החלום ושברו: הסיפור מאחורי התקליט המשותף של ניל יאנג וסטיבן סטילס
ב-20 בספטמבר בשנת 1976 יצא תקליט משותף לניל יאנג וסטיבן סטילס, ששמו LONG MAY YOU RUN. אבל מה שהחל כהבטחה גדולה הפך במהרה לחמיצות נוספת בין השניים.
איזה חלום רטוב של כל חובב רוק קלאסי זה נשמע אז! קחו את החספוס הבלתי מתפשר, את הגיטרה המנסרת ואת הגאונות המלנכולית של יאנג, ותחברו אותם להרמוניות הקוליות המושלמות, לנגינה המלוטשת ולתחושת הגרוב המופלאה של סטילס. על הנייר, זה היה אמור להיות אחד הרגעים הגדולים של שנת 1976. שני ענקי רוק, שני יוצרים שהגדירו צליל של דור שלם, שני חברים-יריבים ותיקים, ניל יאנג וסטיבן סטילס, חוברים יחדיו לתקליט משותף, עשור בדיוק אחרי שהציתו לראשונה את הניצוץ המשותף ביניהם.
וכשהתקליט LONG MAY YOU RUN נחת סוף סוף בחנויות, המעריצים ציפו לחגיגה. מה שהם קיבלו היה למעשה פסקול של פרידה כואבת, תזכורת לכך שברוק'נ'רול, כמו בחיים, כוונות טובות לא תמיד מספיקות, בטח לא כשיש מעורבות של אגואים בגודל של הרי הרוקי.
הסיפור של יאנג וסטילס הוא סיפור על כימיה נדירה וחיכוכים בלתי פוסקים, שהחל עוד באמצע שנות השישים, כשהקימו יחד את להקת בפאלו ספרינגפילד המפוארת, שם התחרו ראש בראש בקרבות גיטרות מיתולוגיים שהעיפו ניצוצות בכל מועדוני הסאנסט סטריפ בלוס אנג'לס. המתח בין הגאונות הממושמעת של סטילס לבין הנפש הפרועה והבלתי צפויה של יאנג הניב מוזיקה יוצאת דופן, אך גם הוביל לפירוק מהיר.
המפגש המחודש שלהם בסופר-גרופ קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, במיוחד עם האלבום המופתי DEJA VU וסיבוב ההופעות המגלומני באצטדיונים בשנת 1974 (שזכה בצדק לכינוי 'סיבוב האבדון' בגלל הררי הקוקאין והעצבים המרוטים), רק הוסיף שמן למדורה המבעבעת של חשבונות עבר ומשחקי כוח. לכן, כשהוכרז ב-1976 על פרויקט משותף של השניים, זה נראה כמו הגשמת חלום רטוב עבור המעריצים, וגם קצת כמו ניסיון נואש לשחזר קסם ישן, כזה שכולנו ייחלו שיחזיק מעמד יותר מכמה שבועות בודדים.
ההקלטות, שהחלו באווירה אופטימית באולפני קריטריה המפורסמים במיאמי שבפלורידה, בהפקתם של דון גיהמן וטום דאוד יחד עם סטילס ויאנג עצמם, חשפו מהר מאוד את הסדקים. אפילו לוחות הזמנים שלהם בקושי הצטלבו: בזמן שסטילס בילה שעות ארוכות בעבודה קפדנית באולפן עם הלהקה, יאנג שכר סירת מגורים רומנטית בקוקונאט גרוב והגיע לאולפן בעיקר כשהתחשק לו. התקליט חולק כמעט שווה בשווה: חמישה שירים תרם יאנג, וארבעה הגיעו מסטילס. אך האחדות המוזיקלית הייתה אשליה. כל אחד מהם שלט באופן מוחלט בשיריו, כשהשני מתפקד כנגן ליווי ותו לא.
נגניו של סטילס מלהקת ההופעות שלו – ג'ו ויטאלי על התופים, ג'ו לאלה בכלי הקשה, ג'ורג' "שוקולד" פרי על הבס וג'רי איילו בקלידים – הם שאיישו את האולפן, והתחושה הייתה של שני תקליטי סולו שחוברו יחד בכוח, ולא של יצירה משותפת אורגנית. מצד אחד קיבלנו את הגרוב הלטיני-פ'אנקי והבלוז המלוטש של סטילס, ומצד שני את הרוק השורשי, האקוסטי והנוגה של יאנג. "ניל היה זהיר מאוד בהכנת התקליט הזה", הודה סטילס לימים. "היו כוונות טובות, אבל כוונות טובות הן רק חלק מהמסלול להצלחה, שאליה לא הגענו במקרה הזה". ועדיין, אל תטעו, מדובר בתקליט מהנה להפליא, פשוט כי גם כשהם לא מסתדרים, המוזיקה שיוצאת משניהם היא באיכות נדירה.
בתחילה, הפרויקט היה אמור להיות בכלל איחוד מלא של קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, ובכך להעניק לעולם את אלבום האולפן המיוחל של הרביעייה מאז 1970. דייויד קרוסבי וגרהאם נאש אכן הגיעו לאולפן והקליטו הרמוניות קוליות נפלאות לכמה מהשירים, ביניהם שיר הנושא, OCEAN GIRL ו-BLACK CORAL. אלא שלוח הזמנים שלהם היה צפוף, והם נאלצו לעזוב את ההקלטות ולטוס בחזרה ללוס אנג'לס כדי להשלים תקליט משלהם כצמד, התקליט WHISTLING DOWN THE WIRE, כפי שדרש החוזה עליו חתמו מול חברת התקליטים שלהם. סטילס ויאנג, בחוסר סבלנות אופייני ובחוסר טקט כמעט בלתי נתפס, החליטו לא לחכות. ברגע של החלטה שנויה במחלוקת, ובצעד שנחשב לאחד האכזריים בתולדות הרוק, הם פשוט נכנסו לחדר הבקרה, מחקו בלחיצת כפתור את ערוצי השירה של חבריהם מתוך סרטי ההקלטה המקוריים, והפכו את איחוד הרביעייה לפרויקט צמד.
כשקרוסבי ונאש גילו את דבר המחיקה, הם רתחו מזעם, וקרוסבי, שהיה פגוע עד עמקי נשמתו, אף מירר בבכי מרוב עלבון. נאש, שבור לב וכועס, לא חסך במילים בראיון לעיתונות: "שילכו להזדיין! הם נמצאים בעסק הזה לא מהסיבה הנכונה אלא בשביל למצוץ עוד כמה דולרים. אני לא אעבוד איתם יותר לעולם!". הוא הפנה אצבע מאשימה ישירות כלפי יאנג, וטען שהרעיון למחוק את הקולות היה כולו שלו, משום שיאנג הרגיש שההרמוניות המלוטשות שלהם ריככו מדי את השירים ופגעו בחספוס השורשי שחיפש. השבועה של קרוסבי ונאש להחרים את השניים החזיקה מעמד רק עד שהרוחות נרגעו, אבל הצלקת העמוקה הזו המשיכה לדמם עוד שנים רבות.
כדי לקדם את התקליט שעוד לא יצא, יצאו השניים לסיבוב הופעות משותף ברחבי ארצות הברית במהלך יולי 1976. ההופעות הראשונות היו, בלשון המעטה, מחוספסות. היה נראה שהם עדיין לא מחוברים על הבמה, כשסטילס ניסה להוביל הופעה מתוזמרת ומהודקת, בעוד שיאנג חיפש ספונטניות פרועה וסירב להיצמד לתוכניות הקבועות. רק כשהחלו לשלב שירים ישנים מהרפרטואר של בפאלו ספרינגפילד, הקהל סוף סוף קיבל את מה שרצה והאווירה התחממה. אבל כדרכו של יאנג, שום דבר לא יכול היה להתנהל כמתוכנן. אחרי תשע הופעות בלבד, סיר הלחץ התפוצץ. באחד הערבים, בעיר גרינסבורו, הלהקה עלתה לבמה, הקהל המתין, אבל כיסא אחד נותר ריק. ניל יאנג פשוט לא הופיע. גם בהופעה הבאה, באטלנטה, הוא נעלם כלא היה. במקום הסבר, קיבלו סטילס ואנשי ההפקה מברק קצר וחידתי מיאנג, ובו נכתב: "סטיבן היקר, מצחיק איך דברים שמתחילים באופן ספונטני מסתיימים כך. EAT A PEACH. ניל". הביטוי הציני הזה, "אכול אפרסק", היה הברקה יאנגית עוקצנית: ג'ורג'יה, שבה עמדה להתקיים ההופעה הבאה, מכונה כידוע "מדינת האפרסקים", ורבים ראו בכך גם מחווה סרקסטית לאלבום המפורסם EAT A PEACH של להקת האחים אולמן. יאנג פשוט חתך הביתה בלי להביט לאחור והשאיר את סטילס המום לבלוע את הצפרדע-אפרסק לבדו.
סטילס נותר המום ופגוע. הוא ניסה להסביר את ההתפרקות הפתאומית: "אני תמכתי בהיצמדות למופע כפי שהוא, עד שהלהקה כולה תתפקד באופן מהודק. ניל היה חסר סבלנות ורצה להוסיף עוד חומר חדש. שנינו יכולנו להיות גמישים יותר, אבל זה לא קרה". יאנג מצידו תירץ מאוחר יותר את היעלמותו בבעיות במיתרי הקול, אך הודה שפשוט לא הרגיש בנוח עם המסגרת הנוקשה של סטילס והעדיף לברוח כמו שהוא תמיד עושה כשהמוזה מתפוגגת. באותם רגעים קשים, כשנשאל מה יעשה כעת, ענה לסובביו במשפט מצמרר: "אין לי תשובה. אין לי עתיד". כאילו כדי להוסיף חטא על פשע, באותה תקופה הגישה אשתו הצרפתייה, ורוניק, בקשה לגירושין, בטענה שאינה מסתגלת לאורח החיים האמריקאי, וסטילס המסכן נאלץ להשלים את שארית סיבוב ההופעות בכוחות עצמו עם להקת הליווי, תוך שהוא סופג קריאות בוז מקהל שדרש לראות את יאנג ומתמודד עם התמוטטות אישית ומקצועית קשה.
בתוך כל הכאוס והאווירה העגמומית הזו, יצא התקליט לחנויות, הגיע למקום ה-26 במצעד המכירות האמריקאי וזכה במעמד של אלבום זהב. שנים לאחר מכן, בארכיון הרשמי שלו, כתב יאנג על התקליט בחיבה מפתיעה: "אני אוהב אותו מאוד, בעיקר כי המוזיקה בו מזכירה לי את הזמנים הטובים אחרי שסטיבן ואני נפגשנו לראשונה. מיד התחברנו והחלטנו להקים להקה". זהו בדיוק הקסם בפרספקטיבה של הזמן ובאהבה הגדולה למוזיקה הזו: המריבות הקטנוניות, המברקים הפוגעניים והאגואים המנופחים נשכחים עם השנים, אבל הצלילים המוקלטים על גבי הוויניל נשארים נצחיים ומרגשים.
אולי הסמל הטוב ביותר לטרגדיה הקטנה הזו הוא שיר הנושא, LONG MAY YOU RUN, שהפך במרוצת השנים לאחד משיריו האהובים והמרגשים ביותר של יאנג – כזה שהוא בחר לשבץ באלבום האוסף המופתי שלו DECADE, ביצע בגרסה אקוסטית ממיסה באלבומו UNPLUGGED משנת 1993, ואף שר בטקס הנעילה של אולימפיאדת החורף בוונקובר ב-2010. השיר המלודי והנוגע ללב לא נכתב על חברות בין בני אדם, אלא על מכונית ישנה מדגם ביואיק רודמאסטר משנת 1948, שיאנג כינה בחיבה MORT. יאנג אפילו שילב בשיר קריצה מענגת ללהקת הביץ' בויז כשתהה בערגה אם 'נערי החוף' גולשים איתה כעת על הגלים. בשיר, הוא שר למכוניתו "שתחזיקי מעמד לאורך זמן". אירוני, בהתחשב בכך שהחברות האנושית שלו עם סטילס התקשתה כל כך להחזיק מעמד, אבל לפחות השאירה לנו תקליט מריר-מתוק ונהדר, שממשיך לנסוע אצלי בפטיפון בכיף.
ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על התקליט: "התקליט הזה הוא כמו חוברת קומיקס ישנה עם סופרמן ובאטמן, שתמיד התנגשו אך חלקו מאפיינים מזהים משותפים. כמו סופרמן, סטיבן סטילס הוא סוג של שרירן בעל אישיות גושית. הבאטמן של ניל יאנג הוא פחות הרואי – מיוסר ואפלולי באופן אנושי וקודר. המוזיקה בתקליט היא וריאציה על חומר חדש, נפוח ופחות אוטוביוגרפי של אדם אחד.
יאנג תורם חמישה לחנים, סטילס ארבעה, וכל קטע הוא יצירה בלעדית של מחברו; יש כאן מעט שיתוף פעולה, למעט כמה תוספות ווקאליות (אף שהשילוב בין היללה של יאנג לקולו המהדהד של סטילס הוא פינוק מיוחד).
עבור שניהם, זהו פרויקט פחות אישי עם פחות סדרה של חקירות פנימיות ויותר התבוננות מלאת חיבה. ישנם גם לא פחות משלושה שירים על החוף - MIDNIGHT ON THE BAY, SUNSET ו-OCEAN GIRL ועוד אחד, BLACK CORAL, שהוא התייחסות מלודית ואקוסטית בסגנון LONG MAY YOU RUN לביץ' בויז. הרגעים החלשים יותר כוללים את GUARDIAN ANGEL, סיפור האזהרה של סטילס על רוחות מגינות המלווה בסטייל ג'אז קוקטיילים, ואת שיר הנושא הקיטשי והמתאים לשירה בציבור.
במונחים של התוצרים האחרונים שלהם כסולנים, LONG MAY YOU RUN מייצג מהלך של שמירה על הקיים עבור יאנג (שום דבר שמתקרב בעוצמתו, נגיד, לשירים ב-ZUMA או TONIGHT'S THE NIGHT), ודחיפה מעודדת עבור סטילס (כל החומר כאן עולה על התקליט הגמלוני ILLEGAL STILLS). זהו אינו תקליט חשוב, אבל הוא בהחלט מעניין".
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
