דיסקו רינגו - כשהמתופף של הביטלס איבד את הקצב
ב-20 בספטמבר בשנת 1977 יצא אלבום לרינגו סטאר ושמו RINGO THE 4TH. קבלו את ההימור המטורף שריסק את מעמדו של רינגו ושלח את חברת התקליטים להראות לו את הדלת.
קדימה, יורדים לרחבת הריקודים עם רינגו סטאר! אבל היי... יש בעיה - הסיקסטיז כבר תמו ורינגו לא הצליח להתאים את עצמו כהלכה לאופנה החדשה ששלטה בתעשייה. ספטמבר 1977 והעולם כולו נתון בקדחת הדיסקו. כדורי מראות מסתובבים, חליפות פוליאסטר מבריקות ונעלי פלטפורמה שולטות ברחבות הריקודים, וברקע מתנגנים ללא הפסקה הבי ג'יס ודונה סאמר (וכמה חודשים ספורים לפני שהסרט SATURDAY NIGHT FEVER ינחית את מהלומת המחץ הסופית על עולם הרוק).
ובדיוק אל תוך הסערה הזוהרת הזו, החליט רינגו סטאר, המתופף החביב והמחויך לשעבר של הלהקה המפורסמת בהיסטוריה, לזרוק את כובעו או ליתר דיוק את מקלות התיפוף שלו. באותו היום יצא לחנויות התקליטים RINGO THE 4TH - למרות שאירונית ומבחינה כרונולוגית עובדתית טהורה, מדובר בכלל באלבום האולפן השישי שלו. הלו, רינגו - שוב שתית יותר מדי כשבחרת את השם לתקליט?
זה תקליט שהתיימר להכניס את רינגו לעניינים, אך בפועל סימן את אחת מנקודות השפל העמוקות בקריירה שלו וגרם למבקרים ולקהל לתהות האם זהו המסמר האחרון בארון הקבורה המוזיקלי שלו. בתור חובב מושבע של מוזיקת הסיקסטיז והסבנטיז שנושם תקליטים מבוקר עד ליל, הלב שלי ממש נחמץ לשמוע את זה; הרי אני כל כך אוהב את רינגו, את המקצב החם שלו ואת שמחת החיים הטבעית, אבל בחייאת רינגו – מה הקשר בינך לבין הדיסקו של מועדון 54?
בואו נחזור לרגע בזמן. כדי להבין את הצעד הנואש כמעט של רינגו, צריך להבין את הסביבה המוזיקלית של אותה תקופה. אחרי שנים של רוק פסיכדלי, רוק מתקדם ורוק כבד, הגיע הדיסקו וטרף את הקלפים. זה היה הסאונד של הרגע, מקצב פשוט, קליט וממכר שאי אפשר היה להתעלם ממנו. ועבור אמן ותיק כמו רינגו, זו הייתה צומת דרכים. תקליטו הקודם, RINGO'S ROTOGRAVURE מ-1976, למרות שכלל שירים שנכתבו עבורו על ידי ג'ון לנון, פול מקרטני וג'ורג' האריסון (ואפילו תרומה של אריק קלפטון בכבודו ובעצמו), לא הצליח להמריא. הנוסחה של "מעט עזרה מידידיי" כבר לא עבדה כמו פעם. היה ברור שצריך שינוי כיוון דרסטי. ככל הנראה, לרינגו סוף סוף נמאס מלנסות את הנוסחה עמוסת הכוכבים שלו אלבום אחרי אלבום, והוא החליט לנסות משהו שונה לגמרי! להערכתי, רינגו פשוט נאלץ לעשות משהו אחר כי לא נותרה לו שום ברירה.
אז רינגו החליט להפסיק לבקש נדבות מחבריו הביטלס לשעבר וחיפש שותף יצירתי חדש. הוא מצא אותו בדמותו של המוזיקאי והמפיק ויני פונסיה, איתו כתב את מרבית שירי הפרויקט החדש.
באותן שנים, בעוד שם המותג "הביטלס" חזר להיות לוהט בתעשייה, בעיקר בזכות הוצאות מחודשות כמו אלבום האוסף המצליח ROCK 'N' ROLL MUSIC ואלבום ההופעה ההיסטורי THE BEATLES AT THE HOLLYWOOD BOWL, הדרכים של ארבעת המופלאים לשעבר היו שונות בתכלית. ג'ון לנון כבר לא היה בסביבה – 'סוף השבוע האבוד' הסתיים, ולמרות שהיה עדיין בין החיים, הוא כבר נכנס לשלב ההתבודדות המפורסם שלו; ולפול ולג'ורג' או שנמאס לתרום לחנים איכותיים לרינגו, או – מה שהרבה יותר סביר – שהם בעצמם התקשו לכתוב מספיק שירים איכותיים עבור עצמם מכדי לפזר לאחרים.
ורינגו? רינגו מצא את עצמו אבוד בלוס אנג'לס, שוחה בים של אלכוהול ומסיבות אינסופיות כחבר בכיר במועדון השתיינים ההרסני THE HOLLYWOOD VAMPIRES יחד עם חבריו הארי נילסון, קית' מון ואליס קופר. החגיגה הבלתי פוסקת הזו עלתה לו באובדן המיקוד האמנותי. הוא העדיף להשתולל ולחגוג ולאבד את עצמו מאשר להשקיע את כל כולו בהקלטות וקידום תקליטים.
אל תוך הוואקום הזה נכנס הרעיון להקליט תקליט דיסקו. רינגו, או מישהו בסביבתו, החליט שאם אי אפשר לנצח אותם, צריך להצטרף אליהם. אז גויס למשימה המפיק המוערך אריף מרדין, שעבד עם ענקי סול ודיסקו כמו ארית'ה פרנקלין והבי ג'יס. על הנייר, זה נשמע כמו הימור בטוח. בפועל, זה היה מתכון לאסון. רינגו נכנס לאולפן עם חבורת נגני אולפן מהשורה הראשונה של לוס אנג'לס וניו יורק – נגנים מבריקים כמו הגיטריסטים דייויד שפינוזה ויו מקרייקן (שכבר עבדו עם פול וג'ון בעבר), נגן הבס טוני לוין והאחים הנשפנים רנדי ומייקל ברקר. האווירה הייתה סטרילית ומנוכרת, רחוקה שנות אור מהכימיה והחברות שאפיינו את ימי הזוהר שלו.
והנה פרט אירוני להפליא שגובל בקומדיה שחורה: אריף מרדין הביא להקלטות את מתופף העל של ניו יורק, סטיב גאד! תחשבו על האבסורד המוחלט: רינגו סטאר, המתופף המהולל של הביטלס שעיצב את עולם הרוק, עומד באולפן חסר מעש ומחזיק מיקרופון, בזמן שמתופף אולפן שכיר מנגן את המקצבים במקומו!
התוצאה הסופית, RINGO THE 4TH, הייתה תקליט מבולבל וחסר נשמה. בין לבין נמצאים השירים: עשרה גושים של שירי פופ סטנדרטיים, רגילים ונשכחים לחלוטין, שחלקם עמוסים בקיטש דביק וחלקם פחות, אבל אף לא אחד מהם יכול לקוות אי פעם לחדור אל אוספ הזהב של רינגו, יהא אשר יהא! יש סתירה ברורה בין הצד הראשון לשני של התקליט: צד א' הוא ניסיון מודע לעצמו להישמע עכשווי, שכולו ספוג בסינטיסייזרים צ'יזיים, גיטרות מעובדות וגנריות, מקצבי דיסקו חלקלקים וקולות ליווי נשיים בנאליים; בעוד צד ב' הוא ברובו רינגו הישן והטוב שעושה חיים פרועים ומשולחי רסן, גם אם שום דבר בו אינו מבדר כמו החומרים הטובים משלושת אלבומיו הקודמים. בקיצור נמרץ: צד א' ברובו פשוט גרוע ומבאס. רינגו לא קולע בינגו!
כן - רינגו, איש הרוק'נ'רול הפשוט והישיר מליברפול, נשמע לא במקום, כמו תייר אבוד במסיבה שהוא לא מבין את הקודים שלה. הקהל לא קנה את זה. הם הרגישו בזיוף. רינגו סטאר, הבחור החייכן שתמיד נראה הכי נגיש וארצי, פשוט לא היה אמין ככוכב דיסקו זוהר. והמספרים במצעדים היו אכזריים וחסרי רחמים: בבריטניה האלבום נכשל לחלוטין ואפילו לא הצליח לגרד את המצעד הרשמי, ובארצות הברית, במצעד האלבומים של בילבורד, הוא צנח והתרסק במקום ה-162 המביך והמשפיל. הכישלון היה כה צורב עד שזמן קצר לאחר מכן, חברות התקליטים החליטו לחתוך הפסדים ולהיפטר ממנו.
מבט אחד על עטיפת התקליט מספיק כדי להבין את כל הסיפור. רינגו מצולם כשעל פניו מבט כבוי, עצוב וכמעט מובס. הוא לובש חולצה נוצצת בניסיון נואש להיראות חלק מהחגיגה, אך עיניו מספרות סיפור אחר. מעל ראשו, כמעט חונקות אותו, מונחות זוג רגליים של אישה בגרביוני רשת, סמל לחיי הוללות שהפכו מאושר לעול כבד. התמונה כולה זועקת הרס עצמי. הפרט הפיקנטי מאחורי הקלעים הוא שאת הצילום ביצעה לא אחרת מאשר בת זוגו של רינגו באותם ימים, הדוגמנית והצלמת ננסי לי אנדרו, והרגליים הנשיות המלופפות סביב צווארו היו שייכות לדוגמנית והבלרינה ריטה וולף. נראה שחברת התקליטים שלו כבר הייתה אדישה לחלוטין לגורלו, והוציאה את העטיפה הזו שמציגה אמן במשבר עמוק. אולי מישהו חשב שם שדווקא העטיפה ההזויה הזו תייצר משהו מיסתורי יותר?
הכאב לא נשאר רק בצד הוויזואלי, הוא זלג עמוק אל תוך מילות השירים. בתקליט אפשר למצוא שורות שהן למעשה וידוי חשוף וכואב על מצבו. "יושב כאן עם כמה כוסות בירה / תוהה כיצד החזקתי מעמד כל השנים", הוא שר בשיר אחד שנקרא GYPSIES IN FLIGHT, בלדה שקטה שבה שומעים בבירור אדם שמתגעגע לפשטות של פעם. בשיר GAVE IT ALL UP הוא מודה: "התעוררתי הבוקר / הראש שלי הסתובב / שום דבר לא קרה / לא הייתה לי תחושה". זה נשמע כמו תיעוד אמיתי ומצמרר של הנגאובר כבד ובדידות איומה. אפילו ליין המפוחית המגניב ממש לא מצליח להציל אותו.
קחו למשל את הסינגל המוביל מתוך האלבום, DROWNING IN THE SEA OF LOVE. השיר היה במקור להיט נשמה מצליח משנת 1971 של זמר הסול ג'ו סיימון, שנכתב על ידי צמד הכותבים והמפיקים של הפילדלפיה-סול, קני גאמבל וליאון האף. רינגו והמפיק החליטו להלביש עליו עיבוד פ'אנק ודיסקו תזזיתי כדי לכבוש את המצעדים, אך הניסיון לשווק את רינגו כזמר אר-אנד-בי סקסי ורומנטי היה מופרך לחלוטין. השיר טבע במלוא מובן המילה והגיע רק למקום ה-86 העלוב במצעד של הבילבורד. שלא לדבר על כך שלמתוח אותו אל מעבר לחמש דקות היה מהלך "גאוני" במיוחד... והשיר TANGO ALL NIGHT אפילו עוד יותר צ'יזי... נו, די! רינגו - מה קרה? מצחיק, אבל רק השירה של רינגו מצילה את זה מלהיות "אשפה למופת" – הבחור נשמע כל כך לא מתאים לז'אנר המוזיקלי הזה שהוא כמעט "חמוד" בדרכו הייחודית! לכן מגיעות כל התשואות לרצועה שסוגרת את צד א' – קטע הדיסקו הקופצני OUT ON THE STREETS, שלפחות יש בו אנרגיה אמיתית אחת ולתמיד.
למרות שהאלבום כולו נחשב לכישלון קולוסאלי, רינגו שמר פינה חמה במיוחד בלב לשיר WINGS והאמין בו בכל נפשו. עד כדי כך, ש-35 שנים מאוחר יותר, כשהוא כבר פיכח, מאושר ובריא, הוא נכנס לאולפן והקליט את השיר מחדש בעיבוד רוק מודרני לאלבומו RINGO 2012. אבל למרות שהוא נפתח בריף רוטן ומעורר תקווה במקור, זה הופך מיד ל'פאוואר-באלאד' גנרי ללא הנאה אמיתית. למען האמת המוחלטת, אני חייב להודות שרוב הקטעים כאן נחרטים בזיכרון: זה הדבר הכי נורא באלבומים של רינגו – אפשר לשפוך עליהם כמה בוץ שתרצו, אבל אי אפשר להכחיש את הקליטות שלהם! פשוט שימו כל אחד מהשירים האלה פעמיים ברצף, ובואו תגידו לי שהם לא נתקעו לכם בראש למשך כל הלילה (או היום) שאחרי. השאלה היא רק האם מדובר בסוג הקליטות הבריא או החולני; לרוע המזל, במקרה של RINGO THE 4TH אני חושש שמדובר באפשרות השנייה. השירים כל כך פשטניים, מטופשים וגנריים, ששום קליטות לא תפצה על היעדר התרגשות אמיתית.
לכן זהו דווקא הצד השני של התקליט שאני שם עליו את רוב ההימור שלי – הקטע הגרובי CAN SHE DO IT LIKE SHE DANCES אולי נשמע בהתחלה מטופש בדיוק כמו כל שאר חומרי המילוי של צד א', אבל בסופו של דבר הוא עשוי להיראות כמו הקטע המוצלח היחיד באלבום כולו! כלומר, לפחות כאן רינגו נשמע כאילו הוא באמת שיכור עד אובדן חושים, בעוד שבצד הראשון הוא רק זייף את זה! (והמילים כמובן הן זבל גמור, כולן סובבות סביב סטוצים ואיך להשיג זיונים, אבל מי בכלל מקשיב למילים בשירים של רינגו?).
כן, האיש שפעם תויג כמצחיקן של הביטלס, זה שסיפק את הרגעים הקומיים בסרטים שלהם, כבר מזמן לא צחק. המסיבה נגמרה, והוא נשאר לבד לנקות את הבלגן, כשהמוזיקה היחידה שנשמעה ברקע הייתה מקצב דיסקו אופנתי אך ריק מתוכן, שלא הצליח להסביר את השקט הרועם שבנפשו. האם רינגו היה יכול לעשות מהלך אמיץ ולנסות להוציא אלבום שכולו נכתב על ידו בלבד? הרי ברור לגמרי שהחומרים שלו מגרדים רק לעתים רחוקות את האיכות של חבריו מלהקת הביטלס, אבל אני באמת לא מבין במה השירים שלו נופלים מאלה של שירי הדיסקו הקיטשיים והנדושים של פעם (אני לא מדבר על גאוני דיסקו שכן ידעו להפיק דברים מדהימים בתחום הזה). בפועל, מיסטר סטארקי היה אחראי לחלוטין לשפל הגדול שלו שהתחיל ממש כאן והגיע לנקודת השפל הנמוכה ביותר באלבומו הבא; הוא היה צריך לדעת טוב יותר באילו שותפים לבחור לעבודה שלו. נו, לפחות אפשר להתנחם בזה שמאז הוא הצליח להתנער מהאלכוהוליזם שלו, לעבור לאוכל בריא ולהיראות ולתפקד פנטסטי גם אחרי גיל 85. פיס אנד לאב!!!
לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459
