"אני רוצה להתגרש מהביטלס!": המילים האכזריות של ג'ון לנון שהותירו את פול מקרטני המום

ב-20 בספטמבר בשנת 1969 הודיע ג'ון לנון באופן פרטי לשאר הביטלס שהוא רוצה לפרוש מהלהקה. קבלו את הרגע המטלטל בחדר הישיבות של חברת אפל שבו הביטלס התפרקו – מבלי שאיש בעולם ידע על כך דבר.

זה קרה שישה ימים בלבד לפני שאלבום המופת ABBEY ROAD נחת בחנויות התקליטים בבריטניה, כשהעולם כולו עוד היה משוכנע באופוריה גמורה שארבעת המופלאים מליברפול נמצאים בשיא היצירה וההרמוניה שלהם. איזה עולם ואיזו הרמוניה...

באותו יום ממש פורסם ברולינג סטון כי התקליט GET BACK ייצא בדצמבר, והכתבה הסתיימה במשפט: "הביטלס חזרו והם לחלוטין ביחד". לא יכול היה להיות עיתוי אירוני יותר לכותרת שכזו, כי באותו היום נערכה פגישת להקה במשרדי APPLE. האירוניה הזו פשוט צועקת לשמיים: בעוד עורכי העיתון פינטזו על קאמבק מפואר ורומנטי של ארבעת החברים המאוחדים, המציאות בתוך משרדי החברה ברחוב SAVILE ROW הייתה עכורה, צינית ומתוחה עד כדי פיצוץ גרעיני. הפרויקט של GET BACK – שחומריו המוקלטים ישכבו בצד עד שפיל ספקטור יניח עליהם את ידיו עמוסות ההפקה ויהפוך אותם לאלבום LET IT BE – לווה במצלמות שתיעדו מריבות בלתי פוסקות, עקיצות פסיבי-אגרסיביות ותחושת מיאוס הדדית מוחלטת.

המטרה העיקרית של הפגישה הייתה להודיע לחברי הלהקה שאלן קליין ניהל משא ומתן קשוח לשינוי החוזה של הביטלס מול חברת EMI. החברה הסכימה להעלות את גובה התמלוגים ממכירות בארצות הברית לשיעור של עשרים וחמישה אחוזים, שישולמו ישירות מחברת התקליטים CAPITOL לחברת APPLE. זה היה הישג אדיר, ובנוסף סוכם כי על חברי הביטלס לספק לחברת התקליטים שני תקליטים בשנה עד 1976, כלהקה או כאמנים נפרדים.

עד לאותו יום היסטורי, התמלוגים שחברי הלהקה קיבלו היו בדיחה עצובה ושערורייתית – שריד לחוזים נאיביים ודרקוניים שנחתמו בתחילת הדרך בימי בריאן אפשטיין המנוח, שלא הבין דבר בעסקי תקליטים בינלאומיים. קליין, טיפוס מחוספס שפעל כמו בולדוזר ניו-יורקי נטול עכבות שריח דולרים באפו, השיג עבורם תמלוגים דמיוניים של שלושים ותשעה סנט לכל עותק שנמכר בארצות הברית – שיא חסר תקדים בכל תעשיית המוסיקה דאז. בהסכם המבריק הזה היה גם סעיף מכריע שפתח פתח לעתיד: ההתחייבות לספק אלבומים חלה עליהם גם כאמנים עצמאיים לחלוטין, מה שהבטיח להם הכנסות עתק גם אם הלהקה תתפרק לחתיכות.

"אני מניח שאני גס רוח בעסקיי", סיפר קליין למגזין פלייבוי. "אבל אין לי זמן להיות מנומס. כשאני נמצא במשא ומתן, אני רוצה להגיע מיד לנקודה. אין לי טעם לשבת שם ולערוך שיחות נחמדות ומגששות שישעממו אותי. רוב השיחות שנערכות חצי שעה יכולות להסתיים בפתרון תוך דקה, וכך יש לי אפשרות לנצל עשרים ותשע דקות לדברים אחרים. אם זה נתפס בעיני אחרים כגסות רוח, זו בעיה שלהם. האיסטמנים ניסו להרוס גם את העסקה הזו, כשרציתי שהלהקה הטובה בעולם תקבל את החוזה הטוב בעולם. באתי ל-EMI ואמרתי להם שהבחורים חתמו מולם בעבר על חוזה שלא הבינו בו דבר ולא קיבלו ייעוץ לגבי מה שכתוב בו. מנהל החברה הבין שאין ברירה והסכים לשנות. אז לי איסטמן לא היסס ושלח מכתב ל-CAPITOL ובו טען שאני לא מורשה לטפל בענייניו של פול. לכן כינסתי את כולם לפגישה, כולל האיסטמנים, והקראתי את החוזה. בסוף אמר ג'ון איסטמן מול כולם שהוא אינו יודע כיצד הצלחתי להשיג חוזה מצוין שכזה".

זה היה רגע משפיל במיוחד עבור ג'ון איסטמן ואביו לי – עורכי הדין האריסטוקרטים של פול מקרטני מניו יורק (ומשפחתה של אשתו הטרייה לינדה) – שנאלצו לבלוע את כובעם ולהודות שאיש העסקים המפוקפק שמולם עשה בית ספר לכל תעשיית המוסיקה העולמית.

פול: "יש לאלן קליין מתנה נפלאה, והיא אופן הדיבור שלו על עצמו. הוא ודאי ישתמש בראיונות שהעניק לפלייבוי כקו הגנה. גם לרוצח יש קו הגנה. אחרי הכל, אלן קליין הוא לא יותר מנוכל מיומן מניו יורק שאמנים עבורו הם רק כסף". החשדנות של פול כלפי קליין התבררה בהמשך כנבואית ומוצדקת להחריד, אבל באותם ימים ג'ון, ג'ורג' ורינגו ראו בקליין מושיע פיננסי שהציל אותם מאובדן שליטה, מה שיצר נתק רגשי ואישי עמוק ומכאיב בין מקרטני לשלושת חבריו הוותיקים.

אז בפגישה, פול החל לדבר על תוכניות עתידיות ללהקה, כולל חזרה להופעות קטנות, כפי שעשו בתחילת הדרך. ג'ון הביט בו במבט מזלזל וקטע את דבריו: "אני חושב שאתה שוטה". פול הופתע מההתקפה, וג'ון המשיך בשלו: "אלן קליין ביקש ממני לא לספר לך את זה, אבל מבחינתי הלהקה נגמרה ואני עוזב". לאחר מכן הוא קם עם יוקו, והשניים צעדו לכיוון היציאה. הוא נשמע צועק בכעס: "זה נגמר, ואני רוצה להתגרש מהלהקה כמו שהתגרשתי מסינת'יה".

מאיפה נחתה המכה הזו על פול? ובכן, שבוע בלבד לפני כן, ב-13 בספטמבר 1969, ג'ון חווה חוויה מכוננת: הוא הוזמן בהתרעה של רגע להופיע בפסטיבל הרוקנרול בטורונטו. בהרכב מאולתר תחת השם PLASTIC ONO BAND שכלל את יוקו אונו, אריק קלפטון בגיטרה, קלאוס פורמן בבס ואלן וייט בתופים, ג'ון עלה לבמה מול עשרים אלף איש. הם בקושי ערכו חזרה אחת במטוס, לנון הקיא מרוב פחד מאחורי הקלעים, אבל כשהחשמל זרם במגברים – הוא נולד מחדש. ההופעה הזו, שהונצחה באלבום החי LIVE PEACE IN TORONTO 1969, הוכיחה לג'ון שהוא לא צריך את הביטלס כדי לבעוט ולרגש.

אלן קליין, ששמע את הכרזת הפרישה של ג'ון באותו רגע, נתקף בהלה. הוא התחנן בפני לנון שינצור את לשונו ולא יפלוט מילה לעיתונות. קליין ידע היטב שחשיפת הפירוק באותו יום תמוטט את כדאיות החוזה החדש מול CAPITOL ותפגע אנושות בהשקת האלבום ABBEY ROAD. ג'ון, למרבה ההפתעה, הסכים לשמור על שתיקה.

ג'ורג', שלא נכח באותה פגישה כי הלך לסעוד את אמו הגוססת, אמר שנים לאחר מכן: "אני לא זוכר ששמעתי את ג'ון אומר שהוא רוצה לפרק את הביטלס. אבל כל אחד מאיתנו ניסה לעזוב, כך שזה לא היה חדש". אמו של ג'ורג', לואיז, נאבקה במחלת הסרטן בביתה שבמחוז צ'שייר (היא הלכה לעולמה כעשרה חודשים לאחר מכן, ביולי 1970), וג'ורג' העדיף לשהות לצדה מאשר לצלול לעוד קרב אגואים מתיש. ג'ורג' ידע בדיוק על מה הוא מדבר: באוגוסט 1968, במהלך ההקלטות הטעונות של האלבום הלבן הכפול, THE BEATLES, רינגו נשבר, עזב את האולפן וברח לשבועיים לסרדיניה על היאכטה של השחקן פיטר סלרס. שם, כשהקברניט סיפר לו איך תמנונים אוספים חפצים נוצצים ומערות אבנים בקרקעית הים, נולד השיר המתוק OCTOPUS'S GARDEN. ג'ורג' עצמו נטש את הלהקה בטריקת דלת בינואר 1969 באולפני TWICKENHAM במהלך צילומי הסרט GET BACK, כשההוראות של פול שברו את רוחו.

רינגו: "אני לא חושב שהלהקה הסתיימה עד אותה פגישה במשרד ב-SAVILE ROW. שם נאמר שזהו זה, אבל המשכנו יחד למען מכירת התקליט ABBEY ROAD, כשידענו שזה הסוף. הלכתי הביתה, ישבתי בגינה ולא ידעתי מה לעשות עם חיי. זו הייתה תקופה דרמטית ואף טראומטית עבורי". הלב פשוט נחמץ. רק חודש קודם לכן, ב-20 באוגוסט 1969, ארבעתם עוד עבדו יחד באולפן והשלימו את המיקס לשיר המחשמל I WANT YOU (SHE'S SO HEAVY) – רגע שהפך לפעם האחרונה שבה כל ארבעת חברי הביטלס שהו יחד באותו חדר הקלטות.

פול: "במשך שלושה או ארבעה חודשים נהגנו ג'ורג', רינגו ואני להתקשר זה לזה ולשאול אם באמת הגיע הסוף. לא ידענו אם זה עוד אחד מרגעי הזעם של ג'ון, או שזו בדיחה שלו, או שמא הוא דבק בדעתו. אחרי כמה חודשים הבנו שזו לא הייתה בדיחה". מקרטני שקע בדיכאון כבד, החל להטביע את יגונו באלכוהול והסתגר עם משפחתו בחווה מבודדת בסקוטלנד. לינדה הייתה זו שהרימה אותו מהקרשים ושכנעה אותו להקליט לבד בביתו את אלבום הבכורה שלו, MCCARTNEY.

ב-10 באפריל 1970, כשמאס בקשר השתיקה שנכפה עליו, פול חילק לעיתונות דף שאלות ותשובות שבו הודיע רשמית על עזיבתו ועל סוף דרכה של הלהקה. ג'ון לנון רתח על כך שפול "גנב" לו את הקרדיט על הפירוק וזעק: "אני הקמתי את הלהקה, ואני זה שפירק אותה!". אבל האמת ההיסטורית חקוקה באותו יום סתווי של 20 בספטמבר 1969 – היום שבו פצצת האטום הוטלה בחדר הישיבות, והאגדה הגיעה לקיצה.

כל הסיפור של ארבעת המופלאים, כולל עוד הרבה פרטים על התקרית הזו - בספר על הביטלס, "ביטלמאניה!".

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459