סיימון וגרפונקל שופכים עלינו תבלינים

ב-24 באוקטובר בשנת 1966, יצא התקליט השלישי של סיימון וגרפונקל. שמו הוא PARSLEY, SAGE, ROSEMARY AND THYME וריח התבלינים הזה פשוט משכר!

רק שנה קודם לכן, פול סיימון עוד נדד במועדוני פולק קטנטנים וטחובים באנגליה, שר עבור כמה לירות שטרלינג והתנחם בכוס תה חם. והנה, בסתיו 1966, בעקבות ההצלחה הפנומנלית של SOUNDS OF SILENCE, הצמד מצא את עצמו בלב טירוף מוחלט. באוגוסט 1966 הם קיימו מופע ענק ומרגש באצטדיון הטניס בפורסט הילס בקווינס – חזרה הביתה בתור כוכבים בינלאומיים – כשהם חולקים את הבמה עם להקת THE MAMAS & THE PAPAS.

בהתחלה חברות הבוקינג לא ממש הבינו מה לעשות איתם ושיבצו אותם לנשפי ריקודים לצד היארדבירדס, אבל מהר מאוד הם מצאו את הממלכה האמיתית שלהם: הקמפוסים והאוניברסיטאות. בריאיון נלהב שהעניק פול סיימון לעיתונאי קית' אלת'ם בשבועון הבריטי NEW MUSICAL EXPRESS, הוא סיפר בהשתאות: "ארט ואני מופיעים באוניברסיטאות. אנחנו מופיעים בערך שלוש פעמים בכל סוף שבוע בכל רחבי ארצות הברית. אתה יודע כמה כסף הרווחנו אתמול בלילה בהופעה באמריקה? 4,300 דולר! אני פשוט לא מצליח לקלוט את זה. המספר הזה לא אומר לי כלום. ארט עשוי לבוא אליי אחרי זוג הופעות ולהגיד: 'שמע, הרווחנו 13,000 דולר בסוף השבוע הזה!' ואני סתם מושך בכתפיים ואומר לו: 'וואלה, זו בהחלט עבודה נחמדה של יומיים'."

העיתונות המוזיקלית של אותם ימים הדביקה להם תווית ברורה, וכותרת אחת ב-NEW MUSICAL EXPRESS הכריזה: ENTER THE INTELLECTUAL SIMON AND GARFUNKEL. הכתבה נפתחה בציטוט פילוסופי של פול: "החיים הם כמו משחק שבו כולם מנסים ללא הרף להבין איך לנצח. אם תפסיק לנסות לגלות את זה, החיים לא שווים דבר". הכתב הוסיף בהערצה שכוכב רוק ממוצע לא יורה דימויים כאלה מהמותן – אבל סיימון וגרפונקל מעולם לא היו ממוצעים. והם בהחלט טיפחו את התדמית הזו! פול סיימון סיפר לימים בריאיון למלודי מייקר בנימה כנה ומשועשעת: "היינו עולים למטוסים ונכנסים לדיונים אינסופיים על אקזיסטנציאליזם וכל מיני עניינים פילוסופיים של סטודנטים בקולג' – אבל אף אחד אחר מסביבנו בסצנה לא עשה את זה. כך שבאיזשהו אופן, למרות שהיינו ממש מעולים ביצירת מוזיקת פופ, לא באמת היינו שייכים לעולם הפופ".

המהפכה של שמונה ערוצים והעטיפה עם השיער המחושמל

התקליט PARSLEY, SAGE, ROSEMARY AND THYME סימן גם נקודת מפנה טכנולוגית עצומה: זה היה האלבום הראשון שחברת COLUMBIA הקליטה על גבי מכונות הקלטה חדישות של שמונה ערוצים באולפני ניו יורק. עד אז, שני אלבומיהם הראשונים הוקלטו במהירות תחת לחץ זמנים. הפעם, פול וארט דרשו שליטה מוחלטת בהפקה. יחד עם טכנאי ההקלטה, רוי היילי, הם בילו חודשים ארוכים באולפן בבניית שכבות קוליות, פריטות גיטרה זכות ושילוב כלי נגינה ייחודיים כמו צ'מבלו ובס אקוסטי. זו הייתה הפקה יקרה וקפדנית להפליא, אך כזו שהחזירה כל סנט והפכה לאבן דרך על-זמנית.

על גב עטיפת האלבום הדפיסה החברה ביקורת נלהבת של מבקר המוזיקה רוברט שלטון מהניו יורק טיימס, שהרעיף שבחים על המוזיקה וההרמוניות אך לא התאפק ותיאר את רעמת התלתלים הפרועה של ארט גרפונקל "במונחים של מכת חשמל". באותה עטיפה הופיע גם מאמר מרתק פרי עטו של מבקר הג'אז והרוק ראלף ג'יי גליסון, שסיכם את מהות האלבום במילים שנוגעות ישר בלב: "יש כאן שירי ניכור, אך ישנם גם שירי אהבה, והם נוגעים בעומק הזרם הפילוסופי ששולט בנוער החדש – זרם של יצירתיות כנגד המכונה, ולמען האנושות כולה."

ארבעת התבלינים והסכסוך שנמשך עשורים

רצועת הפתיחה המהפנטת, שגם העניקה לאלבום את שמו, היא SCARBOROUGH FAIR / CANTICLE. מדובר בבלדה עממית אנגלית עתיקה שמקורה בימי הביניים. העיירה סקרבורו שעל חוף יורקשייר באנגליה הייתה מוקד ליריד מסחר ובידור ענק שנמשך 45 ימים מדי שנה. השיר מציב בפני האהובה משימות בלתי אפשריות כתנאי לאהבת אמת.

והשורה החוזרת על ארבעת עשבי התיבול איננה סתם מתכון למרק, אלא סמליות רפואית ומאגית מימי הביניים: פטרוזיליה סימלה נוחות ונחמה והקלה על תחושת מרירות. מרווה ייצגה חוזק, עוצמה וחוסן פנימי. רוזמרין סימל אהבה, נאמנות וזיכרון נצחי. טימין סימל אומץ לב וגבורה.

אבל מאחורי ההקלטה השמימית הזו מסתתרת גם דרמה אנושית סוערת: פול סיימון למד את הלחן והעיבוד המכשף בשנת 1965 בעת שהותו באנגליה מזמר הפולק הבריטי מרטין קארתי. כשסיימון וגרפונקל הקליטו את השיר, הם שזרו לתוכו כקונטרפונקט מבריק שיר מחאה קודם שכתב פול, אך בקרדיטים נרשם השיר כעיבוד מסורתי של סיימון וגרפונקל מבלי להזכיר כלל את קארתי. קארתי הפגוע ראה בכך גזל אמנותי, והשניים ניתקו קשר ולא החליפו מילה במשך עשרות שנים! רק בשנת 2000 הזמין פול את קארתי להופיע עמו על במה אחת בלונדון, התנצל בפניו על הנאיביות של אותם ימים, והשניים התפייסו סוף סוף.

השיר הפך לקלאסיקה גדולה, ואף על פי שהיה להיט ברור, הוא יצא כסינגל בארצות הברית רק ב-1968, לאחר ששובץ בפסקול הסרט THE GRADUATE בכיכובו של דסטין הופמן.

געגועים ברציף רכבת קפוא ושש בבוקר על הגשר

שיר מופלא נוסף שנכנס לאלבום הוא HOMEWARD BOUND. את השיר הזה כתב פול סיימון בעודו יושב בודד וקפוא על ספסל ברציף תחנת הרכבת של העיירה ווידנס ליד ליברפול, ממתין לקרון הראשון שייקח אותו חזרה ללונדון ואל זרועותיה של חברתו האהובה קאתי צ'יטי. דפיקות התוף המונוטוניות בהקלטה נועדו לחקות את שגרת הנסיעות המתישה והבדידות שבדרכים. בריאיון מאוחר יותר סיפר פול סיימון על השיר בגילוי לב מפתיע: "השיר הזה הוא כמו תצלום בזק, תמונה ישנה מאוד מלפני שנים רבות. אני אוהב את הזיכרון הזה ששמור בו, אבל אני לא ממש משתגע על השיר עצמו. הייתי רוצה שתהיה לו כותרת מקורית יותר במקום שם שחוק שקיים כבר לנצח. ובכל זאת, יש בו משהו כל כך נאיבי ומתוק, הוא נטול כל שמץ של כעס".

בניגוד מוחלט לעגמומיות של תחנת הרכבת האנגלית, האלבום מציע את אחד משירי הפופ המרוממים והאופטימיים ביותר שנכתבו אי פעם: THE 59TH STREET BRIDGE SONG (FEELIN' GROOVY). פול סיימון כתב אותו בשעה שש בבוקר בעודו צועד על גשר קווינסבורו בניו יורק, כשהשמש עלתה והאירה את המזרח. כדי להעניק לשיר את הקלילות הג'אזית המושלמת, הצמד גייס להקלטה את חטיבת הקצב האגדית של רביעיית דייב ברובק – יוג'ין רייט על הבס וג'ו מורלו בתופים!

בריאיון לכתב העת THE NEW YORKER חשף סיימון בהומור משובח: "האמת היא שלא הייתי מרוצה מהשם המקורי. חשבתי לעצמי: מה פתאום ששני אנשים כמונו יקליטו שיר שנקרא סתם כך FEELIN' GROOVY? זה נשמע קל דעת מדי! אז אמרתי לעצמי, בוא ניתן לזה כותרת אינטלקטואלית יותר עם שם של גשר, וכך נולד השם THE 59TH STREET BRIDGE SONG... לפעמים אני כותב שיר שהוא פשוט רושם טהור. אני חושב: צהוב... ורוד... בועות... גרגור... שמחה טהורה! השורה שבה אני שר שאני מנומר ומנומנם אולי לא הגיונית תחבירית, אבל פשוט הרגשתי מנומר! שליו, רדום ומבסוט. זה שיר שמח, וזה בדיוק מה שהוא היה צריך להיות".

העקיצה לבוב דילן, הבלדה הבדויה והשיר שהקדים את החורף

פול סיימון המשיך להסביר את הניגוד בין השירים הקלילים לשירים העמוקים באלבום: "מצד שני, יש את השירים מהסוג של THE DANGLING CONVERSATION. שירים שבנויים בדיוק מופתי ומפותל. כל מילה ומילה נבחרה שם בכוונה תחילה. אולי זה חומר שמיועד לבוגרי החוג לספרות אנגלית, אבל גם אם לא קלטתם את כל הסמליות המורכבת – אל תדאגו, לא באמת הפסדתם שום דבר".

ואם כבר מדברים על אינטלקטואלים, אי אפשר שלא לחייך למשמע השיר A SIMPLE DESULTORY PHILIPPIC. השיר הזה הוא פרודיה מבריקה ורוויית הומור על סגנון הכתיבה האסוציאטיבי והמהיר של בוב דילן, ובמיוחד על שירו SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES. סיימון שאב כאן השראה ישירה גם מענק הסטנד-אפ לני ברוס, כשהוא יורה לכל עבר שמות של פוליטיקאים ודמויות תרבות: רוברט מקנמרה, נורמן מיילר, איין ראנד, פיל ספקטור, ארט גרפונקל, טכנאי ההקלטה רוי היילי, ואפילו מסיים את השיר במלמול דילני קורע מצחוק שבו הוא מפטיר לעבר מנהלו של דילן, אלברט גרוסמן: "איבדתי את המפוחית שלי, אלברט!"

ומה לגבי הבלדה המרטיטה FOR EMILY, WHENEVER I MAY FIND HER? כאן שר ארט גרפונקל סולו מלאכי כשהוא מלווה אך ורק בגיטרה האקוסטית בת 12 המיתרים של פול. בהופעה טלוויזיונית מפורסמת הציג גרפונקל את השיר בחיוך רחב: "זה שיר על נערה בדויה לחלוטין. קוראים לה אמילי. אף אחד מאיתנו לא מכיר אותה אישית, אבל השיר נכתב עליה. אני בטוח שיום אחד היא עוד תופיע!" ואילו פול סיימון, בריאיון משנת 1990 למגזין SONGTALK, הגיב על כך ביובש ובהומור אופייני: "ארטי פשוט מת על השיר הזה. הוא כל כך אהב לשיר אותו בקול הגבוה שלו. ובכן, זה שיר סופר-רומנטי, אבל בינינו – אני אישית פשוט לא אוהב אותו בכלל."

ממש באותם שבועות שבהם האלבום יצא לעולם, סיימון כבר היה מוצף בפרץ יצירתיות בלתי נשלט. במקום לנוח על זרי הדפנה, הצמד נכנס שוב לאולפן והקליט את סינגל הרוק הקצבי והסוחף A HAZY SHADE OF WINTER. השיר שילב תיפוף דומיננטי וצלילי אורגן עוצמתיים, דיבר על תסכולי הכתיבה וההזדקנות, ויצא בדיוק לקראת חורף 1966 כשהוא מזנק אל תוך מצעדי הפזמונים.

מהדורת שבע בערב: שיעור במוסר ובאנושיות

האלבום נחתם ברצועה נוקבת ומצמררת במיוחד: 7 O'CLOCK NEWS / SILENT NIGHT. ארט מנגן על פסנתר והצמד שר בהרמוניה ממיסת לב את מזמור חג המולד השקט והקדוש, בעוד שקריין החדשות צ'ארלי או'דונל מקריא מהדורת חדשות קודרת. ככל שהשיר מתקדם, קולות השירה נחלשים וקולו של הקריין הולך ומתגבר כשהוא מדווח על זוועות מלחמת וייטנאם, גיוסי החובה, צעדת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג, מותו הטראגי ממנת יתר של לני ברוס, ופשעיו של הרוצח הסדרתי ריצ'רד ספק.

ואם יש רגע אחד בתקליט הזה שהצליח באמת להפחיד אותי ולטלטל אותי, זה קרה דווקא בשיר PATTERNS. בשיר הזה מוצג המין האנושי כמי שרודף אחרי דברים כמו חולדה שלכודה בנתיב שאין לה שליטה עליו ("מרגע לידתי / ועד רגע מותי / ישנם דפוסים שעלי ללכת לפיהם / בדיוק כפי שעלי לנשום כל נשימה"). והרגע המצמרר הוא כשמושרת השורה "והדפוס לעולם אינו משתנה" כשלפתע בוקר קול עם אפקט מצמרר ששר את המשפט המשלים - "עד שהעכברוש מת". בהחלט נקודה מצמררת למחשבה.

והניגוד המצמרר הזה בין התום והיופי של המוזיקה לבין האלימות של העולם שבחוץ, הגדיר בצורה מושלמת את השבר של שנות השישים. זהו אלבום של תבלינים, של געגועים ושל מחאה עמוקה – יצירת מופת שגם עשרות שנים לאחר מכן ממשיכה להדהד, לרגש ולרענן את הנפש בכל האזנה מחדש.

אז מה נכתב עליו בעיתוני העבר? הנה הביקורות ששלפתי לכם מפעם...

בעיתון MOJO NAVIGATOR נכתב: "האלבום השלישי הזה כולל בעיקר עבודת גיטרה אקוסטית, אם כי ישנם מקרים בהם נעשה שימוש בליווי (בס, תופים, אורגן, מיתרים וצליל הודי), עם תוצאות מעורבות. הדבר הטוב ביותר עשוי להיות SCARBOROUGH FAIR / CANTICLE, צליל נקי ופריך בצורה יוצאת דופן. זוהי מנגינה עדינה מאוד עם שזירה מעניינת של קולות רקע באופן המזכיר למדי מוזיקת מקהלה כנסייתית. השיר PATTERNS הוא הניסיון הראשון שלהם בצליל המזרחי. הוא לא מצליח כל כך, בגלל מילים גרועות באופן מכריע, אבל הרצועה האינסטרומנטלית עצמה מעניינת. הדבר היחיד שהוא באמת רוק הוא A SIMPLE DESULTORY PHILLIPIC. הוא כולל צליל פאז קבוע עם אורגן ברקע, יחד עם בס ותופים. זהו קטע משעשע, אך לא הישג מוזיקלי גדול".

בעיתון HIGH FIDELITY נכתב: "המיטב של כותבי-השירים העכשוויים הם אלה שמילותיהם מגיעות יחד בחן ובאופן מקיף, ומבין אלה פול סיימון הוא החשוב ביותר. מבחינה מוזיקלית, סיימון וגרפונקל במצב טוב יותר מרוב הלהקות. העיבודים שלהם מתוחכמים לעתים קרובות, אם כי יש להוסיף שחלק מהעיבודים שלהם לקחו עד 20 שעות אולפן לשכלול, והשירה דרשה 10 שעות נוספות. עם זאת, המילים של סיימון עולות על המנגינות שלו, והצליל המוזיקלי של הלהקה הוא מעט מהוסס. סיימון וגרפונקל הם בהחלט הלהקה הדמיונית והאינטליגנטית ביותר מבין החדשים. אם הסגנון הנוכחי ישיג ליטוש, לשניים האלה יהיה הרבה מה לעשות איתו".

בעיתון STEREO REVIEW נכתב: "יותר ויותר מורים צעירים בבתי ספר תיכוניים ובמכללות רואים בעבודתו של פול סיימון שירה, ואני מסכים איתם. ארט גרפונקל לקח את המילים האלה ועיבד אותן לשירים רכים, עם ליווי יוצא דופן. רק שיר אחד גולש לוויכוחים שטחיים – הצבת חדשות ששודרו מול שירת SILENT NIGHT. האם זה מספיק פשוט לדווח על חוליי החברה שלנו בשירים מתוקים? אני לא חושב כך. באשר לשאר האלבום, סיימון וגרפונקל מראים עד כמה המוזיקה הפופולרית שלהם הגיעה למיטבה".

בעיתון HULLABALOO נכתב: "האלבום האחרון שלהם מכיל את SILENT NIGHT הפה, אירוני ומרשים. זהו ללא ספק האלבום הבולט ביותר ששמעתי מזה זמן רב".

בעיתון HIT PARADER נכתב: "האלבום השלישי של פול סיימון וארט גרפונקל הוא גם פחות "רוקי" ממה שהיו בעבר. הרמוניות קוליות עדינות יותר. זהו אלבום שכדאי לשמוע שוב ושוב".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459