האם אלטון ג'ון רץ מהר מדי? יכול להיות

ב-24 באוקטובר בשנת 1975 יצא תקליט חדש לאלטון ג'ון ושמו ROCK OF THE WESTIES. התקופה הפרועה שבה אלטון ג'ון הושפל על ידי הרולינג סטונס, ניסה להתאבד עם חופן כדורים וכבש את המקום הראשון בעולם.

כדי להבין את גודל השיגעון שסבב את יציאת האלבום הזה, חייבים להביט ביומן של אלטון ג'ון באותו שבוע היסטורי של סוף אוקטובר 1975 – רכבת הרים פסיכוטית של תהילת עולם מול קריסה נפשית טוטאלית: ב-21 באוקטובר 1975, הוכרז בלוס אנג'לס "שבוע אלטון ג'ון", והאיש זכה לקבל את הכוכב הנוצץ שלו בשדרת הכוכבים של הוליווד אל מול המוני מעריצים צורחים.

ב-23 באוקטובר 1975 – פחות מ-48 שעות לפני הופעות הענק שלו ויום אחד בלבד לפני יציאת האלבום לחנויות – אלטון בלע 60 כדורי ואליום מול אמו וסבתו בווילה שלו בבל אייר, צעק "אני הולך למות!" וקפץ לתוך בריכת השחייה בניסיון התאבדות מחריד שזעזע את כל סביבתו. ב-24 באוקטובר 1975 יצא התקליט ROCK OF THE WESTIES לחנויות, וכבש מיד את המקום הראשון במצעד המכירות בארצות הברית. וב-25 וב-26 באוקטובר 1975, כשהוא מתאושש בנס מנטילת מנת היתר, עלה אלטון לבמת אצטדיון הדודג'רס בלוס אנג'לס מול מעל 100,000 מעריצים, לבוש בחליפת בייסבול משובצת פאייטים נוצצים שעיצב בוב מאקי. הוא היה האמן הראשון שהופיע שם מאז הביטלס ב-1966, ונתן שתי הופעות רוק מהפנטות.

הנפילה שאחרי יצירת המופת: ביקורת קטלנית מתוצרת הארץ

שם האלבום, אגב, נולד כמשחק מילים שנון ושיבוש אותיות של הביטוי "ממערב להרי הרוקי", רמז עבה למיקומה הגאוגרפי של חוות קאריבו בקולורדו שבה הוא הוקלט.

והנה ביקורת שפורסמה אז, בעיתון להיטון הישראלי, על התקליט: "אלבומו המי יודע כמה של אליל הפופ התורן, אלטון ג'ון, המוציא אותם לשוק בתדירות גבוהה שאינה נותנת אפילו זמן לשמיעה יסודית. להיטותו של הזמר להפיק אלבומים בשרשרת במקום להתרכז בצורה רצינית במוזיקה עצמה, נותנת את אותותיה בתוכן הירוד של האלבום. תוכן שהולך ומאבד את איכותו מתקליט לתקליט. על אלבום זה ניתן לומר בפירוש שהוא פשוט גרוע ואינו מוסיף מאומה לשמו הטוב של אלטון ג'ון. הפנינה הבולטת היחידה באלבום היא הלהיט 'אני מרגיש כמו כדור אקדח'. שאר החומר משעמם וכולל פזמונים כמו 'נערת האי' ו'ילד הרחוב'. בהקלטה משתתפת להקתו הקבועה של אלטון ג'ון ואת התמלילים חיבר ברני טאופין". כמובן שהמבקר בלהיטון אפילו לא טרח לבדוק את הקרדיטים, וטעה לחלוטין כשכתב שזו "להקתו הקבועה", בעוד אלטון זרק את כל ההרכב המיתולוגי שלו וגייס נגנים חדשים לגמרי!

המבקרים (ואני מודה שגם אני) בדרך כלל לא מעריכים את האלבום הזה והאמת שזה מובן, כי הוא יצא זמן קצר אחרי אלבום קונספט אהוב, CAPTAIN FANTASTIC AND THE BROWN DIRT COWBOY. ובהשוואה לתקליט ההוא, כל החומר כאן קליל ונשמע חסר משמעות. המנגינות פחות מורכבות, המילים פחות מרתקות ולעתים קרובות אפילו ירודות. מה קרה פה לברני טאופין, לעזאזל? נראה כאילו טאופין שרבט את כל הטקסטים הללו בישיבה אחת של שכרות עמוקה. 

אפילו תמונת העטיפה סתמית להחריד עם אלטון אחד לא מגולח שחמוש בשתי טבעות מזעזעות. איפה זה ואיפה הציור המרהיב והמושקע של האלבום הקודם. בתקופה זו של 1975 היה ברור שמה שהכתיב את היצירה של אלטון היה לחץ אדיר לשמר את המומנטום, לצד שורות קוקאין חסרות סוף וללא הגבלת תקציב. כמה חבל שלא קוזז קצת מתקציב הסמים כדי להשקיע יותר בעטיפה.

אם מביטים על הקריירה של אלטון במבט רחב, הוא אולי נראה לחלק מהאנשים כיוצר צפוי של להיטי פופ מתקתקים, אבל מבט מעמיק יותר חושף שההתפתחות שלו קרתה בזינוקים חדים ובפניות פרסה פרועות. כמו האלבום CARIBOU שבא בין GOODBYE YELLOW BRICK ROAD הכפול ל-CAPTAIN FANTASTIC. והנה המקרה של ROCK OF THE WESTIES – אלבום כמעט בלתי נתפס כשחושבים על העובדה שהוא תקוע כמו עצם בגרון בין אלבום קונספט מופתי ומבוסס פסנתר לבין אלבום כפול ושוקעני כמו BLUE MOVES.

מבחינה היסטורית, האלבום הזה הוא אנומליה מוחלטת בקריירה של אלטון: מתוך תשעת השירים שבו, רק אחד ויחיד הוא בלדת פסנתר מסורתית. כל שאר השירים נשענים בכבדות על צליל גיטרות מחוספס, מלוכלך ובלתי מתפשר באדיבותו של הגיטריסט החוזר כיילב קוואי, ורוקעים ברוק ישיר וחסר רחמים. חלק מהרוקרים האלה מעט מוגזמים, ברוח הלהיט המוקדם SATURDAY NIGHT'S ALRIGHT FOR FIGHTING, אבל עדיין אלטון לא מכר פה את נשמתו. זה יקרה בהמשך.

ההשכמה בבקתה המבודדת: קוקאין, גיטרות ואסונות בהרי הרוקי

ההקלטות לתקליט ההמשך של קפטן פנטסטיק החלו בקאריבו ראנץ' בתחילת יולי. המפיק גאס דאדג'ן הגיע לאולפן לאחר בואו של אלטון ומצא את הזמר מזיע מול פסנתר הסטיינוויי של האולפן. "הייתה לך טיסה טובה, גאס?", חייך אלטון למפיק שלו תוך כדי לגימת משקה צונן, "כבר כתבתי שישה שירים, כולם רוק טהור עם ריפים אדירים! דייבי ג'ונסטון כתב כמה קטעים, וכיילב קוואי פשוט מדהים!". הפסנתרן החל להלום במקלדת את הקצב הפראי של השיר STREET KIDS. באמצע השיר הגיע דייבי, תפס גיטרה והצטרף לג'אם. תוך זמן קצר כל הלהקה ניגנה בטירוף, כשכיילב משחרר סולואים וולקניים על גיטרת אפיפון שהייתה שייכת פעם לאגדת הבלוז בי.בי קינג. "הם נשמעו מבריק", נזכר גאס לימים, "היה להם את 'זה', מה שזה לא יהיה".

הוא ציפה לתקליט טוב, אבל הסמים הפילו את העסק. החבורה ניגנה בהידוק מופלא למרות כמויות אדירות של קוקאין ואסיד שהסתובבו שם חופשי. אלטון עצמו סיפר בהלם: "אני זוכר שעמדתי באמצע הגינה וניסיתי ללמד את כיילב את האקורדים לשיר, בזמן שהוא היה שקוע בטריפ מטורף של אל.אס.די, לחלוטין מחוץ להכרה. זה היה מוזר ומטורף לחלוטין!". "היו הרבה סמים בזמנים ההם", אמר הגיטריסט, כיילב קוואי. "זה היה זמן מטורף. לכולנו היה כסף לבזבז, אז בזבזנו אותו היטב. כל ההגזמות של עולם הרוק עמדו לרשותנו".

השיר הראשון שהם ניסו להקליט היה הרוקר האצטדיוני המשופד GROW SOME FUNK OF YOUR OWN. דייבי ג'ונסטון זכה לקבל קרדיט כשותף לכתיבה בזכות הריף הלוהט בפתיחה, אולם הודה בכנות משעשעת: "אין לי שום זיכרון שכתבתי את הריף הזה! הייתי כל כך שיכור, שכל העניין נמחק לי מהמוח עד שאלטון השמיע לי את זה למחרת בבוקר". מילות השיר נכתבו בהשראת תקרית אמיתית שבה ברני טאופין הסתבך במקסיקו סיטי כשהתחיל עם אישה מקומית ובן הזוג הקשוח שלה דרש ממנו להסתלק מיד ולחזור למקום שממנו בא. השיר אף נתקל בבעיות שידור בחלק מתחנות הרדיו בארצות הברית בגלל המילה FUNK, שנשמעה לשדרנים שמרנים כמו הקללה הגסה.

מיד אחר כך הגיע הגרוב הפ'אנקי של DAN DARE (PILOT OF THE FUTURE). זהו שיר מדע-בדיוני קליל המבוסס על גיבור קומיקס בריטי מפורסם משנות החמישים שנאבק בחייזרים – אלטון היה חובב מושבע של חוברות קומיקס אנגליות! השיר קיבל ניחוח גלאם-רוק מלוכלך בזכות שימוש מבריק של דייבי ב'טוק-בוקס' (צינור פלסטיק שמחובר לגיטרה ומשנה את הקול דרך הפה), ממש רגע לפני שפיטר פרמפטון הפך את האפקט הזה לסימן ההיכר שלו. בסיום השיר אלטון המסומם מסנן בהנאה: "אבל אני דווקא חיבבתי את המיקון!" – קריצה משעשעת שבילבלה לחלוטין את המאזינים האמריקאים, שלא היה להם מושג ירוק שהמיקון הוא הנבל החייזרי בעל הראש הירוק והענקי שנלחם בדן דייר.

אלטון ניסה גם להקליט מחדש שיר שנשאר בחוץ מסשן האלבום הקודם ונקרא PLANES – שיר מרגש שברני כתב בבדידותו בלינקולנשייר לצד כלב הטרייר שלו ג'סי, כשהוא מביט במטוסים בשמיים ומפנטז על יעדים רומנטיים. למרות ביצוע נפלא, השיר נחתך שוב מהאלבום ברגע האחרון.

אלטון העסיק להקלטות להקה חדשה לגמרי, לאחר שנפטר מנגני הליווי שהיו נאמנים לו מזה כמה שנים, ועזרו לו להגיע להצלחתו הגדולה (הבסיסט די מאריי והמתופף נייג'ל אולסון). היה נדמה שהלהקה החדשה בוערת מרוב תשוקת נגינה, והסשנים המוקדמים הוכחו פרודוקטיביים להפליא. הייתה אנרגיה חדשה. הבסיסט קני פסארלי תיאר את ההתלהבות: "לאלטון הייתה להקה רעננה, מלא אנשים חדשים סביבו לצד חברים ותיקים מהעבר. הדרך שבה אלטון כתב שירים הייתה קסם טהור – הוא פשוט לקח דף מילים של ברני והתחיל לנגן. הייתי בהלם מהכישרון שלו".

אבל שוב, הסמים היו בעיה. לא רק הם – גם הדינמיקה שקרתה שם בפנים. כשהלהקה לא הקליטה, חבריה נהגו לבלות יחדיו במתחם ההקלטות המבודד. פסארלי, היה היוצא מן הכלל מכיוון שהחזיק בית בבולדר הסמוכה. אחר צהריים מאוחר אחד, כיילב ואשתו, פטרישיה, הלכו לבקר את הבסיסט - רק כדי למצוא שם את אשתו של טאופין, מקסין. מנהל האולפן ג'ון קרסלו הודה מאוחר יותר: "קני הוא נגן בס פרטלס גאוני, אבל כשהוא בסביבה – כדאי שתשמור היטב על אשתך או על החברה שלך... נשים פשוט נמשכו אליו בטירוף".

"ברני ומקסין, הקטע שלהם היה שהם התחתנו צעירים מאד, מקסין הייתה צעירה מדי," אמר הבסיסט. "יותר מדי כסף ויותר מדי תהילה. זה מספיק כדי לדפוק מישהו. אבל זה היה מה שהיה. ומקסין ואני ממש התחברנו, וזה הפך לרומן. היינו סמויים, אבל ברני בסופו של דבר גילה". "כן, כולנו היינו דפוקים אז", הודה ברני טאופין. "התקופה ההיא הייתה פחות או יותר פסגת ההתעללות האישית שלנו".

רואי חשבון ממסוקים, נהיגה מטורפת והבלדה על הרוצח השפל

הרמוניית הלהקה נבחנה עוד יותר כאשר מסוק חג בסערה בשמי קולורדו התכולים, בדיוק כשההקלטות נכנסו להילוך גבוה. המסוק נחת ישירות מחוץ לאולפן ומתוכו יצאו עורכי דין לבושים בקפידה בחליפות יוקרה ומשקפי שמש. "עצרו את הקסם, בנים," אמר אחד מהם ופתח תיק. "אנו צריכים לקבל את החתימות שלכם על החוזים האלו לסיבוב ההופעות בסתיו. קדימה, תחתמו על החיים שלכם". "זה לא יכול לחכות קצת?", שאל כיילב. "אנחנו במצב קצת יצירתי הרגע". אבל עורכי הדין התעקשו ונוצר לחץ רב. כיילב נזכר בתחושת המחנק: "זה היה לחץ עצום, פתאום הבנתי שאנחנו בסך הכל ברגים קטנים בתוך מכונה תאגידית ענקית ודורסנית".

"מבחינה מוזיקלית, רק רציתי להפוך את הלהקה להישמע קצת יותר רועשת", אמר אלטון. "רציתי את זה כבד יותר". התוצאה באה עם תקליט שופע גרובים אך דליל במלודיות. המפיק גאס דאדג'ן רתם את הלחץ והעצבים לטובת הקלטת השיר המחשמל BILLY BONES AND THE WHITE BIRD. השיר לוקח את מקצב הבו-דידלי המוכר, והופך אותו לרוק פסיכי עם תופים רועמים של רוג'ר פופ. המממ... השיר הזה - כמה שהוא מנסה להלהיב, לא נוגע בי. סורי.

האווירה באולפן הייתה מתוחה ומסוכנת גם מחוץ לחדר הבקרה. לילה אחד, לאחר שסיימו להקליט, גאס דאדג'ן ואשתו שילה לקחו את רכב השטח של האולפן לנסיעה לעיר וחזרו בטיסה פרועה, מחליקים על החצץ במהירות מסמרת שיער. נגן כלי ההקשה ריי קופר נאלץ לקפוץ הצידה בבהלה כדי להציל את עצמו, את אשתו ואת התינוק הטרי שלהם! מנהל המתחם, ג'ון קרסלו, פשוט השתולל מזעם וצרח בטלפון על גאס: "לא אכפת לי מי אתה, אם תמשיך לנהוג פה כמו חולה נפש, אתה תעוף מפה!". להפתעתו של מנהל האולפן, גאס הגיע למשרדו שפוף, התנצל בענווה ואמר: "אתה צודק במאה אחוז, נהגתי כמו מטורף וזה לא יקרה שוב".

הבלדה הבולטת היחידה באלבום הייתה השיר היפהפה I FEEL LIKE A BULLET (IN THE GUN OF ROBERT FORD). זה היה שיר קשה ומורכב להקלטה בגלל הדינמיקה העדינה שלו והמעברים המוזיקליים החדים בין מז'ור למינור. ברני טאופין כתב את השיר כאלגוריה קורעת לב וכמעין מכתב התנצלות לאשתו מקסין בעקבות התפרקות נישואיהם: הוא השווה את עצמו לרוברט פורד, הפחדן הידוע לשמצה שירה בגבו של ג'סי ג'יימס בשנת 1882 בזמן שזה תלה תמונה בסלון ביתו. טאופין הרגיש כבוגד שיורה בבת זוגו מאחור.

פסארלי הרגיש שבמהלך ההקלטה של התקליט אלטון "עבר כמה שינויים". נואש להישאר רזה באור הזרקורים של כוכבי הרוק, כך התקיים הזמר על תזונה לא לגמרי מזינה המורכבת כמעט אך ורק מאבוקדו ומשקה ד"ר פפר דיאט. בהחלט לא התפריט ששומר אנשים באיזון.

ההשפלה של הרולינג סטונס, כדורי ההרגעה והקלטת נערת האי

אחרי שהקליטו את השיר FEED ME, שעסק בהתמכרות להרואין ובו ג'יימס ניוטון הווארד ניגן בפסנתר חשמלי במקום אלטון, עצר אלטון את ההקלטות כדי לעלות על מסוק לאצטדיון יוז בפורט קולינס. שם, ב-20 ביולי, הוא הוזמן להתארח בהופעה של הרולינג סטונס. אלטון העריץ את הסטונס ואמר בהתרגשות: "ג'אגר הוא כוכב הפופ המושלם, הוא גס, הוא מכוער ומושך בעת ובעונה אחת, הוא מבריק!".

אלא שהיחס שקיבל מאחורי הקלעים היה קר ומבזה. המתופף רוג'ר פופ רתח מכעס: "הסטונס התייחסו לאלטון כמו לזבל, השפילו אותו. אלטון היה אז הכוכב הכי ענק בעולם, גדול יותר מהם, והם פשוט לא יכלו לסבול את זה!". מיק ג'אגר, עמוס באיפור כבד, הציג את אלטון לקהל בלעג. אלטון בלע את העלבון וניגן איתם בטירוף את HONKY TONK WOMEN. כשירד, קלידן הסטונס בילי פרסטון התחנן שיחזור, ואלטון שב לבמה והפציץ בביצועים נפלאים ל-TUMBLING DICE, BROWN SUGAR ו-IT'S ONLY ROCK 'N' ROLL.

הקהל היה באקסטזה וסירב לתת לאלטון לרדת, מה שהטריף את ג'אגר וקית' ריצ'רדס מקנאה. ג'אגר היה לחוץ פחד כי זו הייתה הופעת הבכורה של הגיטריסט רוני ווד, וחשש שאלטון גונב את ההצגה ומוציא את הלהקה מאיזון. הוא חילק הוראה חד-משמעית: "כל מי שקשור לחוות קאריבו – לעוף מכאן מיד!". מסיבת הברביקיו הענקית שתוכננה למחרת בחווה עם ראש חברת התקליטים בוטלה בזלזול. אלטון נכנס ללימוזינה מושפל, שבור ומרוסק, ולא הוציא מילה מפיו כל הדרך חזרה.

כשחזרו לבקתה בקאריבו, הדיכאון של אלטון הפך לסיוט אמיתי: "הוא יצא מחדר האמבטיה כשפיו מלא בחופן ענקי של כדורי ואליום", סיפר הבסיסט קני פסארלי המזועזע. "דייבי ואני התנפלנו עליו והפלנו אותו לרצפה. אלטון היה חזק בצורה מפחידה, בקושי הצלחנו להשתלט עליו. נאבקנו בו בכוח ושלפנו את הכדורים ישירות מתוך הפה שלו. זה היה מחזה מטורף ומחריד לחלוטין!".

באופן מדהים ובלתי נתפס, יום אחד בלבד אחרי ניסיון ההתאבדות המצמרר הזה, אלטון התיישב ליד הפסנתר ושלף בקלילות את הלהיט הענק של האלבום: ISLAND GIRL. השיר סיפר את סיפורה הביזארי של פרוצה ג'מייקנית ברחובות ניו יורק. ברני טאופין ידע שמדובר בלהיט מובטח עוד לפני שנכתבה המלודיה. השיר אכן זינק למקום הראשון במצעד הבילבורד האמריקאי ושהה שם שלושה שבועות, כשהוא מדיח מהפסגה את השיר BAD BLOOD של ניל סדקה – שיר שבו אלטון עצמו שר קולות ליווי!

בסשנים התארחה גם הזמרת פטי לה-בל יחד עם שותפותיה נונה הנדריקס ושרה דאש (שזכו אז להצלחת ענק עם ההמנון LADY MARMALADE). הן הוזמנו לשיר קולות ליווי במחרוזת הפרועה שפותחת את התקליט MEDLEY (YELL HELP, WEDNESDAY NIGHT, UGLY). דייבי ג'ונסטון הלחין את הקטע בבקתה של אלטון בלילה של שכרות וסימום כבד, כהומאז' למוזיקאי ג'יי ג'יי קייל. השיר התעורר לחיים אמיתיים כשהמתופף רוג'ר פופ הפך את הביט על פיו באופן אינטואיטיבי גאוני. אלא שלאחר ששלישיית הבנות עזבה את האולפן, גאס דאדג'ן גילה בחרדה שהוא שכח להקליט אותן בפזמון האחרון. מה עשה המפיק הבריטי המשוגע? הוא גלגל לעצמו ג'וינט ענקי, נעמד מול המיקרופון וחיקה בעצמו את פטי לה-בל בקול פלצט צווחני – ואף אחד, כולל אלטון, לא הרגיש בהבדל!

האלבום הושלם תוך עשרה ימים בלבד, אבל אז הנחית גאס מכה מורלית קשה על הבסיסט קני פסארלי: המפיק הודיע לו שסאונד הבס פרטלס שלו לא עובד במיקס, ודרש ממנו להקליט מחדש את כל התפקידים באלבום! קני רתח מזעם. בסופו של דבר הוא נאלץ להשתמש בבס הופנר ישנה של פול מקרטני (שפול העניק במתנה לבעל האולפן לאחר שזה עזר במיקס של האלבום RAM). הבס הייתה קשה וזוועתית לנגינה, אבל זה הכלי היחיד שגאס הסכים לקבל. שרידי הבס המקוריים שרדו בסופו של דבר רק בשני שירים: FEED ME ו-STREET KIDS.

המיליונים זורמים והמבקרים יורים: מה חשבו על התקליט בזמן אמת

אלבום, שעבר שינויים שונים בבחירת שמו, במהלך ההכנות (מ-BOTTED AND BRAINED ל-STREET KIDS ועד IT`S BANANA TIME), הגיע לחנויות התקליטים עם מכירה מוקדמת של יותר ממיליון עותקים. הייתה זו הצלחה מסחרית מהרגע הראשון, והוא עשה היסטוריה כשהפך לאלבום השני בלבד בהיסטוריה של מצעד הבילבורד האמריקאי שנכנס ישירות למקום הראשון בשבוע הראשון לצאתו (הראשון שעשה זאת היה CAPTAIN FANTASTIC של אלטון עצמו מוקדם יותר באותה שנה!), אך במהרה הובן לרבים שהמלך הוא עירום. 

פיט טאונסנד, מלהקת המי, אמר אז בציניות, "אלטון יכול לחרבן לבנים והקהל יקנה אותן בכמויות". התקליט הוקדש לשני הנגנים שפוטרו, די מאריי ונייג'ל אולסון, אך הם ודאי לא חשו אז כה מוחמאים. 

למעשה, הפיטורים שברו לגמרי את רוחו של מאריי הבסיסט.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת: "אלטון ג'ון ממשיך לצמוח בפופולריות ואין סוף באופק. כמו אנשי השואו-ביזנס הגדולים ביותר, הוא מפגין אנרגיה פנומנלית, שיקול דעת מקצועי ממולח ואינסטינקט חזק לשימור עצמי - מתנות שאמורות להבטיח לו את מקומו ככוכב הפופ המובהק של הסבנטיז, כל עוד יחפוץ. אבל מלבד העובדה שאלטון ג'ון הוא בדרן חי גדול, התקליטים שלו, למרות שהם חיוניים מבחינה מסחרית לאסטרטגיית הקריירה שלו, נראים יותר ויותר חסרי משמעות מבחינה אמנותית. התקליט החדש הוא בעיקר רוק עתיר אנרגיה המיוצר על ידי המפיק גאס דאדג'ון עם ברק אופייני. 

למרות שאנשי הלהקה של אלטון השתנו במקצת, דאדג'ון ואלטון שינו רק באופן שטחי את הסאונד הבסיסי של אלטון ג'ון, שהוא מכני בצורה חלקה. הרוק רק מגביר את הקצב ומדגיש את המרקמים הצעירים של קלידים חשמליים וסינתיסייזרים על חשבון תזמור. באשר לשירים החדשים של האלבום, הם בקושי משיגים את המטרה שלהם לספק את החידושים האחרונים בבוגי סינתטי. למרות שהחומר הזה יכול להיות נהדר בהופעה, זה לא מחזיק מעמד. השירים האלו, שממריאים מהסאונד הבסיסי של הסטונס, כולל פרודיות על העיסוק של הסטונס במין ואלימות בצורה כה נונשלנטית - עד שהנושאים באים פה נטולי חושניות, איום או ניואנסים פסיכולוגיים. אם השירה של אלטון מתקרבת לשירה של ג'אגר בליטוש טכני, זה על חשבון העדינות. בניגוד לג'אגר, שאותו הוא מחקה פעם אחר פעם, אלטון נשמע לגמרי לא מעורב בחומר שלו. אני מקווה שבאחד הימים הוא, ברני טאופין וגאס דאדג'ון יעשו את האלבום הנהדר שאני משוכנע שהם מסוגלים לו".

"זה יותר אלבום של ליקים טובים מאשר שירים טובים", הכריז בן אדמונדס בעיתון פונוגרף. "להקת הליווי נהדרת וודאי התקליט הבא יהיה מאד שמח". לא כל ביקורת הייתה זורמת כמו האחרונה. ג'נט מסלין, מהניו יורק טיימס כינתה את האלבום "מוצר חפוז, שטוח ומביך", תוך דירוג התקליט רק בכוכב אחד.

צ'ארלס מאריי מ-NME הביע זלזול דומה: "אלטון עשה הרבה מאוד תקליטים לאחרונה. האחרון שלו כל כך רעוע עד כדי כך שיתמוטט אם נשמתם עליו בכבדות. למרבה הצער, זה נשמע כאילו הוא נוצר כדי לעמוד במכסה; רק עוד אלבום של אלטון ג'ון. וזה מגניב; הרבה אנשים אוהבים אלבומי אלטון ג'ון. אני אוהב את אלבומי אלטון ג'ון הקודמים, אבל זה אחד שפשוט לא עושה צדק עם האיש הזה".

כשהוא חש חוסר הוגנות בביקורות הרעות הרבות, ג'ון טובלר, מעיתון זיגזג, לקח על עצמו להגן על התקליט. "מספר ביקורות החשיבו את האלבום הזה בטענה שהוא לא מחושב היטב, חפוז, לא ברמה ודברים אחרים דומים. אני תוהה, אני באמת תוהה, אם האנשים האלו באמת הקשיבו לאלבום, או במקום זאת הכינו סקירה על ראיות לא שמיעתיות, כי אני חייב לומר לכם שאני אכן אוהב את האלבום הזה, ולמעשה אני אוהב אותו יותר ממה שאהבתי בתקליט הקודם. אל תאמינו לספקנים, תבדקו את זה עם האוזניים שלכם. 

קדימה, תמהרו לעשות זאת לפני שכל העותקים יאזלו".

וידויו של התמלילן: מבט לאחור על סיר הלחץ והשפיות שאבדה

התמלילן, ברני טאופין, בספרו: "זו הייתה להקה מרופטת שהתכנסה כדי להקליט בקיץ של 1975 את ROCK OF THE WESTIES. העצב הגולמי של האלבום ההוא אינו לטעם של כולם, אבל זה מעיד לחלוטין על החוטים החשופים שהניעו אותו. סמים התגנבו לאט למשוואה, התמכרות בהדרגה.. אלטון מודה בקלות שההתנסות הראשונה שלו בקוקאין הגיעה במהלך הגעתנו הראשונה לאולפן להקלטת אלבום בשם CARIBOU בתחילת 1974. זה לא זעזע מדי את העניין ולא פגע באלבום CAPTAIN FANTASTIC. עם זאת, עד שהגיע ROCK OF THE WESTIES, יחד עם הלהקה החדשה, התבשלה סופת שלגים והיא לא יצאה מההרים...

אם תשוו את החבורה בעלת המראה האופנתי בעטיפה הפנימית של התקליט CAPTAIN FANTASTIC לתמונה של החבורה בתקליט ROCK OF THE WESTIES, אתם תהיו עדים לסוג של טרנספורמציה שבטית. הפעם מצולמים אנשים שנראים סבירים יותר לפנות פקק של בולי עץ בנהר קולומביה. אני בטוח שכל חבר בלהקה החדשה הביא איתו בעיות משלו. אלכוהול וסמים היו החשודים העיקריים, אבל יחד עם זה היו רומנים פגומים, נישואים כושלים ודיכאון הזוי שאני בטוח שנבע מפינוק יתר בכל הצורות. בצורה מוזרה, נגן הבס החדש שלנו, קני פסארלי, נכנס לרומן עם אשתי הראשונה הפרודה, לקח אותה לבית שלו בזמן שעבד על התקליט הזה שלנו. זה אולי פרוע ומלוכלך, אבל במקרה הזה גואל, שכן בכך הוא עשה לי את השירות העצום בהקלה על מה שהיה עבורי נישואים מדכאים להפליא. בתקריות אחרות, היו לנו כמה תאונות עם חברי להקה באופנועי שלג שונים.

נראה היה שמיני דרמות ואופרות סבון מתרחשות כל הזמן. זה היה כמו משחק שחמט ששוחק על ידי אנשים שונים. התככים המשוכללים בשילוב עם מנה לא בריאה של רחמים עצמיים הביאו למהלכים מוגברים ומסובכים יותר ממה שהם היו צריכים להיות. ברור שלקוקאין היה יד עצומה בזה, ובשילוב עם גראס קטלני ובורבון, שלא לדבר על הגובה של מתחם אולפן ההקלטה עם החמצן הדליל, התוצאה לא הייתה יפה. כולנו שיחקנו באש, אבל חלק נשרפו יותר מאחרים. בין אם זה היה דייבי ג'ונסטון על אסיד, אלטון במנת יתר של ואליום, או חברים אקראיים בלהקה המתנודדים כמו ג'ק ניקולסון בסיום הסרט 'הניצוץ'. כאילו אסירים ניהלו את בית הכלא. אני לא בטוח איך, אבל עם כל הטירוף הזה עדיין הצלחנו לעשות תקליט".

בשורה התחתונה: התקליט מציג אמן ענק שנמצא על סף התהום הנפשית והפיזית שלו, מוקף בנגני על ובכאוס מוחלט, שמצליח איכשהו להוציא מזה משהו. זה יגבה עוד מחיר במהרה.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459