אי.אל.או משחקת אותה באלבום כפול

ב-24 באוקטובר בשנת 1977 יצא בארה"ב אלבום כפול ללהקת אי.אל.או ושמו OUT OF THE BLUE (או בתרגום - מחוץ לכחול, או מחוץ לעצב או לפתע פתאום). באנגליה זה יצא ארבעה ימים לאחר מכן.

באותם ימים ממש, עולם המוזיקה הבריטי עמד בסימן רעידת אדמה: בדיוק ב-28 באוקטובר 1977, היום שבו יצא האלבום בבריטניה, שיחררו הסקס פיסטולס את אלבומם המהפכני NEVER MIND THE BOLLOCKS. בעוד חבורת הפאנקיסטים הזועמת ירקה על כל מה שהריח מממסד ומרוק אצטדיונים גרנדיוזי, ELO הנחיתה מפלצת סימפונית מהוקצעת לעילא שנשאה איתה הזמנות מוקדמות של ארבעה מיליון עותקים ברחבי העולם – הישג חסר תקדים שהפך את האלבום לפלטינה עוד לפני שהונח פיזית על מדפי החנויות.

האלבום OUT OF THE BLUE נחשב בעיניי לאלבום האולטימטיבי של אי אל או. זה האלבום בו הגיעו מנהיג הלהקה, ג'ף לין, וחבריו לרמת ההפקה שהפכה לסמל המסחרי של המותג ELO. גם עיצוב העטיפה הגרנדיוזי אך אפקטיבי של המנהל האמנותי הבריטי KOSH – שנעזר בצייר המד"ב היפני שוסיי נאגאוקה כדי לברוא את חללית הענק המרחפת בחלל – מוסיף מאד לאווירת האלבום.

ג'ף לין באולפן: המלודיסט האולטימטיבי של הסבנטיז

הכתיבה המלודית של לין מגיעה פה לשיאים מפעימים. מבחינתי לין הוא האח התאום של פול מקרטני בסבנטיז. לעיתים הוא אף עקף אותו ביצירת מלודיות כובשות. לין גם ידע לשיר בקול כובש, כמו מקרטני. קול כזה שמיד מזהים שהוא שלו. הוא ידע בתקופה ההיא לשחק היטב בקולו כך שיתאים באופן מושלם לכל שיר שכתב. האיש היה פשוט מכונת להיטים בלתי ניתנת לעצירה, עם חוש הרמוני שלמד ישירות מבית הספר הגבוה של ג'ון לנון ופול מקרטני, אבל עם תיאבון גרנדיוזי לצליל עתידני ועמוס שכבות.

מדובר פה ב'אלבום הפקה'. אין כאן ממש נגינת להקה כי שומעים בבירור כיצד כל אחד מחברי הלהקה הקליט את תפקידיו בנפרד. אך התוצאה הסופית פשוט מרשימה בגודלה ויופיה. זו הפקה לתפארת. לא סתם הפך האלבום הזה לרב מכר היסטרי והביא את הלהקה לסיבוב הופעות מצליח ביותר, שלצערי גובה עם פלייבקים על הבמה הענקית דמויית החללית. דרך אגב, אותה חללית בימתית גם עשתה פה ושם צרות לחברי הלהקה. פה ושם לא פעלו המעליות שהעלו את חברי הלהקה לעמדותיהם. פעם אחת נאלץ צ'לן הלהקה, יו מקדואל, לזרוק את הצ'לו שלו לבמה מתחתיה ולטפס אליה לאחר מכן. זאת כי המעלית עליה נעמד נתקעה וההופעה התחילה כמתוכנן. מתופף הלהקה, בב בוואן המתופף צחק על זה שנים אחר כך באוטוביוגרפיה שלו וציין: "החללית הזו עלתה מאות אלפי דולרים, ירקה לייזרים ועשן, אבל לפעמים מעלית פשוטה אחת החליטה לשבות והפכה אותנו לבדיחה של מאחורי הקלעים".

בב בוואן! התופים שלו הם משהו!זה בא עם סאונד מלא ועשיר בשירים שבאלבום. זאת על ידי הקלטה מכופלת של נגינתו באולפן. בואן נאלץ להנדס את תפקידי התופים שלו באופן כזה שיהיה פשוט יחסית כך שהוא יוכל לנגנם פעמיים אותו הדבר. בוואן סיפר על שעות של עבודה מפרכת מול טכנאי ההקלטה ריינהולד מאק באולפני מינכן: "הייתי צריך לנגן טייק שלם בדיוק של שעון שוויצרי, ואז לחזור ולנגן בדיוק את אותם מעברים כדי שמאק וג'ף יוכלו להדביק אותם יחד לסאונד ענקי שנשמע כמו גדוד של מתופפים".

קלידן הלהקה, ריצ'ארד טאנדי, פיקד על סוללת קלידים מרשימה ביותר. הוא היה יד ימינו של ג'ף לין באולפן והרבה רעיונות עיבודיים היו בכלל שלו. בסיסט הלהקה, קלי גרוקאט הביא את קולו ליצירת הרמוניה ווקאלית מושלמת, עם ג'ף לין. ויש פה גם את העבודה התזמורתית של לואיס קלארק, שעבד בתקופה ההיא באופן קבוע עם הלהקה. התזמורת והמקהלה הגרמניות קיבלו תפקידי ביצוע מאתגרים למדיי בתחום הפופ ומסתבר שחברי התזמורת כה נהנו בהקלטה שאחרי כל טייק רצו לשמוע בשמחה את מה שהקליטו. זאת בניגוד לתזמורת הבריטית שג'ף לין עבד עימה בעבר ורק החמיצה לו פנים כל הזמן. לין עצמו נזכר בחיוך: "הנגנים הגרמנים במינכן היו באים לעבוד עם חיוך ענק. התזמורות בלונדון היו מביטות בשעון ומחכות שהסשן ייגמר, אבל במינכן הם נשארו מרצונם כדי לשמוע את המיקס והרגישו חלק מהקסם".

צד א': מסע בין סינטיסייזרים, חיתוכי סרטים וניחוח מקסיקני

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הזה הוא גם השיר שפותח אותו, שנקרא TURN TO STONE. את השיר הזה כתב לין בשווייץ אחרי ארבעה ימי כתיבה מתסכלים בהם לא יצא לו דבר. ביום החמישי הוא שיחק עם הצלילים הנמוכים של סינטיסייזר ה- MOOG ומשם השיר החל לצמוח. קטע השירה המהיר והמהפנט באמצע השיר ("כן, אני הופך לאבן..."), שבו לין וגרוקאט יורים צרור מילים בקצב מסחרר, הוקלט בטייק אחד מבריק שכמעט השאיר אותם בלי אוויר בריאות – רגע פופ טהור וגאוני שמדגים את השליטה הקולית המופלאה שלהם.

השיר השני נקרא IT'S OVER ותיזמור הפתיחה שלו הוא פשוט נגינה לאחור של קטע מתוזמר מהשיר MR BLUE SKY. את השיר הזה כתב לין בסוף סשן הכתיבה בן השבועיים שלו בשווייץ. שם השיר בא לתאר את סיום תהליך כתיבת האלבום. מספיק להקשיב לכל ההרמוניות הווקאליות שמעטרות את השיר כדי להבין כמה ההפקה באלבום הזה באמת גדולה. גם השיר הזה יצא על גבי תקליטון ואף צולם לו קליפ פרומו. ג'ף לין סיפר בהתרגשות: "כשסיימתי לכתוב את השיר הזה בבקתה, ידעתי שהאלבום סגור. הבטתי בשלג שבחוץ ופשוט מלמלתי לעצמי: זה נגמר, עשיתי את זה!".

השיר השלישי הוא אחד הלהיטים הגדולים של האלבום הזה. הוא נקרא SWEET TALKIN WOMAN. בכל פעם שאני שומע את השיר הזה אני לא יכול להימנע מלהקשיב להדבקות המרובות של סליל ההקלטה פה. זה בימים שלפני תוכנות המחשב באולפנים. גם פה השתמשו במספריים ונייר דבק על מנת לערוך דברים. והשיר הזה הוא אולי השיר המודבק ביותר בכל האלבום. טכנאי ההקלטה מאק העיד שעותק המאסטר של השיר הזה היה עשוי מאינספור חתיכות סרט מגנטי שחוברו יחדיו, עד שהיה פחד אמיתי שהסרט ייקרע במכשיר ההקלטה מרוב עריכות.

במקור נקרא השיר הזה בשם DEAD END STREET. אך לין לא היה מרוצה מהמילים שכתב, עלה לחדר שלו בבית המלון הגרמני ששכן מעל לאולפן (אולפני MUSICLAND שבמינכן), ניגש למלאכה באולפן ויצר סט מילים חדש לגמרי. דרך אגב, התקליטון האמריקאי של השיר הזה טיפה מהיר יותר במיקס שלו מהתקליטון שיצא באנגליה. יש בשיר שימוש בכלי בשם VOCODER 2000 שהיה מעוות קול אנושי לצליל רובוטי. אי אל או הייתה אחת הלהקות הראשונות שהשתמשו בכלי הזה. צד א' של האלבום נחתם עם שיר קצבי בשם ACROSS THE BORDER. השילוב של מוטיבים מקסיקניים עם ניחוחות ביץ' בויז הופך את השיר הזה לאחד האהובים עליי באלבום. שיר מושלם לסיום צד א'. חצוצרות המריאצ'י שמשתלבות שם עם הכינורות הקלאסיים מוכיחות עד כמה הדמיון המוזיקלי של ג'ף לין היה חסר גבולות באותם ימים.

צד ב': מפגש בג'ונגל, כוכבות רוק ובדידות של נדודים

צד ב' מתוך הארבעה מכיל כמה שירים שהם אמנם לא להיטים אך יש בהם את הניצוץ הנהדר של אי.אל.או. רק שיר אחד הייתי משמיט משם בכיף. זה השיר JUNGLE שנשמע לי כ- FILLER (כך מכנים שירים שנכתבו במיוחד על מנת לכסות חורים בתקליט...). בכל אופן, קולות החיות והקופים שנשמעים ברקע השיר הזה לא נלקחו משום תקליט אפקטים של ה-BBC, אלא בוצעו על ידי חברי הלהקה עצמם באולפן, כשקלי גרוקאט ויו מקדואל עמדו מול המיקרופון ועשו קולות של שימפנזות בתוך התקף צחוק היסטרי! 

אך צד ב' מסתיים עם אחד השירים היפים ביותר שג'ף לין כתב. לשיר הזה קוראים STEPPIN' OUT והוא מרגש אותי בכל פעם שאני מקשיב לו. בשיר הזה מביא לנו לין את אחד מאותם שירים בהם הוא מספר כמה קשים לו חיי הנדודים ברחבי העולם ככוכב רוק. לין תמיד העדיף את אולפן ההקלטות מאשר אורות הבמה והצורך לצאת ולהופיע לא בא לו בקלות. הוא העיד לא פעם בכנות נוגעת ללב: "אני איש של אולפן. תנו לי לשבת בחושך עם קונסולת הקלטה, גיטרה וכוס תה, ואני האדם המאושר בעולם. הרעיון של לצאת למלונות זרים ולעלות על מטוסים מילא אותי בחרדה". והשיר הזה מביע את הבדידות הזו בדיוק שובר לב.

צד ג': קונצ'רטו ליום גשום – שיא היצירה והשמש שמפציעה

הצד השלישי של האלבום קיבל כותרת משלו - CONCERTO FOR A RAINY DAY. השיר שפותח את הצד הזה נקרא STANDING IN THE RAIN. זה הקטע שנהג לפתוח את סיבוב ההופעות של הלהקה לקידום האלבום הזה. קולות הגשם והרעמים הוקלטו במהלך יום חורפי במיוחד במינכן. ואם תקשיבו היטב, תגלו כי הרעם החזק בתחילת הקטע מחביא בתוכו מישהו שרועם בקולו את שם הקונצ'רטו הזה.

ואז מגיע אחד השירים העצובים ביותר ביצירה. לשיר קוראים BIG WHEELS ובו ג'ף לין מתאר את גלגלי מכונת ההצלחה שהחלו לפעול לטובתו. אך בתהליך ההתגלגלות הזה נותרה בצד אהובתו שלא ממש מבינה את מה שהוא עובר ולכן נדחקה הצידה. לין מתאר את עצמו כאן כמוסיקאי שגלגלי המכונה דוחפים אותו קדימה בעוד אהובתו מחכה לילות לבדה בבית, מחכה לבואו ובוכה. לין מייחל בשיר הזה לעצירת הגלגלים כדי לבנות מחדש את הזוגיות שלו אך הגלגלים ממאנים לעצור. התיזמור של השיר הזה מגיש באופן מוחשי את סיפור השיר. חברי הלהקה הרגישו שהשיר הזה עצוב מדי עבורם בעת הקלטתו ולכן ניסו לשפר את האווירה בהפיכת קריאתו מ- SAD BALLAD ל- BAD SALLAD. 

ואכן, ג'ף לין התגרש בשנת 1977 מאשתו רוזמארי. הם התחתנו בשנת 1970, כשלין עוד לא חשב שהגלגלים יהיו כל כך גדולים. זהו רגע נדיר שבו לין מוריד לחלוטין את מסיכת כוכב הפופ וחושף פצע פתוח ומדמם בתוך כל השכבות המוזיקליות העשירות. והשיר השלישי? SUMMER AND LIGHTNING יפהפה ואף מחביא פה עוד קריצה לביטלס ששרו פעם את TWIST AND SHOUT. אז בפזמוני השיר הזה לין וחבריו מנגנים את אותם אקורדים של אותם טוויסט וצעקה.

והשיר שמסיים את הצד השלישי ואת הקונצ'רטו ליום החורפי הוא השיר עימו שברתי את הכוס בחתונה שלי. זה השיר MR BLUE SKY. ג'ף לין היה (ועדיין) ידוע באהבתו הענקית לביטלס והשיר הזה מועתק בחלקים מהיצירה A DAY IN THE LIFE של ארבעת המופלאים. את השיר כתב לין בעת שהייתו בשווייץ. הוא שכר שם בקתה קטנטנה ששכנה בהרים מעל אגם ז'נבה. כל יום היה שם חורפי וערפילי עד שיום אחד השמש החלה לזרוח. זה הרגע שהביא את לין לכתיבת השיר הזה, שהפך לאחד הגדולים שלו. לין תיאר את הרגע המיסטי הזה במילים בלתי נשכחות: "במשך שבועיים היה חושך מוחלט, ערפל וקור מקפיא, ולא הצלחתי להוציא אפילו תו אחד. הייתי בטוח שהמעיין יבש. ואז בוקר אחד פקחתי עיניים, השמש שטפה את האלפים במלוא הדרה, הכל נצץ בלבן וירוק, ופתאום השיר הזה פשוט נשפך ממני החוצה. זה היה נס אמיתי!".

בב בוואן המתופף ניגן בשיר הזה גם על מטף כיבוי מתכתי, בנוסף למערכת התופים הרגילה. הקול שבסוף השיר הזה, שהועבר דרך אפקט ה- VOCODER הרובוטי, אומר את המילים PLEASE TURN ME OVER. הכוונה היא להפוך את התקליט לצד הרביעי. לסיכום - השיר הזה מבחינתי הוא אחד משירי הפופ-רוק המושלמים. הוא נוטף אופטימיות, הרמוניות שמימיות ותזמור מבריק, ושום יום סגרירי לא יכול לעמוד בפניו.

צד ד': לווייתנים, בירמינגהם ומערבונים

הצד הרביעי של האלבום נפתח בשיר מקסים בשם SWEET IS THE NIGHT. ההרמוניות הווקאליות של ג'ף לין וקלי גרוקאט נהדרות כאן. ג'ף לין הוא אחד הזמרים הגדולים שיצאו בעולם הרוק. ומדוע? כי יש לו סגנון ייחודי משלו. לא משנה איפה תשמעו אותו וישר תזהו אותו. זו הגדולה שלו. והשילוב הקולי בין השניים בבתים של השיר הזה הוא מופת של הרמוניה קולית מהסוג שכבר כמעט ולא שומעים היום – דיוק שגובל בשלמות ועדיין שומר על חמימות אנושית מלטפת.

הקטע האינסטרומנטלי THE WHALE נכתב כתגובה של לין לתוכנית שראה בטלוויזיה על הריגת לוויתנים. לין היה כה נסער מהמראות של ציד הלווייתנים האכזרי ששודר בסרט תיעודי, שהוא רץ מיד אל הקלידים וניסה לתרגם את תחושת העצב והבדידות של הענקים הימיים לצלילים מרחפים. הקטע BIRMINGHAM BLUES קיבל את שמו מכינוי קבוצת הכדורגל של בירמינגהם, המקום בו נולדו וגדלו חלק מחברי הלהקה, כולל ג'ף לין. לין, שהיה אוהד שרוף של המועדון, החדיר כאן בלוז-רוק קצבי וממזרי שמחזיר את הלהקה לשורשים הבריטיים המחוספסים שלה לפני שהפכה למפלצת תהילה בינלאומית.

האלבום העשיר הזה נחתם בקריצה למערב הפרוע עם השיר WILD WEST HERO. זה לא השיר הראשון שלין כתב על המערב הפרוע. הוא כתב על הנושא עוד בימי להקת IDLE RACE בסוף שנות השישים וגם חזר לסגנון בשיר DOWN HOME TOWN בתקליט FACE THE MUSIC, שיצא ב-1975. טענה ידועה היא ששלושת אנשי הצ'לו והכינור שהיו אז באי אל או לא ניגנו כלל בתקליט. אך הנה פרט טריוויה - את תפקיד הפסנתר בסגנון ההונקי-טונק, שנמצא באמצע השיר, ניגן בהקלטה דווקא הצ'לן מלווין גייל. זהו שיר סיום קסום, שבו לין מודה בחיוך ילדותי שכל מה שהוא באמת רצה להיות זה אקדוחן במערב הפרוע ולא כוכב מוזיקה שרודף אחרי הזנב של עצמו.

הסיבוב המתיש, המבקרים העיוורים והניצחון של הזמן

סיבוב ההופעות שליווה את האלבום הזה התיש לגמרי את ג'ף לין. הוא חווה משברים אישיים והחליט שנמאס לו מהתרוצצויות בעולם. שנת 1978 אופיינה אצלו בהוצאת סינגל אחד סתמי ואיום בשם DOING THAT CRAZY THING. שנת 1979 כבר הייתה שונה עבורו. הוא רקח ללהקתו תקליט מצליח ביותר בשם DISCOVERY (ששמו בא מהמילים VERY DISCO). לין החליט הפעם לא לעשות כלל הופעות לקידום התקליט הזה אלא פשוט להצטלם לקליפים מיוחדים לכל שירי האלבום, שיהוו אמצעי שיווק הולם. הטריק עבד. אך משהו בתקליט הזה בישר כבר את סוף הלהקה בעידן הסימפוני שלה. פסקול זניח לסרט נוראי בשם XANADU חתם סופית את תקופת ההפקות הסימפוניות של ג'ף לין. עדיין, OUT OF THE BLUE נחשב ליצירה הגדולה ביותר שהוא רקח תחת השם ELECTRIC LIGHT ORCHESTRA.

עיתון רולינג סטון, באופן לא מפליא, קטל בביקורתו: "הקשבתי לארבעת הצדדים של האלבום שחבויים בתוך העטיפה הנוראית והסטרילית הזו. מה ששמעתי פה זה ציטוטים של הבי ג'יז, הביץ' בויז והביטלס באופן שאינו מעניין. אין לב ונשמה בהפקה הזו. קפטיין לין, אתה צריך לוודא שאנחנו כמאזינים מקבלים מסע מרתק ולא מסע במפעל סטרילי".

נו טוב, הרי זה ידוע שמבקרי מוסיקה הם אנשים שלא יודעים לעשות מוסיקה בעצמם. מעניין איזו מוסיקה מקורית עם לב ונשמה יצר אותו בילי אלטמן, שפרסם בינואר 1978 את הביקורת הזו. אז בואו להקשיב לאי.אל.או באחד משיאיה הגדולים. ושימו ווליום! זה אחד מאלבומי האי הבודד שלי.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459