. כך הרוויח עולם המוזיקה את אריק קלפטון הזמר. כפי שציין המבקר אלן אוונס ב-NME: "התגלית בתקליט הזה היא שירתו של אריק. זה לא קל לשיר בסגנון הזה והוא מצליח לעשות זאת תוך התחמקות מניסיון לחקות אחרים".

ההשפעה של בראמלט הייתה כה דומיננטית, עד שהתקליט נשמע כמו המשך ישיר לעבודתם של דלייני ובוני. קלפטון ניסה לערוך מיקס משלו לתקליט, אך נכשל, והגרסה של בראמלט היא זו שיצאה לחנויות. זה ניכר כבר בקטע הפתיחה, הג'אם האינסטרומנטלי SLUNKY, בו הכוכב הראשי הוא הסקסופוניסט בובי קיז, בעוד הגיטרה של קלפטון כמעט ואינה נשמעת בחלקו הראשון. הוא מסתתר, מתחבא מאחורי חבריו, למרות שהוא זה שמצולם על העטיפה.

אבל גם מתוך ההתחבאות הזו, צמחו כמה רגעים מכוננים. הגדול מכולם הוא הביצוע לשיר AFTER MIDNIGHT. קלפטון לקח את השיר האיטי והנינוח הזה של כותב שירים אלמוני מאוקלהומה בשם ג'יי ג'יי קייל, והפך אותו לרכבת הרים מוזיקלית דוהרת וחסרת מעצורים. הביצוע הזה חשף את קייל לקהל עולמי, ובאופן אירוני, בהמשך אותו עשור, קלפטון עצמו יאמץ את הסגנון הנינוח של קייל, בעיקר בלהיט הענק האחר שאימץ ממנו, COCAINE. התקליט כלל גם הופעות אורח של סטיבן סטילס וליאון ראסל, ובתמורה, קלפטון ניגן בתקליטי הסולו הראשונים והחשובים שלהם שיצאו באותה שנה. השיר החותם, LET IT RAIN, שנקרא במקור SHE RIDES, הפך לאחד השירים האהובים והקבועים בהופעות של דרק והדומינוס.

במבט לאחור, "אריק קלפטון" הוא אולי התקליט הכי לא-קלפטוני של קלפטון, ולכן הוא כל כך חיוני. זהו צומת דרכים המעיד על אמן במשבר זהות, שמוכן לוותר על הכתר כדי למצוא את נשמתו מחדש. הוא נתן לאחרים להוביל, התחבא מאחורי חברים, ואיפשר לעצמו להיות פגיע. התוצאה היא תקליט חם, ידידותי ומהנה, גשר הכרחי בין הסופרגרופ CREAM לבין יצירת המופת הכואבת שתגיע בקרוב, LAYLA AND OTHER ASSORTED LOVE SONGS.

החבילה הגיעה! ב-7 באוגוסט בשנת 1970 יצא תקליט חדש לסטיבי וונדר: SIGNED, SEALED AND DELIEVERED.

שנת 1970 הייתה שנת צומת עבור סטיבי וונדר. הוא כבר לא היה "סטיבי הקטן" שניגן במפוחית, אלא מוזיקאי בוגר ויוצר שהרגיש חנוק תחת המכונה המשומנת של חברת התקליטים מוטאון. הוא רצה יותר שליטה, יותר ביטוי עצמי, והתקליט הזה היה הצעד הראשון והנחרץ שלו לקראת עצמאות אמנותית. שיר הנושא, שהעניק לתקליט את שמו, נולד משילוב כוחות מבריק וגם קצת משפחתי.

סטיבי עצמו הגה את הלחן ואת רוב המילים, אבל הרגיש שמשהו חסר. כאן נכנסה לתמונה אמו, לולה מיי הארדווי. לפי הסיפור, סטיבי הסתובב בבית והמהם לעצמו את השורה SIGNED, SEALED, DELIEVERED ואמו, ששמעה אותו, פשוט זרקה לעברו כבדרך אגב את ההשלמה המושלמת: I'M YOURS. וונדר קפץ על המציאה, והשאר היסטוריה. בזכות התרומה הגאונית והספונטנית הזו, שמה של אמא הארדווי נרשם לצדו ברשימת הקרדיטים המכובדת.

אך היא לא הייתה השותפה היחידה. ברשימת הכותבים תמצאו גם את סיריטה רייט, זמרת ויוצרת מוכשרת שעבדה במוטאון. הכימיה בינה לבין וונדר חרגה הרבה מעבר לאולפן ההקלטות. זמן קצר לאחר צאת התקליט, השניים נישאו בחתונה מתוקשרת. הזוגיות, למרבה הצער, לא שרדה והם התגרשו בשנת 1972. אך באופן מעורר השראה, הפרידה האישית לא פגעה בקשר המקצועי הפורה ביניהם. הם המשיכו לשתף פעולה עוד שנים רבות, כאשר וונדר הפיק לה תקליטים והם כתבו יחד חומרים זה לזו.

השם הרביעי בקרדיטים לשיר הוא לי גארט, חבר קרוב של וונדר. הקשר ביניהם עמוק במיוחד: כמו וונדר, גם גארט הוא עיוור, והשניים הכירו עוד כשהיו נערים בבית הספר לעיוורים של מישיגן. החברות הוותיקה הזו הולידה שותפות יצירתית שהגיעה לשיאה בשיר הקלאסי הזה.

ומה לגבי המוזיקה עצמה? אותו צליל קופצני ובלתי נשכח? כאן הסיפור מסתבך קלות. בתקופת הזוהר של מוטאון, החברה לא טרחה לתת קרדיטים רשמיים לנגני האולפן המופתיים שלה, קבוצה שנודעה לימים בשם ה-FUNK BROTHERS. למרות היעדר התיעוד הרשמי, ההיסטוריונים של מוטאון ומוזיקאים שהיו שם, תמימי דעים לגבי זהות הגיבורים האלמונים של השיר. את ליין הבס המבעבע והמדבק, שנחשב לאחד הגדולים בתולדות הסול, ניגן בוב באביט, שהלך לעולמו בשנת 2012. באביט עצמו סיפר בראיונות שהאיש שאחראי על הצליל האקזוטי והמיוחד של הסיטאר החשמלי בשיר הוא הגיטריסט אדי וויליס, עוד חבר מפתח בהרכב ה-FUNK BROTHERS.

התקליט SIGNED, SEALED, DELIVERED היה הצלחה מסחררת, והשיר שהוביל אותו הפך ללהיט הראשון שסטיבי וונדר הפיק בעצמו. הוא סימן את המעבר שלו מאמן מבצע ליוצר-על השולט בכל היבט של המוזיקה שלו, והיווה את יריית הפתיחה לעשור המופתי של יצירות המופת שיגיעו בהמשך. אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הפתיחה המחשמלת הזו, תזכרו את הסיפור כולו: את האמא הגאה, את האהבה שהפכה לחברות מקצועית, את החבר הוותיק מבית הספר ואת נגני הצללים הגאונים שבלעדיהם, החבילה הזו פשוט לא הייתה נשמעת כל כך מושלם בלעדיהם.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.