אי.אל.או מציגה - האלדורדו של תזמורת אור החשמל

ב-28 בספטמבר בשנת 1974 יצא בשנת 1974 האלבום ELDORADO של אי.אל.או. קבלו את ההימור המטורף של ג'ף לין שהביא תזמורת סימפונית שלמה לאולפן והוכיח שחלומות מוזיקליים גרנדיוזיים יכולים לכבוש את העולם.

נכון, להקת אי.אל.או ביצעה צעד ענק קדימה בשנת 1974 עם יציאת התקליט המהמם הזה ששמו ELDORADO. זה היה תקליט הקונספט הראשון של הלהקה, עם מלודיות ברורות ועיבודים תזמורתיים עשירים שעיטרו לראשונה את שיריו של ג'ף לין, שתמיד חלם לעבוד עם תזמורת סימפונית והגשים פה לראשונה את חלומו הגדול. עד לאותו רגע, חברי הלהקה ניסרו בעצמם על צ'לו וכינורות באולפן והכפילו אותם בעשרות שכבות כדי להישמע כמו תזמורת פילהרמונית שלמה, אבל כאן ג'ף החליט ללכת על כל הקופה ולהביא את הדבר האמיתי.

והקונספט בתקליט הזה מתבסס על דמותו של חולם שמנסה להימלט בכוח מן המציאות תוך רצון להגיע למעוז החלום הגבוה ביותר עבורו, אלדורדו, אותה עיר זהב מיתולוגית שהפכה אצלו למפלט המושלם מכל האפרוריות המשמימה של חיי היום-יום. הדבר הבולט ביותר הוא שהאלבום הזה פשוט מתעתע בענק: העיבודים בומבסטיים, המבנה קונספטואלי והמילים לא פעם יומרניות. בכל זאת, המלודיות קליטות וטעימות להפליא.

וחוסר ההתאמה הזה פשוט עובד בצורה מושלמת, ולו רק מפני שהמלודיות האלה באמת כל כך, לעזאזל, נהדרות! הן בשום אופן לא טריוויאליות; מדובר כאן במוזיקת פופ ממעלה ראשונה – לא ברמה של הביטלס כמובן, אבל אני חושב שרוי ווד לפחות היה גאה מאוד ברוב השירים האלה. כשלהקת אי.אל.או נוצרה לראשונה בשנת 1970 (עם כניסתו של ג'ף לין ללהקתו של רוי ווד, שנקראה THE MOVE) הצהירו החברים שבכוונתם לקחת את המוזיקה מהמקום בו הביטלס עצרו עם I AM THE WALRUS. הרעיון המקורי ליצירת הלהקה היה שייך לרוי ווד.

השילוב שלו עם לין החזיק מעמד במשך תקליט וחצי תחת מותג להקתם החדשה, כי כששני גאונים בעלי אגו מוזיקלי מנופח נפגשים באותו חדר, הפיצוץ הוא רק עניין של זמן. ובאמת, מי שמחפשים פה תחכום פרוגרסיבי יומרני עלולים לפספס את כל הפואנטה. רוב מבני השירים הם נורמליים וצפויים לחלוטין, ובלי עיבודי המיתרים השופעים – שממש אינם נשמעים קיטשיים – התקליט הזה היה עובר בקלות כאלבום פאוואר-פופ מעולה המתברג לצד להקות הפאוור-פופ הטובות ביותר של שנות השבעים.

ווד פרש והקים את להקת WIZZARD, והשאיר ללין ולמתופף בב בוואן את הזכויות על השם המחשמל. השניים חרקו שיניים ולקחו את כל הפרויקט הזה על כתפיהם. אחרי שני תקליטים נוספים בהם נעשו ניסיונות מעניינים בכיוון המוזיקה המתקדמת, הלא הם ELO 2 ו-ON THE THIRD DAY המצוינים לכשעצמם, נוצר תקליט סימפוני זה, שהביא את הבשורה האמיתית ופתח את תור הזהב של הלהקה. לין החליט בתקליט הזה לכתוב שירים בעלי מלודיות ברורות. כל זאת, מפני שאביו, פיל לין, שהיה חובב מוזיקה קלאסית, טען שבנו כותב שירים חסרי מלודיה. לין ביקש להראות לו שלא כך הדבר ויצר בסלון הבית בבירמינגהם שיר בשם CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD.

כך בדיוק נולד אחד השירים הנשגבים והמרגשים ביותר בתולדות הפופ-רוק. הוא הלך רחוק יותר והביא, לראשונה בהפקה שלו, תזמורת סימפונית שלמה עם 30 נגנים ומקהלה בת 20 זמרים וזמרות. לואי קלארק הופקד על עיבודי התזמורת. לפני היותו מתזמר מקצועי, היה קלארק בסיסט בלהקות קצב, למד בקולג' למוזיקה בלידס וסיים במסלול עיבוד ותזמור. אז הוא קיבל שיחת טלפון מחברו הוותיק, ריימונד פרוגאט, שביקש ממנו לכתוב כמה עיבודים למחזמר שלו, "וויליאם שייקספיר", אותו הקליט באולפני DE LANE LEA שבלונדון.

ג'ף לין, ששהה באותה תקופה באולפן והחל לעבוד על הקלטת ערוצי הבסיס לשירי התקליט ELDORADO, שמע את ההקלטות של שייקספיר וביקש מלואי קלארק לעבוד עם להקתו. קלארק הסכים והמשיך לתזמר את להיטי הלהקה גם שנים לאחר מכן, והפך לחלק בלתי נפרד מסימן ההיכר הגרנדיוזי שכולנו כל כך אוהבים בצליל של הלהקה. בסיסט הלהקה בתקופה ההיא, מייק די אלבוקרקי, פרש ממנה בתחילת ההקלטות לתקליט הזה כדי להישאר קרוב למשפחתו. סיבובי ההופעות התישו אותו והוא התגעגע לאורח חיים שגרתי. לפיכך, את תפקידי הבס והקולות ההרמוניים בתקליט סיפק לין בעצמו. זאת, למרות שדי אלבוקרקי קיבל קרדיט עליהם כדי שהקהל הרחב יקבל את ההרגשה שמדובר בלהקה אמיתית, תרגיל קטן של יחסי ציבור שלא מנע מג'ף לבצע עבודת בס נפלאה לגמרי בעצמו.

ועד היום נחשב התקליט הזה לאחד הקלאסיים ביותר של הלהקה. קשת הסגנונות כאן רחבה. יש כאן רוק, בלוז, קלאסי, מוזיקת סרטים דמיונית, רוקאבילי ועוד. ואת העותק הראשון בתקליט של ELDORADO קנו לי במתנה ליום הולדתי העשירי. מאז כבר התהדרתי בהדפסה הרבה יותר טובה בוויניל. אלדורדו הוא חבר אמיתי, תקליט כזה שמניחים על הפטיפון בדיוק ברגעים שבהם המציאות לוחצת ורוצים לעוף למחוזות של דמיון צרוף וצלילים שעוטפים את הנשמה. וגם אם מבקרים מסוימים יתפלפלו על השאלה עד כמה הקונספט פה אמיתי, אפשר להתחקות כאן במעורפל אחר משהו כמו קונספט – משהו על אשליות אבודות ונמצאות, עולם דמיוני לברוח אליו מכל הצרות שלך; אבל אתם מכירים את הסיפור: רוב אלבומי הקונספט האלה מציגים לנו לא יותר מקווים כלליים ומעורפלים, ובמהותם צריך להתייחס אליהם ברמת השיר הבודד.

אין אחידות במילים (שנעות מחיקויים של ימי הביניים הכתובים היטב באופן מפתיע, דרך מדע בדיוני ועד לשירי אהבה), והאחידות במוזיקה נובעת פשוט מהעובדה שהם פשוט מנגנים ככה... וחוץ מזה, זה פשוט שיר פופ מעולה אחרי שיר פופ מעולה! זה מפואר! ומי שמעזים לזלזל בתקליט הזה? ובכן, הם פשוט רוכבים על דעה קדומה קולקטיבית שמריחה לא טוב.

שנה לפני ELDORADO חרקה הלהקה שיניים כדי להשיג לעצמה קהל. שלושה תקליטים שיצאו בין 1971 ל-1973 ותקליט הופעה אחד מ-1974 שנקרא THE NIGHT THE LIGHT WENT ON IN LONG BEACH, הכילו חומרים מורכבים רבים שלא היו קליטים בשמיעה ראשונה. במקביל, יצאו כמה סינגלים שהביאו להצלחה מינורית יחסית. המטרה של ג'ף לין ולהקתו הייתה לפרוץ לשוק בארצות הברית. הם ידעו שההצלחה האמיתית נמצאת שם ולא באנגליה. הפריצה המשמעותית הגיעה בשנת 1973 עם השיר SHOWDOWN, שגם ג'ון לנון אהב מאוד ואף ציין זאת בשידור רדיו, כשהתארח בתחנת רדיו בניו יורק בשנת 1974, השמיע את השיר והכריז בהתלהבות שהם "בניהם של הביטלס". לקבל חותמת כשרות שכזו מהגיבור הגדול שלך – זה כנראה הרגע שבו ג'ף הבין שהוא נמצא על דרך המלך.

לין לא סבל את סיבובי ההופעות. הוא שר על הבמה ללא חשק. אולפן ההקלטות היה ביתו האמיתי. הוא אמר פעם בראיון שאחד הריגושים הגדולים ביותר שלו הוא לפתוח אריזה של טייפ סלילים חדש. בשבילו, הריח של סרט ההקלטה המגנטי באולפן מבודד היה שווה אלף במות מיוזעות ומלונות דרכים. שיטת כתיבת השירים שלו הייתה הפוכה מהרגיל: הוא הקליט קודם את הלהקה והתזמורת, ורק אז חזר עם ההקלטה לביתו, כתב לה מילים והקליט את שירתו.

התקליט הזה הוקלט בין פברואר לאפריל 1974 באולפני DE LANE LEA בלונדון. בתחילה, צלילי התזמורת הממו אותו בעוצמתם. הוא נדהם לשמוע כיצד לחניו מקבלים צבע סימפוני עשיר. אך החוויה המרגשת עם התזמורת הבריטית הזו הפכה במהרה לבלתי נעימה. נגני התזמורת לא התלהבו מהמוזיקה. אחד הכנרים הסתכל בדף התווים שלפניו ורטן בפני המתזמר קלארק שהדף "שחור לגמרי", כלומר, יש בו יותר מדי תווים. הדבר דרש מאמץ עודף מצד הנגן השכיר וחבריו לתזמורת. לואי קלארק היה מתזמר חדש בסצנה הבריטית, ולכן נגני התזמורת קיבלו אותו באופן מתנשא וחמצמץ. אלו היו נגני איגוד שהקפידו להפסיק לנגן בדיוק בזמן שהוקצב להם באיגוד המוזיקאים הבריטי. אפילו אם היו באמצע הקלטת טייק ומחוגי השעון הצביעו על שעת הסיום, הם היו מניחים את כלי הנגינה שלהם, לובשים במהירות את מעיליהם ונחפזים לכיוון היציאה מהאולפן.

אם היו רואים בשעון הקיר של האולפן שנותרו להם חמש דקות להקלטה, הם כבר היו עוטים את כפפותיהם כדי לחסוך זמן ביציאה. לקראת סוף התקליט אפשר לשמוע לכמה שניות את צליל המזוודות של הנגנים כשהם אורזים את כליהם, עוד לפני שהטייק הושלם, כי אצלם כוס התה והרכבת הביתה היו חשובות בהרבה מהיצירה של ג'ף. הדבר הכעיס מאוד את ג'ף לין, שתכנן מזימה. הוא דרש ממנהל האיגוד, דון סמית', להיפגש עמו באולפן. הפגישה נקבעה כמה ימים לאחר מכן, ובמהלכה התפרץ לין בצעקות שהנגנים של סמית' אינם מקצועיים ושזמן ההקלטה לא נוצל כראוי משום שלא יכלו לקרוא את העיבודים שהונחו לפניהם.

סמית' היה בהלם, כי איש לא דיבר אליו כך לפני כן. תוצאת הפגישה הייתה שסמית' שלח את התזמורת בחזרה לאולפן כדי להשלים את ההקלטות, וללא תשלום נוסף. יש לציין שבסשן הנוסף הגיעו נגנים אחרים לגמרי מאלו שהתקפלו בסשן הקודם, כאלה שבאו באמת לנגן ולא להסתכל על השעון.הקלטת התופים לתקליט הזה הייתה גם כן ייחודית. בתחילה הוקלטו התופים עם מיקרופונים קרובים למערכת התופים. לאחר שהטייק הושלם, הוקלטו התופים שוב באותו תפקיד, כשהפעם המיקרופונים מוקמו הרחק באולפן כדי לתפוס את האקוסטיקה של החדר. לאחר מכן שולבו שתי הקלטות התופים יחדיו ליצירת סאונד תופים עשיר. בהמשך אף השתכללה גישה זו, ובאולפני MUSICLAND במינכן (החל מהתקליט הבא, FACE THE MUSIC) קיבלו תופיו של בב בוואן את הצליל המזוהה כל כך עם הלהקה, אותה מכת תוף אימתנית ומהדהדת שהפכה לחותמת הסאונד המרעידה של ההפקות שלו.

כשהתקליט הושלם, הוצגה לחברי הלהקה התמונה שנועדה להתנוסס על העטיפה. זה היה צילום נעליה האדומות של דורותי מהסרט "הקוסם מארץ עוץ", שיצא בשנות השלושים, כשידיה של המכשפה המרשעת מן המערב מנסות לאחוז בהן. חברי הלהקה שנאו את התמונה וחשבו שהיא מזעזעת, אך מנהל הלהקה, דון ארדן, חשב אחרת. הסרט "הקוסם מארץ עוץ" לא היה פופולרי באנגליה, אך הוא היה ידוע מאוד בארצות הברית. התכסיס השיווקי של ארדן נועד לגרום לקהל האמריקאי להתחבר לתקליט הזה דרך העטיפה. ללהקה לא נותרה ברירה אלא להסכים, ודון ארדן אכן צדק.

התקליט התקבל באהדה רבה בעיתונות וגם בקרב צרכני התקליטים. הוא אף הפך לתקליט הזהב הראשון של הלהקה בארצות הברית, שם טיפס למקום ה-16 במצעד האלבומים של בילבורד והעניק ללהקה את דריסת הרגל המשמעותית לה ייחלה. באותה תקופה אירעה תקרית מוזרה, כאשר דתיים פנאטיים חשבו שיש מסר בשיר הנושא שחותם את התקליט. הם טענו שאם מנגנים את התקליט לאחור, מגלים משפט מטריד שאומר כך: HE IS THE NASTY ONECHRIST, YOU'RE INFERNALIT IS SAID WE'RE DEAD MEN. ג'ף לין השיב לטענה הזו במילה אחת: SKCOLLUB (היפוך של המילה BULLOCKS, שפירושה שטויות).

ההיסטריה הדתית הזו סביב מסרים תת-הכרתיים שעשעה והרגיזה את לין עד כדי כך, שבתקליט הבא שלו, FACE THE MUSIC, הוא החליט לנקום בהומור מבריק: הוא שתל בכוונה מסר מוקלט לאחור בתחילת הקטע FIRE ON HIGH, וכשמנגנים אותו הפוך שומעים קול עמוק שאומר: THE MUSIC IS REVERSIBLE, BUT TIME IS NOT. TURN BACK. TURN BACK. גאונות טהורה של תשובה לכל הצדקנים!

אוקי... קטע הפתיחה הסימפוני ELDORADO OVERTURE מכניס את המאזינים לארץ של פנטזיה. במקור, במהלך העבודה, נקרא הקטע SYMPHONY 1. את המילים בקטע קריין השחקן פיטר פורבס רוברטסון וקולו הדרמטי משרטט את דמותו של הגיבור הבודד שנמלט מעולם המציאות הקר והמנוכר היישר לתוך מחוזות הדמיון והפנטזיה של אלדורדו. ג'ף סיפר בראיון כי החוויה הזו, שבה ישב בחדר הבקרה של האולפן ושמע לראשונה את הרעיון שלו מבוצע עם תזמורת, "פוצצה לו את המוח".

הסינגל שיצא מהתקליט, CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD, נחשב בעיניי לאחד השירים היפים ביותר שיצאו תחת שרביטו של לין, והיה ללהיט הראשון של הלהקה שכבש את עשרת הגדולים במצעד האמריקאי, כשהעפיל למקום התשיעי. השיר מדבר באופן כללי על חלומות שנשארים בראשך גם לאחר ההתעוררות. הטקסט מתאר מפגש מהפנט עם אישה מיסטית ומכושפת, מעין בת ים או עלמה שמיימית המהלכת על פני המים ומסמלת חלום נשגב אך בלתי מושג, שהחולם פשוט אינו מסוגל לעקור ממחשבותיו.

השיר יצא על גבי תקליטון באנגליה בינואר 1975 אך לא הצליח להרשים במצעד המכירות. בראיון לעיתון מלודי מייקר הבריטי משנת 1975, אמר ג'ף לין על התקליטון:THE LAST SINGLE JUST DIED OVER HERE IN THE UK. ROLLED OVER AND DIED. איזו אירוניה מדהימה: השיר נכשל לחלוטין במולדתו בריטניה, בעוד שמעבר לאוקיינוס הוא הרעיד את תחנות הרדיו בארצות הברית והפך לנכס צאן ברזל של הרוק הקלאסי. אני אהיה האחרון להכחיש ש-CAN'T GET IT OUT OF MY HEAD צועד על הגבול שבין יפהפה מאוד לבין מרהיב לחלוטין! השיר הזה פשוט נחרט בנשמה! המילים שג'ף לין כתב בשיר הזה הן מעורפלות קמעה. די להביט בבית הפותח כדי להבין שקשה לפענח מה באמת מתרחש שם. בדף המילים שצורף לתקליט ELDORADO כתוב המשפט WALKING ON A WAVE CHICANE. יש סברה שהמשפט הוא למעשה WALKING ON A WAVE SHE CAME. בכל אופן, פירוש המילה CHICANE הוא הונאה, מעקף או אשליה מבלבלת. לין הבהיר בעבר כי כוונתו במילה CHICANE הייתה לתעתוע של הגלים, אף על פי שדורות של מעריצים המשיכו לשיר SHE CAME בהנאה גלויה.

אחד מטכנאי ההקלטה של השיר הזה היה קני דאנטון. הוא סיפר מאוחר יותר שממש לא אהב את השיר של ג'ף לין ודי סבל באולפן ההקלטות. באחד הבקרים, כשהגיע מוקדם כדי להקליט את שירתו של ג'ף, הוא גילה את האולפן במצב מבולגן מאוד. על סטנד אחד ניצב דף ובו מילים בכתב ידו של ג'ף לין. המשפט הראשון בדף היה MIDNIGHT ON THE WATER. דאנטון ראה בדף הזה קשקוש אמיתי וזרק אותו לפח. רק שנים לאחר מכן הודה בטעותו הגדולה, כשהבין שזרק לפח האשפה את הטיוטה המקורית של אחד מהמנוני הפופ היפים בעולם.

השיר שבא אחריו בתקליט נקרא BOY BLUE, והוא מספר על תגובות של אנשי עיירה לנוכח חזרתו של חייל משדה הקרב. זהו שיר מחאה אנטי-מלחמתי מובהק הלבוש באצטלה של סיפור אבירים מימי הביניים. הגיבור, בוי בלו, שב עטור תהילה מן הקרבות, אך מזועזע ממראות הדם והמוות ומודיע לקהל המריע שלעולם לא יאחז עוד בחרב. זה שיר אנרגטי, קצבי, מרומם רוח, מעובד בצורה עשירה ונפלאה, עם פזמון סוחף וממכר שאי אפשר שלא להצטרף אליו בשירה, והוא טוב בדיוק כמו כל יצירת מופת אחרת!

שיר עוצמתי נוסף בתקליט הזה הוא LAREDO TORNADO, שכתב ג'ף לין כמחאה על תהליך הבנייה המואץ וההרס של שטחי הטבע והשדות הפתוחים לטובת מפלצות בטון ומפעלים מעשנים. אם אתם כותבים שירים, כדאי שתלמדו כאן שיעור ממר לין איך ליצור פזמון מהולל בהנפת יד, או ליתר דיוק – בשינוי בודד אחד של גובה הצליל. פשוט בית ספר להלחנה!

וכדי לסיים את צד א', הביא לין קטע בשם POOR BOY (THE GREENWOOD) הנוגע במוטיב הקונספט של התקליט – חלומות. בחלום הזה נמצא חולם החושב שהוא אחד מאנשיו של רובין הוד. בסופו אף יש חזרה מוזיקלית לקטע התזמורתי שפתח את התקליט. צד א' נחתם.

עוד שיר אהוב עליי מאוד מהתקליט הוא השיר שפותח את צד ב' - MISTER KINGDOM. לין, הידוע כמעריץ מושבע של הביטלס, הלחין את השיר הזה תוך הישענות על ACROSS THE UNIVERSE של ג'ון לנון, ואי אפשר שלא להתמוגג מהדמיון המופלא ברצף האקורדים ובתחושת הריחוף השמיימית. בשנת 2003 הודה ג'ף לין שאין לו מושג על מה השיר מדבר, אך הוא אוהב את הדרך שבה הוא נשמע. גם אני. למי אכפת מהמשמעות המדויקת של המילים כשיש ביצוע ווקאלי כל כך רך ועוטף שגורם לך לעצום עיניים ולרחף באוויר? ואיזה יופי זה הקרשנדו שנבנה בסיום השיר עד שנקטע והשיר הבא מיד מתחיל.

זה השיר NOBODY'S CHILD שמציג את אי.אל.או במצב רוח של מוזיקה לאולמות ריקודים מתקופות עבר. העיבוד והביצוע משכנעים לגמרי, וחבל שהלהקה לא ניסתה זאת שוב. מדובר בשיר שהוא ממש פנינה חבויה בתוך הקטלוג של הלהקה.זה שאפל מאיים ומבשר רעות שמתברר כשיר על פרוצה, לא פחות ולא יותר. ג'ף לין אהב מאוד את מוזיקת הרוק'נ'רול. הוא גדל עליה, כמו רבים מבני דורו, ואהב גם להשחיל אותה ליצירתו. והנה זה בא בשיר קצר בשם ILLUSIONS IN G MAJOR (אשליות בסולם סול מז'ור), שאף יצא כצד ב' של תקליטון מאותה תקופה. במילות השיר יש אזכורים ללאונרד כהן, הרולינג סטונס ועוד, כאשר הגיבור המתוסכל מגיע לפסיכיאטר ומתלונן על אשליות מוזיקליות שלא נותנות לו מנוח, והרופא ממליץ לו להירגע עם תקליטים של כהן והסטונס – הברקה מלאת הומור בריטי ממזרי.

ואז מגיע שיר הנושא, המביא את כל התקליט לכדי סיום מרגש ומלא בדרמה טובה. ג'ף לין: "אני אוהב את האקורדים הכבדים בקטע הזה ובסיום המטופש יחסית, בו שומעים את נגני הקונטרבס בתזמורת כשהם ממהרים לארוז את כליהם בתיקים הגדולים, כי הם לא היו מוכנים לנגן שבריר שנייה מעבר לזמן שהוקצב להם". פה החולם מחליט להישאר לתמיד בעיר הזהב של חלומותיו ולא לשוב לעולם האמיתי – שילוב מופלא בין פאתוס תזמורתי למלודיה קורעת לב. אי אפשר להישאר אדישים לרגע הזה! ג'ף לין באמת זורח כאן בענק, שולף כל מיני טריקים ווקאליים מסעירים מהשרוול ובונה לאט, בעקביות ובהתמדה כל בית ובית, עד לשאגת השיא האדירה בפזמון.

לא ייאמן, אך התקליט הזה לא נכנס למצעד האנגלי עד שנת 1978 (ורק אז, בעקבות הצלחת התקליטים המאוחרים יותר, נזכרו הבריטים לגלות אותו מחדש). ואסיים בביקורת שנכתבה על התקליט בעיתון "עולם הקולנוע" שלנו, ביולי 1975: "תקליט שאישית ציפיתי לו בעניין רב ולא התאכזבתי. 'תזמורת אור החשמל' הייתה להקה צעירה יחסית, אולם תקליטה הנוכחי מעיד על בשלות עמוקה, ובכמה קטעים הלהקה מתעלה על עצמה ומגישה קטעים שניתן להשוותם ליצירותיהם הטובות של המודי בלוז או לקונצרט הרוק של סגול כהה. ג'ף לין, מנהיג הלהקה, חיבר מעין קונצרט-רוק העוסק בחלומותיו של האדם ושאיפתו להגיע לאלדורדו המסתורית. מומלץ". ואני מוסיף: מומלץ זו מילה עדינה מדי – זהו אלבום חובה בכל בית שיש בו פטיפון ואהבה אמיתית לרוק קלאסי במיטבו!

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459