top of page
  • תמונת הסופר/תNoam Rapaport

סיפורה של להקה - עשרה סי. סי

עודכן: 22 בינו׳



ברוכים הבאים לפוסט בבלוג המוזיקה שלי על אחת הלהקות החדשניות והמשפיעות של שנות ה-70 - שמה הוא10CC ועם השילוב הייחודי שהביאה של רוק, פופ ואמנות וגם רוק מתקדם, היא הותירה חותם בל יימחה על תעשיית המוזיקה, והעניקה השראה לאינספור אמנים בעקבותיה. אם אלו הצלילים הקליטים והמילים החכמות שלה ועד לנופי הסאונד הניסיוניים והקוסמות הטכנית שלה, המוזיקה של להקת הרוק הזו ממשיכה לרתק ולסקרן את הקהל גם היום. מעניין שטרם נתקלתי במלחינים ישראלים או חברי להקת רוק ישראלית שאמרו לי שהם הושפעה מלהקת 10CC לכתיבת שיריהם. אבל אני עדיין אופטימי שאמצא. בכל אופן, בואו איתי לצלילה והתחקות אחר תקליטה השלישי של הלהקה, שיצא במרץ 1975 ושמו THE ORIGINAL SOUNDTRACK.


ההצלחה של להקת 10CC לא באה לה בין לילה. זה היה תהליך ארוך שהיה רצוף בתיסכולים ונחישות. אבל בשנת 1975 הצליחה רביעייה מוכשרת זו לפרוץ את החומה לשוק האמריקאי, עם המגה-להיט I'M NOT IN LOVE. להיט זה הפך את אלבומה השלישי של הלהקה ללהיט רב מכר בהתאם.


את הלהקה הזו התחלתי להכיר באמת אי שם במחצית השנייה של שנות השמונים. הכרתי מהרדיו כמה מלהיטיה אבל כשקיבלתי הזדמנות, יום אחד, לרכוש לעצמי תקליט במתנה. זה היה במשביר לצרכן בדיזנזוף סנטר, בתל אביב. הייתה שם, בין דוכני לבני הנשים, הבשמים וכלי הבית גם חנות תקליטים ובה נח לו אוסף להיטים מפתה של הלהקה. אספתי את זה לחיקי ומיד התאהבתי בצלילים שהיו שם. השיר THE WALL STREET SHUFFLE, למשל, היה דבר חדש שהכרתי מהתקליט הזה וטחנתי אותו עד דק.



רגע, אז מי היא להקת הרוק הזו?


להקת 10CC הורכבה אז מהגיטריסט אריק סטיוארט, הגיטריסט לול קרים, הבסיסט גרהאם גולדמאן והמתופף קווין גודלי. כל הארבעה גם תרמו מקולם למעטפת הווקאלית. כך יצרה הרביעייה הזו ארבעה אלבומים נהדרים בין השנים 1976-1973. לאחר מכן פרשו גודלי וקרים מהלהקה והותירו אותה כצמד מוביל להמשך דרכה המצליחה עד סוף הסבנטיז.


הלהקה הזו הייתה הרכב מיוחד מאד בנוף המוזיקה הבריטית של הסבנטיז. מצד אחד היה לה כישרון-על לכתוב להיטי פופ מושלמים. מצד שני, חבריה לא היססו גם לכתוב מוזיקה מאתגרת ומתוזמרת להפליא שדווקא נופלת טוב באוזן של מעריצי אמנם כמו פרנק זאפה. ממש כמו הביטלס.


ההומור של הלהקה בשיריה היה תמיד עוקצני, מצחיק ואף מפתיע לא פעם. אין ספק שארבעת החברים התייחסו לתהליך יצירתם כמעבדת ניסוי שבה בדקו כיצד אפשר למתוח את הגבולות של יצירת מוזיקת פופ תוך התעלמות מרצונות של הקהל. הלהקה עשתה פשוט את מה שהתחשק לה. ובמקרה חלק משיריה הפכו בתקופה ההיא ללהיטים.


השילוב הטוב של חברי הלהקה ניכר גם בהרמוניות הקוליות שהם טוו. השיטה שלהם לבחירת הסולן בכל שיר הייתה להכין שלט עליו נכתבה המילה NEXT. בכל פעם שאחד החברים ניסה את כולו ולא הצליח - שאר החברים היו מרימים את השלט - כאודישן הומוריסטי - והבא בתור היה ניגש למיקרופון לנסות את מזלו.


והשילוב של שני הניגודים האלה (פופ וביזאריות) הוא מה שיצר את הקסם הייחודי של 10CC, ששמה הומצא על ידי מנהל הלהקה, ג'ונתן קינג, שגילה אותה והפך את שמה מ- HOTLEGS לשם, שלטענתו משקף כמות שהיא קצת מעבר לכמות הזרע הממוצעת שנשפכת מאיבר מין גברי בעת קיום אקט מיני. אבל קשירת שם הלהקה לנתון המדעי הזה הוא למעשה אגדה אורבנית שנשללה על ידי אריק סטיוארט.


ביולי 1973 יצא לחנויות התקליטים התקליט הראשון של הלהקה, שנקרא כשמה.



להקת 10CC עבדה קשה מאד כבר בשנתה הראשונה תחת שם זה, כדי לספק לקהל תמורה מלאה בעד הכסף. אך מה לעשות והמצוי לא תמיד הלך יד ביד עם הרצוי?


דוגמה לכך היא מכתב ששלח גיטריסט הלהקה, אריק סטיוארט, בנובמבר 1973 לעיתון מלודי מייקר, אחרי שקרא שם מכתב של שניים שהתלוננו נגדה.


קודם כל גרסת המתלוננים, שהם סטיב פרוקטור וג'ף איירלנד: "האם אין פיצוי הולם למעריצים של להקה כלשהי שמגיעים מרחוק להופעתה ושם מקבלים הודעה כי ההופעה בוטלה בגלל שחברי הלהקה לא מרוצים מגודל הבמה? אנחנו מתכוונים כמובן ללהקת 10CC שהבריזה מהופעה ב-GLOBAL VILLAGE שברחוב צ'רינג קרוס שבלונדון, ב-21 בספטמבר".


ועכשיו תגובת סטיוארט: "אחרי שקראתי את המכתב של שני אלה החלטתי שכדאי כי אכתוב תגובה ואנסה ליישר את ההדורים. לנו לקח ארבע שעות לנסוע כדי להגיע למקום ההופעה. הצוות הטכני שלנו כבר עבד בינתיים בנסיונות להקים את הציוד שלנו על הבמה שם. בחוזה שאנו דורשים מול המזמינים אותנו כתוב במפורש גודל הבמה המינימלי ההכרחי לנו. אבל רק כשהיינו בדרך למופע יצרנו קשר עם הצוות הטכני שבישר לנו כי הבמה לא לפי דרישתנו. כפי שוודאי קראתם בראיונות עמנו - אנו רוצים לשחזר על הבמה את צליל ההפקה האולפנית שלנו. בשביל זה קנינו ציוד בשווי 15,000 ליש"ט. אבל הבמה שהוצעה לנו בצ'רינג קרוס לא התאימה אפילו להצבת שתי מערכות תופים. אי אפשר לצפות מאיתנו לעשות מופע בתנאים שכאלו. הזמנו מטעמנו כ-150 אנשי תקשורת למופע הזה אבל לאחר ויכוחים עם המפיק המקומי החלטנו לבטל. נסענו ארבע שעות למופע הזה, הפסדנו 200 ליש"ט בהוצאות מלון, שכירת רכב וכו' ובסוף חזרנו משם מאוכזבים לגמרי. הדבר האחרון שאנו רוצים זה לבטל הופעות. לקח לנו שנתיים להרכיב הופעה שכזו. אל תאשימו את הלהקה. תאשימו את המפיקים שחותמים על חוזים מבלי להבינם עד הסוף. אלו האנשים שבגללם אתם חווים הופעות מבוטלות. אז סטיב וג'ף, אנחנו מצטערים על מה שחוויתם ומקווים שתבואו לראות אותנו כשנגיע ללונדון באוקטובר בשנה הבאה".


חברי הלהקה ראו באולפן ההקלטה כגן משחקים שאפשר להשתעשע בו וללא הגבלה. כך הלכו והשתכללו החברים מאלבום לאלבום. כבר בתקליט השני, SHEET MUSIC, היה ברור שהחבר'ה מאוהבים באולפן שלהם.


תקליט שני נהדר עם שם דו משמעי



התקליט השני, SHEET MUSIC, יצא באמצע שנת 1974. תחכומה של הלהקה לא תמיד בא לטובתה בשנת 1974 וזה הומחש כשיצא תקליטון מקדים לתקליט SHEET MUSIC עם השיר THE WORST BAND IN THE WORLD. יכול להיות שיש כאלה שלקחו את שם השיר ברצינות רבה מדי, אך העניין תוקן עם תקליטון נוסף בשם THE WALL STREET SHUFFLE, שנשמע כמו שיר מבית היוצר של פול מקרטני מדגם הסבנטיז. השיר נוצר כשיום אחד נסעו חברי הלהקה במונית דרך וול סטריט. מישהו מהם התחיל לפזם באילתור את המשפט הראשון ומכאן זה התחיל לקרום אור וצלילים. המילים של השיר נכתבו בהשפעת נפילת ערך לירת השטרלינג באותה תקופה, שהיוותה צל על הכלכלה הבריטית.


התקליטון השלישי מתקליט זה שיצא והצליח כקודמו היה SILLY LOVE, שיר רוקי עם מסך גיטרות נהדר וגרוב בלתי ניתן לעצירה. זה שיר מושלם לפתיחת צד ב' של תקליט, וזה אכן מה שקרה כאן. ויש כאן שיר בשם CLOCKWORK CREEP שמביא לראשונה את זווית הראיה של פצצה עצמה שהוטמנה במטוס. דרך אגב, חתיכה מהשיר הזה הופיעה בשנת 1976 בפתיחה של להיט של הלהקה שנקרא I'M MANDY FLY ME.


התקליט הפך להיות רב מכר אך חברי הלהקה גילו שלמרות ההצלחה הם נותרו ללא פרוטה בכיס שלהם. בייאוש רב הם התקשרו למנהל שלהם, ג'ונתן קינג, והתלוננו בפניו שהחוזה שהם חתמו עימו לא מאפשר להם להתקיים. אך קינג לא היה מוכן כלל לזוז מעמדתו וכך ניסו חברי הלהקה לנסות ולמצוא בעצמם חברת תקליטים אחרת. ואז הפכה הלהקה לסוג של תעשיית בשר בשוק כשמכל עבר מגיעות אליה הצעות שונות מכל מיני חברות תקליטים, ששמעו על העניין ורצו את סיפור ההצלחה הזה בשבילן.


לבסוף הגיעה הצעה מאד מפתה מריצ'ארד ברנסון, שהיה הבעלים של חברת התקליטים VIRGIN. חברי הלהקה התלהבו מאד ממה שברנסון הציע להם וכבר תיכננו לחתום על החוזה עימו אך ממש לקראת מועד החתימה התקבל טלפון ללהקה מטעמו של ברנסון שבישר להם כי מצא שההנהלה של הלהקה (בראשותו של ג'ונתן קינג) החתימה אותה בחברת התקליטים 'פיליפס'. חברי הלהקה נדהמו ממה שקרה והרגישו שהאדמה נשמטה להם מתחת לרגליהם.


בביקורת ברולינג סטון נכתב בזמנו כך על התקליט: "זו היא להקה מוכשרת באופן מיוחד שמשתמשת ברוק האנגלי של אמצע שנות השישים כמצע לסגנון הדמיוני המוזר שלה, אך עם זאת מצליחה להישאר בגבולות המוגבלים כביכול של הרוק שמכוון לתחנות הרדיו. זו לא חוכמה מכיוון שכל אחד מהארבעה, אף על פי שלא היו ידועים יחסית, היו חלק מהפלישה הבריטית לפני עשר שנים".



להכנת תקליטם השלישי, THE ORIGINAL SOUNDTRACK, עבדו החברים גם על שיר בשם I'M NOT IN LOVE, שהציב רף חדש מבחינה הפקתית. אריק סטיוארט סיפר באותה שנה: "בתחילה הקלטנו את השיר באופן אקוסטי אבל זה נשמע לנו רע וזרקנו את ההקלטה לצד. הייתי ממש מדוכא מזה. כשהיינו כשני שליש בתוך עשיית האלבום, הקשבנו שוב להקלטה הזו ואז לול קרים הציע שנקליט קולות כמו צלילי קלידים. ניגשנו למשימה והקלטנו כל קול אפשרי שיכולנו להפיק מגרוננו. כ-256 קולות הקלטנו בהכפלות. לאחר מכן שילבנו אותם בשיר באופן שנראה לנו".


לול קרים: "לאחר מכן חשתי שחסר לנו חלק אמצעי שיהפוך את השיר למעניין יותר. אז הצעתי את הקטע עם המשפט BIG BOYS DON'T CRY, שלחשה למיקרופון מזכירת אולפן ההקלטות שלנו".


השיר המוביל, שיצא כתקליטון באופן מקוצץ באופן גס וחסר רגש, הגיע כרצועה שנייה באלבום השלם.



על השיר THE FILM OF MY LOVE סיפרו לעיתון רקורד מירור ב-1975: "השיר הזה נכתב על סולומון קינג. האיש הזה הוא מגלומן אמיתי. פעם חשבנו שנכתוב לו את השיר המגוחך ביותר שאפשר. ערכנו בינינו התערבות אם הוא יבלע את הפיתיון ויסכים לשיר את זה. הוא אחד שיכול להאמין שזה שיר טוב כשלמעשה זה רחוק מכך. אז את השיר הזה כתבנו בדיוק עם סולומון קינג בראש שלנו".


להיט נוסף שיצא מהאלבום הזה נקרא LIFE IS A MINESTRONE. לול קרים הסביר מדוע שיר זה הוא הראשון שיצא מהאלבום על גבי תקליטון: "חשבנו שזה השיר הכי קליט בתקליט. חשבנו להוציא את 'אני לא מאוהב' כשיר הראשון אבל אז התחרטנו כי חשבנו שזה שיר שלא יקבל השמעות ברדיו. באופן מוזר, בארה"ב מעדיפים את 'אני לא מאוהב' אבל באנגליה מעדיפים את 'החיים הם כמו מינסטרונה'. אי אפשר לנצח בכל החזיתות".


ללהקת 10CC יש גוונים רבים ביצירתה. דוגמה טובה לכך היא בקטע הפותח את תקליטה השלישי, UNE NUIT A PARIS, שהוא הרצועה הארוכה והמורכבת בתקליט. מבחינתי, זה רוק מתקדם לכל דבר. אריק סטיוארט: "בתחילה זה היה קטע באורך עשרים דקות. התיכנון המקורי שלנו היה לעשות אלבום כפול, כשאחד התקליטים שבו הוא יצירה שלמה שנקראת 'לילה אחד בפריז'. לבסוף קיבלנו החלטה לרדת מהרעיון ולקצר את הקטע הזה".



לא פעם הישוו בין המלודיות של הביטלס לאלה של 10CC. בקרב חברי הלהקה היו חילוקי דעות בנוגע לחיפושית האהובה עליהם. סטיוארט: "אני שונא את מקרטני. למה? כי יש לו הכל! הוא יודע לשיר היטב ולנגן היטב. יש לו את זה לחלוטין". קרים: "אני דווקא מעדיף את לנון. הוא יוצר שירים ברורים יותר. מקרטני גם בסדר אך האלבום שלו, BAND ON THE RUN, לא היה סדיר. הוא חייב מישהו שיעמוד לצידו ויסדר אותו".

סטיוארט יגשים את חלומו בהמשך, כשיעבוד לצידו של מקרטני בשנות השמונים. בתקופת עשיית התקליט השלישי הזה של הלהקה קפץ מקרטני לאולפנים שלה (שנקראו STRAWBERRY) כדי לבדוק אותם. שם הוא גם ג'ימג'ם עם חברי הלהקה.


כשיצא התקליט THE ORIGINAL SOUNDTRACKS לחנויות, במרץ 1975, היה זה עיתון הרולינג סטון שהעניק לו ביקורת חיובית מאד: "זה תקליט נהדר. מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה מעניין יותר מעשרה תקליטים של להקת יס בו זמנית. עם זאת, התקליט הזה גם נגיש ביותר, למרות היותו האמביציוני ביותר של הלהקה הזו עד כה. חברי הלהקה יודעים לקחת קלישאות מוזיקה ברורות ולהכניס בתוכן עוקץ מיוחד. הלהקה הזו היא אחד היחידות כיום שמותחת את גבול המוזיקה מבלי ליפול למלכודת היומרנות".


והנה כמה מילים על עטיפת התקליט, כפי שסיפר אחד מבעלי חברת העיצוב HIPGNOSIS, אוברי פאוואל: "סטורם ת'ורגרסון, השותף שלי בחברת HIPGNOSIS, נסע ברכבת לאולפני STRAWBERRY של להקת 10CC שבסטוקפורט. בשלב הפגישה של ארבעת חברי הלהקה איתו היו אלה ציוריים מאד בנוגע לפרויקט הבא שלהם, שעדיין לא היה לו שם. השירים שהושמעו לסטורם בפגישה היו בעלי מוטיבים של פסקולים לסרטים שלא נוצרו. באותו רגע הוחלט על קונספט הסרטים כמוטיב המרכזי באלבום הבא. למזלנו היה הבסיסט האמפרי אושן פנוי לעבודה. הוא ניגן אז בס בלהקה בשם KILBURN. אנחנו אהבנו מאד את הרישומים שלו בעיפרון. הפעם הצענו לו לצייר בעיפרון חלקים שונים של מכונות עריכה לסרטים. בתמונה שניצבת במרכז העטיפה בחרנו להביא קריצה למערבון ההוליוודי של פעם. חברי הלהקה, שראו את עבודתו של האמפרי, אישרו מיד וללא היסוס".


אבל ההפקה האולפנית של הלהקה הפכה לסוג של קללה, כשהגיע הזמן לצאת לסיבובי הופעות. הארבעה נאלצו להשתמש בתוספות של פלייבקים וחטפו ביקורות בעיתונים על הופעה סטרילית בהתאם. כמו כן, ציינו את הופעת החברים על הבמה כקפואה, כאילו כל תזוזה שלא במקום, תפיל את כל העסק. עיתון אחד כתב כי התאורה המוגזמת על הבמה היוותה הסחת דעת מרגיזה מהמוזיקה. עם זאת, היו גם רגעים מחשמלים שנתנו הנאה לקהל - כמו קרב הגיטרות של סטיוארט וקרים בשיר שסיים את ההופעות, RUBBER BULLETS.


הלהקה הוציאה תקליט רביעי, בשנת 1976, שנקרא HOW DARE YOU. אחריו התפצל ההרכב הקלאסי הזה והתאחד בשנת 1991 להקליט אלבום בשם MEANWHILE, שיצא שנה לאחר מכן, קיבל ביקורות טובות אך לא זכה להצלחה מסחרית.



בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.


רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.





©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page