רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-16 במאי בעולם הרוק
עודכן: 26 בנוב׳
כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.
כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.
אז מה קרה ב-16 במאי בעולם של רוק קלאסי?
חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט
הציטוט היומי: "חשבנו שזה ברור מאליו על מה התקליט הזה, אבל מסתבר שהרבה אנשים לא מבינים" (דייויד גילמור, מלהקת פינק פלויד, במלודי מייקר, בשנת 1973)
ב-16 במאי בשנת 1980 יצא אלבום הסולו השני של פול מקרטני. הוא נקרא MCCARTNEY II.
SIDE 1
1. Coming Up
2. Temporary Secretary
3. On The Way
4. Waterfalls
5. Nobody Knows
SIDE 2
1. Front Parlour
2. Summer’s Day Song
3. Frozen Jap
4. Bogey Music
5. Darkroom
6. One Of These Days
בתחילה רצה פול מקרטני שזה יהיה אלבום כפול, אך שוכנע לקצצו לבודד. הוא הקליט אותו באופן בו הקליט, כעשר שנים לפני כן, את אלבום הסולו הראשון שלו. הרוב נעשה בביתו וכשסיים את ההקלטות התכונן לסיבוב הופעות עם להקתו, כנפיים, ביפן. אבל הוא נהג בטיפשות ונעצר בשדה התעופה היפני עם סמים במזוודתו. ההופעות בוטלו והוא הושלך לכלא היפני לתשעה ימים. שאר חברי להקתו היו המומים מהתנהגות כה מטופשת מצידו. זה היה הסוף של הלהקה. את הסיפור השלם תמצאו במאמר אחר בבלוג מוסיקה זה.
מקרטני הבין שאין לו יותר להקה והחליט להוציא את האלבום כהמשך ברור לאלבום הסולו הראשון שלו. גם אז, בשנת 1970, התפרקה להקתו והוא נאלץ להתחיל מחדש. הפעם, שנת 1980, הביאה עמה טכנולוגיה שלא הייתה קיימת בשנת 1970. בעיקר בתחום הסינטיסייזרים והסיקוונסרים (דגימות מקצבים).
האלבום נפתח עם הלהיט הגדול שבו, COMING UP. ההפקה שלו שונה ממה שעשה עם להקת כנפיים. יש כאן רצון להתחבר להפקות חדשניות ו"רזות" יותר. ההפקה הביתית הזו של מקרטני כה אפקטיבית, שבהופעות הוא לא הצליח לשחזר את יופייה. גם הקליפ שצורף לשיר זה הביא את פול ואשתו, לינדה, בדמויות שונות ומשובבות נפש המרכיבות יחדיו להקה אחת.
לרולינג סטון הוא סיפר על השיר: "במקור עשיתי אותו בחווה שלי בסקוטלנד. נכנסתי לאולפן כל יום ופשוט התחלתי עם ערוץ תופים. אחר כך בניתי את זה טיפין טיפין בלי שום מושג כיצד השיר הולך לצאת. לאחר שהנחתי את רצועת התופים, הוספתי גיטרות ובס, ובניתי את הליווי. עשיתי גרסה קטנה, רק איתי בתור הפרופסור המטורף שעושה הכל ונכנס לעולם שלי כמו מעבדה.
ואז חשבתי, 'טוב, בסדר, מה אני הולך לעשות בשביל השירה?' עבדתי עם מכונה מסוג VARI-SPEED שבעזרתה אתה יכול להאיץ את הקול שלך, או להאט אותו. כך נוצר צליל הקול. זה הואץ מעט והועבר דרך מכונת הד ששיחקתי איתה. נכנסתי לכל מיני טריקים, ואני לא זוכר איך עשיתי חצי מהם, כי פשוט ניסיתי הכל וכל דבר שנשמע טוב, שמרתי. וכל מה שלא אהבתי פשוט מחקתי".
גם לג'ון לנון היה מה להגיד אז על השיר הזה: "מישהו שאל אותי מה אני חושב על האלבום האחרון של פול והערתי איזו שהיא הערה כאילו אני חושב שהוא מדוכא ועצוב. אבל אז הבנתי שלא הקשבתי לכל העניין הארור. שמעתי שיר אחד - הלהיט COMING UP שלדעתי הוא יצירה טובה. ואז שמעתי משהו אחר שנשמע כאילו הוא מדוכא".
השיר השני באלבום, TEMPORARY SECRETARY, הוא כבר צלילה נסיונית של פול למחוזות שלא נשמעו ממנו עד אז. יש שיגידו כי זה נסיון לא מוצלח. אחרים יגידו כי מקרטני שיחק אותה פה. אחרי הכל, מוזיקה היא רק עניין של טעם.
מקרטני: "השיר נכתב מנקודת מבטו של בחור שרק רוצה מזכירה לפעמים, והוא כותב ללשכה כדי לנסות להשיג אחת. אני פשוט אוהב את הרעיון. פשוט חשבתי שזה מצחיק, אתה יודע, לבקש מזכירה זמנית ולא מזכירה קבועה. המוזיקה הושפעה מעט מאיאן דורי".
מכאן ממשיך האלבום לזגזג בין מקרטני הניסיוני למקרטני, איש המלודיות המושחז. התקליטון השני באלבום, WATERFALLS, הוא בלדה. "בדיוק עלה לי הרעיון הזה למפלים ואגמים, מהמודעות שאתה רואה באתרי תיירות אמריקאיים, והוא נתקע. במחצית הדרך של האלבום, כשהתמציתי ככל שהלכתי, קצת השתעממתי. סיימתי בערך שמונה שירים עד אז וחשבתי שאעשה משהו אחר. אז החלטתי לעשות שיר שכבר נכתב, רצועה שנשארה מהאלבום האחרון של כנפיים, וזה היה האהוב עלי בזמנו. בגלל זה שמתי אותו בתקליט הזה.
השיר בעצם אומר אל תלכו לעשות מלא דברים מסוכנים, כי אני צריך אתכם. וזו סוג של מחשבה בוגרת יותר עבורי ממה שהייתי יכול לעשות לפני 20 שנה, כי פשוט לא הבנתי שלא הכל יהיה כאן לנצח. זה מסוג הדברים שאתה מבין כשאתה עובר את גיל 30".
אחד הרגעים האלו עבורי הוא שיר הסיום, ONE OF THESE DAYS, בו מקרטני לבדו עם גיטרה. וכשהוא לבד עם גיטרה - יוצאים לרוב דברים נפלאים. מקרטני: "השיר הזה נכתב אחרי שאיש הארה קרישנה בא לראות אותי. הוא היה בחור נחמד, מאוד עדין. אחרי שהוא עזב, הלכתי לאולפן והאווירה איתו חלחלה קצת. התחלתי לכתוב משהו קצת יותר עדין באותו יום. השיר בעצם אומר, 'באחד הימים האלו אני אעשה את מה שהתכוונתי לעשות בשארית חיי'. אני חושב שזה משהו שהרבה אנשים יכולים להזדהות איתו".
אבל בזמנו נקטל האלבום לא מעט על ידי המבקרים. במלודי מייקר פורסם כך: "האלבום הזה לא שווה את החומר שהוא מוטבע עליו. גם פול לא שווה את זה. הוא ימשיך לשטות בציבור שמפחד להשליך אותו ואת עברו. הוא עשיר מדי וזה מה שמונע מהם לעצור אותו".
ברולינג סטון נכתב בביקורת עליו כך: "מקרטני השני הוא אלבום של שרבוטים מוזיקליים המיועדים לשעשוע של ילדים צעירים מאוד. הוא הוקלט בבית, כשהכלים מחוברים למכונת הקלטה בת ששה עשר ערוצים, כלהקת איש יחיד, מקרטני לא מנסה לחקות את כנפיים או ליצור מחדש את האווירה של אלבום הסולו הראשון שלו, שכיום חוגג את גיל עשר. רוב השירים הם אפקטים קוליים בלבד. במקום לפתח נושאים מלודיים, הכוכב פשוט מספק אלמנטים קטנים והיפנוטיים, כדי ליצור מוזיקת זבל אלקטרונית חריפה.
זה בקושי צריך להפתיע שמקרטני השני באמת עוסק בסאונד פופ ושום דבר אחר, מאז "שירי אהבה מטופשים", המניפסט שלו מ-1976 שהכריז על מהות הרוק כקלת דעת. פול מקרטני פעל על פי אמונותיו כנקמה. גם האלבום 'בחזרה לביצה' וגם האלבום החדש מרמזים על כך, עבור הביטל לשעבר הזה, שהטיפשות היא צורת הפופ הכדאית היחידה.
השיר COMING UP עלול להיות שנוא עליכם אך להיצמד למוחך שלכם כמו עיסת מסטיק שנדבקת בתחתית הנעל".
ביום יציאת האלבום שהו פול ולינדה בפסטיבל קאן שבצרפת. קליפ אנימציה, שעוצב סביב שירה של לינדה SEASIDE WOMAN (שהוקלט בשנת 1973) זכה שם במקום הראשון. בבית המלון בו שהו השניים זכו הם לביקור מרינגו, שביקש מפול להפיק את אלבומו הבא ולנגן בו. פול מיד הסכים.
אהבתם? ובכן, באתר זה יש להזמנתכם הרצאות מוסיקה מרתקות על פול מקרטני ("פול מקרטני פורש כנפיים), הביטלס ("ביטלמאניה!") ועוד.
ב- 16 במאי בשנת 1966 הוקלט קטע חשוב של הגיטריסט ג'ף בק בשם BECK'S BOLERO. בקטע הזה השתתפו, חוץ ממנו גם ג'ימי פייג', ניקי הופקינס, קית' מון וג'ון פול ג'ונס.
זו היא יצירה אינסטרומנטלית קצרה ורוקית המושפעת מאוד מיצירת ה'בולרו' הקלאסית שהלחין מוריס ראוול בשנת 1928. התוצאה יצאה כתקליטון של ג'ף בק ב-25 במרץ 1967, ובהמשך שוחררה בצד ב' באלבום TRURH, משנת 1968. התקליטון הגיע למקום ה-14 במצעד הבריטי.
בעיני מבקרים רבים נחשב הקטע ליצירה חשובה בהתפתחות המוקדמת של הרוק הכבד והמתקדם. 'זה הוקלט באולפני IBC וג'ון אנטוויסל (שבדיוק פרש מלהקת המי לזמן קצר) היה אמור לנגן בס אך לא יכל משום מה להשתתף, ולכן ג'ון פול ג'ונס, שעבד כנגן סשנים, נקרא כמחליף ברגע האחרון.
בק, פייג', הופקינס, ג'ונס ומון תכננו להקליט אלבום שלם, אך התחייבויות חוזיות מנעו מהם להקליט שוב יחד, וזה היה הקטע היחיד מאותו סשן שיצא. מון רצה אך לא יכל לעזוב את להקת המי והגיע לאולפן ההקלטה בתחפושת של משקפי שמש, כך שאיש לא יידע שהוא מנגן עם להקה אחרת.
אבל ברגע שהקטע יצא לאור, אי אפשר היה לטעות בזהות המתופף, וכך סיפר בק: "בהתחלה בקושי שומעים את התופים, אך ככל שהקטע נכנס להילוך גבוה יותר ניתן להבחין בהם יותר ויותר עד שלפתע, הם פורצים פנימה עם כל הכוח. זה יכול להיות רק מתופף אחד וזה. לא פלא שפיט טאונסנד התעצבן מזה ברגע ששמע את ההקלטה. קית' מון היכה בכל דבר שהיה מולו וכבר מתחילת כניסתו הפראית הוא פגע בתיפופו במיקרופונים והפיל אותם. לכן התופים נשמעים נהדר במעבר הפתיחה שלהם ואז שומעים רק מצילות".
מון לא היה מרוצה מכך שגיטריסט וכותב השירים הראשי של הלהקה, פיט טאונסנד קיבל את החלק הארי של המזומנים בלהקה, הוא ואנטוויסל הודיעו שהם עשויים להיות מעוניינים לקחת את כישרונם למקום אחר. בהסתמך על השמועה, פייג' ובק יצרו קשר עם הצמד ושאלו האם ישקלו לעבוד על חומר כלשהו, במטרה אפילו להקים להקה. מחשש למעשי תגמול אפשריים מטאונסנד, אם יתגלה שהוא מנגן מחוץ ללהקת המי, אך עדיין מעוניין במה שייצא מהמפגש, מון ביקש שההקלטה תתנהל בסודיות מוחלטת. "קית' אמר לנו שהוא יכול לתת לנו רק כשלוש שעות לפני שאנשי המי יתחילו לחפש אותו", אמר בק.
ברור שפעילות חשאית הייתה יותר מדי, בסופו של דבר, עבור ג'ון אנטוויסל, שבסופו של דבר התחמק, אף על פי שקית' מון אכן החזיק מעמד - גם אם התאמץ במיוחד כדי להסוות את מעורבותו. "קית' יצא מהמונית באותו בוקר כשהוא מרכיב משקפיים כהים וכובע קוזאק מזורגג", צחק בק. כשיצא התקליט TRUTH, בשנת 1968, ובו הקטע הזה - בקרדיט המתופף לקטע הזה נכתב בעטיפה YOU KNOW WHO וזהו.
הבולרו הזה הביא לתחושות של גאווה ענקית לצד איבוד הזדמנויות. זה גם יעורר ויכוח ארוך טווח שטרם נפתר לגבי מי באמת כתב והפיק אותו, אף על פי שאיש אינו מטיל ספק באשר למוזיקאים שהקליטו אותו.
לדברי בק, הוא האחראי הבלעדי: " ג'ימי פייג' ניגן בקצב הבולרו ואני ניגנתי את המנגינה עליו. לא אכפת לי מה שהוא אומר, אני המצאתי את המנגינה הזאת". אבל לא כך, על פי פייג': "אני כתבתי את זה, ניגנתי את זה והפקתי את זה, ואני לא מתייחס למה שג'ף אומר. זו האמת". פייג' קיבל את קרדיט הכתיבה היחיד של' הבולרו אבל לא ידוע האם הקרדיט הזה מוצדק, כפי שבק אמר בהכנעה: "לא קיבלתי קרדיט לכתיבת הקטע, אבל אתה זוכה בכמה קרדיטים בחיים והמחיר הוא הפסד של כמה שנות חיים. זה לא שווה לי".
הבולרו הוקלט על ידי צוות נגנים חד פעמי שיכל היה לגרום לכוח המשולב של ג'ימי הנדריקס אקפריינס ולהקת CREAM לחשב מסלול מחדש.
במקור נקבע הסשן הזה, על ידי המפיק סיימון נאפייר-בל, במטרה אחת; לתת לג'ף בק פרויקט צדדי כדי להרגיע את רוחו הסוערת ממה שהתחולל אז בלהקת היארדבירדס בה היה חבר. לקראת ההקלטה ביקש בק מחברו, ג'ימי פייג', שיעזור לו. בק: "ובכן, היארדבירדס די גוועו אז וסיימון הציע לי לעשות משהו כדי להשתיק אותי בעניין".
אבל סיימון נאפייר-בל פשוט נעלם. פייג': "הוא מעולם לא נראה עוד באולפן. הוא פשוט לא חזר והשאיר אותי ואת ג'ף לעסוק בזה".
ב-16 במאי בשנת 1977 פירסם העיתון EVENING STANDART הבריטי שרוברט פלאנט, הסולן של לד זפלין, נעצר בשדה תעופה באטלנטה אחרי ששלף סכין מאיימת בעודו שתוי.
אך האמת הייתה שהיה זה צעיר בן 19 שהתחזה לפלאנט, שהיה בכלל באותו זמן בביתו שב- WALES. העיתון המפרסם נאלץ לפרסם התנצלות פומבית.
ב- 16 במאי בשנת 1965 תקפה חבורת מעריצות את הלימוזינה בה נסעו חברי הרולינג סטונס בחזרה למלונם אחרי הופעה בלונג ביץ', קליפורניה.
חלק מהן נעמדו על גג המכונית שהחל להימעך. חברי הלהקה החזיקו מבפנים את הגג כדי שלא יימעך עליהם.
בסיסט הלהקה, ביל ווימן, בספרו (STONE ALONE): "זה היה מופע אחר הצהריים פנטסטי מכל הבחינות, עם אקוסטיקה מושלמת באודיטוריום האזרחי של לונג ביץ', אבל זה הפך לשעה המסוכנת ביותר בחיינו. המופע מול כ-8,000 מעריצים היה כמעט מושלם כפי שיכולנו לצפות והיינו בכושר טוב. הסט שלנו
התחיל עם EVERYBODY NEEDS SOMEBODY TO LOVE ואחריו AROUND AND AROUND ואז OFF THE HOOK שהציג את הריקודים המפורסמים של מיק (ג'אגר). כשעשינו את LITTLE RED ROOSTER, הקהל השתולל.
עם זאת, מעריצות רבות שמו לב שפשוט נכנסנו דרכם כדי להגיע לבמה, והן הבינו שאין יציאה אחרת. לאורך השיר האחרון, THE LAST TIME, הן זלגו החוצה מהזירה כדי לקחת עמדות לאורך נתיב היציאה שלנו. מאות בנות סירבו לזוז כשסטו (עוזר הבמה שלנו) ביקש לתת לנו לעבור. אז הוא נכנס לרכב והתחיל לנסוע אחורה לאט לעברן. מיד, סמל משטרה גדול עם שני אקדחים שנתלו על החגורה שלו הסתער עליו ואמר: 'תפסיק לנוע. תנסה עוד מזה ואני אכניס אותך ישר לכלא'.
התוצאה הייתה שכשנכנסנו למכונית וסטו התחיל להסיע אותנו החוצה, מעריצות מיהרו, קפצו על הגג והמכונית שאיתנו בפנים הייתה שקועה לחלוטין על ידי ים של אנשים. שכבנו על רצפת המכונית, אוחזים
בגג ברגלינו כדי למנוע ממנו ליפול עלינו. דחפנו את עצמנו לחיים; בנות מבחוץ היו מבועתות, נלחמות על נשימתן כשהן נדחפו כנגד החלונות של הרכב. חשבתי שפה סיימנו את חיינו, שאין שום דבר שאנחנו יכולים
לעשות כדי להציל את עצמנו. הידיים והרגליים שלנו כאבו כשדחפנו במשך כמה דקות כדי להחזיק את הגג למעלה. הילדות בחוץ, לכודות, המשיכו לקפוץ על הגג. המשטרה נכנסה לפאניקה ומיהרה לזירה עם מקלות. היה דם בכל מקום ומספר אנשים נאלצו לפנות לבית החולים. לולא המשטרה, זה היה הסוף שלנו שם. לקח לנו ארבעים וחמש דקות לנסוע מאה מטר, והיינו מזועזעים מאוד מזה. כשהגענו למקום מבטחים ויצאנו מהרכב, נדהמנו ממצב הגג המעוך. היינו ברי מזל".
ב-16 במאי בשנת 1978 התראיין דייויד בואי לתוכנית הטלוויזיה ARENA ROCK, בחדר במלון שלו, בקלן.
המראיין, אלן ינטוב: ובכן, עבר הרבה זמן...
בואי: הפעם האחרונה שהיית איתי הייתה בלוס אנג'לס - אחת התקופות הגרועות בחיי, אני חושב. הסתבכתי שם בהרבה צרות רגשיות ורוחניות ולכן החלטתי לעוף משם ולגלות דרכים חדשות להתייחס לעסקי המוזיקה כשלעצמם. כבר לא הייתי בטוח בדיוק בשביל מה אני נכנס לזה.
אלן ינטוב: האם הייתה התנגשות בין החומריות, הצורך להיות כוכב רוק - מצליח?
בואי: כן, מאוד. ומכיוון שממש לא רציתי להיות כזה בעצמי, חייתי יותר ויותר בסגנון של אחת הדמויות שלי שרצתה הצלחה נהדרת - כי כולן דמויות משיחיות... באמת הרגשתי שההיבט החומרי הוא משהו שנדחף בך בלוס אנג'לס, זה האוכל של לוס אנג'לס. אז פשוט ארזתי הכל יום אחד וחזרתי לאירופה... זה היה לגלות מה עניין אותי כשהייתי בבית ספר לאמנות ובפנטומימה והפקות מדיה מעורבת כשהייתי צעיר. זה הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לאירופה, היה להפסיק לחשוב על מוזיקה ולחשוב על משהו שלא עשיתי הרבה זמן, וזה עזר לי לחזור שוב למוזיקה. זה היה סוג של ריאליזם אקספרסיוניסטי (צוחק) - אם יש דבר כזה! אני לא ממש בטוח לאן ללכת עכשיו. המזרח קורא לי. אני קצת מפחד לעבור לשם, למען האמת.
באותו ערב הופיע דייויד בואי והקהל נשאר לשבת לאורך כל ההופעה כשמעריץ בודד מהשורה הראשונה קם לרקוד במהלך השיר STATION TO STATION. איש בעל חזות צבאית, גם הוא בשורה הראשונה, סימן לסדרנים להכניע אותו. בואי הורה להם להפסיק אבל אלו התעלמו ממנו, אז הוא עצר את הלהקה וצעק,"לא! ניין! תפסיקו!" הם שחררו את הבחור וההופעה התחדשה.
ההרצאה "סטאר מן - הסיפור של דייויד בואי" והרצאות מוסיקה מיחדות אחרות,
להזמנות 050-5616459
ב-16 במאי בשנת 1975 יצא באנגליה תקליט חדש ללהקת הקינקס. זה עוד תקליט קונספטואלי ושמו A SOAP OPERA.
SIDE 1
1. Everybody's a Star (Starmaker)
2. Ordinary People
3. Rush Hour Blues
4. Nine to Five
5. When Work Is Over
6. Have Another Drink
SIDE 2
1. Underneath the Neon Sign
2. Holiday Romance
3. You Make It All Worthwhile
4. Ducks on the Wall
5. (A) Face in the Crowd
6. You Can't Stop the Music
בעיתון SOUNDS נכתב בביקורת עליו: "למרות הדעה הבריטית הפופולרית, שהקינקס הם להקה אנכרוניסטית - היא מצליחה עדיין להיות אחת הטובות פה. התקליט הזה הוא הוכחה שריי דייויס הוא כותב השירים הטוב ביותר שלנו".
גם בעיתון DISC התלהבו מזה ומבקר הבית שאל בדפוס, "האם זה יהיה האלבום שיחזיר את הלהקה לעין הציבור? אני בהחלט מקווה, כי המוזיקה פה היא דבר שאסור לפספס".
למרות זאת, הקהל לא התאהב במוצר החדש, לא קנה אותו ואופרת הסבון הזו לא זכתה להיכנס למצעד הבריטי. ובאורח פלא, המלודי מייקר וה-NME, שני עיתונים מובילים בתחום הפופ באנגליה, לא טרחו כלל לפרסם ביקורות עליו.
ברולינג סטון כן פרסמו ביקורת, שהלכה כך: "בהשוואה ליצירות קודמות כמו ארת'ור המופלא לחלוטין - אופרת הסבון החדשה היא, במובנים רבים, מהפכה מאכזבת שנשמעת כעבודה של להקה שמנסה להסתיר את גאוניותה עם הכנסת דיאלוג בין השירים, כדי שתאמינו שהם חלוצים במושג אלבום הרוק כתיאטרון. מבחינה מוזיקלית, אין שיר אחד באמת בולט באלבום, אם כי יש המון שירים מייגעים. יכול להיות שלא שמרתי מספיק על תשומת ליבי, אבל אני עדיין לא יכול לזכור אפילו אחד מהם. באשר למילים - העלילה הרופפת, הבוסרית והלא חדשנית מדי".
אז על מה מדבר הקונספט באלבום? ובכן...
זה סיפורו של מוזיקאי בשם סטראמייקר (יכול להיות שזה ריי דייוויס בעצמו) שמתחלף בחיים עם אדם "נורמלי" בשם נורמן. זאת במטרה להבין טוב יותר את החיים. הוא נאלץ להתמודד עם אשתו של נורמן, לחיות חיי שגרה אפורים עם עבודה שגרתית אפורה ולסור לפאב כדי ללגום קצת בירה לפני שובו הביתה. סטארמייקר יוצא מבולבל מהעניין ואינו יודע כבר מי הוא באמת. אשתו המוחלפת מנחמת אותו שהוא פשוט עוד פרצוף בקהל והמסר שמתקבל הוא שכוכבי רוק מתים אך המוזיקה שלהם ממשיכה לחיות.
ב-16 במאי בשנת 1946 נולד רוברט פריפ (הידוע בעיקר כגיטריסט והמנהיג של להקת רוק מתקדם ושמה קינג קרימזון)
פריפ סיפר לעיתון NME בשנת 1973:
"ליום הולדתי ה-27 אמר לי ביל (ברופורד) שהלהקה חושבת למצוא גיטריסט צעיר יותר עם רעיונות חדשים ופוזות כדי להחליף אותי עם המיניות הדלה שלי. חשבתי שהוא צודק. אני כבר לא כוכב הפופ הלחוץ שנע בעדינות על השרפרף שלי. הבנתי שהגיע הזמן שלי להתפתח".
פריפ לעיתון מלודי מייקר בשנת 1973:
"לא מזמן הפך התקליט הראשון של קינג קרימזון לתקליט זהב פה. אז שלחו אליי את הפרס ומיד שלחתי אותו חזרה. כי הם רשמו BOB FRIPP ואני התעקשתי שיהיה חרוט השם רוברט".
פריפ לעיתון NME, בשנת 1973:
"אני חושב שהגיטריסט ג'ון מקלאפלין מאד מוצלח. הוא מנגן צלילים ברמה אחרת. בקרב הצעירים יש את אלן הולדסוורת' שהוא טוב מאד אבל הוא עדיין צריך לגדל ביצים. הוא צריך להפסיק לחשוב על נגינה ופשוט לצאת ולנגן. יש גיטריסט טוב נוסף ושמו אולי האלסול (מלהקת PATTO - נ.ר). זה מדהים לחשוב ששלושת הגיטריסטים האלו אינם גיטריסטים מאומנים באמת.
קינג קרימזון המוקדמת הראתה שנגן רוק יכול להביע את עצמו עם טכניקה. הוכחנו שם שנגן יכול גם לנגן היטב וגם להביע את עצמו רגשית. אני חש שקרימזון הראשונים היו משפיעים ביותר והרבה להקות היום נבנות על אותו הרכב. היינו אמורים לקחת מהמקום בו הביטלס הפסיקו - אבל ברור שהנגנים בלהקה לא היו מוכנים מספיק לדבר שכזה".
פריפ לעיתון INTERNATIONAL TIMES בשנת 1969:
"היינו רוצים לעשות אלבום כפול ולשים בו את כל הרעיונות שלנו. היינו רוצים לעשות יצירה שלמה בכל צד. יצירה עם עיבודים מסודרים לצד כאוס ספונטני".
פריפ לעיתון NME בשנת 1973:
"הגיטרה החשמלית היא כלי ממש מחורבן. מעטים ביותר למדו לנגן כהלכה בגיטרה חשמלית. בינתיים רבים מהם שכחו כיצד לנגן בגיטרה אקוסטית".
מחפשים הרצאה מעניינת על קינג קרימזון ועל רוק מתקדם? הגעתם למקום הנכון! רשימת ההרצאות שלי נמצאת בלחיצה פה.
ב-16 במאי בשנת 1969 קרתה תקרית לא נעימה במהלך הופעה של להקת המי, באולם פילמור איסט בניו יורק.
זה קרה במהלך ההופעה הראשונה, משתיים שנקבעו ללהקה באותו ערב. שריפה פרצה בסופרמרקט הסמוך וכילתה אותו לחלוטין. כשלמנהל המקום הגיעה הבשורה, הוא החליט להודיע על האש לקהל באופן לא היסטרי.
שוטר, שלבש בגדים רגילים, עלה בחופזה לבמה לבשר לקהל שפרצה אש במקום. אך הגיטריסט פיט טאונסנד חשב שהנה עוד מעריץ משוגע ובעט בו בחוזקה. השוטר, דניאל מולהרן, לא היה משועשע מהדבר והוא נותר חבול וללא אפשרות לבשר את מה שמתחולל בחוץ.
לאחר שהסתיימה הופעה זו הגיעו עוד שוטרים לתוך האולם, ביחד עם מולהרן, כדי לטפל בשני התוקפים הפוחזים, שכבר הספיקו לברוח משם.
כשהעניינים נרגעו ביום שאחרי כן, הסגירו טאונסנד ודאלטרי את עצמם לתחנת המשטרה. דאלטרי שוחרר מיד. טאונסנד לעומתו הואשם בתקיפה והפרעה לעבודת שוטר בתפקיד. הוא שוחרר בערבות ונאלץ לחזור, כמה שבועות לאחר מכן, לבית המשפט בניו יורק. הפחד הגדול שלו היה שהתקרית הזו תימנע כל עבודה עתידית של הלהקה בארה"ב. הוא ייצא בזול, רק עם קנס בסך שלושים דולר.
ב-16 במאי בשנת 1969 נעצר בסיסט להקת הג'פרסון איירפליין, ג'ק קסידי, בעוון אחזקת מריחואנה. הוא נידון לשנתיים וחצי על תנאי.
שנה בדיוק לאחר מכן בשנת 1970 נעצר חבר נוסף של הלהקה, הזמר מארטי באלין, בחדרו במלון לאחר ששכנים התלוננו על רעש. השוטרים מצאו את באלין מעשן מריחואנה ומקיים יחסי מין עם קטינות. לבסוף הוא יצא מהסיפור עם קנס קטן.
ב-16 במאי בשנת 1976 הופיעו להקות BAD COMPANY ו- KANSAS ב- INGLEWOOD בלוס אנג'לס. הביקורת, בעיתון המוסיקה SOUNDS, לא הייתה מחמיאה וכותרתה הייתה BORED COMPANY.
הנה הביקורת מאז: "להקת קנזאס הייתה חימום של להקת באד קומפאני וזו הייתה ההופעה הראשונה שלה באולם מרכזי באזור לוס אנג'לס. חברי הלהקה הקשו על באד קומפאני לעקוב אחריהם ולשמור על קהל נלהב אחרי סט מרגש הרבה יותר ממנה מאשר מהלהקה האנגלית.
חמישיית קנזאס שילבה סגנון אנגלי עם קשקוש אמריקאי כדי לייצר הופעה שבוצעה באופן מקצועי והוצעה באופן אנושי. הכנר, הזמר והדמות הראשית, רובי שטיינהרדט, מפקד על ההצגה עם שיער מעופף שמתפקד כמטרונום כשהוא מנער אותו לצלילי המוזיקה. זה הכינור של שטיינהרדט שמשתלב עם הגיטרות התאומות של קרי ליבגרן וריץ' וויליאמס כדי ליצור את הצליל הראשי של קנזאס.
הלהקה ביצעה חומרים מכל שלושת האלבומים שלה, כולל BALEXES מהראשון, 'THE DEVIL GAME מהשני; ו-ICARUS מהשלישי. זו להקה לוהטת ולמעט קטעים קצרים שאינם משרתים שום מטרה מלבד ללטף את האגו של המוזיקאי עצמו (כלומר גילויי טכניקה חסרי כל תחושה), חברי קנזאס עשויים לעלות לדרגת להקה מובילה בסצנת ההופעות.
באד קומפאני, לעומת זאת, הפכה מלהקת בלוז אנגלית מהשורה הראשונה למכונת להיטים מדרגה שנייה. ההופעה הראשית הראשונה של הרביעייה באולם זה, לפני זמן מה, הצביעה על ירידה זו ועם המופע האחרון הזה אי אפשר להתעלם מהראיות. הלהקה חסרה מאוד את הדרייב, הפאנץ' והמעמד שהפכו אותה למאיימת על להקות ראשיות לצדה, כשחיממה את להקתו של אדגר ווינטר בפורום לפני זמן מה. אחר כך החברים הפגינו תחושה כל כך טבעית ונחישות כנה עד שזה גרם לאקט התיאטרון המושקע של ווינטר להיות מביש לצפייה.
כעת נראה כאילו הלהקה המורכבת מפול רודג'רס, בוז בורל, מיק ראלפס וסימון קירק, נופלת קורבן לאותה מחלה. כעת נראה שרודג'רס מודאג יותר בריצה ווקאלית דרך המהלכים הנכונים מאשר בהפעלת תיבת הקול שלו במלואה. פעם הוא היה זמר בעל שיעור קומה שאין שני לו, רודג'רס מסתפק כעת בלשיר בלי ליצור. הקול שלו איבד את החוד הזה, את הברק החד כתער הזה שהבדיל אותו מכל האחרים.
אבל האשמה אינה טמונה בזמר בלבד. מיק ראלפס, אף פעם לא גיטריסט מצוין אבל תמיד מוכשר באופן עקבי, ניגן עשרות תווים מזייפים במהלך המופע של יום ראשון בערב והתנוחות והעמידה שלו על הבמה נלקחו ישירות מהספר של ג'ימי פייג'. גם המתופף סיימון קירק החמיץ כמה כניסות לקצב ורק עבודת הבס הבסיסית של בורל היא ששמרה על המוסיקה בכלל.
פשוט הלהקה הייתה משעממת. אי אפשר באמת להצביע על הקול של רודג'רס או על הגיטרה של ראלפס ולומר שזו הסיבה להידרדרות. במקום זאת יש להסתכל על המצב בעדשה רחבה יותר כדי לקבוע אם זו הייתה רק הופעה גרועה או שהלהקה עברה את השיא שלה וכעת היא בדעיכה.
אפילו הופעות אורח של ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט מלד זפלין לא יכלו להציל את מה שהיה מצגת גרועה. הגיטריסט והזמר יצאו לבמה, להדרן של באד קומפאני, פלאנט תפס את רגלו הכואבת (שנפגעה בתאונה) והראה בבדיחות שהוא החלים. ברור שהוא עדיין לא החלים. זה מעולם לא היה בסימן שאלה. ההופעה בפורום הייתה אינדיקציה לאיזו רמה באד קומפאני ירדה. היא מרמה את עצמה על כך שהיא לא מפיקה קונצרטים באיכות גבוהה יותר. הקוד הבלתי כתוב של אנשי מקצוע הופך זאת לחובה".
ב-16 במאי בשנת 1944 נולד מתופף הג'אז-רוק המוכשר והמשפיע, בילי קובהאם, שידוע גם בחברותו בלהקת מהאווישנו אורקסטרה. הנה על תקליט הסולו הראשון שלו, שיצא באוקטובר 1973.
לקובהאם כבר היה קרדיט מהשורה הראשונה, כשניגש להקליט את האלבום המרהיב הזה. אם זה בהשתתפותו באלבום המהפכני של מיילס דייויס, BITCHES BREW (שיצא בשנת 1970) או חברותו הנחוצה מאד בלהקת מהאווישנו אורקסטרה. הדבר הפך אותו לשם דבר בקרב מוזיקאים מכל הז'אנרים בתחילת שנות ה-70. מתופפים רבים הפכו מעריצים אדוקים שלו.
הפופולריות הראויה הזו סייעה לו לקבל חוזה הקלטה ולהרכיב חבורת נגנים וירטואוזית לאלבום הסולו הראשון הזה שהוא חובה לכל חובב פיוז'ן מהתקופה הקלאסית.
טכנאי ההקלטה של האלבום היה קן סקוט (שהקליט לפני כן אמנים רבים כמו הביטלס, ג'ורג' האריסון, דייויד בואי, מהאווישנו אורקסטרה ועוד). כך הוא סיפר על הכנת האלבום הזה, בספרו הנפלא: "אחרי שהקלטתי עם מהאווישנו את BIRDS OF FIRE, בילי ביקש ממני לעשות איתו את האלבום הזה. אז עשינו את זה באולפני אלקטריק ליידי, שבניו יורק, באמצע מאי 1973. זה היה אלבום מיוחד במינו כי בעיניי זו הייתה הפעם הראשונה בה רוק וג'אז באמת הצליחו להתחבר.
ביל בחר להביא להקלטות את חברו למהאווישנו, הקלידן יאן האמר. כמו כן הוא בחר את בסיסט הסשנים, לי סקלאר. זה לא היה מובן מאליו. כמו כן, בחרנו להקלטות גיטריסט רוק אמיתי בדמותו של טומי בולין. זה היה רעיון עתיר השראה. טומי היה גיטריסט אדיר והביא לסשנים אנרגיה אמיתית של רוק. העובדה שהוא ידע לנגן מוזיקה כה מורכבת, עם כל שינויי המקצבים שבה, הדהימה את כולנו. הוא הביא להקלטות תבליני רוק שאף נגן ג'אז היה יכול להביא. התוצאה באה עם משהו שלדעתי אין דומה לו".
הבסיסט, לי סקלאר: "זה אלבום שהוא אבן דרך להרבה אנשים. יש בו אש. זה סוג של תאונה מבורכת, שלא נראה שיכולה להתרחש בימינו, עשרות שנים לאחר מכן. זה אלבום שהוקלט במשך יומיים בלבד. זה היה מהיר בטירוף".
קן סקוט: "בילי הביא לאולפן את רון קארטר, שניגן בקונטרבס, ואת ג'ו פארל שנתן בכלי נשיפה. מה שמדהים הוא שכולם מצביעים בסוף על הרגעים בהם טומי בולין ניגן".
למרבה הצער, טומי בולין מת בגיל הצעיר של 25. זה היה בשנת 1976 וזמן קצר לפני כן התפרקה להקת דיפ פרפל, בה היה חבר כמחליפו של ריצ'י בלאקמור. באותם ימים הוא היה ג'אנקי גמור של הרואין.
באותה שנת 1976 הגיע בולין למיאמי כדי לחמם עם להקתו את הופעותיו של הגיטריסט ג'ף בק. לאחר הופעה ראשונה ומוצלחת הוא חזר למלון ניופורט ושם נהנה מלגימת משקאות בבאר עם חברים. קצת לאחר השעה אחת בלילה הוא הלך לחדר של המאבטח שלו, כדי להתייעץ עמו בעניין השקעה בחברת לימוזינות. השניים הלכו, עם חבר שלישי, לחדרו של בולין כדי להמשיך את השיחה. כשעה לאחר מכן הוא איבד את ההכרה בגלל שהשתמש בהרואין. הוא הובהל על ידי השניים לאמבטיה ושם חזר קצת הצבע לפניו ונשימתו נראתה להם תקינה והם השכיבוהו במיטתו. מאוחר יותר הם בדקו את שלומו וגילו כי אינו מגיב להם. כשהתקשרו בבהלה לרופא המלון, הוא הודיע להם כי עליהם לקחתו מיד לבית החולים. מחשש שהדבר יתפרסם והם יואשמו בהריגתו, הם החליטו להשאיר את הגיטריסט בחדרו כשהוא מתעוות ונחנק. כשהאמבולנס הוזעק, בולין כבר היה בעולם הבא.
בילי קובהאם: "בולין נחת עליי כאילו הגיע מכוכב אחר. הוא היה בן עשרים ומשהו אבל ניגן כאילו הוא בן חמישים. הוא ידע איך להפיק ולנגן את הצלילים הנכונים. הוא גם ידע לנגן בהצלחה אדירה את השקט שבין הצלילים, שזה לא פחות חשוב ולפעמים אף יותר".
קן סקוט: "היה לי העונג להקליט את האלבום הזה ואני בטוח שכך היה גם לכל האחרים שהיו מעורבים בזה. את סאונד התופים של בילי דווקא היה לי קל להשיג באולפן. אולי כי ידעתי למה לצפות, אחרי שכבר הקלטתי איתו את BIRDS OF FIRE. חוץ מזה, בילי הוא מקצוען אמיתי שקל לעבוד איתו. במהלך ההקלטות לא היה זה האגו שניהל את העניין אלא ההנאה שבנגינה".
בביקורת על אלבום זה, ברולינג סטון, נכתב בזמנו: "רוב האלבום נמצא בגרוב של מהאווישנו. זה חזק, בומבסטי ולוהט. טומי בולין מנגן כמו מקלאפלין שלפעמים נדמה כי זה מקלאפלין בתחפושת. התקליט הזה משקף כשרון ויכולת, אבל יש פה תחושה של חוסר מקוריות והבה נקווה שבפעם הבאה זה יהיה מוצלח יותר".
ב-16 במאי בשנת 1974 הופיע ניל יאנג ללא פרסום כלל במועדון BOTTOM LINE בניו יורק. יאנג העניק לקהל שהזדמן למקום ביצועים לכמה שירים מאלבומו ON THE BEACH, שטרם יצא לאור.
קודם לכן סיימו ריי קודר וליאון רדבון הופעה במועדון, אך נאמר לקהל להישאר במקום להפתעה נוספת. השעה הייתה 2:15 לפנות בוקר, ואיש עם גיטרה הופיע על הבמה. השירים שניגן יאנג באותו הלילה שם לא היו דומים לשום דבר שהוא עשה אי פעם עד אז. הקהל לא האמין שהפתעה שכזו באה עם מנה קודרת ומדכאת מפי אמן כה אהוב.
המופע הזה היה הפעם היחידה בה יאנג ביצע לקהל את MOTION PICTURES FOR CARRIE, שיר שכתב על יחסיו המתפוררים עם קארי סנודגרס. "אני עמוק בתוך עצמי / אבל אצליח להיחלץ איכשהו", הוא שר לקהל ההמום שלא הבין כי הוא נמצא במעמד מיוחד.
ב-16 במאי בשנת 1969 היה מופע הבכורה של להקת רוק מתקדם בריטית חדשה ושמה רנסאנס.
זה היה ביום שישי במועדון FREAKEASY, שב- WOOD GREEN. הקהל הקשיב לצלילים הראשונים שבקעו מהסינטיסייזר החדש שרכש רלף, שדימו צליל של פצצה שנופלת מהשמיים ומתפוצצת. משם החל ההרכב לנגן את השיר KINGS AND QUEENS.
הפסנתרן, ג'ון הוקן: "זה היה פאב קטן ואני זוכר שהעצבים היו מתוחים לחלוטין. זה היה חומר מאוד מסובך, ואף אחד לא יכל היה לדבר עם אף אחד, ואני חושב שלכולם התחשק להקיא. זה היה לא יאמן. ואז עלינו להופיע והנה, כל שעות התרגול והחודשים שהשקענו - השתלמו. זו הייתה אחת ההופעות הטובות ביותר שעשינו אי פעם וזה הזניק אותנו. קית' (רלף הזמר) הרכיב את ההקלטה הזו, שנשמעת כמטוס שהמריא, והמנועים נשמעו חזק יותר ויותר ככל שהם עוברים מצד אחד לצד השני של הבמה. זה נשמע כמו פיצוץ, ובאותו הרגע לואי (סמאנו הבסיסט) ואני התחלנו לנגן את KINGS AND QUEENS. זה היה מבריק לחלוטין. איכשהו זה הלך לאיבוד ואני לא חושב שאי פעם הוקלטה הופעה שהכילה את זה. זה היה מדהים -עם קית' שמתעסק עם הסינטיסייזר שלו. הוא הקדים בהרבה את זמנו".
גם זה קרה ב- 16 במאי
- בשנת 1953 מת הגיטריסט ג'אנגו ריינהארדט, שהיווה השפעה עצומה על המון גיטריסטים ידועים מתחום הרוק. סיבת מותו הייתה דימום במוחו.
- בשנת 1998 נפצע קית' ריצ'רדס מהרולינג סטונס, בצלעותיו ובחזהו, כשנפל מכסא בביתו שבקונטיקט. הסטונס נאלצו לדחות כמה הופעות בגלל זה.
- בשנת 1965 נולד קריסט נובוסליק, בסיסט להקת נירוונה.
- בשנת 1970 פרש הגיטריסט ראנדי באקמן מלהקת GUESS WHO, עבורה כתב את הלהיטים AMERICAN WOMAN, THESE EYES ועוד. ניל יאנג המליץ לו לאחד כוחות עם בסיסט / זמר בשם סי אף טרנר. וכך נוצר ההרכב המצליח BACHMAN TURNER OVERDRIVE (שידוע בעיקר עם הלהיט עם הגימגום YOU AIN'T SEEN NOTHING YET).
- בשנת 1983 עשה מייקל ג'קסון את הליכת הירח שלו מול קהל, בפעם הראשונה, במהלך ספיישל הטלוויזיה של חברת מוטאון ליום השנה ה-25 שלה. למרות מה שאנשים חושבים, הוא לא המציא את הצעדים - ג'פרי דניאל ביצע אותו בתוכנית הטלוויזיה המוזיקלית האמריקאית, SOUL TRAIN, בשנת 1979. זו גם הייתה הפעם הראשונה שג'קסון ביצע את השיר "בילי ג'ין" בהופעה, והפעם הראשונה שהוא לבש את כפפת הפאייטים שלו על הבמה. דרך אגב, ביום זה חגגה אחותו, הזמרת ג'נט ג'קסון, יום הולדת.
ב-16 במאי בשנת 2010 מת מסרטן הזמר רוני ג'יימס דיו. בן 67 במותו. דיו היה בסבנטיז חבר בלהקת ריינבאו, אחר כך עבר לבלאק סאבאת' וממנה המשיך לקריירת סולו.
דיו, שהיה ידוע בקולו הברור, בנוכחותו המרשימה ובליריות המיתולוגית שלו, נאלץ לבטל סיבוב הופעות באירופה זמן קצר לאחר שהודיע על מצב בריאותו. בהודעות מקוונות למעריצים, הוא הביע את נחישותו לבעוט במחלה הקטלנית. הוא עבר את הטיפול הכימותרפי השביעי שלו וקיווה לעלות שוב על הבמה בקרוב.
הידיעה על מותו של דיו התקבלה בהתפרצות של צער מצד קהילת המטאל.
"רוני היה מנהיג אמיתי של הבי מטאל... אייקון ואיש חזון", אמר הבסיסט-זמר גלן יוז (גם הוא לשעבר מבלאק סאבאת' ולפני כן מדיפ פרפל). "לעולם לא יהיה עוד אחד כמוהו. רוני נתן לי חוכמה, והראה לי חמלה גדולה כשהיה בלהקת ELF, לפני שנים, כשהיינו בסיבוב הופעות ביחד בזמני בדיפ פרפל. הוא היה נשמה יפה, אדיב, מתחשב ומורה נפלא".
ב-16 במאי בשנת 1966 יצא תקליט שפרץ את הגבולות של להקת הביץ' בויז בפרט ועולם הפופ בכלל. יש אנשים בעולמנו שמכתירים את PET SOUNDS כתקליט הטוב ביותר בכל הזמנים. אני לא יודע אם הוא הכי טוב, אך הוא בהחלט נמצא שם גבוה.
SIDE 1
1. Wouldn't It Be Nice
2. You Still Believe in Me
3. That's Not Me
4. Don't Talk (Put Your Head on My Shoulder)
5. I'm Waiting for the Day
6. Let's Go Away for Awhile
7. Sloop John B
SIDE 2
1. God Only Knows
2. I Know There's an Answer
3. Here Today
4. I Just Wasn't Made for These Times
5. Pet Sounds
6. Caroline, No
פט סאונדס, שיא חדש ביצירתיות אולפנית של אמצע הסיקסטיז. כל זה היה אפשרי הודות להתמוטטות עצבים שבריאן וילסון חטף בדצמבר 1964, כשטס עם להקתו ליוסטון. זה הוביל אותו לפרוש מהופעות ולהפוך לאמן של אולפן הקלטה.
אז מה קרה שם? הבה נתחיל. טוני אשר חשב בתחילה כי זוהי בדיחה כשאמרו לו במשרד הפרסום שלו שבריאן וילסון מהביץ' בויז על קו הטלפון. כמה חודשים קודם לכן יצא לאשר, שעסק בכתיבת שירה, להראות לוילסון כמה משיריו. מאז הוא זרק את כתיבת השירה למען קופירייטינג ולא חשב לחזור לאחור. אך וילסון היה מאד רציני ביום ההוא כשהתקשר לאשר. הוא בדיוק שמע את האלבום RUBBER SOUL של הביטלס והחליט שהוא רוצה ליצור אלבום משמעותי משל עצמו. אלבום שיהיה לגמרי נטול עזרה מחברו ללהקה, מייק לאב, שהיה אחראי עד אז על הטקסטים ובימים ההם היה עסוק בסיבוב הופעות עם הלהקה, בעוד בריאן נשאר בביתו.
וילסון השתמש בתקופה ההיא בכמויות אל.אס.די נכבדות. הדבר הגביר את הרצון שלו לכתוב מוזיקה מאתגרת שתשפיע על אנשים מבחינה נפשית. הוא ראה באשר את הבחור שיכול להביא את הרגש שלו דרך מילים מדויקות. הוא חיפש לאלבומו נושאים שגם ילדים יכולים להתחבר אליהם בקלות. הוא חש צורך להתחבר אל הגיל הצעיר באומנות שלו. זאת למרות העיבודים המורכבים שלו.
בעוד שלהיט אוורירי של הלהקה בשם BARBARA ANN צעד במצעדים, וילסון כבר התחיל לכתוב לחנים לשירים כמן GOD ONLY KNOWS.
יש דיווחים שכשמייק לאב שמע לראשונה את הלחן לשיר החדש הזה, הוא היה רחוק מהתלהבות. הוא אף סינן במרירות לוילסון: "אל תעז לשנות את הנוסחה המנצחת שלנו". כשהגיע הזמן להקליט את תפקידי השירה ביצירה של וילסון, נשמע לאב ממלמל שהמוזיקה רעה והיא למעשה 'מוזיקת האגו של וילסון'. אפשר להבין את טענתו של לאב כי בסשנים לאלבום הזה הכריח אותו וילסון לשיר טייקים רבים של כל תפקיד שירה. זאת בניגוד להקלטות קודמות בהן הלהקה פשוט שרה והוציאה מוזיקה לשוק באופן מהיר יותר ועם פחות מאמץ.
לאב שנא בתחילה את PET SOUNDS. הוא שנא את ההשפעה של האל.אס.די על המוזיקה אותה יצר וילסון. הוא חש במילים החדשות כדבר פוגעני כלפיו. אך וילסון לא היה זקוק באמת בשלב הזה למייק לאב. הוא יכל לשיר בעצמו כל מה שחפץ. עיבודי התזמורת שלו היו מתקדמים מאי פעם. את זה הוא ידע היטב. את הדבר ידעו גם נגני האולפן המקצועיים שנשכרו לנגן את התפקידים שרקח להם. הם חשו כי מדובר בדבר יוצא דופן וכי התמזל מזלם להיות נוכחים שם ברגע שכזה.
מייק לאב על ההקלטות אז: "עבדנו קשה מאד ולמשך זמן רב על קולות. אם היה אפילו קצה של רמז לקול אחד ש'ברח' קצת לכאן או לכאן ושינה את ההרמוניה, היינו צריכים לשיר את הכל מההתחלה. כל קול היה חייב להיות מדויק וכך גם התזמון". עם זאת, בספרו - מייק לאב שלל את סלידתו מהשירים בזמנו.
גם קארל וילסון חש ברצון של אחיו הגדול, בריאן, להשיג שלמות הפקתית לשיריו. "היינו שרים כמה תיבות כשלפתע בריאן אמר 'אוקי' ועצר אותנו. איש בחדר לא ידע מה קרה שגרם לו לעשות זאת, אבל הוא ידע שצליל אחד חרג מההרמוניה וזה היה מדהים לגלות כיצד הוא שמע משהו שאיש אחר לא שמע בזמן העבודה".
שיר אחד יוצא מן הכלל כאן הוא SLOOP JOHN B, שחברת CAPITOL הוציאה במקור כתקליטון ודחפה אותו לאלבום הזה נגד רצונו של וילסון.
במקור זה שיר עם הודי משנות העשרים של המאה העשרים, כשהוא מדבר על ספינה בשם THE JOHN B, שנסחפה לחוף. את הרעיון לביצוע הביץ' בויז הגה החבר בהף אל ג'ארדין, שהיה גם חובב מוזיקת שירי עם. הוא ניגן את השיר בפסנתר לבריאן וילסון והפציר בו לעשות לו עיבוד, כמו שרק הוא יודע.
וילסון מסכים וניגש למלאכה, כשהוא משנה שורה אחת בשיר שהופכת את כל העניין למשמעות אחרת. במקור היה זה המשפט THIS IS THE WORST TRIP SINCE I WAS BORN. וילסון החליט שמעתה זה יהיה THIS IS THE WORST TRIP I'VE EVER BEEN ON.
השיר נכלל, בסופו של דבר, בסוף הצד הראשון באלבום PET SOUNDS, אבל בסוף הסשן להקלטתו בריאן לא היה בטוח מה לעשות עם ההקלטה הזו והיא שכבה בצד במשך חמישה חודשים. הוא ידע שברצונו לעשות את אלבום הפופ המושלם, כשבינתיים המשיכו חברי הלהקה להופיע בלעדיו, עם להיטי הגלישה הישנים והמוכרים, במקומות השונים על פני כדור הארץ.
אבל היצירה הייתה המשמעותית ביותר של בריאן השאפתן. הוא ידע זאת היטב וקיווה כי העולם כולו יכיר בכך. מה רבה הייתה אכזבתו שגודל היצירה שלו לא תורגם לגודל במספר המכירות. הקהל הרחב התבלבל.
השיר GOD ONLY KNOWS הוא אחד השירים היפים ביותר ששמעתי בחיי. העיבוד שלו מושלם. המילים מיוחדות במינן. ונראה כאילו אלוהים מלמעלה הלחין את כל הסיפור הזה. כמו שנאמר - GOD ONLY KNOWS. וילסון פחד בהתחלה ששם השיר יגרום לחרם עליו בהשמעות. זאת כי המילה GOD אז הייתה בגדר 'טאבו' במוזיקה. למזלו, השיר הושמע ללא בעיות. קולו המתון של קארל וילסון מפאר את השיר הזה. אני חושב שאם צריך לבחור שיר אחד בו קארל וילסון שר הכי טוב - זה חייב להיות השיר הזה. קולו נשמע כאן עם כל כך הרבה חום ונשמה עד שקשה מאד לא להתרגש מזה. בתחילה חשב בריאן וילסון לשיר את השיר בעצמו אך לבסוף העניק אותו לקארל, שהיה לו (לפי טענתו של בריאן) קול מתוק יותר.
השיר שמסיים את האלבום נקרא CAROLINE NO, אותו כתב אשר על נסיון אישי שלו עם בת זוג בשם קארול. הוא הרגיש כי קארול, שאותה אהב מאד, החלה להשתנות מול עיניו ולחפש מישהו אחר במקומו.
בתחילה הוא כתב את השיר כ- CAROLE I KNOW. אך בריאן וילסון פירש זאת כ- CAROLINE NO.
זהו סיום נהדר ועגמומי לאלבום שמצד אחד מכיל מוזיקה קליטה אך מצד שני היא גם מאד מורכבת. וילסון הקליט את השיר הזה ללא אף אחד מחברי הלהקה שלו. כשהשיר יצא על תקליטון, הוא אף נשא את שמו של וילסון לבדו ולא את שם המותג של להקתו.
וילסון השתמש באפקט של רכבת שהיה במחסן האפקטים של האולפן, אך את קולות הכלבים בשיר הזה הוא הקליט בעצמו על ידי הבאת שני כלבים לאולפן - הם היו הכלבים שלו שענו לשמות לואי ופוץ'.
עיתון STEREO REVIEW פירסם ביקורת נלהבת לצד קוטלת (ואף עם טעויות...) באותו חודש, בו יצא התקליט לאור: "אני משוכנע כי הלהקה הזו כל כך מתקדמת עד שלהקות דומות כמו האמהות והאבות נשמעות אנמיות לגמרי לעומתה. אין ספק כי חברי הלהקה הם המוזיקאים הטובים ביותר עד כה בסצנת מוזיקת הפופ. בריאן וילסון הצליח להביא פה יצירה מצמררת ברמות של המלחין הקלאסי סטראווינסקי. תעשו לעצמם טובה ותקשיבו היטב לקטע LET'S GO AWAY FOR A WHILE ותבינו כמה המוזיקה הזו מתקדמת. הדבר היחיד שלא טוב בביץ' בויז בא בכתיבת המילים. טוני אשרף שהוא עוד חבר בלהקה, כתב אותן והן נוראיות. שום דבר לא נראה רציני יותר בשירים של הביץ' בויז מנערה שאיבדה את הטבעת שלה. חוץ מהבעיה הזו מדובר באלבום מהמם ומומלץ ביותר".
וילסון חשב כי באלבום הזה הוא ניצח את הביטלס, בתחרות העזה שיצר וחש מול ארבעת המופלאים. התחרות הזו ניקרה במוחו ולא נתנה לו מנוח בעניין. אך לאחר מכן יצא לביטלס תקליט בשם REVOLVER שגרם לו להתעצבן ולהרגיש שהם התעלו עליו. הוא נכנס לאולפן כשהוא מלא באמביציה ליצור משהו שיעפיל על האלבום הזה של הביטלס. הוא החל ליצור יצירה שאפתנית בשם SMILE אך לקח לו זמן רב לרקוח אותה. אפילו פול מקרטני עצמו קפץ לבקר את וילסון באחד מהסשנים ומצא את עצמו לועס ירקות מול המיקרופון, להקלטת שיר שייקרא VEGETABLES. פול נראה מופתע ביותר ממה שקורה והדבר עינג את בריאן, שחשב כי הצליח להפתיע את החיפושית. אבל עם צאת סרג'נט פפר הבין כי נוצח בנוק אאוט.
היצירה SMILE לא הושלמה. החיוך נמחק לחלוטין מפניו של בריאן. הוא נכנע והחל להשתגע במוחו. עד כדי כך שבנה לעצמו ארגז חול במרכז ביתו בו הוא ישב ללא רצון לצאת ממנו.
ב-16 במאי בשנת 1987 נודע בתקשורת הבריטית שחברת וירג'ין מעלה את מחירי התקליטים בעוד שמחירי הדיסקים יורדים.
פטירתו של התקליט כמדיום מוזיקה מוביל קיבלה גושפנקא כאשר חברת וירג'ין העלתה את מחירי התקליטים שלה – מהלך שעורר חברות אחרות ללכת בעקבותיה. כך שתקליט של וירג'ין עלה, לאחר שינוי המחיר, בסביבות 7.40 פאונד, ורבים האמינו שמחיר כזה עבור חתיכה מפלסטיק שכזו נחות ממחיר של דיסק דיגיטלי, שצנח מתחת לעשרה פאונד. זה היה נראה שימי התקליטים ספורים.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.
