החומה של הסמאשינג פאמפקינס

ב-24 באוקטובר בשנת 1995 יצא אלבום שלישי (וכפול) ללהקת הרוק סמאשינג פאמפקינס. שמו הוא MELLON COLLIE AND THE INFINITE SADNESS והוא מהווה הומאז' ברור ללהקות הסבנטיז הגדולות.

באותם ימים ממש בסוף אוקטובר 1995, כשהאלבום נחת על המדפים, הוא הדהים את תעשיית המוזיקה כולה כשהצליח להדיח את מריה קארי מראש מצעד הבילבורד ולכבוש את המקום הראשון – הישג חסר תקדים לאלבום כפול של להקת רוק אלטרנטיבי באותה תקופה. קורגן עמד עם חולצת ה-ZERO השחורה המפורסמת, והלהקה עמדה בפתחו של סיבוב הופעות עולמי מפלצתי בתוך סיר לחץ מבעבע.

בשנת 1995, סמאשינג פאמפקינס כבר הייתה להקה מבוססת בסצנת הרוק האלטרנטיבי, הודות להצלחת שני אלבומיה הראשונים - GISH ו-SIAMESE DREAM. עם זאת, אלבומם השלישי הזה יתגלה כמפעל השאפתני והמאתגר ביותר של חברי הלהקה עד אז. מדובר באלבום כפול הכולל 28 קטעים שחולקו לשני תקליטורים בזמנו תחת השמות DAWN TO DUSK ו-TWILIGHT TO STARLIGHT. 

ויצירת האלבום הכפול הזה התאפיינה במאבקים פנימיים, מתחים בלהקה ולחצים יצירתיים, ובכל זאת זה הביא למה שנחשב לאחד השיאים המכריעים שלה. המנהיג-הזמר, בילי קורגן, ראה בעיני רוחו את זה יותר מסתם אלבום; הוא ראה בזה אמירה סוחפת ואפית שתכלול את כל החוויה האנושית. הלהקה שאפה ליצור אלבום כפול עם מגוון מצבי רוח, ז'אנרים וסגנונות מוזיקליים, כאשר קורגן תיאר אותו כ"THE WALL לדור ה-X", בהתייחס לקלאסיקה של פינק פלויד. לא פחות.

מתחים באולפן: המאבק בשליטה וסדקים בהרכב

המטרה השאפתנית שלו דרשה יציאה מהסאונד המלוטש של SIAMESE DREAM. עבור האלבום החדש הוא רצה שהלהקה תאמץ גישה רחבה יותר. כדי לנער את דפוסי העבודה הכפייתיים, קורגן קיבל החלטה אמיצה לוותר על שירותיו של המפיק בוץ' ויג, שהפיק את שני אלבומיהם הקודמים, ולגייס במקומו את צמד המפיקים הבריטיים פלאד ואלן מולדר. פלאד הציב תנאי מהפכני: במקום שקורגן יקליט לבדו שכבות אינסופיות של ערוצים מבודדים, הלהקה תחזור לנגן יחד כהרכב חי בחדר החזרות – החלטה שאילצה אותם להישיר מבט זה אל זו. 

זו הייתה משימה מרתיעה עבור להקה שכבר התמודדה עם חיכוכים פנימיים משמעותיים במהלך ההקלטה של SIAMESE DREAM, כשבמהלכם קורגן השתלט לרוב על תהליך ההקלטה ומחק תרומות של האחרים רק כדי לנגנם בעצמו. עם זאת, הצלחת האלבום השני גרמה לציפייה אדירה בקרב חברת התקליטים והקהל למשהו שיהיה לא פחות ממופלא.

ההקלטות החלו בתחילת 1995 והתהליך היה הכל מלבד חלק. חברי הלהקה - בילי קורגן, הגיטריסט ג'יימס איהה, הבסיסטית ד'ארסי ורצקי והמתופף ג'ימי צ'מברלין - התמודדו עם בעיות אישיות ומתחים גוברים. קורגן תפס יותר ויותר את תפקיד הכוח היצירתי היחיד של הלהקה, מגמה שנמשכה ואף התגברה במהלך הסשנים של האלבום הזה. הפרפקציוניזם שלו, במהלך ההקלטות עד אז, יצר טינה בקרב שאר החברים. עבור "מלון קולי", לעומת זאת, הוא עשה מאמץ מודע לערב יותר את חבריו ללהקה, אבל הרגלים ישנים לא מיהרו לסגת. 

בתהליך ההקלטה הוא חזר לעתים קרובות להקליט חלקים בעצמו, מה שהוביל לקונפליקטים על שליטה. כדי למנוע עימותים ישירים, העבודה פוצלה לשני אולפנים מקבילים: באחד עבד פלאד עם קורגן על שירים ועיבודים אלקטרוניים, ובשני עבד מולדר עם שאר חברי הלהקה על חלקי הנגינה שלהם.

בינתיים, ג'ימי צ'מברלין נאבק בשימוש בסמים, מה שהחריף את המתחים הקיימים. ההיעדרויות שלו מסשנים של הקלטות הותירו את הלהקה במצב בעייתי שגרם לשאר ליצור פה ושם לופים של תיפוף - כשהוא לא היה זמין מבחינה פיזית. התיפוף שלו, לעומת זאת, נשאר מרכיב מכריע לסאונד של הלהקה, והביצועים שלו פה לא נופלים ממה שעשה בעבר. צ'מברלין, עם שורשי הג'אז העמוקים שלו והעוצמה המוחצת, הוא לטעמי מהמתופפים הדגולים של אותו עשור – מפלצת קצב שמזכירה שילוב בין ג'ון בונהאם מפיץ הלהבות לבין הדיוק של ביל ברופורד. משהו כזה.

הלחץ לעקוב אחר SIAMESE DREAM עם משהו מרהיב הכביד על קורגן. ועוד איך. הרי האלבום ההוא זכה להצלחה ביקורתית ומסחרית מסיבית, והציפיות מהפרויקט הבא של הלהקה היו בשמיים. נחוש לעמוד בציפיות הללו, קורגן דחף את עצמו עד כדי תשישות, ועבד עד 16 שעות ביום על כתיבת שירים והקלטות. לוח הזמנים המתיש הזה גבה את שלו מהמצב הבריאותי והנפשי. הוא התמודד עם התקפי דיכאון ונדודי שינה, שחלחלו לנושאים של האלבום, כולל התפכחות וחרדה. סביבת ההקלטה הפכה מתוחה, כשהלחץ של יצירת אלבום כפול פרץ את גבולות הסבלנות הקולקטיבית של הלהקה. 

למרות המהומה, הלהקה מצאה דרכים לתעל את המאבקים שלה ליצירה עוצמתית עם מגוון של שירים. האלבום הצליח להביא קשת של סיגנונות באופן הגרנדיוזי שקורגן רקח. ובכל זאת, הקצב והלחץ הבלתי פוסקים של פגישות ההקלטה כמעט הפילו את הפרויקט. היו רגעים שחברי הלהקה לא דיברו ביניהם, וקורגן הודה בראיונות שלעתים קרובות הרגיש שהוא "מאבד את דעתו". עם זאת, ההתמדה והמסירות של הלהקה לתהליך האמנותי הביאו בסופו של דבר לאלבום שהיה גם מגובש וגם רחב היקף. 

עם זאת, המאמץ של יצירת האלבום הותיר צלקות מתמשכות על הלהקה. הבעיות שעלו במהלך תהליך ההקלטה לא נעלמו לאחר השלמת האלבום. בעיות השימוש בסמים של ג'ימי צ'מברלין החמירו, והובילו לפיטוריו מהלהקה בעקבות תקרית של מנת יתר של הרואין במהלך סיבוב ההופעות שלאחר מכן - כשלצדו מת קלידן הלהקה בהופעותיה, ג'ונתן מלווין - טרגדיה נוראית שהכתה את עולם הרוק בהלם ביולי 1996 במלון במנהטן. הלהקה המשיכה בלעדיו, אבל האובדן הורגש עמוקות, והשפיע על הסאונד והכימיה שלהם.

סודות מחדר ההקלטות: הסיפורים מאחורי השירים הגדולים

אחד הלהיטים מהאלבום נקרא TONIGHT, TONIGHT והוא מזכיר בתזמורו השופע הצלחות עבר כמו השיר DISARM (מהאלבום השני). אחרי הכל, קורגן סיפר בהתלהבות שגדל על תקליטי הרוק של הסבנטיז - כולל אי.אל.או. קורגן ייעד במקור את TONIGHT, TONIGHT כקטע לפסנתר בלבד, אך העסק התפתח לחזון סימפוני עשיר. ההקלטה כללה עיבוד של 30 נגני מיתר מתוך התזמורת הסימפונית של שיקגו בניצוחה ובעיבודה של אודרי סולומון. הקליפ הבלתי נשכח שלו, שבוים בידי צמד הבמאים ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס, שאב השראה ישירה מסרט המדע הבדיוני האילם של ז'ורז' מלייס משנת 1902, "מסע אל הירח", ואפילו הציג הופעת אורח של השחקן טום קני – האיש שמאחורי קולו של בובספוג!

שיר מופתי נוסף שחרך את גלי האתר באותם ימים ממש היה BULLET WITH BUTTERFLY WINGS, הסינגל הראשון שנשלח לרדיו עוד לפני יציאת האלבום. השיר הזה נולד מתוך תסכולו החריף של קורגן מחוסר האונים ומכבלי החוזים של תעשיית המוזיקה. שורת הפתיחה שלו, "העולם הוא ערפד", הפכה לאחת מסיסמאות הזעם המצוטטות ביותר בעשור, והקלטת השיר הניבה ללהקה את פרס גראמי הראשון שלה לביצוע ההארד-רוק הטוב ביותר.

אי אפשר לדבר על האלבום הזה בלי להזכיר את ZERO, אחד מרגעי הדיסטורשן המוחצים ביותר בקריירה שלהם. קורגן סיפר שרצה ליצור ריף כבד שיעמוד בשורה אחת עם אבות המזון של הז'אנר כמו בלאק סאבאת', וצבע את הרצועה בלא פחות משש שכבות גיטרה מקבילות עם נגיעות הרמוניות חדות שיוצרות צליל מתכתי מאיים וממכר.

להיט נוסף בא עם השיר שנקרא על שנת 1979. קורגן כתב את זה על המעבר מהנעורים ואל הבגרות. הוא זכר שהיה בתיכון והייתה לו אחריות כמו מכונית ועבודה, אבל עדיין היה מאוד צעיר ותלוי בהוריו. 

קורגן: "לפעמים, כשאני כותב שיר, אני רואה תמונה בראש שלי. משום מה, זה מהזיכרון הלא ברור שיש לי". זה היה השיר האחרון שנכתב עבור האלבום. קורגן אמר למפיק שהוא חושב שיש לזה הרבה פוטנציאל, אז המפיק נתן לו 24 שעות כדי לגרום לזה לעבוד, אחרת זה לא יהיה באלבום. אותו מפיק קשוח היה פלאד, שהודיע לקורגן ללא גינונים שהסקיצה האקוסטית הראשונית שלו פשוט משעממת ולא ראויה להיכנס לפרויקט. 

הוא הלך הביתה באותו לילה והביא את המילים, והם הקליטו את זה למחרת. הלהקה שילבה בשיר הזה לופ תופים אלקטרוני מהפכני מבחינתה יחד עם דגימות קול מעוותות של קורגן עצמו שהוטמעו במקצב. התוצאה הייתה שיר פופ-רוק מלנכולי ומושלם, שסימן את החיבה הגוברת של קורגן לצלילים אלקטרוניים. שיר זה גם קיבל קליפ שלווה בצרות בעת עשייתו; צילום הסרטון ארך שלושה ימים וכלל סצנה שבה נראית חבורת צעירים במסיבה, וסמאשינג פאמפקינס היא להקת הבית שניגנה שם. הצילום המקורי של הסצנה הזו אבד לאחר שחבר צוות שכח שהניח את הסליל על גבי מכוניתו ונסע משם. סרטון חדש נערך עם קטעים חדשים, לחפות על הצרה. עוזר ההפקה שנסע ללא הסליל נידון לעמוד במרכז העיר ועל גופו שלט שעליו נכתב: "הקלטות אבודות, יש פרס על החזרתן". האירוניה המשעשעת היא שהגרסה המאולתרת הזו, שצולמה בבהילות כדי להציל את הפרויקט, קטפה שורת פרסים בטקס פרסי המוזיקה של אמ.טי.וי והפכה לקפסולת זמן ויזואלית של נעורים בניינטיז.

המבט הביקורתי: יצירת מופת מוזיקלית מול עומס לירי

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום: "כשמנהיג הסמאשינג פאמפקינס, (הזמר והגיטריסט) בילי קורגן, התפאר בכך שהוא יעקוב אחר האלבום השני ורב המכר של הלהקה, SIAMESE DREAM, עם אלבום כפול רחב ידיים שיהיה כמו THE WALL לדור ה-X, ההנחה הייתה שהוא יכין אלבום קונספט כמו אופרת הרוק של רוג'ר ווטרס בנוגע למחסור בתקשורת ואהבה בחברה המודרנית. אבל השירים באלבום החדש הזה מחוברים רק מבחינה רעיונית דרך הנושא הרחב של להיות חלק מיום בחייו של נער טיפוסי ומנוכר. 

אולי קורגן התכוון שהוא רצה שמלון קולי יהיה שופע ומגוון עם סאונד שיהיה עדכני לשנת 1995 כמו שהאלבום של פינק פלויד היה לשנת 1979. או שאולי הוא רצה ליצור אלבום שמעריצים בגיל ההתבגרות יכולים להיות אובססיביים לגביו, ולהרגיש נינוחות בהאזנה באוזניות בחדרי השינה שלהם. אם כן, הוא הצליח בשני הסעיפים. למרות שמלון קולי מגיע ליותר משעתיים, מדובר באחד מאלבומי הרוק האפיים הנדירים שעיקרם מוצדק. הוא בהחלט מנצח את האורך המקביל של, נניח, אלבומי גאנס אנד רוזס, USE YOUR ILLUSION, שהיו משווקים כשני אלבומים נפרדים. 

ההישג מרשים אפילו יותר כשחושבים על כך שקורגן כתב לבד 26 מהשירים, והוא הפיק את האלבום. אין להכחיש את תפקידו של קורגן בתור הדלעת הגדולה, אבל מלון קולי לפחות מרגיש יותר כמו יצירה של להקה מקודמו. אפילו שהוא משלב טקסטורות בארוקיות כמו נבל, כלי מיתר ופסנתר כנף, האלבום שומר על הקצה המחוספס והאווירה האינטימית של חברים ותיקים (ולפעמים אויבים) המנגנים יחד בחלל החזרות שלהם. השירים מתקדמים במהירות אל תת המודע שלך, וגורמים לאלבום להיראות הרבה יותר קצר ממה שהוא. 

הבעיה, לפחות עבור חובבי רוק שרוצים תוכן מהותי, היא המילים של קורגן. קורגן הוא רומנטיקן שמאמין בכוחה הגואל של האהבה, אבל הוא גם ציניקן, לאחר שהתאכזב כל הזמן מאלו שהוא אוהב. בחלק גדול מהאלבום הוא תקוע בתלם לירי, מתפלש באומללות שלו ומתבאס על כל אחד ועל הכל שלא עומד בציפיות שלו. אפשר לטעון שהטקסטים של קורגן לא נועדו לניתוח תחת המיקרוסקופ אלא פשוט נועדו לשקף מצב רוח יחד עם המוסיקה, אבל השירה בולטת יותר מדי במיקס כדי לקבל את זה. 

מבחינה מוסיקלית, מלון קולי מבסס את מעמדו של קורגן כאחד מכותבי השירים השאפתניים ביותר של דורו - אף אחד אחר בשכבת הרוק האלטרנטיבי לא ניסה אלבום באורך כזה, שלא לדבר על היקף. אבל המילים שלו לא מצליחות באותה מידה בהשוואה. אולי זה יותר מדי לבקש שקורגן יהיה פיוטי כמו קורט קוביין או רציני כמו אדי ודר. בעוד שסיפורו של רוג'ר ווטרס, על כוכב הרוק ששמו פינק, הגיע רק לרמה ספרותית של ספר קומיקס, 'אנחנו לא צריכים שום חינוך / אנחנו לא צריכים שום שליטה במחשבה' נראה עמוק יותר, אוניברסלי יותר ומשעשע יותר - ולעזאזל, הרבה יותר מעורר השראה - מאשר 'החיים עושים אותי חולה / כל כך חולה שהלוואי שאמות'..."

אז עם כל הכבוד לעקיצות של מבקרי רולינג סטון על הטקסטים המתבכיינים של קורגן, בעיניי הם החמיצו את העיקר. באוקטובר 1995, כשעולם הרוק האלטרנטיבי ניסה בכוח לשמור על ארשת פנים קודרת, מינימליסטית ומיוסרת לפי כללי הטקס של סיאטל, קורגן קם והחזיר לשולחן את הפאתוס הגדול של הסבנטיז! הוא העז להציב נבל ליד קיר גיטרות רועם, לצרף כינורות לריפים כבדים, ולבנות סוויטות רוק בלי להתנצל לרגע. הוא לקח את הדינמיקה של לד זפלין, את התזמור המפואר של אי.אל.או ואת השאפתנות הפרוגרסיבית של פינק פלויד וג'נסיס, וערבב אותן עם החספוס והזעם של הניינטיז. זה בדיוק סוג השגעון שגורם לאלבום כפול להפוך לקלאסיקה שנשארת איתי עד היום.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459