רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 במאי בעולם הרוק

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-16 במאי (16.5) בעולם של רוק קלאסי?

חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט

הציטוט היומי: "חשבנו שזה ברור מאליו על מה התקליט הזה, הצד האפל של הירח, אבל מסתבר שהרבה אנשים לא מבינים" (דייויד גילמור, מלהקת פינק פלויד, במלודי מייקר, בשנת 1973)

ב-16 במאי בשנת 1980 יצא אלבום הסולו השני של פול מקרטני. הוא נקרא MCCARTNEY II ולא כולם אוהבים אותו.

תאמינו או לא, פול הגדול כיוון במקור לתקליט כפול ועמוס כל טוב, אך בסוף השתכנע לקצץ אותו ליצירה מרוכזת אחת. ואם זה לא מספיק, הוא הקליט את רובו בסטייל DIY (כלומר, עשה זאת בעצמך) לגמרי, ממש כמו שעשה עשור קודם לכן עם תקליט הסולו הראשון שלו – רוב הקסם קרה ממש אצלו בבית! עם סיום ההקלטות, מקרטני ולהקתו הנאמנה, כנפיים, כבר ארזו מזוודות לסיבוב הופעות מפוצץ ביפן. אבל אז – דרמה! פול ביצע טעות טיפשית ונתפס בשדה התעופה היפני עם חומרים אסורים במזוודה. התוצאה? ביטול ההופעות ושהייה מאחורי סורג ובריח בכלא היפני. חבריו של פול לכנפיים נותרו בהלם מוחלט מהפזיזות, וזה, רבותיי, היה המסמר האחרון בארון של הלהקה.

מקרטני, אמן שלא נשבר בקלות, הבין שאין לו יותר להקה (בהמשך הוא יסביר שגם כך כבר הוא התעייף ממנה) והחליט שהתקליט החדש יהיה המשך ישיר ובועט לתקליט הסולו הראשון שלו. ממש דז'ה וו לשנת 1970, אז התפרקו הביטלס והוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש. אבל היי, אנחנו ב-1980! והטכנולוגיה? אוי, הטכנולוגיה! סינטיסייזרים חדשניים וסיקוונסרים משוכללים פתחו בפניו עולם שלם של אפשרויות סאונד שהוא לא חלם עליהן עשור קודם לכן.

והבום הגדול בפתיחה? הלהיט הענק COMING UP! ההפקה כאן היא סיפור אחר לגמרי ממה שהכרנו מכנפיים – מקרטני הלך על סאונד חדשני, רזה ומדויק. ההפקה הביתית שלו הייתה כל כך גאונית ומדבקת, שאפילו בהופעות חיות הוא התקשה לשחזר את הקסם הייחודי שלה. ואם כבר מדברים על קסם, הקליפ האייקוני של השיר הציג את פול ואשתו האהובה, לינדה, במגוון דמויות משעשעות וקורעות מצחוק, כשהם מגלמים יחד להקה שלמה!

בראיון חושפני לרולינג סטון, פול שיתף בתהליך היצירה של COMING UP: "במקור עשיתי אותו בחווה שלי בסקוטלנד. נכנסתי לאולפן כל יום ופשוט התחלתי עם ערוץ תופים. אחר כך בניתי את זה טיפין טיפין בלי שום מושג כיצד השיר הולך לצאת. לאחר שהנחתי את רצועת התופים, הוספתי גיטרות ובס, ובניתי את הליווי. עשיתי גרסה קטנה, רק איתי בתור הפרופסור המטורף שעושה הכל ונכנס לעולם שלי כמו מעבדה. ואז חשבתי, 'טוב, בסדר, מה אני הולך לעשות בשביל השירה?' עבדתי עם מכונה מסוג VARI-SPEED שבעזרתה אתה יכול להאיץ את הקול שלך, או להאט אותו. כך נוצר צליל הקול. זה הואץ מעט והועבר דרך מכונת הד ששיחקתי איתה. נכנסתי לכל מיני טריקים, ואני לא זוכר איך עשיתי חצי מהם, כי פשוט ניסיתי הכל וכל דבר שנשמע טוב, שמרתי. וכל מה שלא אהבתי פשוט מחקתי".

הקטע הבא בתקליט, TEMPORARY SECRETARY, הוא כבר קפיצת ראש אמיצה של פול למים הניסיוניים, טריטוריה שהוא לא בדיוק ביקר בה לפני כן. יש כאלה שקראו לזה כישלון צורב, אחרים הריעו למקרטני על התעוזה. אבל היי, על טעם וריח אין מה להתווכח, במיוחד במוזיקה! מקרטני עצמו הסביר: "השיר נכתב מנקודת מבטו של בחור שרק רוצה מזכירה לפעמים, והוא כותב ללשכה כדי לנסות להשיג אחת. אני פשוט אוהב את הרעיון. פשוט חשבתי שזה מצחיק, אתה יודע, לבקש מזכירה זמנית ולא מזכירה קבועה. המוזיקה הושפעה מעט מאיאן דורי".

ומכאן, התקליט ממשיך לזגזג בווירטואוזיות בין פול הניסיוני והבועט לבין פול, אשף המלודיות שכולנו מכירים ואוהבים. הסינגל השני מהתקליט, הבלדה הממיסה WATERFALLS, היא דוגמה מושלמת לכך. פול סיפר: "בדיוק עלה לי הרעיון הזה למפלים ואגמים, מהמודעות שאתה רואה באתרי תיירות אמריקאיים, והוא נתקע. במחצית הדרך של התקליט, כשהתמציתי ככל שהלכתי, קצת השתעממתי. סיימתי בערך שמונה שירים עד אז וחשבתי שאעשה משהו אחר. אז החלטתי לעשות שיר שכבר נכתב, רצועה שנשארה מהתקליט האחרון של כנפיים, וזה היה האהוב עלי בזמנו. בגלל זה שמתי אותו בתקליט הזה. השיר בעצם אומר אל תלכו לעשות מלא דברים מסוכנים, כי אני צריך אתכם. וזו סוג של מחשבה בוגרת יותר עבורי ממה שהייתי יכול לעשות לפני 20 שנה, כי פשוט לא הבנתי שלא הכל יהיה כאן לנצח. זה מסוג הדברים שאתה מבין כשאתה עובר את גיל 30".

ואי אפשר בלי רגע של קסם טהור לסיום: ONE OF THESE DAYS, שיר הסגירה האינטימי, מוצא את מקרטני לבדו, רק הוא והגיטרה האקוסטית שלו. וכשפול נשאר לבד עם גיטרה – אתם כבר יודעים, קורים שם דברים מופלאים. מקרטני גילה: "השיר הזה נכתב אחרי שאיש הארה קרישנה בא לראות אותי. הוא היה בחור נחמד, מאוד עדין. אחרי שהוא עזב, הלכתי לאולפן והאווירה איתו חלחלה קצת. התחלתי לכתוב משהו קצת יותר עדין באותו יום. השיר בעצם אומר, 'באחד הימים האלו אני אעשה את מה שהתכוונתי לעשות בשארית חיי'. אני חושב שזה משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו".

אבל, וכאן מגיע ה'אבל' הגדול, המבקרים של אז ממש לא התלהבו, בלשון המעטה. במלודי מייקר לא ריחמו וכתבו שחור על גבי לבן: "התקליט הזה לא שווה את החומר שהוא מוטבע עליו. גם פול לא שווה את זה. הוא ימשיך לשטות בציבור שמפחד להשליך אותו ואת עברו. הוא עשיר מדי וזה מה שמונע מהם לעצור אותו".

וגם ברולינג סטון לא חסכו במילים קשות: "מקרטני השני הוא תקליט של שרבוטים מוזיקליים המיועדים לשעשוע של ילדים צעירים מאוד. הוא הוקלט בבית, כשהכלים מחוברים למכונת הקלטה בת ששה עשר ערוצים, כלהקת איש יחיד, מקרטני לא מנסה לחקות את כנפיים או ליצור מחדש את האווירה של תקליט הסולו הראשון שלו, שכיום חוגג את גיל עשר. רוב השירים הם אפקטים קוליים בלבד. במקום לפתח נושאים מלודיים, הכוכב פשוט מספק אלמנטים קטנים והיפנוטיים, כדי ליצור מוזיקת זבל אלקטרונית חריפה. זה בקושי צריך להפתיע שמקרטני השני באמת עוסק בסאונד פופ ושום דבר אחר, מאז SILLY LOVE SONGS, המניפסט שלו מ-1976 שהכריז על מהות הרוק כקלת דעת. פול מקרטני פעל על פי אמונותיו כנקמה. גם התקליט BACK TO THE EGG וגם התקליט החדש מרמזים על כך, עבור הביטל לשעבר הזה, שהטיפשות היא צורת הפופ הכדאית היחידה. השיר COMING UP עלול להיות שנוא עליכם אך להיצמד למוחך שלכם כמו עיסת מסטיק שנדבקת בתחתית הנעל".

אבל הסיפור לא נגמר כאן! בזמן שכל העולם המוזיקלי התווכח על התקליט, ביום יציאתו ממש, פול ולינדה בילו בפסטיבל קאן הנוצץ בצרפת. ושם, הפתעה! קליפ אנימציה מרהיב לשיר של לינדה, SEASIDE WOMAN (שהוקלט עוד ב-1973), קטף את המקום הראשון! ובמלון שלהם, מי אם לא רינגו סטאר בכבודו ובעצמו קפץ לביקור, ועל הדרך ביקש מפול להפיק לו את התקליט הבא וגם לנגן בו. פול, חבר אמיתי, הסכים על המקום!

ההרצאה "ביטלמאניה! - הסיפור של הביטלס" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450

החזיקו חזק, חובבי הרוק! ב-16 במאי 1966, ניצוצות עפו באולפן כשגאון הגיטרה ג'ף בק הקליט את BECK'S BOLERO, קטע אינסטרומנטלי שעתיד לזעזע את עולם המוזיקה! אבל מה באמת קרה מאחורי הקלעים עם חבורת העל הזאת? התכוננו לסיפור מטורף!

היצירה הקצרה והבועטת הזו, שואבת השראה מהבולרו הקלאסי של מוריס ראוול מ-1928, אך בועטת אותו היישר לעידן הרוק! BECK'S BOLERO יצא לראשונה כתקליטון לוהט ב-25 במרץ 1967, ומאוחר יותר התמקם כפנינה נסתרת בצד ב' של התקליט החשוב TRUTH, של להקת ג'ף בק משנת 1968. התקליטון לא בזבז זמן וטיפס עד למקום ה-14 במצעד הבריט ו מבקרים ברחבי העולם הכתירו אותו בהמשך כאבן דרך בהולדת הרוק הכבד והפרוגרסיב!

הסשן הבלתי נשכח הזה התרחש באולפני IBC. תחזיקו חזק: ג'ון אנטוויסל, הבסיסט האגדי של המי (שבדיוק לקח פסק זמן קצרצר מהלהקה), היה אמור לנגן בס, אך נאלץ לבטל ברגע האחרון! אז מי נכנס לנעליו הגדולות? לא אחר מאשר ג'ון פול ג'ונס, אז נגן סשנים מבוקש ובהמשך איש להקת לד זפלין, שהוזעק בדקה התשעים והפך לחלק מההיסטוריה.

דמיינו את החדר: בק, ג'ימי פייג', ניקי הופקינס, ג'ון פול ג'ונס, וקית' מון מאחורי התופים! והחבורה תכננה להקליט תקליט שלם, אך התחייבויות חוזיות ארורות קטעו את החלום באיבו, והבולרו נותר השריד היחיד מהמפגש החד פעמי הזה.

ואם כבר מדברים על קית' מון – המתופף הפרוע רצה נואשות להשתתף אך לא יכול היה לעזוב רשמית את להקת המי. אז מה הוא עשה? הוא הגיע לאולפן בתחפושת, חמוש במשקפי שמש, בתקווה שאף אחד לא יזהה שהוא מנגן עם חבר'ה אחרים! אבל איך אפשר להסתיר את התיפוף האייקוני שלו? ג'ף בק מספר: "בהתחלה בקושי שומעים את התופים, אך ככל שהקטע נכנס להילוך גבוה יותר ניתן להבחין בהם יותר ויותר עד שלפתע, הם פורצים פנימה עם כל הכוח. זה יכול להיות רק מתופף אחד וזה הוא!" לא פלא שפיט טאונסנד התפוצץ מכעס כששמע את ההקלטה! מסתבר שמון היכה בכל מה שעמד מולו, ומהרגע הראשון של הכניסה הפראית שלו בקטע הזה, הוא פשוט הפיל את המיקרופונים עם התיפוף! לכן התופים נשמעים אדיר במעבר הפתיחה, ואז פתאום שומעים בעיקר מצילות!

הסיבה לכל המהומה? מון לא היה מרוצה שפיט טאונסנד, הגיטריסט והכותב הראשי של המי, גורף את רוב הכסף. הוא ואנטוויסל רמזו שהם שוקלים לקחת את כישרונם למקום אחר. פייג' ובק קלטו את הרמז ויצרו קשר, בודקים אם הצמד מעוניין לעבוד על חומר חדש, אולי אפילו להקים להקה! מון, שחשש מנקמה מצד טאונסנד אם יתגלה שהוא מנגן מחוץ ללהקת המי, עדיין רצה לראות מה ייצא מהמפגש ודרש שהכל יישמר בסודי סודות. "קית' אמר לנו שהוא יכול לתת לנו רק כשלוש שעות לפני שאנשי המי יתחילו לחפש אותו," סיפר בק.

ברור שהמבצע החשאי הזה היה יותר מדי עבור ג'ון אנטוויסל, שבסוף נסוג, אבל קית' מון לא ויתר – גם אם זה דרש מאמצים מיוחדים להסוואה. "קית' יצא מהמונית באותו בוקר כשהוא מרכיב משקפיים כהים וכובע קוזאק מזורגג," צחק בק. כשיצא התקליט TRUTH בשנת 1968, ובו הבולרו, בקרדיט המתופף נכתב בפשטות: YOU KNOW WHO. אין צורך להוסיף!

הבולרו הזה הותיר אחריו שובל של גאווה עצומה לצד תחושת החמצה אדירה על מה שיכול היה להיות. הוא גם הצית ויכוח ארוך שנים שעדיין לא הגיע לפתרון: מי באמת כתב והפיק את הקטע הנפיץ הזה? אף אחד לא מתווכח על זהות הנגנים המדהימים, אבל הקרדיט... הו, הקרדיט! לא פעם קרדיטים בעולם המוזיקה יוצרים ריבים, תיסכולים והתמרמרויות.

לדברי בק, הוא האחראי הבלעדי: "ג'ימי פייג' ניגן את קצב הבולרו ואני ניגנתי את המנגינה עליו. לא אכפת לי מה הוא אומר, אני המצאתי את המנגינה הזאת!" אבל פייג' ראה את הדברים אחרת לגמרי: "אני כתבתי את זה, ניגנתי את זה והפקתי את זה, ואני לא מתייחס למה שג'ף אומר. זו האמת." פייג' קיבל את קרדיט הכתיבה הבלעדי על הבולרו, אך האם זה מוצדק? בק סיכם זאת בכניעה מסוימת: "לא קיבלתי קרדיט לכתיבת הקטע, אבל אתה זוכה בכמה קרדיטים בחיים והמחיר הוא הפסד של כמה שנות חיים. זה לא שווה לי."

תחשבו על זה רגע: הבולרו הוקלט על ידי צוות נגנים חד פעמי שהיה יכול לגרום לכוח המשולב של ג'ימי הנדריקס אקספיריינס ולהקת CREAM לחשב מסלול מחדש! אבל נותר לנו רק לדמיין מה היה קורה אילו זה היה מתממש.

במקור, הסשן הזה אורגן על ידי המפיק סיימון נאפייר-בל למטרה אחת פשוטה: לתת לג'ף בק פרויקט צדדי כדי להרגיע את רוחו הסוערת מהדרמות בלהקת היארדבירדס. לקראת ההקלטה, בק פנה לחברו הטוב, ג'ימי פייג', וביקש עזרה. בק מסביר: "ובכן, היארדבירדס די גוועו אז וסיימון הציע לי לעשות משהו כדי להשתיק אותי בעניין." נאפייר-בל עצמו כתב באחד מספריו: "תפקידו של המפיק הוא להשיג את הביצועים הטובים ביותר מהאמנים. עם ג'ימי פייג', ג'ף בק וקית' מון, זה נראה הכי טוב לתת להם לסדר דברים כפי שהם רצו. אז השארתי אותם לזה. זה נראה כמו טכניקה של הפקה טובה, אבל בזמן שלא הייתי באולפן, זה הוביל ליותר ויכוחים." ופייג' מוסיף שמן למדורה: "סיימון מעולם לא נראה עוד באולפן. הוא פשוט לא חזר והשאיר אותי ואת ג'ף להתמודד עם זה."

איזו סאגה! BECK'S BOLERO – יותר מסתם קטע רוק, זהו סיפור על גאונות, אגו, סודות, והרכב-על שרק כמעט היה!

ב- 16 במאי בשנת 1965 תקפה חבורת מעריצות את הלימוזינה בה נסעו חברי הרולינג סטונס בחזרה למלונם אחרי הופעה בלונג ביץ', קליפורניה. זה כמעט הסתיים באסון.

חלק מהן עמדו על גג המכונית שהחל להימעך. חברי הלהקה החזיקו מבפנים את הגג כדי שלא יימעך עליהם.

בסיסט הלהקה, ביל ווימן, בספרו (STONE ALONE): "זה היה מופע אחר הצהריים פנטסטי מכל הבחינות, עם אקוסטיקה מושלמת באודיטוריום האזרחי של לונג ביץ', אבל זה הפך לשעה המסוכנת ביותר בחיינו. המופע מול כ-8,000 מעריצים היה כמעט מושלם כפי שיכולנו לצפות והיינו בכושר טוב. הסט שלנו

התחיל עם EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE ואחריו AROUND AND AROUND ואז OFF THE HOOK שהציג את הריקודים המפורסמים של מיק (ג'אגר). כשעשינו את LITTLE RED ROOSTER, הקהל השתולל.

עם זאת, מעריצות רבות שמו לב שפשוט נכנסנו דרכם כדי להגיע לבמה, והן הבינו שאין יציאה אחרת. לאורך השיר האחרון, THE LAST TIME, הן זלגו החוצה מהזירה כדי לקחת עמדות לאורך נתיב היציאה שלנו. מאות בנות סירבו לזוז כשסטו (עוזר הבמה שלנו) ביקש לתת לנו לעבור. אז הוא נכנס לרכב והתחיל לנסוע אחורה לאט לעברן. מיד, סמל משטרה גדול עם שני אקדחים שנתלו על החגורה שלו הסתער עליו ואמר: 'תפסיק לנוע. תנסה עוד מזה ואני אכניס אותך ישר לכלא'.

התוצאה הייתה שכשנכנסנו למכונית וסטו התחיל להסיע אותנו החוצה, מעריצות מיהרו, קפצו על הגג והמכונית שאיתנו בפנים הייתה שקועה לחלוטין על ידי ים של אנשים. שכבנו על רצפת המכונית, אוחזים

בגג ברגלינו כדי למנוע ממנו ליפול עלינו. דחפנו את עצמנו לחיים; בנות מבחוץ היו מבועתות, נלחמות על נשימתן כשהן נדחפו כנגד החלונות של הרכב. חשבתי שפה סיימנו את חיינו, שאין שום דבר שאנחנו יכולים

לעשות כדי להציל את עצמנו. הידיים והרגליים שלנו כאבו כשדחפנו במשך כמה דקות כדי להחזיק את הגג למעלה. הילדות בחוץ, לכודות, המשיכו לקפוץ על הגג. המשטרה נכנסה לפאניקה ומיהרה לזירה עם מקלות. היה דם בכל מקום ומספר אנשים נאלצו לפנות לבית החולים. לולא המשטרה, זה היה הסוף שלנו שם. לקח לנו ארבעים וחמש דקות לנסוע מאה מטר, והיינו מזועזעים מאוד מזה. כשהגענו למקום מבטחים ויצאנו מהרכב, נדהמנו ממצב הגג המעוך. היינו ברי מזל".

ב-16 במאי בשנת 1978 התראיין דייויד בואי לתוכנית הטלוויזיה ARENA ROCK, בחדר במלון שלו, בקלן. כן, זיקית הרוק פותח את הלב על התקופה האפלה.

בואי התיישב אל מול המראיין, אלן ינטוב, שפתח ואמר: "ובכן, עבר הרבה זמן..." ובואי ירה מיד את האמת הכואבת: "הפעם האחרונה שהיית איתי הייתה בלוס אנג'לס – אחת התקופות הגרועות בחיי, אני חושב. הסתבכתי שם בהרבה צרות רגשיות ורוחניות ולכן החלטתי לעוף משם ולגלות דרכים חדשות להתייחס לעסקי המוזיקה כשלעצמם. כבר לא הייתי בטוח בדיוק בשביל מה אני נכנס לזה".

ינטוב לא הרפה ותהה: "האם הייתה התנגשות בין החומריות, הצורך להיות כוכב רוק – מצליח?" ובואי, בכנות מפתיעה, הודה: "כן, מאוד. ומכיוון שממש לא רציתי להיות כזה בעצמי, חייתי יותר ויותר בסגנון של אחת הדמויות שלי שרצתה הצלחה נהדרת – כי כולן דמויות משיחיות... באמת הרגשתי שההיבט החומרי הוא משהו שנדחף בך בלוס אנג'לס, זה האוכל של לוס אנג'לס. אז פשוט ארזתי הכל יום אחד וחזרתי לאירופה. זה היה לגלות מה עניין אותי כשהייתי בבית ספר לאמנות ובפנטומימה והפקות מדיה מעורבת כשהייתי צעיר. זה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לאירופה, להפסיק לחשוב על מוזיקה ולחשוב על משהו שלא עשיתי הרבה זמן, וזה עזר לי לחזור שוב למוזיקה". הוא הגדיר את התהליך כסוג של ריאליזם אקספרסיוניסטי, ואף צחק כשאמר זאת, והוסיף בסקרנות: "אני לא ממש בטוח לאן ללכת עכשיו. המזרח קורא לי. אני קצת מפחד לעבור לשם, למען האמת".

אבל כאן הסיפור רק מתחמם! עוד באותו ערב, על הבמה הגדולה בקלן, דייויד בואי הופיע מול קהל מהופנט שנשאר ישוב לכל אורך המופע. לפתע, במהלך ביצוע השיר STATION TO STATION, מעריץ נלהב אחד מהשורה הראשונה לא יכל להתאפק וקם על רגליו והחל לרקוד כאילו אין מחר. לתדהמת הקהל, איש בעל חזות צבאית, שישב גם הוא בשורה הראשונה, סימן מיד לאנשי הסדר להשתלט על המעריץ הרוקד. בואי, מלך הקוליות, הבחין במתרחש והורה להם להפסיק, אך הסדרנים התעלמו ממנו. בצעד חסר תקדים, בואי עצר את הלהקה בשיא השיר ושאג למיקרופון: "לא! ניין! תפסיקו!"

רק אז, לאחר התערבותו הנחרצת של הכוכב, שחררו הסדרנים את הבחור המבולבל, וההופעה המחשמלת התחדשה לקול תרועות הקהל.

ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה מיחדות אחרות,

להזמנות 050-5616459

ב-16 במאי בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת הקינקס. זה עוד תקליט קונספטואלי שלה ושמו A SOAP OPERA. הקינקס עם בועות סבון? מה קורה פה? הסיפור של אופרת הסבון הזו נמצא כאן...

עד אמצע שנות ה-70, להקת הקינקס לא הייתה זרה לעולם אלבומי הקונספט. אבל "אופרת סבון" היה שונה. ריי דייויס, שתמיד היה צופה חד עין בחיים הבריטיים, רצה לחקור את השגרה היומיומית, את חייהם של אנשים רגילים דרך עדשת אופרת סבון טלוויזיונית. "הייתי מרותק לאופן שבו אנשים מזדהים עם הדמויות האלה בטלוויזיה", גילה ריי בראיון ישן. "חשבתי, מה אם כוכב רוק באמת ינסה לחיות חיים רגילים, רק ליום אחד?" וכך, נולדה דמותו של נורמן, מתקין הדלק, כאשר ריי עצמו נכנס לנעליו הבלויות.

זה סיפורו של מוזיקאי בשם סטראמייקר (יכול להיות שזה ריי דייוויס בעצמו) שמתחלף בחיים עם אדם "נורמלי" בשם נורמן. זאת במטרה להבין טוב יותר את החיים. הוא נאלץ להתמודד עם אשתו של נורמן, לחיות חיי שגרה אפורים עם עבודה שגרתית אפורה ולסור לפאב כדי ללגום קצת בירה לפני שובו הביתה. סטארמייקר יוצא מבולבל מהעניין ואינו יודע כבר מי הוא באמת. אשתו של נורמן מנחמת אותו שהוא פשוט עוד פרצוף בקהל והמסר שמתקבל הוא שכוכבי רוק מתים אך המוזיקה שלהם ממשיכה לחיות.

במהלך הופעות חיות, ריי היה מתחפש לעתים קרובות לנורמן, כולל תלבושת של פועל. "זו הייתה חוויה", צחק הגיטריסט דייב דייויס. "ריי באמת נכנס לדמות. לפעמים היה קשה להבין איפה ריי נגמר ונורמן התחיל".

כשהתקליט יצא לאור, הוא קצת הרתיע חלק מהאנשים. אבל עם הזמן, התקליט צבר קהל מעריצים נלהב שמעריכים את שנינותו, את הפרשנות החברתית שלו ואת השאפתנות העצומה שלו. זה לא היה הלהיט הכי גדול של הקינקס במצעדים, אבל אופרת הסבון הזו עומדת כעדות ליצירתיות חסרת התקדים של הקינקס ולנכונותם חסרת הפחד לדחוף גבולות. זהו אלבום קונספט שבאמת עומד בציפיות, עם מבט ייחודי, מקסים, ועם סגנון קינקסי לחלוטין, על המציאות המוזרה של חיי היומיום.

אז בפעם הבאה כשאתם מבקשים להצביע על אופרת הסבון האהובה עליכם, זכרו את נורמן, פועל הגז, ואת תקליט הקינקס שהעז לשאול: ומה אם החיים הם רק אופרת סבון אחת גדולה? זו גאונות צרופה!

בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת עליו: "למרות הדעה הבריטית הפופולרית, שהקינקס הם להקה אנכרוניסטית - היא מצליחה עדיין להיות אחת הטובות פה. התקליט הזה הוא הוכחה שריי דייויס הוא כותב השירים הטוב ביותר שלנו". גם בעיתון DISC התלהבו מזה ומבקר הבית שאל בדפוס, "האם זה יהיה האלבום שיחזיר את הלהקה לעין הציבור? אני בהחלט מקווה, כי המוזיקה פה היא דבר שאסור לפספס". באורח פלא, המלודי מייקר וה-NME, שני עיתונים מובילים בתחום הפופ באנגליה, לא טרחו כלל לפרסם ביקורות עליו.

ברולינג סטון כן פרסמו ביקורת, שהלכה כך: "בהשוואה ליצירות קודמות כמו ארת'ור המופלא לחלוטין - אופרת הסבון החדשה היא, במובנים רבים, מהפכה מאכזבת שנשמעת כעבודה של להקה שמנסה להסתיר את גאוניותה עם הכנסת דיאלוג בין השירים, כדי שתאמינו שהם חלוצים במושג אלבום הרוק כתיאטרון. מבחינה מוזיקלית, אין שיר אחד באמת בולט באלבום, אם כי יש המון שירים מייגעים. יכול להיות שלא שמרתי מספיק על תשומת ליבי, אבל אני עדיין לא יכול לזכור אפילו אחד מהם. באשר למילים - העלילה הרופפת, הבוסרית והלא חדשנית מדי".

ב-16 במאי בשנת 1946 נולד רוברט פריפ (הידוע בעיקר כגיטריסט והמנהיג של להקת קינג קרימזון). אז לכבוד זה אספתי לכם כמה דברים שהוא אמר פעם.

פריפ סיפר לעיתון NME בשנת 1973:

"ליום הולדתי ה-27 אמר לי ביל (ברופורד) שהלהקה חושבת למצוא גיטריסט צעיר יותר עם רעיונות חדשים ופוזות כדי להחליף אותי עם המיניות הדלה שלי. חשבתי שהוא צודק. אני כבר לא כוכב הפופ הלחוץ שנע בעדינות על השרפרף שלי. הבנתי שהגיע הזמן שלי להתפתח".

פריפ לעיתון מלודי מייקר בשנת 1973:

"לא מזמן הפך התקליט הראשון של קינג קרימזון לתקליט זהב פה. אז שלחו אליי את הפרס ומיד שלחתי אותו חזרה. כי הם רשמו BOB FRIPP ואני התעקשתי שיהיה חרוט השם רוברט".

פריפ לעיתון NME, בשנת 1973:

"אני חושב שהגיטריסט ג'ון מקלאפלין מאד מוצלח. הוא מנגן צלילים ברמה אחרת. בקרב הצעירים יש את אלן הולדסוורת' שהוא טוב מאד אבל הוא עדיין צריך לגדל ביצים. הוא צריך להפסיק לחשוב על נגינה ופשוט לצאת ולנגן. יש גיטריסט טוב נוסף ושמו אולי האלסול (מלהקת PATTO - נ.ר). זה מדהים לחשוב ששלושת הגיטריסטים האלו אינם גיטריסטים מאומנים באמת.

קינג קרימזון המוקדמת הראתה שנגן רוק יכול להביע את עצמו עם טכניקה. הוכחנו שם שנגן יכול גם לנגן היטב וגם להביע את עצמו רגשית. אני חש שקרימזון הראשונים היו משפיעים ביותר והרבה להקות היום נבנות על אותו הרכב. היינו אמורים לקחת מהמקום בו הביטלס הפסיקו - אבל ברור שהנגנים בלהקה לא היו מוכנים מספיק לדבר שכזה".

פריפ לעיתון INTERNATIONAL TIMES בשנת 1969:

"היינו רוצים לעשות אלבום כפול ולשים בו את כל הרעיונות שלנו. היינו רוצים לעשות יצירה שלמה בכל צד. יצירה עם עיבודים מסודרים לצד כאוס ספונטני".

פריפ לעיתון NME בשנת 1973:

"הגיטרה החשמלית היא כלי ממש מחורבן. מעטים ביותר למדו לנגן כהלכה בגיטרה חשמלית. בינתיים רבים מהם שכחו כיצד לנגן בגיטרה אקוסטית".

אוהבים רוק מתקדם? אם כן, סדרת הרצאותיי על הפרוג רוק של הסבנטיז ניתנת גם היא להזמנה. לפרטים והזמנות: 050-5616459

ב-16 במאי בשנת 1976 הופיעו להקות BAD COMPANY ו- KANSAS ב- INGLEWOOD בלוס אנג'לס. הביקורת, בעיתון המוסיקה SOUNDS, לא הייתה מחמיאה וכותרתה הייתה BORED COMPANY.

הנה הביקורת מאז: "להקת קנזאס הייתה חימום של להקת באד קומפאני וזו הייתה ההופעה הראשונה שלה באולם מרכזי באזור לוס אנג'לס. חברי הלהקה הקשו על באד קומפאני לעקוב אחריהם ולשמור על קהל נלהב אחרי סט מרגש הרבה יותר ממנה מאשר מהלהקה האנגלית.

חמישיית קנזאס שילבה סגנון אנגלי עם קשקוש אמריקאי כדי לייצר הופעה שבוצעה באופן מקצועי והוצעה באופן אנושי. הכנר, הזמר והדמות הראשית, רובי שטיינהרדט, מפקד על ההצגה עם שיער מעופף שמתפקד כמטרונום כשהוא מנער אותו לצלילי המוזיקה. זה הכינור של שטיינהרדט שמשתלב עם הגיטרות התאומות של קרי ליבגרן וריץ' וויליאמס כדי ליצור את הצליל הראשי של קנזאס.

הלהקה ביצעה חומרים מכל שלושת האלבומים שלה, כולל BALEXES מהראשון, THE DEVIL GAME מהשני ו-ICARUS מהשלישי. זו להקה לוהטת ולמעט קטעים קצרים שאינם משרתים שום מטרה מלבד ללטף את האגו של המוזיקאי עצמו (כלומר גילויי טכניקה חסרי כל תחושה), חברי קנזאס עשויים לעלות לדרגת להקה מובילה בסצנת ההופעות.

באד קומפאני, לעומת זאת, הפכה מלהקת בלוז אנגלית מהשורה הראשונה למכונת להיטים מדרגה שנייה. ההופעה הראשית הראשונה של הרביעייה באולם זה, לפני זמן מה, הצביעה על ירידה זו ועם המופע האחרון הזה אי אפשר להתעלם מהראיות. הלהקה חסרה מאוד את הדרייב, הפאנץ' והמעמד שהפכו אותה למאיימת על להקות ראשיות לצדה, כשחיממה את להקתו של אדגר ווינטר בפורום לפני זמן מה. אחר כך החברים הפגינו תחושה כל כך טבעית ונחישות כנה עד שזה גרם לאקט התיאטרון המושקע של ווינטר להיות מביש לצפייה.

כעת נראה כאילו הלהקה המורכבת מפול רודג'רס, בוז בורל, מיק ראלפס וסימון קירק, נופלת קורבן לאותה מחלה. כעת נראה שרודג'רס מודאג יותר בריצה ווקאלית דרך המהלכים הנכונים מאשר בהפעלת תיבת הקול שלו במלואה. פעם הוא היה זמר בעל שיעור קומה שאין שני לו, רודג'רס מסתפק כעת בלשיר בלי ליצור. הקול שלו איבד את החוד הזה, את הברק החד כתער הזה שהבדיל אותו מכל האחרים.

אבל האשמה אינה טמונה בזמר בלבד. מיק ראלפס, אף פעם לא גיטריסט מצוין אבל תמיד מוכשר באופן עקבי, ניגן עשרות תווים מזייפים במהלך המופע של יום ראשון בערב והתנוחות והעמידה שלו על הבמה נלקחו ישירות מהספר של ג'ימי פייג'. גם המתופף סיימון קירק החמיץ כמה כניסות לקצב ורק עבודת הבס הבסיסית של בורל היא ששמרה על המוסיקה בכלל.

פשוט הלהקה הייתה משעממת. אי אפשר באמת להצביע על הקול של רודג'רס או על הגיטרה של ראלפס ולומר שזו הסיבה להידרדרות. במקום זאת יש להסתכל על המצב בעדשה רחבה יותר כדי לקבוע אם זו הייתה רק הופעה גרועה או שהלהקה עברה את השיא שלה וכעת היא בדעיכה.

אפילו הופעות אורח של ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט מלד זפלין לא יכלו להציל את מה שהיה מצגת גרועה. הגיטריסט והזמר יצאו לבמה, להדרן של באד קומפאני, פלאנט תפס את רגלו הכואבת (שנפגעה בתאונה) והראה בבדיחות שהוא החלים. ברור שהוא עדיין לא החלים. זה מעולם לא היה בסימן שאלה. ההופעה בפורום הייתה אינדיקציה לאיזו רמה באד קומפאני ירדה. היא מרמה את עצמה על כך שהיא לא מפיקה קונצרטים באיכות גבוהה יותר. הקוד הבלתי כתוב של אנשי מקצוע הופך זאת לחובה".

ב-16 במאי בשנת 1944 נולד מתופף הג'אז-רוק המוכשר והמשפיע, בילי קובהאם, שידוע גם בחברותו בלהקת מהאווישנו אורקסטרה. הנה על תקליט הסולו הראשון שלו, שיצא באוקטובר 1973.

אל תטעו, קובהאם לא הגיע משום מקום מקום כדי להקליט את התקליט המרהיב הזה. הקרדיט שלו כבר היה בשמיים! אם זה בזכות פעילותו בתקליט המהפכני של מיילס דיוויס, BITCHES BREW, שיצא ב-1970 ושינה את פני המוזיקה, או בזכות חברותו ההכרחית והדומיננטית בלהקת מהאווישנו אורקסטרה. כל אלה הפכו אותו לשם לוהט בקרב מוזיקאים מכל קצוות הקשת המוזיקלית מתחילות שנות ה-70, ואין ספור מתופפים צעירים הפכו למעריצים שרופים שלו.

הפופולריות העצומה והמוצדקת הזו פתחה לו דלתות, זיכתה אותו בחוזה הקלטות נחשק ואפשרה לו להרכיב נבחרת חלומות של נגנים וירטואוזים לתקליט הסולו הראשון שלו – פריט חובה מוחלט לכל מי שאוהב פיוז'ן מהתקופה הקלאסית!

ועל הסאונד? על זה הופקד לא פחות מאשר טכנאי ההקלטות קן סקוט, האיש והאוזניים מאחורי ענקים כמו הביטלס, ג'ורג' האריסון, דיוויד בואי וגם מהאווישנו אורקסטרה! בספרו הנפלא, סקוט שפך אור על מאחורי הקלעים של יצירת התקליט: "אחרי שהקלטתי עם מהאווישנו את התקליט BIRDS OF FIRE, בילי פנה אלי וביקש שאעשה איתו את התקליט הזה. אז נכנסנו לאקשן באולפני אלקטריק ליידי הנודעים בניו יורק, באמצע מאי 1973. זה היה תקליט מיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה בה רוק וג'אז באמת הצליחו להתמזג לכדי שלמות."

סקוט המשיך וחשף את הבחירות המפתיעות והגאוניות של קובהאם: "ביל בחר להביא את חברו למהאווישנו, הקלידן יאן האמר. בנוסף, הוא בחר בבסיסט הסשנים המבוקש, לי סקלאר. זו לא הייתה בחירה מובנת מאליה כלל. ואז הגיעה ההברקה – החלטנו לגייס גיטריסט רוק אמיתי בדמותו של טומי בולין. זה היה רעיון פשוט עתיר השראה! טומי היה גיטריסט אדיר והוא הביא איתו לסשנים אנרגיית רוק טהורה ובועטת. הוא הצליח לנגן מוזיקה כל כך מורכבת, עם כל שינוי הקצבים המטורפים שבה, שפשוט הדהימה את כולנו. הוא תיבלן את ההקלטות בטעמי רוק שאף נגן ג'אז לא היה מסוגל להביא. התוצאה הייתה משהו פשוט לא דומה לו, יצירה חד פעמית."

הבסיסט, לי סקלאר, שפך עוד שמן למדורה: "התקליט הזה הוא אבן עבור המון אנשים. יש בו אש אמיתית! זה סוג של תאונה מבורכת, כזה שלא נראה לי יכול להתרחש בימינו, כמה שנים אחרי. בטירוף, פשוט לא ייאמן." וקן סקוט הוסיף פרט עסיסי: "בילי הביא לאולפן גם את רון קארטר האגדי שניגן בקונטרבס, ואת ג'ו פארל שנתן קטעים מדהימים בכלי נשיפה. בולין אחז בגיטרה והפנט את כולם."

סוף טראגי לכישרון ענק: למרבה הצער והכאב, סיפורו של טומי בולין נקטע באכזריות. הגיטריסט העילוי מת בגיל צעיר להחריד של 25. זה קרה בשנת 1976, זמן קצר לאחר שדיפ פרפל, הלהקה בה היה חבר כמחליפו של ריצ'י בלאקמור, התפרקה. באותם ימים אפלים, בולין היה שקוע עמוק בהתמכרות להרואין. הטרגדיה התרחשה במיאמי: בולין ולהקתו הגיעו לעיר כדי לחמם את ההופעות של הגיטריסט ג'ף בק. לאחר הופעה ראשונה ומוצלחת, הוא חזר למלון ניופורט ושם נהנה משקאות בבר עם חברים. קצת אחרי השעה אחת בלילה, הוא ניגש לחדרו של המאבטח שלו כדי להתייעץ עמו בנוגע להשקעה בחברת לימוזינות. השניים, יחד עם חבר שלישי, המשיכו את השיחה של בולין. כשעה לאחר מכן, הוא איבד את הכרתו בגלל שימוש בהרואין. שני חבריו גררו אותו לאמבטיה, שם נראה שצבע פניו קצת התאושש, אז הם השכיבוהו במיטתו. מאוחר יותר, כשבדקו את הדופק שלו, גילו כי הוא אינו מגיב. בבהלה, הם התקשרו לרופא, שהורה להם לקחת אותו לבית החולים. אולם, מחשש שהפרשה תתפרסם והם יואשמו בהריגתו, הם קיבלו החלטה אומללה והשאירו את הגיטריסט בחדרו כשהם בורחים משם. בולין כבר ניגן בעולם הבא.

בילי קובהאם עצמו היטיב לתאר את ההשפעה של בולין: "בולין נחת עליי כאילו הגיע מכוכב אחר. הוא היה רק ​​בן עשרים ומשהו אבל ניגן כאילו הוא בן חמישים. הוא ידע איך להפיק ולנגן את הצלילים הנכונים בדיוק. הוא ידע גם לנגן בהצלחה אדירה את השקט שבין הצלילים, זה דבר לא חשוב, לפעמים אפילו יותר."

קן סקוט סיכם את החוויה הבלתי נשכחת: "היה לי העונג הצרוף להקליט את התקליט הזה, ואני בטוח שכך היה גם לכל האחרים שהיו מעורבים בו. חוץ מזה, בילי הוא מקצוען אמיתי, פשוט תענוג לעבוד איתו. לא היה זה האגו שניהל את העניינים, אלא אך ורק ההנאה הטהורה מהנגינה המשותפת."

ומה אמרו המבקרים? בביקורת על התקליט במגזין רולינג סטון הנחשב, נכתב בזמנו: "רוב התקליט הזה נמצא בגרוב המוכר של מהאווישנו. זה חזק, זה בומבסטי וזה לוהט. טומי בולין מנגן כמו מקלאפלין, ולפעמים אפילו נדמה שזה מקלאפלין בתחפושת. התקליט הזה בהחלט משקף כישרון ויכולת מרשימים, אבל יש פה איזושהי תחושה של חוסר מקוריות. נקווה שבפעם הבאה זה יהיה מוצלח יותר." האם הם צדקו?

גם זה קרה ב- 16 במאי:

1953 - אגדת גיטרה הלכה לעולמה:

עצוב בעולם הגיטרה! בשנת 1953 הלך לעולמו הגיטריסט האגדי ג'אנגו ריינהארדט, שהיה השראה ענקית לאינספור גיטריסטי רוק מפורסמים. סיבת המוות הטראגית: דימום מוחי.

1998 - קית' ריצ'רדס והכסא הסורר:

אייקון הרוק קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס חווה רגע פחות הרואי בשנת 1998 כשנפל מכסאו שבקונטיקט. התוצאה? פציעות בצלעות ובחזה שאילצו את הסטונס לדחות כמה הופעות מתוכננות. ככה זה כשאתה רוקסטאר!

1969 - צרות עם החוק בג'פרסון איירפליין:

שנת 1969 לא האירה פנים לבסיסט להקת הג'פרסון איירפליין, ג'ק קסידי, שנעצר על אחזקת מריחואנה וקיבל עונש של חצי שנה על תנאי. ובדיוק שנה לאחר מכן, בשנת 1970, חברו ללהקה, הזמר מארטי באלין, הסתבך גם הוא. הוא נעצר בחדרו לאחר תלונות על רעש, שהשוטרים מצאו אותו מעשן מריחואנה ומקיים יחסי מין עם קטינות. באופן מפתיע, באלין יצא מכל העניין עם קנס קטן בלבד.

1974 - ניל יאנג בהופעת הפתעה לילית ומטלטלת:

לילה בלתי נשכח בניו יורק! בשנת 1974, קהל המום במועדון BOTTOM LINE זכה להופעה סודית וחד פעמית של ניל יאנג. אחרי שריי קודר וליאון רדבון סיימו להופיע, נאמר לקהל להישאר להפתעה נוספת. בשעה 2:15 לפנות בוקר, יאנג עלה לבמה עם גיטרה והציג שירים מתקליטו ON THE BEACH, שטרם יצא לאור. הביצועים היו שונים בתכלית מכל מה שעשה עד אז, והקהל נשאר המום מהמנה הקודרת והמדכאת שקיבל מהאמן האהוב. זו הייתה הפעם היחידה בה יאנג ביצע לקהל שיר שכתב על יחסיו המתפוררים עם קארי סנודגרס. "אני עמוק בתוך עצמי / אבל אצליח להיחלץ איכשהו," הוא שר, והקהל לא שיער שהוא עד לרגע היסטורי.

1969 - הבכורה הרועמת של רנסאנס:

זה היה במועדון FREAKEASY ב-WOOD GREEN, כשעלתה לראשונה לבמה להקת רוק מתקדם בריטית חדשה בשם רנסאנס. הקהל נחשף לצלילים מהפכניים כשסינטיסייזר מוג חדש שרכש הזמר קית' רלף, חבר הלהקה, דימה צליל של פצצה הנופלת מהשמיים ומתפוצצת. מיד לאחר מכן, ההרכב החל לנגן את השיר KINGS AND QUEENS. הפסנתרן, ג'ון הוקן, שיתף: "זה היה פאב קטן ואני זוכר שהעצבים היו מתוחים לחלוטין. זה היה חומר מאוד מסובך לנגינה, ואף אחד לא יכול היה לדבר עם אף אחד, ואני חושב שלכולם התחשק להקיא ממתח. זה היה לא יאמן. ואז עלינו להופיע והנה, כל שעות התרגול והחודשים שהשקענו – השתלמו. זו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר שעשינו אי פעם וזה הזניק אותנו. קית' רלף הרכיב את ההקלטה הזו, שנשמעת כמטוס והמנועים נשמעים חזק יותר ככל שהם עוברים מצד אחד לצד השני של הבמה. זה נשמע כמו פיצוץ, ובאותו הרגע לואי (סמאנו הבסיסט) ואני התחלנו לנגן את KINGS AND QUEENS. זה היה מבריק לגמרי. זה היה מדהים עם קית' שמתעסק עם הסינטיסייזר שלו. הוא הקדים בהרבה את זמנו". איזו התחלה!

1965 - מזל טוב לבסיסט האגדי של נירוונה, קריסט נובוסליק.

1975 - תקליטון חדש ללהקת כנפיים יוצא באנגליה... וג'ון לנן הופך לאיש תחזית מזג האוויר.

והפעם פול מקרטני שר שנקשיב למה שהאיש אומר. נו, אז אנשים רבים הקשיבו למה שפול שר ו-LISTEN TO WHAT THE MAN SAID הפך ללהיט. בינתיים, ביום זה של צאת התקליטון, לנון סייע למרתון צדקה של תחנת הטלוויזיה WFIL. זה היה בעקבות הזמנה של השדרן לארי קיין, שלנון הגיע לפילדלפיה מניו יורק, כשהוא מתנדב לענות לטלפונים במהלך מסע התחייבות לצדקה. במהלך ההתנדבות הוא גם שמח לספק דיווח מזג אוויר בטלוויזיה (ב-WVPI, תחנת הטלוויזיה האחות שלהם). כמות הגישה הציבורית שג'ון נתן, כידוען בסדר גודל שלו, אינה מתקבלת על הדעת כיום, אבל החלון לאינטראקציות ציבוריות כאלה עמד להיסגר משנת 1976 ואילך.

1970 - המהפך של ראנדי באקמן והולדתו של להיט מגמגם:

שינויים בצמרת! בשנת 1970, הגיטריסט ראנדי באקמן, האיש מאחורי להיטי הענק AMERICAN WOMAN ו-THESE EYES, עזב את להקת נחש מי. בעצת הזהב של ניל יאנג, הוא חבר לבסיסט והזמר סי.אף טרנר. התוצאה? הקמת ההרכב הסופר-מצליח BACHMAN TURNER OVERDRIVE, שכבש את העולם עם הלהיט הממכר והמגמגם YOU AIN'T SEEN NOTHING YET.

1977 - רוברט פלאנט והמתחזה עם הסכין:

סקנדל או פייק ניוז? בשנת 1977, עיתון EVENING STANDART הבריטי דיווח שרוברט פלאנט, סולן לד זפלין האגדי, נעצר בשדה תעופה באטלנטה לאחר ששלף סכין מאיימת בעודו שתוי. הדיווח הרעיד את עולם המוזיקה, אך האמת הייתה שונה לחלוטין: זה היה צעיר בן 19 שהתחזה לפלאנט, שבכלל שהה בביתו השקט ב-WALES באותו הזמן. העיתון המפרסם נאלץ לפרסם התנצלות פומבית. אופס!

1969 - פיט טאונסנד בועט בשוטר:

אקשן בפילמור איסט בניו יורק! במהלך הופעה של להקת המי בשנת 1969, פרצה שריפה בסופרמרקט סמוך. כשהגיעה הבשורה למנהל המקום, ביל גרהאם, הוא ניסה להודיע ​​לקהל ברגיעה. שוטר בלבוש אזרחי עלה לפתע לבמה לבשר על האש, אך הגיטריסט פיט טאונסנד, שחשב שמדובר במעריץ נלהב מדי, פשוט בעט בו בחוזקה. השוטר, דניאל מולהרן, לא הצליח למסור את ההודעה. במהרה הובן לכל שבאמת יש שריפה. למקום הגיעו שוטרים נוספים כדי לעצור את מי שתקף את חברם. טאונסנד, והזמר רוג'ר דאלטרי שגם הוסיף שמן למדורה על הבמה, הספיקו להימלט משם. למחרת, טאונסנד ודאלטרי הסגירו את עצמם. דאלטרי שוחרר מיד, אך טאונסנד הואשם בתקיפה והפרעה לשוטר בתפקיד. הוא שוחרר בערבות ונאלץ לחזור לבית המשפט כמה שבועות לאחר מכן, חושש שהתקרית תסכן את עתיד הלהקה בארה"ב. בסופו של דבר, הוא יצא בזול עם קנס של שלושים דולר בלבד.

2002 - מותו של זמר-בסיסט מעולה שמעטים מכירים.

ג'ימי דיואר, המוזיקאי הסקוטי שהיה ידוע בעיקר בשל כהונתו עם להקתו של רובין טראואר, אבל לפני כן, הוא הופיע כחבר בלהקת STONE THE CROWS. היה לו קול נשמה עדין אבל בגלל שרובין טראואר היה המוקד העיקרי של הלהקה, דיואר נותר מאחור. הוא סבל ממצב רפואי נדיר ומת משבץ בגיל 59.

1983 - מייקל ג'קסון חושף את הליכת הירח:

רגע אייקוני בהיסטוריה! בשנת 1983, בספיישל הטלוויזיה של חברת מוטאון לציון 25 שנה להיווסדה, מייקל ג'קסון ביצע לראשונה בפני קהל את הליכת הירח המפורסמת שלו. חשוב לציין שהוא לא המציא את הצעדים - ג'פרי דניאל כבר הציג אותם בתוכנית SOUL TRAIN בשנת 1979. באותו ערב בלתי נשכח, ג'קסון גם ביצע לראשונה את השיר BILLIE JEAN בהופעה, ולבש לראשונה את כפפת הנצנצים שהפך כה מזוהה עמה. ואם זה לא מספיק, באותו יום חגגה אחותו, הזמרת ג'נט ג'קסון, יום הולדת!

2010 - פרידה מאגדת רוק ושמה רוני ג'יימס דיו:

עולם הרוק באבל. בגיל 67 הלך לעולמו הזמר האגדי רוני ג'יימס דיו לאחר מאבק במחלת הסרטן. דיו, שזכור מתקופותיו בלהקות ריינבאו ובלאק סאבאת', היה ידוע בקולו הברור, בנוכחותו המרשימה ובליריקה המיתולוגית שלו. הוא נאלץ לבטל סיבוב הופעות זמן קצר לאחר שהודיע ​​על מצבו, אך הביע נחישות להילחם במחלה בהודעות למעריציו, ואף עבר טיפול כימותרפי בתקווה לחזור לבמה. הידיעה על מותו הכתה גלים של צער בקהילת הרוק. "רוני היה מנהיג אמיתי של הבי מטאל. אייקון ואיש חזון," ספד לו הבסיסט-זמר גלן יוז (לשעבר מבלאק סאבאת' ודיפ פרפל). "לעולם לא יהיה עוד אחד כמוהו. רוני נתן לי חוכמה, והראה לי חמלה גדולה כשהיה בלהקת ELF, לפני שנים, והיינו בסיבוב הופעות ביחד כשהייתי בדיפ פרפל. הוא היה נשמה יפה, אדיב, מתחשב ומורה נפלא."

1987 - מותו של התקליט? וירג'ין משנה מחירים:

האם זה הסוף של התקליט? בשנת 1987 התעוררה סערה בתקשורת הבריטית כאשר נודע שחברת וירג'ין מעלה את מחירי התקליטים בעוד שמחירי הדיסקים יורדים. רבים ראו פה את פטירתו של התקליט כמדיום מוזיקה מוביל, וחברות אחרות הלכו בעקבות וירג'ין.

ב-16 במאי בשנת 1966 יצא תקליט שפרץ את הגבולות של להקת הביץ' בויז בפרט ועולם הפופ בכלל. יש אנשים בעולמנו שמכתירים את PET SOUNDS כתקליט הטוב ביותר בכל הזמנים. אני לא יודע אם הוא הכי טוב, אך הוא בהחלט נמצא שם גבוה.

פט סאונדס, שיא חדש ביצירתיות אולפנית של אמצע הסיקסטיז. כל זה היה אפשרי הודות להתמוטטות עצבים שבריאן וילסון חטף בדצמבר 1964, כשטס עם להקתו ליוסטון. זה הוביל אותו לפרוש מהופעות ולהפוך לאמן של אולפן הקלטה.

אז מה קרה שם? הבה נתחיל. טוני אשר חשב בתחילה כי זוהי בדיחה כשאמרו לו במשרד הפרסום שלו שבריאן וילסון מהביץ' בויז על קו הטלפון. כמה חודשים קודם לכן יצא לאשר, שעסק בכתיבת שירה, להראות לווילסון כמה משיריו. מאז הוא זרק את כתיבת השירה למען קופירייטינג ולא חשב לחזור לאחור. אך וילסון היה מאד רציני ביום ההוא כשהתקשר לאשר. הוא בדיוק שמע את האלבום RUBBER SOUL של הביטלס והחליט שהוא רוצה ליצור אלבום משמעותי משל עצמו. אלבום שיהיה לגמרי נטול עזרה מחברו ללהקה, מייק לאב, שהיה אחראי עד אז על הטקסטים ובימים ההם היה עסוק בסיבוב הופעות עם הלהקה, בעוד בריאן נשאר בביתו.

וילסון השתמש בתקופה ההיא בכמויות אל.אס.די נכבדות. הדבר הגביר את הרצון שלו לכתוב מוזיקה מאתגרת שתשפיע על אנשים מבחינה נפשית. הוא ראה באשר את הבחור שיכול להביא את הרגש שלו דרך מילים מדויקות. הוא חיפש לאלבומו נושאים שגם ילדים יכולים להתחבר אליהם בקלות. הוא חש צורך להתחבר אל הגיל הצעיר באומנות שלו. זאת למרות העיבודים המורכבים שלו.

בעוד שלהיט אוורירי של הלהקה בשם BARBARA ANN צעד במצעדים, וילסון כבר התחיל לכתוב לחנים לשירים כמן GOD ONLY KNOWS.

יש דיווחים שכשמייק לאב שמע לראשונה את הלחן לשיר החדש הזה, הוא היה רחוק מהתלהבות. הוא אף סינן במרירות לוילסון: "אל תעז לשנות את הנוסחה המנצחת שלנו". כשהגיע הזמן להקליט את תפקידי השירה ביצירה של וילסון, נשמע לאב ממלמל שהמוזיקה רעה והיא למעשה 'מוזיקת האגו של וילסון'. אפשר להבין את טענתו של לאב כי בסשנים לאלבום הזה הכריח אותו וילסון לשיר טייקים רבים של כל תפקיד שירה. זאת בניגוד להקלטות קודמות בהן הלהקה פשוט שרה והוציאה מוזיקה לשוק באופן מהיר יותר ועם פחות מאמץ.

לאב שנא בתחילה את PET SOUNDS. הוא שנא את ההשפעה של האל.אס.די על המוזיקה אותה יצר וילסון. הוא חש במילים החדשות כדבר פוגעני כלפיו. אך וילסון לא היה זקוק באמת בשלב הזה למייק לאב. הוא יכל לשיר בעצמו כל מה שחפץ. עיבודי התזמורת שלו היו מתקדמים מאי פעם. את זה הוא ידע היטב. את הדבר ידעו גם נגני האולפן המקצועיים שנשכרו לנגן את התפקידים שרקח להם. הם חשו כי מדובר בדבר יוצא דופן וכי התמזל מזלם להיות נוכחים שם ברגע שכזה.

מייק לאב על ההקלטות אז: "עבדנו קשה מאד ולמשך זמן רב על קולות. אם היה אפילו קצה של רמז לקול אחד ש'ברח' קצת לכאן או לכאן ושינה את ההרמוניה, היינו צריכים לשיר את הכל מההתחלה. כל קול היה חייב להיות מדויק וכך גם התזמון". עם זאת, בספרו - מייק לאב שלל את סלידתו מהשירים בזמנו.

גם קארל וילסון חש ברצון של אחיו הגדול, בריאן, להשיג שלמות הפקתית לשיריו. "היינו שרים כמה תיבות כשלפתע בריאן אמר 'אוקי' ועצר אותנו. איש בחדר לא ידע מה קרה שגרם לו לעשות זאת, אבל הוא ידע שצליל אחד חרג מההרמוניה וזה היה מדהים לגלות כיצד הוא שמע משהו שאיש אחר לא שמע בזמן העבודה".

שיר אחד יוצא מן הכלל כאן הוא SLOOP JOHN B, שחברת CAPITOL הוציאה במקור כתקליטון ודחפה אותו לאלבום הזה נגד רצונו של וילסון. במקור זה שיר עם משנות העשרים של המאה העשרים, כשהוא מדבר על ספינה בשם THE JOHN B, שנסחפה לחוף. את הרעיון לביצוע הביץ' בויז הגה החבר בהף אל ג'ארדין, שהיה גם חובב מוזיקת שירי עם. הוא ניגן את השיר בפסנתר לבריאן וילסון והפציר בו לעשות לו עיבוד, כמו שרק הוא יודע.

וילסון הסכים וניגש למלאכה, כשהוא משנה שורה אחת בשיר שהופכת את כל העניין למשמעות אחרת. במקור היה זה המשפט THIS IS THE WORST TRIP SINCE I WAS BORN. וילסון החליט שמעתה זה יהיה THIS IS THE WORST TRIP I'VE EVER BEEN ON.

השיר נכלל, בסופו של דבר, בסוף הצד הראשון באלבום PET SOUNDS, אבל בסוף הסשן להקלטתו בריאן לא היה בטוח מה לעשות עם ההקלטה הזו והיא שכבה בצד במשך חמישה חודשים. הוא ידע שברצונו לעשות את אלבום הפופ המושלם, כשבינתיים המשיכו חברי הלהקה להופיע בלעדיו, עם להיטי הגלישה הישנים והמוכרים, במקומות השונים על פני כדור הארץ.

אבל היצירה הייתה המשמעותית ביותר של בריאן השאפתן. הוא ידע זאת היטב וקיווה כי העולם כולו יכיר בכך. מה רבה הייתה אכזבתו שגודל היצירה שלו לא תורגם לגודל במספר המכירות. הקהל הרחב התבלבל.

השיר GOD ONLY KNOWS הוא אחד השירים היפים ביותר ששמעתי בחיי. העיבוד שלו מושלם. המילים מיוחדות במינן. ונראה כאילו אלוהים מלמעלה הלחין את כל הסיפור הזה. כמו שנאמר - GOD ONLY KNOWS. וילסון פחד בהתחלה ששם השיר יגרום לחרם עליו בהשמעות. זאת כי המילה GOD אז הייתה בגדר 'טאבו' במוזיקה. למזלו, השיר הושמע ללא בעיות. קולו המתון של קארל וילסון מפאר את השיר הזה. אני חושב שאם צריך לבחור שיר אחד בו קארל וילסון שר הכי טוב - זה חייב להיות השיר הזה. קולו נשמע כאן עם כל כך הרבה חום ונשמה עד שקשה מאד לא להתרגש מזה. בתחילה חשב בריאן וילסון לשיר את השיר בעצמו אך לבסוף העניק אותו לקארל, שהיה לו (לפי טענתו של בריאן) קול מתוק יותר.

השיר שמסיים את האלבום נקרא CAROLINE NO, אותו כתב אשר על נסיון אישי שלו עם בת זוג בשם קרול. הוא הרגיש כי קרול, שאותה אהב מאד, החלה להשתנות מול עיניו ולחפש מישהו אחר במקומו.

בתחילה הוא כתב את השיר כ- CAROLE I KNOW. אך בריאן וילסון פירש זאת כ- CAROLINE NO.

זהו סיום נהדר ועגמומי לאלבום שמצד אחד מכיל מוזיקה קליטה אך מצד שני היא גם מאד מורכבת. וילסון הקליט את השיר הזה ללא אף אחד מחברי הלהקה שלו. כשהשיר יצא על תקליטון, הוא אף נשא את שמו של וילסון לבדו ולא את שם המותג של להקתו.

וילסון השתמש באפקט של רכבת שהיה במחסן האפקטים של האולפן, אך את קולות הכלבים בשיר הזה הוא הקליט בעצמו על ידי הבאת שני כלבים לאולפן - הם היו הכלבים שלו שענו לשמות לואי ופוץ'.

עיתון STEREO REVIEW פרסם ביקורת נלהבת לצד קוטלת (ואף עם טעויות...) באותו חודש, בו יצא התקליט לאור: "אני משוכנע כי הלהקה הזו כל כך מתקדמת עד שלהקות דומות כמו האימהות והאבות נשמעות אנמיות לגמרי לעומתה. אין ספק כי חברי הלהקה הם המוזיקאים הטובים ביותר עד כה בסצנת מוזיקת הפופ. בריאן וילסון הצליח להביא פה יצירה מצמררת ברמות של המלחין הקלאסי סטראווינסקי. תעשו לעצמם טובה ותקשיבו היטב לקטע LET'S GO AWAY FOR A WHILE ותבינו כמה המוזיקה הזו מתקדמת. הדבר היחיד שלא טוב בביץ' בויז בא בכתיבת המילים. שום דבר לא נראה רציני יותר בשירים של הביץ' בויז מנערה שאיבדה את הטבעת שלה. חוץ מהבעיה הזו, מדובר באלבום מהמם ומומלץ ביותר".

וילסון חשב כי באלבום הזה הוא ניצח את הביטלס, בתחרות העזה שיצר וחש מול ארבעת המופלאים. התחרות הזו ניקרה במוחו ולא נתנה לו מנוח בעניין. אך לאחר מכן יצא לביטלס תקליט בשם REVOLVER שגרם לו להתעצבן ולהרגיש שהם התעלו עליו. הוא נכנס לאולפן כשהוא מלא באמביציה ליצור משהו שיעפיל על האלבום הזה של הביטלס. הוא החל ליצור יצירה שאפתנית בשם SMILE אך לקח לו זמן רב לרקוח אותה. אפילו פול מקרטני עצמו קפץ לבקר את וילסון באחד מהסשנים ומצא את עצמו לועס ירקות מול המיקרופון, להקלטת שיר שייקרא VEGETABLES. פול נראה מופתע ביותר ממה שקורה והדבר עינג את בריאן, שחשב כי הצליח להפתיע את החיפושית. אבל עם צאת סרג'נט פפר הבין כי נוצח בנוק אאוט.

היצירה SMILE לא הושלמה. החיוך נמחק לחלוטין מפניו של בריאן. הוא נכנע והחל להשתגע במוחו. עד כדי כך שבנה לעצמו ארגז חול במרכז ביתו בו הוא ישב ללא רצון לצאת ממנו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459