שני חברים יצאו לדרך - לא בדיוק אבל בערך: נקודות בקריירה של סיימון וגרפונקל

סיימון וגרפונקל היו צמד פולק-רוק איקוני שזכה לתהילה בשנות ה-60. הסאונד הייחודי של הצמד, שמורכב מפול סיימון וארט גרפונקל, מיזג בין כתיבת השירים המורכבת של סיימון לבין השירה המלאכית של גרפונקל. המוזיקה שלהם תפסה את מהות התקופה ודיברה אל דור שלם. המוזיקה הזו עמדה במבחן הזמן וממשיכה להיחגג על ידי מעריצים בכל העולם. במאמר זה, אסקור מקרוב את המסע המוזיקלי של השניים יחדיו כמו גם את הדברים שקרו להם בעת שיצרו את השירים האלמותיים.

ב-22 בנובמבר בשנת 1957 נערכה ההופעה הטלוויזיונית הראשונה של סיימון וגרפונקל. זה היה בתכנית AMERICAN BANDSTAND. הצמד ניגן שם תחת השם 'טום וג'רי' והשיר שביצעו היה להיטם הראשון, HEY LITTLE SCHOOLGIRL.

ב-19 באוקטובר בשנת 1964, יצא אלבום הבכורה של סימון וגרפונקל, שנקרא WEDNESDAY MORNING 3-AM ועטיפתו טענה כי 'אלו הם צלילים חדשים ומלהיבים במסורת הפולק'. ובכן, הצמד טום וג'רי ניגשים לשיר על נושאים חשוכים יותר - אם זה על אלוהים, רצח או מלחמה גרעינית.

You Can Tell The World / Last Night I Had The Strangest Dream / Bleecker Street / Sparrow / Benedictus / The Sounds Of Silence / He Was My Brother / Peggy-O / Go Tell It On The Mountain / The Sun Is Burning / The Times They Are A-Changin' / Wednesday Morning, 3 A.M.

ובכן, מדובר בתקליט לא פחות מהיסטורי, בעולם המוסיקה, גם כי זו הפעם הראשונה בה קולותיהם של שני הנהדרים האלו ננעלו על גבי ויניל לקהל הרחב, כשביניהם ניצבת רק גיטרה אקוסטית (וגם הגיטרה האקוסטית של בארי קורנפלד והקונטרבס של ביל לי).

עטיפת האלבום צולמה בתחנת רכבת תחתית בשדרה החמישית שבניו יורק ובעודי מעלעל בארכיון העיתונות הגדול שבחדר העבודה שלי, צצה מול עיניי ידיעה בעיתון 'עולם הקולנוע'. כותרת הידיעה - "נא להכיר: סיימון וגרפונקל".

הנה ציטוט שבחרתי מהידיעה הנדירה: "הם שני צעירים (משכילים מאד, אגב) הלומדים כיום באוניברסיטאות באמריקה. האחד לומד תואר 'מוסמך' והשני כמומחה לספרות אנגלית. תקליט ארוך-נגן ראשון של השניים בשם 'בוקר יום רביעי' נמצא כעת בשלבי הפקה וצריך לצאת לשוק האמריקאי כבר בימים הקרובים".

בעוד שגרפונקל למד מתמטיקה בקולומביה, סיימון למד אנגלית בקווינס קולג' ועבד בעבודות שונות בתעשיית המוסיקה. הוא עבד גם בחברת התקליטים AM RECORDS, חברה קטנה בברודוויי סיימון: "אחרי הלימודים הייתי מגיע לעיר ומקשיב למאסטרים שנשלחו. אז ידעתי היכן נמצאת חברת התקליטים - בתחתית. לא היה שם משהו מעניין". שנה לאחר מכן עבד סיימון אצל חברת המו"לות, אי.בי מארקס, ונתקל במצב עגום. "לא יכולתי למכור שיר אחד. הגיע הזמן של הרוק'נ'רול והנה אני תקוע עם שירים גרועים למכירה. הרגשתי רע, אז כתבתי שיר ונתתי להם למכור אותו".

בכל פעם שנפגש עם חברת תקליטים, סיימון נאלץ לכתוב דו"ח. יום אחד התקשר אליו בעל חברת המו"לות ושאל: "מי כתב את הדו"ח הזה?". סיימון ענה שהוא. האיש השיב, "לא, זה לא אתה". סיימון אמר, "כן, כן. זה אני". האיש התעקש, "לא, לא עשית זאת כי זה כתוב טוב מדי". סיימון איבד את העשתונות וענה לו בצעקה - "למדתי את השפה האנגלית ובשפה הזו אני אומר לך שתלך לעזאזל, כי אני מפסיק לעבוד פה!".

מכאן ואילך, הוא החליט שיפרסם את כל שיריו בעצמו. הוא לקח את השיר הבא לקולומביה רקורדס ונפגש עם המפיק טום ווילסון, שאמר לו, "אני רוצה להשתמש בשיר הזה עם להקת THE PILGRIMS". סיימון אמר, "אני שר את זה עם חבר. אפשר לשיר את זה בשבילך?".

ווילסון הסכים, סיימון קבע פגישה משולשת ולאחר מכן הוחתם הצמד.

זה היה בשנת 1964, אבל תקליט הבכורה הזה לא עורר הדים. סיימון: "באותה תקופה הביטלס כבר היו קיימים, הסטונס כבר היו קיימים ודילן כבר היה קיים. נראה כי לא היה מקום להשתלב בו. הם כיסו את הנוף, אבל לא היה להם מה שיש לנו: דו-וופ בניו יורק”.

סיימון וגרפונקל פנו כל אחד לדרכו.

באוגוסט 1965 היה פול סיימון באנגליה ואז יצא אלבום הסולו הראשון שלו, THE PAUL SIMON SONG BOOK. הצמד סיימון וגרפונקל כבר לא היה פעיל אז.

I Am A Rock / Leaves That Are Green / A Church Is Burning / April Come She Will / The Sound Of Silence / A Most Peculiar Man / He Was My Brother / Kathy's Song / The Side Of A Hill / A Simple Desultory Philippic / Flowers Never Bend With The Rainfall / Patterns

סיימון ספג את אווירת מועדוני הפולק הבריטיים וניגש לכתוב ולהקליט שירים, שחלקם יהפכו בהמשך לקלאסיקות עם סיימון וגרפונקל. בתקליט זה פול לבדו בשירה ובגיטרה.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על המוצר החדש: "פול סיימון הוא כשרון אמריקני חדש נוסף ששר את כתיבתו באופן אישי. חלק מהשירים שווים שמירה ורובם מציגים זווית ראייה מעניינת. אבל הוא צריך להכין את עצמו להשוואות רבות מול בוב דילן, עם מה שהוא הביא לנו פה".

בעטיפת התקליט נראה פול עם חברתו אז, קאת'י צ'יטי בלונדון.

ב-17 בינואר בשנת 1966 יצא התקליט השני ושמו SOUNDS OF SILENCE.

The Sounds Of Silence / Leaves That Are Green / Blessed / Kathy's Song / Somewhere They Can't Find Me / Angie / Richard Cory / A Most Peculiar Man / April Come She Will / We've Got A Groovey Thing Goin' / I Am A Rock

נלך כמה צעדים לאחור, כשפול סיימון (ששר בהופעות עם ארט גרפונקל תחת השם טום וג'רי) עבד למחייתו במשרד מו"לות שירים, הוא רדף אחרי שירים שכתבו אחרים כדי להביאם לבוס שלו. כל זאת עד שיום אחד 'העז' והביא למפיק חברת התקליטים, קולומביה, טום ווילסון, שירים שכתב. ווילסון אהב מאד את ששמע ואהב עוד יותר כשסיימון סיפר לו שהוא שר אותם עם חברו. המפיק הבכיר סידר לשניים אודישן, כשמולם עמד טכנאי ההקלטה רוי היילי, שהפך ליד ימינם מאותו רגע ועד פירוקם הסופי בתחילת 1970.

באוקטובר 1964 יצא התקליט הראשון של השניים, שנקרא 'בוקר יום רביעי בשעה שלוש לפנות בוקר'. היה זה תקליט בניחוח פולק, שהתאים לשוק תקליטי הז'אנר שפרצו אז בשטף רב. אלבום זה היה שילוב של שירים מקוריים שכתב סיימון, שירים עממיים וכמובן איזה בוב דילן אחד שנזרק לתוך הסיר גם הוא. בתוך כל אלה הוקלט שיר בשם THE SOUNDS OF SILENCE. אבל התקליט וכל מה שבתוכו לא יצרו גלים והעניין נשכח במהרה.

סיימון, שהבין כי אין פה סיפור הצלחה, החליט לעבור ולפעול באירופה. שם הוא הופיע בפריז לא מעט ואף הצליח להשיג אפשרות להקליט את שיריו לבי.בי.סי. ההקלטה הייתה פרי רעיונה של ג'ודית' פיפ, שעסקה אז כעובדת סוציאלית וחיברה בין סיימון לתחנת הרדיו הידועה. משם התגלגל העסק להקלטת אלבום סולו שלו, במאי 1965, עבור חברת סי.בי.אס. תקליט זה יצא כשלושה חודשים לאחר מכן ונמכר לא רע בחוגי מוסיקת הפולק הבריטיים. בתקליט זה נכלל גם שיר ושמו 'צלילי השקט'.

בינתיים, מעבר לים, התחוללה שרשרת אירועים שגרמה למותג 'סיימון וגרפונקל' לזנק לתהילת עולם. זה החל כשדי ג'יי מקומי בבוסטון התאהב בשיר 'צלילי השקט', כפי שהוקלט באופן אקוסטי, והחל להשמיעו ללא הרף. הסטודנטים בקמפוסים, שנהגו להקשיב לתכניותיו, החלו לדרוש את השמעת השיר עוד ועוד. השמועה התגנבה ליחצ"ן שעבד בחברת התקליטים קולומביה והוא מיהר לשגר את הבשורה למשרדו שבניו יורק. אך היה זה בתקופה שהפולק כבר הפך למשהו מתקדם יותר שתוייג בשם 'פולק רוק'.

לכן נשלח טום ווילסון המפיק למשימה חדשה - להוסיף להקלטה הקיימת צלילים של להקת ליווי חשמלית.

ווילסון ניגש למשימה והרעיון הוכתר כהצלחה כשהשיר נכנס למצעדי הפזמונים בארה"ב וטיפס כלפי מעלה. בינתיים היה פול סיימון באירופה ולא ידע כלל את מה שעוללו לשירו. כשהיה בדנמרק, הביא לו מישהו את עותק העיתון של המצעד האמריקאי. סיימון נדהם ומיהר לטוס בחזרה לניו יורק, התאחד עם גרפונקל והשניים פצחו בסיבוב הופעות שירכב על גל ההצלחה הלא מתוכננת הזו.

חברת קולומביה, שאהבה סיפורי הצלחות, דחפה מיד את הצמד לתוך אולפן ההקלטות כדי שהשניים יספקו לה חומר גם לתקליט שלם. היה זה קשה עבור פול סיימון לספק שירים לפי הדרישות הלוחצות של אותה חברה.

התקליט יצא בחופזה כדי להשיג את אותה הצלחה של התקליטון. זו הייתה כנראה הפעם האחרונה בה נכנע פול סיימון ללחצים של חברת התקליטים כדי לספק מוצר ובזמן.

אז מה אמרו מבקרי המוסיקה של אז על תקליט זה? בשביל זה צללתי, כהרגלי, לארכיונים השונים...

בעיתון CRAWDADDY נכתב אז: "ללא ספק זה האלבום האמריקני הטוב ביותר מאז BRINGING IT ALL BACK HOME של בוב דילן. יש פה מהמסורת של פיט סיגר, ודי גאת'רי, מימי פארינה ודילן עצמו. סיימון וגרפונקל הם משוררים מודרנים שיודעים ששירתם היא הדרך הטובה ביותר ליצירת תקשורת. השירים בו מראים מגוון של השפעות. הסגנונות ונושאי השירים אקלקטיים להפליא. השירים בתחילה נשמעים פשוטים ביותר אך הם עשירים מאד".

בעיתון AMERICAN MUSIC GUIDE פורסם במאי 1966: "פול סיימון מציג לנו חסד ודמיון וצורת כתיבה שעולה על רבים ממתחריו. הוא מביא לנו את חוסר היכולת לתקשר (בשיר THE SOUND OF SILENCE), לבטים בענייני אהבה ופחד התחושה (בשיר I AM A ROCK) והצגת האהבה כאמת היחידה (KATHY'S SONG). יש לשני האמנים האלו את האלמנטים הטובים ביותר בגל החדש".

ב-10 באוקטובר 1966 יצא התקליט השלישי של סיימון וגרפונקל (והרביעי של פול סיימון, שהוציא אלבום סולו אחד לפני כן), שהפך לפריצת הדרך המשמעותית ביותר עבור הצמד הזה עד אז.

Scarborough Fair - Canticle / Patterns / Cloudy / Homeward Bound / The Big Bright Green Pleasure Machine / The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy) / The Dangling Conversation / Flowers Never Bend With The Rainfall / A Simple Desultory Philippic (Or How I Was Robert McNamara'd Into Submission) / For Emily, Whenever I May Find Her / A Poem On The Underground Wall / 7 O'Clock News - Silent Night

חלק מהשירים בתקליט הינם שאריות שהביא סימון מתקופת הקלטת אלבום הסולו הראשון שלו, שנה לפני כן. שיר הנושא העממי, שפותח תקליט זה, לוקח אותנו, המאזינים, אל ריחות השוק הטריים של ימי הביניים באנגליה, עם שלל התבלינים שמפארים את שם התקליט. יש פה ממש תחושה של שירה דתית וזה כל כך מענג ונדיר ביופיו.

הצמחים האלו, שעל שמם נקרא התקליט ("פטרוזיליה, מרווה, רוזמרין וטימין") לא נבחרו פה רק בגלל שהם מתחרזים היטב ויש להם קצב נעים בשיר הפותח. יש להם משמעויות ספציפיות שמספרות סיפור עמוק יותר ממה שנמצא על פני השטח. פרחים ועשבי תיבול היו משמעותיים בחייהם של אנשים מימי הביניים והם האמינו שהם מכילים תכונות מיסטיות שיכולות להשפיע על רגשות.

אני מדבר על השיר, שהפך בתקליט הזה להיקרא SCARBOROUGH FAIR / CANTICLE. השיר והעיבוד שלו הביאו השראה גדולה ללהקות אחרות לקחת שירי עם ישנים ולעשות מהם עיבוד עדין אך מודרני.

אבל לא כל הזהב נוצץ. סימון התוודע לשיר הזה כששהה באנגליה ושמע אותו מבוצע על ידי זמר פולק ושמו מרטין קארת'י. לאחר שהצמד הקליט את גירסתו, הגיח קארת'י ואיים בתביעה בטענה כי סימון לקח ממנו את עיבוד השיר. השניים לא דיברו ביניהם עד שבשנת 2000 ביקש סימון מהזמר הזועף לבוא ולבצע עימו את השיר בהופעה. קארת'י החליט לשים את המחלוקת בצד והשניים ביצעו אותו יחדיו בלונדון, להנאת הקהל. מכאן אנו נלקחים למסע בתוך שוק מוצלח מאד, עם דוכנים מוסיקליים יפהפיים. אין פה צליל אחד מבוזבז.

יריד סקארבורו היה שוק שוקק מאד במאה ה-16, שמשך אליו סוחרים ובדרנים מכל בריטניה. השוק פעל פעם בשנה במשך 45 ימים, החל מה-15 באוגוסט.

ויש את השיר PATTERNS, שיש שראו בו אז (כפי שפירסמו בביקורות עיתוניהם) שיר עם מילים מביכות אך אני אוהב אותו, עם הקטע המצמרר שמשווה את המין האנושי לחולדה במבוך, שלא מוצאת את הדרך החוצה ממנו את שהיא מתה. וכל זה עם אפקט מקפיא שהולבש על השירה באופן הכי אפקטיבי.

ויש גם שיר בו עושה סימון פארודיה על בוב דילן. אז נכון, זה לא השיר הכי טוב שכתב, אך הוא מהנה מאד בתקליט, כקריצה קלילה שמתאימה היטב לתקופה הזו של שנת 1966.

ויש, כמובן, את השיר HOMEWARD BOUND, שנחשב לקלאסיקה גדולה של הצמד. פול סימון כתב אותו כששהה בתחנה בליברפול וסיפר מאז כי השיר הזה לא אהוב עליו והפך ללהיט מפתיע מאד מבחינתו.

שיר הסיום שבתקליט, SILENT NIGHT, הוא מיוחד במינו, בו שרים השניים כשברקע נשמע דיווח עגום של מהדורת חדשות. אז נכון, זה סוג של גימיק סיקסטיזי, כנראה, אך זה עדיין עובד מבחינתי. חוץ מזה, לא סתם פול סימון סומן כבר אז כאחד מכותבי השירים הגדולים של אותו עשור עסיסי. או בקיצור - בא לכם להקשיב לתקליט נהדר? תמזגו יין אדום, תעמעמו את האור ושימו את זה. הצליל הוא ברובו גיטרה אקוסטית, כשמדי פעם מבליחים גם כלים כבס (של קרול קיי), תופים (של האל בליין), קונטרבס (של יוג'ין רייט) וגם צ'מבלו, כלי קשת וניחוחות מתרבות המזרח. זה תקליט שהוא כתמונה ברורה לתקופה בה הוא הוקלט, שהייתה מעבר בין מוסיקת פולק לפולק-רוק. וחשוב לא פחות, לצמד סיימון וגרפונקל הייתה תעוזה אדירה ביצירתם פה וזה אחד הדברים שהופכים את התקליט למשהו שהוא על-זמני.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט החדש: "אם התקליט הזה לא יביא להצבת פול סיימון וארתור גרפונקל כדבר הכי מלהיב בפופ העכשווי, אז אין דבר אחר שיעשה זאת. הם לא רק מבצעים אלא גם מלחינים ברמה הגבוהה ביותר".

הביקורת בעיתון STEREO REVIEW גם התלהבה (מפברואר 1967): "יותר יותר מורים צעירים בבתי ספר תיכון מחשיבים את עבודתו של פול סיימון כשירה צרופה. אני מסכים איתם... ארט גרפונקל לקח את המילים ורקח להן הרמוניה לשני קולות עם דמיון. רק שיר אחד מקלקל פה את הכל. זה השיר שחותם את התקליט, עם קריין חדשות מדומה. בשאר התקליט מראים לנו השניים כמה רחוק אפשר להגיע היום במוסיקה הפופולרית".

(מתוך כתבה בידיעות אחרונות)

ב-16 ביוני 1967 הופיעו סיימון וגרפונקל בפסטיבל מונטריי.

מפיק בפסטיבל, לו אדלר: "לפול סיימון הייתה עמדה חזקה מלכתחילה, כי הוא היה בצוות הפסטיבל והשקיע בו 10,000 דולר. הוא התעניין בפסטיבל מלכתחילה. וכשהוא עלה לבמה עם ארט, הם ביצעו שירה טהורה לגמרי".

ארט גרפונקל: "חתמנו את היום הראשון של הפסטיבל, בסביבות אחת בלילה. מזג האוויר היה מופלא והקהל תומך. היינו שם למען העניין ולא למען הכסף".

ב-12 באוגוסט בשנת 1967 הופיעו סיימון וגרפונקל ביחד עם להקת הדלתות, שחבריה אמרו מאז: "זו ההופעה הגרועה ביותר שלנו". ההופעה התקיימה בפסטיבל שנקרא FOREST HILL. הפסטיבל הזה נערך במועדון טניס גדול.

זו הייתה ההופעה הכי גרועה של הדלתות, לפי דבריו של קלידן הלהקה, ריי מנזרק. סיימון וגרפונקל היו כוכבי ערב זה והבחירה בלהקת הדלתות כלהקה פותחת היה צעד שגוי של המארגנים. המוסיקה של הסולן ג'ים מוריסון וחבריו הייתה אפלה מדי לקהל שבא להקשיב לצלילי הפולק של הצמד הפופולרי שרבים ראו בו צמד גיבורים. הצרות החלו כשהציוד של הדלתות לא הגיע בזמן למקום ההופעה וחברי הלהקה נאלצו לשאול ציוד מאחרים. כשעלו הארבעה לבמה, קיבלו מחיאות כפיים מנומסות ואחריהן השתררה מיד דממה. מוריסון ניגש למיקרופון, אמר לקהל ש'זה הוא הסוף' ועם המשפט הזה החלו לשיר את BREAK ON THEOUGH. הלהקה ניגנה היטב, למרות שהיה זה בציוד זר לה, אך נתקלה בקהל עויין. אחרי חצי שעה נסגרו הדלתות והמופע נפסק. פול סימון נרעש מהתגובה הזו של הקהל, שהביאה חוסר כבוד לדלתות.

הקלידן ריי מנזרק, בשנת 1981 לעיתון CIRCUS: "לא זכור לי שחשתי גרוע יותר על הבמה מבהופעה זו. לא ידעתי אז איפה אני מנגן. האם זה פורסט היל? או בית קברות? היינו בגיהנום וזה היה נורא".

ב-21 בינואר בשנת 1968 יצא פסקול הסרט THE GRADUATE ("הבוגר"). את הפסקול מעטרים גם שירים של הצמד החם של התקופה, סיימון וגרפונקל.

בנג'מין בראדוק חוזר הביתה לאחר שסיים בהצלחה את לימודיו בקולג'. הוא מתקבל כגיבור מצד הוריו אבל הוא לא יודע מה יעשה בהמשך חייו. במהרה הוא נתקל בפיתוייה של גב' רובינסון, אשת השותף העסקי של אביו, המבקשת לקרב אליה את הצעיר חסר הנסיון. במהרה נפגשים השניים למימוש התשוקה בחדרי מלון שונים, כשהיא מזהירה אותו להתרחק מהבת שלה, איליין. אבל העלילה מסתבכת כשאביו דוחק בו להתחיל לצאת עם איליין. הוא עושה כמצוות אביו ומגלה שאיליין מוצאת חן בעיניו. אבל כשהיא מגלה שהוא מנהל רומן עם אמה, היא מנתקת קשר.

הסרט, בבימויו של מייק ניקולס ובכיכובם של דסטין הופמן ואן בנקרופט, נחל הצלחה גדוה מאד בקופות וגם הפסקול הצליח בהתאם, בתקופה בה פער הדורות גדל עוד יותר. הפסקול הכיל רק שיר אחד חדש של סיימון וגרפונקל, אך איזה שיר הוא זה! כן, מדובר כמובן ב- MRS. ROBINSON.

לגבי השורה המפורסמת, "לאן נעלמת ג'ו דימאג'יו?", ובכן, דימאג'יו היה כוכב בייסבול כשל היאנקיז והיה נשוי לזמן קצר למרילין מונרו. סיימון השתמש בו בשיר זה לכדי לייצג גיבורי עבר מזדקנים (ממש כמו גב' רובינסון שבסרט). דימאג'יו הופתע כששמע לפתע את שמו בלהיט הזה, שנכתב על ידי אוהד שרוף של היאנקיז.

שתי גרסאות שונות של שיר זה מופיעות באלבום הפסקול, לצד שירים ישנים ומוכרים של הצמד, כמו THE SOUNDS OF SILENCE (שגם מגיע יותר מפעם אחת פה) ו- SCARBOROUGH FAIR. בין השירים יש באלבום גם קטעי אווירה אינסטרומנטליים מאת דייב גרוסין.

המוסיקה של סיימון וגרפונקל התאימה באופן מושלם לסרט "הבוגר". "האזנתי לאלבום שלהם כל בוקר במקלחת לפני שהלכתי לעבודה", הסביר ניקולס, "ואז בוקר אחד זה פשוט הכה בי: 'שמוק שאתה! הרי זה הפסקול שלך!'...".

למרות מה שרבים חשבו מאז, השיר על גב' רובינסון לא הושלם בזמן סיום הכנת הסרט. גרפונקל הסביר כי ניקולס הזמין ארבעה שירים מהצמד, אך הם סיפקו רק שלושה עם סיום הצילומים. ניקולס שאל את סיימון מה עוד יש לו להציע.

"לפול לא היה כלום", אמר גרפונקל. "אז, מייק אמר לו לתת לו שיר אחד כשדסטין (הופמן) רץ לאורך החוף המערבי כשברצונו לפרק את הנישואים הקרובים של חברתו, איליין, זה היה צריך להיות שיר בקצב מהיר. אז אמרתי למייק, שפול עובד על שיר בשם גברת רוזוולט/ מייק אמר, 'אתה יודע כמה נכון זה יכול להיות אם רק נשנה את השם? הרי ההברות מתאימות'. אז הוא השחיל לסרט חלק מהשיר, שעדיין לא היה גמור".

---

"אני מרגיש שכמה אמנים מעולם לא הוציאו משיר את מה שאני שמתי בתוכו. אני אפרוש בעוד כמה שנים. הדבר המרכזי שאני רוצה לעסוק בו הוא כתיבה" (פול סיימון בעיתון NME, אפריל 1968)

פול סיימון אמר למלודי מייקר (אפריל 1968) את דעתו על...

בוב דילן: "כולם שואלים אותי עליו. לצערי, כל הזמן משווים אותי לבוב דילן, אבל אני חושב ששנינו לא מדברים על אותם דברים. הפילוסופיות שלנו שונות. הוא כל הזמן דורך על אנשים. ברור שקל יותר לדרוך עליהם מאשר לאהוב אותם. הדבר הגדול ביותר שדילן יצר הוא התדמית שלו. נפגשנו כמה פעמים ומצאתי אותו אדם קשה לשיחה. ארט אוהב אותו יותר ממני".

מיק ג'אגר: "אומרים לי שמיק ג'אגר הוא אחד הפרפורמרים הדינמיים ביותר בסביבה. אני רוצה לראות את הסטונס בלי אלפי צרחנים בקהל. מאד אהבתי את SATISFACTION שלהם".

ארט גרפונקל: "הוא בחור ביישן ומופנם. הוא נראה מוזר לרוב האנשים. אני מכיר אותו מאז שאנחנו ילדים. הוא מאד נבון ורגיש ומאמין חזק במה שהוא עושה. אנו מסכימים על חלק מהדברים. אנו לא מסכימים, למשל, על שירים שלנו שהוא מתעקש לבצע עדיין ועבורי הם כבר דברים שאני לא מאמין בהם יותר".

ב-3 באפריל, יצא בשנת 1968 התקליט הרביעי והמדהים של סיימון וגרפונקל ושמו BOOKENDS. אחחח... הימים הטובים בהם עשו אלבומים מדהימים שאורכם היה חצי שעה. כמה זה נכון לא להעמיס אלא לתת תמונה פשוטה ומרוכזת מבלי להתפזר.

Bookends Theme (Instrumental) / Save The Life Of My Child / America / Overs / Voices Of Old People / Old Friends / Bookends Theme / Fakin' It / Punky's Dilemma / Mrs. Robinson / A Hazy Shade Of Winter / At The Zoo

פול סיימון סיפר באותה שנה לעיתון 'רקורד מירור': "באמצע ההקלטות לאלבום הזה נאלצנו לטוס לצפון אנגליה כדי להופיע ואז לחזור בחזרה ולהקליט. כשהגענו לאולפן, נשארנו ערים במשך יומיים כדי להקליט ולחזור בחזרה במטוס לאנגליה כדי להופיע ברויאל אלברט הול. התזונה של שנינו הורכבה אז מכדורי מרץ, קפה וכל מה שצריך כדי להשאיר אותנו ערים. אבל בשלב מסוים הכדורים הפסיקו להשפיע וארט נמס בהתאם. הוא איחר לשדה התעופה לאנגליה כי התעלף מתשישות. בגלל זה בוטלה ההופעה שלנו באלברט הול ואני ממש כעסתי עליו בגלל זה. מאד רציתי להופיע באולם הזה".

זו הייתה תקופה מאד תוססת בקרב הצעירים בארה"ב. קיץ האהבה מצד אחד והפגנות קשות ואלימות מצד שני. האלבום הזה תפס באופן מושלם את כל הסממנים של התקופה והרבה מכתירים אותו כאחד הגדולים שנוצרו בכלל בשנות השישים.

פול סימון: "לקח זמן רב בין האלבום הקודם שלנו לאלבום הזה, כי עברתי תקופה של קושי בכתיבת שירים. רציתי מאד לשמור על סטנדרט גבוה אז זרקתי כל שיר שלא נראה לי מתאים לציפיותיי. נראה לי שהצלחתי להתגבר על התקופה הזו. ארט ואני גאים מאד באלבום החדש שלנו. רוב השירים בו הם על ניו יורק, כי יש לי רגש חם לעיר הזו כאחד שנולד בה. צד אחד בתקליט הוא סיפר חיים - מלידה ועד מוות".

מה שבולט בהקשבה ראשונה לאלבום הוא שבצידו הראשון, שכל השירים מחוברים זה לזה כמין שרשרת שיוצרת יצירה ארוכה אחת. השיר הפותח את האלבום, BOOKENDS THEME, מקבל גרסה שונה בסוף צד א' והופך את כל הצד לשמו של האלבום. BOOKENDS פירושו שני צדדיו של מדף ספרים שתומכים בספרים שנמצאים עליו. למעשה, יש כאן יצירה שהיא מסע מלידה ועד מוות.

בתוך היצירה הזו מתחבאות פנינים שכל אחת מהן היא עולם משל עצמה. השיר SAVE THE LIFE OF MY CHILD פורץ עם סאונד סינטיסייזר מוג שהיה מהפכני בתקופה ההיא. זה השיר המופק ביותר באלבום. מקהלות פורצות פה ושם, סאונד הסינטיסייזר המעניין, העיבוד הכללי המיוחד וההרפתקני. והמילים... הו המילים... כואב הלב להקשיב לתחינה להצלת הילד שלי.

השיר הזה משקף את תחושת הכאב והפראנויה של אמריקה בתקופת מלחמת ויאטנם שקרעה את האומה והגדילה יותר את הפער בין הורים לילדים. בשיר הזה אפשר אף לשמוע לשניה את סיימון וגרפונקל שרים קטע קצר מלהיט העבר שלהם THE SOUNDS OF SILENCE. וכמה זה סימבולי ונכון לשים את האיזכור ההוא בשיר הזה.

ופנינה נוספת שיש כאן היא השיר AMERICA שגרם להמון זוגות צעירים לקום ולהתחיל לחפש את עצמם ואת מולדתם בטיולים ארוכי טווח. סיימון כתב את השיר הזה על עצמו ועל חברתו אז, קאתי צ'יטי, עם תחושותיו המבולבלות לנוכח הרצון לחוות את 'החלום האמריקני' ותחושת האכזבה ברגע שהוא מגיע לארה"ב.

השיר הזה הוא דוגמה לעוצמת הקולות של סיימון וגרפונקל כשהם שרים יחד ב- UNISON (שירה באותו צליל ללא הרמוניה). להקת YES, שהעריצה מאד את הצמד הזה, הקליטה בשנת 1972 גרסה משלה לשיר הזה עם עיבוד פרוגרסיבי מרהיב שלוקחת את זה למקום אחר.

ויש גם את VOICES OF OLD PEOPLE, שהוא בדיוק מה שהכותרת שלו מציעה. זוהי הקלטת קולאז' שגרפונקל עשה של אנשים בוגרים-קשישים שמדברים טקסטים מהלב שלהם לתוך המיקרופון (ללא ליווי של כלי נגינה...). זה נשמע כמו מסר של הדור הבוגר והעייף לדור הצעיר והתוסס, שחיבק את האלבום קרוב אליו. קשה להקשיב לקטע הזה מבלי שהלב ייצבט. פשוט מאסטרפיס מלנכולי.

וזה מתחבר לשיר OLD FRIENDS, שהוא מדהים לכשעצמו בשל העובדה ששתי הדמויות בו הן בוגרות בשנים, שנזכרות בימי צעירותן. היצירה הזו היא גאונות מרגשת מכל הבחינות - כתיבה, ביצוע, עיבוד והפקה. ארט גרפונקל שר כאן על שני קשישים ש"ישבו על הספסל שלהם בפארק כתומכי ספרים". הזוג מעלה זיכרונות משנות נעוריו ואת השינויים כשהתבגרו.

גרפונקל בשנת 2014: "זה מדהים שפול סיימון בן ה-24 יכול לכתוב בחוכמה כזו על נקודת המבט של אדם מבוגר: 'שמור על הזיכרונות שלך... כמה נורא מוזר להיות בן 70'. עכשיו, כשאני בן 73, אני פשוט חושב שהחיים מוזרים, נקודה! תעלומה מדהימה".

סיימון היה ידוע כאחד שלא נבהל מול לחצי הדד-ליין שהציבה מולו חברת התקליטים. ולכן הוא לא הגיע עם מספיק שירים גמורים להקלטת האלבום. ולכן צד ב' של האלבום הכיל שירים שיצאו כסינגלים בתקופה ההיא או כחלק מפסקול הסרט "הבוגר", לו הצמד תרם שירים, ביניהם "גברת רובינסון" (שזכה ב-1969 בפרס הגראמי לשיר הטוב ביותר של השנה). השיר PUNKY'S DILLEMMA כולל בין שאר האפקטים שבו גם את קולה של בוורלי מארטין. השיר הזה לבדו לקח 50 שעות להקלטה. זמן שנשמע שערורייתי במושגים של אז. זאת בגלל הפרפקציוניסטיות של סיימון וגרפונקל.

הם לא ויתרו עד שהגיעו לתוצאה המושלמת בעיניהם. בוורלי הייתה אשתו של אמן הפולק הבריטי הנודע ג'ון מארטין. בתקופה הזו היא הייתה זמרת וגיטריסטית פעילה בעצמה בסצנת הפולק הבריטי.

השיר HAZY SHADE OF WINTER הוא שיר בו סיימון מדגים את התנהלות מעגל החיים כזרימה קבועה של עונות. בשיר הזה מתאר פול את המצב בו יש את החיפוש אחר משהו מושלם שלא בנמצא בעוד הזמן דוחק, מתקתק ומלחיץ.

הצילום נטול האפקטים ושלל הפסיכדליה של התקופה מציג בחוכמה שני יוצרים שמסתכלים לך אל תוך העיניים ואומרים לך - אלה אנחנו, זו היצירה שלנו, אנחנו אמיתיים ונטולי מסכות. והנה אנו מזמינים אותך להיכנס לעולם שיצרנו למענך.

פול סימון: "יש המון אמנים כיום שכותבים המון חומרים אך לא לוקחים את הזמן כראוי כדי להעבירם כראוי. בעבר נהגתי לקטול אמנים אחרים אך נראה לי שהתבגרתי בנושא. אני אוהב את התקליט החדש של בוב דילן ('ג'ון ווסלי הארדינג') וסרג'נט פפר הוא אחד התקליטים הטובים ביותר שהוקלטו עד כה". ובכן, אין ספק שהתקליט הזה שלו ושל חברו מושפע רבות מאותו תקליט חשוב של ארבעת המופלאים.

בעיתון NME נכתב בביקורת: "זה תקליט מעורר השראה, עתיר דמיון אך לעתים מבלבל". במלודי מייקר נכתב: "זה תקליט מלא מחשבה, חכם ומופק כהלכה. השירים לאו דווקא קליטים אבל סיימון וגרפונקל מגישים אותם בהשראת הביטלס. המילים בשירים משקפות את אמריקה של היום, כולל הטרגיות והחולניות שבה".

ב-30 בנובמבר 1969 שודר בטלוויזיה האמריקנית הסרט של סיימון וגרפונקל, SONGS OF AMERICA.

זו הייתה אמצע מלחמת וייטנאם, עם טירוף שלאחר ההתנקשות במרטין לות'ר קינג ובובי קנדי וממש בעיצומה של תקופת ניקסון. רק שנים מאוחר יותר יובן במלואו היקף השחיתות והשנאה של הממשל האמריקני לאנשים. הספיישל הזה של סיימון וגרפונקל שיקף את הזמנים ההם.

הוא שודר קצת יותר משלושה חודשים אחרי פסטיבל וודסטוק וזו הייתה הפעם הראשונה שהציבור שמע את השיר "גשר על מים סוערים". יש סצנות באולפן של הקלטות וגם קטעי הופעות של סיימון וגרפונקל מבצעים רבות מהקלאסיקות שלהם. ויש את אחיו של פול, אדי, מופיע גם הוא פה והוא דומה באופן מבהיל לפול. בין לבין יש סרטים מטרידים כמו מסע הלוויה של בובי קנדי ומראות ממלחמת ויאטנם.

נציג בכיר מחברת "אמריקן טלפון אנד טלגרף", שנתנה חסות בסך 60,000 דולר, ראה את הסרט המוגמר רק כמה ימים לפני מועד שידורו ונחרד לגלותמול עיניו תכנית פוליטית בעייתית ולא תכנית בידור של שעה עם השניים רק שרים ומנגנים בה - ולא מקשקשים את משנתם הפוליטית, החברתית והאקולוגית. חברת התקשורת הבינה שאי אפשר כבר לסגת מהעסקה שכבר שולמה ומיהרה למכור את הזכויות לשידור למרבה במחיר.

ב-26 בינואר בשנת 1970 יצא התקליט האולפני האחרון של סיימון וגרפונקל - "גשר על מים סוערים" (או אם אתם קוראי להיטון - "גשר על מים עכורים"). האם זה ה"אבי רואד" של סיימון וגרפונקל?

Bridge Over Troubled Water / El Condor Pasa / Cecilia / Keep The Customer Satisfied / So Long, Frank Lloyd Wright / The Boxer / Baby Driver / The Only Living Boy In New York / Why Don’t You Write Me / Bye Bye Love / Song For The Asking

בזמן שבו פול סיימון הגיע לכתוב את האלבום הזה, היה הצמד סיימון וגרפונקל כבר במצב של התפוררות. ארט גרפונקל היה שקוע אז בנסיונות להיכנס לתחום המשחק. ופול סיימון הרגיש שכבר אין לו את הכוח שהיה. זה היה אלבום לא קל לעשייה. אך אין ספק שהתוצאה שהתקבלה הייתה שווה ביותר. זה אחד האלבומים היפים יותר שיצאו בתרבות המוסיקה המערבית.

סיימון לרולינג סטון בשנת 1972: "במהלך היצירה של התקליט הזה היו הרבה פעמים שפשוט לא היה כיף לעבוד יחד. זו הייתה עבודה מאוד קשה וזה היה מורכב. זו הייתה זכותו של ארטי בשותפות לומר, 'אני לא רוצה לעשות את השיר הזה', כפי שהוא אמר עם 'גשר על מים סוערים'. הוא לא רצה לעשות את זה. הוא לא רצה לשיר את זה בעצמו. הוא לא יכל לשמוע את זה בעצמו. הוא הרגיש שהייתי צריך לעשות את זה. והרבה פעמים אני חושב שאני מצטער שלא עשיתי את זה".

זה לא היה קל להיות צמד במקרה של השניים האלה, שהתפרקו בפעם הראשונה אחרי תקליט הבכורה שלהם בשנת 1964. נראה היה אז כי מוסיקת הפולק היא דבר שמאבד מערכו והתקליט הזה החל לצבור אבק על מדפי חנויות התקליטים. פול סיימון נסע לאנגליה, כדי להופיע שם כאמן פולק סולו, והופתע מאד לגלות שם לפתע שאחד משירי התקליט, 'צלילי השקט', שהוקלט במקור על ידי שניהם רק עם גיטרה אקוסטית, הפך ללהיט במצעדים עם להקה שלמה שמלווה אותם, כפי שהקליט המפיק טום ווילסון. פול סיימון לא סבל את התוספת המלאכותית הזו אך נאלץ לרכב על גל הצלחתה, לפי דרישת חברת התקליטים.

הצלחת השיר גרמה לצמד המפורק להתאחד שוב ולהמשיך הלאה, כשכל שנה העסק איים להתפרק, עד הסוף הבלתי נמנע בשנת 1970.

כשסיימון התחיל לכתוב את שיר הנושא של האלבום "גשר על מים סוערים", הוא לא שיער לעצמו שהגירסה הסופית-הגרנדיוזית תהיה כזו. השיר נכתב בתחילה כשיר בסגנון גוספל צנוע עם שני בתים ובשכנועו של גרפונקל כתב באולפן בית שלישי נוסף. את הפסנתר בהקלטה הזו ניגן לארי נקטל, נגן הקלטות מיומן שניגן בקלאסיקות רבות והצטרף מאוחר יותר ללהקת BREAD (כן, סולו הגיטרה בלהיט GUITAR MAN? זה שלו). הסולן בשיר הזה הוא גרפונקל ולדעתי זה אחד משיאיו כאמן מבצע. אני בטוח שסיימון התחרט במהלך השנים שלא הוא זה שביצע את השיר הזה.

סגנון ההפקה של השיר הזה מזכיר מאד את עבודותיו של המפיק הידוע פיל ספקטור. המתזמר של השיר היה ארני פרימן, שלא טרח כלל להקשיב למילים כשכתב את התיזמור. הוא אף כתב על דף התיזמור את המשפט LIKE A PITCHER OF WATER. הדבר הרתיח מזעם את סיימון ובשלב מאוחר יותר הוא מיסגר את דף התיזמור של פרימן עם השגיאה במילים.

השיר THE BOXER היה עוד שיר שהגיע לרמת שלמות הפקתית. התוף עם ההד בשיר הזה הוקלט בחדר מדרגות עם הד גדול באולפני ההקלטות של CBS. את השיר הזה כתב סיימון בתגובה למבקרי המוסיקה שכתבו דברים רעים עליו. סיימון ראה את עצמו כמתאגרף שמוכן להילחם מולם כשחלק ממילות השיר הוא העתיק מהתנ"ך. השיר הזה לקח כ-100 שעות להקלטה. היה זה דבר לא שגרתי בימים ההם, כשחלק הוקלט בניו יורק וחלק בנאשוויל. הקולות של סיימון וגרפונקל בפזמונים הוקלטו בכנסייה בניו יורק על מנת להשיג את ההד הרצוי.

השיר CECILIA מדבר על בחור שחברתו עזבה אותו.

על פי ההערות לאלבום האנתולוגיה של פול סיימון, הקצב המוזר שנשמע לרצועה המסוימת הזו היה שפול וארט תופפו על הירכיים שלהם, בעוד שאחיו של פול אדי חבט על ספסל של פסנתר וחבר בשם סטואי שרף פרט בגיטרה כשהמיתרים שלה רפויים. כל זה קרה בבית שבו גרו סיימון וגרפונקל בבלו ג'יי וויי בקיץ 1969, זמן לא רב לאחר מעשי הרצח של פמליית צ'רלס מנסון שהתרחשו בביתה הסמוך של השחקנית שרון טייט. אחרי שהם התחילו את ההלימה והגיעו לקצב, הם הוציאו את מכשיר ההקלטה הנייד ועשו את ההקלטה. היה זה קטע של 1:15 שסיימון חשב שהוא מעולה, אז הם עשו אותו בלופ באולפן, מה שלא היה קל בשנת 1969 כי היית צריך ממש לגזור את הקלטת ולשים אותה במכשיר. המפיק שלהם, רוי היילי, הוסיף קצת הדהוד, והם קיבלו את ערוץ הבסיס שלהם לבנות על זה את השיר.

אסור לקרוא יותר מדי את המילים של השיר הזה. כפי שהסביר פול סיימון בראיון לרולינג סטון: "המילים היו למעשה השורות הראשונות שבאו לראשי: 'את שוברת לי את הלב, אני כורע על הברכיים'. הן לא שורות בכלל, אבל זה מתאים לשיר הזה, ואני אוהב את זה. זה עובד".

השיר EL CONDOR PASA החל כמנגינת עממית שפול סיימון נתקל בה ב-1969 כשהופיע במשך שבוע בתיאטרון בפריז יחד עם הלהקה הדרום אמריקאית LOS INCASs, שניגנה גרסה אינסטרומנטלית של השיר. סיימון: "הייתי מגיע כל לילה כדי לשמוע אותם מנגנים את זה. אהבתי את זה והייתי מנגן את זה כל הזמן, ואז חשבתי, בוא ננסח את זה במילים".

כותב השירים הפרואני, דניאל רובלס, הקליט את השיר הזה ב-1913, ושם בו זכויות יוצרים בארצות הברית ב-1933 במהלך מסעותיו באמריקה. כשסיימון הקליט אותו עם המילים שנוספו לו, הוא חשב שזה שיר מסורתי, שכן זה מה שאמרו לו חברי להקת לוס אינקס. כאשר בנו של רובלס הגיש תביעה, סיימון נאלץ לתת קרדיט למלחין על השיר, כשהעיזבון שלו מקבל את התמלוגים הללו.

את השיר THE ONLY LIVING BOY IN NEW YORK כתב סיימון על גרפונקל, שנסע באותו זמן למקסיקו על מנת להצטלם לסרט "מלכוד 22". גרפונקל הפסיד אז הרבה סשנים של הקלטות וסיימון רמז בשיר הזה על פירוק בלתי נמנע, כשהוא קורא לגיבור השיר טום (סיימון וגרפונקל קראו לעצמם לפני שהתפרסמו בשמות טום וג'רי). בהתחלה היה גם סיימון אמור להצטלם בסרט אך לבסוף החליט מייק ניקולס הבמאי לוותר עליו. סיימון מאד התאכזב ונפגע מכך.

השיר SO LONG FRANK LLOYD WRIGHT, שמביא את שמו של אחד האדריכלים החשובים של המאה העשרים (שידע היטב לשלב בניה בתוך טבע תוך כדי שימורו). שיר זה גם מרמז על הפירוק. תקשיבו למילים ותבינו את סיימון כשהוא כותב משפט כמו I REMEMBER THE NIGHTS WE'D HARMONIZE TILL DAWN... I NEVER LAUGHED SO LONG...SO LONG ואם תקשיבו היטב בסוף השיר, תשמעו את גרפונקל שר כל כך הרבה פעמים את המילים SO LONG עד שהמפיק רוי האלי עונה לו SO LONG ALREADY, ARTIE.

גרפונקל אמר בראיון ב-2012: "'זו קריצה מסיימון לגרפונקל, 'כל כך הרבה זמן ארטי. אנחנו ניפרד בשנה הבאה. אולי אתה עדיין לא יודע את זה'...".

השיר שחותם את האלבום נקרא SONG FOR THE ASKING והוא קטע סולו קצר של סיימון. בכלל, באלבום הזה יש יחסית מעט הרמוניות ווקאליות של סיימון וגרפונקל יחד. הפוקוס היה הפעם להביא את האופי השונה של כל אחד מהם. זה היה רמז לבאות...

הביקורות בעיתונים היו חלוקות בדעתן.

בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז בביקורת: "סיימון וגרפונקל הצטרפו ככל הנראה לאותה קבוצה נבחרת של אמני הקלטות שתקליטיהם החדשים נמכרים במיליון עותקים עוד לפני שהם עוזבים את מפעל ההדפסה. התקליט האחרון שלהם לזכה אף הוא בשיא מכירות כמעט במקביל ליציאתו. נחמד להיות מסוגל לומר פעם אחת שמגיע להצלחה יוצאת דופן כזו, שהיא מבוססת על ערך אמיתי. כל מה שבאלבום החדש הושלם בצורה מעולה: השירים של פול סימון, הביצועים שלו ושל ארט גרפונקל והפקת ההקלטה בפועל. שיר הנושא כבר הפך למשהו מיני קלאסי והוא משקף יפה את המהות העדינה של אמנותם. הטקסטים נעים בטבעיות ולמנגינה עצמה יש טוהר קלאסי שהופך אותה לבלתי נשכחת. השיר הזה לבדו הופך את האלבום לכדאי, אך הוא אינו הראוי היחיד. סגנונם של סיימון וגרפונקל אינו ניתן לחיקוי והשפעתם כה גדולה עד כי אני מצפה לקבוצה שלמה של סופרים, מלחינים ומבצעים צעירים שכאלו שמסתובבים באופק. בזמן שאני ממתין, אני מאזין לאלבום המקסים הזה שוב ושוב".

עיתון HIGH FIDELITY פרסם ביקורת על התקליט: "שיר הנושא הוא משהו שגורם לך להתייפח בפעם הראשונה שאתה שומע אותו. גם אם לא מבינים את המילים. זה מראה כמה רגש יכול להיות דבר חזק. זה הרגע הטוב ביותר של הצמד עד כה ורק בגללו כבר שווה לקנות את התקליט".

עיתון רולינג סטון פרסם במאי 1970 ביקורת רעה: "להקת קרידנס קלירווטר רווייבל יכולה להקליט אלבום שלם בשלושה חודשים ולמלא אותו בכל טוב. לעומת זאת לסיימון גרפונקל זה לקח שנתיים להראות שהזמן שהושקע בוזבז לשווא. אולי פול סיימון הפך להיות שמן ועצלן או אולי ארט גרפונקל מעדיף להיות שחקן במקום זמר. מה שבטוח זה שהניצוץ של העבר כבה. התקליט הזה מכיל מצד אחד את השיר הטוב ביותר שלהם על המתאגרף וגם את השיר הרע ביותר שלהם, על פרנק לויד רייט. שאר השירים נוטים לצד הרע, עם שימוש מגוחך פה ושם בכלי נשיפה. כל מה שהם אומרים פה כבר נאמר בעבר. האמת? לא תקליט כזה רע אבל לא שווה בכלל ציפייה של שנתיים בשבילו".

כמו שאתם רואים, בתקופה הזו הפכו כמה מבקרים, שהיו בעבר מעריצים אדוקים של הצמד, לצלפים שנהנו לירות למטרה. מה שבטוח, חלקם בטוח אכלו לאחר מכן את הכובע.

ב-21 בפברואר 1970 נכנס האלבום למקום הראשון במצעד הבריטי ונשאר שם במשך 35 שבועות. אך הצלחת האלבום לא מנעה את התפרקות הצמד. כשהאלבום קיבל חמישה פרסי גראמי ב-16 במרץ 1971, פול סיימון כבר הפך לאמן סולו. עטיפת האלבום הזה משקפת יותר מכל את העובדה שסיימון הפך להיות אמן ענק בעולם המוסיקה וגרפונקל נשאר תמיד מאחוריו. אך הוא בכל זאת מציץ מאחוריו כדי להזכיר שבלעדיו זה לא זה. תמונה אחת שאומרת הכל...

בדצמבר 1970, פורסם ברולינג סטון הדבר הבא: "פול סיימון וארט גרפונקל מכחישים כי הם מפרקים את השותפות המוסיקלית שלהם, למרות ששמועות בדבר פירוק מסתובבות מזה כמה חודשים. גרפונקל בינתיים עסוק בקנדה בצילומי סרט עם מייק ניקולס ושמו CARNAL KNOWLEGDE. הסרט ודאי ייצא לאקרנים בקיץ הקרוב והוא יתפנה אז להקלטות והופעות עם סיימון, שנראה כי יקליט אלבום סולו, כפי שדווח לנו ממקור שטען גם שהשניים ממשיכים לפעול יחדיו".

בדצמבר בשנת 1971, פורסם ברקורד מירור שהצמד סיימון וגרפונקל כבר לא ביחד.

פול סיימון: "סיימון וגרפונקל כבר אינם גוף שעובד יחדיו. ארט עושה את הסרטים שלו ואני עסוק בהקלטות שלי. מעולם לא היה חוזה שכבל אותנו חוקית זה לזה. אנחנו חופשיים לעשות את מה שבא לנו, אם זה ביחד ואם זה לבד. לכן זה ללא אומר שלא נחזור לעבוד יחד בעתיד. יכול להיות שנעשה את זה. לא נראה לי שארט מעוניין בקריירה רק כשחקן בסרטים. הוא יקח על עצמו תפקידים שימצאו חן בעיניו, אך ימשיך לשיר ולעשות מוסיקה. הוא אמר לי ששכר וילה ביגוסלביה ובכוונתו לשהות שם חודשיים ולנגן בצ'מבלו. ראיתי את הסרטים שהוא עשה. למעשה הלכתי איתו לראות את 'מילכוד 22' בו הוא שיחק. זה היה סרט ממש מאכזב, אבל ארט שיחק שם היטב...

...הסרט האחר איתו, CARNAL KNOWLEDGE, הוא סרט טוב אבל לא מדהים. ושוב, ארט שיחק גם שם היטב. אני בינתיים סיימתי את הקלטת אלבום הסולו הראשון שלי. זה מדהים אותי לחשוב שהוריי לא עודדו אותי מעולם להתעסק במוסיקה. כשהתאמנתי שעות בגיטרה, הם כעסו עליי שאני משקיע שעות בזה במקום ללמוד. אבא שלי היה מוסיקאי. הוא ניגן בקונטרבס. הוא ויתר על הדבר הזה, אחרי שנים, והלך לעבוד במשהו אחר. הוא תמיד אמר לי לנגן בגיטרה, אבל רק כתחביב. בגיל 11 גיליתי שאני יכול גם לשיר. ארבע שנים לאחר מכן הקמתי עם ארט את הצמד טום וג'רי. אחד הרגעים הגדולים שלנו אז היה להופיע בתוכנית הטלוויזיה 'אמריקן באנדסטנד'. זה היה בשנת 1957. והנה שנים לאחר מכן, בשנת 1968, צצו לפתע ההקלטות של טום וג'רי אז חסמתי את זה משפטית. מה שהפריע לי הוא שמכרו את זה כאילו מדובר באלבום החדש של סיימון וגרפונקל. על העטיפה שמו תמונה עדכנית של שנינו ורק חמישה שירים שם היו שלנו, כשאת השאר מילאו שם בקטעים אינסטרומנטליים שאינם שלנו. לא הייתי מתנגד אם היו מוציאים את זה כשבעטיפה כתוב 'סיימון וגרפונקל בגיל 15'...".

פול סיימון מבהיר על השותפות שלו עם ארט גרפונקל למלודי מייקר, דצמבר 1971...

"אין לי כרגע שום שותפות איתו. אני לא מרגיש שהוא שותף שלי. הוא חבר שלי אבל כרגע אין לי שותף. אני רואה אותו מדי פעם. זה לא אומר שאין אפשרות יותר שנקליט יחדיו בעתיד. או שהוא ירצה להקליט איתי שוב. אנחנו לא מתכננים יותר צעדים קדימה כצמד. הפרידה שלנו קרתה בגלל כמה גורמים. אולי בגלל שתכננתי את האלבום 'גשר על מים סוערים' להיות אלבומנו האחרון. ואולי בגלל מעורבותו בסרט CATCH 22. דברים הלכו לכיוונים שונים. יכול להיות שסיכמנו בינינו שנעשה את האלבום ונתפצל. לא תכננו לעשות משהו יחדיו לאחר מכן. סיימון גרפונקל, כמו כל להקה, התפרקה באופן טבעי. החלטנו זאת יחדיו ובאופן חברי. הוא עדיין חבר שלי אבל לא שרנו יחדיו מזה כשנתיים".

ב-14 ביוני בשנת 1972 יצא אלבום האוסף הראשון של סיימון וגרפונקל.

מדובר ב-14 קלאסיקות של הצמד שמסכמות כהלכה את הקריירה של השניים. באופן תמוה, השיר HAZY SHADE OF WINTER הקצבי לא נכלל פה, כמו גם FAKIN' IT. ומה עם AT THE ZOO המופתי? ובכן, אוסף זה, כמה מושלם שיהיה - עדיין חסר בו כדי להכיל את כל היופי הזה של סיימון וגרפונקל. ועדיין - כולו קסם אחד טהור.

אלבום אוסף זה יצא זמן קצר לאחר הפירוק המתוקשר של הצמד (הם הופיעו פעם אחת בשנת 1972 על במת המדיסון סקוור גארדן בניו יורק) והוא מביא את השירים בסדר שאינו כרונולוגי. הדבר דווקא בא לטובה, בגלל שהוא גורם להקשבה מפתיעה, בפעם הראשונה שמקשיבים לזה. אז נכון, האוסף לא משקף את תהליך התפתחותו של פול סיימון כיוצר, אך דווקא סידור השירים מחדש מעניק תהליך שונה, שמבליט את הגיוון בהיקף היצירה הזו.

בעיתון המוסיקה CIRCUS נכתב בזמנו בביקורת על האוסף הזה: "לפני כמה חודשים הופיעו סיימון וגרפונקל יחד בעצרת בניו יורק ולמרות שנפרדו רק לפני כשנה, בטוח היה טוב לראות אותם שוב שם. המוסיקה שלהם נדירה בכך שהיא יכולה להעלות תמונות של זמן ומקום מסוימים. 'צלילי השקט' יכול לעורר רחוב שומם וחורפי בגריניץ' וילג', HOMEWARD BOUND משחזר אחר צהריים ברכבת במזרח פנסילבניה, FOR EMILY, WHENEVER I MAY FIND HER מזכיר לי אחר צהריים סתווי בברלין (אלה הרשמים שלי, אני יודע שיש לכם משלכם). סיימון וגרפונקל מקישים על כל החוויות שלנו ולפעמים הם אפילו מציעים מידה של תקווה או הבנה. אם כל זה נשמע מבולגן, זה לא אמור להיות כך. תאשימו בכל זה את חברת התקליטים קולומביה, שפשוט הנחיתה מכה מכרעת לכל מי שחשב לחמוק מהסנטימנטליות של להיטי סיימון וגרפונקל. זהו אוסף אמיתי של שירים שזכה לפופולריות רבה. ורק כדי להסעיר את העניינים, חמישה מהשירים באים פה מהופעות חיות, כך שהם נבדלים מהגרסאות המקוריות. למעריצי הצמד יש כנראה את כל השירים האלו, אבל בהחלט נוח להכניס את כולם למקום אחד".

ברולינג סטון נכתב בביקורת: "הנה אלבום הלהיטים הגדולים ביותר שעומד בשמו - אוסף נדיב של 14 קלסיקות סיימון וגרפונקל, החל מצלילי השקט ועד גשר מעל מים סוערים. למה לטרוח לכתוב על אנתולוגיה של חומר כל כך מוכר? במקרה זה נראה לי שסיימון וגרפונקל ראויים למחווה מיוחדת על הישגם השקט אך יוצא הדופן בסוף שנות השישים - במיוחד מכיוון שהייתה תגובה מובהקת נגדם. אולי פשוט הם הפכו פופולריים מדי, מחובקים על ידי מעמד הביניים וזכו לשבחים על ידי הניו יורקר. צר לי מעט שהעריכות באוסף זה אינן מסודרות בסדר כרונולוגי כדי שנוכל להתחקות ישירות אחר התפתחותו של פול סימון ככותב שירים. שלא כמו דילן, שביצע סדרה של שינויים סגנוניים דרמטיים, האבולוציה של סיימון הייתה עדינה, אך בטווח הארוך משמעותית כמעט באותה מידה".

הייתה זו מתנת פרידה מופלאה מהשניים, שהיה נדמה בזמנו כי לא ישובו עוד ליצור יחדיו, עד שהגיעה שנת 1975 והראתה שהכל אפשרי, כולל איחוד השניים. אבל למרות האיחודים, כל אחד מהם הצליח להביא לבדו להיטים כשבפעילויותיהם כצמד, נותרו הלהיטים הנצחיים ההם מתקופה שבהחלט לא תחזור.

סיימון וגאררפונקל!... (המודעה פורסמה בלהיטון בשנת 1972, כש"צמד השנה" כבר לא היה קיים יותר משנה).

סיימון וגרפונקל לא יחזרו לפעול יחדיו עד שנת 1975.

ב-18 באוקטובר בשנת 1975, התאחדו סיימון וגרפונקל להופעה בפרק השני של תוכנית הטלוויזיה האמריקנית SATURDAY NIGHT LIVE (סאטרדיי נייט לייב).

הבעיה היחידה הייתה שרנדי ניומן ופיבי סנואו כבר הוזמנו, אז המפיק לורן מייקלס, שחש כי יש פה הזדמנות נדירה, החליט לבטל את מרבית קטעי הקומדיה.

בזמנו, סיימון קידם את תקליט הסולו החדש שלו, "עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה", שהציג את שיר האיחוד של ו עם גרפונקל, MY LITTLE TOWN. ביצוע השיר עם גרפונקל (שגם הוציא אז תקליט סולו חדש) הייתה הדרך הטובה ביותר לשיווק, אך הם ידעו שהם לא יוכלו לעזוב את הבמה מבלי לבצע כמה שירים ישנים שלהם. אז הם פתחו עם THE BOXER ולאחר מכן ביצעו את "יריד סקרבורו" ו"את השיר החדש. בהמשך התכנית שניהם ביצעו גם שירי סולו.

שנות השישים היו רק חמש שנים מאחור, כשהפרק הזה שודר, אבל הנוסטלגיה לתקופה כבר הייתה רבה. בוב דילן התאחד בהצלחה עם הבאנד וקרוסבי, סטילס ונאש התאחדו גם עם יאנג וההופעות באצטדיונים נמכרו כלחמניות טריות.

קריירת הסולו של פול סיימון הייתה כה טובה בשנת 1975 שלא היה לו צורך להתאחד עם גרפונקל באופן קבוע, אך הופעה טלוויזיונית זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם הניחו בצד את חילוקי הדעות שלהם למפגש של לילה אחד. שלוש שנים קודם לכן הם ניגנו בקונצרט מדיסון סקוור גארדן שגייס כספים לקמפיין הנשיאותי (שנכשל) של ג'ורג' מקגוורן. במהלך התכנית החיה נשמע סיימון מסנן לגרפונקל, ספק בצחוק וספק ברצינות: "נו, בסוף זחלת אליי בחזרה..."

ב-19 בספטמבר 1981 הופיעו סיימון וגרפונקל בסנטרל פארק שבניו יורק. ההופעה תצא, ב-16 בפברואר 1982, כאלבום כפול שיצליח מאד.

לא סתם נקבעה ההופעה במקום ההוא, כי לשניים היה רומן ארוך שנים עם העיר הזו, שגם נשזרה בשיריהם יחדיו ולחוד. באותו יום של ספטמבר החזירה העיר אהבה לשניים במלוא עוצמתה. היה זה אחרי 11 שנים של פרידה זה מזה, מלבד הבלחות קטנות שגם הניבו בשנת 1975 שיר משותף. כחצי מיליון איש עמדו בפארק, שרו את השירים, צחקו, הזילו דמעה, התחבקו והודו לגורלם הטוב שנתן להם את המוסיקה הזו בחייהם.

לפי הפרסום, שקראתי בארכיון הניו יורק טיימס, ההופעה נקבעה לשעה 18:30 והייתה בחינם עבור הבאים. ההכנסות ממכירת חולצות נתרמו לשימור הפארקים בניו יורק. "הארוע ימשוך אלפי אנשים. מומלץ להגיע לשם מוקדם", נכתב שם.

את החזרות לקראת ההופעה ערכו השניים בתאטרון ריק במנהטן. "הניסיון שלי עם סיימון וגרפונקל הוא שלא משנה כמה זמן היינו רחוקים זה מזה, תוך כשעה נוכל להחזיר את השילוב שלנו למקום הנכון", אמר אז סיימון. "'כיף הוא המפתח לכל העניין הזה. אם הקונצרט הזה בסנטרל פארק יתגלה כיף עבורנו ועבור האנשים שנמצאים שם בקהל, אז אולי נוכל לתכנן עוד כמה''.

במזג אוויר סתווי, הגיעו כמה מאות אלפי אנשים שביקשו להיזכר בשנות השישים ומצאו את מקומם על המדשאה הגדולה. ההמון, שנקרא על ידי גורמים רשמיים כגדול ביותר בהיסטוריה של קונצרטים בחינם בפארק, החל להתכנס בבוקר לקראת האיחוד, שהחל עם רדת החשכה.

המדשאה הגדולה בין הרחובות 79 ל-85, הפכה לבזאר עצום כשהקהל התאסף. במרכז היה ההמון, ובקצוות עמדו דוכני הבשר, הבירה, החולצות והכובעים. עשן מריחואנה נידף באוויר.

עד שעה לפני ההופעה היו השמיים מעוננים וגשם איים לרדת. לפתע התבהר מזג האוויר והגיע הזמן לחגיגה האמיתית.

בעוד שבשנות השישים הציוד הנלווה לסיימון וגרפונקל בהופעות היה רק גיטרה אקוסטית אחת, בתחילת האייטיז היה המצב שונה, עם להקה שלמה וציוד במשקל ארבעים טון. בשנת 1965 היה אפשר להרטיט מיליוני לבבות בנגיעת מפרט באקוסטית. בתחילת האייטיז הייתה חובה לרפד את הפריטה הזו בהפקה גרנדיוזית.

ולמרות ההפקה הגדולה הזו, יש דברים שלא השתנו ונשמרו - קול הטנור המופלא של ארט גרפונקל עם תלתליו הבהירים וקולו הברור של פול סיימון ושיריו שנשארו אקטואליים ונצחיים. ושילוב הקולות בין השניים הוא מה שיצר את הגימור הסופי למאסטרפיס הזה, שלא סתם נקרא בתחילה בשם טום וג'רי. זאת כי שני אלו לא הפסיקו לריב ביניהם, כחתול ועכבר.

שיהיה לכם ברור, האלבום הכפול הזה, שנחטף בכמויות היסטריות בחנויות, אינו תקליט הופעה חיה נטו כי הקלטתו עברה דרך אולפן ההקלטות לשיפורים ותוספות, לפני שהוטבע על ויניל. ועדיין, יש פה, עם ההקשבה לאלבום זה, את התחושה של להיות עם המוני אחרים ברגע אחד בסנטרל פארק.

להקת הליווי של השניים מרשימה מאד והעיבודים מיוחדים להפליא. אהבתו העזה של סיימון את המוסיקה הלטינית מקבלת חותם ברור בעיבוד שירים כמו 'אני וחוליו בחצר בית הספר', שמקבל פה רוטב סלסה אדום להפליא. גם 'חמישים דרכים לעזוב את אהבתך' נפרד מהתיפוף המיליטנטי של סטיב גאד (שדאג באופן מדהים להקיש במקצב זה בכל תוף בנפרד ומאז מתופפים רבים אוהבים לחקותו בזה) לטובת ריקוד לטיני עם כלי נשיפה. זה היה מרענן ונפלא כאחד.

וכשהשניים שרו אז את OLD FRIENDS, הזילו רבים דמעה כשראו את השניים מזדקנים מולם יחדיו, מבלי לדעת כי מריבות ופיוסים יגיעו גם בשנים הרבות שלאחר מכן. ואין מישהו שבאמת יכול לשיר טוב יותר מגרפונקל את 'גשר על מים סוערים', ובהקלטה זו הוא נתן את כולו לביצוע הזה. יש חיבורים של שניים שנוצרו היישר מלמעלה. כך זה גם עם סיימון וגרפונקל - חברים ותיקים שהפליאו להביא, עם המתחים ביניהם, כמה אבני יסוד בפסקול החיים של ארה"ב.

ברולינג סטון נכתב בזמנו בביקורת על אלבום זה: "אף על פי שעשור של פרויקטים בודדים הפרידו ביניהם, היחסים המוסיקליים של סיימון וגרפונקל נראו ללא שינוי. הטנור הפולק-פופ הבתולי, הרועד, של גרפונקל סינן את הרהוריו העגומים ומלאי התעוקה של סיימון למשהו רך ורומנטי, וההרמוניות הצמודות של הצמד הפכו קומפוזיציות חשוכות ועתירות לתחושה חמימה. כימיה זו נתפסת מחדש בקונצרט בסנטרל פארק. לאלבום החדש יש קסם וחלקו מחוספס. אף על פי שעמלו באולפן לאחר האירוע, השירים בהקלטה זו רחוקים מלהיות מלוטשים במאה אחוז. קולו של סיימון נשמע דק ומרופט, במיוחד בבלדות סולו כמו "עדיין משוגע אחרי כל השנים האלה", והנגינה מרמזת על מוסיקת ​​רוק שהוקלטה מהרמקולים, במקום לחבר אותה למיקסר ההקלטה.

והאמת שזה למעשה מרענן. אחת הסיבות שהקונצרט שבסנטרל פארק היה כל כך בלתי נשכח היא היחסים המיוחדים של סיימון וגרפונקל לעיר ניו יורק. בניגוד לרבים מכוכבי הפופ, הנערים היהודים הנחמדים האלה מקווינס לא ברחו למליבו כדי לחיות באושר ועושר, כשהפכו מיליונרים. הם נשארו ברחבי העיר והמשיכו לספוג את התרבות שלה ולהחזיר מעצמם לה. התחושה של רומנטיקה לכל החיים עם ניו יורק מחלחלת פה לשיא. אם הקונצרט בסנטרל פארק הוא האהבה של פול סיימון לתפוח הגדול, זה הקול של ארט גרפונקל שפורט במיתרי הלב ומעניק תחושה של בית".

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.