רוק מסביב לשעון - על אירועי רוק קלאסי שקרו ביום אחד - 17 במאי

כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות איקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.

כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק בז'אנרים במוסיקה שאספתי עבורכם ממקורות שונים שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות העשרה מעניינות ופודקאסטים מומלצים.

אז מה קרה ב-17 במאי בעולם של רוק קלאסי?

ב-17 במאי בשנת 1969 חיממה להקת הרוק, לד זפלין, את הזמר העיוור, חוזה פליסיאנו, באוניברסיטה באוהיו.

פליסיאנו ידע אז הצלחה גדולה מאד עם ביצוע משלו את להיטה של להקת הדלתות, LIGHT MY FIRE. בהמשך הוא אמר: "מאד רציתי לפגוש את ג'ימי פייג' שם, אבל איכשהו זה התפספס ומאז אני ממש מתחרט על זה".

אז כיצד הובאה לד זפלין לחמם את פליסיאנו? זה קרה מהחשש של המארגנים, שלא יימכרו מספיק כרטיסים. זאת כי במקור היה אמור להופיע שם, בערב זה, סרג'יו מנדס. הכרטיסים להופעתו כבר הודפסו, אך הוא ביטל ובמקום הובא, ברגע האחרון, פליסיאנו.

מי שהיה שם בהופעה דיווח כי רבים עזבו את המקום אחרי ההופעה של זפלין, כי פליסיאנו היה כאנטי-קליימקס אחריה.

בעיתונות המקומית נכתב: "במוצאי שבת היה קונצרט הניגוד. בהשתתפות חוזה פליסיאנו, הגיטריסט העיוור הפופולרי מפורטו ריקו, ולד זפלין, להקת רוק בלוז מאנגליה שחוותה לאחרונה צמיחה מהירה בפופולריות.

במהלך המחצית השנייה של הקונצרט, פליסיאנו שר וניגן בגיטרה שלו, לפעמים בשקט עם בלדה ולפעמים מיילל על הגיטרה האקוסטית שלו, תמיד עושה את הפרשנות שלו למנגינות רוק'נ'רול ישנות. בין השירים התבדח פליסיאנו עם הקהל שלו. אבל בזמן שהקהל התיישב והקשיב בנימוס לפליסיאנו, אצל לד זפלין כבר לא נרשם איפוק והקהל השתולל.

רוברט פלאנט, סולן הלהקה, צרח את שירתו וג'ימי פייג', גיטריסט ראשי, הפגין את הרבגוניות שלו. פייג', לשעבר מלהקת היארדבירדס, הראה את יכולתו להפיק אפקטים קוליים מיוחדים על ידי שימוש לא רק באצבעותיו ובמפרט שלו, אלא גם בקשת כינור בכמה שירים.

אבל זה היה ג'ון בונהאם שלקח את הקהל למסע סנסציוני דרך הסאונד עם סולו התופים שלו. כשהוא ניגן סולו של 15 דקות, בונהאם הלם בכבדות על תוף הבס שלו, והיכה ללא הפוגה בשאר הסט שלו. במהלך קטע אחד של הסולו שלו הוא הניח את מקלות התופים שלו בצד כדי להשתמש בידיו כדי להשמיע את הצליל שלו.

כשנשאל לאחר הקונצרט אם הוא בדרך כלל זוכה למחיאות כפיים גדולות כמו בשבת, בונהאם ענה 'כן', אבל הוסיף, 'התופים הם משהו שנדמה שכולם אוהבים ומעריכים ולא משנה מה הטעם שלהם במוזיקה'.

כל הלהקה אהבה את הקהל ואמרה שקהל טוב הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלה. פייג' הסביר, 'לא רק השירים שלנו קובעים את מצב הרוח של ההופעה, אלא גם הקהל'. הוא המשיך ואמר ש'מעורבות הקהל מובילה לפעמים לרעיונות חדשים באמצעות אילתור תוך כדי נגינה'.

רוברט פלאנט הסביר שכל אחד מהמופעים שלהם שונה. 'יש לנו תכנית בסיסית, אבל משם כל אחד הולך לדרכו ומנגן את מה שאנחנו מרגישים'.

'זו הסיבה שכל כך הרבה להקות מתפרקות', הוסיף פייג'. 'כשלהקה קיימת כבר זמן מה, נגמרים לה הרעיונות והיא נחנקת', המשיך. פייג' אמר שהמוזיקה שלהם תמיד משתנה. 'יש הבדל בולט עכשיו מהאלבום הראשון שלנו', אמר. 'למעשה, אלבום הוא הצהרה על מה שאתה עושה באותו זמן', הסביר. 'בכל פעם שאנחנו מנגנים, אנחנו הולכים לכיוון אחר'.

אז, הקונצרט עבר מהבלוז הגולמי של לד זפלין למנגינות הרכות של חוזה פליסיאנו. למרות קושי מסוים במערכת ההגברה, שני האמנים הציגו מופע מצוין"...".

רוברט פלאנט, בשנת 2004: "אני זוכר לילה אחד שהופעתי באוניברסיטת אוהיו עם חוזה פליסיאנו ומערכת ההגברה הייתה מקבץ של רמקולים בפינות החדר. הרמקולים היו מרוחקים ולא היה סיכוי שהקול שבקע מהם יגיע לכולם. אז כן, הייתי צריך להרים את קולי הרבה בימים הראשונים ההם".

רוצים לדעת עוד על לד זפלין? באתר זה יש רשימת הרצאות מוסיקה במיוחד בשבילכם, כולל הרצאת העשרה ושמה "מדרגות לגן עדן".

ב-17 במאי בשנת 1969 פורסם מכתבו של טוני הרדמאן ממנצ'סטר במלודי מייקר. הוא צפה בתוכנית של הבי.בי.סי עם להקת ההוליס והתבאס. הנה מה שהיה לו להגיד:

"היי, הוליס! מדוע נתתם לבי.בי.סי לעולל לכם את זה? איזו תוכנית מבולבלת ועתירת 'תזמורת בצורת' הבאתם. ועוד קראתם לזה "ההוליס בקונצרט". למען השם, תתחברו למגברי הגיטרות שלכם, תשירו באמת ולא בכאילו, תיפטרו מהבי.בי.סי ותנסו שוב מולנו".

ב-17 במאי בשנת 1966 הופיע בוב דילן באולם פרי טרייד שבמנצ'סטר. זו לא הייתה הופעה רגילה.

בוב דילן היה בשלב של הנחתת הברקים החשמליים שלו, ונתפס כמועל בתפקידו על ידי קהילת אדוקי הפולק כי העז להשתולל עם גיטרה חשמלית. ההתנגדות העיקרית, בהופעה במנצ'סטר טרייד, הייתה שדילן המחובר היה פחות לגיטימי מדילן האקוסטי. הקרב הזה התנהל מאז שדילן הופיע באנגליה. הדיווחים משם הגיעו לארה"ב.

על הבמה הייתה לצדו להקתו החדשה שניגנה עם כלים חשמליים, דבר שעצבן חלק מהקהל שראה במעבר של דילן מפולק אקוסטי לרוק כבגידה. "לא הייתה בהופעה הזו אווירה קלילה', סיפר הגיטריסט רובי רוברטסון. 'ישבנו על חבית נפץ שאיימה להתפוצץ בכל רגע". ככל שדילן והמוזיקאים שלו היו כועסים יותר בתגובה לקהל, כך המוזיקה הפכה ליותר מסקרנת, קסומה ובלתי ניתנת למגע.

המופע חולק לשני חלקים כשבראשון העניק דילן לקהל סט שירים אקוסטי. היה זה הדילן האהוב עליהם. נושא דגל מוזיקת הפולק. הם לא רצו לראותו נכנע לחשמל. הוא סיים את החלק האקוסטי עם השיר על מר הטמבורין. הגיע הזמן להתחיל להילחם באמת וללכת אל הלא נודע. הסט החשמלי נפתח עם TELL ME, MOMMA.

הם התגרו בקהל, שנחצה לשונאי המצב ולמקבליו כדבר חדש ומעניין. בעיני המתנגדים זה היה כאילו כל מה שהיה להם יקר נבג. בעיניהם, הם הצמיחו אותו והוא בגד במטרתם.

ההופעה הוקלטה. רוברטסון: "זה הוקלט רק בגלל חוסר האמון שרווח במחנה דילן. הסיבה היחידה שהקלטות קיימות היום היא בגלל שרצינו לדעת, 'האם אנחנו משוגעים?'... היינו חוזרים לחדר המלון, מאזינים להקלטה וחושבים, 'לעזאזל, זה לא כזה נורא. למה כולם כל כך כועסים עלינו?'...".

ההקלטה ממנצ'סטר תישאר נעולה במשך 32 שנים, עד שלבסוף יצאה.

כשהגיע הזמן לנגן את שיר הסיום, 'כמו אבן מתגלגלת', הייתה זו ההזדמנות האחרונה של הקהל ושל דילן להביע, כל אחד, את עמדתו הנחרצת. העימות האחרון מתחיל כשמישהו בקהל, מתוך המתח של השתיקה הנלווית, צעק "ג'ודאס" בהצביעו על דילן כיהודה איש קריות. אותו בחור התייחס לדמות התנ"כית, שבגדה בישו והסגירה אותו לכוהנים.

דילן לא היסס וענה לו בחזרה I DON'T BELIEVE YOU (כשם שיר אותו ביצע לפני כן על אותה במה). היה ארס בקולו כשהוסיף ואמר, "אתה שקרן". מיד לאחר מכן פנה ללהקתו והורה לחבריה לנגן ממש חזק. נגמרת ההופעה, דילן ולהקתו יורדים ויוצרים היסטוריה.

ב-17 במאי בשנת 1969 יצא האלבום הכפול של להקת המי, TOMMY. היצירה המרשימה הזו היא אחת מאופרות הרוק הראשונות (אם כי לא הראשונה...) והיא הצילה את להקת המי מקריירה מדשדשת. הכל בזכות ילד אחד חירש, אילם ועיוור.

שנת 1969 הייתה שנה מרהיבה אך לא קלה בעולם הרוק. אמנם היו לא מעט אלבומים מרהיבים ואירועים שמחים ומפעימים מוזיקלית (פסטיבל וודסטוק, קינג קרימזון, ABBEY ROAD של הביטלס ועוד...) אך להקות ידועות ראו אז מעליהן ענן שחור. הביטלס לא הפסיקו לריב וצעדו על מעבר החציה לכיוון פירוק החבילה, בריאן ג'ונס (לשעבר מהרולינג סטונס) טבע, או הוטבע, בבריכה בביתו ופסטיבל אלטמונט הפך לפסטיבל אלים עד מוות. עם זאת, לארבעה חברים מבריטניה זו הייתה השנה שהצילה אותם. למרות שהיא עדיין נחשבה ללהקה מוערכת, בינואר 1969 נסעה להקת המי על אדי דלק וימיה נראו ספורים.

החובות הכלכליים הצטברו לסכומים מפחידים וכל שנה של לוח הופעות עמוס הפכה בסופה לבור כלכלי עמוק יותר יותר מקודמו.

1968 הייתה שנה בה לא יצא אלבום שלם ורשמי של המי. יצאו מטעמה כמה סינגלים שלא הצליחו לטפס גבוה במצעד. חלקם אף לא נכנס לתוכו. גיטריסט הלהקה והיוצר העיקרי שבה, פיט טאונסנד, הרגיש שהיצירתיות שלו הולכת ודועכת והלהקה איבדה את הפופולאריות שלה בהתאם.

בתקופה הזו הופיעה 'המי' באוניברסיטאות עבור סכום צנוע של 500 ליש"ט להופעה. אחרי כל הופעה שכזו חזרו חברי הלהקה לאולפני IBC בלונדון (שהיו ממוקמים ליד השגרירות הסינית.) על מנת להקליט יצירה שאפתנית וחדשה פרי עטו של טאונסנד, שנקראה אז בשם THE DEAF, DUMB AND BLIND BOY. שמות נוספים שהוצעו לה בזמנו היו THE AMAZING JOURNEY ו- BRAIN OPERA.

כיום נחשב האלבום TOMMY של המי לאבן דרך קלאסית בעולם הרוק. רבים שלא מכירים את היסטוריית הרוק חושבים כי זוהי אופרת הרוק הראשונה שהוקלטה, מה שהופך אצלם את האלבום למהפכני בתחומו. אך הנתונים האמיתיים מראים כי האלבום S F SORROW של להקת PRETTY THINGS הבריטית הקדים את טומי ברעיון הזה, אך איבד את המומנטום בגלל בעיות ותקלות בשיווק. אין ספק שהאלבום הזה של המי נהדר. מוזיקה משובחת, להקה פנטסטית והפקה מרשימה.

לטעמי האישי, הקונספט של האלבום הזה קצת בעייתי. אך זוהי כמובן דעתי בלבד. חוץ מזה, תמיד העדפתי את WHO'S NEXT.

הדמות המרכזית בסיפור היא ילד בשם טומי, שנולד במלחמת העולם הראשונה. הוא הופך לעיוור, חירש ואילם אחרי שראה בטעות את אביו, שחזר מהמלחמה, רוצח את המאהב של אשתו בחדר השינה שלהם (בסרט טומי מ-1975 מציגים את הסיבה לפגיעתו של טומי כגילוי הרומן בין אימו לדודו). בהמשך הופך טומי לגיבור PINBALL. בזכות כוחותיו המחודשים הוא מקים כת חדשה עם מעריצים רבים שנוהרים אחריו. אך לפתע כל מעריציו נוטשים אותו בחוסר אמונה והוא חוזר להיות בודד כפי שהיה כשהיה ילד. הקטע שגרם לטאונסנד את ההשראה ליצירת האופרה טומי הינו GLOW GIRL, שיר שהמי הקליטו ב-1968 לסינגל שלא יצא. התוכן של השיר הזה הוא שזרע את ההשראה לכתיבת האופרה.

טאונסנד לא כתב לבדו את היצירה הזו. הוא ביקש מהבסיסט ג'ון אנטוויסל לכתוב שיר על דמות בן דודו של טומי, שנקרא קווין. אנטוויסל לא היה צריך ללכת רחוק על מנת ליצור את הדמות המופרעת ההיא של בן הדוד. הוא נזכר בבריון השכונתי שהטיל אימה בימי ילדותו. מעניין שאנטוויסל היה אחראי לכתיבת שני שירים בתקליט ששיקפו את הרגעים הטראומטיים ביותר של טומי: בריונות קשה בשיר COUSIN KEVIN והתעללות מינית, כפי שנשקפת בשיר FIDDLE ABOUT. אלו שני נושאים טראומטיים עבור טאונסנד, שהצהיר שחווה את שניהם בילדותו. היה לו קשה אז לכתוב עליהם שירים לאלבום ולפיכך הוא ביקש מאנטוויסל להירתם למשימה. השיר COUSIN KEVIN הוצא הרבה פעמים מההופעות החיות של הלהקה בגלל ההרמוניות הווקאליות המורכבות יחסית ששרו טאונסנד, דאלטרי ואנטוויסל באולפן.

ההקלטות לאלבום 'טומי' החלו כבר בספטמבר 1968. הלהקה הבינה שהחומר שנכתב לא יתאים לאלבום בודד וההחלטה הייתה להוסיף עוד חומר על מנת להפוך אותו לאלבום כפול. הסשנים להקלטות בוצעו בין זמני הופעות. המצב יצר סיטואציה בה הלהקה לא ידעה כלל כיצד תישמע התוצאה הסופית, כי לא הייתה זרימה חלקה במהלך ההקלטות, שנקטעו כל הזמן לטובת יציאה להופעה.

כשהסשנים לאלבום הושלמו, במרץ 1969, חברי הלהקה ידעו בוודאות כי הם יצרו אלבום שיהווה את נקודת התפנית שלהם. הם הרגישו שיש כאן שתי אפשרויות; האחת היא קטילה מוחלטת של המאזינים והפיכת המי ללהקה שכבר רחוקה מלעניין. האופציה השנייה הייתה הצלחה פנומנלית. הם לא חשבו על אופציה שלישית באמצע.

הסינגל PINBALL WIZARD שקדם לאלבום הפך ללהיט. צד ב' של הסינגל הכיל קטע שכתב מתופף הלהקה, קית' מון, בשם DOGS PART 2.

השיר הזה הוא האחרון שנכתב ל'טומי'. טאונסנד קיבל את הרעיון לשיר כששמע כי כתב עיתון בריטי נחשב בשם ניק קון עומד להגיע לאולפן ההקלטות על מנת לסקר את הפרויקט. טאונסנד ידע שקון הוא חובב נלהב של משחק הפינבול ולכן הוא מיהר לחבר שיר על הנושא, כדי לקבל ביקורת טובה. התעלול הצליח ובענק. דרך אגב, גרסת התקליטון של השיר הזה קיבלה האצה קלה במהירות ההקלטה כדי שהשיר יישמע אנרגטי יותר בתחנות הרדיו.

שמועות מוקדמות שהתרוצצו בנוגע לתוכן האלבום יצרו גלים. ילד חריג, בן דוד סאדיסטי ודוד פדופיל יצרו חרושת שמועות, חלקן לא נעימות. שדרנים מהבי בי סי קראו לסינגל PINBALL WIZARD יצירה חסרת טעם. טאונסנד הגיב בעיתונות כי לא מעניין אותו כלל מה הקהל חושב. חברת התקליטים DECCA לא התייחסה ברצינות ללהקה. כשטאונסנד בא והודיע להם כי יש לו ולהקתו אלבום חדש שימכור מיליונים, אנשי חברת התקליטים צחקו לו בפרצוף. היסוס וחוסר אמונה שררו אז במשרדי החברה בנוגע ללהקת המי.

לקראת צאת האלבום במאי 1969 התכנסה הלהקה לסדרת חזרות על המוזיקה החדשה. החזרות האלה יצקו את התבנית שנהגתה לאחר מכן בפי המוני אנשים - THE GREATEST AND LOUDEST ROCK GROUP IN THE WORLD.

ב-1 במאי 1969 כינסו חברי המי עיתונאים ועסקני מוזיקה למועדון הג'אז של רוני סקוט בלונדון. שם הם העניקו לקהל המוזמן סט הופעה של כשעה משירי טומי. טאונסנד הודיע על הבמה שכל מי שחושב כי תוכן השירים הוא חולני - הרי הוא חולה בעצמו בראש. הקהל מחא כפיים בהתלהבות לדבריו. הלב של 'המי' חזר לפעום היטב באותו הערב.

להקת המי סיימה את שנות השישים כשהיא בהחלט על הגובה.

האלבום טומי נחשב היום לקלאסיקת רוק בסדר גודל של סרג'נט פפר או הצד האפל של הירח. הוא בהחלט גרם אז לרוק להישמע כמשהו אחר. באותה השנה נראה כי להקת המי הצליחה במשימתה. זהו צעד קטן ללהקה אך צעד גדול לעולם הרוק!

לאונרד ברנשטיין (מלחין/מנצח): "פיט טאונסנד בא מהלהקה הכי קשוחה והכי חדשנית של הרוק והפך את החלום למציאות עם טומי, אופרת רוק באורך מלא שעבורי היא עוצמה צרופה, המצאה והברקה של ביצועים, שעולה על כל מה שהגיע אי פעם מחוץ לאולפן הקלטות".

פיט טאונסנד: "התבדחנו כלהקה על כך שטומי הוא אופרה אמיתית (וזה לא) אבל הקהל של המי ורבים מעיתונות הרוק לקחו את זה ברצינות רבה. הרצינות הזו היא שהפכה בסופו של דבר את טומי לבידור קליל".

רוג'ר דאלטרי: "למעשה, האלבום הזה לא זכה להצלחה גדולה במיוחד. זה נכנס למצעדים אבל אז הוא נעלם די מהר שוב. רק אחרי שלקחנו אותו לביצועים על הבמה במשך שלוש שנים, עשינו וודסטוק ודברים כאלו, הוא חזר למצעדים. אחר כך הוא נשאר שם שנה, וקיבל חיים משלו. היינו שבורים לפני טומי, ובמשך שלוש השנים שלאחר מכן עד שזה תפס. אבל כשזה קרה, זה לגמרי עשה את שלו".

פיט טאונסנד: "עברנו מהמגוחך לנשגב - נאמר לנו שאנחנו גאונים מוזיקליים כשבאמת היינו רק חבורה של זבלים".

כששאלתי את דני סנדרסון, "מה גרם לך לרצות לכתוב ללהקת כוורת אופרת-רוק בעברית ושמה סיפורי פוגי?", הוא ציין גם את האלבום הזה של להקת המי. רוק ישראלי אמיתי!

ב- 17 במאי בשנת 1996 מת על הבמה מהתקף לב גיטריסט הבלוז והפ'אנק המעולה ג'וני 'גיטאר' ווטסון.