נטישה על פי רוקסי מיוזיק

ב-1 בנובמבר בשנת 1973 יצא תקליטה השלישי של להקת רוקסי מיוזיק שנקרא STRANDED.

זו הייתה שעתו היפה ביותר של הגלאם-רוק בטרם VUT שקע לבידור מסחרי ומתקתק. דייוויד בואי הוציא אז את תקליט הקאברים PIN UPS ובו הלהיט SORROW, מוט דה הופל הפציצו עם ROLL AWAY THE STONE, ולהקות כמו סלייד וגם WIZZARD שחררו את המנוני חג המולד הגדולים שלהן. ודווקא בתוך הקרקס הנוצץ והססגוני הזה יצא STRANDED, התקליט השלישי והחדש של להקת רוקסי מיוזיק. 

אבל משהו היה חסר, ובגדול. בפעם הראשונה, חסרה בעטיפה הפנימית (ובתוך הצלילים) דמותו החייזרית והנוצצת של הקלידן בריאן אינו. הלהקה עמדה בפני מבחן קריטי: האם יש חיים אחרי אינו? התשובה הגיעה במהירות כשהתקליט הזה זינק היישר למקום הראשון במצעד הבריטי, הפעם הראשונה שלהם בפסגה. זה היה הישג פנומנלי, בטח כשמבינים שעד אותו רגע רוקסי נחשבה בעיני רבים לסוג של תאונת רכבת מופלאה ומלאת גלאם, וכעת היא ניצבה בשיא כוחה.

אז איזה בריאן מהשניים הוא כוכב עליון? הפיצוץ!

הפיצוץ הגדול אירע חודשים ספורים קודם לכן. ב-2 ביולי 1973, אחרי אינספור חיכוכים עם הסולן והמנהיג הבלתי מעורער, בריאן פרי, ארז בריאן אינו את הסינטיסייזר שלו והלך הביתה. היריבות בין שני ה"בריאנים" הייתה סוד גלוי בתעשייה. אינו, שהיה הדמות הצבעונית והמוזרה על הבמה, משך את כל תשומת הלב התקשורתית, בעוד פרי, שכתב את כל השירים, הרגיש שהוא נדחק הצידה בלהקה של עצמו.

אחרי התקליט FOR YOUR PLEASURE, אינו פשוט עזב ולא הביט לאחור. הוא המשיך הלאה להרפתקאות אוונגרדיות מרתקות עם גיטריסט קינג קרימזון רוברט פריפ באלבום NO PUSSYFOOTING, ובהמשך עם דייוויד בואי. אבל כאן, בנקודת הזמן הזו, כולנו נאלצנו לומר: שלום בריאן, ותודה על הפלאים האלקטרוניים והנוצות!

בראיון למלודי מייקר באותה תקופה, אינו ניסה ללכת בין הטיפות: "קשה מאוד לדעת עד כמה עלי לדבר בכנות לגבי הסיבות לפרישתי מרוקסי מיוזיק. הבעיה היא שכשהדברים מודפסים, נראה שהכל הרבה יותר משמעי ורציני מדי. רציתי לעשות מסיבת עיתונאים כדי שאוכל לטעון את טענתי, אבל זה כל כך חסר טעם. סיבה נוספת לרתיעה שלי, היא שאני לא רוצה לפגוע בלהקה למען האנשים האחרים בה. כלומר, אני מאוד אוהב את החברים האחרים, ואני מאוד אוהב את בריאן פרי, תאמינו או לא".

הגיטריסט פיל מנזנרה אישר את המתחים. "הוא (בריאן פרי) נדחף לעשות זאת על ידי ההנהלה", סיפר מנזנרה. "אני זוכר שבפעם הראשונה שהגענו להצטלם בתוכנית הטלוויזיה, TOP OF THE POPS, בריאן התרגז מאד כי הדבר היחיד שראית ממנו במסך זה רק את הכפפה ביד שלו". פרי עצמו הודה שהיה איש סגור יותר: "לא ממש אהבתי את תהליך הראיונות. פעם לשוני הייתה ממש קשורה".

אינו סיכם זאת בצורה מדויקת: "זו הייתה התנגשות אופיינית של אגו בין גברים צעירים. מה שקרה היה שאני, מבחינה ויזואלית, הייתי כל כך מוזר למראה, שקיבלתי תשומת לב רבה בעיתונות. קיבלתי עם זה תמונות טובות. זה עיוות את הרושם היכן המנהיגות היצירתית של הלהקה הייתה. זו בהחלט הייתה הלהקה של בריאן פרי". הקש ששבר את גב הסינטיסייזר הגיע בהופעה בפסטיבל יורק. מעריציו של אינו החלו לצעוק בשמו בקולי קולות, בדיוק כשפרי ניסה לשיר. אינו, במבוכה, עזב את הבמה בניסיון להרגיע את המצב. לאחר ההופעה, פרי סירב לדבר עם אינו או להתעמת איתו לגבי התקרית. אינו הרגיש שזה הסוף. "הייתי עצבני על מה שקרה ורציתי שבריאן יגיד את זה בפנים שלי", טען אינו, "אבל הוא לא עשה זאת. אז בסופו של דבר פשוט אמרתי שאני עוזב". 

ב-21 ביולי 1973, יצאה ההודעה הרשמית במלודי מייקר. חברת התקליטים הסבירה שהסיבה היא "חיכוכים אישיים ואידיאולוגיים".

הדם החדש באולפן: וירטואוזיות במקום אנרכיה

פרי לא נח לרגע. בזמן שכל הדרמה הזו התרחשה, הוא הקליט תקליט סולו ראשון של גרסאות כיסוי בשם THESE FOOLISH THINGS. אחד הנגנים שם היה נער פלא בן 18, וירטואוז שידע לנגן גם בקלידים וגם בכינור חשמלי, ושמו היה אדי ג'ובסון. פרי חטף אותו מיד ללהקתו. זה היה שינוי דרמטי. הנוצות והגלאם הנוצץ של אינו פינו את מקומם לחליפות מהודרות וסאונד מלוטש יותר. ג'ובסון סיפר מאוחר יותר שהקסם של רוקסי מיוזיק בראשיתה נבע מסוג של ניסיוניות חסרת פשרות שנולדה לעיתים מחוסר יכולת טכנית. עם כניסתו של ג'ובסון, הלהקה איבדה אולי מעט מהקצוות הפרועים והניסיוניים שלה, אבל הרוויחה בגרות, שליטה ומקצוענות שהיו קריטיות להצלחה הבינלאומית.

ג'ובסון הביא רמת נגינה וירטואוזית שהשתלבה מעולה עם סגנונם הייחודי של פיל מנזנרה ואנדי מקאיי, כאשר מאחור ישב המתופף פול תומפסון – סלע איתן ויציב שלעולם לא פיספס פעימה. הלהקה גם עברה טלטלה במחלקת הבס: ריק קנטון הוחלף בג'ון פורטר, שהוחלף בסאל מאידה, עד שלבסוף הגיע ג'ון גוסטאפסון (לשעבר מלהקת QUATERMASS) לייצב את השורות לקראת התקליט החדש. גוסטאפסון בן ה-29, יוצא ליברפול ונגן אולפנים עסוק ומנוסה, נכנס לתמונה ברגע האחרון.

כפי שהוא עצמו שחזר בהומור יבש: "הייתי בדירה שלי בלונדון כשהטלפון צלצל. זה היה טכנאי ההקלטה ג'ון פאנטר. הוא אמר: 'אין להם בסיסט להיום, תגיע מהר'. הגעתי מיד והתחלתי להקליט. ראיתי אותם קודם בטלוויזיה עם כל הנצנצים והתסרוקות המוזרות ולא התרשמתי בכלל מהנגינה שלהם. בעיניי זה נשמע כמו בלגן נוראי! המתופף פול היה רוקר חזק בסגנון ג'ון בונהאם, וזה התאים לי מצוין. אבל השאר? בריאן פרי סתם חבט באקורדים על הפסנתר. מנזנרה היה תלוי לחלוטין באפקטים ובמכשירי טייפ של ריבוקס, ומקאיי רצה להיות נגן סקסופון רוק'נ'רול בסגנון יאקטי סאקס. ג'ובסון היה מוזיקלי מאוד, אבל השירה של פרי? אם הייתי חצוף הייתי קורא לזה שירת כבשים או עיזים עם ויברטו מהיר בסגנון אדית פיאף. אבל הוא היה פופולרי, אז למה לקלקל?". מעבר לזה, גוסטאפסון התמרמר על ההנהלה הקמצנית ששילמה לו רק שכר נגני אולפן סטנדרטי, וסירב להצטרף לסיבוב ההופעות.

חיים כפולים וסוד האקורדים של פרי

הם נכנסו לאולפן עם המפיק כריס תומאס, וגם כאן היה סיפור עסיסי. מנזנרה סיפר: "כריס תומאס עבד באולפן הסמוך על 'הצד האפל של הירח' של פינק פלויד. מפה לשם, הוא הסכים להפיק אותנו בתקליט השלישי הזה. הוא לימד אותנו המון על הפקה". מנזנרה עצמו ניהל חיים כפולים. הוא חשף: "התקליט הזה הוקלט זמן קצר לאחר עזיבתו של אינו אבל אני המשכתי לעבוד איתו וגם ניגנתי באלבום הסולו שלו, HERE COME THE WARM JETS, שהוקלט במקביל לאלבום הזה. מצאתי את עצמי נע ונד ברכבת התחתית של לונדון, בין שני האלבומים, מבלי להזכיר לבריאן פרי שאני מנגן גם עם הצד השני". כמה אירוני היה לגלות שנים אחר כך, כשבריאן אינו עצמו סיפר בסרט על הלהקה ש-STRANDED, התקליט שהוא לא היה בו, הוא דווקא התקליט האהוב עליו ביותר של רוקסי מיוזיק.

באותם ימים ממש חשף המוזיקאי איאן ברדן מלהקת הליגה האנושית, שעבד מאוחר יותר עם המפיק כריס תומאס, את אחד הסודות המרתקים ביותר לגבי שיטת ההלחנה של פרי על הפסנתר: פרי נהג לנגן אקורדים בסיסיים בשתי אצבעות בלבד – עם האגודל והזרת – כשהוא מוותר לחלוטין על האצבע האמצעית שמנגנת את הטרצה! כידוע לכל מוזיקאי, הטרצה היא זו שקובעת האם האקורד הוא מז'ורי או מינורי. כשהיא חסרה, האקורד נותר כוחני, פתוח ומסתורי, מה שאיפשר לשאר חברי הלהקה לפרש את ההרמוניה לכל כיוון שרצו. גאי פלטשר, שניגן עם פרי בשנים מאוחרות יותר, אישר שפרי הקפיד על חוק "ללא טרצות", ולכן כתב בעיקר בסולמות של הקלידים השחורים – פה דיאז, לה במול, סי במול, דו דיאז ומי במול – משום שמבנה היד שלו התאים להם בצורה מושלמת.

מהטלפון המסתורי ועד הקברט האירופי

התקליט נפתח ב-STREET LIFE, עם רעש עירוני סואן. המאזינים חשבו שזה רחוב לונדוני, אך למעשה הצלילים נלקחו מספריית אפקטים של שוק שוקק במרוקו. צלילי המלוטרון של ג'ובסון חיקו צפירות מכוניות, והתקליטון (עם קטע הבי-סייד HULA KULA שלא נכנס לתקליט) טס למקום התשיעי. מילות הפתיחה התזזיתיות של השיר – שבהן פרי מתלונן שכולם מצלצלים לטלפון שלו וכשהוא עונה אין שם איש – נולדו מאירוע אמיתי לחלוטין! מעריצה צעירה בשם דניס וחברתה נהגו לנסוע באוטובוס לדירתו של פרי ברחוב רדקליף סקוור בצ'לסי, להיכנס לתא טלפון אדום שניצב מול חלונו, לחייג לביתו, לצפות בו ניגש לענות דרך החלון – ומיד לנתק! ג'ובסון מצידו הוסיף שצלילי הפתיחה הצורמים נועדו לשמר את הרוח הניסיונית של אינו, כשהוא מנגן בכינור חשמלי דרך מודולטור טבעתי של סינתיסייזר מדגם VCS3.

הגיטריסט פיל מנזנרה קיבל סוף סוף קרדיט כתיבה ראשון, בשיר AMAZONA. "השתמשתי באפקט שחיברתי לגיטרה ונועד לחקות את הצלילים שבריאן אינו נהג לעשות איתנו בסינטיסייזרים שלו", הוא סיפר. "הבעיה הייתה שהאפקט הזה עבד היטב רק פעם אחת וזה בהקלטה. כשניסינו לבצע את השיר בהופעה חיה, זו הייתה משימה ממש לא קלה לשחזר את זה". 

עוד בלטו היצירה האפית בת שבע הדקות MOTHER OF PEARL, שהפכה את המבנה המסורתי של האפוס הרוקי: במקום להתחיל שקט ולהתפתח לכדי פיצוץ, הוא פותח במתקפת רוק מהירה ופרועה שמתארת סחרור מסיבות הדוניסטי, ואז נרגע בבת אחת אל תוך בלדת פסנתר נוגה, מלנכולית ומפוכחת על ריקנות וחיפוש אחר אהבה בעולם של מראות ואשליות – מבנה גאוני שמזכיר אולי רק את LAYLA של דרק והדומינוס. הבסיסט גוסטאפסון הגדיר את הנגינה בו כ'כיפית וחצי-פ'אנקית'.

והשיר A SONG FOR EUROPE? פרי טען שזה היה סוג של סאטירה על שירי אירוויזיון, אבל הביצוע שלו היה מלא בפאתוס שאנסוניירי דרמטי, רחוק שנות אור מכל תחרות זמר. ג'ובסון הקליט שם את הפסנתר לבדו בטייק ראשון של מוזיקה קלאסית מעורבבת בטרקלין של שארל אזנבור, ורק אחר כך הוקלטו מעליו שאר הכלים. הטקסט הרומנטי והאפל נחתם בשורות בלטינית ובצרפתית בנוסח ז'אק ברל ואיב מונטאן, והסיום החוזר של המילה JAMAIS הופך את השיר לאחת מקינות האובדן והמלנכוליה המרגשות ביותר בתולדות הרוק, שמזכירה בעוצמתה את MELANCHOLY MAN של המודי בלוז.

האלבום כולו גדוש פנינים: הקטע PSALM בן שמונה הדקות הוא תפילה איטית וגרנדיוזית שלא נמשכת שנייה אחת יותר מדי; השיר JUST LIKE YOU מפגין שירת פלצט מופלאה של פרי מעל סולו גיטרה זוהר; SERENADE מציע מלודיה קליטה וסוחפת; ורצועת הסיום SUNSET מעניקה סגירה אריסטוקרטית ורוגעת בהובלת פסנתר וצ'לו ענוג, שנשמעת כאילו נכתבה להאזנה על סיפון יאכטה מפוארת בלב ים.

בין קפידה בריטית להתלהבות אמריקאית

באופן מוזר, עיתוני הפופ הבריטיים המובילים קיבלו את התקליט בקרירות. במלודי מייקר נכתב כי "זה הוא האלבום השלישי של רוקסי מיוזיק, והטוב ביותר עד כה לאין שיעור, כי הוא יותר מגובש בהשקפה (מובן לאור משך הזמן שהם היו ביחד והעובדה שעזיבתו של אינו הסירה השפעה מפלגת) . זו בהחלט לא יצירת מופת, אבל זה לא כל כך רחוק מזה. הכתיבה של בריאן פרי אטמוספרית להפליא, אבל הנושא שלו ככותב תמלילים לא ברור. ובכל זאת, כמו בכל סיפורי המסתורין והדמיון, ספק אם הפירוש יתגלה יום אחד". 

המבקר הוסיף ותיאר את המוסיקה ככזו המעוררת רושם של מלנכוליה עשירה, מלאה בניחוחות מרירים-מתוקים, וציין כי קולו המוזר של פרי מעניק לה את הפריחה הקרירה של גופה בסגנון אדגר אלן פו. בעיתון NME הוסיפו: "מה שאנו מקבלים פה הוא את בריאן פרי מבצע את הצעד שלו והלוואי והיה עושה זאת עם פחות סטייל ויותר חמימות". לעומת זאת, בעיתון RECORD MIRROR החמיאו וכתבו: "בזמן שאלבום הסולו של פרי כשל בחוסר משמעות, והאלבום של אינו עם רוברט פריפ שקע בפינוק עצמי, STRANDED הוא הצליל של רוקסי כמעט לשלמות... ההתעקשות של פרי על אווירה מעל הכל איפשרה לרוקסי להצטרף לקבוצה המובחרת של להקות שמסוגלות לשרוד אלבום שלישי בהצלחה".

אבל אז הגיעה הביקורת מהרולינג סטון האמריקאי, ושם הבינו בדיוק מה קורה: "שתי להקות בריטיות באמת מותחות את ממדי מוזיקת ​​הפופ. אחת היא עשרה סי.סי, שכבר מצאה מידה של פופולריות בארצות הברית. רוקסי מיוזיק לא הצליחה לחצות את האוקיינוס ​​האטלנטי עד כה, אבל זה אמור להשתנות עם האלבום הזה, שהוא אחד התקליטים הבריטיים המרגשים והמשעשעים ביותר של שנות השבעים. רוקסי בנתה את המקבילה האנגלית המודרנית של חומת הסאונד. כלי אחד, או הגיטרה או המקלדת, יחזיקו או יחזרו על תו, והכלים האחרים ייבנו עליו. 

למיקס הסמיך נוסף הקול הייחודי של בריאן פרי, שנשמע לסירוגין מיוסר, תזזיתי או עומד לנעוץ את שיניו בצווארך. הוא מספק את המילים החכמות שלו בעקביות בבריטון המדאיג ביותר בפופ. בכל מקום יש איום. אנדי מקאיי, שהסקסופון הצורב שלו הפך את ALL THE WAY FROM MEMPHIS, של מוט דה הופל, ללהיט אהוב אמריקאי, כתב את המנגינה של A SONG FOR EUROPE - הרצועה המרשימה ביותר באלבום. זו דוגמה מדהימה לרוק בעל משמעת עצמית. במקום להתרחק בטירוף, הנגנים, כולל פרי בפסנתר, מגבילים את עצמם לשמירה על מתח מוזיקלי. 

הנה רגש ללא חוסר שליטה. הדקלום המעונה של פרי נתמך בגיבוי מוזיקלי מפחיד וכואב. הסקסופון של מקאיי נוגה, קווי הגיטרה של פיל מנזאנרה אקספרסיביים, והתיפוף של פול תומפסון דרמטי. אמריקאים כבר לא יכולים להתעלם מרוקסי מיוזיק. חברי הלהקה אולי לא ישיגו את ההצלחה המסחרית שיש להם בבריטניה, שם STRANDED הגיע למקום הראשון, אבל יש להכיר בביצועים האמנותיים שלהם. זו היא הצהרה רהוטה שיש בה עדיין גבולות שהפופ האמריקאי לא חקר".

העטיפה המפתה והאולטימטום של חברת התקליטים

כמיטב המסורת של רוקסי מיוזיק, העטיפה הייתה סיפור בפני עצמו. הדוגמנית הפעם הייתה מרילין קול, שהייתה באותה תקופה בת זוגו של בריאן פרי. היא לא הייתה סתם דוגמנית; קול הייתה שפנפנת החודש של פלייבוי בינואר 1972, וב-1973 הוכתרה כ"שפנפנת השנה". זה היה צעד נוסף בביסוס התדמית של הלהקה: מסוכנת, אמנותית, וסקסית בטירוף. התצלום החושני בג'ונגל המסתורי של העטיפה הציג משהו אלגנטי ורומנטי, שעמד בניגוד לעטיפה הפרובוקטיבית של תקליטם הבא COUNTRY LIFE.

אבל מאחורי הקלעים, רגע לפני שהאלבום ראה אור, הלחץ היה אטומי. חברת התקליטים איילנד הציבה ללהקה אולטימטום אכזרי: אם עבודת המיקס לא תסתיים בתוך שבועיים בדיוק, יציאת התקליט תידחה עמוק לתוך פברואר 1974. חברי הלהקה נאלצו להסתגר באולפן לילות כימים, תוך שהם מתאמנים במקביל לסיבוב הופעות ענק בבריטניה שנועד להשיק את מה שפיל מנזנרה כינה 'השלב השני' של רוקסי מיוזיק. גוסטאפסון פינה את מקומו בהופעות לטובת שובו של סאל מאידה, והתקליט יצא בזמן – כנגד כל הסיכויים – כדי לכבוש את המקום הראשון, להוכיח את מנהיגותו הבלתי מעורערת של פרי ולהנציח את STRANDED כאחד משיאי היצירה המרהיבים יותר של שנות השבעים.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459