פצצת מאסטרפיס חשובה בעולם הרוק

ב-1 בנובמבר בשנת 1967 יצא התקליט FOREVER CHANGES, שהוא השלישי של להקת LOVE. מאסטרפיס!

בזמן שילדי הפרחים רקדו בסן פרנסיסקו, נפלה על מדפי התקליטים בלוס אנג'לס פצצה מוזיקלית שקטה. היה זה התקליט השלישי של להקת LOVE, והוא נשא את השם המסתורי FOREVER CHANGES. היום רבים קוראים לו מאסטרפיס, אבל אז? אז הסיפור היה שונה לגמרי.

אפשר היה בקלות להגדיר את התקליט הזה כמאסטרפיס פסיכדלי. אחרי הכול, זו הייתה 1967, שיא הטריפ. אך למרות שנוצר בתקופה פסיכדלית למהדרין, לא היו בו את הג'אמים הארוכים או האפקטים המוזרים מהאולפן שאפפו כמעט כל תקליט טריפי אחר מאותה תקופה. הוא הגיע מכיוון מוזיקלי שונה לחלוטין, והנשק האמיתי של הלהקה הזו היה איש אחד: ארתור לי.

באותם חודשים ממש של קיץ 1967, עולם הרוק עבר טלטלה חסרת תקדים. בזמן שכל העולם נהר לפסטיבל מונטריי בחודש יוני, להקת LOVE – שהייתה אז מלכת סצנת המועדונים הבלתי מעורערת של לוס אנג'לס – קיבלה הזמנה רשמית לככב בפסטיבל, אך ארתור לי סירב ביהירות להופיע! החרדה שלו מנסיעות, לצד תחושת עליונות משונה, השאירה אותם סגורים בבועה ההוליוודית שלהם. באותם ימים בדיוק, חברם קני פורסי אף מצא את עצמו ממלא זמנית את מקומו של ברוס פאלמר בבס בהופעה של בופאלו ספרינגפילד במועדון GAZZARRI'S, לאחר שפאלמר גורש לקנדה. פורסי סיפר שקיבל על זה 100 דולר במזומן, מה שהצית גל שמועות שהוא עוזב את הלהקה. אבל הראש של לי כבר היה שקוע כולו בהזיות מוזיקליות מורכבות בהרבה.

ארתור לי היה הבוס הבלתי מעורער. הוא הקים את הלהקה, הגה את שמה (אחרי שנאלץ לזרוק את השם המקורי, THE GRASS ROOTS, כי להקה אחרת תפסה עליו בעלות), וכתב את רוב השירים. הלהקה שעליה פיקד הייתה חריגה בנוף: הרכב מעורב גזעית, דבר שהיה ייחודי מאוד באותם ימים. בשנת 1967 לי כבר היה כוכב גדול בסצנת המועדונים של לוס אנג'לס, אבל הייתה בעיה קטנה. הלהקה שלו הייתה עצלה, אפופת סמים כבדים, ופשוט סירבה לצאת להופיע. הם העדיפו לרבוץ כמו חתולי אחוזה מפונקים באחוזה ששכרו, שהייתה שייכת פעם לשחקן סרטי האימה בלה לוגאסי.

על עניין הסמים נשפכו הררי מילים, אבל ארתור לי תמיד התעקש להציג את הזווית המפוכחת והצינית שלו: "במשך שנים שואלים אותי על סמים. מה הם חושבים, שאני כימאי? איזה סמים שלקחתי, לקחתי רק כי ניסיתי להשתלב עם החבר'ה הנכונים באותה תקופה. הייתי נתון להשפעה בקלות. לעולם לא אמליץ על סמים לאף אחד. חוץ מזה, מי שם פה את הענבים שעושים מהם יין? מי שתה פה את הוויד לעישון? אלוהים שם את זה, זה מי!". עם זאת, הגיטריסט ג'וני אקולס הדגיש שהאגדות על התמכרות משתקת להרואין באותם חודשים היו מוגזמות: "סמים קשים לא היו פקטור משתק עבורנו בזמן הקלטת FOREVER CHANGES. זה קרה רק אחר כך, כשאני וקני שקענו לגמרי בהרואין. בקיץ 67' עישנו בעיקר כמויות של חשיש ומריחואנה".

טירתו של דרקולה, פרנויה וקנאה לוהטת

השם המוזר של התקליט, FOREVER CHANGES, נולד מסיפור אמיתי. חבר טוב של לי נפרד מחברתו, והיא צעקה עליו שהוא הבטיח לאהוב אותה לתמיד. תשובתו הפשוטה והקטלנית הייתה: WELL, FOREVER CHANGES. כך הפשוט והנוקב הפך למסתורי. למרות ששם הלהקה היה LOVE, התקליט הזה היה נטול שירי אהבה. לא נמצאה בו ולו פעם אחת התייחסות ליחסים רומנטיים. התכנים היו אפלים הרבה יותר. עוד לפני שההקלטות החלו, הלהקה התחילה להתפרק מבפנים. שני חברים פרשו. נותרו חמישה, אבל היחס הקריר ביניהם רק הלך וגדל. שימוש מוגזם בהרואין וב-LSD הביא עמו תחושות פרנויה קשות. מה שהרס אותם סופית הייתה הקנאה היוקדת. הם ראו איך להקת "הדלתות", שהייתה חתומה באותה חברת תקליטים שהם המליצו לה להחתימה, ELEKTRA, מזנקת באופן מטאורי בעוד הם נותרים מאחור. חברי "הדלתות" השכילו להופיע המון, וסולנם הכריזמטי כבש את לב בנות העשרה. לארתור לי, שהיה גאון מוזיקלי אבל טיפוס קשה, פשוט לא היה את הכישרון לזה. הוא והגיטריסט ג'וני אקולס אפילו זייפו מחלת נפש כדי להתחמק מגיוס למלחמת וייטנאם.

צריך לזכור את גודל האירוניה: ארתור לי בעצמו היה זה שגרר את נשיא חברת התקליטים ELEKTRA, ג'ק הולצמן, לראות את להקת "הדלתות" במועדון WHISKY A GO GO בשנת 1966 והתחנן בפניו שיחתים אותם! והנה, ביולי 1967, הלהיט LIGHT MY FIRE של הדלתות כבש את המקום הראשון במצעד האמריקאי, וג'ים מוריסון הפך לאליל מין בינלאומי. עבור ארתור לי, שישב בטירתו המבודדת וראה את בני טיפוחיו הופכים לסנסציה עולמית בעוד להקתו שלו מדשדשת באטימות, זו הייתה מכה אנושה לאגו.

הפצצה באולפן: הלם הנגנים השכירים של THE WRECKING CREW

התקליט הוקלט בשבעה סשנים קצרצרים בלבד, שפוזרו על פני ארבעה חודשים. מי שהוזמן במקור להפיק היה לא אחר מאשר ניל יאנג, שעדיין היה חבר בלהקת בופאלו ספרינגפילד. הוא הפיק רק את יום ההקלטות הראשון, ב-16 ביוני 1967, בו הוקלט השיר THE DAILY PLANET, שאותו גם עיבד. כאן הסיפור קיבל תפנית דרמטית. יאנג וטכנאי ההקלטה, ברוס בוטניק, ראו את מצבם הרעוע של חברי הלהקה והחליטו לעשות מעשה קיצוני. הם קבעו שארתור לי יהיה היחיד שישיר וינגן, ויחד איתו יקליטו נגני האולפנים הטובים ביותר בחוף המערבי. 

אז הובאה חבורת העל שנודעה בכינוי THE WRECKING CREW: הבסיסטית קרול קיי, הגיטריסט בילי סטריינג', הפסנתרן דון ראנדי והמתופף האל בליין. החבורה הזו הייתה ידועה בכך שהיא נכנסת, מקליטה להיט בפחות משעה, ויוצאת. בוטניק רצה לזעזע את חברי LOVE ולהראות להם שכך נראים מקצוענים. אחרי היום הזה, יאנג התחרט שנקרא למשימה ונעלם מהאולפן מהר יותר מרוח רפאים. התירוץ הרשמי: הוא רצה להיות אמן בעצמו, לא מפיק של אחרים.

ברוס בוטניק, שהקליט באותם ימים עם ניל יאנג את הבלדה התזמורתית המופלאה EXPECTING TO FLY, סיפר שניל נשמע נלהב בהתחלה, אבל ג'וני אקולס זכר את המפגש אחרת לגמרי ובנימה משועשעת: "כשהוא הופיע באולפן, כולנו התחלנו לצחוק ואמרנו: 'נו באמת, זה בחיים לא יעבוד. אנחנו לא הולכים להקשיב לניל יאנג!'. ניל פשוט היה צריך קצת כסף באותו יום, עשינו טייק אחד או שניים והוא חתך משם". יאנג בעצמו אמר לבוטניק: "בנאדם, אני שומע יותר מדי מוזיקה בתוך הראש שלי בשביל לשקוע עכשיו במוזיקה של מישהו אחר".

התוכנית עם THE WRECKING CREW הצליחה מעל המשוער. שאר חברי להקת LOVE נעמדו מאחורי הזכוכית בחדר הבקרה וצפו בנגנים הזרים מבצעים את המוזיקה שלהם ללא רבב. הם פשוט לא האמינו שלא זקוקים להם יותר. דמעות זלגו מעיניהם כשהבינו שהם פישלו לגמרי ונזרקו מהלהקה של עצמם. לאחר צעקות והתמרמרות, בוטניק ריחם עליהם. הוא שילח את נגני הסשנים הביתה ונתן לחברי הלהקה הזדמנות חוזרת להקליט בעצמם את שאר השירים. הם גם הוסיפו נגינה משלהם לשני השירים שכבר הוקלטו עם ה-CREW, הלא הם THE DAILY PLANET ו-ANDMOREAGAIN.

המתופף מייקל סטיוארט נזכר ברגע המר הזה: "עשינו אולי שבעה או שמונה טייקים צולעים עד שארתור צעק 'עצרו הכל'. הוא יצא אלינו עם הרעיון המטורף שלו להביא נגני אולפן שכירים ולהיות כמו הביץ' בויז, כשנגנים זרים מנגנים במקומנו. זה היה שקוף לחלוטין שהוא מנסה להעיף אותנו. הרגשנו מושפלים עד עמקי נשמתנו". לי מצידו הגיב במרירות טיפוסית: "כשניסיתי לעבוד עם הלהקה באולפן, הם ניקרו וסתם התבטלו יותר ממה שניגנו. הייתי שם עם אמונה עיוורת בהם, אבל אמונה בלי מעשים פשוט לא עובדת. ניסיתי עד ששרפתי אלפי דולרים, ובסוף הייתי חייב להבהיר להם שזה לא יילך ככה!". טכסיס ההפחדה עשה את שלו: החבר'ה התעשתו, נכנסו למשטר חזרות קדחתני והוכיחו שהם מסוגלים לנגן את יצירת המופת הזו במו ידיהם.

החוזה הכובל: כשהזמן באולפן שווה כסף בכיס

שינוי מהותי נוסף היה המעבר החד מגיטרות חשמליות רועשות, שכיכבו בשני התקליטים הראשונים (כמו בלהיט המוקדם שלהם, גרסת הגאראז' הפרועה לשיר של ברט בכרך, MY LITTLE RED BOOK), לצליל פולק-אקוסטי עדין. ארתור לי סיפר מאוחר יותר שזה היה רעיון של נשיא ELEKTRA, ג'ק הולצמן. לי אמר: "אני מניח שאחרי שהוא שמע את השיר הקודם שלנו, SEVEN AND SEVEN IS, עם אפקט פצצת האטום בסופו, הוא חשב שהדבר היחיד שנותר לנו לעשות זה לפוצץ את העולם. אז הוא הציע כיוון אקוסטי, וזה היה רעיון לא רע בכלל". לי הוסיף בהומור: "תודה לך, ג'ק!". כבר בהקלטות הדמו המוקדמות לשיר HUMMINGBIRDS ביוני 1966, החל ארתור לבחון נגינה עדינה יותר על גיטרות אקוסטיות, שהתאימה בול לתחושת האינטימיות שחיפש.

אבל אותה חברת תקליטים גם לא עשתה להם חיים קלים. ב-7 באוקטובר 1966, הלהקה ניסתה להשתחרר מהחוזה שלה עם ELEKTRA בטענה להפרות. החברה התנגדה וטענה שהלהקה מפרה את החוזה כי היא לא נכנסת להקליט תקליט שלישי. כדי לפתור את הקיפאון, נחתם הסכם חדש ומשונה: הלהקה תתחייב להקליט 12 שירים באולפני סאנסט סאונד. אם חברת התקליטים לא תשחרר את השירים תוך ארבעה חודשים, הלהקה תשוחרר מהחוזה. (בסוף התקליט כלל 11 שירים). ההסכם גם קבע שאם הלהקה תצליח להקליט הכול בתקציב נמוך מהמוסכם, היא תקבל את ההפרש לכיסה. ג'ק הולצמן ידע היטב שכשמדובר בכסף, ארתור לי מיד יסכים.

החוזה הזה, שנחתם במאי 1967, העניק ללהקה מקדמה מיידית של 5,000 דולר וקבע תקציב הפקה ענקי לזמנו של 25,000 דולר. הסעיף השני בחוזה קבע מפורשות: כל דולר שייחסך מעלויות האולפן, הטכנאים ונגני החיזוק – ייכנס ישירות לכיסם של חברי הלהקה! מאוחר יותר נחשף קטע אאוט-טייק גנוז ממהדורת הדלוקס שיצאה בלייבל RHINO, שבו הלהקה משתעשעת בג'אם ספונטני של הלהיט WOOLY BULLY. ארתור לי נשמע שם צועק במיקרופון מחדר הבקרה ברוגז היסטרי: "חבר'ה, כסף זה זמן בימינו!". כל דקה מיותרת באולפני SUNSET SOUND נגסה ישירות ברווחים האישיים שלו.

יתרה מזאת, ג'וני אקולס סיפר שהאלבום תוכנן במקור להיות אלבום כפול! לחברי הלהקה היו המון שירים מוכנים, ובריאן מקליין כתב חומרים פנטסטיים. אלא שחברת ELEKTRA סירבה לממן אלבום כפול מחשש להוצאות כבדות. התוצאה הייתה מרד שקט: מקליין, שחש פגוע מכך ששיריו נדחקו הצידה, החל להחרים חזרות ולגרור רגליים באולפן בכוונה.

הגיטריסט ג'וני אקולס סיפר על הפיצול: "לפני שהפכנו מפורסמים, חיינו יחד כחברים ואחים. היינו מאוחדים... אבל ככל שיותר אנשים זיהו אותנו, הפכנו לפלגים. לארתור הייתה הקליקה שלו, לבריאן הייתה שלו, ולקני ולי היו שלנו. זה קרע את הלהקה". הגיטריסט השני, בריאן מקליין, הודה: "לא הסתובבתי עם אותם אנשים שארתור היה איתם. ניסיתי לקחת את עצמי מחוץ לקהל מוסיקת הרוק. נראה לי שארתור העיף אותי כמה פעמים מהלהקה. היה לי בראש שלא היינו צריכים לעשות חזרות כי הופענו במועדונים לא מעט. נעדרתי מכמה חזרות. הייתי סנוב בלב והייתי ידוע בתור סנוב. חשבתי שאני משהו. כשאתה לא שמח עם עצמך, אתה מזלזל באנשים אחרים".

חרדת מוות ומסרים מוצפנים: מאחורי המילים והצלילים

האווירה הזו חלחלה ישירות לשירים. ארתור לי היה משוכנע שהוא הולך למות. הוא אמר: "בזמן שכתבתי את השירים האלו, חשבתי שאולי זה האלבום האחרון שאעשה אי פעם. המילים בשיריו יצגו את המילים האחרונות שהייתי אמור להגיד על פני הכוכב הזה. האלבום נוצר אחרי שחשבתי שלא נותרה תקווה בעולם. חשבתי שאני הולך למות. נהגתי לשבת בבית שלי, על צלע הגבעה, ולחשוב על כל הדברים שקרו מסביב בחיי, כמו גם לאחרים. אז אמרתי שאכתוב אותם כפי שראיתי אותם. אני אוהב לחשוב שאני כותב דברים על איך החיים הם באמת, כי אם הדברים האלו קורים לי, רוב הסיכויים שהם קורים גם לאחרים. זה היה המפתח. אף פעם לא הייתי בקטע של, 'אני אוהב אותך, אני רוצה אותך, אני צריך אותך, הו מותק'. המילים לשיר THE RED TELEPHONE אומרות: 'יושב על גבעה / מביט בכל האנשים מתים / אני ארגיש הרבה יותר טוב מהצד השני'. פה התכוונתי לעזוב את החיים האלה למען הבא. השורה, 'אני מאמין בקסם / למה? כי זה כל כך מהיר / אני לא צריך כוח מתי שאני מהופנט', זה היה מסר, במובן מסוים, לכל שוחרי הכוח שנמצאים כאן היום ונעלמים מחר."

שמו של השיר THE RED TELEPHONE מתייחס ל"קו האדום" המפורסם – קו הטלפון הישיר והמאיים שחיבר בין הבית הלבן לקרמלין במוסקבה בימי המלחמה הקרה. לי פירש בציניות אישית גם שורות נוספות מאותו שיר מופתי: השורה על תפיסת טרמפים נכתבה בהשראת אופנת הטרמפים ששטפה את קליפורניה; השורה שבה שמו של פיל מוזכר נכתבה על חבריו פיל טנזיני וביל קלארק – חברות שהסתיימה בצרימה כואבת כאשר ביל פרץ לביתו של לי; והשורה שבה כל חבר להקה צועק צבע אחר ייצגה מחאה נגד גזענות: "ביקשתי מכל חבר להקה לצעוק צבע אחר בבת אחת – שחור, לבן, אפור – כל צבעי האנושות". לגבי השורה על "מספרים", לי הודה שמדובר בסלנג תקופתי לג'וינטים.

מלודיות של גאונות ופרנויה

השיר שפתח את התקליט, ALONE AGAIN OR, נכתב על ידי בריאן מקליין, אבל עבר "טיפול" קריטי של ארתור לי במיקס. לי פשוט הגביר את ערוץ שירת הליווי של עצמו והנמיך את השירה המקורית של מקליין, כי חשב שהוא שר טוב יותר. זה שינה לגמרי את כל צבע השיר. ואי אפשר להתעלם מהעיבוד המופתי של כלי המיתר והנשיפה בסגנון המאריאצ'י. מקליין סיפר שהניחוח הספרדי הגיע כשחשב על אמו, שהייתה רקדנית פלמנקו. מקליין כתב את השיר כבר ב-1965 מתוך ציפייה כואבת לבת זוג שלא הגיעה, והסולו הספרדי המכשף בחצוצרה עובד בהשראת תזמורות מריאצ'י מקסיקניות והפך את הרצועה לאחת הפתיחות המהפנטות ביותר בהיסטוריה של הרוק. לא אשכח לעולם את ההלם הראשון שאחז בי כשהקשבתי לראשונה בחיי לשיר הזה. החצוצרה הזו, כשלצדה הפריטה האקוסטית הספרדית ההיא - זה היה משהו שלא הייתי מוכל לקראתו. זה היה פצצה למוח.

השיר השני, A HOUSE IS NOT A MOTEL, זורק לדימויים ומראות קשים ממלחמת ויאטנם הקשה. חייל שחזר מוויאטנם סיפר ללי שראה שם כיצד צבע של דם ההרוגים מקבל גוון אפור כשהוא מתערבב בבוץ של האדמה. התיאור הזה מגיע לקראת סופו של השיר באופן שקשה להישאר אדיש לו. מוזיקלית, מדובר באחד מרגעי השיא של האלבום: פריטה אקוסטית מהירה בקצב מצעד צבאי שמתוכו מתפרצים שני סולואי גיטרה חשמליים צורבים ומשתוללים של ג'וני אקולס ושל לי, המייצרים תחושת אימה וסחרור שמתעלה על כל להקות הגראז' של התקופה.

שאר רצועות האלבום חושפות עומק מרתק לא פחות: השיר BETWEEN CLARK AND HILLDALE מבוסס על שגרת יומו של לי בצומת הרחובות שבו שכן מועדון WHISKY A GO GO. ארתור נהג לחצות את הכביש למסעדה בשם THE EATING AFFAIR (שלי כינה בהומור SLOP AFFAIR), ושם שמע את שיריו מתנגנים בג'וקבוקס: "הייתי נבוך ומסמיק כששמעתי את השירים שלי שם", סיפר. מבחינה טקסטואלית, לי יישם טריק גאוני של שרשור שורות, כאשר המילה האחרונה של כל משפט פותחת את המשפט הבא.

בשיר המקסים THE GOOD HUMOR MAN HE SEES EVERYTHING LIKE THIS, לי נסע בבוקר לבית הספר הישן שלו, DORSEY HIGH, רק כדי לצפות בילדים ולחפש השראה, ומצא אותה במראה תמים של ילדות עם קוקיות בבוקר. בשיר הטעון LIVE AND LET LIVE מגיעה אחת השורות הביזאריות של לי על הפרשות שהתייבשו על מכנסיו והפכו לקריסטל, בליווי ריף אקוסטי חלומי וסולואי גיטרה מהפנטים של אקולס.

בקטע BUMMER IN THE SUMMER לי עובר למעין בלוז-דיבור מהיר עם מקצב המושפע מבו דידלי, ואילו בריאן מקליין מפליא לשיר בקול מלאכי בשיר הפולק המרגש OLD MAN, שנשמע כמו מחווה עילאית לצליל ההרמוניות של הבירדס. והסיום? היצירה המהממת YOU SET THE SCENE, קטע מורכב בן קרוב לשבע דקות המשלב למעשה כמה חלקי שירים שונים, נחתם בקרשנדו תזמורתי עוצר נשימה.

הגאונות הלא-מלומדת והמפגש עם דייויד אנג'ל

את התזמורים המרהיבים בשירים רקחו לי ומקליין בראשם. הם הביאו את דייויד אנג'ל, מעבד קלאסי, כדי שירשום את התווים. אנג'ל הגיע בזכות אמו של הטכנאי ברוס בוטניק, שעבדה כמעתיקת תווים עבור נלסון רידל (המעבד של פרנק סינטרה). לי סיפר: "הייתי מנגן לו את השיר ומזמזם את התפקידים שרציתי. הסיפור שהוא כתב את כל החלקים פשוט לא נכון. אני כתבתי אותם, תודה!". היה גם רגע מביך באולפן. נגני התזמורת הקלאסית הגיעו לסשן וחיכו 45 דקות שמישהו ינחה אותם. מולם ישב היפי שחור שקט שלא הוציא הגה. הם החלו להתעצבן וחשבו שארתור לי מאחר. הם הופתעו לגלות שאותו היפי היה האיש שרקח עבורם את כל המוזיקה המורכבת הזו.

אנג'ל תיאר ביראת כבוד את העבודה המשותפת עם ארתור לי: "הייתי מלחין מנוסה אבל בערך בגילו של ארתור. ישבנו יחד ליד הפסנתר בבית שלו, כל יום במשך שלושה שבועות. היה בינינו קסם טהור. ארתור לא היה נגן פסנתר, הוא מצא אקורדים בסיסיים כמו בגיטרה, אבל היה לו חזון עמוק. ברוק'נ'רול, מעבדים בדרך כלל מדביקים כלי קשת אחרי שהשיר גמור כדי למלא חורים. ארתור הבהיר לי מיד: הוא לא רצה שזה יישמע כמו תוספת מלאכותית, אלא שהתזמור יהיה חלק אינטגרלי מהגרוב והנשמה של השיר".

אנג'ל סירב בתוקף לקבל קרדיט כמעבד באלבום והתעקש להירשם רק כמתזמר: "זה היה רעיון שלי להגדיר את ארתור כמעבד ואותי כמתזמר. הוא תקשר איתי כמעט בלי מילים. ארתור היה אדם עמוק ורציני בצורה יוצאת דופן שפשוט היה תקוע בתוך עולם הרוק השטחי. לדעתי, אילו ניתנה לו ההזדמנות ללמוד מוזיקה ברצינות, הוא היה יכול להיות מלחין סימפוני בקנה מידה עולמי!".

מבחינה מוזיקלית והרמונית, ג'וני אקולס הוסיף נקודת מבט קריטית שמסבירה את הצליל הייחודי של הלהקה: "ארתור היה משורר ענק, אבל הכישרון הטכני שלו בנגינה היה מוגבל. הוא הכיר על הגיטרה והפסנתר רק אקורדים מז'וריים ומינוריים פשוטים. הוא לא ידע לנגן אקורדים מורכבים כמו מייג'ור שבע או מינור תשע. אנחנו, שאר חברי הלהקה, לקחנו את השלד הפשוט שהוא זמזם והלבשנו עליו את הולכות הקולות, ההרמוניות והמתחים המוזיקליים, מה שחייב את ארתור לשנות ולרומם את קווי השירה שלו בהתאם. זה היה שיתוף פעולה מוחלט".

כישלון מהדהד בזמן אמת מול פולחן נצחי: יצירת מופת או לקט השפעות?

מתוך כל הכאוס הזה צמח תקליט יפהפה. אך כשזה יצא ב-1967, הוא נחשב לכישלון מסחרי מוחלט שריסק את ארתור לי. בארצות הברית הוא הגיע בקושי למקום ה-154 במצעד הבילבורד. באופן מפתיע, בבריטניה הוא דווקא הצליח יפה והגיע למקום ה-24.

מבקרי מוזיקה רבים לאורך השנים תהו על פשר הכישלון הראשוני בארצות הברית אל מול ההערצה הדתית שלה זכה האלבום מאוחר יותר. כנראה האלבום הזה היווה מעין סיכום מושלם של שנת 1967, אך גם סבל מחוסר מקוריות מובהק בהשוואה לענקי התקופה. עם השפעות ברורות של הביטלס, צליל הפופ המתוזמר של PET SOUNDS מבית נהיץ' בויז ששימש תבנית לחצי מהשירים, השילוב הסימפוני של המודי בלוז בתקליטם DAYS OF FUTURE PASSED, הפסיכדליה המוקדמת של פינק פלויד, הגיטרות הלוהטות של ג'ימי הנדריקס, ואפילו השיר BUMMER IN THE SUMMER שנשמע כמעט כמו העתק ישיר של PLASTIC FANTASTIC LOVER של ג'פרסון איירפליין. עדיין, מדובר ביצירה מקורית וחד-פעמית שאינה דומה לשום דבר אחר.

הביקורות הראשוניות נעו כך: בעיתון בילבורד נכתב ש"להקת LOVE של חברת אלקטרה הם הכול חוץ מלא-אלימים כשהם פורטים ומנגנים את דרכם בתקליט ארוך נגן חדש ומלהיב. השירים טעונים במשיכה רגשית של וידוי מוזיקלי, מתוזמרים לכדי התלהטות קדחתנית. מלודיות דינמיות ומקוריות נושאות את המטען הלירי העשיר בעוצמה ובליטוש". 

הרולינג סטון פרסם אז: "התקליט המתוחכם ביותר שלהם עד כה. סאונד הביטל-בירד הקשה של תקליטם הראשון, שהפך לאמנותי בשני שלהם, רוכך לא מעט. תזמור בקנה מידה גדול מגדיל את ההרכב הבסיסי בכמה קטעים, ומחליף את ה'תזמור' העצמאי של תקליטם הקודם, DA CAPO. זה מציג רצועות מהודקות למדי ומעובדות היטב. הנקודה החלשה ביותר שלו היא בחומר. חלק מהשירים משוטטים וחסרי חומר מלודי אמיתי. המנהיג ארתור לי הלחין 9 מתוך 11 הקטעים. במסעו למקוריות, לי התקשה לפעמים להעניק לשירים המשכיות. THE RED TELEPHONE הוא דוגמה לכך. הוא מכיל גם חלקים מצוינים וגם בינוניים. הקטע החזק ביותר בתקליט הוא הפותח, ALONE AGAIN OR. למרות הפגם של חוסר העקביות בתקליט, נחמד להאזין לו. התזמור ברקע נעים וההקלטה טובה מבחינה טכנית".

בעיתון HIGH FIDELITY נכתב: "התקליט הראשון של LOVE כלל את MY LITTLE RED BOOK המסקרן, כשההרמוניות המשתנות שלו מרמזות על חקירה חסרת מעצורים של התקדמויות אקורדים מלהיבות ולא-מסורתיות. התקליט השני של הלהקה, DA CAPO, מימש את הפוטנציאל שלהם בתחום ההמצאה ההרמונית, וגם הראה את קן פורסי כבסיסט יציב, מיומן ובעל דמיון. לכן התאכזבתי מאוד מהתקליט החדש הזה, שלא רק מסמן את סוף מסעותיהם אל מגרשי משחקים הרמוניים שטרם נחקרו (ברוק, לפחות), אלא מתגלה כנסיגה אמיתית. הם איבדו שני חברים (הלהקה מונה כעת חמישה), וניסו לפצות על ידי הבאת כלי מיתר וחצוצרות, אבל אין להם מעבד ראוי בהישג יד, והתוצאות חובבניות. הרוב פה נשמע כמו הרוב המכריע של להקות רוק מסחריות חסרות השראה ומיינסטרימיות".

"לא התרשמתי נוראות מההקלטה הקודמת של LOVE", נכתב אז ב-AMERICAN MUSIC GUIDE. "בין השאר משום שנראה היה לי שהלהקה מנסה כמות וסגנון של אלתור שהיו מעבר ליכולותיה. הדברים נמצאים יותר בשליטה במהדורה הנוכחית, שילוב של פולק-רוק עדין ומקצבים משוחררים ומתנדנדים בסגנון ג'אז, וזה מהנה באופן מובהק. שוב, המוזיקה נשחקת בערך באמצע הדרך; אבל אי אפשר למצוא פגם בחלקים הטובים". 

אבל בעיתון CHEETACH קטלו יותר: "התקליט ארוך הנגן החדש של LOVE משעמם. אין הרבה מה להוסיף מעבר לכך. ברור שיש להם סגנון ייחודי, יש שם רעיונות, אבל איכשהו זה אף פעם לא נראה שעבד. אני עדיין חושב שיש פוטנציאל אדיר בלהקה. אבל הוא עדיין לא מומש". (המגזין CHEETAH, יש לציין, היה ידוע בקו ביקורתי חסר רחמים כלפי סצנת החוף המערבי).

בעיתון EYE נכתב אז: "התקליט החדש של הלהקה הוא נפילה גדולה משני אלה שקדמו לו. זוהי מוזיקת מעליות נעלה; רוק-אוטומטי לאנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם סניטרית. זה לצד זה עם החיקויים נמצאים המקורות הבנאליים. יש רק רעיונות מעורפלים, שפוטמו בכותרות סתומות ודוללו בהשתקפויות של מילים גדולות. הגיטרות מדברות באותה שפה שקופה. הנוסחה של LOVE לסולואי גיטרה היא לנגן את ה'ריף' פעם אחת, ואז שוב ושוב, ללא גיוון, למשך כמה זמן שנראה נחוץ. הפסקאות חסרות המצאה כי הלהקה לא יודעת איך לנגן עם המוזיקה שלה. תזמורת LOVE היא ברמה של פרסומת מסטיק שעשויה היטב". בעיתון ESQUIRE היו מעודדים יותר: "התקליט השלישי של LOVE הוא שיפור עצום. ארתור לי הפסיק לנסות לחקות את מיק ג'אגר בקולו הרך, ולמילים, אף שעדיין סתומות, יש כעת גם פני שטח מעניינים".

סוף עידן הפרחים: אגרטל שבור ומיתוסים שלעולם לא מתים

ארתור לי המאוכזב, שלא הבין כיצד לא מהללים את יצירתו האחרונה, פירק את להקת LOVE המקורית מיד לאחר צאת התקליט. ההרכב עוד הספיק להקליט סינגל אחרון עם השירים YOUR MIND AND WE BELONG TOGETHER ו- LAUGHING STOCK. אך ארתור לי הלך בעצת שם אלבומו השלישי והחליט שהוא צריך שינוי מוזיקלי חדש. העטיפה של התקליט, שעיצב בוב פפר, הציגה את פני חמשת חברי הלהקה בצורת לב. תמונת העטיפה האחורית צולמה על ידי מנהלת הלהקה, רוני הארן. במהלך הצילומים היא הפילה בטעות אגרטל פרחים. לי הרים אותו והצטלם כשהוא מחזיק באגרטל השבור, מה שרבים פירשו כסמל ל"מות עידן ילדי הפרחים", למרות שהוא הכחיש שהייתה פה משמעות כלשהי.

ג'וני אקולס סיכם את המצב שנים מאוחר יותר: "הייתה רק להקת LOVE אחת וזה אנחנו. שנים מאוחר יותר, ארתור הציג אותי בתור הבחור שאחראי לזה ולזה ואמר שאלמלא ג'וני אקולס - לא הייתה להקת LOVE. הוא היה ממש חם ואדיב והערכתי את זה, אבל זה היה קצת מאוחר מדי. אני לא יכול לומר שהיתה מרירות אבל היה שם מתח מסוים. כולנו שמנו את הלבבות והנשמות שלנו לתוך התקליטים האלו, ואם אתה לא הולך לקבל הרבה כסף אז לפחות אתה צריך לקבל הכרה על מה שעשית. אני עדיין שומע אנשים שחושבים שארתור ניגן הכל ב-FOREVER CHANGES, והיה עיתונאי בריטי אחד שטען שארתור ניגן בכל סולואי הגיטרה שלי. למרבה הצער, המיתוסים הללו נמשכו במשך עשרות שנים ואנשים עדיין מאמינים להם".

עכשיו, אחרי שקראתם את כל זה - שימו את התקליט הזה על צלחת הפטיפון ושימו ווליום. זה תקליט שהוא מאסטרפיס!