איך מאייתים סלייד? כמו שרק סלייד יודעים

ב-1 בנובמבר בשנת 1972 יצא התקליט המצליח ?SLAYED של להקת סלייד. הסוד הגאוני מאחורי שגיאות הכתיב המכוונות שהפכו להקת פועלים בריטית למכונת להיטים עולמית.

לפני המון שנים, כשהייתי ילד בבית הספר היסודי, אהבתי ללכת לביקור עם אחותי הגדולה אצל חברותיה. הן היו מגניבות. גם היה להן טעם משובח במוסיקה (אחותי פחות הייתה בקטע הזה...). אז אחת מחברותיה, ששמה היה הדס, התפארה בתקליטייה נהדרת. ואני, ילד שרק מגלה אז דברים לראשונה - עלעלתי בתקליטים וראיתי עטיפות כמו FLY LIKE AN EAGLE של סטיב מילר ולהקתו, או פליטווד מאק ישן וטוב. ואז נתקלו עיניי בעטיפת התקליט ששמו שאל בגדול - ?SLAYED... והרושם הראשוני שלי היה, מה זו חברות המכוערים הזו? למה הם מראים את האגרופים שלהם ככה? למה יש תחבושות על האצבעות של אחד מהם? למה אחר נמצא שם בלי חולצה ועם חזה שעיר מדי? מה זה?

הדס ראתה אותי מול העטיפה והחליטה לעשות מעשה - היא אמרה לי, קח את התקליט הזה, תקשיב לו קצת בבית. נראה לי שתאהב את זה. לקחתי. הקשבתי - בום!

ובכן, התקליט הזה נחת על מדפי החנויות ממש בעיצומה של היסטריית המונים חסרת תקדים שכונתה אז ברחבי בריטניה SLADEMANIA. באותם שבועות סוערים של שלהי 1972, הלהקה הזו פשוט החזיקה את הממלכה בגרון ולא נתנה לאף אחד מנוח. בזמן שחבר'ה כמו דיוויד בואי שחררו לעולם את THE RISE AND FALL OF ZIGGY STARDUST AND THE SPIDERS FROM MARS והוכיחו שגלאם רוק יכול להיות אינטלקטואלי, מעודן, חללי ואנין טעם – באו ארבעת הבריונים החייכניים מוולברהמפטון עם פלטפורמות בגובה עשרה סנטימטרים והוכיחו ששום תחכום לא יכול לנצח אגרוף ישר לבטן.

מאחורי הקלעים באולפן: דייב היל על הדבק הלהקתי והעטיפה הלוהטת

הגיטריסט, דייב היל, כותב בספרו: "ההצלחה פשוט המשיכה להגיע, עד כדי כך שעכשיו באמת היינו צריכים תקליט חדש רק כדי לעמוד בביקוש. אני זוכר את SLAYED כאוסף טוב של שירים, רובם של ג'ים (לי הבסיסט) ונודי (הולדר הזמר-גיטריסט), לצד כמה קאברים. זו עוד דוגמה טובה לאיך שהיינו באותה תקופה, איך עבדנו. ג'ים היה מביא את האקורדים והמבנה של השיר, ואז היינו מנגנים אותו בדרכים שונות. אחרי שארבעתנו עבדנו עליו, היינו נכנסים לאולפן עם צ'אס (צ'אנדלר, המנהל והמפיק) ומקליטים. 

זה היה מאוד מעניין, איך שהכל הסתדר. כמעט נלחמנו אחד עם השני, אבל נאבקנו בצורה יפה. יש נגני בס שמנגנים מאחורי הקצב, בעוד שג'ים תמיד הקדים מעט, ולעתים קרובות זה היה בגלל ההתרגשות שלו מהשירים. כדי לקבל את האווירה האמיתית היינו מנגנים כמה פעמים ולעולם לא מסתפקים בטייק הראשון. זה היה מסוכן כי אתה יכול לאבד חלק מהקסם בשל ההתרגשות הראשונית, אבל עדיין היינו די מהירים בלקבע את הגרסה וצ'אס היה נהדר בלהוציא מאיתנו את ההרגשה החיה הזו. הוא לא חנק את הצליל, הוא שמר עליו פשוט ופתח אותו. 

הוא יכול היה לומר, 'מה שאנחנו צריכים לעשות זה להוסיף את זה, ואז להוסיף את זה, ולהוסיף את זה', אבל זה לא היה הסגנון שלו. הוא שמע מה יש לנו וידע איך זה יישמע בהופעות. הוא לא ביקש שנקליט שלוש גיטרות בו זמנית, הוא רצה לשמור על היושרה שלנו כלהקה חיה. כשאתה באולפן, יש לך אוזניות, אז אתה לא שומע את המגברים. אתה שומע מיקס של כל כלי הנגינה, אבל אנחנו מסתכלים אחד על השני, אז זו עדיין הרגשה של להקה. דון (פאוואל המתופף) היה בדרך כלל על במה קטנה באולפן, ואנחנו היינו מסביבו. 

אני זוכר את זה בבירור. נודי היה עם האוזניות רק על אוזן אחת והשאיר את השנייה פנויה. היינו עושים טייק אחד ואז צ'אס היה אומר, 'טוב, קדימה' ואנחנו היינו עולים ומאזינים ואז חוזרים ומנגנים שוב. זה היה תהליך ממש מרגש אבל גם מפחיד, כי אתה יכול לנגן שיר והוא מגיע לנקודה שבה הוא באמת מתבשל היטב ואתה מקווה שלא תהרוס את זה! דון היה נהדר באולפן. הוא כמעט אף פעם לא טעה כי הוא היה נהדר בלשמור על הקצב. 

הוא לא מתופף מתוחכם, הוא שורשי, אבל הוא ידע להחזיק את העסק חזק. הוא היה הדבק והיינו מוסיפים דברים סביבו. עם סגנון נגינת הבס של ג'ים אתה לא רוצה לסבך עוד יותר עם גיטרה מובילה, אז הנגינה שלי התבססה על הרגשה. בסלייד היו הרבה רגעי נגינה שלא היו מעובדים מבחינה אקדמית. יכולתי לנגן כי הקשבתי לתקליטים נהדרים במשך שנים וכך קיבלתי את החינוך שלי, לא באמצעות שיעורים. צ'אס הבין את זה והוא תמיד עודד אותי לגבי הנגינה שלי. 

הייתי שאפתן, רציתי שנצליח, נהניתי מאוד, וכל האנרגיה הזו, ההתלהבות הזו, השמחה הזאת, כל זה יצא ממני כשניגנתי. אני חושב שתפסנו הרבה מזה בתקליט הזה שהיה מכונן עבורנו, ולא מעט בגלל העטיפה, אשר הפכה לאיקונית עבורנו. צ'אס לא רצה שעל העטיפה יהיו שמותינו בנפרד אלא שנוצג תמיד כלהקה. לכן נכתב שם הלהקה על האגרופים שלנו. הורדתי את החולצה בצילום כי היה לי גוף שרירי ורציתי שיראו שהלהקה שלנו חזקה. זה מצחיק שמי שהיה ידוע בבגדים המוחצנים שלו היה זה שהצטלם כאן בלי חלק עליון. אני חושב שהעטיפה נתנה לנו יתרון".

רק תחשבו על הניגוד הקורע: דייב היל, האיש שהסתובב על הבמות באותם חודשים בדיוק עם התלבושות הכי מופרכות בהיסטוריה האנושית – חליפות חלל מנצנצות, פוני קצוץ של חייזר ומגפי פלטפורמה אדירים שזכו לכינוי SUPERYOB – מחליט דווקא על העטיפה להוריד חולצה כדי להראות שרירים! והכימיה בין הבס המקדים וההיפראקטיבי של ג'ים לי לבין התיפוף הברזלי והשורשי של דון פאוואל יצרה גרוב רוק'נ'רול רועם וחסר מעצורים שאי אפשר היה לחקות באף אולפן מודרני מרובע.

המבט מעבר לאוקיינוס: האם אמריקה מוכנה לבריונים הבריטיים?

הנה קטעים מהביקורת שנכתבה על התקליט בעיתון האמריקאי, רולינג סטון: "בארץ מולדתם, חברי סלייד בלתי ניתנים לעצירה. התקליטונים מפגיזים את המצעדים וההופעות תמיד מלאות. אבל בארה"ב לא היה קל ללהקה זו להצליח. אלבום ההופעה של הלהקה, ALIVE, נמכר באופן סביר ותקליטוני הלהקה הטובים, נמכרו גם הם בכמויות זעומות. התקליט החדש הזה אמור להפוך את הקערה על פיה ובמהירות, כי זה התקליט המסחרי ביותר עד כה שיצא מסלייד. יש כאן שירים קצרים, קליטים ומקוריים לצד גרסאות כיסוי, כשהכל מובל על ידי קולו החודר של נודי הולדר, הגיטרה הנוצצת של דייב היל וחטיבת קצב (הבסיסט ג'ים לי והמתופף דון פאוואל) שיכולה לבקע כל דבר. 

השיר MAMA WEER ALL CRAZEE NOW הוא הכוכב האמיתי בתקליט. אבל כל התקליט נהדר ונחתם באופן נפלא עם השיר LET THE GOOD TIMES ROLL. ויש גירסה משכנעת ביותר לשירהּ של ג'ניס ג'ופלין, MOVE OVER, כשלעתים אתה מתבלבל למי אתה מקשיב - ג'ניס או סלייד? ברור שמדובר בנוסחה להקתית, אבל כך זה גם עם הפקות של פיל ספקטור או עם מוצרים של חברת MOTOWN. נוסחה כזו, בעולם הרוק, אמורה להשתלם פעם אחת ואחריה האמן צריך לקחת אותה לכיוונים חדשים".

אז בארצות הברית הם אמנם התקשו בתחילה לשחזר את הטירוף המוחלט שהתרחש בממלכה הבריטית – הקהל האמריקאי היה אז שקוע עמוק ברוק כבד או בצלילים קליפורניים מלוטשים – אבל באנגליה ובאירופה סלייד היו אלים חיים. אף אחד בסצנת הגלאם לא החזיק בכוח מתפרץ כזה: לא להקת SWEET שנשענה על פופ מסטיק מתקתק, ובטח שלא T. REX של מארק בולאן, שהייתה פיוטית ואלגנטית פי כמה. כששאגת הגרון המחוספסת והחד-פעמית של נודי הולדר התחברה לסאונד הגיטרה המפוצץ של דייב היל ולרקיעות הרגליים המונומנטליות של חטיבת הקצב, נוצר כוח מחץ שאי אפשר היה לעמוד בפניו!

השיר שנולד מאולם הרוס: סודות השיווק של צ'אס צ'אנדלר

אם כבר ציינתי פה את הלהיט MAMA WEER ALL CRAZEE NOW, הנה מה שהיה לנודי הולדר לספר עליו בספרו: "צ'אס צ'אנדלר, המנהל שלנו, אמר, 'הסינגל הבא שלכם צריך להיכנס למצעד גבוה מאוד, אולי ישר למקום הראשון'. היום, זה לא אומר כלום כששיר נכנס למקום הראשון, אבל אז זה היה עניין גדול מאוד. רק חמישה שירים מתחילת המצעדים ב-1952 נכנסו היישר למקום הראשון. צ'אס וראש חברת התקליטים POLYDOR, הגו תוכנית. זה היה רעיון חדש לגמרי. 

השניים הגיעו לרעיון קמפיין שיווקי לפיו הסינגל שלנו יושמע בטלוויזיה וברדיו במשך כמה שבועות לפני שהוא יהיה בחנויות. שוב, זה נהוג כיום, אבל בשנות ה-70, כל הלהקות היו מקליטות שיר לסינגל ביומיים, היו עושות לו מיקס למחרת, ואז הוא היה נארז ויוצא בשבוע הבא. אף אחד לא הקליט אלבום ואז בחר ממנו שירים כסינגלים. ברגע שכתבת שיר שנשמע כמו סינגל, היית נכנס לאולפן, מקליט אותו ומשחרר אותו. האלבומים הגיעו מאוחר יותר. הסינגל החדש שלנו היה אמור להיות MAMA WEER ALL CRAZEE NOW. באתי עם הכותרת אחרי אחת ההופעות שלנו. 

בכל מקום שהופענו, המקום היה הרוס עד סוף הלילה. המון מושבים תמיד נתלשו ורוסקו לרסיסים. חשבונות התיקון שלנו היו אסטרונומיים. מעולם לא הרווחנו כסף מסיבובי הופעות בגלל זה. בשיא המהומה, זה עלה לנו הון. אחרי הופעה מסוימת בוומבלי ארינה, חזרתי לבמה כדי להעיף מבט באולם. עשינו שם שתי הופעות באותו יום, אחת אחר הצהריים ואחת בערב. שתיהן נועדו לצדקה. כל הכסף שהרווחנו הלך לבניית אגף חדש לילדים נכים בבית ספר בלונדון. כל האוהדים הלכו הביתה והמקום היה נטוש. 

הסתכלתי על האולם הענק הזה והייתה רק ערימה עצומה של כיסאות באמצע הרצפה. המנקים זרקו אותם בערמה כאילו זו הייתה מדורה גדולה. חשבתי, 'אלוהים, כולם בטח היו משוגעים הלילה!' המילה CRAZY הייתה אחת ממילות המפתח שלי על הבמה. נהגתי לצעוק, 'כולם משוגעים' לקהל שהשתולל. צעקתי MY MY, WE ARE ALL CRAZY NOW. כמה ימים לאחר מכן, ג'ימי (ג'ים לי הבסיסט) ואני סיימנו לכתוב את השיר והשמענו אותו לצ'אס עם גיטרות אקוסטיות באולפן. הוא אמר, 'זה מבריק. אני אוהב את זה. ואיזה כותרת נהדרת - מאמא, כולנו משוגעים עכשיו - מה לעזאזל זה אומר?' אמרתי, 'לא, לא. זה לא 'מאמא', זה 'מיי מיי', אבל ברגע שהמילים יצאו מפי, ידעתי ש'מאמא' היה הרבה יותר טוב. אז, באמת, זה היה הרעיון של צ'אס, למרות שזה לא היה בכוונה. הוא פשוט שמע את זה לא נכון".

השיר הזה לא רק זינק הישר למקום הראשון במצעד הבריטי באוגוסט וספטמבר 1972, אלא הפך להמנון נצחי עד כדי כך שלהקת המטאל QUIET RIOT עשתה לו קאבר מצליח בשנות השמונים, ואפילו להקת הבנות THE RUNAWAYS הקליטה לו גרסה משלה. אבל בינינו, שום חידוש שבעולם לא משתווה לביצוע המקורי: בשיר הזה נודי הולדר כמעט קופץ מתוך מיתרי הקול שלו מרוב תשוקה! אפילו רוג'ר דאלטרי מלהקת המי בטח אכל את הלב מקנאה והתפלל שאלוהים יברך אותו בזוג ריאות מפלצתיות שכאלה עוד בימי נעוריו הרחוקים!

תעלומת שגיאות הכתיב: הבלשנות המופרעת של סלייד

אחד הדברים הכי משעשעים ומבריקים שמזוהים עם סלייד הוא האופן שבו הם התעללו בשפה האנגלית והשמידו ללא רחם את חוקי הדקדוק והאיות. השמות המגוחכים של השירים, כמו GUDBUY GUDBUY וכמובן MAMA WEER ALL CRAZEE NOW, ביססו את השטיק המסורתי שלהם של כתיבה פונטית שמשקפת את המבטא המחוספס של מעמד הפועלים ממרכז אנגליה. אני לפעמים מרגיש שהמזימה הזו כולה תוכננה מראש רק כדי להצדיק בעתיד את כתיבת המילה CUM בלהיט הענק שלהם CUM ON FEEL THE NOIZE – ממש כמו רוצח בספריה של אגאתה כריסטי שרוצח אנשים לפי סדר האלפבית A-B-C רק כדי להסוות את העובדה שכל מה שהוא רצה זה לרצוח את האדם שמתחיל באות C! כמובן שאי אפשר להוכיח תיאוריה כזו, אבל איזו מחשבה גאונית ומצחיקה זו!

מסיבת רוק בלי בלדות ובלי רחמים

אם אתם מחפשים בלדות רוק מתקתקות ונוגות כדי לבכות לתוך הכרית – הגעתם לכתובת הלא נכונה בעליל! בתקליט ?SLAYED אין בלדות. זו פשוט פרוסה אחרי פרוסה של רוק אמיתי, אלא אם כן אתם מחשיבים את הקטעים היותר מלאי נשמה כמו I DON'T MIND או I WON'T LET IT 'APPEN AGAIN כבלדות עוצמתיות; אבל האמת היא שהם הרבה יותר מדי קצביים, מנותקים מרגשנות דביקה ומלאי גרוב מכדי להיחשב כבלדות אמיתיות. הם גם ממש לא משיאי האלבום. אבל היי - הם חזקים גם כן!

אוקי, בסדר - השיר THE WORLD'S GOING CRAZEE שמתחיל בצורה משכנעת להפליא (ואתה אומר לעצמך: 'וואו, בנאדם, איזו מוזיקת מסיבות נהדרת!'),בהמשך מידרדר לפסטיבל צרחות מנופח וטיפשי למדי. אבל מצד שני - כשאני מפסיק לחשוב על זה פה, אני מוצא את עצמי מתמסר לכוח שלו.

לעומת זאת, רצועות כמו HOW D'YOU RIDE, השיר LOOK AT LAST NITE (שבו סלייד מפגינים אוזן חדה ביותר למלודיה בסגנון הביטלס, משהו שהם עוד יפתחו לעומק באלבומיהם הבאים), וכמובן הסינגל הנפלא GUDBUY T'JANE – כולם מתבלטים כרוקרים מוצקים ומלהיבים, גם אם אינם שיא התחכום המלודי. נו, אז מה?

הלהיט GUDBUY T'JANE נכתב על ידי ג'ים לי ונודי הולדר בעת סיבוב הופעות בארצות הברית. השיר נכתב בהשראת אישה לא שגרתית מקליפורניה בשם ג'יין, שהתארחה בתוכנית טלוויזיה לילדים כשהיא מפגינה נהיגה על תלת-אופן מיניאטורי, נעלה נעלי פלטפורמה כבדות להחריד ובעטה ברגליה לכל עבר. הטירוף שלה הדליק את חברי הלהקה, והם הפכו את המפגש הזה להמנון רוק פראי שנכנס הישר למקום השני במצעד הבריטי בסוף 1972.

ואי אפשר שלא להשתאות מול השיר GUDBUY GUDBUY, שמדהים בכבדות חסרת הבושה שלו, עם צליל גיטרה כל כך מחוספס ועמוק. נכון, המילים של שירי האלבום אולי לא יזכו בפרס נובל לספרות, אבל הן גם לעולם לא מידרדרות למעמקי הרוק הפשטני והשוביניסטי הנחות, ומי שמגיעים לאלבום הזה כדי לקבל בעיטה מצלצלת בישבן – יקבלו אותה בעוצמה כזו שתותיר אותם מחוסרי הכרה מרוב עונג!

אפילו גרסאות הכיסוי באלבום פשוט מופלאות: נדמה כאילו נודי הולדר נולד במיוחד כדי לבצע את שירה של ג'ניס ג'ופלין MOVE OVER. הוא משמר באופן פנומנלי את האנרגיה הפרנואידית והפועמת של השיר, ולפרקים הוא אפילו מחקה בצורה משכנעת ומצמררת את האינטונציות הייחודיות של ג'ניס עצמה! והביצוע לשיר LET THE GOOD TIMES ROLL (שהוקלט ככל הנראה ביוזמתו של צ'אס צ'אנדלר, מאחר שהיה זה קטע קבוע ברפרטואר הישן של להקת האנימלס שבה צ'אס ניגן) הוא פשוט קורע מצחוק, משחרר ומלא שמחת חיים. בקיצור, אי אפשר לטעות עם האלבום הזה אם לא מגיעים עם ציפיות מנופחות ויומרניות. זהו תקליט מעולה, מהנה, מקפיץ ועושה טוב על הלב, עם כמה קומפוזיציות בלתי נשכחות. נודי הולדר וג'ים לי הוכיחו כאן שהם כותבי שירים מוכשרים להפליא.

מה חשבה העיתונות הבריטית? המבקרים של אז מגיבים

בדיוק באותם ימים שבהם האלבום יצא לחנויות, בסוף נובמבר ודצמבר 1972, נחלקו עיתונאי המוזיקה הבריטיים בין התפעלות מעוצמת החשמל לבין רטינות מתנשאות:

בעיתון NME נכתב ב-25 בנובמבר 1972: "זה מגביר את החיוניות שלהם על הבמה, אך המגבלות שלהם גלויות לעין. התוכן המילולי לא ירצה אנשי אקדמיה, והטכניקה האינסטרומנטלית שלהם לא תשביע את רצונו של מי שמאמין שכל תו ומהלך אקורדים חייבים להיות מקוריים. ישנם שירים שמזכירים זה את זה במקצב, בשירה ובמוזיקה. לרבים מהם יש פזמון חוזר כה פשוט, שאם אינך שר אותו עד סוף השיר, אתה כנראה די אהבל. אז למה סלייד כל כך טובים? כי המוזיקה שלהם מופשטת מכל מאפיין אגואיסטי, ומכוונת אליך בדיוק מתחת לחגורה, כשהיא גורמת לך לרקוע ברגליים ולעשות חיים משוגעים!"

במגזין מלודי מייקר כתבו באותו יום ממש בנימה מעט מופתעת: "באופן מפתיע, לאלבום אין את אותה עוצמת מחץ שהייתה לאלבומם הקודם. זוהי גרסה הרבה יותר מלודית של סלייד, אף על פי שקולו של הולדר רחוק מלהיות מלודי".

לעומת זאת, במגזין SOUNDS נשפכו עליהם באהבה גדולה ב-25 בנובמבר 1972: "אי אפשר שלא לאהוב את סלייד הישנה והטובה רק על כך שהם עצמם – בלי גינונים, פשוט רוקרים עממיים שמנגנים בשביל הבחורות, השתייה, הכסף והאהבה הטהורה לכל זה... ב-SLAYED יש כל מה שאתה מצפה לו: מעט מאוד הפתעות, אבל מוזיקה שתקים אותך על הרגליים ותגרום לך לקפוץ באוויר!"

ובעיתון RECORD MIRROR ציינו ב-2 בדצמבר 1972: "אתה יודע למה לצפות מזה. הכל חומר רוקע ברגליים, עקשני וצורח בקולי קולות. הם נהנים מעצמם, ואני נהניתי להאזין לזה יותר מאשר להקלטה הקודמת שלהם, כי יש כאן יותר עידון... אבל למה עטיפת האלבום כל כך חסרת מעוף?"

כעבור חודש, בינואר 1973, סיכם מגזין CREAM את התופעה בציניות בריטית אופיינית: "עושר והערצה הם תרופה מצוינת למרירות שחיי עבודה עלולים להביא עימם. ב-?SLAYED אין מגף אחד שרוקע מזעם. האלבום הזה הוא שיר ניצחון, לא רק מבחינה מוזיקלית ומסחרית, אלא פשוטו כמשמעו – מצב הרוח שלו הוא חגיגה מתמשכת של שביעות רצון עצמית... האלבום הוא רק המשך של הסינגלים שלהם. אותה נוסחה של רקיעות רגליים נוכחת עד לזרא בכל רצועה ורצועה".

חגיגת ה-SLADEMANIA של סוף שנת 1972: כוכבי פופ אמיתיים כובשים את הפסגה

שנת 1972 ננעלה כשהתקליט הזה הפך לאבן דרך רשמית: זה היה אלבום אריך הנגן הראשון של סלייד ככוכבי פופ מובהקים, אמיתיים וענקיים! הנוסחה שליוותה את האלבום, בדיוק כפי שהיה מקובל ברוב אלבומי הגלאם רוק של התקופה, שילבה להיטי ענק מפוצצים לצד קטעים משלימים, כשהתפריט המרכזי כולו הוא רוק'נ'רול של שמחה טהורה נטול כל יומרה לעידון. הסינגלים GUDBUY T'JANE ו-MAMA WEER ALL CRAZEE NOW היו המנוני התקופה, ומכירות האלבום זינקו במהירות מסחררת עד שהוא נחת במקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי, שם שלט במשך שלושה שבועות רצופים ושהה במצעדים למעלה משנה שלמה!

באותם ימים סוערים של סוף 1972, חברי הלהקה ניהלו מאבק צמוד ומבדח במצעד הסינגלים כאשר GUDBUY T'JANE טיפס אל המקום השני וכמעט כבש את הפסגה, כשרק להיט החידוש ההומוריסטי MY DING-A-LING של צ'אק ברי מנע מהם מקום ראשון נוסף.

ההיסטריה סביב הלהקה שברה כל שיא אפשרי: מעריצים נהרו בהמוניהם להופעות כשהם עוטים כובעי מראות כמו של נודי הולדר ורוקעים במגפיים כבדים בהשראת דייב היל. סלייד הפכה לפסקול הרשמי של מעמד הפועלים הבריטי – להקה שלא התנצלה לרגע על כך שהיא פשוט רוצה להרעיש, להשתולל, להעיף את הגג ולתת לכולם להרגיש הכי חיים שיש. וזה בדיוק מה שהופך את ?SLAYED עד עצם היום הזה לאחת הפצצות המרגשות, השמחות והחיוניות יותר שיש!

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459