ניל יאנג סוגר את הווליום ומדליק מחדש את הלב

ב-2 בנובמבר בשנת 1992 יצא אלבום חדש לניל יאנג ושמו HARVEST MOON.

כדי להבין את גודל ההפתעה, צריך לזכור איפה ניל יאנג עמד ממש באותם שבועות סוערים של סתיו 1992. עולם הרוק כולו רעד תחת מתקפת הגראנג' מסיאטל, וכולם – מלהקת נירוונה ועד פרל ג'אם – השתחוו בפניו והכתירו אותו רשמית כסנדק הגראנג'. רק שבועיים קודם לכן, ב-16 באוקטובר 1992, יאנג עלה על הבמה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק במסגרת קונצרט המחווה ההיסטורי לציון 30 שנות קריירה לבוב דילן, ושרף את האולם עם ביצועים חשמליים מפלצתיים וסולואים מנסרי אוזניים לשירים של דילן. הקהל היה בטוח שיאנג עומד להמשיך להפציץ בווליום של מטוס סילון ממריא. אבל לניל, כהרגלו בקודש, היו תוכניות אחרות לחלוטין.

בעולם שהתחיל להתרגל לגראנג' ולצלילים דיגיטליים קרים, שחרר ניל יאנג פצצה שקטה: האלבום HARVEST MOON. המבקרים והמעריצים עצרו לרגע. זה לא היה יאנג הזועם של סוף שנות השמונים, גם לא הגיטריסט מחריש האוזניים של סיבוב ההופעות WELD מ-1991 עם להקת הליווי הקבועה שלו, קרייזי הורס. זה היה קול אחר, מוכר, רך. זה היה קולו של אדם שחוזר הביתה, עשרים שנה בדיוק אחרי שהגדיר מחדש את הפולק-רוק עם התקליט HARVEST.

רבים ראו באלבום החדש חזרה מכוונת לצליל ולרגישויות שהפכו את אותו תקליט מ-1972 ליצירה כה אהובה. ואכן, HARVEST MOON חקר נושאים של התבגרות, אהבה ארוכת שנים והכרת תודה, והכל הוגש דרך הצליל האקוסטי המוכר כל כך של יאנג. יצירת התקליט הייתה אישית לא פחות מהנושאים שבהם עסקה, ושילבה אלמנטים של נוסטלגיה, פגיעות ומוזיקליות מופתית.

אז ניל הנחית מהלומה נוספת על אויבי המוניטין שלו, בדמות הקאמבק האקוסטי המופתי הזה. כשהנחתי את התקליט הזה לראשונה על הפטיפון, הייתי מוכן לכל דבר – בהתחשב ברגשותיי כלפי HARVEST, למה כבר אפשר היה לצפות מפרק המשך של HARVEST שמגיע עשרים שנה מאוחר יותר? ובאופן מדהים, HARVEST MOON התברר כאלבום... נהדר!

הצד האפל של הווליום: הצלצול באוזניים ששינה את התוכניות

אבל האמת היא, שהקאמבק הזה לשורשים נבע לא רק מרצון אמנותי. אחרי כמה תקליטי רוק רועשים ומוכווני גיטרות בסוף שנות השמונים, יאנג אכן הרגיש צורך להתחבר מחדש לשורשי הפולק והקאנטרי שהביאו לו הערכה שני עשורים קודם לכן. אך מעל לכל, היקום – או ליתר דיוק, האוזניים שלו – אותת לו שהגיע הזמן להנמיך.

יאנג פיתח מצב חמור של טינטון, אותו צלצול מתמשך ומטריד באוזניים, שהפך לבלתי נסבל בעקבות הווליום המחריש של סיבוב ההופעות WELD. סובלנותו למוזיקה רועשת צנחה לאפס. במקום לפרוש או לקחת הפסקה ארוכה, השינוי הכפוי הזה הוביל את יאנג להתמקד בעיבודים רכים יותר, כאלה שדרשו גישת הפקה ניואנסית ועדינה. הוא פשוט לא היה מסוגל פיזית לנגן רוק חשמלי אז.

יאנג סיפר לימים שהעוצמות של סיבוב ההופעות ההוא פשוט פירקו לו את עור התוף, והרופאים הבהירו לו חד-משמעית: או שאתה מנמיך מיד, או שאתה מאבד את השמיעה לתמיד. במקום להיכנס למרה שחורה, ניל עשה את מה שמוזיקאי אמיתי עושה מול מגבלה פיזית – הוא הפך את הכאב ליצירה שכולה עדנה ואקוסטיקה מהפנטת.

מפגש הפסגה בחווה: קסם אנלוגי ומטאטא על קרטון

כדי לשמר את הצליל החם והאקוסטי שהוא חיפש, יאנג עשה את הצעד המתבקש ביותר: הוא הרים טלפון לחברים הוותיקים. הוא התאחד עם נגני המפתח מהסשנים המקוריים של HARVEST, הלהקה שזכתה לכינוי THE STRAY GATORS. זה כלל את הבסיסט טים דראמונד, המתופף קני באטריי ואשף הפדאל-סטיל בן קית'. הוא גייס שוב את לינדה רונסטאדט, שקולה עיטר רבות מיצירות המופת המוקדמות שלו. הוא גם הביא צוות של משתפי פעולה מהימנים, כולל הזמרת ניקולט לרסון, כדי ליצור את ההרמוניות המרובדות שהעשירו רבות מהיצירות. יחד, ההרכב הזה עזר ליאנג לטוות צליל שהרגיש ספוג נוסטלגיה אך גם טעון בניסיון החיים של עשרים השנים שחלפו. אליהם הצטרף גם ספונר אולדהם המופלא, שהקלידים, הפסנתר והאקורדיון שלו הוסיפו נופך דרומי עמוק ומנחם.

ההקלטות התקיימו הן בחוות BROKEN ARROW של יאנג בקליפורניה, במבנה שהוסב לאולפן, והן באולפנים בלוס אנג'לס. בעידן שבו כולם עברו להקלטות דיגיטליות נקיות, יאנג, כדרכו, הלך נגד הזרם. הוא בחר להקליט אך ורק בציוד אנלוגי, והעדיף את הגוונים החמים והטבעיים על פני הסאונד הדיגיטלי המלוטש ששלט בחלק ניכר משנות התשעים המוקדמות.

יאנג היה ידוע בזלזול שלו כלפי מה שהוא ראה כסטריליות של הקלטה דיגיטלית. עבור התקליט הזה, הוא רצה את הפגמים האנושיים, את המרקם ואת החום שרק הקלטה אנלוגית יכלה לספק. כדי להשיג את התחושה האותנטית הזו, המוזיקאים הקליטו בלייב באולפן, כולם יחד, מזינים אחד את האנרגיה של האחרים במקום להסתמך על הקלטת ערוצים נפרדים ואז חיבורם ביחד. יאנג, בחיפושו אחר ה"תחושה" הנכונה, ביקש מהנגנים לנגן שוב ושוב, לעתים עד תשישות, עד שהשיגו את הטייק המושלם שבו הקסם קרה. התוצאה הייתה צליל אינטימי, כאילו הלהקה מנגנת בסלון של המאזין, כשהדוגמה הבולטת היא שיר הנושא העדין שכתב לאשתו דאז, פגי.

אופנועים, כלבי ציד והאקורדיון שלוקח לנשמה

השירים באלבום הזה מחביאים בתוכם סיפורים קטנים ומופלאים. המתופף קני באטריי לא הסתפק במברשות תופים רגילות בשיר הנושא, אלא לקח מטאטא אמיתי והבריש איתו על גבי חתיכת קרטון גדולה כדי לייצר את אותו רשרוש סתווי שמזכיר צעדים על עלי שלכת יבשים. כמה פשוט, ככה גאוני! השיר הזה, שהפך לאחד משירי האהבה המרגשים ביותר של יאנג, מלווה בקולות הרקע השמימיים של לינדה רונסטאדט, שגורמים לכל העסק להישמע כמו ריקוד אינטימי באסם מואר באור ירח.

פנינה נוספת היא UNKNOWN LEGEND, שפותחת את האלבום. יאנג כתב אותה בהשראת פגי, עוד בימים שבהם עבדה כמלצרית בדיינר קטן ליד החוף ונהגה לרכוב על אופנוע הארלי דייווידסון כבד. זו בלדת פולק ישירה עם מלודיה קולית פשוטה אך מבריקה. הלוואי ובהשראתי היו כותבים שיר כזה.

ומה תגידו על FROM HANK TO HENDRIX? יצירת מופת שבה יאנג מותח קו דמיוני שנע מענקי הקאנטרי כמו האנק וויליאמס ועד לגיבורי הגיטרה כמו ג'ימי הנדריקס, כשהוא מתחנן בפני אהובתו לשמור על הניצוץ למרות השנים והסדקים. ויש פה את שורת המפוחית מהטובות יותר שניל יצר אי פעם! ומה לעזאזל גורם לזה להישמע כל כך שובה לב? היא למעשה נתמכת ברקע על ידי אקורדיון – רעיון גאוני לחלוטין! זה יפהפה זה!

והשיר OLD KING הוא שיר קאנטרי קופצני וישיר שהוקדש לכלב הציד האהוב של יאנג, ששמו האמיתי היה אלביס. הכלב ליווה את ניל בנאמנות באוטובוס ההופעות במשך שנים רבות, ויאנג החליט לשנות את שמו בשיר ל'קינג' רק כדי שהמאזינים לא יחשבו שהוא שר חלילה על אלביס פרסלי... ניל מנגן כאן על בנג'ו במקצב מוזר ומקוטע שמעניק לשיר קסם כפרי מחוספס ומלא חיוך. איזה כיף זה!

הנושא הכללי כאן באלבום הוא נוסטלגיה – נוסטלגיה ומבט מלנכולי, אך בשום אופן לא פסימי, לאחור אל השנים שחלפו. הטקסטים לעתים קרובות מאוד ישירים: FROM HANK TO HENDRIX ו-ONE OF THESE DAYS נוטפים זיכרונות עדינים ומרגשים, OLD KING הוא פשוט שיר הלל לכלב, ויש אפילו בלדות אהבה פשוטות ונטולות קישוטים כמו שיר הנושא שנשמעות כנות ואמיתיות באופן בלתי נתפס. למעשה, זהו אלבום של יאנג שמכיל שירים שמרגשים עד דמעות; ואם זה לא מרגש אתכם עד דמעות, כנראה שהנשמה שלכם קשוחה אפילו יותר משלי! YOU AND ME הוא אחד היפים יותר של ניל; ותגידו, האם הגיטרות האלו לא פשוט יפהפיות? זה נהדר! ופה ושם זה מזכיר את הלהיט הישן שלו OLD MAN - ומה רע בכך?

הבעיה הגדולה ביותר שאנשים עלולים לחוות עם האלבום היא שהוא מעט מונוטוני – בלדה אחר בלדה בקצב בינוני, והוא בהחלט לא מגוון יותר מדי בסגנון. מלבד OLD KING הכל נשמע אותו דבר בהאזנה ראשונה ולא מרוכזת. אבל המלודיות זורמות בצורה חלקה ובכיוונים הנכונים, וקולו של ניל עוצמתי (כלומר: בכייני) בדיוק כפי שהיה עשרים שנה קודם לכן. ויש את SUCH A WOMAN – שהוא בלדה מצוינת ואני לא מצליח לקבוע בוודאות אם כלי המיתר שם הם אמיתיים או שמא אלו קלידים שקיבלו הסוואה חכמה באולפן. בעצם - במקרה הזה הדבר לא ממש משנה, כי התוצאה יפהפיה. ובנוסף, אי אפשר להתעלם מהשיר WAR OF MAN, שנכתב תחת הרושם הקשה של מלחמת המפרץ והביע חרדה עמוקה מפני ההרס האקולוגי והאלימות האנושית שמשחיתים את כדור הארץ.

והסיום של האלבום עם NATURAL BEAUTY הוא קסום. יש ודאי כאלו שיגידו שזה ארוך מדי. לא בעיניי. ומסתבר שהשיר הזה בכלל לא הוקלט באולפן! מדובר בהקלטה מהופעה חיה של יאנג באודיטוריום האזרחי בפורטלנד, אורגון, מוקדם יותר באותה שנה. יאנג אהב כל כך את הטייק האקוסטי הבודד, שהוא פשוט לקח את סליל ההקלטה. ואיזה יופי זה כשקולות הקהל בסוף מתמזגים עם צלילי הלילה.

חיבוק המבקרים, שערוריית הכוכבים וניצחון הלחישה

עם יציאתו, המבקרים חיבקו את יאנג בחום. במגזין רולינג סטון נכתב אז בביקורת: "ניל יאנג בילה את עשרים השנים האחרונות בהתנדנדות מסגנון לסגנון כמו עש שנלכד במחסן מלא בנורות. אז אין פלא שאחרי כמה תקליטים שבהם הוא חקר את הגבולות החיצוניים של רעש הגיטרה, יאנג משך את התקע מהשקע, הניח על עצמו את הגיטרה האקוסטית שלו ופנה לעבר ירח הקציר הזה.

הכותרת מהדהדת את התקליט HARVEST, האלבום הכפרי של יאנג מלפני שני עשורים, והמוסיקה מזכירה את טעמו העדין. HARVEST היה רב מכר רגוע, תחנה בלתי אופיינית באמצע הדרך בעשור של מהדורות אישיות עמוקות ולעתים אקסצנטריות ביותר, והתקליט החדש שלו גם נשמע כאילו הוא נועד לשעות אחר הצהריים עצלות בערסל. אבל מתחת לפני השטח השלווים שלו נמצאות הצלקות המחורצות של גיל העמידה, כאשר להיאחז באהבה ולהוקיר אותה זה הרבה יותר קשה מאשר למצוא אותה.

יאנג חקר לאחרונה את אותו נושא בתקליט RAGGED GLORY, משנת 1990, אך הפעם זה נשמע כמו השקט שאחרי הסערה. כאילו כדי להראות כיצד השתנתה הפרספקטיבה שלו, יאנג משתמש בתזמור בדומה לשיר A MAN NEEDS A MAID של HARVEST בשיר SUCH A WOMAN, אבל הפרספקטיבה המיושנת של השיר הקודם הפכה להומאז'. החיפוש של יאנג אחר מחסה מהסערה מהדהד כמו פעימות לב".

וכאן בדיוק נחשף האבסורד המרתק של עולם ביקורת המוזיקה. להפתעתי הגדולה יותר, הבנתי שרוב המבקרים מרגישים בדיוק אותו דבר: כולם מודים שאלבום ההמשך טוב כמו HARVEST הוותיק או אף טוב ממנו, אבל עדיין 'המקור' הוא שנחשב לקלאסיקה ולא הסיקוול! אז HARVEST MOON לא היה רק הצלחה ביקורתית, הוא היה גם הצלחה מסחרית גדולה, זכה בפרס ה-JUNO הקנדי לאלבום השנה ב-1994, והוכיח שיאנג לא צריך לצעוק כדי שיקשיבו לו. לפעמים, הלחישה היא שחזקה יותר מכל רעש.

והאלבום הזה לא יוצר לרגע רושם שהוא הודבק בחופזה רק כדי לרצות את המבקרים... אולי זו בדיוק הסיבה שבגללה נהגו לשבח אותו בנימוס ואז לחלוף על פניו. אל תעשו את הטעות הזו – אל תעברו עליו הלאה! שימו את ירח הקציר על הפטיפון, תנו למחט לרדת, ותרגישו איך החום האנלוגי הזה עוטף את החדר ומזכיר לכולנו למה אנחנו כל כך אוהבים מוזיקה.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459