הדרמה הבלתי סופית של ניק דרייק

סערת הרגשות סביב המוזיקאי המופנם ניק דרייק הגיעה לשיא חדש בחודשים האחרונים לחייו, והכול התחיל מאי-הבנה אחת גדולה. חברו הקרוב, גאי נורטון, היה משוכנע שניק נוסע ללונדון כדי להיפגש מדי יום עם המפיק ג'ו בויד, האיש שבעצם גילה אותו והפיק לו את שני תקליטיו הראשונים. אבל האמת, כמו תמיד, הייתה יותר עצובה. במקום לכבוש מחדש את תעשיית המוזיקה, ניק העביר את רוב זמנו בשיטוטים חסרי מטרה ברחובות הבירה, או בקפיצות פתאומיות לבקר חברים ותיקים כמו בוב וג'ון סקווייר. באחד הימים האלה, כשהוא "נראה די רע".

השהות הלונדונית הזו נקטעה בפתאומיות ב-11 בנובמבר. ניק נאלץ לחזור לבית הוריו השקט, 'פאר לייז', והסיבה הייתה כי חברתם של גאי ושל שותפו נואל, ג'ייני מקנזי, הגיעה לביקור מדרום אפריקה והייתה זקוקה למיטה שלו. "פשוט לא היה מקום גם לג'ייני וגם לניק," הסביר גאי מאוחר יותר. "הייתי מודע לכך שהוא נתלה בנו והפך תלוי בי. כשאמרתי לו שהוא לא יוכל להישאר באותו שבוע, הרגשתי שאני חותך את חבל הטבור וידעתי שהוא ייקח את זה קשה. כשאנשים מרגישים חסרי ביטחון, הדחייה הזעירה ביותר יכולה להיראות ענקית".

בחזרה בבית ההורים, האווירה הייתה מתוחה. אביו, רודני, ציין ביומנו שניק נראה "מגיב באופן סביר" ואף ניגן "קטעים מושכים מאוד שלא זכרנו ששמענו קודם." אחותו של ניק, השחקנית גבריאל, תהתה מאוחר יותר בדרמטיות: "איזו שירת ברבור זו הייתה יכולה להיות?"

ואז, ביום שלישי, הגיע מכתב מג'ו בויד. אמו של ניק, מולי, אמרה מאוחר יותר שהיא חושבת שזה "הפחיד את ניק ביותר". היא תהתה אם "כל העסק הזה של תקליט נוסף, וכל החוזים, היה פשוט יותר מדי בשבילו להתמודד איתו". הלחץ לחזור לאולפן ולהמציא את עצמו מחדש כנראה היה עצום.

אך באופן מפתיע, ההשפעה המיידית של המכתב נראתה דווקא חיובית. טוויסט בעלילה! ניק, שנראה לפתע "מאוד מאופס", נסע למוסך הכפרי כדי להחליף את הצמיגים הקדמיים במכונית שלו, ואפילו ביקש לרענן את הצרפתית שלו. או-לה-לה!

אבל האופטימיות הזו התפוגגה מהר כמעט כמו שהגיעה. ניק נסוג בחזרה ל"שתיקה קודרת". הוא שוב עמד מול האמת הבלתי אפשרית: אין לו אוסף שירים חדש שמוכן לביקורו הממשמש ובא של ג'ו בויד. "אנו מודאגים מאוד שהוא עלול לגלוש בחזרה לאומללות הישנה שלו", כתב רודני המודאג.

ביום חמישי בבוקר, בזמן שרודני התגלח, ניק הפיל פצצה: הוא חוזר לפריס ומנסה להשיג שם עבודה. עוד לפני שרודני הספיק להתלבש, ניק נעלם עם המכונית. אבל, כמו בטרגדיה יוונית, הניסיון לברוח נכשל. הוא חזר הביתה עד הערב, לאחר ש"הגיע עד חצי הדרך לדובר" – מטאפורה קולעת למצבו התקוע.

לפחות הוא עדיין היה מוכן לדבר. הוא הסביר להוריו את הקושי שלו: הוא אמר שהקושי שלו הוא שהוא בחצי הדרך לחזור למוזיקה שלו ובחצי הדרך להשיג עבודה, והוא כל הזמן עובר מאחד לשני. רודני, בחוכמתו הכואבת, רשם את האבחנה המדויקת: "כמובן, האמת היא שהוא לא מוצא את ההחלטיות או ההשראה לעשות אף אחד מהם, ואם הוא לא ימצא, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה של שתיקה אומללה".

עבר עליו לילה רע. בבוקר הוא סיפר להוריו במצב מעורפל שהוא לקח כדור טריפטיזול, התרופה נוגדת הדיכאון שלו, במקום לבקש כדור שינה כרגיל. באותו ערב, גאי הגיע לביקור, והביא איתו את ג'ייני. גאי חשד שניק אולי נטר לה על נוכחותה (בכל זאת, היא זו שתפסה לו את המיטה). ניק נשאר בחדרו עד שגאי הצליח לפתות אותו לרדת. לפי דיווחו של אביו, הוא נראה "לא תקשורתי בכלל".

זמן קצר אחר כך הגיעה גבריאל. היא הייתה בעיצומה של תקופת חזרות אינטנסיבית בבריסטול למחזה 'צרפתית ללא דמעות' של טרנס רטיגן, אבל היא רצתה להתעדכן עם אחיה אחרי מסעו הצרפתי. גאי הזמין את שניהם לארוחת צהריים למחרת, אבל האירוע היה כישלון חרוץ. גבריאל דיווחה שניק היה "שקט מאוד" – וכך הוא נשאר. ימי השבוע הבא היו עדות דוממת למצבו. "פחות או יותר פשוט יושב בחדר המוזיקה," תיאר רודני, "מעט מאוד מוזיקה מתנגנת".

כך עברו הימים כשבערב אחד הוא סירב להצטרף להוריו לצפות בחדשות. במקום זאת, הוא שוטט פנימה והחוצה מחדר המוזיקה. רודני ומולי ההורים לא נבהלו; הם היו עדים להתנהגות כזו פעמים רבות בעבר. הוא עלה לחדרו בסביבות 22:30, קצת מוקדם מהרגיל. מולי זכרה אותו "עומד בדלת, ואמרתי לו, 'אתה הולך לישון, ניק?'..."

ההורים הלכו לישון קרוב לחצות ונרדמו במהירות. אבל ניק, כפי שקרה לעיתים קרובות, היה חסר מנוחה. באמצע הלילה הגשום, הוא ירד למטה. הוא אכל קערת קורנפלקס במטבח, ואז נכנס לחדר המוזיקה והאזין באוזניות לתקליט עם יצירה של באך. נאוו, עוזרת הבית והמטפלת הוותיקה של המשפחה, שמעה אותו מסתובב בסביבות 5:30 לפנות בוקר.

בחזרה בחדר השינה הקר שלו, הוא הרים את בקבוק הטריפטיזול הנוכחי שלו. הבקבוק הכיל כשישים כדורים. עייף, מדוכא מהקיפאון המוזיקלי שלו, ולא מסוגל לדמיין עתיד מספק כלשהו, הוא בלע את כולם. לאחר מכן, הוא פשט את החלוק שלו, שכב על גבו על המיטה, לבוש בתחתונים בלבד, רגליו הארוכות פשוטות לכיוון הדלת, וחיכה לסוף הבלתי נמנע.

באותו בוקר נורא, יום שני, 25 בנובמבר בשנת 1974 הוא נמצא. המכה הייתה קשה מנשוא. הוריו של ניק דרייק נסעו לבריסטול. שם הם בישרו לגבריאל את החדשות הנוראות בארוחת צהריים. "ברגע שהם אמרו לי, זו לא הייתה הפתעה," היא סיפרה. בגילוי איפוק מקצועי מדהים, היא הלכה מיד לאחר מכן לראיון בתחנת ה-BBC המקומית כדי לקדם את ההצגה שלה, עלתה לבמה להופיע, ואף השתתפה בשתייה עם צוות השחקנים. רק מאוחר בלילה היא סוף סוף מצאה זמן לעצמה, להתאבל.

ההודעה על מותו של ניק דרייק פורסמה בעיתון הטיימס ביום חמישי, 28 בנובמבר. רודני התקשר לג'ו בויד המפיק כדי לבשר לו. "השיחה לא הפתיעה אותי לגמרי," הודה ג'ו בויד, "פחדתי מהשיר 'כלב שחור עיניים' (אחד השירים האפלים והאחרונים שניק הקליט), אבל אתה יכול לפחד ממשהו ועדיין לא לצפות שהוא יקרה".

גבריאל, לבקשת אביה, התקשרה לבריאן וולס, חבר רופא. בריאן התקשר למעבד המיתרים המבריק של ניק, רוברט קירבי. קירבי היה המום, מכיוון שחשב שמצבו של ניק משתפר בפעם האחרונה שראה אותו. כשהאמת חלחלה, הוא הודה: "הייתי קצת כועס. חשבתי, 'מה אני אעשה עכשיו?'"

תגובתו של ג'ון מרטין, הזמר-גיטריסט שהיה קרוב לניק דרייק, הייתה, בלשון המעטה, תמוהה. "צחקתי!" הוא נזכר. "אשתי מעולם לא סלחה לי על זה". בוורלי, אשתו של ג'ון מרטין, לעומת זאת, "פשוט התפרקתי... חליתי מאוד". סופיה רייד, שלה ניק הציע נישואין, קיבלה את הבשורה בצורה קרה מאמה, שראתה את המודעה בטיימס והתקשרה אליה לעבודה.

הכומר המקומי, אדוארד ווילמוט, סייע בארגון הלוויה. הוא חיבר הספד קצר לעלון הקהילה: "ניק... היה מוזיקאי, הן מלחין והן מבצע, ברמה גבוהה ביותר, ואובדנו לעולם מוזיקת הפולק הוא גדול מאוד". מספר האבלים היה סביר, אך רבים מחבריו החשובים של ניק – כולל ג'ו בויד, טכנאי ההקלטה ג'ון ווד ורבים אחרים – היו בחו"ל או פשוט טרם שמעו את החדשות. באופן סמלי מאוד, איש לא הגיע מהפנימייה היוקרתית בה למד ואיש לא מאיילנד רקורדס (חברת התקליטים בה היה חתום).

הטקס היה קצר ופשוט. בקושי היה אזכור למוזיקה של ניק דרייק. הכומר התמקד יותר בכמה הוא היה טוב בריצה בבית הספר. אנשים שהיו שם תהו אם מדובר באותו אדם. לאחר מכן הוזמנו כולם לארוחת צהריים במסעדה. גבריאל הופתעה לגלות ש"כל כך הרבה מחבריו של ניק לא הכירו זה את זה". רודני ומולי מצאו נחמה מסוימת בכך שחבריו אמרו להם: "גם אנחנו אף פעם לא הצלחנו להגיע אליו".

בימים שלאחר מכן גם העיתונות החלה להגיב. ב-SOUNDS, הכתב ג'רי גילברט (שראיין את ניק דרייק שנים קודם לכן) פרסם כתבה תחת הכותרת "מותו של 'גאון'", בה צוטט רוברט קירבי: "הוא היה גאון. לא היה אף אחד שיכול היה לגעת בו באנגליה". חקירת המוות נערכה ב-18 בדצמבר. הפתולוג, ד"ר קנת' הולי, העיד שמצא ראיות למנת יתר חמורה – מינימום של 35 כדורים בדגימות מהקיבה ועד 50 נוספים בדגימות דם. סיבת המוות: שיתוק נשימתי ודום לב. גם אם לוקחים בחשבון שאריות מימים קודמים, לא היה שום סיכוי שניק יכול היה לקחת אפילו את האומדן הנמוך ביותר בטעות. הפסיקה הייתה בלתי נמנעת: "הרעלת אמיטריפטילין חריפה – ניתנה באופן עצמי בעת סבל ממחלת דיכאון. (התאבדות)".

רודני, לפי יומנו, היה "מרוסק למדי בהתחלה". הוא נפגש באופן פרטי עם חוקר המוות, ד"ר טיביטס, שאישר לו שגם הכמות המינימלית הייתה קטלנית. רודני הרהר: "אולי עדיף שניק נטל את חייו בכוונה תחילה מאשר סתם עשה טעות איומה". מולי, לעומת זאת, התנגדה לקבל את הפסיקה. "הוא היה בחור נהדר עם דחפים", היא אמרה מאוחר יותר, "היה לו לילה רע, והוא לקח כמה כדורים נוספים מבלי לחשוב". גבריאל האמינה שהאמת נמצאת באמצע: "אני מאמינה שהפעולה עצמה של נטילת הכדורים הייתה אימפולסיבית, אבל אני מאמינה שהרצון היה עמוק". לא היה שום מכתב התאבדות - מה שבלבל רבים.

רגשות האשם הציפו את כל מי שהכיר אותו. ריצ'רד ויליאמס מאיילנד רקורדס כתב: "הוא מעולם לא עשה לנו כסף, אבל איכשהו זה לא היה משנה כי להיות מעורב במוזיקה שלו היה גמול בפני עצמו". הבוס הגדול של איילנד, כריס בלאקוול, הודה: "הרגשתי ממש אשם שלא ביליתי איתו יותר זמן וניסיתי לעזור לו יותר. אני עדיין מרגיש כך".

ג'ו בויד נותר עם מחשבות מייסרות: "האם זו הייתה שיחת הטלפון שלי שנתנה לו את הביטחון להתחיל את הטיפול שהוביל לכדורים הקטלניים? האם הוא עדיין היה בחיים אם הייתי נשאר בלונדון?" ורוברט קירבי סיכם: "הזיכרונות שלי מניק הם בעיקר שמחים, אבל מוכתמים באשמה וחרטה. תמיד הייתי ירא כבוד מניק".

העיזבון של ניק דרייק הסתכם ב-4,394 ליש"ט, רובו מקרן נאמנות של דודה. ההורים חתמו מיד והעבירו הכול לגבריאל. ההכנסות מתמלוגים היו זניחות; בסוף 1974, התקליט הנמכר ביותר שלו, ברייטר לייטר, הגיע לסך מכירות של כ-15,000 עותקים. האפר של ניק דרייק נטמן תחת עץ אלון ב-14 בינואר. על המצבה נכתב "ניק דרייק 1948–1974 / זכור באהבה". שנים מאוחר יותר, ב-1976, נוספה מאחור שורה משיר שלו: "עכשיו אנו קמים ואנו נמצאים בכל מקום".

אז הגיעה הכתבה הגדולה ב-NME מאת הכתב ניק קנט, "רקוויאם לאיש בודד". קנט קבע במאמר ש"פסיקת ההתאבדות נראית מגוחכת". הכתבה שיבחה את המוזיקה והזכירה "ארבעה שירים חדשים" שניק הקליט. ג'ון ווד, בנאמנותו לניק, מיהר לפרסם מכתב תגובה בו שיקר וטען שסרטי המאסטר הושמדו, כדי למנוע את שחרורם.

בספטמבר 1975, רודני כתב לפסיכיאטר של ניק, ד"ר ג'רלד דיקנס, וביקש תשובות. תשובתו הארוכה של ד"ר דיקנס הייתה אחת מאבני היסוד לשיקום המשפחה. הוא כתב: "אני מאמין שניק סבל ממחלה שנקראת בספרי הלימוד 'סכיזופרניה פשוטה', אבל... תוויות כאלה הן חסרות משמעות". הוא הסביר שהבעיה הייתה "חוסר המוטיבציה של ניק לטיפול" ו"חוסר יכולתו לראות את עצמו כאדם חולה". הוא הבטיח להורים: "בשום פנים ואופן לא תרמתם או החרפתם את מחלתו. אין לכם שום דבר להאשים את עצמכם".

העניין בניק החל לגדול. התקליט הראשון שלו יצא סוף סוף באמריקה בשנת 1976. במרץ 1976, מעריצה אמריקאית בת 21 בשם מלינדה קאלן, שקנתה את התקליט פינק מון ב-1974 וחשבה שהוא "קסום", טסה לאנגליה והופיעה. רודני ומולי קיבלו אותה בזרועות פתוחות, נתנו לה לישון בחדרו של ניק, ולמחרת, כשעזבה, "מולי נתנה לה את פנקס הכתובות של ניק, את השעון שלו ואת הסוודר השחור שלו". היא הייתה הראשונה מבין רבים שהעריצו את דרייק כך. רודני החל להכין קסטות מהסליל הסודי שלו ולחלק למבקרים, ובכך, בלי כוונה, הזין את שוק הבוטלגים.

ב-1979 יצא מארז התקליטים FRUIT TREE, וב-1986 יצא אוסף של חומרים נדירים. ניק דרייק עצמו אמר לאביו ביולי 1972: "סיימתי את מפעל חיי. יום אחד אנשים יבינו". הוא לא הבין עד כמה צדק.

רודני דרייק מת ב-1988. מולי מתה ב-1993. זמן קצר לפני מותה, אמרה מולי: "זה נפלא לדעת שניק לא באמת מת, כי כשאנשים מאזינים למוזיקה שלו הוא ממשיך לחיות. מאז שהוא מת, מספר גדול של צעירים סיפרו לי שניק עזר להם לעבור תקופות שחורות נוראיות בחייהם. זה מה שהוא היה רוצה. הוא עזר להם, ואני מקווה שהוא יודע".