כשלהקת הרוק הכי רווחית באמריקה מצאה את עצמה מרוששת לחלוטין ובלי אגורה בכיס

ב-15 בספטמבר בשנת 1972 יצא התקליט PHOENIX של להקת גרנד פ'אנק (וללא המילה "ריילרואד"). קבלו את עוף החול של להקת הרוק'נ'רול!

בעיתון CIRCUS המשיכו במסורת לקטול את הלהקה, וכתבו: "השלישייה הזו אינה מצטיינת במחלקת עופות החול. תרנגולות? אולי. עוף חול? ממש לא. מה שכן, ניכר שיפור קל אצל השלישייה הסובלת והנסבלת הזו, שהפעם גם הפיקה את התקליט. יכול להיות שיום אחד היא תרוויח את כנפיה". נו באמת, מתי מבקרי המוזיקה המעונבים הבינו משהו בעוצמה של גיטרה מנסרת? בזמן שהם ישבו במערכות הממוזגות עם מקטרת וחיפשו יומרנות מתוחכמת, הקהל האמיתי ידע להעריך להקה שמנגנת ישר מהקרביים. אבל השלישייה הנפלאה לא ויתרה ופנתה אל הקהל שלה, שהלך וגדל, והביא את התקליט למקום השביעי במצעד המכירות האמריקאי של מגזין בילבורד, כשהאלבום זוכה במעמד תקליט זהב תוך זמן קצר. עם זאת, חברי הלהקה לא היו מרוצים מהתוצאה. על כך בהמשך.

ההקלטות נערכו בנאשוויל, מקום שלא הייתם מצפים שלהקת רוק מיוזעת שכזו תקליט בו. הם התמקמו באולפני QUADRAPHONIC SOUND STUDIOS, רחוק מכל המולת התעשייה של ניו יורק או לוס אנג'לס, בניסיון נואש למצוא שקט נפשי. התוצאה היא תקליט בעל אווירה מלנכולית לפרקים, שנוצרה כנראה מהמצב הקשה שבו הלהקה הייתה שקועה מול מנהלה לשעבר, טרי נייט. מה קרה שם? הנה הסיפור.

בשנת 1972 נכנסה להקת גרנד פאנק למערבולת. פצצה הוטלה במחנה הלהקה כשאחד מעוזריו של המנהל, טרי נייט, הודיע לחבריה שעליהם לשלם סכום מסים גבוה מאוד. חברי הלהקה ראו כיצד הם הרוויחו עד לאותה נקודה סכום כסף מסוים, בעוד שנייט הפך למיליונר. השלושה האלה הזיעו וקרעו את הבמות ערב אחרי ערב, ירקו דם באולפנים, וחיו מדמי כיס מגוחכים בזמן שהמנהל שלהם התהלך כמו שייח' סעודי וקנה לעצמו בתי פאר ומכוניות יוקרה. הוא טען להגנתו שהשקיע את כספו במקומות הנכונים, והאשים את חברי הלהקה שלא עשו כמותו. עבור השלושה, היה זה הקש ששבר את אמונם בנייט, שהיה מנהלם מהרגע הראשון ועלה איתם לתהילה. נייט הבטיח להם תמיד שכל הרווחים יחולקו שווה בשווה בין ארבעתם, והעניק להם את התחושה שהם כאחים לו.

בראיון לעיתון רולינג סטון, טען נייט שלהקת גרנד פאנק החלה להאמין יותר מדי לדיווחים בעיתונים על ממדי הצלחתה. הוא הוסיף שהלהקה מגזימה בסכום הכסף שהכניסה מההופעה ב-SHEA STADIUM. לטענת הלהקה, היה זה מופע שכל הכרטיסים אליו נמכרו ואף שבר את שיא הביטלס כשכל 55 אלף הכרטיסים אזלו תוך 72 שעות בלבד. לטענת נייט, הדבר רחוק מהמציאות, ו-5,000 כיסאות נותרו ריקים. קודם לכן, בסיבוב הופעות באירופה, הלהקה הרוויחה מיליון וחצי דולר. חבריה רצו להחזיר את הכסף לארה"ב, אך נייט יעץ להם להפקידו בבנק שווייצרי כדי להימנע ממס גבוה. הם הסכימו, ומאז לא ראו עוד את הכסף, כיוון שנייט, האדם שבו בטחו, היה היחיד שחתם על ההפקדה. התרגיל העתיק ביותר בספר החוקים של עולם הרוק: המנהל החלקלק מול הנגנים התמימים שלא קוראים את האותיות הקטנות. בלהקה התקבלה החלטה להתעמת עמו. כמה שבועות לפני פגישתם האחרונה, החליטו החברים לשכור עורך דין, ולבסוף שכרו את שירותיו של ג'ון איסטמן, אחיה של לינדה מקרטני. המתופף דון ברואר טס לניו יורק כדי להיפגש עם איסטמן ולדון עמו בפרשה. לאחר מכן הוא טס בחזרה למישיגן וסיפר לשאר חברי הלהקה על המתרחש.

ב-13 במרץ 1972 קיבל נייט טלפון מפתיע מהבנק, שדיווח לו כי הגיע אדם הטוען לזכות למשוך כסף מחשבון הלהקה. נייט נכנס לפניקה והתקשר מיד לברואר, שאישר את הדברים והודיע לו כי אותו אדם הוא עורך הדין החדש של הלהקה. כמה ימים לאחר מכן קיבל נייט מכתב חתום מהלהקה, שמודיע לו כי אינו עוד מנהלה.

נייט הצליף בחזרה ואיים שאם חוזה הניהול שלו יבוטל, התוצאה תהיה הרסנית מבחינה כלכלית, בקנה מידה עצום. למחרת, התקשר ברואר לבעלי אולם MADISON SQUARE GARDEN בניו יורק והודיע להם שהופעת הלהקה מבוטלת. לאחר מכן, דרשה הלהקה מנייט למסור לידיה את הסרט שצולם ב- SHEA ואת הזכויות על השם GRAND FUNK RAILROAD.

נייט לא ויתר בקלות. הוא תבע את איסטמן על הפרת חוזה בסכום של 50 מיליון דולר. את הלהקה עצמה הוא עדיין לא תבע, אך דרש מחבריה להוציא תקליט חדש לאלתר, בהתאם לחוזה ביניהם. הלהקה לא ויתרה והגישה תביעה נגדית על סך שמונה מיליון דולר. טענתה הייתה שנייט וחברתו לקחו למעלה מ-66% מתמלוגי מכירות התקליטים, את כל רווחי ההופעות וגם 30% ממניות חברת הלהקה. במסגרת התביעה נאלץ נייט למסור לידיהם את הסרט שצולם ב-SHEA, ובתגובה החליט להוסיף עשרה מיליון דולר לתביעתו. נייט אמר לכתבים שהוא ימצוץ את כל כספם, אך ידע היטב שאין להם כסף רב, שהרי הוא בעצמו הקציב להם אותו.

נוסף על הבלגן המשפטי, חברי הלהקה ידעו שהם חייבים להתחיל לפעול כמוזיקאים עצמאיים, ללא שליטתו של נייט, כדי לא להיעלם מהשוק. הם ידעו שהמשימה קשה מאוד. בהמשך השנה, כשהבינה חברת התקליטים CAPITOL שאין סוף לתסבוכת המשפטית, היא הוציאה אלבום אוסף כפול בשם MARK, DON & MEL 1969-1971, כדי לשמור את שם הלהקה בתודעת הציבור. הלהקה עצמה החליטה לבסוף לקיים את ההופעה ב-MADISON SQUARE GARDEN בדצמבר 1972 תחת השם המקוצר GRAND FUNK.

כשנייט ראה את הפרסומים, הוא הגיש תביעה נוספת, הפעם נגד הלהקה ונגד האולם. אך הלהקה המשיכה בשלה ולא נרתעה. ב-23 בדצמבר הגיעו החברים לאולם כדי להופיע, אך בשעות אחר הצהריים, בעת שערכו חזרה על הבמה, הגיע אורח לא קרוא.

זה היה טרי נייט, ועמו הגיעו עורך דינו ושני שוטרים. בידם היה צו להחרמת כל ציוד הלהקה, בטענה שהוא שייך לו בשל חובותיהם הגדולים. חברי הלהקה היו המומים. אחד השוטרים ניגש והודיע בקול סמכותי שהוא עומד לקחת את מערכת התופים של ברואר. המתופף בעל האפרו הגדול הגיב בזעם, הניף אגרופים באוויר ואיים שיפגע במי שיגע בתופיו. אי אפשר שלא להעריץ את ברואר ברגע הזה; התופים עבור מתופף רוק אמיתי הם כמו איברים מהגוף, ואף פקיד או שוטר לא יניח עליהם יד בלי חבורה הגונה! באותו רגע הוקראו לו זכויותיו והוזהר לשתוק, אחרת ייעצר. במקום התקיימה פגישה מהירה בין הלהקה, נייט, איסטמן, מפיק המופע ועורך הדין של נייט. לבסוף הושגה פשרה: הלהקה תופיע, אך מיד לאחר מכן יוחרם כל הציוד. ההחלטה לקיים את המופע התקבלה מחשש להתפרצות אלימה מצד הקהל, אם יגלה שההופעה בוטלה.

לאחר הופעתה הדינמית של הלהקה, עלו השוטרים לבמה ולקחו את כל הבא ליד: גיטרות, מגברים, תופים ושאר אביזרים. חברי הלהקה טסו הביתה כשהם נותרו חסרי כל ציוד. גם כסף לא היה להם, מכיוון שהיה זה מופע צדקה לארגון PHOENIX שהקימו כדי לסייע בגמילה מסמים. בנוסף, הם נאלצו לשלם מכיסם את הוצאות המפיק. רק כעבור זמן מה הושג הסכם שלפיו הלהקה קיבלה את הזכות להשתמש בשמה, אך נייט קיבל את כל זכויות היוצרים על שיריה עד לאותה נקודה. כשהלהקה קיבלה את הציוד בחזרה, גילה הבסיסט שמישהו חתך בזדון בסכין את הרמקול במגבר שלו. נקמנות קטנונית ומכוערת שמראה בדיוק לאיזה שפל הגיע הצד השני.

התקליט PHOENIX היה הראשון שהפיקו חברי הלהקה בעצמם, והם היו אחראים גם לעיצוב עטיפתו. לצדם ניגן באולפן הקלידן קרייג פורסט, שמהאלבום הבא הפך לחבר רשמי בלהקה. כמו כן, הכנר דאג קרשאו תרם את נגינתו לקטע האינסטרומנטלי הפותח את האלבום בקצב שוטף. זה היה הקטע FLIGHT OF THE PHOENIX, פתיחה אינסטרומנטלית פראית ומלאת אנרגיה ששילבה בין פסיכדליה, רוק כבד וכינור קייג'ון כפרי ומחשמל. נו טוב, בכל זאת הם הקליטו בנאשוויל. "דאג קרשאו היה איש מטורף לחלוטין", הסביר שאקר הבסיסט. "הוא לא רצה לשמוע את הקטע לפני שהקליט אותו. הוא פשוט נכנס לאולפן, הרכיב אוזניות וניגן את מה ששמע. הבטנו זה בזה בתדהמה בעוד הוא רוקד ומתפתל עם הכינור. זה היה מדהים".

כן, קטע הפתיחה האינסטרומנטלי FLIGHT OF THE PHOENIX, שבא בעוצמת קלידים ומבשר על הגעתו של חבר הלהקה הקבוע החדש, הקלידן קרייג פרוסט, הוא פשוט מתקפה קומפקטית, רועמת ומוחצת בנוסח ELP של סאונד קלידים, גיטרה ותופים שמעבירה את הנקודה בצורה מושלמת וישירה! כלומר, אם מישהו מוציא ב-1972 קטע בשם FLIGHT OF THE PHOENIX, הסיכויים הם שזו תהיה יצירת פרוג-רוק, לא? אם הלהקה הייתה פונה לפרוגרסיב, היינו מקבלים כאן מעין 'פרוטו-קנזס' שנתיים לפני הגעתה של להקת KANSAS האמיתית! אבל לא, אין כאן שום פרוג, אף שיש כאן כינור שמזכיר את KANSAS. המנגינה אמנם פשוטה למדי, אבל בתור ג'אם מועדונים לוהט ומפוצץ באדרנלין שמזרים את הדם בוורידים – זה פשוט עובד בענק!

בשיר TRYING TO GET AWAY מארק פארנר שפך שם את כל המרירות והתסכול מהסכסוך המשפטי ישירות לתוך הטקסט; השיר עסק ישירות בניסיון הנואש לברוח מציפורניו של טרי נייט ומהחוזים החונקים של תעשיית המוזיקה. שיר נוסף שממחיש את השחרור היה SO GOOD TO BE BACK AGAIN, שביטא את ההקלה העצומה של החברים לחזור ולנגן ביחד אחרי שחשבו שהקריירה שלהם חוסלה לחלוטין.

אבל רגע, יש בתקליט הזה גם משהו שקצת גורם לי להתכווץ. אני מדבר על גלישה לעבר מטיפנות דתית וגוספל. ממש אין לי בעיה עם הדת, אבל כשזה מציף את הלהקה הנהדרת הזו - זה... הממממ... עם השיר SO YOU WON'T HAVE TO DIE פארנר מאמץ את הרוק הנוצרי בצורתו הבנאלית יותר – זו שכוללת שטיפת מוח והטפות פרימיטיביות על צפיפות יתר על פני כדור הארץ - כפי שישו אמר לו. קחו דוגמה מהמילים: "ישו אמר שהתפוצצות אוכלוסין היא בעיית הדור / יש יותר מדי ילדים בעולם ועוד בדרך / אם לא תתחילו בפיקוח ילודה לא תחזיקו מעמד הרבה זמן". נו, פלא שהלהקה לא חשבה לחלק קונדומים בחינם עם לוגו שלה בהופעות החיות אז. חוץ מזה, לא היה עדיף שפארנר היה שר בסינית? הרי הסינים היו בצפיפות גדולה יותר מהאמריקאים, לא?

ויש את FREEDOM IS FOR CHILDREN שגם גורם לי להתגעגע לתקליטי עבר של הלהקה. עם מילים כמו "המצאת האדם תהיה מניעת חייהם" – ואני לא צוחק, זו שורה אמיתית מתוך שיר, וזה על קונדומים! או אולי זה נכתב על פצצת המימן או משהו, אבל זה נשמע משכנע יותר עם הקונדומים - אם זורמים עם הקונספט פה.

מארק פארנר הוסיף: "היה לנו נוח להקליט בנאשוויל, כי אם היינו מקליטים בקליבלנד, היינו ודאי מידרדרים לזכרונות לא נעימים מהעבר. כך הצלחנו להתמקד במשימה שלנו ללא הפרעות. את האלבום הבא כנראה נעשה כבר באולפן אחר". בינתיים, הגיע התקליטון ROCK AND ROLL SOUL למקום ה-29 במצעד המכירות. השיר הוקלט כולו בגישה חיה וישירה באולפן, כולל מחיאות הכפיים וקולות הרקע הסוחפים, כדי להעביר את התחושה הפשוטה שרוק'נ'רול הוא לא רק בידור אלא כוח שמציל את הנשמה של הילדים ברחובות. זאת, למרות שחברי הלהקה הודו שנים לאחר מכן שהאלבום "רך" מדי, ושאילו ידעו שכך יישמע, סביר להניח שהיו גונזים אותו. אני הייתי מוותר על ההטפות הדתיות.

מל שאקר: "לא הייתה לנו ברירה אלא להוציא את התקליט. הסאונד שלו היה פחות טוב ממה שעשינו לפני כן, והיה חסר בו האלמנט האמיתי שלנו. ממש נאבקנו כדי להוציא אותו. היינו במצב כלכלי איום, לקחנו סיכון גדול ומספר ההופעות הידלדל בגלל המוזיקה שבו. התחלנו לחשוש שהקהל נטש אותנו. למזלנו, הצלחנו להחזיר את הקהל להופעות עם התקליט הבא, WE'RE AN AMERICAN BAND".

אז כן, הרוקרים הפכו פה מאופקים ומרוסנים הרבה יותר, והגוספל המאיים צץ לו מחדש. ככל הנראה הכול היה תלוי בכמות ההשראה משמיים שמיסטר פארנר פלט מתוכו במהלך ההקלטות – ככל שהיה שם יותר מפארנר, כך התוצר הסופי נראה יותר כמו האלבום SURVIVAL. מה שהופך את PHOENIX לחוויה מאכזבת ומשעממת הוא שהלהקה הנמיכה בבת אחת שניים ממוקדי המשיכה הכי לוהטים שלה: מכיוון שהפ'אנק נעלם ברובו, הבס של מל שאקר הצטמצם למשהו בסיסי בלבד של המלודיות, בלי הפעימות המרטיטות והעמומות הנפלאות של קודם; וסולואי הגיטרה של פארנר הפכו מינימליים, בלי שום שמץ מהאנרגיה והאצבעות הלוהטות שהעיפו ניצוצות באלבום E PLURIBUS FUNK. כשרמת הנגינה יורדת ולא נכתבות מלודיות חזקות, האפקט עגום למדי, במיוחד עם התשוקה הזולה הזו לרוק נוצרי ולגוספל של בחורים לבנים.

אז התקליט הבא, בהפקתו הגאונית של טוד ראנדגרן, כבר העיף אותם אל פסגת מצעדי הסינגלים והפך אותם לאגדה חיה. אבל בלי PHOENIX, בלי הצלקות, התביעות והאומץ לקום מהאפר – כל הפיצוץ המפואר הזה לא היה קורה מעולם! רק בחייאת, לא צריך לערבב את ישו בכל מקום.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459