1968: השנה שבה המוזיקה בערה והעולם רעד

רק שנה אחרי קיץ האהבה (SUMMER OF LOVE), הגיעו ימי הזעם. אם 1967 הייתה החלום הפסיכדלי, 1968 הייתה ההתפכחות הכואבת. זה התחיל ביום הראשון של השנה, כאשר הפעלולן איוול קניוול ניסה לקפוץ עם האופנוע שלו מעל המזרקות של סיזרס פאלאס. הוא התרסק ונכנס לתרדמת למשך 30 יום. התאונה הזו הייתה אות מבשר לבאות, כי 364 הימים הבאים היו דומים עבור כולם. זו הייתה שנה שבה חיו על הקצה, ושילמו על כך ביוקר.

צללים מווייטנאם וקולות המהפכה

החוט האפל שקישר את כל אירועי השנה היה מלחמת וייטנאם. מתקפת ה-TET, שהושקה ב-30 בינואר 1968 על ידי צבא צפון וייטנאם, ניפצה את האשליה האמריקנית שהניצחון קרוב. 84,000 חיילי אויב תקפו בו-זמנית עשרות ערים ברחבי דרום וייטנאם, ואפילו הצליחו לחדור למתחם השגרירות האמריקנית בסייגון, בעוד הציבור האמריקני צופה בדרמה בשידור חי בטלוויזיה. המוזיקאי דיוויד קרוסבי (אז מלהקת הבירדס) סיכם את התחושה על מתקפת TET: "מתקפה זו שכנעה אותי, למרות שכבר הייתי משוכנע למדי, אבל היא התחילה לשכנע את שאר אמריקה, שאנחנו לא הולכים לנצח. ששיקרו לנו. כביכול. כוח שסופר את גופותיו פתאום מתחיל לבעוט לנו בתחת בכל רחבי וייטנאם. בכל מקום. כולם בצד שלי ידעו שלא היינו צריכים להיות שם. כשהתחלנו למחות, חשבנו שזה יסתיים תוך שנה". קרוסבי על הפחד ממלחמה גרעינית: "היינו הדור שגדל באמונה שכל החיים על פני כדור הארץ יוכלו להיעצר לחלוטין. אנחנו הדור היחיד שגדל אי פעם ככה. היחידים שהייתה להם נקודה בלקסיקון שלנו. סוף... אז חיינו בפחד משואה גרעינית שתסיים את החיים על פני כדור הארץ, או לפחות תצמצם באופן חמור את מספר האנשים".

וכל התחושה הזו חלחלה ישירות למוזיקה. אם בשנת 1967 הביטלס שרו שכל מה שצריך זה אהבה, בשנת 1968 נראה שהשיר HELTER SKELTER מהאלבום הלבן שלהם התאים יותר לעולם שעמד על סף מלחמה בין-דורית. הפסקול של המלחמה היה מורכב מאמנים כמו קאנטרי ג'ו אנד דה פיש, ששירם האנטי-מלחמתי והקומי FIXIN' TO DIE RAG הפך להמנון מחאה. המסר, כפי שהסביר זמר הלהקה ג'ו מקדונלד, היה חד וברור: "לכו להזדיין, אדוני הנשיא, משרד ההגנה, כל האנשים האלו. אתם רוצים שאמות בשביל משהו שאפילו לא תסבירו לי מהו". השיר היה כל כך מדויק, עד ששבוי מלחמה אמריקני ב"האנוי הילטון" סיפר שהוא וחבריו מצאו בו "הומור שחור ומנחם" כששמעו אותו ברדיו התעמולה של האויב.

הזעזוע הציבורי הוביל למפנה פוליטי דרמטי. הנשיא לינדון ג'ונסון, שהיה נראה בלתי מנוצח, הודיע בשידור חי לאומה ההמומה שהוא לא יתמודד על כהונה נוספת. לרגע קצר, נדמה היה שהשלום בהישג יד. התחושה הטובה הזו החזיקה מעמד חמישה ימים בדיוק.

כשהחלום מת: רצח קינג וקנדי

ב-4 באפריל 1968, כדור של מתנקש פילח את האוויר בממפיס וגדע את חייו של ד"ר מרטין לות'ר קינג ג'וניור. מותו הצית מהומות אלימות בערים ברחבי ארצות הברית. בוושינגטון הבירה, הוצבו מקלעים על גג הקפיטול וחיילים חמושים הגנו על מדשאת הבית הלבן. מותו של קינג, שהטיף למאבק לא אלים, הותיר חלל עצום ותחושה שהחלום על הרמוניה גזעית מת יחד איתו.

המוזיקה השחורה הגיבה בכאב ובגאווה. ג'יימס בראון, הסנדק של מוזיקת הנשמה, עלה לבמה בבוסטון בליל הרצח ובהופעה בלתי נשכחת הצליח להרגיע את הקהל ולמנוע מהומות. זמן קצר לאחר מכן, הוא שחרר את ההמנון SAY IT LOUD, I'M BLACK AND I'M PROUD, שיר שהפך לקריאת קרב של תנועת הכוח השחור. על מעשיו לאחר ההתנקשות במרטין לותר קינג ג'וניור אמר בראון: "זה היה הדבר היחיד שנותר לעשות, שמישהו יגיע לשפיות". לקהל בהופעה שלו בבוסטון הוא אמר: "רגע... רגע! זה לא המצב - אנחנו שחורים. אנחנו שחורים! עכשיו, רגע... ביקשתי מהמשטרה לסגת כי חשבתי שאוכל לקבל קצת כבוד מהעם שלי. עכשיו אנחנו ביחד, נכון?" ועל משמעות המונח "כוח שחור" הוא אמר: "קבלו גאווה שחורה. יש הבדל בין גאווה לכוח. הכוח שלכם טמון בחשיבה שלכם."

וארית'ה פרנקלין, בתו של מטיף ידוע, שחררה את שירה THINK, שקרא לחשבון נפש והדהד את קריאתו של קינג לחופש. היא גם אמרה על נקיטת עמדה: "אתה צריך לעמוד ולהיות מוערך בזכות הדברים שאתה מאמין בהם ומה שאתה מרגיש שנכון. וזה מה שעשיתי".

ב-5 ביוני הכה הגורל שוב. הסנאטור רוברט פ. קנדי, שנראה כמו התקווה האחרונה של הליברלים לסיים את המלחמה, נורה למוות במלון אמבסדור בלוס אנג'לס, דקות לאחר שניצח בפריימריז הגורליים בקליפורניה. האומה שוב הייתה שקועה באבל כבד. חבר קרוב של קנדי תיאר את ההלם: "פתאום היה נראה ששום דבר טוב לא יכול לקרות אחרי זה". הרוצח זוהה כסירחאן סירחאן, ירדני שהתנגד לתמיכתו של קנדי בישראל. הרולינג סטונס, שעבדו באותו זמן על התקליט BEGGARS BANQUET, שינו את מילות השיר SYMPATHY FOR THE DEVIL יום לאחר הרצח והוסיפו את השורה: "מי הרג את הקנדיז?'...". דייויד קרוסבי על ההתנקשות ברוברט פ. קנדי: "נראה היה שאמריקה הופכת למפלצת נוראית ש... אכלה הרבה אנשים באותה תקופה".

ארט גרפונקל על הפחד והחרדה של התקופה: "כשאיבדנו את בובי קנדי ​​ואת מרטין לות'ר קינג הייתה תחושה טבעית של 'כמה מוזרה הסצנה האמריקאית הזאת? עד כמה רחוק היא תגיע?'... חיינו באותם ימים עם פחד ממלחמה גרעינית. אסון גרעיני עלול ליפול על כל עיר אמריקאית".

ג'ון פוגרטי מלהקת קרידנס קלירווטר רווייבל על מלחמת וייטנאם: "הם היו אומרים לך שאיבדנו שנים עשר אנשים והצד השני איבד אלפיים אנשים. ובמהרה זה נראה כאילו, ובכן, האחרים איבדו עשרה מיליון אנשים, ואנחנו איבדנו שלושים. ובכל זאת אתה רואה את יומני החדשות האלה של ההרס והצבא שלנו נדחק לאחור, ולא מצליח במיוחד". על הימנעות מגיוס: "זה היה כמו סדרה של אירועים שהתגשמו כולם במוחי - אני אגויס, אני בוודאות אלך לצבא, אני בוודאות אשלח לווייטנאם, ואני בוודאות אלך לווייטנאם. זה היה התרחיש היחיד שיכולתי לדמיין. אז מיד התחלתי לנסות למצוא דרכים אחרות".

מרד סטודנטים עולמי: מפריס עד פראג

התסיסה לא הייתה נחלתה של אמריקה בלבד. סטודנטים ברחבי העולם יצאו לרחובות במחאה נגד הממסד. בצרפת, מהומות סטודנטים במאי 1968 כמעט והפילו את ממשלתו של שארל דה גול. הסטודנטים התבצרו מאחורי בריקדות מאולתרות והמשטרה הגיבה באלימות קשה שהזעיקה את דעת הקהל.

בצ'כוסלובקיה, "האביב של פראג" פרח תחת הנהגתו של אלכסנדר דובצ'ק, שהבטיח "סוציאליזם עם פנים אנושיות". הצנזורה בוטלה, ואמנים ומוזיקאים נהנו מחופש ביטוי חסר תקדים. אך החופש הזה הדאיג את השלטון הסובייטי, וב-21 באוגוסט, 200,000 חיילים רוסים פלשו למדינה וחיסלו את התקווה. להקת רוק צ'כית בשם THE PLASTIC PEOPLE OF THE UNIVERSE, שקמה מיד לאחר הפלישה, נקראה על שם שיר של פרנק זאפה, שנחשב לאויב המדינה הקומוניסטית.

שיקגו: פסטיבל המוות והדרך לניקסון

שיא הכאוס האמריקני הגיע באוגוסט, בוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו. פעילי תרבות הנגד, ה-YIPPIES, בראשות אבי הופמן וג'רי רובין, תכננו "פסטיבל של חיים" מול מה שהם כינו "פסטיבל המוות" של הפוליטיקאים. ראש העיר ריצ'רד דיילי, סמל השלטון הישן, סירב לתת להם אישורים והכין את כוח המשטרה שלו למלחמה.

רוב להקות הרוק הגדולות פחדו להגיע. להקת MC5 מדטרויט הייתה אחת הבודדות שהופיעו. גיטריסט הלהקה, וויין קריימר, על הופעה באירועים פוליטיים: "זה היה סוג של נוהל פעולה סטנדרטי עבור MC5 לנגן באירועים פוליטיים, עצרות או מחאות נגד המלחמה. שמענו שיהיה פסטיבל של חיים בשיקגו. ג'רי רובין ואבי הופמן היו חברים טובים של ג'ון סינקלייר, המנהל שלנו, ולכן הם אמרו, 'תהיה לנו אלטרנטיבה לוועידה הדמוקרטית' אותה ראינו את פסטיבל המוות". על האווירה במחאות הוועידה הדמוקרטית הלאומית: "זה לא היה כמו קונצרט רוק, לא הייתה שום שמחה באוויר. היו שם בחורים במעילי צבא עם שיער קצר ומשקפי שמש של טייס... מסתובבים ומתחילים קטטות עם אנשים, ומשטרת שיקגו רכבה על האופנועים שלה באמצע הקהל, מפילה אנשים. זה היה מתוח וידעתי מתי הנקודה הזו תהיה כי ניגנתי בהרבה מהומות בעבר". על מהומות המשטרה בשיקגו: "סתם השתוללות... כמו הסתערות פרשים, או כמו סרטים כאלה על לוחמים מימי הביניים? אתם יודעים, כל הקבוצה יורדת במורד הגבעה - ככה זה נראה. כמו סרט הוליוודי".

האלימות בשיקגו חתמה את גורלה של המפלגה הדמוקרטית. המועמד שלהם, יוברט האמפרי, היה קשור למדיניות המלחמה של ג'ונסון. ריצ'רד ניקסון, המועמד הרפובליקני, ניצל את הפחד הציבורי ורץ על פלטפורמה של "חוק וסדר" כשהוא פונה ל"רוב הדומם" של אמריקה. בנובמבר, הוא ניצח בבחירות צמודות והפך לנשיא. עבור רבים, בחירתו הייתה המכה הסופית והאכזרית של שנה קשה מנשוא. ג'ון פוגרטי על בחירתו של ריצ'רד ניקסון: "כשריצ'רד ניקסון נבחר, התאכזבתי מאוד... באמת שלא חשבתי אפילו שיש לו סיכוי". דייויד קרוסבי על בחירתו של ריצ'רד ניקסון: "כשהם בחרו בריצ'רד ניקסון, לא יכולתי שלא להתעצבן. ידענו שהבחור הוא נוכל. ידענו שהוא שקרן, ידענו שהוא חצוף גמור, והם בחרו בו... זו הייתה כל חבורת 'אמריקה שלי, נכון או לא נכון' שאמרה, 'דיק ניקסון, הוא יתקן את זה בשבילנו'. דיק ניקסון לא היה יכול לתקן קופסת קלינקס. אתה יודע? ומה שהם אמרו היה 'אנחנו לא נסוגים מהמלחמה הזאת... אנחנו הולכים לבעוט לבני הממזרים האסיאתיים הקטנים האלה בתחת'..."

המוזיקה שלא תיגמר

למרות הייאוש, 1968 הייתה שנה של פריחה אמנותית אדירה ברוק'נ'רול. זו הייתה השנה שבה נשים תפסו את קדמת הבמה. גרייס סליק מ להקת ג'פרסון איירפליין הייתה "מלכת הקרח של הרוק". היא גם אמרה על התמימות של תרבות הנגד: "הייתי טיפשה מספיק כדי לחשוב, שאם לוקחים סמים פסיכדליים וקוראים מספיק ספרים, שמבחינה אינטלקטואלית אפשר לשנות את הדינמיות של התוקפנות האנושית".

חברה ללהקה, הגיטריסט פול קאנטנר, אמר על השינויים התרבותיים המהירים: "הלכנו, אני חושב, פעם אחת למכללת גרינל באיווה, בשנת 1967, וכל האנשים הגיעו למופע בשמלות נשף וטוקסידו, ואז חזרנו שם בשנה שלאחר מכן והם עשו, כאילו, מסיבות אהבה עירומות, ומסיבות אמבטיות בוץ, ומסיבות אסיד וכל הדברים האלה... תוך שנה אחת בלבד!" ועל הפחד מפצצת האטום הוא אמר: "ייתכן שזה נובע משנים שבהן נאמר לנו להתחבא מתחת לשולחן שלנו כשהם יטילו את פצצת האטום, וזה יגן עלינו כשהם יטילו פצצת אטום במשקל חמש מאות טון".

מנגד עמדה ג'ניס ג'ופלין שהייתה אש לוהטת. תקליטם של ג'ופלין וחברי להקתה, BIG BROTHER AND THE HOLDING COMPANY, נקרא CHEAP THRILLS והוא הגיע למקום הראשון במצעדים עם השיר PIECE OF MY HEART שהפך להמנון עבור נשים רבות שחשו את הכאב של התקופה. ג'ופלין על סגנון הביצוע שלה: "אני דורכת על המנגינה כמו פיל. אני הולכת על זה... אני הולכת לדחוף את הכוח ישר לתוכך, ישר דרככם, ואתם לא יכולים לסרב לזה. אני אתן את כל מה שיש לי, ואתם יודעת מה? למה שלא תעשו את אותו הדבר? תצעקו, תצעקו, תייללו על הירח. תקרעו את זה, תבעטו בדלת, תכו בקירות. אני אהיה שם ואעשה את זה איתכם".

על עזיבת הלהקה ההיא: "עבדנו הרבה, אולי יותר מדי. כבר שנתיים אנחנו מנגנים כמעט כל ערב וטסים הרבה, עושים את אותו חומר ישן. קשה יותר להרגיש כשזה כבר לא טרי ואין זמן לכתוב דברים חדשים. מי רוצה לקבל עשרת אלפים דולר על כך שהוא מתנהג כאילו הוא נהנה? זה די סותר את כל מה שהתכוונו לעשות מלכתחילה. ההבדל ביני לבינם הוא שאני ראיתי את זה ראשונה. אני אוהבת את החבר'ה האלו אבל אם יש לי תחושה אמיתית של עצמי כמוזיקאית אז אני צריכה להמשיך הלאה".

מתופף אותה להקה, דייב גץ, אמר על מצב הרוח המשתנה בשנת 1968: "אני חושב ששנת 1968 עשויה להיות השנה שבה לדור שלנו היה רמז קלוש שאהבה, דור האהבה, וכל האהבה שניסינו להביא הגיעה עם כאב... זו עסקת חבילה, אתה יודע?" ועל המעבר לסמים קשים יותר הוא הוסיף: "עד סוף 1968, היו הרבה אנשים ששתו, היו הרבה היפים ששתו, הרבה מוזיקאי רוק ששתו והתחילו להשתמש בקוקאין והתחילו להשתמש בהרואין הרבה יותר".

במקביל, הענקים הבריטים היו בשיאם. הביטלס שחררו את האלבום הלבן - יצירה מגוונת שהראתה את הלהקה מתחילה להתפרק לארבעה יוצרים נפרדים. הרולינג סטונס, לעומתם, התגבשו כ"להקת הרוק'נ'רול הגדולה בעולם" עם התקליט BEGGARS BANQUET , שהגיב ישירות לאלימות ולמהפכות ברחובות.

אך ההפתעה הגדולה של השנה הגיעה מכיוון לא צפוי. אלביס פרסלי, המלך המקורי שבילה את שנות ה-60 בסרטים נשכחים ושירים תפלים, חזר בגדול. בספיישל טלוויזיוני ששודר ב-3 בדצמבר, אלביס, לבוש בחליפת עור שחורה, נטש את שירי חג המולד שאמרגנו רצה שישיר, וחזר לרוק'נ'רול הפראי והראשוני שלו. "זו הייתה המוזיקה הטובה ביותר בחייו", כתב המבקר גרייל מרקוס, "אם אי פעם הייתה מוזיקה שמדממת, זו הייתה זו".

כן, זו הייתה 1968, השנה שבה ההיגיון פגש את חוסר ההיגיון, והוליד את המוזיקה הבלתי נשכחת של זמננו.

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459