Noam Rapaport
שני חברים יצאו לדרך - לא בדיוק אבל בערך: נקודות בקריירה של סיימון וגרפונקל
Updated: Feb 4

ב-22 בנובמבר בשנת 1957 נערכה ההופעה הטלוויזיונית הראשונה של סיימון וגרפונקל. זה היה בתכנית AMERICAN BANDSTAND. הצמד ניגן שם תחת השם 'טום וג'רי' והשיר שביצעו היה להיטם הראשון, HEY LITTLE SCHOOLGIRL.

ב-19 באוקטובר בשנת 1964, יצא אלבום הבכורה של סימון וגרפונקל, שנקרא WEDNESDAY MORNING 3-AM ועטיפתו טענה כי 'אלו הם צלילים חדשים ומלהיבים במסורת הפולק'. ובכן, הצמד טום וג'רי ניגשים לשיר על נושאים חשוכים יותר - אם זה על אלוהים, רצח או מלחמה גרעינית.

You Can Tell The World / Last Night I Had The Strangest Dream / Bleecker Street / Sparrow / Benedictus / The Sounds Of Silence / He Was My Brother / Peggy-O / Go Tell It On The Mountain / The Sun Is Burning / The Times They Are A-Changin' / Wednesday Morning, 3 A.M.

ובכן, מדובר בתקליט לא פחות מהיסטורי, בעולם המוסיקה, גם כי זו הפעם הראשונה בה קולותיהם של שני הנהדרים האלו ננעלו על גבי ויניל לקהל הרחב, כשביניהם ניצבת רק גיטרה אקוסטית (וגם הגיטרה האקוסטית של בארי קורנפלד והקונטרבס של ביל לי).
עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית שבניו יורק ובעודי מעלעל בארכיון העיתונות הגדול שבחדר העבודה שלי, צצה מול עיניי ידיעה בעיתון 'עולם הקולנוע'. כותרת הידיעה - "נא להכיר: סיימון וגרפונקל".
הנה ציטוט שבחרתי מהידיעה הנדירה: "הם שני צעירים (משכילים מאד, אגב) הלומדים כיום באוניברסיטאות באמריקה. האחד לומד תואר 'מוסמך' והשני כמומחה לספרות אנגלית. תקליט ארוך-נגן ראשון של השניים בשם 'בוקר יום רביעי' נמצא כעת בשלבי הפקה וצריך לצאת לשוק האמריקאי כבר בימים הקרובים".

בעוד שגרפונקל למד מתמטיקה בקולומביה, סיימון למד אנגלית בקווינס קולג' ועבד בעבודות שונות בתעשיית המוסיקה. הוא עבד גם בחברת התקליטים AM RECORDS, חברה קטנה בברודוויי סיימון: "אחרי הלימודים הייתי מגיע לעיר ומקשיב למאסטרים שנשלחו. אז ידעתי היכן נמצאת חברת התקליטים - בתחתית. לא היה שם משהו מעניין". שנה לאחר מכן עבד סיימון אצל חברת המו"לות, אי.בי מארקס, ונתקל במצב עגום. "לא יכולתי למכור שיר אחד. הגיע הזמן של הרוק'נ'רול והנה אני תקוע עם שירים גרועים למכירה. הרגשתי רע, אז כתבתי שיר ונתתי להם למכור אותו".
בכל פעם שנפגש עם חברת תקליטים, סיימון נאלץ לכתוב דו"ח. יום אחד התקשר אליו בעל חברת המו"לות ושאל: "מי כתב את הדו"ח הזה?". סיימון ענה שהוא. האיש השיב, "לא, זה לא אתה". סיימון אמר, "כן, כן. זה אני". האיש התעקש, "לא, לא עשית זאת כי זה כתוב טוב מדי". סיימון איבד את העשתונות וענה לו בצעקה - "למדתי את השפה האנגלית ובשפה הזו אני אומר לך שתלך לעזאזל, כי אני מפסיק לעבוד פה!".

מכאן ואילך, הוא החליט שיפרסם את כל שיריו בעצמו. הוא לקח את השיר הבא לקולומביה רקורדס ונפגש עם המפיק טום ווילסון, שאמר לו, "אני רוצה להשתמש בשיר הזה עם להקת THE PILGRIMS". סיימון אמר, "אני שר את זה עם חבר. אפשר לשיר את זה בשבילך?".
ווילסון הסכים, סיימון קבע פגישה משולשת ולאחר מכן הוחתם הצמד.

זה היה בשנת 1964, אבל תקליט הבכורה הזה לא עורר הדים. סיימון: "באותה תקופה הביטלס כבר היו קיימים, הסטונס כבר היו קיימים ודילן כבר היה קיים. נראה כי לא היה מקום להשתלב בו. הם כיסו את הנוף, אבל לא היה להם מה שיש לנו: דו-וופ בניו יורק”.
סיימון וגרפונקל פנו כל אחד לדרכו.
באוגוסט 1965 היה פול סיימון באנגליה ואז יצא אלבום הסולו הראשון שלו, THE PAUL SIMON SONG BOOK. הצמד סיימון וגרפונקל כבר לא היה פעיל אז.

I Am A Rock / Leaves That Are Green / A Church Is Burning / April Come She Will / The Sound Of Silence / A Most Peculiar Man / He Was My Brother / Kathy's Song / The Side Of A Hill / A Simple Desultory Philippic / Flowers Never Bend With The Rainfall / Patterns
סיימון ספג את אווירת מועדוני הפולק הבריטיים וניגש לכתוב ולהקליט שירים, שחלקם יהפכו בהמשך לקלאסיקות עם סיימון וגרפונקל. בתקליט זה פול לבדו בשירה ובגיטרה.
במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על המוצר החדש: "פול סיימון הוא כשרון אמריקני חדש נוסף ששר את כתיבתו באופן אישי. חלק מהשירים שווים שמירה ורובם מציגים זווית ראייה מעניינת. אבל הוא צריך להכין את עצמו להשוואות רבות מול בוב דילן, עם מה שהוא הביא לנו פה".
בעטיפת התקליט נראה פול עם חברתו אז, קאת'י צ'יטי בלונדון.

ב-17 בינואר בשנת 1966, יצא התקליט השני ושמו SOUNDS OF SILENCE.

The Sounds Of Silence / Leaves That Are Green / Blessed / Kathy's Song / Somewhere They Can't Find Me / Angie / Richard Cory / A Most Peculiar Man / April Come She Will / We've Got A Groovey Thing Goin' / I Am A Rock
נלך כמה צעדים לאחור, כשפול סיימון (ששר בהופעות עם ארט גרפונקל תחת השם טום וג'רי) עבד למחייתו במשרד מו"לות שירים, הוא רדף אחרי שירים שכתבו אחרים כדי להביאם לבוס שלו. כל זאת עד שיום אחד 'העז' והביא למפיק חברת התקליטים, קולומביה, טום ווילסון, שירים שכתב. ווילסון אהב מאד את ששמע ואהב עוד יותר כשסיימון סיפר לו שהוא שר אותם עם חברו. המפיק הבכיר סידר לשניים אודישן, כשמולם עמד טכנאי ההקלטה רוי היילי, שהפך ליד ימינם מאותו רגע ועד פירוקם הסופי בתחילת 1970.

באוקטובר 1964 יצא התקליט הראשון של השניים, שנקרא 'בוקר יום רביעי בשעה שלוש לפנות בוקר'. היה זה תקליט בניחוח פולק, שהתאים לשוק תקליטי הז'אנר שפרצו אז בשטף רב. אלבום זה היה שילוב של שירים מקוריים שכתב סיימון, שירים עממיים וכמובן איזה בוב דילן אחד שנזרק לתוך הסיר גם הוא. בתוך כל אלה הוקלט שיר בשם THE SOUNDS OF SILENCE. אבל התקליט וכל מה שבתוכו לא יצרו גלים והעניין נשכח במהרה.
סיימון, שהבין כי אין פה סיפור הצלחה, החליט לעבור ולפעול באירופה. שם הוא הופיע בפריז לא מעט ואף הצליח להשיג אפשרות להקליט את שיריו לבי.בי.סי. ההקלטה הייתה פרי רעיונה של ג'ודית' פיפ, שעסקה אז כעובדת סוציאלית וחיברה בין סיימון לתחנת הרדיו הידועה. משם התגלגל העסק להקלטת אלבום סולו שלו, במאי 1965, עבור חברת סי.בי.אס. תקליט זה יצא כשלושה חודשים לאחר מכן ונמכר לא רע בחוגי מוסיקת הפולק הבריטיים. בתקליט זה נכלל גם שיר ושמו 'צלילי השקט'.

בינתיים, מעבר לים, התחוללה שרשרת אירועים שגרמה למותג 'סיימון וגרפונקל' לזנק לתהילת עולם. זה החל כשדי ג'יי מקומי בבוסטון התאהב בשיר 'צלילי השקט', כפי שהוקלט באופן אקוסטי, והחל להשמיעו ללא הרף. הסטודנטים בקמפוסים, שנהגו להקשיב לתכניותיו, החלו לדרוש את השמעת השיר עוד ועוד. השמועה התגנבה ליחצ"ן שעבד בחברת התקליטים קולומביה והוא מיהר לשגר את הבשורה למשרדו שבניו יורק. אך היה זה בתקופה שהפולק כבר הפך למשהו מתקדם יותר שתוייג בשם 'פולק רוק'.
לכן נשלח טום ווילסון המפיק למשימה חדשה - להוסיף להקלטה הקיימת צלילים של להקת ליווי חשמלית.

ווילסון ניגש למשימה והרעיון הוכתר כהצלחה כשהשיר נכנס למצעדי הפזמונים בארה"ב וטיפס כלפי מעלה. בינתיים היה פול סיימון באירופה ולא ידע כלל את מה שעוללו לשירו. כשהיה בדנמרק, הביא לו מישהו את עותק העיתון של המצעד האמריקאי. סיימון נדהם ומיהר לטוס בחזרה לניו יורק, התאחד עם גרפונקל והשניים פצחו בסיבוב הופעות שירכב על גל ההצלחה הלא מתוכננת הזו.
חברת קולומביה, שאהבה סיפורי הצלחות, דחפה מיד את הצמד לתוך אולפן ההקלטות כדי שהשניים יספקו לה חומר גם לתקליט שלם. היה זה קשה עבור פול סיימון לספק שירים לפי הדרישות הלוחצות של אותה חברה.

התקליט יצא בחופזה כדי להשיג את אותה הצלחה של התקליטון. זו הייתה כנראה הפעם האחרונה בה נכנע פול סיימון ללחצים של חברת התקליטים כדי לספק מוצר ובזמן.

אז מה אמרו מבקרי המוסיקה של אז על תקליט זה? בשביל זה צללתי, כהרגלי, לארכיונים השונים...
בעיתון CRAWDADDY נכתב אז: "ללא ספק זה האלבום האמריקני הטוב ביותר מאז BRINGING IT ALL BACK HOME של בוב דילן. יש פה מהמסורת של פיט סיגר, ודי גאת'רי, מימי פארינה ודילן עצמו. סיימון וגרפונקל הם משוררים מודרנים שיודעים ששירתם היא הדרך הטובה ביותר ליצירת תקשורת. השירים בו מראים מגוון של השפעות. הסגנונות ונושאי השירים אקלקטיים להפליא. השירים בתחילה נשמעים פשוטים ביותר אך הם עשירים מאד".
בעיתון AMERICAN MUSIC GUIDE פורסם במאי 1966: "פול סיימון מציג לנו חסד ודמיון וצורת כתיבה שעולה על רבים ממתחריו. הוא מביא לנו את חוסר היכולת לתקשר (בשיר THE SOUND OF SILENCE), לבטים בענייני אהבה ופחד התחושה (בשיר I AM A ROCK) והצגת האהבה כאמת היחידה (KATHY'S SONG). יש לשני האמנים האלו את האלמנטים הטובים ביותר בגל החדש".
ב-10 באוקטובר 1966 יצא התקליט השלישי של סיימון וגרפונקל (והרביעי של פול סיימון, שהוציא אלבום סולו אחד לפני כן), שהפך לפריצת הדרך המשמעותית ביותר עבור הצמד הזה עד אז.

Scarborough Fair - Canticle / Patterns / Cloudy / Homeward Bound / The Big Bright Green Pleasure Machine / The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy) / The Dangling Conversation / Flowers Never Bend With The Rainfall / A Simple Desultory Philippic (Or How I Was Robert McNamara'd Into Submission) / For Emily, Whenever I May Find Her / A Poem On The Underground Wall / 7 O'Clock News - Silent Night
חלק מהשירים בתקליט הינם שאריות שהביא סימון מתקופת הקלטת אלבום הסולו הראשון שלו , שנה לפני כן. שיר הנושא העממי, שפותח תקליט זה, לוקח אותנו, המאזינים, אל ריחות השוק הטריים של ימי הביניים באנגליה, עם שלל התבלינים שמפארים את שם התקליט. יש פה ממש תחושה של שירה דתית וזה כל כך מענג ונדיר ביופיו.
הצמחים האלו, שעל שמם נקרא התקליט ("פטרוזיליה, מרווה, רוזמרין וטימין") לא נבחרו פה רק בגלל שהם מתחרזים היטב ויש להם קצב נעים בשיר הפותח. יש להם משמעויות ספציפיות שמספרות סיפור עמוק יותר ממה שנמצא על פני השטח. פרחים ועשבי תיבול היו משמעותיים בחייהם של אנשים מימי הביניים והם האמינו שהם מכילים תכונות מיסטיות שיכולות להשפיע על רגשות.
אני מדבר על השיר, שהפך בתקליט הזה להיקרא SCARBOROUGH FAIR / CANTICLE. השיר והעיבוד שלו הביאו השראה גדולה ללהקות אחרות לקחת שירי עם ישנים ולעשות מהם עיבוד עדין אך מודרני.
אבל לא כל הזהב נוצץ. סימון התוודע לשיר הזה כששהה באנגליה ושמע אותו מבוצע על ידי זמר פולק ושמו מרטין קארת'י. לאחר שהצמד הקליט את גירסתו, הגיח קארת'י ואיים בתביעה בטענה כי סימון לקח ממנו את עיבוד השיר. השניים לא דיברו ביניהם עד שבשנת 2000 ביקש סימון מהזמר הזועף לבוא ולבצע עימו את השיר בהופעה. קארת'י החליט לשים את המחלוקת בצד והשניים ביצעו אותו יחדיו בלונדון, להנאת הקהל. מכאן אנו נלקחים למסע בתוך שוק מוצלח מאד, עם דוכנים מוסיקליים יפהפיים. אין פה צליל אחד מבוזבז.

יריד סקארבורו היה שוק שוקק מאד במאה ה-16, שמשך אליו סוחרים ובדרנים מכל בריטניה. השוק פעל פעם בשנה במשך 45 ימים, החל מה-15 באוגוסט.
ויש את השיר PATTERNS, שיש שראו בו אז (כפי שפירסמו בביקורות עיתוניהם) שיר עם מילים מביכות אך אני אוהב אותו, עם הקטע המצמרר שמשווה את המין האנושי לחולדה במבוך, שלא מוצאת את הדרך החוצה ממנו את שהיא מתה. וכל זה עם אפקט מקפיא שהולבש על השירה באופן הכי אפקטיבי.
ויש גם שיר בו עושה סימון פארודיה על בוב דילן. אז נכון, זה לא השיר הכי טוב שכתב, אך הוא מהנה מאד בתקליט, כקריצה קלילה שמתאימה היטב לתקופה הזו של שנת 1966.
ויש, כמובן, את השיר HOMEWARD BOUND, שנחשב לקלאסיקה גדולה של הצמד. פול סימון כתב אותו כששהה בתחנה בליברפול וסיפר מאז כי השיר הזה לא אהוב עליו והפך ללהיט מפתיע מאד מבחינתו.

שיר הסיום שבתקליט, SILENT NIGHT, הוא מיוחד במינו, בו שרים השניים כשברקע נשמע דיווח עגום של מהדורת חדשות. אז נכון, זה סוג של גימיק סיקסטיזי, כנראה, אך זה עדיין עובד מבחינתי. חוץ מזה, לא סתם פול סימון סומן כבר אז כאחד מכותבי השירים הגדולים של אותו עשור עסיסי. או בקיצור - בא לכם להקשיב לתקליט נהדר? תמזגו יין אדום, תעמעמו את האור ושימו את זה. הצליל הוא ברובו גיטרה אקוסטית, כשמדי פעם מבליחים גם כלים כבס (של קרול קיי), תופים (של האל בליין), קונטרבס (של יוג'ין רייט) וגם צ'מבלו, כלי קשת וניחוחות מתרבות המזרח. זה תקליט שהוא כתמונה ברורה לתקופה בה הוא הוקלט, שהייתה מעבר בין מוסיקת פולק לפולק-רוק. וחשוב לא פחות, לצמד סיימון וגרפונקל הייתה תעוזה אדירה ביצירתם פה וזה אחד הדברים שהופכים את התקליט למשהו שהוא על-זמני.
במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט החדש: "אם התקליט הזה לא יביא להצבת פול סיימון וארתור גרפונקל כדבר הכי מלהיב בפופ העכשווי, אז אין דבר אחר שיעשה זאת. הם לא רק מבצעים אלא גם מלחינים ברמה הגבוהה ביותר".

הביקורת בעיתון STEREO REVIEW גם התלהבה (מפברואר 1967): "יותר יותר מורים צעירים בבתי ספר תיכון מחשיבים את עבודתו של פול סיימון כשירה צרופה. אני מסכים איתם... ארט גרפונקל לקח את המילים ורקח להן הרמוניה לשני קולות עם דמיון. רק שיר אחד מקלקל פה את הכל. זה השיר שחותם את התקליט, עם קריין חדשות מדומה. בשאר התקליט מראים לנו השניים כמה רחוק אפשר להגיע היום במוסיקה הפופולרית".
(מתוך כתבה בידיעות אחרונות)


ב-16 ביוני 1967 הופיעו סיימון וגרפונקל בפסטיבל מונטריי.

מפיק בפסטיבל, לו אדלר: "לפול סיימון הייתה עמדה חזקה מלכתחילה, כי הוא היה בצוות הפסטיבל והשקיע בו 10,000 דולר. הוא התעניין בפסטיבל מלכתחילה. וכשהוא עלה לבמה עם ארט, הם ביצעו שירה טהורה לגמרי".
ארט גרפונקל: "חתמנו את היום הראשון של הפסטיבל, בסביבות אחת בלילה. מזג האוויר היה מופלא והקהל תומך. היינו שם למען העניין ולא למען הכסף".
ב-12 באוגוסט בשנת 1967 הופיעו סיימון וגרפונקל ביחד עם להקת הדלתות, שחבריה אמרו מאז: "זו ההופעה הגרועה ביותר שלנו". ההופעה התקיימה בפסטיבל שנקרא FOREST HILL. הפסטיבל הזה נערך במועדון טניס גדול.

זו הייתה ההופעה הכי גרועה של הדלתות, לפי דבריו של קלידן הלהקה, ריי מנזרק. סיימון וגרפונקל היו כוכבי ערב זה והבחירה בלהקת הדלתות כלהקה פותחת היה צעד שגוי של המארגנים. המוסיקה של הסולן ג'ים מוריסון וחבריו הייתה אפלה מדי לקהל שבא להקשיב לצלילי הפולק של הצמד הפופולרי שרבים ראו בו צמד גיבורים. הצרות החלו כשהציוד של הדלתות לא הגיע בזמן למקום ההופעה וחברי הלהקה נאלצו לשאול ציוד מאחרים. כשעלו הארבעה לבמה, קיבלו מחיאות כפיים מנומסות ואחריהן השתררה מיד דממה. מוריסון ניגש למיקרופון, אמר לקהל ש'זה הוא הסוף' ועם המשפט הזה החלו לשיר את BREAK ON THEOUGH. הלהקה ניגנה היטב, למרות שהיה זה בציוד זר לה, אך נתקלה בקהל עויין. אחרי חצי שעה נסגרו הדלתות והמופע נפסק. פול סימון נרעש מהתגובה הזו של הקהל, שהביאה חוסר כבוד לדלתות.
הקלידן ריי מנזרק, בשנת 1981 לעיתון CIRCUS: "לא זכור לי שחשתי גרוע יותר על הבמה מבהופעה זו. לא ידעתי אז איפה אני מנגן. האם זה פורסט היל? או בית קברות? היינו בגיהנום וזה היה נורא".
ב-21 בינואר בשנת 1968 יצא פסקול הסרט THE GRADUATE ("הבוגר"). את הפסקול מעטרים גם שירים של הצמד החם של התקופה, סיימון וגרפונקל.

בנג'מין בראדוק חוזר הביתה לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו בקולג'. הוא מתקבל כגיבור מצד הוריו אבל הוא לא יודע מה יעשה בהמשך חייו. במהרה הוא נתקל בפיתוייה של גב' רובינסון, אשת השותף העסקי של אביו, המבקשת לקרב אליה את הצעיר חסר הנסיון. במהרה נפגשים השניים למימוש התשוקה בחדרי מלון שונים, כשהיא מזהירה אותו להתרחק מהבת שלה, איליין. אבל העלילה מסתבכת כשאביו דוחק בו להתחיל לצאת עם איליין. הוא עושה כמצוות אביו ומגלה שאיליין מוצאת חן בעיניו. אבל כשהיא מגלה שהוא מנהל רומן עם אמה, היא מנתקת קשר.

הסרט, בבימויו של מייק ניקולס ובכיכובם של דסטין הופמן ואן בנקרופט, נחל הצלחה גדוה מאד בקופות וגם הפסקול הצליח בהתאם, בתקופה בה פער הדורות גדל עוד יותר. הפסקול הכיל רק שיר אחד חדש של סיימון וגרפונקל, אך איזה שיר הוא זה! כן, מדובר כמובן ב- MRS. ROBINSON.

לגבי השורה המפורסמת, "לאן נעלמת ג'ו דימאג'יו?", ובכן, דימאג'יו היה כוכב בייסבול כשל היאנקיז והיה נשוי לזמן קצר למרילין מונרו. סיימון השתמש בו בשיר זה לכדי לייצג גיבורי עבר מזדקנים (ממש כמו גב' רובינסון שבסרט). דימאג'יו הופתע כששמע לפתע את שמו בלהיט הזה, שנכתב על ידי אוהד שרוף של היאנקיז.
