רוק מסביב לשעון - על אירועי רוק קלאסי שקרו ביום אחד - 16 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-16 במאי בשנת 1980 יצא אלבום הסולו השני של פול מקרטני. הוא נקרא MCCARTNEY II.

בתחילה רצה פול מקרטני שזה יהיה אלבום כפול, אך שוכנע לקצצו לבודד. הוא הקליט אותו באופן בו הקליט, כעשר שנים לפני כן, את אלבום הסולו הראשון שלו. הרוב נעשה בביתו וכשסיים את ההקלטות התכונן לסיבוב הופעות עם להקתו, כנפיים, ביפן. אבל הוא נהג בטיפשות ונעצר בשדה התעופה היפני עם סמים במזוודתו. ההופעות בוטלו והוא הושלך לכלא היפני לתשעה ימים. שאר חברי להקתו היו המומים מהתנהגות כה מטופשת מצידו. זה היה הסוף של הלהקה. את הסיפור השלם תמצאו במאמר אחר בבלוג מוסיקה זה.

מקרטני הבין שאין לו יותר להקה והחליט להוציא את האלבום כהמשך ברור לאלבום הסולו הראשון שלו. גם אז, בשנת 1970, התפרקה להקתו והוא נאלץ להתחיל מחדש. הפעם, שנת 1980, הביאה עמה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בשנת 1970. בעיקר בתחום הסינטיסייזרים והסיקוונסרים (דגימות מקצבים).

האלבום נפתח עם הלהיט הגדול שבו, COMING UP. ההפקה שלו שונה ממה שעשה עם להקת כנפיים. יש כאן רצון להתחבר להפקות חדשניות ו"רזות" יותר. ההפקה הביתית הזו של מקרטני כה אפקטיבית, שבהופעות הוא לא הצליח לשחזר את יופייה. גם הקליפ שצורף לשיר זה הביא את פול ואשתו, לינדה, בדמויות שונות ומשובבות נפש המרכיבות יחדיו להקה אחת.

לרולינג סטון הוא סיפר על השיר: "במקור עשיתי אותו בחווה שלי בסקוטלנד. נכנסתי לאולפן כל יום ופשוט התחלתי עם ערוץ תופים. אחר כך בניתי את זה טיפין טיפין בלי שום מושג כיצד השיר הולך לצאת. לאחר שהנחתי את רצועת התופים, הוספתי גיטרות ובס, ובניתי את הליווי. עשיתי גרסה קטנה, רק איתי בתור הפרופסור המטורף שעושה הכל ונכנס לעולם שלי כמו מעבדה.

ואז חשבתי, 'טוב, בסדר, מה אני הולך לעשות בשביל השירה?' עבדתי עם מכונה מסוג VARI-SPEED שבעזרתה אתה יכול להאיץ את הקול שלך, או להאט אותו. כך נוצר צליל הקול. זה הואץ מעט והועבר דרך מכונת הד ששיחקתי איתה. נכנסתי לכל מיני טריקים, ואני לא זוכר איך עשיתי חצי מהם, כי פשוט ניסיתי הכל וכל דבר שנשמע טוב, שמרתי. וכל מה שלא אהבתי פשוט מחקתי".

גם לג'ון לנון היה מה להגיד אז על השיר הזה: "מישהו שאל אותי מה אני חושב על האלבום האחרון של פול והערתי איזו שהיא הערה כאילו אני חושב שהוא מדוכא ועצוב. אבל אז הבנתי שלא הקשבתי לכל העניין הארור. שמעתי שיר אחד - הלהיט COMING UP שלדעתי הוא יצירה טובה. ואז שמעתי משהו אחר שנשמע כאילו הוא מדוכא".

השיר השני באלבום, TEMPORARY SECRETARY, הוא כבר צלילה נסיונית של פול למחוזות שלא נשמעו ממנו עד אז. יש שיגידו כי זה נסיון לא מוצלח. אחרים יגידו כי מקרטני שיחק אותה פה. אחרי הכל, מוזיקה היא רק עניין של טעם.

מקרטני: "השיר נכתב מנקודת מבטו של בחור שרק רוצה מזכירה לפעמים, והוא כותב ללשכה כדי לנסות להשיג אחת. אני פשוט אוהב את הרעיון. פשוט חשבתי שזה מצחיק, אתה יודע, לבקש מזכירה זמנית ולא מזכירה קבועה. המוזיקה הושפעה מעט מאיאן דורי".

מכאן ממשיך האלבום לזגזג בין מקרטני הניסיוני למקרטני, איש המלודיות המושחז. התקליטון השני באלבום, WATERFALLS, הוא בלדה. "בדיוק עלה לי הרעיון הזה למפלים ואגמים, מהמודעות שאתה רואה באתרי תיירות אמריקאיים, והוא נתקע. במחצית הדרך של האלבום, כשהתמציתי ככל שהלכתי, קצת השתעממתי. סיימתי בערך שמונה שירים עד אז וחשבתי שאעשה משהו אחר. אז החלטתי לעשות שיר שכבר נכתב, רצועה שנשארה מהאלבום האחרון של כנפיים, וזה היה האהוב עלי בזמנו. בגלל זה שמתי אותו בתקליט הזה.

השיר בעצם אומר אל תלכו לעשות מלא דברים מסוכנים, כי אני צריך אתכם. וזו סוג של מחשבה בוגרת יותר עבורי ממה שהייתי יכול לעשות לפני 20 שנה, כי פשוט לא הבנתי שלא הכל יהיה כאן לנצח. זה מסוג הדברים שאתה מבין כשאתה עובר את גיל 30".

אחד הרגעים האלו עבורי הוא שיר הסיום, ONE OF THESE DAYS, בו מקרטני לבדו עם גיטרה. וכשהוא לבד עם גיטרה - יוצאים לרוב דברים נפלאים. מקרטני: "השיר הזה נכתב אחרי שאיש הארה קרישנה בא לראות אותי. הוא היה בחור נחמד, מאוד עדין. אחרי שהוא עזב, הלכתי לאולפן והאווירה איתו חלחלה קצת. התחלתי לכתוב משהו קצת יותר עדין באותו יום. השיר בעצם אומר, 'באחד הימים האלו אני אעשה את מה שהתכוונתי לעשות בשארית חיי'. אני חושב שזה משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו".

אבל בזמנו נקטל האלבום לא מעט על ידי המבקרים. במלודי מייקר פורסם כך: "האלבום הזה לא שווה את החומר שהוא מוטבע עליו. גם פול לא שווה את זה. הוא ימשיך לשטות בציבור שמפחד להשליך אותו ואת עברו. הוא עשיר מדי וזה מה שמונע מהם לעצור אותו".

ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו כך: "מקרטני השני הוא אלבום של שרבוטים מוזיקליים המיועדים לשעשוע של ילדים צעירים מאוד. הוא הוקלט בבית, כשהכלים מחוברים למכונת הקלטה בת ששה עשר ערוצים, כלהקת איש יחיד, מקרטני לא מנסה לחקות את כנפיים או ליצור מחדש את האווירה של אלבום הסולו הראשון שלו, שכיום חוגג את גיל עשר. רוב השירים הם אפקטים קוליים בלבד. במקום לפתח נושאים מלודיים, הכוכב פשוט מספק אלמנטים קטנים והיפנוטיים, כדי ליצור מוזיקת ​​זבל אלקטרונית חריפה.

זה בקושי צריך להפתיע שמקרטני השני באמת עוסק בסאונד פופ ושום דבר אחר, מאז "שירי אהבה מטופשים", המניפסט שלו מ-1976 שהכריז על מהות הרוק כקלת דעת. פול מקרטני פעל על פי אמונותיו כנקמה. גם האלבום 'בחזרה לביצה' וגם האלבום החדש מרמזים על כך, עבור הביטל לשעבר הזה, שהטיפשות היא צורת הפופ הכדאית היחידה.

השיר COMING UP עלול להיות שנוא עליכם אך להיצמד למוחך שלכם כמו עיסת מסטיק שנדבקת בתחתית הנעל".

ביום יציאת האלבום שהו פול ולינדה בפסטיבל קאן שבצרפת. קליפ אנימציה, שעוצב סביב שירה של לינדה SEASIDE WOMAN (שהוקלט בשנת 1973) זכה שם במקום הראשון. בבית המלון בו שהו השניים זכו הם לביקור מרינגו, שביקש מפול להפיק את אלבומו הבא ולנגן בו. פול מיד הסכים.

אהבתם? ובכן, באתר זה יש להזמנתכם הרצאות העשרה מרתקות על פול מקרטני ("פול מקרטני פורש כנפיים), הביטלס ("ביטלמאניה!") ועוד.

ב- 16 במאי בשנת 1966 הוקלט קטע חשוב של הגיטריסט ג'ף בק בשם BECK'S BOLERO. בקטע הזה השתתפו, חוץ ממנו גם ג'ימי פייג', ניקי הופקינס, קית' מון וג'ון פול ג'ונס.

זו היא יצירה אינסטרומנטלית קצרה ורוקית המושפעת מאוד מיצירת ה'בולרו' הקלאסית שהלחין מוריס ראוול בשנת 1928. התוצאה יצאה כתקליטון של ג'ף בק ב-25 במרץ 1967, ובהמשך שוחררה בצד ב' באלבום TRURH, משנת 1968. התקליטון הגיע למקום ה-14 במצעד הבריטי.

בעיני מבקרים רבים נחשב הקטע ליצירה חשובה בהתפתחות המוקדמת של הרוק הכבד והמתקדם. 'זה הוקלט באולפני IBC וג'ון אנטוויסל (שבדיוק פרש מלהקת המי לזמן קצר) היה אמור לנגן בס אך לא יכל משום מה להשתתף, ולכן ג'ון פול ג'ונס, שעבד כנגן סשנים, נקרא כמחליף ברגע האחרון.

בק, פייג', הופקינס, ג'ונס ומון תכננו להקליט אלבום שלם, אך התחייבויות חוזיות מנעו מהם להקליט שוב ​​יחד, וזה היה הקטע היחיד מאותו סשן שיצא. מון רצה אך לא יכל לעזוב את להקת המי והגיע לאולפן ההקלטה בתחפושת של משקפי שמש, כך שאיש לא יידע שהוא מנגן עם להקה אחרת.

אבל ברגע שהקטע יצא לאור, אי אפשר היה לטעות בזהות המתופף, וכך סיפר בק: "בהתחלה בקושי שומעים את התופים, אך ככל שהקטע נכנס להילוך גבוה יותר ניתן להבחין בהם יותר ויותר עד שלפתע, הם פורצים פנימה עם כל הכוח. זה יכול להיות רק מתופף אחד וזה. לא פלא שפיט טאונסנד התעצבן מזה ברגע ששמע את ההקלטה. קית' מון היכה בכל דבר שהיה מולו וכבר מתחילת כניסתו הפראית הוא פגע בתיפופו במיקרופונים והפיל אותם. לכן התופים נשמעים נהדר במעבר הפתיחה שלהם ואז שומעים רק מצילות".

מון לא היה מרוצה מכך שגיטריסט וכותב השירים הראשי של הלהקה, פיט טאונסנד קיבל את החלק הארי של המזומנים בלהקה, הוא ואנטוויסל הודיעו שהם עשויים להיות מעוניינים לקחת את כישרונם למקום אחר. בהסתמך על השמועה, פייג' ובק יצרו קשר עם הצמד ושאלו האם ישקלו לעבוד על חומר כלשהו, ​​במטרה אפילו להקים להקה. מחשש למעשי תגמול אפשריים מטאונסנד, אם יתגלה שהוא מנגן מחוץ ללהקת המי, אך עדיין מעוניין במה שייצא מהמפגש, מון ביקש שההקלטה תתנהל בסודיות מוחלטת. "קית' אמר לנו שהוא יכול לתת לנו רק כשלוש שעות לפני שאנשי המי יתחילו לחפש אותו", אמר בק.

ברור שפעילות חשאית הייתה יותר מדי, בסופו של דבר, עבור ג'ון אנטוויסל, שבסופו של דבר התחמק, ​​אף על פי שקית' מון אכן החזיק מעמד - גם אם התאמץ במיוחד כדי להסוות את מעורבותו. "קית' יצא מהמונית באותו בוקר כשהוא מרכיב משקפיים כהים וכובע קוזאק מזורגג", צחק בק. כשיצא התקליט TRUTH, בשנת 1968, ובו הקטע הזה - בקרדיט המתופף לקטע הזה נכתב בעטיפה YOU KNOW WHO וזהו.

הבולרו הזה הביא לתחושות של גאווה ענקית לצד איבוד הזדמנויות. זה גם יעורר ויכוח ארוך טווח שטרם נפתר לגבי מי באמת כתב והפיק אותו, אף על פי שאיש אינו מטיל ספק באשר למוזיקאים שהקליטו אותו.

לדברי בק, הוא האחראי הבלעדי: " ג'ימי פייג' ניגן בקצב הבולרו ואני ניגנתי את המנגינה עליו. לא אכפת לי מה שהוא אומר, אני המצאתי את המנגינה הזאת". אבל לא כך, על פי פייג': "אני כתבתי את זה, ניגנתי את זה והפקתי את זה, ואני לא מתייחס למה שג'ף אומר. זו האמת". פייג' קיבל את קרדיט הכתיבה היחיד של' הבולרו אבל לא ידוע האם הקרדיט הזה מוצדק, כפי שבק אמר בהכנעה: "לא קיבלתי קרדיט לכתיבת הקטע, אבל אתה זוכה בכמה קרדיטים בחיים והמחיר הוא הפסד של כמה שנות חיים. זה לא שווה לי".

הבולרו הוקלט על ידי צוות נגנים חד פעמי שיכל היה לגרום לכוח המשולב של ג'ימי הנדריקס אקפריינס ולהקת CREAM לחשב מסלול מחדש.

במקור נקבע הסשן הזה, על ידי המפיק סיימון נאפייר-בל, במטרה אחת; לתת לג'ף בק פרויקט צדדי כדי להרגיע את רוחו הסוערת ממה שהתחולל אז בלהקת היארדבירדס בה היה חבר. לקראת ההקלטה ביקש בק מחברו, ג'ימי פייג', שיעזור לו. בק: "ובכן, היארדבירדס די גוועו אז וסיימון הציע לי לעשות משהו כדי להשתיק אותי בעניין".

אבל סיימון נאפייר-בל פשוט נעלם. פייג': "הוא מעולם לא נראה עוד באולפן. הוא פשוט לא חזר והשאיר אותי ואת ג'ף לעסוק בזה".

ב-16 במאי בשנת 1977 פירסם העיתון EVENING STANDART הבריטי שרוברט פלאנט, הסולן של לד זפלין, נעצר בשדה תעופה באטלנטה אחרי ששלף סכין מאיימת בעודו שתוי.

אך האמת הייתה שהיה זה צעיר בן 19 שהתחזה לפלאנט, שהיה בכלל באותו זמן בביתו שב- WALES. העיתון המפרסם נאלץ לפרסם התנצלות פומבית.

ב- 16 במאי בשנת 1965 תקפה חבורת מעריצות את הלימוזינה בה נסעו חברי הרולינג סטונס בחזרה למלונם אחרי הופעה בלונג ביץ', קליפורניה.

חלק מהן נעמדו על גג המכונית שהחל להימעך. חברי הלהקה החזיקו מבפנים את הגג כדי שלא יימעך עליהם.

בסיסט הלהקה, ביל ווימן, בספרו (STONE ALONE): "זה היה מופע אחר הצהריים פנטסטי מכל הבחינות, עם אקוסטיקה מושלמת באודיטוריום האזרחי של לונג ביץ', אבל זה הפך לשעה המסוכנת ביותר בחיינו. המופע מול כ-8,000 מעריצים היה כמעט מושלם כפי שיכולנו לצפות והיינו בכושר טוב. הסט שלנו

התחיל עם EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE ואחריו AROUND AND AROUND ואז OFF THE HOOK שהציג את הריקודים המפורסמים של מיק (ג'אגר). כשעשינו את LITTLE RED ROOSTER, הקהל השתולל.

עם זאת, מעריצות רבות שמו לב שפשוט נכנסנו דרכם כדי להגיע לבמה, והן הבינו שאין יציאה אחרת. לאורך השיר האחרון, THE LAST TIME, הן זלגו החוצה מהזירה כדי לקחת עמדות לאורך נתיב היציאה שלנו. מאות בנות סירבו לזוז כשסטו (עוזר הבמה שלנו) ביקש לתת לנו לעבור. אז הוא נכנס לרכב והתחיל לנסוע אחורה לאט לעברן. מיד, סמל משטרה גדול עם שני אקדחים שנתלו על החגורה שלו הסתער עליו ואמר: 'תפסיק לנוע. תנסה עוד מזה ואני אכניס אותך ישר לכלא'.

התוצאה הייתה שכשנכנסנו למכונית וסטו התחיל להסיע אותנו החוצה, מעריצות מיהרו, קפצו על הגג והמכונית שאיתנו בפנים הייתה שקועה לחלוטין על ידי ים של אנשים. שכבנו על רצפת המכונית, אוחזים

בגג ברגלינו כדי למנוע ממנו ליפול עלינו. דחפנו את עצמנו לחיים; בנות מבחוץ היו מבועתות, נלחמות על נשימתן כשהן נדחפו כנגד החלונות של הרכב. חשבתי שפה סיימנו את חיינו, שאין שום דבר שאנחנו יכולים

לעשות כדי להציל את עצמנו. הידיים והרגליים שלנו כאבו כשדחפנו במשך כמה דקות כדי להחזיק את הגג למעלה. הילדות בחוץ, לכודות, המשיכו לקפוץ על הגג. המשטרה נכנסה לפאניקה ומיהרה לזירה עם מקלות. היה דם בכל מקום ומספר אנשים נאלצו לפנות לבית החולים. לולא המשטרה, זה היה הסוף שלנו שם. לקח לנו ארבעים וחמש דקות לנסוע מאה מטר, והיינו מזועזעים מאוד מזה. כשהגענו למקום מבטחים ויצאנו מהרכב, נדהמנו ממצב הגג המעוך. היינו ברי מזל".

ב-16 במאי בשנת 1978 התראיין דייויד בואי לתוכנית הטלוויזיה ARENA ROCK, בחדר במלון שלו, בקלן.

המראיין, אלן ינטוב: ובכן, עבר הרבה זמן...

בואי: הפעם האחרונה שהיית איתי הייתה בלוס אנג'לס - אחת התקופות הגרועות בחיי, אני חושב. הסתבכתי שם בהרבה צרות רגשיות ורוחניות ולכן החלטתי לעוף משם ולגלות דרכים חדשות להתייחס לעסקי המוזיקה כשלעצמם. כבר לא הייתי בטוח בדיוק בשביל מה אני נכנס לזה.

אלן ינטוב: האם הייתה התנגשות בין החומריות, הצורך להיות כוכב רוק - מצליח?

בואי: כן, מאוד. ומכיוון שממש לא רציתי להיות כזה בעצמי, חייתי יותר ויותר בסגנון של אחת הדמויות שלי שרצתה הצלחה נהדרת - כי כולן דמויות משיחיות... באמת הרגשתי שההיבט החומרי הוא משהו שנדחף בך בלוס אנג'לס, זה האוכל של לוס אנג'לס. אז פשוט ארזתי הכל יום אחד וחזרתי לאירופה... זה היה לגלות מה עניין אותי כשהייתי בבית ספר לאמנות ובפנטומימה והפקות מדיה מעורבת כשהייתי צעיר. זה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לאירופה, היה להפסיק לחשוב על מוזיקה ולחשוב על משהו שלא עשיתי הרבה זמן, וזה עזר לי לחזור שוב למוזיקה. זה היה סוג של ריאליזם אקספרסיוניסטי (צוחק) - אם יש דבר כזה! אני לא ממש בטוח לאן ללכת עכשיו. המזרח קורא לי. אני קצת מפחד לעבור לשם, למען האמת.