top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

רוק מסביב לשעון: מה קרה ב-17 במאי בעולם הרוק

עודכן: 18 במאי



כל יום מציין אירועים משמעותיים בהיסטוריה של מוזיקת הרוק והפופ, עם שפע של אנקדוטות פורצות דרך שהתרחשו בעשורים קודמים. כשאנחנו מסתכלים אחורה בזמן, על היום הזה בתולדות המוזיקה, אנחנו נזכרים ברגעים המדהימים שעיצבו את נוף הרוק והפופ, החל מיציאתם של תקליטים אגדיים, הופעות אייקוניות וגם דברים משמחים לצד עצובים שקרו לאמני המוזיקה המובילים.


כחובבי מוזיקת רוק, אנחנו לא יכולים שלא לחוש תחושת נוסטלגיה כשאנחנו מהרהרים באירועים הבלתי נשכחים שהתרחשו אז. הנכם מוזמנים לצלול איתי למנהרת הזמן עם אירועי פופ ורוק שאספתי עבורכם ממקורות שונים ונדירים מאד שאינם ברשת. אהבתם וברצונכם לקבל עוד ועוד? בשביל זה בניתי עבורכם הרצאות מוסיקה מעשירות ומעניינות ופודקאסטים מומלצים.



אז מה קרה ב-17 במאי (17.5) בעולם של רוק קלאסי?


חקר, ערך וכתב: נעם רפפורט


הציטוט היומי: "אני בעיקר אוהב מוסיקה קלאסית, מוסיקת כנסיות ומקהלות. לא ממש רוק" (מייק אולדפילד, במלודי מייקר, בשנת 1973)


ב-17 במאי בשנת 1969 חיממה להקת לד זפלין, את הזמר העיוור, חוזה פליסיאנו, באוניברסיטה באוהיו.



פליסיאנו ידע אז הצלחה גדולה מאד עם ביצוע משלו את להיטה של להקת הדלתות, LIGHT MY FIRE. בהמשך הוא אמר: "מאד רציתי לפגוש את ג'ימי פייג' שם, אבל איכשהו זה התפספס ומאז אני ממש מתחרט על זה".


אז כיצד הובאה לד זפלין לחמם את פליסיאנו? זה קרה מהחשש של המארגנים, שלא יימכרו מספיק כרטיסים. זאת כי במקור היה אמור להופיע שם, בערב זה, סרג'יו מנדס. הכרטיסים להופעתו כבר הודפסו, אך הוא ביטל ובמקום הובא, ברגע האחרון, פליסיאנו.


מי שהיה שם בהופעה דיווח כי רבים עזבו את המקום אחרי ההופעה של זפלין, כי פליסיאנו היה כאנטי-קליימקס אחריה.


בעיתונות המקומית נכתב: "במוצאי שבת היה קונצרט הניגוד. בהשתתפות חוזה פליסיאנו, הגיטריסט העיוור הפופולרי מפורטו ריקו, ולד זפלין, להקת רוק בלוז מאנגליה שחוותה לאחרונה צמיחה מהירה בפופולריות.

במהלך המחצית השנייה של הקונצרט, פליסיאנו שר וניגן בגיטרה שלו, לפעמים בשקט עם בלדה ולפעמים מיילל על הגיטרה האקוסטית שלו, תמיד עושה את הפרשנות שלו למנגינות רוק'נ'רול ישנות. בין השירים התבדח פליסיאנו עם הקהל שלו. אבל בזמן שהקהל התיישב והקשיב בנימוס לפליסיאנו, אצל לד זפלין כבר לא נרשם איפוק והקהל השתולל.


רוברט פלאנט, סולן הלהקה, צרח את שירתו וג'ימי פייג', גיטריסט ראשי, הפגין את הרבגוניות שלו. פייג', לשעבר מלהקת היארדבירדס, הראה את יכולתו להפיק אפקטים קוליים מיוחדים על ידי שימוש לא רק באצבעותיו ובמפרט שלו, אלא גם בקשת כינור בכמה שירים.


אבל זה היה ג'ון בונהאם שלקח את הקהל למסע סנסציוני דרך הסאונד עם סולו התופים שלו. כשהוא ניגן סולו של 15 דקות, בונהאם הלם בכבדות על תוף הבס שלו, והיכה ללא הפוגה בשאר הסט שלו. במהלך קטע אחד של הסולו שלו הוא הניח את מקלות התופים שלו בצד כדי להשתמש בידיו כדי להשמיע את הצליל שלו.

כשנשאל לאחר הקונצרט אם הוא בדרך כלל זוכה למחיאות כפיים גדולות כמו בשבת, בונהאם ענה 'כן', אבל הוסיף, 'התופים הם משהו שנדמה שכולם אוהבים ומעריכים ולא משנה מה הטעם שלהם במוזיקה'.

כל הלהקה אהבה את הקהל ואמרה שקהל טוב הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה שלה. פייג' הסביר, 'לא רק השירים שלנו קובעים את מצב הרוח של ההופעה, אלא גם הקהל'. הוא המשיך ואמר ש'מעורבות הקהל מובילה לפעמים לרעיונות חדשים באמצעות אלתור תוך כדי נגינה'.


רוברט פלאנט הסביר שכל אחד מהמופעים שלהם שונה. 'יש לנו תכנית בסיסית, אבל משם כל אחד הולך לדרכו ומנגן את מה שאנחנו מרגישים'.


'זו הסיבה שכל כך הרבה להקות מתפרקות', הוסיף פייג'. 'כשלהקה קיימת כבר זמן מה, נגמרים לה הרעיונות והיא נחנקת', המשיך. פייג' אמר שהמוזיקה שלהם תמיד משתנה. 'יש הבדל בולט עכשיו מהאלבום הראשון שלנו', אמר. 'למעשה, אלבום הוא הצהרה על מה שאתה עושה באותו זמן', הסביר. 'בכל פעם שאנחנו מנגנים, אנחנו הולכים לכיוון אחר'.


אז, הקונצרט עבר מהבלוז הגולמי של לד זפלין למנגינות הרכות של חוזה פליסיאנו. למרות קושי מסוים במערכת ההגברה, שני האמנים הציגו מופע מצוין"...".


רוברט פלאנט, בשנת 2004: "אני זוכר לילה אחד שהופעתי באוניברסיטת אוהיו עם חוזה פליסיאנו ומערכת ההגברה הייתה מקבץ של רמקולים בפינות החדר. הרמקולים היו מרוחקים ולא היה סיכוי שהקול שבקע מהם יגיע לכולם. אז כן, הייתי צריך להרים את קולי הרבה בימים הראשונים ההם".


ההרצאה "מדרגות לגן עדן - הסיפור של לד זפלין" והרצאות מוזיקה מרתקות אחרות,

להזמנה: 050-5616450



ב-17 במאי בשנת 1969 פורסם מכתבו של טוני הרדמאן ממנצ'סטר במלודי מייקר. הוא צפה בתוכנית של הבי.בי.סי עם להקת ההוליס והתבאס. הנה מה שהיה לו להגיד:



"היי, הוליס! מדוע נתתם לבי.בי.סי לעולל לכם את זה? איזו תוכנית מבולבלת ועתירת 'תזמורת בצורת' הבאתם. ועוד קראתם לזה "ההוליס בקונצרט". למען השם, תתחברו למגברי הגיטרות שלכם, תשירו באמת ולא בכאילו, תיפטרו מהבי.בי.סי ותנסו שוב מולנו".


ב-17 במאי בשנת 1966 הופיע בוב דילן באולם FREE TRADE שבמנצ'סטר. זו לא הייתה הופעה רגילה.



בוב דילן היה בשלב של הנחתת הברקים החשמליים שלו, ונתפס כמועל בתפקידו על ידי קהילת אדוקי הפולק כי העז להשתולל עם גיטרה חשמלית. ההתנגדות העיקרית, בהופעה במנצ'סטר טרייד, הייתה שדילן המחובר היה פחות לגיטימי מדילן האקוסטי. הקרב הזה התנהל מאז שדילן הופיע באנגליה. הדיווחים משם הגיעו לארה"ב.


על הבמה הייתה לצדו להקתו החדשה שניגנה עם כלים חשמליים, דבר שעצבן חלק מהקהל שראה במעבר של דילן מפולק אקוסטי לרוק כבגידה. "לא הייתה בהופעה הזו אווירה קלילה', סיפר הגיטריסט רובי רוברטסון. 'ישבנו על חבית נפץ שאיימה להתפוצץ בכל רגע". ככל שדילן והמוזיקאים שלו היו כועסים יותר בתגובה לקהל, כך המוזיקה הפכה ליותר מסקרנת, קסומה ובלתי ניתנת למגע.


המופע חולק לשני חלקים כשבראשון העניק דילן לקהל סט שירים אקוסטי. היה זה הדילן האהוב עליהם. נושא דגל מוזיקת הפולק. הם לא רצו לראותו נכנע לחשמל. הוא סיים את החלק האקוסטי עם השיר על מר הטמבורין. הגיע הזמן להתחיל להילחם באמת וללכת אל הלא נודע. הסט החשמלי נפתח עם TELL ME, MOMMA.


הם התגרו בקהל, שנחצה לשונאי המצב ולמקבליו כדבר חדש ומעניין. בעיני המתנגדים זה היה כאילו כל מה שהיה להם יקר נבג. בעיניהם, הם הצמיחו אותו והוא בגד במטרתם.


ההופעה הוקלטה. רוברטסון: "זה הוקלט רק בגלל חוסר האמון שרווח במחנה דילן. הסיבה היחידה שהקלטות קיימות היום היא בגלל שרצינו לדעת, 'האם אנחנו משוגעים?'... היינו חוזרים לחדר המלון, מאזינים להקלטה וחושבים, 'לעזאזל, זה לא כזה נורא. למה כולם כל כך כועסים עלינו?'...".


ההקלטה ממנצ'סטר תישאר נעולה במשך 32 שנים, עד שלבסוף יצאה.


כשהגיע הזמן לנגן את שיר הסיום, 'כמו אבן מתגלגלת', הייתה זו ההזדמנות האחרונה של הקהל ושל דילן להביע, כל אחד, את עמדתו הנחרצת. העימות האחרון מתחיל כשמישהו בקהל, מתוך המתח של השתיקה הנלווית, צעק "ג'ודאס" בהצביעו על דילן כיהודה איש קריות. אותו בחור התייחס לדמות התנ"כית, שבגדה בישו והסגירה אותו לכוהנים.


דילן לא היסס וענה לו בחזרה I DON'T BELIEVE YOU (כשם שיר אותו ביצע לפני כן על אותה במה). היה ארס בקולו כשהוסיף ואמר, "אתה שקרן". מיד לאחר מכן פנה ללהקתו והורה לחבריה לנגן ממש חזק. נגמרת ההופעה, דילן ולהקתו יורדים ויוצרים היסטוריה.


ב- 17 במאי בשנת 1996 מת על הבמה מהתקף לב גיטריסט הבלוז והפ'אנק המעולה ג'וני 'גיטאר' ווטסון.



ווטסון הופיע במועדון "בלוז קפה" שביוקוהמה, יפן. הקהל היה נלהב מאד לשמוע את ביצועי גיבור הגיטרה הזה אך לפתע נפל על הבמה. בתחילה חשב הקהל שנפילתו הייתה מתוכננת אבל במהרה הובן שווטסון נקלע לצרה. הוא הובהל לבית החולים אבל ליבו בן ה-61 בגד בו והפסיק לפעום בעוד הסירנה של האמבולנס ממשיכה בקולי קולות.


ווטסון היה יותר מדי מאוהב בחיים מכדי להתייחס למחשבות על תמותה, אבל זו הייתה היציאה מהחיים באופן שרבים חושבים כי הוא האולטימטיבי לאמני במה. סוג של רומנטיקה פטאלית.


הוא ערך אז סיבובי הופעות בעולם, עם כובע על ראשו וחיוך קל שהבהב באור הזרקורים. הוא עדיין שיחק את הצ'ארמר הצעיר והרע בגיל 61.


יש מעט אמני הקלטות בכל ז'אנר שיכולים לטעון ששמרו על עצמם בתעסוקה מוזיקלית משתלמת במשך ארבעה עשורים - ג'יימס בראון, האחים אייסלי, כמה בלוזמנים מכובדים כמו בי.בי קינג וג'ון לי הוקר - אבל מעטים כמו ווטסון הצליחו להחזיק בהישג מבלי להפוך, בחלקו, לקריקטורות סטטיות של עברם.


הוא היה זיקית סגנונית שהקריירה שלה נגעה בבסיסים שאף אחד מבני גילו לא התקרב אליהם. כתוצאה מכך, הוא היה פחות מוכר מאחרים, אם כי השפעתו הייתה רבה. "בעולם הבלוז, יש מעט מאוד כישרונות חדשניים בסדר גודל של ג'וני ווטסון", אמר מפיק הבלוז הנודע, מייק ורנון. "ג'וני התנסה כל הזמן, הוא ניסה להישאר עם הזמן, ויצר הרבה מוזיקה פנטסטית שהאדוקים של עולם הבלוז נוטים לנפנפה מעליהם. כשרון כמו זה של ג'וני קשה מאוד לעצור".


"הוא היה בחור נפלא, נדיב, מתוק, תמיד חייכן ושמח", סיפר מנהלו לשעבר, דני קפלר. "בוודאי שהייתי מודע לבעיות הסמים שלו, אבל הן מעולם לא השפיעו עליו לרעה: הוא מעולם לא החמיץ הופעה, מעולם לא החמיץ טיסה, מעולם לא החמיץ ראיון. מערכת היחסים בינינו הייתה תמיד נהדרת. הוא היה ג'נטלמן לאורך כל הדרך".


ווטסון, שנולד ביוסטון בשנת 1935, עבר ללוס אנג'לס בשנת 1950, וניגן בפסנתר במקצועיות כשהיה בן 17. לאחר שראה את עמיתו הטקסני, קלרנס בראון בהופעה, הוא עבר לגיטרה והפך במהירות לאחד שיש לשים לב אליו.


האקט של ווטסון השפיע מאוד על הרבה גיטריסטים אמריקאים צעירים, כמו ג'וני ווינטר, טוני ג'ו ווייט וסטיב מילר. גם פרנק זאפה הצעיר הופתע מהגישה והדיסטורשן הייחודיים שווטסון השתמש בקטעים משנות החמישים. הוא ניסה לחקותו ושנים לאחר מכן, כשכבר יהיה זאפה המוזיקאי התובעני, הוא יביע את הכרת התודה על ידי שימוש בכישרונותיו של ווטסון כגיטריסט באלבומיו ONE SIZE FITS ALL, THING FISH ו- THEM AND US.


בין הקצוות של פופ הדיסקו והפ'אנק הפריקי, ווטסון לקח את דרך האמצע. אבל לאורך כל זה, עבודת הגיטרה הנקייה שלו הזכירה מאיפה הוא בא. אחר כך הוא חתם בחברת התקליטים הבריטית DJM, והקליט שירים כמו AIN'T THAT A BITCH (השיר האחרון בהופעתו האחרונה ביפן).


בשנות ה-80 סבל ווטסון ממשבר בגלל שמותג המוזיקה שלו יצא מהאופנה. מדי פעם היה יוצא לסיבובי הופעות במועדונים קטנים. עד שבשנות ה-90 הוא קם לתחייה עם ריפי הגיטרה שלו שסומפלו על ידי הראפרים סנופ דוגי דוג ואייס קיוב. הוא הוציא אלבום, BOW WOW, בשנת 1995 וקיבל הזמנות להופיע ברחבי העולם, עד מותו הלא צפוי.


ב-17 במאי בשנת 1968 יצא תקליטון של להקת CREAM עם השיר ANYONE FOR TENNIS.



תקליטון זה, שבצידו השני היה השיר PRESSED RAT AND WARTHOG המוזר (ששר-מדקלם ג'ינג'ר בייקר), בקושי קיבל שיווק מצד חברת התקליטים ונתקל במכירות זעומות בהתאם.


במלודי מייקר נכתב בביקורת עליו: "אריק קלפטון חוזר אל הבלוז, אבל לפני כמה חודשים הוא כתב שיר פופ ללהקה הזו שהוא ודאי אינו מעוניין בו עכשיו. אבל יכול להיות שהצליל המסחרי הברור בו יביא את הלהיט הגדול ביותר של הלהקה עד כה". ובכן, זה לא קרה.


עם צאתו הובא השיר מיד להשחלתו בסרט האופנוענים של ריצ'רד ראש, THE SAVAGE SEVEN. היה זה סרט שניסה להתחקות אחר סיפור כנופיית "מלאכי הגיהנום" הידועה לשמצה, אך היה זה ניסיון נפל.



ב-17 במאי בשנת 1975 קרתה טלטלה במחנה להקת הפופ המצליחה, מחליקי העיר ביי.



זאת כשאחד ממייסדיה, הבסיסט אלן לונגמייר, הודיע שהוא עוזב, למרות שהלהקה הייתה בשיא הצלחתה.


לונגמייר הקים את הלהקה בשנת 1967, בשם THE SAXONS, עם אחיו הצעיר דרק בתופים. עם עידוד מצד מנהיג להקת ריקודים, טאם פאטון, שהפך למנהלם - הם שינו את שם הלהקה תוך מבט חטוף על מפת ארה"ב. בשנת 1971 יצא תקליטון בכורה (KEEP ON DANCING) שהצליח באנגליה. אחרי שנתיים של מחסור בלהיטים נוספים נכנס להרכב הזמר לס מקוואן כמו גם גיטריסט נוסף, סטיוארט ווד.


אז החלה ההצלחה הגדולה באנגליה, עם המון מעריצות צרחניות וכתבות אין ספור במגזיני פופ. אבל אלן לונגמייר החל להרגיש שיש יותר לחיים מזה. בהמשך נודע שמקוואן הואשם בדריסה למוות אישה מבוגרת, כשנהג במכוניתו הנוצצת. אם זה לא מספיק, פאטון המנהל הואשם באונס קטינים (וגם חברים בלהקה) ואף בילה זמן בכלא.


ב-17 במאי בשנת 1976 הופיע דייויד בואי בפריס. לאחר ההופעה הוא בחר במועדון L'ANGE BLEU כמקום הנכון לחגוג. שם, הוא נתקל בחברי להקת KRAFTWERK שהממו אותו.



מפיק המוזיקה, מקסים שמיט, נכח שם וסיפר (1993): "כשראלף הוטר ופלוריאן שניידר נכנסו פנימה, הם קיבלו מחיאות כפיים במשך חמש דקות. איגי פופ הסתכל עליהם במסירות, הוא העריץ אותם לחלוטין. גם הוא וגם בואי היו מרותקים, בואי אמר לאיגי פופ, 'תראה איך הם, הם פנטסטיים!'..."


איגי פופ (2003): "דיוויד בואי הדליק אותי על התקליט RADIO-ACTIVITY, שיצא בשנת 1975, כשהסתובבתי איתו בסיבוב ההופעות שלו לקידום התקליט שלו, STATION TO STATION. זה היה כשניסיתי לגרום לו להפיק את התקליט שלי, THE IDIOT. שמעתי את התקליט הזה של קראפטוורק וחשבתי, 'אהה - העולם השתנה'..."


"ההרצאה - דייויד בואי - סטאר מן" והרצאות מוסיקה אחרות, להזמנה: 050-5616459



ב-17 במאי יצא בשנת 1971 בארה"ב האלבום האהוב עליי ביותר של פול מקרטני ושמו RAM. באנגליה הוא יצא ארבעה ימים לאחר מכן.



SIDE 1

1. Too Many People

2. 3 Legs

3. Ram On

4. Dear Boy

5. Uncle Albert / Admiral Halsey

6. Smile Away


SIDE 2

1. Heart of the Country

2. Monkberry Moon Delight

3. Eat at Home

4. Long Haired Lady

5. Ram On

6. The Back Seat of My Car


מקרטני אמר בשנת יציאת התקליט: "רצינו לעשות הפעם אלבום כייפי והתקליט החדש הוא תקליט רוק מיוזע. הוא טוב פי כמה מאלבומי הקודם, 'מקרטני'. התקליט הראשון היה מסע אחר לגמרי שהייתי חייב לעבור.

בתקליט הנוכחי יש את המוזיקה האמיתית שלי. זה באמת היכן שאני עומד".


חלק ממבקרי המוזיקה האשימו את מקרטני עם האלבום RAM בעודף כמויות סוכר. רובם ראו בתקליט 'אלבום חמוד' ותו לא. ההאשמה על מקרטני כאמן מוזיקה לא רציני החלה לרדוף אותו מכאן והלאה בקריירה שלו. זוהי האשמה שהוא לא החלים ממנה לחלוטין, ולא משנה כמה הוא ניסה להוכיח לעולם שהוא היה אמן רוק אמיתי כמו ג'ון לנון או אף יותר ממנו. התחרות מול לנון הפכה לקשה עוד יותר משנת 1980. זאת כי מקרטני גילה כמה זה קשה להתמודד על רצינותו וחלוציותו בביטלס מול קולגה משמעותית שמתה מול מתנקש מופרע. מקרטני, שהיה ידוע תמיד במוסר העבודה היצירתית הגבוה שלו, החל לכתוב את האלבום RAM בחווה שלו בסקוטלנד בזמן שאלבום הסולו הראשון שלו (שנקרא MCCARTNEY) צעד במצעדי המכירות.


בסתיו של 1970 טסו הזוג מקרטני לניו יורק על מנת להקליט שם את האלבום. מגע הזהב שלו בתחום המלודיות מקבל כאן חותמת בכמה מהשירים היפים ביותר שכתב. ביניהם BACK SEAT OF MY CAR או RAM ON. האלבום הזה הניב גם להיט בצורת UNCLE ALBERT - ADMIRAL HALSEY. השיר הזה הוא תמהיל של מלודיות יפות ותיאטרליות מעניינת. העיבוד של התזמורת לשיר הזה נכתב על ידי ג'ורג' מרטין (שהיה המפיק והמתזמר של הביטלס). העיבוד התזמורי שלו נתקל בקשיי נגינה של נגני התזמורת, שגילו בדף התווים תפקידים קשים לביצוע. מרטין אהב להשתעשע אז באתגרים מוזיקליים בעיבודיו לא התחשבות באלה שאמורים לנגן אותם. בתקופה הזו מקרטני היה בכאסח אדיר מול ג'ון לנון. אמנם פול דיבר אז בתקשורת עם מילים טובות כלפי חברו לשעבר בביטלס, אך החיפושית הכעסנית (לנון) דאג לפמפם לתקשורת מילים קשות ומלאות ארס כנגד מקרטני.


ב-10 בינואר 1971 החלו הסשנים להקלטת האלבום RAM. מקרטני ואשתו לינדה הגיעו לניו יורק על מנת למצוא שם אולפן הקלטות שיתאים להם. משהו בסגנון האולפן השני שבאולפני אבי רואד. בסוף מצא מקרטני אולפן מתאים בניו יורק, שתיפקד בעבר כאולפן של חברת התקליטים CBS. בתקופה הזו היה מקרטני במצב רוח רע מאד. הוא עדיין לא התגבר על הדיכאון שפקד אותו כתוצאה מפירוק הביטלס ודי נחבא אל הכלים. מה גם שהביטחון העצמי שלו לא היה גבוה בתקופה הזו. מקרטני החליט לעשות שם אודישנים למתופף להקלטות. אך הרגיש נבוך במעמד הזה כי הוא מעולם לא עשה אודישנים למתופפים בעבר. הרי הוא החל כנער בביטלס ולא היה זקוק לאודישנים שכאלה. הוא שכר מרתף חזרות עם מערכת תופים ושם ערך אודישנים לכמה מתופפים עד שהגיע דני סיוול, שהתאים לתפקיד. נגן סשנים נוסף שגויס למשימה היה הגיטריסט בן ה-21, דייויד שפינוזה.


שפינוזה קיבל את הצעת העבודה מטלפון שהגיע מלינדה מקרטני. שפינוזה חשב שהיא התקשרה אליו לשכור את שירותיו להקלטה. אך כשהגיע למקום שנקבע, הוא גילה שהוא למעשה עומד לאודישן. אך למרות שעבר אותו, הבעיות שלו מול מקרטני החלו:


שפינוזה, שהיה גיטריסט עסוק אז, דרש ממקרטני לומר לו באיזה תאריכים הוא בדיוק צריך אותו. התשובה ממקרטני לא הגיעה והדבר החל להכעיס את שפינוזה. לבסוף מקרטני ביקש משפינוזה להתגייס לשבוע שלם של הקלטות - דבר שהגיטריסט לא יכל כי היה עסוק בהתחייבויות קודמות. תשובתו של שפינוזה לא באה טוב ללינדה שגערה בו כי מדובר בסשן של פול מקרטני. לבסוף הגיעה פשרה.


גיטריסט נוסף שניגן בסשנים לאלבום היה יו מקראקן. כשהוא קיבל בהתחלה הזמנה מלינדה מקרטני לאודישן, הוא לא קיבל את השיחה כי היה באותו זמן בסיבוב הופעות עם ארתה פרנקלין. בזמן הזה גויס שפינוזה לעניין. אך שפינוזה כאמור לא יכל למלא אחר כל תאריכי ההקלטה ומקראקן הובא במקומו להמשך התהליך. האולפן בו נערכו ההקלטות היה חדר ענק שאפשר היה להקליט בו גם תזמורת סימפונית שלמה.


ההקלטות נערכו על גבי מיקסר של 16 ערוצים, כשבמהלכן לא היה ללינדה הרבה מה לעשות. היא בעיקר טיפלה בילדים שלהם, שהתלוו אליהם לכל מקום. אך למרות שבקושי תרמה להקלטות עצמן, היא קיבלה חצי מהקרדיט לאלבום ולסינגל ANOTHER DAY. הרבה גבות הורמו מהצעד הזה ולא סתם. הייתה לכך סיבה.


ב-15 במרץ 1971 החליטה חברת המו"ל של הביטלס, NORTHERN SONGS, לתבוע את מקרטני בכך שהעניק קרדיט כתיבה לאשתו. לטענת אנשי החברה, בצעד הזה למעשה פול מונע מהם לקבל כספים על השיר. אנשי המו"ל דרשו להסביר כיצד אישה שלא תרמה שום דבר למוזיקה עד לפירוק הביטלס מקבלת לפתע חצי מהתמלוגים על השיר ששייכים בעצם להם.


זו הייתה עוד סיבה לג'ון לנון לרדת על מקרטני בתקשורת. העוקץ של לנון בנוגע לשיר הזה הגיע גם לשירו HOW DO YOU SLEEP שהוא כולו נגד מקרטני. לנון מציין שם שהדבר הכי טוב שמקרטני עשה היה YESTERDAY ומאז הוא פשוט רק ANOTHER DAY. לנון ראה גם בעטיפת האלבום מסר פוגעני כלפיו, כשעל העטיפה רואים תמונה של שתי חיפושיות כשאחת דופקת את השנייה מאחור.



לנון ראה בכך מסר ברור כלפיו והחליט בתגובה לעשות צחוק מהעטיפה של RAM, עם הצילום של מקרטני שאוחז בקרני ראם, כשצילם תמונה לגלויה ובה הוא נראה אוחז באוזני חזיר... הגלויה שלו צורפה כבונוס לאלבום IMAGINE.



כשהאלבום RAM יצא לחנויות, מקרטני דיבר בשבחיו בראיונות וציין שמבחינתו זה היה אלבום כייפי לעשייה. לנון מצידו טרח לציין שהאלבום הוא נוראי. הוא ראה בו כהמשך למחרוזת שירי הצד השני של אבי רואד, שהוא היה נגדה מלכתחילה. כמו כן הוא ראה בכמה משירי האלבום מסרים שפירש אותם כאישיים ופוגעניים נגדו. חלקם בצדק אך את חלקם פירש לנון לא כמו שמקרטני התכוון. לנון פירש נכון את השיר הפותח TOO MANY PEOPLE. אך שיר כמו DEAR BOY נכתב למעשה לבעלה לשעבר של לינדה. פול רצה להוכיח לו שהוא הפסיד את הדבר הכי יפה בעולם ושהוא עצמו (מקרטני) רק הרוויח בזכותו. לנון ראה בשיר הזה, באופן מוטעה, התרסה כנגדו.


הביקורות בעיתון היו פושרות. מבקרי המוזיקה היו מבולבלים מהתוכן המוזיקלי שבאלבום. הם ראו בו אלבום עמוס מדי ומסובך על סף המסורבל. עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' נזעק ב-22 במאי 1971: "מה לעזאזל קורה פה לפול מקרטני? התקליט הזה מגיע לרמות של אסון. המלודיות חלשות, הרעיונות תפלים, העיבודים מבולגנים. בימים האחרונים ניגנתי את התקליט שוב ושוב במטרה למצוא משהו טוב, אבל כל שנותר לי להגיד זה ש'ראם' הוא הדבר הגרוע ביותר שפול עשה".


בעיתון NME נכתב: "פול, איזה בלגאן עשית פה. התקליט החדש שלך מגיע לתהום. המלודיות חלשות. הרעיונות קלושים והעיבודים מבולגנים


הנה חלק מהביקורת שפרסם עיתון 'מלודי מייקר': "...ציפיתי מפול להביא אלבום טוב יותר מאלה של שלושת חבריו לשעבר - אך לשווא. תקליט הזה, שטוב יותר מאלבום הסולו הראשון שלו, נכשל מלהגיע לרמת אלבומיהם של לנון והאריסון…"


בעיתון להיטון הישראלי נכתב (בין השאר) ש'זה האלבום המבוקר ביותר של שנת 1971. כל אמן אחר שהיה מוציא תקליט זה, היה זוכה לתשבחות. מכיוון שזה באמת תקליט טוב. אולם ברגע שפול מקרטני מהחיפושיות מוציא אותו, הוא נקטל בגלל שפול יכול לעשות דבר יותר טוב. אין מקום לקטול אלבום זה אלא רק להצטער שהחיפושית הכישרוני לא הוכיח את מלוא יכולתו...'.


מקרטני הגיב: "אני מבין שאין מנוס מתחרות שהציבו בה אותי מול השלושה האחרים. זה אנושי וזה גם טוב בשביל ארבעתנו. ג'ורג' הוכיח לאחרונה שהוא יודע מה שהוא עושה. אני חושב שארבעתנו טובים, אבל לכל אחד יש את התקופות שלו".


עכשיו אפרט קצת על שירי האלבום:


השיר הפותח את התקליט, TOO MANY PEOPLE, הוא הצהרה של מקרטני נגד לנון. מקרטני הרגיש שלנון מטיף יותר מדיי דברים על אנשים בתקופה ההיא. סולו הגיטרה באמצע השיר הוקלט על ידי יו מקראקן. השיר נפתח במילים PISS OFF (תתחפף) שהוחבאו מאחורי המשפט PIECE OF CAKE. מקרטני הודה בראיונות שאכן הוא התכוון לרמוז ללנון להתחפף בהצהרה הזו. לנון נהג בתקופה ההיא לומר את דעתו על כל דבר שזז על פני כדור הארץ. הדבר עיצבן את מקרטני שהחליט להגיב בדרכו.


בשנת 1994 הוא אמר למגזין פלייבוי: "הסתכלתי על אלבום הסולו השני שלי, 'ראם', לפני כמה ימים ואני זוכר שהייתה התייחסות קטנה אחת לג'ון בכל העניין. הוא עשה הרבה הטפות, וזה קצת הפריע לי. בשיר אחד כתבתי, 'יותר מדי אנשים מטיפים לשיטות', אני חושב שזו השורה. זאת אומרת, זה היה עקיצה קטנה על ג'ון ויוקו. לא היה שם שום דבר אחר שהיה עליהם. אה, היה 'יוקו לקחה את המזל שלך ושברה אותו לשניים'.".

בשנת 2001 הוא אמר: "הרגשתי שג'ון ויוקו אומרים לכולם מה לעשות והרגשתי שלא צריך שיגידו לנו מה לעשות. כל הקטע של הביטלס היה, כאילו, כל אחד מביא חופש משלו. פתאום זה היה 'אתה צריך לעשות את זה'. אני התעצבנתי עם זה. השיר היה באמת מסר לג'ון מעבר לגלי האתר. הרגשתי שהוא, אתה יודע, מטיף קצת על מה כולם צריכים לעשות, איך הם צריכים לחיות את חייהם, והרגשתי שחלק מזה היה קצת צבוע. הרגשתי שלא צריך להטיף לי".


השיר THREE LEGS נכתב על ידי מקרטני שבא להביע בו את הרגשתו כלפי הביטלס. בניגוד ללנון או האריסון שבחרו לדבר בשיריהם באופן גלוי על הביטלס, העדיף מקרטני להסוות את רגשותיו. מדובר פה בכלב שבא לשקף את הביטלס כגוף עם שלוש רגליים בלבד. זאת כי ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר בחרו לחתום חוזה עם מנהל פיננסים ערמומי בשם אלן קליין. מקרטני סירב לקליין (הוא העדיף את שירותי אביה של לינדה, לי איסטמן). השיר קיבל השראה מציור של ביתו החורגת, הת'ר, שציירה ציור של כלב. מקרטני קרא במקור לשיר הזה שלו A DOG IS HERE.


באופן מוזר, לנון ציין בראיונות שדווקא השיר הזה הוא אחר היותר אהובים עליו מהאלבום. השיר הזה הוקלט ב-16 באוקטובר 1970 באולפני COLUMBIA. שאר כלי הנגינה התווספו לשיר הזה רק בשנת 1971.

השיר הקצר RAM ON, שבו פול מנגן ביוקללה, נקרא כך לא סתם; מקרטני נהג להסוות את שמו, כשהיה נכנס לבתי מלון, תחת שם הכינוי PAUL RAMON. "זה דבר קטן וחמוד על יוקללה, כי נהגתי לסחוב איתי אחד כזה במושב האחורי של מוניות בניו יורק, רק כדי שתמיד תהיה איתי מוזיקה. הם חשבו שאני פריק, נהגי המוניות האלו".


השיר DEAR BOY נכתב בזמן חופשה שפול ולינדה לקחו בחוותם בסקוטלנד. זה נכתב על ידי פול כמסר לבעלה לשעבר של לינדה, ג'וזף מלוויל סי ג'וניור, שלדעתו של פול הפסיד את הדבר היפה ביותר שהיה בידיו. דרך אגב, אותו בעל לשעבר התאבד בירייה ב-19 במרץ 2000.



מקרטני, בשנת 1971: "זה היה הניסיון שלי לכתוב אוטוביוגרפיה על עצמי ועל איזה מזל שהיה לי את לינדה. מעולם לא הבנתי איזה מזל שיש לי אותה עד שהתחלתי לכתוב את השיר". בשנת 2001 הוא אמר: "השיר לא התעסק בג'ון והיה למעשה שיר לבעלה לשעבר של לינדה: 'אני מניח שמעולם לא ידעת מה פספסת'. מעולם לא אמרתי לו את זה, וזה היה מזלי, כי מאז הוא התאבד. זו הייתה הערה עליו, 'כי חשבתי, 'אלוהים, אתה יודע, היא כל כך מדהימה, אני מניח שלא הבנת'...".


טכנאי ההקלטה, אייריק ואנברג: "זה היה די אתגר עבורי להקליט כך את הקולות של פול ולינדה, אבל, כשזה עובד אז זה ממש כיף - במיוחד אם המעבד (פול) יודע את העבודה שלו. מכיוון שפול באמת ידע מה הוא עושה, ההרמוניות לא עלו זו על זו. כפי שאתם אולי כבר יודעים, פול הושפע פה מהעיבודים הווקאליים של הביץ' בויז, שגם אותם הקלטתי. אלטון ג'ון מכנה את ההרמוניות האלה הכי טובות שהוא שמע אי פעם!".


השיר UNCLE ALBERT ADMIRAL HALSEY יצא בארה"ב כסינגל ב-2 באוגוסט 1971. הוא הורכב מכמה רעיונות מוזיקליים לא גמורים שהיו בראשו של מקרטני ובכך הפכו למיני-יצירה. החלק של דוד אלברט נכתב על ידי מקרטני כשבראשו נמצאת דמותו של דודו האמיתי, אלברט קנדל. אותו דוד נהג לצטט מהתנ"ך כשהיה משתכר, לפי דברי מקרטני. בנוגע לאדמירל האלסי, מקרטני טען שזה כנראה מבוסס על איש הצבא רם הדרג ממלחה"ע השנייה, ויליאם פרדריק האלסי ג'וניור. החלק הראשון של השיר, עם דוד אלברט, נכתב כהתנצלות של מקרטני מהדור הצעיר לדור המבוגר שהוזנח על ידו. מקרטני זכה ב-1971 בפרס הגראמי על העיבוד הטוב ביותר עבור השיר הזה. ג'ורג' מרטין עזר לו פה.


צד א' נחתם עם השיר SMILE AWAY ויש המפרשים את המילים בשיר הזה כהתקפה של מקרטני על שאר הביטלס ואלן קליין.


צד ב' של התקליט נפתח באווירה קלילה יותר עם HEART OF THE COUNTRY. מקרטני שר כאן על אדם שמחפש חווה באמצע שום מקום. מעניין מי זה.


השיר MUNKBERRY MOON DELIGHT נכתב בהשראת משחקי המילים שילדים ממציאים. שם השיר נוצר ממילה אלטרנטיבית שילדיו המציאו למילה חלב. המילה האלטרנטיבית הייתה MONK. ואילו MONKBERRY MOON DELIGHT הוא שם של משקה חלב דמיוני שהמציא מקרטני.


השיר EAT AT HOME יצא כסינגל בכמה מדינות באירופה (אם כי לא באנגליה). פול, שאהב מאד את בישולי הבית של לינדה, כתב על זה בדיוק את השיר הזה.


השיר LONG HAIRED LADY נכתב על לינדה, ששרה כאן גם סולו. השיר הזה הוא אחד משירי הפנינים החבויות של מקרטני. זהו שיר מלא באהבה של פול ללינדה, אם כי היא קיבלה בשיר הזה קרדיט על חלק מהלחן.


ואז מגיע הסיום הנהדר של התקליט, עם BACK SEAT OF MY CAR. מקרטני בא כאן באווירה סימפונית שמזכירה מאד את גדולתו בתקופת האלבום אבי רואד. את השיר הזה רקח מקרטני עוד בינואר 1969, כשניגן קטע ממנו במהלך הפרויקט GET BACK של הביטלס (שהפך בהמשך לסרט ותקליט בשם LET IT BE).

ג'ון לנון הרגיש שהשיר הזה גם מופנה כלפיו בצורה ביקורתית; בפרט, הוא ראה שהגיבור בשיר ששר, 'אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לטעות', זה הוא עצמו ויוקו אונו.



למרות שבשנת 1971 אלבומי המונו כבר היו מחוץ לאופנה, האלבום RAM יצא גם בגרסת מונו עם מיקסים שונים מגרסת הסטריאו הידועה. תקליטי המונו האלה הודפסו במהדורה מצומצמת במיוחד לתחנות רדיו בארה"ב. כיום נחשבים הווינילים עם מיקס המונו לפריט אספנים יקר. גרסאות המונו יצאו כבונוס בקופסה המהודרת שיצאה לאלבום הזה לפני מספר שנים.


עטיפת התקליט RAM מכילה תמונות שצילמה לינדה עם ציורים של פול. בין צילומי המשפחה המרנינים אפשר לגלות בקלות צילום של שתי חיפושיות מהטבע כשאחת דופקת את השנייה. מקרטני טען שזה מקרי אך קשה שלא לחשוב על היחסים בין ג'ון לנון לפול מקרטני כפי שהם משתקפים בתמונה הזו.


בשנת 1971 סיפק ג'ורג' האריסון את דעתו הכפולה על האלבום של פול ולינדה מקרטני, RAM, לעיתון 'רקורד מירור': "כשותף בחברת 'אפל', אני חושב שזה אלבום נהדר כי הוא מאד מסחרי וזה טוב כי זה אומר שאקבל מזה כסף. אבל כמאזין, אני שמח מאד שלא הייתי צריך לנגן בתקליט הזה".


פול ולינדה היו כה נלהבים בזמנו מהשלמת התקליט עד שהחליטו להקליט תקליט פרומו לשיווקו. התקליט הזה, שהיה אפשר לנגן רק צד אחד שלו, הכיל 15 קטעים קצרים באורך 30 שניות או דקה שהציגו קטעים שונים באלבום. שם התקליט היה BRUNG TO EWE BY RAM. התקליט הודפס בזמנו במיוחד לתחנות רדיו. כל קטע שכזה הכיל לחן קצרצר של הזוג מקרטני עם המילים NOW HEAR THIS SONG OF MINE. אך למרות זאת העדיפו תחנות הרדיו להתעלם מהדבר הזה.


התקליט RAM היה צעד אחד של מקרטני לפני הקמת להקת כנפיים ולמרות שבזמן אמת הוא לא התקבל באהדה רבה מאד, עם השנים הוא הפך לפריט חשוב ביותר בקטלוג של המוזיקאי הנועז הזה.


דוגמה לביקורת לא אוהדת התפרסמה בשנת 1971 בעיתון NME: "מה, בשם כל מה שעבר קודם, קורה לפול מקרטני? אלבום הסולו השני שלו שזה עתה יצא, RAM, הוא טיול לשעמום כמעט חסר הקלה. המנגינות חלשות, הרעיונות מעופשים, העיבודים מבולגנים. שמעתי את האלבום לראשונה כשכמה מהסובבים אותי היו כל כך דעתניים נגדו. חשבתי שזה מעט מופרך, אז בימים האחרונים שמעתי את התקליט שוב ושוב בניסיון נואש למצוא את התכונות הגואלות שלו. אבל הם צדקו, זה נורא! אני מוצא את כל זה די עצוב לומר זאת לאור ההצטיינות הקודמת של מקרטני וההנאה שלי, ברמה המסוימת שלו, מאלבום הסולו הראשון שלו בשנה שעברה.


קשה לדעת מה הוא ניסה להשיג פה. בהחלט יהיה זה נכון לומר שהתקליט אינו מכיל קטע מוזיקלי אחד שווה. כמעט כל השירים הם קלישאות של דברים שהוא עשה בעבר, ובמקרים רבים הפרודיות שלו ושל אחרים הפכו למציאות - והמציאות לפרודיה. די לומר ש'ראם' הוא הדבר הגרוע ביותר שפול מקרטני עשה אי פעם. נדמה שמדובר בזרם של קטעים, שכמעט כולם נמשכים הרבה יותר מדי זמן. HEART OF THE COUNTRY הוא שיר חסר משמעות ואחריו MONKBERRY MOON DELIGHT, יצירה נמרצת עם מוזיקת ​​קאנטרי גולמית ושירה מחוספסת ריף אחורי נחמד עם פזמון ילדותי. זה יכול היה להיות טוב אבל זה מתדרדר למבחר מוזר של גניחות ונהמות בפייד אאוט אינסופי, אינסופי, אינסופי. EAT AT HOME, המופיע בהמשך, הוא שוב קטע מבולגן ומתפתל שמעניין בעיקר את אלו שאולי ירצו לשמוע את התרשמותו של מקרטני מאלביס או באדי הולי.


ל-LONG HAIRED LADY יש לרגע משהו מהעניין של 'כשאני בן 64' אבל אז הוא יוצא לאיזה משהו מתמשך מדי על LOVE IS LONG. כמה דברים שאהבתי בצד הראשון היו TOO MANY PEOPLE, אבל אז זה גולש לבלגן נוסף (משמעת, פול, משמעת); ומעין קטע בסגנון של אלמור ג'יימס שנקרא 'שלוש רגליים'. זהו קטע בלוז יפה. אין הרבה מה לדווח מלבד שיש קטע נוראי של מגפון בסגנון 'צוללת צהובה' בשיר על דוד אלברט, בסגנון של נואל קווארד; ורוקר נחמד בסוף הצד בשם SMILE AWAY, שמציג את הגסות הבלתי נמנעת של מקרטני מדי פעם.


סליחה פול, אני לא מניח שאקבל ממך כרטיס חג המולד השנה, אבל זה היה חייב להיאמר. והערה ממבקר האמנות שלנו: העטיפה נוראית, למרות שהיה מעניין לציין את התצלום של שתי חיפושיות שעוסקות באקט של אינטימיות. האם זה אומר מה שזה נראה?"


הרצאה על הביטלס ("ביטלמאניה!" ו"הביטלס למיטיבי לכת"), על פול מקרטני והרצאות מוסיקה אחרות,

להזמנה: 050-5616459



ב-17 במאי בשנת 2022 מת הקלידן-מלחין היווני, ואנגליס, בגיל 79. הוא נגע בסיקסטיז בפופ בעל השפעות קלאסיות, עם להקת "בנה של אפרודיטה" והמשיך עמה לכיוון רוק מתקדם. עם פירוקה הוא המשיך בקריירת סולו מפוארת ובה יצירות אווירתיות וגם מוסיקה לסרטים. אז הנה, לזכרו, על אחת מיצירותיו המפוארות יותר.



ביוני בשנת 1972 יצא אחד האלבומים המקוריים יותר בתחום הרוק המתקדם של תחילת שנות השבעים. הוא גאוני, מרשים, מקורי, מרתק ומי שמחפש מוסיקה באמת מקורית חייב להכיר אותו.


זה האלבום הכפול, שנקרא 666, של להקת APHRODITE'S CHILD שיכול בקלות להיחשב כאלבום סולו גאוני של קלידן הלהקה, ואנגליס פאפאטאנאיסו.


יצירת האלבום הזה סימנה למעשה את הסוף של "בנה של אפרודיטה" כלהקה מצליחה ואת התחלת דרכו האמנותית האמיתית של ואנגליס.


בשנת 1967 הוקמה הלהקה הזו ביוון. ואנגליס פאפאטאנאיסו בקלידים, דמיס רוסו בבס ושירה, המתופף לוקאס סידראס והגיטריסט סילבר קולוריס. האחרון נולד ב-15 ביוני 1947 באלכסנדריה שבמצריים להורים צועניים ממוצא יווני, שהיגרו לשם על מנת להתפרנס. כשחזר עם הוריו ליוון, בגיל שבע, התגלה קולוריס כסוג של תגלית מוסיקלית צעירה ומבטיחה בתחום השירה.


בשנת 1967 קראו לעצמם ארבעת החברים בשם "הסט של פאפאטאנאיסו" והוציאו סינגל אחד בשם PLASTIC NEVERMORE. הרביעיה הבינה שהסיכוי שלה לפריצה יהיה רק במידה והם יעברו ללונדון, שהייתה אז מרכז העניינים בתרבות המוסיקה. קולוריס הגיטריסט נאלץ לפרוש ברגע בו הלהקה החליטה לעזוב, בגלל שהוא קיבל צו גיוס מיידי לצבא היווני.


השלישייה ניסתה להיכנס ללונדון אך נדחתה בגלל בעיה של אישורי עבודה מתאימים. לפיכך הם פנו לכיוון פריס. בפריס הם הרגישו עוד יותר מבודדים וחסרי יכולת לעבוד בשל בלגאן ששרר שם באותו הזמן: שביתת תחבורה כללית, שביתה תעשייתית ושביתה אלימה של הסטודנטים. בזמן הקשה הזה הם הצליחו בכל זאת ליצור קשר עם אחד מאנשי חברת התקליטים "פיליפס", שהביא לחתימתם שם, תוך שינוי שם להקתם ל"בנה של אפרודיטה".


וכאן החל השינוי שהוביל לקריירה מצליחה ומרשימה ביותר עבור הלהקה. סינגלים מעולים כגון RAIN AND TEARS ו- IT'S FIVE O'CLOCK צעדו גבוה במצעדים באירופה. סינגלים נוספים ושני אלבומים מצליחים בשנים 1968-1969 מיצבו את הלהקה גבוה מאד מבחינת פופולאריות. האלבום השני IT'S FIVE O'CLOCK אף הוקלט באולפני TRIDENT שבמרכז לונדון.


בשנת 1970 נערכה באחד ממועדוני הלילה המפורסמים בפריז מסיבת עיתונאים גדולה בהשתתפות עשרות אמנים. באותה מסיבת עיתונאים, שנערכה על ידי הלהקה, הודיע דובר מטעמה כי בזה הרגע הפכה משלישייה לרביעייה. לאחר מכן עלתה הרביעייה לבמה, שאכלסה כמה דקות לפני כן כמה חשפניות, ונתנה את הופעתה הראשונה בהרכב המורחב. הגיטריסט היה כמובן סילבר קולוריס, החבר המקורי שהצטרף מחדש לחבריו.

בזמן שקולוריס היה חייל ושלושת חבריו הצליחו באירופה, הם דאגו לשלוח לו כל תקליט ותקליטון שיצא להם כדי שיתעדכן בעניינים. הם אף שלחו לו תווים של שיריהם כדי לקבל ממנו הערות בנוגע לעיבודיהם. כמו כן נשלחו אליו כתבות מעיתונים וגם סכום כסף מהלהקה כדמי כיס. סילבר היה אז החבר הרביעי והבלתי נראה של הלהקה. עד שהגיע זמנו להצטרף אליה בחזרה באופן רשמי.



בזמן הזה החלו להתגלות סדקים בתוך הלהקה. זה קרה כשהלהקה כבר נתפסה כלהקת צמרת. ההצלחה הגדולה החלה לשבור את המעטפת. ואנגליס החל להראות סימנים של תיסכול וחוסר שביעות רצון מהכיוון המוסיקלי של הלהקה בשוק הפופ.


למרות שהוא נחל הצלחה אדירה - הוא היה מאד לא מסופק. מלכתחילה הוא רצה לנגן אך ורק את המוסיקה שלו ולא של אחרים. בפאריס הוא הרוויח מספיק כסף עם הלהקה בכדי שיוכל לפתוח אולפן משלו למימוש יצירותיו. ואנגליס היה מתוסכל עד כדי כך שהוא למעשה נעדר מסיבוב ההופעות של הלהקה באותה השנה באיטליה ובספרד. הקלידן היווני חאריס צ'אלקיטיס החליף אותו שם. פגישה בפריס בין ואנגליס לבין עוד יווני שגלה משם לצרפת, קוסטאס פריס, הוביל למסע יצירתי חדש ומעניין עבור הקלידן השאפתן.


קוסטאס פריס היה אחד מבמאי הקולנוע המבטיחים ביוון. הוא נפגש לראשונה עם ואנגליס ב-1966 כשהוא צילם סרט עם להקתו המוקדמת של ואנגליס - FORMYNX. ב-1968 ערק הבמאי הצעיר לפריס בגלל הבלגאן הפוליטי שגאה אז ביוון.


פריס החל לעבוד על סרט קיצוני שמראה את השינוי החברתי במערב אירופה בעקבות מרד הסטודנטים הגדול של 1968. לפרויקט הזה חיפש פריס מלחין מתאים שיספק את המוסיקה האווירתית. ולזה הוא מצא את ואנגליס.


ואנגליס לא התלהב מהרעיון על הסרט אך התלהב מדרכו האמנותית של פריס וביקש ממנו לכתוב את התסריט ליצירה חדשה שהוא רקח כאלבום הבא של "בנה של אפרודיטה". פריס הסכים וכתב תסריט. הקונספט שלו ליצירה היה מין קרקס גדול שמציג מופע גרנדיוזי בשם "אפוקליפסה".


מופע שיש בו אקרובטים... רקדנים... פילים... סוסים... ונמרים...


אך בזמן שהמופע הקרקסי מתרחש קורה משהו מטריד מחוץ לאוהל הקרקס. המשהו הזה בא בצורת אסון גדול אפוקליפטי שממיט אלוהים בעצמו. הקהל בתוך הקרקס נוטה להאמין שמה שקורה מחוץ לאוהל הוא חלק מהמופע עצמו. אך הכרוז של הקרקס, שמבין היטב כי בחוץ שורר אסון אמיתי - נהיה היסטרי. בסופו של דבר אוהל הקרקס ניתק ממקומו ועף ושתי ההתרחשויות (מופע הקרקס מול האסון האמיתיׂ) מתאחדות למופע אחד שהוא למעשה קרב בין טוב לרע.


ואנגליס החל להלחין את היצירה תחת השם APOCALYPSE. הוא יצק אלמנטים של רוק, אוונגארד, מוסיקה יוונית וג'אז-חופשי ביצירתו. חברי הלהקה נכנסו ב-1970 לאולפני EUROPA SONOR שבפריז בכדי להקליט את האלבום הבא עם היצירה הזו על הקרקס האפוקליפטי. הפעם הצטרף אליהם בחזרה הגיטריסט המקורי קולוריס, שהשלים בינתיים את שירותו הצבאי. שירי הפופ נדחקו הצידה לטובת יצירה ארוכה ומורכבת מאד.

בקטע שפותח את האלבום, BABYLON, המתופף הוא ואנגליס בעצמו (ולא לוקאס סידראס).



משם התקליט מטלטל את המאזין באוקיינוס של סגנונות שונים עד מטורפים. אחד הקטעים הידועים יותר בתקליט הוא THE FOUR HORSEMEN, שבו מפליא רוסוס בשירתו מלאת ההבעה. ההפקה מסביב לקולו מקורית ומרשימה ביותר. ואי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את הקטע שמסיים אותו, BREAK, שאף יצא כסינגל. הסולן בשיר הזה הוא המתופף סידראס (ואנגליס הוא זה שעונה לו בעליצות מאחור). השיר הזה נחשב לאחד משיאיה היצירתיים של הלהקה.


בסשנים לקטע שנקרא THE BEAST הוקלט ואנגליס כשהוא צועק לחבריו ללהקה הוראות ביוונית תוך כדי נגינה. חלק מההוראות נכנסו לתקליט עצמו.


האווירה לא הייתה קלה באולפן ההקלטות. שלושת חברי הלהקה, ואנגליס, רוסוס וסידראס רבו כל הזמן ביניהם וכלל לא תיקשרו באופן הרמוני זה עם זה. בזמן ההקלטות הם עמדו רחוקים זה מזה בפינות האולפן (כל אחד עם אשתו או חברתו, שהייתה צמודה לו) ותיקשרו ביניהם דרך טכנאי ההקלטות (רוג'ר רוץ') או קוסטאס פריס. רק כשהתחילו לנגן - חזרו החברים להביט זה בזה באופן חברותי יותר. ברגע שהסתיימה הנגינה, הם חזרו להיות אויבים.


קטע שערורייתי אחד שהוקלט לאלבום מנע ממנו לצאת כבר ב-1971. אני מדבר על קטע שנקרא "∞" ובו מאלתרת השחקנית היווניה איירין פאפאס פסוקים מתוך ספר ההתגלות הנוצרי. הבעיה הגדולה הייתה שפאפאס הקליטה את הפסוקים האלה באופן בו היא נשמעת כאילו היא בעת משגל ומגיעה במהלכו לשיאים שיכולים להתפרש כאורגזמות. ואנגליס מנגן כאן ברקע בכלי הקשה. זהו קטע אמנותי לא פחות ממהמם. מומלץ להשמיעו בפול ווליום ברמקולים העוצמתיים שלכם, באמצע הלילה. השכנים יאהבו אתכם מאד לאחר מכן.


כשהמיקסים הסופיים לאלבום הוצגו בפני חברת התקליטים, סירבו אנשיה, פה אחד, לאפשר ליצירה הזו לצאת. הם דרשו שהקטע עם איירין פאפאס ייחתך מהאלבום בטענה שמדובר בקטע פורנוגרפי. ואנגליס לא הסכים לדרישה וכתוצאה מכך עוכבה יציאת האלבום במשך שנה מאז הקלטתו.


מעצב עטיפת האלבום, ג'רארד פאלק, הוא זה שהחליט לשנות את שם האלבום המקורי (APOCALYPSE) למספר 666, בטענה שהמילה "אפוקליפסה" כבר קיבלה שימוש בכמה יצירות אחרות. לטענתו, המילה הזו כבר איבדה מכוחה. הוא רצה שם חזק שיבלוט כמה שיותר. וכך הוא עלה על הרעיון של 666. במקור עוצבה העטיפה ברקע שחור עם הכיתוב 666 בלבן. אך ואנגליס ביקש לשנות את הרקע לאדום.


הסאגה הזו של אי-הוצאת האלבום הביאה להכנת מסיבה מיוחדת במלאת שנה לאי-הוצאתו. המסיבה נערכה באולפן ההקלטות בו הוקלט האלבום. במסיבה הזו נכחו כל חברי הלהקה, קוסאטס פריס, איירין פאפאס וחברים קרובים שלהם. אדם נוסף שהגיע למסיבה היה הצייר סלבאדור דאלי, שהכריז על האלבום כמאסטרפיס ואף רצה לערוך עימו מיצג סוריאליסטי בברצלונה (שלא יצא לבסוף).


באוקטובר 1971 החלו התפרסמו בעיתונים הידיעות על התפרקותה של הלהקה. זאת לאחר שואנגליס פרש קודם לכן ושני האחרים הביאו במקומו קלידן מחליף לסיבוב ההופעות. בינתיים הוציא רוסוס לרדיו שיר שהפך ללהיט, WE SHALL DANCE. וכך החל לרקוד את דרכו מחוץ ללהקה, כשהוא מפזר לעיתונים את דעתו השלילית כלפי האלבום 666, שעוד לא יצא ואינו מכיל את סגנונו המוסיקלי המועדף. לבסוף, לאחר לחץ מאסיבי ביקורתי, התקפלה חברת התקליטים והוציאה את האלבום, בסוף 1971, אך ורק בצרפת, בלייבל המתקדם VERTIGO.


ההוצאה של האלבום המשיכה להתעכב בשאר הארצות. בספרד הוא הוחרם לגמרי. לאנגליה הוא הגיע רק ביוני 1972 ומיד נתן שם את אותותיו. ג'ון אנדרסון (הסולן של להקת יס) הכריז כבר אז שזה אחד האלבומים מלאי ההשראה והמשפיעים ביותר. אך זה היה כבר מאוחר מדי ללהקה שהתפרקה.


על עטיפת האלבום נרשם שהוא נוצר תחת השפעת SAHLEP. הרבה חשבו אז שזה סוג של סמים או שם של דמות שטנית אך למעשה מדובר במשקה חם ומתוק שהיה מאד פופולארי ביוון. או בקיצור - סחלב.


ואנגליס המשיך משם ליצור שרשרת אדירה של אלבומים שהפכו אותו לאחד המלחינים המקוריים והשאפתניים ביותר. דמיס רוסוס פנה לכיוון השני והתמקד בהפיכתו לכוכב פופ מצליח עם שירים מתקתקים וקלילים בניחוח יווני. אך רוסוס ואנגליס לא איבדו קשר. רוסוס תרם את קולו לכמה מיצירותיו של ואנגליס (כולל שירה בפסקול הסרט "בלייד ראנר" שהלחין ואנגליס).


האלבום 666 נחשב עד היום לאחד המיוחדים ביותר שיצאו מהתקופה ההיא. הוא מיוחד וייחודי ונראה שקשה מאד לעקוף אותו מבחינת מקוריות. מאז צאת האלבום לא התאחדה הלהקה מחדש וזה, מן הסתם, גם לא יקרה בגלל מותו של דמיס רוסוס.


ולחשוב שבמקור, לפי מה שנטען, תכננו ואנגליס וקןסטאס להכין את היצירה הזו כאלבום מרובע (כלומר, עם ארבעה תקליטים בו)



ה-17 במאי הוא תאריך יום הולדת לאחד המתופפים הגדולים יותר של הרוק המתקדם - ביל ברופורד. הבחור נולד בשנת 1949 והיה חבר בלהקות יס, קינג קרימזון, ג'נסיס, UK ועוד.



מזה שנים נחשב ביל ברופורד לאחד המתופפים האולטימטיביים של הרוק המתקדם. הנה, מפי חברי להקת יס, האופן בו ברופורד הצטרף ללהקה בסוף שנות השישים.


הזמר ג'ון אנדרסון: "ביל פירסם מודעה בעיתון מלודי מייקר. הוא כתב בה שיש לו מערכת תופים מתוצרת לודוויג אבל הדבר שגרם לנו לרצות אותו הוא שהוא הוסיף שיש לו מכונית. לנו לא הייתה מכונית".


הבסיסט כריס סקווייר: "הוא שיקר לנו כבר ברגע הראשון בו דיברנו איתו בטלפון. כי הוא הצהיר שיש לו שבוע שלם בהופעות, אבל הוא הגיע אלינו כשמערכת התופים שלו נראתה חובבנית למדי. הוא הרכיב אותה מכל מיני חלקים".


ביל ברופורד: "נכון. המערכת הזו הייתה ממש זולה".


הגיטריסט פיטר באנקס: "הוא הגיע לפגישה איתנו כשעל נעל אחת הוא כתב את המילה MOON ועל השניה כתב את המילים GO HOME. הוא ממש לא אהב אז את קית' מון. אהבנו את הגישה הזו".


ביל ברופורד: "הייתי בטוח שיס הולכת להיות להקת ג'אז ואני מאד אהבתי ג'אז. במהרה התברר לי כי זו להקת רוק. לא הייתה לי בעיה עם זה".


והנה קצת על התקופה המכוננת בחייו של המתופף ביל ברופורד, כשהחליט לפרוש מלהקת יס, בשנת 1972, כדי להצטרף לקינג קרימזון.



בשנת 1972 היה נראה לכל כי להקת יס היא גוף מאוחד ביותר, שכל עזיבת אחד מחבריה עלולה לזעזע לחלוטין את המערכת, באופן קשה יותר מאשר בהרבה להקות אחרות. כשביל ברופורד פרש מיס, רבים חשו צער עמוק בכך שיוצר חשוב פרש מהלהקה ההיא. זאת כי הוא יצק ליצירות הלהקה תפקידי תיפוף מרשימים ויצירתיים ביותר לצד סאונד תופים יחודי. היה זה במרץ 1972, כשברופורד פרש ובמקומו נכנס מיד אלן ווייט.


הבסיסט כריס סקווייר סיפר: "העזיבה של ביל הייתה מאד מוזרה בעיניי. כשהוא בישר לנו על כוונותיו, חשבנו שהוא פשוט רוצה לבדוק זווית נוספת למוזיקליות שלו. הוא כנראה חש שהוא יכול להשיג משהו שונה על ידי עבודה עם בוב פריפ, באופן שלא הצליח להשיג איתנו. אני מקווה בשבילו שזה יעבוד. מבחינתי, הנגינה עם אלן מהנה באותה מידה. ברור שיש דברים שביל מנגן אותם טוב יותר מאלן אבל מצד שני אלן מנגן דברים שביל לא מסוגל לעשות. שני המתופפים האלה מעולים מבחינתי. סגנון הנגינה שלי על הבס לא השתנה בגלל השינוי בעמדת התופים.


מה שכן, אלן דוחף אותך קדימה בעוד ביל מכניס כל מיני רעיונות מוזרים, כמו להכות דווקא בתוף הסנר בשניה בה הוא אמור להכות בתוף הבס. אלן הוא מתופף כבד יותר. קיבלנו אותו כחבר בלהקה ולא כנגן צדדי. ברור שאנו מודעים לכך שהוא יצר לעצמו שם בנגינה עם ג'ון לנון. הוא רוצה להיות פה חלק מהלהקה. העזיבה של ביל גרמה לנו להלם. הגענו לסשן של מיקסים לאלבום החדש שלנו ('קרוב לקצה') ושם ג'ון אנדרסון בישר לנו שביל הודיע לו בלילה הקודם שהוא פורש. דברים מהסוג הזה גורמים ללהקה שלנו להתחזק עוד יותר. להקות אחרות היו נכנעות במצב שכזה. יש עוד המון פוטנציאל בלהקה שעוד לא מומש. אני עדיין לא מבין מדוע ביל פרש. לא היו בינינו יחסים אישיים רעים. ואני חושב שהוא יכל לנסות דברים חדשים איתנו ולא לברוח למקום אחר".


ריק וויקמן: "לא האמנתי שזה קורה. חשבתי, באותו רגע שביל פרש, כי הלהקה תתרסק. זה בדיוק היה הזמן בו התחלתי להרגיש שאני חלק מהלהקה ופתאום הנה זה הולך להיגמר. לפני כן הייתי מפוחד מאד בלהקה. ממש פחדתי לעלות לבמה, בייחוד בחלק הראשון של שנת 1972. היו לי בעיות טכניות רבות עם ציוד הנגינה שלי וגם חשתי שאנשים ממש מחכים לי בפינה כדי לתפוס אותי מנגן צלילים שגויים. הערצתי את ביל מאד והוא עזב את יס רק בגלל סיבה מוזיקלית. מה שבטוח, הוא הפסיד את ההזדמנות להרוויח המון כסף".


טכנאי ההקלטה של יס, אדי אופורד: "ביל היה מוזיקאי שחיפש את הערך הטהור במוזיקה. הוא ממש התבאס מתהליך ההקלטה של 'קרוב לקצה'. זאת כי הוא תופף בהתחלה את התפקיד שלו ואז התחלנו להקליט על זה כל מיני כלי נגינה, שירות ואפקטים. בשלב מסוים הוא ממש התבאס שמעמיסים על צליל התופים שלו כל כך הרבה כלים אחרים".


ברופורד: "עזבתי את יס בגלל הכסף. ידעתי שאני הולך לקבל יותר מדי כסף שם וידעתי שזה השלב בו מתחילות הצרות. ברגע שאתה מתחיל לקבל כסף רב, פה מתחיל תהליך של דריכה במקום".


מחפשים הרצאת מוסיקה על להקת יס ועוד רוק מתקדם? הגעתם למקום הנכון! להזמנות: 050-5616459



ב-17 במאי בשנת 2012 מתה זמרת הפופ-דיסקו, דונה סאמר (לה-דונה אדריאן גיינס), בגיל 63, לאחר מאבק בסרטן ריאות.



למרות הצלחתה הרבה, החל משנת 1975, החלו כבר אז להתגלות צדדים לא נעימים. היא נאבקה בדיכאון והחלה לאזן תרופות נוגדות דיכאון עם ואליום - תערובת שגרמה לה לאבד את עצמה. בספר זיכרונותיה היא כתבה על ניסיון התאבדות בחדר מלון בשנת 1976, ולאחר מכן הפכה לנוצרייה שנולדה מחדש. להיטי הדיסקו שלה היו מפוארים, אך היא סלדה מכך שכינו אותה זמרת דיסקו.


הלהיט הראשון שלה, LOVE TO LOVE YOU BABY, נחשב כל כך מזעזע בזמנו שהוא נאסר לשידור על ידי הבי.בי.סי ועל ידי תחנות רדיו בארצות הברית. דונה סאמר טענה מאוחר יותר שהקליטה את זה כשהיא כל כך נבוכה, שהיא דרשה להישאר לבד באולפן כשהאורות מעומעמים והיא נזכרה כשהיא ביצעה את זה בלייב ואיך זה עורר מהומות: "הייתי באוהל באיטליה מול 5,000 גברים - כמעט בלי נשים - וביצעתי את השיר הזה והלבוש שלי היה חושפני. החבר'ה כל כך התלהטו שהם התחילו לדחוף את הבמה לאחור והייתי צריכה לברוח מהבמה לקרוואן שלי מאחור. הם באו לקרוואן והתחילו לטלטל אותו - חמשת אלפים בחורים! פשוט חשבתי שאני הולכת למות שם".


כשהשיר נאסר לשידור ברדיו, מפיקי השיר הלכו לדיסקוטקים ושם הוא הפך ללהיט מיידי וביסס את דונה סאמר בתיוג LADY OF LUST. זה הפך לחביב היורודיסקו, אבל השיר, שנערך לגרסה ארוכה מאד שתתאים לרחבת הריקודים, פנה גם לקהל פופ רחב בהרבה ותוך שישה שבועות נמכר האלבום ב-400,000 עותקים. היה זה המפיק ג'ורג'יו מורודר שהציג לעולם סאונד חדש בשילוב מקצבי המחשב הקליניים אך הרקידים שלו ועם ההגשה הקולית השופעת והמינית הגלויה שלה, זה הפך לחלק גדול מהמוזיקה ששלטה במצעדים.


היא הפכה מאז לכוהנת דיסקו גדולה שלהיטיה היו נחשקים מאד. שנות ה-70 המאוחרות היו מערבולת עבורה והלחץ בסופו של דבר הפך ליותר מדי בשנת 1979. בעיות אישיות לצד לחץ לספק את הסחורה הובילו לנדודי שינה כרוניים ותלות הולכת וגוברת בתרופות נוגדות דיכאון שהובילו אותה לשקול התאבדות: "חשבתי שאני הולכת להתאבד אז צעקתי לאלוהים שיעזור לי והוא עשה זאת". בשנה שלאחר מכן, לאחר שהצטרפה לקבוצת תפילה, הפכה דונה סאמר לנוצרייה שנולדה מחדש ולמרות שהמשיכה להופיע, היא שמה מאחוריה את עברה. "ההיסטוריה היא היסטוריה אתה לא יכול לבטל את הכתיבה שלה" היא אמרה למראיין. "אני מקבלת ששם הייתי אז אבל אני מחשיבה את עצמי מעבר לנקודה הזאת ומקבלת סליחה מאלוהים אבל אני גם מזהה שזה השיר LOVE TO LOVE YOU BABY שהביא לי את ההצלחה הראשונה שלי, אז הוא בטח ידע שזה יקרה".


היא נולדה כדונה אנדריאה גיינס למשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך בבוסטון מסצ'וסטס, ב-31 בדצמבר 1948, אחת משבעה ילדים. כילדה היא שרה במקהלות בכנסיות שונות בבוסטון והעריצה את מהליה ג'קסון. בגיל 16 היא הפכה לזמרת בלהקת רוק מקומית בשם CROW. "סוף סוף הלכתי כל כך רחוק שכשהייתי בת 18 אמרתי 'די - אלוהים לא התכוון שאחיה את החיים שלי ככה' וכך עזבתי בפתאומיות את התיכון, לפני סיום הלימודים. זה לא התקבל היטב במשפחה". היא עזבה את בוסטון לאירופה כדי להצטרף להפקה של המחזמר "שיער" שהועלתה על ידי חברת תיירות גרמנית. דונה קיבלה שם את התפקיד של שילה. כשההצגה הסתיימה היא נשארה באירופה ועבדה כדוגמנית וזמרת בעיקר בגרמניה והפריצה שלה הגיעה כאשר פגשה את הבעלים של אואזיס רקורדס, ג'ורג'יו מורודר ופיט בלוטה, שאיתם הוציאה את HOSTAGE ו-LADY OF THE NIGHT - שניהם הפכו ללהיטים אירופאים מינוריים.


בשנת 1973 היא נישאה לבעלה הראשון הלמוט זומר, שחקן אוסטרי שאת שם משפחתו היא קיבלה. הלהיט LOVE TO LOVE YOU BABY היה הלהיט הראשון שלה באמריקה וזה הביא אותה לחזור מאירופה לשם. כך היא חזרה הביתה בשנת 1975 ומיד מצאה את עצמה כ"אלת מין דיסקו". נישואיה התפרקו וכאשר לחץ התהילה הפך ליותר מדי, היא שמה מאחוריה את עברה הגועש ואימצה את הנצרות בשנת 1980, לאחר שחזרה לשורשיה בכנסייה. היא התחתנה עם מוזיקאי נוצרי, המשיכה להופיע ושרדה את מותו של הדיסקו על ידי הסתגלות לטעמים מוזיקליים משתנים בשנות השמונים. בעשור החדש היא זכתה ללהיט גדול חדש - SHE WORKS HARD FOR THE MONEY. אבל באמצע האייטיז היא הסתבכה במחלוקת כאשר תיארה את מחלת האיידס כעונש מאלוהים. זה הוביל למחאות מצד הומוסקסואלים ששרפו את התקליטים שלה.


היא עברה מלוס אנג'לס לנאשוויל ושם צברה מוניטין כאמנית והתערוכות שלה הוצגו בהצלחה.


ב-17 במאי בשנת 1987 נשרף לחלוטין ביתו של טום פטי בקליפורניה.



פטי היה בבית עם אשתו, בתו ועוזרת הבית כשבסביבות השעה 10 בבוקר הבחינה בתו בלהבות. כולם ברחו משם ותוך שעה הבית נשרף עד היסוד, כשרק חלקים מאולפן ההקלטות שבמרתף נותרו. עוזרת הבית סבלה מכוויות בידיים, אבל כל השאר לא נפגעו. המשפחה נסוגה למלון כשהזמרת אנני לנוקס, שהייתה אז בביתו של דייב סטיוארט, חברה לצמד יורית'מיקס ושכן של פטי, דאגה שיהיו להם בגדים ושאר דברים חיוניים. המשטרה קבעה כי השריפה קרתה בכוונה, עם ראיות ברורות להצתה. הידיעה המפוכחת הזו ייסרה את פטי, שנאלץ גם להתמודד עם העובדה שמישהו ניסה להרוג אותו ואת משפחתו. סיבוב ההופעות שלו עם בוב דילן המשיך כמתוכנן, כשמשפחתו הצטרפה אליו לדרכים.


בהדרגה, פטי השלים עם החוויה הקשה, והשתמש במוזיקה כמוצא הביטוי שלו. אלבומו משנת 1989, FULL MOON FEVER, כלל את השיר I WON'T BACK DOWN, שבו הוא שר: "אני אשמור שהעולם הזה לא יגרור אותי למטה / אני הולך לעמוד על שלי". והוא עושה בדיוק את זה, בונה מחדש את ביתו על אותה חלקת אדמה. "זה היה כמו להתחיל מחדש בשבילי", הוא אמר.


גם זה קרה ב-17 במאי:



- בשנת 1963 נפתח פסטיבל מונטריי הראשון למוזיקת פולק. בין האמנים שהופיעו: בוב דילן, ג'ון באאז, פיט סיגר ועוד.


- בשנת 1969 הכריז ג'ון מאייאל שהוא התייאש ממציאת מתופף ללהקתו והצהיר שמעכשיו להקתו תהיה ללא אוחז במקלות.


- בשנת 1968 יצא התקליט MCOUGH AND MCGEAR, בו השתתף אחיו של פול מקרטני, מייק מגיר. מקרטני הפיק את האלבום וג'ימי הנדריקס התארח בנגינה.


- בשנת 1969 הכריזה חברת EMI על לייבל חדש שהקימה בשם HARVEST, שהתמקד בסגנון מוזיקה פחות מסחרי ויותר מתקדם.


- בשנת 1975 חתך מיק ג'אגר את ידו בחומרה. זה קרה כשהוא כעס מאד על משהו והחטיף אגרוף לחלון זכוכית במסעדה בניו יורק. בתמורה למעשהו הפוחז הוא זכה לעשרים תפרים.


- בשנת 1942 נולד הזמר טאג' מאהאל ובשנת 1949 נולד אנדי לאטימר, הגיטריסט-חלילן-זמר בלהקת קאמל.


- בשנת 1980 הופיעה להקת דיפ פרפל המזויפת באמריליו טקסס, ולמחרת באל פאסו. מדוע להקה מזויפת? כי חוץ מהזמר, רוד אוונס, היו על הבמה נגנים שהתחזו לחברי הלהקה המקוריים וביקשו לרמות את המעריצים.


- בשנת 1953 שהה ריי צ'ארלס באולפן ההקלטה "אטלנטיק" כשלפתע קיבל לשם את הבשורה שאמו מתה. הוא המשיך בהקלטה וביצע את SINNER'S PRAYER.


- בשנת 1975 קיבל אלטון ג'ון תקליט פלטינה על מכירות אלבומו CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY. זו הפעם הראשונה שאלבום קיבל תואר פלטינה ביום יציאתו לשוק. באותו יום הוא גם הצטלם בהופעה בתוכנית המוזיקה השחורה האמריקנית, SOUL TRAIN.


- בשנת 1989 פתח בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימן, את מסעדתו הראשונה במערב לונדון, שנקראה STICKY FINGERS. ללקק את האצבעות...


- בשנת 2006 הודו פול מקרטני ואשתו השנייה, הת'ר מילס, שהם נפרדים אחרי ארבע שנות נישואים.


- בשנת 1990 הופיעה להקת נירוונה באיידהו וזו הייתה הפעם האחרונה בה תופף בה צ'אד צ'נינגס. בספטמבר יהיה זה דייב גרוהל שיאחז משם והלאה במקלות התיפוף בלהקה.


- בשנת 1973 יצא אלבום הבכורה של להקת באקמן-טרנר אוברדרייב.


- בשנת 1981 יצא אלבום הופעה כפול לפרנק זאפה בשם TINSELTOWN REBELLION.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים 



Commentaires


©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page