איזו משפחה! הסיפור הלא ייאמן של להקת פאמילי

הם היו אמורים להיות הדבר הגדול הבא. הביטלס אהבו אותם, ג'ימי הנדריקס הדליף את הסודות שלהם, והסולן שלהם כמעט ערף את ראשו של אמרגן-העל האמריקאי עם סטנד של מיקרופון. אז למה כמעט אף אחד לא מכיר את פאמילי? קבלו את אחת הלהקות האקלקטיות, הפרועות והמוזרות יותר שיצאו מאנגליה של שנות השישים.

בואו נחזור אחורה בזמן. לסטר, אנגליה, אמצע שנות השישים. חבורה של מוזיקאים מוכשרים אך מחוספסים מנסה למצוא את דרכה. הם לובשים חליפות פסים, נראים קשוחים, כמעט מאיימים. מפיק אמריקאי בשם קים פאולי מביט בהם, רואה את הלוק הגנגסטרי-משהו, ופוסק: "אתם נראים כמו המאפיה. אני אקרא לכם THE FAMILY".

וכך זה התחיל. לא כלהקה של בני דודים או אחים, אלא כחבורה שנראתה כמו דמויות מסרט פשע וניגנה מוזיקה שנשמעה כאילו היא מגיעה מכוכב אחר. הם לא היו בדיוק "רוק מתקדם" (הם היו מלוכלכים מדי), הם לא היו בדיוק "פסיכדליה", והם בטח לא היו פופ. הם היו הכל ביחד, והם היו, למרבה הצער, הסוד השמור יותר של הרוק הבריטי.

אי אפשר לדבר על פאמילי בלי להתחיל מהקודקוד: רוג'ר צ'פמן, או בכינויו "צ'אפו". דמיינו סולן שנראה כאילו הוא עובר התקף אפילפטי על הבמה, משליך תופי מרים לאוויר ומרסק אותם, צורח בוויברטו רוטט שיכול לשבור זכוכית, ומתנהל כאחוז דיבוק.

צ'פמן לא היה סתם זמר. מבקרים נהגו לומר שיש לו את הקול הכי ייחודי ברוק, תואר מחמיא שנועד לתאר קול שנע בין רגיעה צרודה לבין פעייה שמגיעה הישר מהגיהינום. כן, קראתם נכון. הקול שלו היה כל כך רוטט ומוזר, עד שמבקרים לא יכלו שלא למצוא דמיון בינו לבין "לארי הטלה", כוכב של תוכנית ילדים רדיופונית בריטית ותיקה. ההשוואה הזו רדפה אותו שנים.

אבל צ'אפו היה יותר מסתם כבשה חשמלית. בימיו המוקדמים בלסטר, הוא השתתף בתחרות כישרונות מקומית. המתחרה שלו? בחור אלמוני בשם גרי דורסי. צ'פמן ניצח. דורסי, אגב, שינה לימים את שמו לאנגלברט הומפרדינק והפך לכוכב ענק, אבל באותו ערב בלסטר, צ'אפו היה המלך.

התדמית שלו הייתה מחוספסת כמו הקול שלו. בימים ההם, לפני שקעקועים הפכו לנחלת הכלל, לצ'פמן היו המילים LOVE ו-HATE מקועקעות על פרקי אצבעותיו. הן הוסרו מאז, אבל האגדה נשארה. וכשנשאל על סגנון השירה הייחודי שלו, הוא ענה בתמימות (או בציניות אופיינית): "חשבתי שאני פשוט שר כמו ליטל ריצ'רד או ריי צ'ארלס". כן, בטח, רוג'ר.

בשנת 1968, הלהקה עמדה להוציא את אלבום הבכורה שלה. הם בחרו שם פיוטי ומסתורי: MUSIC IN A DOLL'S HOUSE. אבל הייתה בעיה קטנה. שמועה עקשנית גרסה שלהקה אחרת, קצת יותר מוכרת, בשם הביטלס, שמה עין בדיוק על אותו השם עבור האלבום הבא שלהם (מה שיהפוך לימים ל"אלבום הלבן").

פאמילי לא התקפלו. הם השיגו את השם קודם, והביטלס נאלצו לוותר. האלבום הזה, שהופק על ידי דייב מייסון מלהקת טראפיק, הפך לקלאסיקה פסיכדלית. הוא כלל שירים כמו THE CHASE שנפתח בצרחות וצלילי אימה, ו-MELLOWING GREY הפסטורלי והמלוטרוני. ג'ון לנון, ששמע אותם, צוטט בדיילי מירור ב-1967 אומר: "יש להם שילוב פנטסטי של סאונד, הכי טוב ששמעתי מזה זמן רב".

הקשר ללהקת טראפיק היה הדוק. דייב מייסון לא רק הפיק, אלא גם תרם שיר בשם NEVER LIKE THIS. צ'פמן סיפר מאוחר יותר שהוא שנא את השיר הזה ותיאר אותו כ"שיר מחורבן שלא קשור אלינו". הוא חשד שטראפיק פשוט זרקו להם שאריות שהם לא רצו בעצמם, אבל המנהלים לחצו, והשיר נכנס.

אם תשאלו למה פאמילי לא הפכה ללהקת ענק בארצות הברית כמו לד זפלין או הרולינג סטונס, התשובה מסתכמת בשתי מילים: ביל גרהאם. באפריל 1969, הלהקה יצאה לסיבוב הופעות ראשון ומבטיח בארה"ב. השיא היה אמור להיות הופעה בפילמור איסט בניו יורק, מקדש הרוק של המפיק הנחשב, ביל גרהאם. הם היו אמורים לחמם את להקת הנייס ואת TEN YEARS AFTER.

בהופעה הראשונה, הקלידן של הנייס, קית' אמרסון, שרף דגל אמריקאי על הבמה בניגוד להוראותיו המפורשות של גרהאם. האווירה כבר הייתה טעונה. ואז עלתה פאמילי. צ'פמן, כהרגלו בקודש, נכנס לאקסטזה. במהלך אחד השירים, הוא איבד שליטה על סטנד המיקרופון שלו ושלח אותו בתנופה אדירה לכיוון ירכתי הבמה. למרבה הזוועה, הסטנד הכבד עף היישר לכיוון שבו עמד ביל גרהאם. גרהאם ראה בזה איום פיזי ישיר.

התוצאה הייתה קטסטרופלית. גרהאם, האיש החזק בתעשיית ההופעות, הוריד את הלהקה מהבמה. בהופעות הבאות, צ'פמן המבועת החליט לשיר כשידיו צמודות לצדי גופו כמו דחליל, משעמם את הקהל למוות רק כדי לא להרגיז את הבוס. סיבוב ההופעות הסתיים בקול ענות חלושה: צ'פמן איבד את הקול שלו, ולקינוח – הויזה שלו לארה"ב בוטלה מסיבה לא ברורה (או מאוד ברורה, תלוי את מי שואלים). הקריירה האמריקאית של פאמילי חוסלה עוד לפני שהתחילה.

ריק גרץ' היה הבסיסט והכנר של הלהקה. הוא היה דמות מפתח בצליל של הלהקה, אבל באביב 1969, משהו הריח לא טוב. הלהקה התכוננה לסיבוב ההופעות הגורלי בארה"ב, וגרץ' התנהג מוזר. הוא בילה הרבה זמן עם סטיב וינווד ואריק קלפטון. צ'פמן וחבריו לא ידעו כלום, עד שיום אחד צ'פמן פתח עיתון וקרא ראיון עם לא אחר מאשר ג'ימי הנדריקס.

בראיון, הנדריקס נשאל על שינויים בלהקות רוק, ופלט כבדרך אגב: "אנשים צריכים להמשיך הלאה, להקות מתפרקות, כמו פאמילי למשל". צ'פמן היה בהלם. "ארבעת הטמבלים שאנחנו, עמדנו מאחור ולא ידענו כלום," הוא סיפר בדיעבד. גרץ' עמד לעזוב אותם לטובת הסופר-גרופ החדשה בליינד פיית', אבל לא טרח לספר להם על כך. הוא חיכה עד שהם יגיעו לאמריקה כדי להטיל את הפצצה, והשאיר אותם תקועים באמצע סיבוב הופעות בלי בסיסט. ריק גרץ' יצא נקניק.

מי הציל את המצב? פיטר גרנט, המנהל של לד זפלין, שהמליץ על ג'ון ווידר, שניגן בעברו באנימלס. ווידר הוטס בדחיפות מדטרויט, למד לנגן בבס תוך כדי תנועה, והצטרף לקרקס הנודד. ואם כבר מדברים על קרקס, אי אפשר להתעלם מצ'ארלי וויטני, הגיטריסט הגאון והשקט של הלהקה. בזמן שצ'פמן גנב את ההצגה עם הטירוף שלו, וויטני היה זה שעיצב את הסאונד.

פרט ביוגרפי מפתיע במיוחד על וויטני מסביר אולי את המשיכה של הלהקה לנושאים ביזאריים: הוא בילה חמש שנים מילדותו בדרכים עם להקת קרקס. ההורים שלו? הם היו, תחזיקו חזק, "חיקוי חיות ומופע אקרובטיקה". לא פלא שהאלבום השני של הלהקה, FAMILY ENTERTAINMENT, עוטר בעטיפה קרקסית בהשראת ה"דלתות" (הלהקה הודתה שגנבה את הרעיון מהאלבום STRANGE DAYS).

הצליל של פאמילי היה תערובת בלתי אפשרית. היה להם סקסופוניסט בשם ג'ים קינג (שסולק לבסוף בגלל התנהגות לא יציבה), שהוחלף על ידי פולי פאלמר, איש שניגן על ויברפון, חליל וסינטיסייזרים מוקדמים. הוויברפון העניק ללהקה צליל ג'אזי ומשונה שבלט בים הגיטרות החשמליות של התקופה.

ואם כבר דמויות מוזרות שקשורות ללהקה, אי אפשר שלא להזכיר את האנק וונגפורד, מנהיג של להקת קאנטרי בריטית. מתברר שמאחורי שם הבמה הזה מסתתר דוקטור סם האט, רופא נשים (גינקולוג) פעיל! הוא היה כותב טור במגזין המחתרתי OZ בשנות השישים, שם ייעץ לאנשים בנושאי סמים ומין, והוא אפילו מוזכר בשיר של הלהקה CORONATION בתור "דוקטור סם".

רבים מכירים את ג'ון ווטון כסולן של להקת אסיה או הבסיסט של "קינג קרימזון. אבל לפני כל זה, הוא היה חבר בפאמילי באלבום המופתי FEARLESS מ-1971. ווטון השתלב כל כך טוב, עד שהתחיל לחלוק את תפקידי השירה עם צ'פמן, דבר נדיר בלהקה שנשלטה ביד רמה על ידי הצמד צ'פמן-וויטני. אבל גם ווטון לא נשאר לנצח. בדיוק כשעמדו להוציא את האלבום BANDSTAND (שעטיפתו המקורית עוצבה בצורת טלוויזיה ישנה), רוברט פריפ מקינג קרימזון פיתה אותו לעזוב. ווטון עזב ימים ספורים לפני יציאת הסינגל BURLESQUE, משאיר את פאמילי שוב לחפש מחליף.

פאמילי התפרקה סופית ב-1973, אחרי הופעת פרידה מרגשת בלסטר, עיר הולדתם. רוב טאונסנד, המתופף, סיכם את התחושה ברגע הפרידה במילים כנות וכואבות: "הייתי עצוב שזה נגמר, אבל אני זוכר שחשבתי – תודה לאל שאני לא צריך לנגן את THE WEAVEWR'S ANSWER שוב לעולם". השיר הזה, שהיה ההמנון הגדול ביותר של הלהקה, הפך למעמסה נפשית מרוב ביצועים חוזרים ונשנים.

הם השאירו אחריהם שובל של אלבומים מופתיים, סיפורים על הופעות כאוטיות, ומעריצים מושבעים שנשבעים שהם היו הלהקה הטובה בעולם. ג'ון פיל, שדרן הרדיו המיתולוגי של הבי.בי.סי, טען שהסיבה היחידה שהם לא הצליחו כמו ג'ו קוקר או רוד סטיוארט הייתה הסירוב העיקש של צ'פמן לספק שירים שאפשר לזמזם.

פינת הטריוויה למתקדמים (מתוך המרתפים האפלים של הארכיון): השיר SPANISH TIDE של הלהקה (מהתקליט FEARLESS) מכיל שורה (THE BRIGHTEST RING AROUND THE MOON WILL DARKEN) שמופיעה כמעט מילה במילה עשר שנים מאוחר יותר בלהיט הענק של להקת אסיה - ONLY TIME WILL TELL. לא מפתיע כשנזכרים שג'ון ווטון היה בשתי הלהקות.

אלטון ג'ון, שהיה מעריץ, לקח אותם לסיבוב הופעות בארה"ב ב-1972 כמופע פותח. פולי פאלמר נזכר שהקהל האמריקאי פשוט לא הבין מה קורה: "היינו מנגנים, מסיימים, והייתה דממה... מחיאות הכפיים היחידות באצטדיון הענק הגיעו מהחבר'ה של הסאונד".

ומי היו האלילים של צ'פמן? הוא טען שצ'אק ברי היה ההשפעה הראשונה על סגנון השירה שלו, בעיקר בגלל הקצב.

הבי.בי.סי הקליטו הופעות של הלהקה, ובאחת ההוצאות המאוחרות על גבי דיסק, חברת התקליטים הוסיפה מחיאות כפיים מזויפות בלופ אינסופי בין השירים כדי שזה יישמע יותר מרגש. המעריצים, כמובן, זעמו על העלבון לאינטליגנציה.

זוהי פאמילי. להקה של ניגודים, של החמצות מפוארות ושל כישרון שהקדים את זמנו. אולי הגיע הזמן להוציא את התקליטים הישנים ולתת להם עוד סיבוב? רק תזהרו מהמיקרופון - שלא יעוף לכיוונכם מהבמה.