אלטון ג'ון בצעדים עצובים או צעדים כחולים? הכל אפשרי

ב-22 באוקטובר בשנת 1976 יצא אלבומו הכפול האולפני השני של אלטון ג'ון (הראשון היה "להתראות דרך הלבנים הצהובות"). הוא נקרא BLUE MOVES והיה הראשון שלו שיצא בחברת תקליטים עצמאית שפתח בשם ROCKET. הרבה דברים הסתיימו פה. זה היה השיא של שנים של עבודה והרבה לחץ.

חידוש משמעותי נוסף בהקלטות היה מיקום האולפנים: חוות קאריבו המפורסמת בקולורדו נותרה מאחור, והפעם בחר אלטון באולפני איסטרן סאונד בטורונטו – האולפנים הראשונים בקנדה שהציעו טכנולוגיית הקלטה ב-24 ערוצים. הנגנים לא רצו למצוא את עצמם מקליטים מחדש ערוצים ותפקידים כפי שקרה באלבום הקודם, והבהירו למפיק גאס דאג'ן שהם דורשים הפעם הקלטה חיה וישירה.

האלבום עוטר בעטיפה מסתורית ויוצאת דופן: רפרודוקציה של ציור בצבעי מים משנת 1970 מאת הצייר האירי פטריק פרוקטור בשם "קוראי הגרדיאן". אלטון רכש את הציור, שהציג גברים חשופי חזה בעלי תווי פנים מטושטשים משתזפים בפארק. העיתון הבריטי THE SUN, שהיה אמור לחלק עותקים מהתקליט במבצע קידום, סירב לעשות זאת בטענה השמרנית שאין נשים על העטיפה! הייתם מאמינים?

בגידה בתוך הלהקה: שברי נישואין וסיר הלחץ של ברני טאופין

אלטון ג'ון בספרו האוטוביוגרפי: "אני מאוד גאה בזה, אבל המוסיקה הייתה מורכבת וקשה לנגינה, די ניסיונית ובהשפעת ג'אז. מצב הרוח של האלבום היה מאוד קודר ומשקף: ברני שפך את הלב שלו על הגירושים שלו מאשתו, מקסין, ואני כתבתי מוסיקה כדי להתאים לזה. אפילו כתבתי כמה מילים בעצמי, שורות הפתיחה של SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD על הנשורת מעוד התאהבות הרת אסון בבחור סטרייט: 'מה אני יכול לעשות כדי שתאהב אותי? מה אני יכול לעשות כדי לגרום שיהיה לך אכפת?’ זה אלבום נהדר, אבל זה לא בדיוק עבודה של שני אנשים שמסתובבים ברחוב, גדושים בשמחות החיים".

התמלילן, ברני טאופין, בספרו: "השינוי שביצעתי לא היה עדין, ולראשונה האינסטינקטים שלי היו מרוכזים בעצמי ובניסיון לפייס את כאבי. אם לא כתבתי הרבה שירים בנושאי מערכת יחסים עד לנקודה זו, פיציתי על זה באלבום הבא שלנו, שנקרא באופן הולם בשם BLUE MOVES. אחרי כמה שנים של בזבוז זמן, אכזבה ובגידות - פרקתי זאת בדרך היחידה שידעתי איך, עם פיזור שירים חולניים ומטומטמים. התחרטתי מיד. זה ייקח זמן מה, ופרידה מאח הנפש שלי (אלטון - נ.ר), לפני שהתפייסתי עם כתיבת בלדות רומנטיות והמנוני אהבה בקצב גבוה. עד אז, ברוב המקרים, עשיתי זאת נכון. 

השיר שהתגלה כקלאסיקה, והשיר שהציל את עורי באלבום, SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD, עבד כי הוא היה בהחלט ללא שום קשר לחיים האישיים שלי. הוא היה השונה מבין כל יתר השירים שחתכו את הוורידים. למעשה, זה היה אחד השירים הבודדים שאלטון ואני כתבנו אי פעם שנבע מרעיון מלודי מקורי שהיה לו. זה קרה בבית השכור שלו בשדרות טאוור גרוב, ליד קולדווטר קניון בלוס אנג'לס. בניגוד להרגלו באותה תקופה, אלטון התיישב ליד פסנתר והפתיע אותי בנגינה של מנגינה. לא הייתי רגיל לשיטת עבודה כזו וזה תפס אותי לא מוכן, עד שלפתע המוזה נחתה עליי משום מקום. 'מה עליי לעשות כדי שתאהבי אותי', חזרתי ואמרתי לעצמי, 'מה עליי לעשות כדי שיהיה לך אכפת'. הוא החל לשיר את שתי השורות הראשונות. זמן קצר לאחר מכן כבר היה לנו שיר".

האלבום הזה אפוף באווירה קודרת מאד. טאופין היה בדיכאון בתקופת כתיבת השירים לאלבום זה. הוא הסתגר וכתב כשני תריסרי שירים חדשים כשהוא מתודלק בכמויות מדאיגות של אלכוהול וקוקאין, ואפילו התנסה בהרואין. טאופין חי בלילות, ישן בימים, וכשהיה מתעורר בכאב היה מושיט יד למקרר ליד המיטה, פותח פחית בירה, לוגם חצי ממנה ואז ממלא את יתרת הפחית בוודקה. זאת כי הבסיסט בלהקתו של אלטון, קני פאסארלי, פיתח רומן עם אשתו של איש המילים, מאחורי גבו. 

אשתו של טאופין, מאקסין (כן, אותה מאקסין פייבלמן המקורית שבהשראתה נכתב השיר המופלא TINY DANCER שנים קודם לכן), עזבה את בעלה ועברה לפאסארלי. המלנכוליה של טאופין נשפכה בשירים באלבום זה כמו BETWEEN SEVENTEEN AND TWENTY, שבו הוא התגעגע לימי העבר עם אשתו ("אני תוהה מי ישן במצעייך הלילה / האם זה חבר קרוב שאני מכיר?"). שם השיר הזה מתייחס להפרש הגילאים ביניהם: היא הייתה בת 17 כשהם הכירו והוא היה בן 20. אלטון, שידע על הסיפור, החליט להשאיר את פאסארלי בלהקה בטענה כי הוא צריך אותו מוסיקלית. טאופין, בתגובה למצב, רקח מילים אפופות עצב ודיכאון.

הייאוש של טאופין היה כה עמוק, שאלטון, שבדרך כלל קיבל כל שורת מחץ של שותפו בחרדת קודש, נשבר. הוא סיפר בעצמו: "מעולם לא דחיתי טקסט שלו קודם לכן, אבל חלק מהדברים שהוא כתב לסשנים האלה... אמרתי לו: 'ברני, למען השם, אני לא יכול לשיר את זה!'. שלושה או ארבעה שירים היו פשוט מלאי שנאה טהורה". זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאלטון דרש מברני לשבת ולשכתב מילים.

הקרע הגדול: פרידה מברני וסוף עידן הזהב

אלטון, שחש כי קשה לו להתחבר למילים האלו ולמצב החדש שנוצר - החליט אחרי האלבום הזה לפרק את השותפות היצירתית בין שניהם. במשך כמה שנים הוא פעל עם תמלילן בשם גארי אוסבורן, עד שחזר לעבוד עם טאופין בתחילת האייטיז, באלבום קאמבק מפואר בשם TOO LOW FOR ZERO. אותו תקליט קאמבק גם החזיר לזירה את הרכב הנגנים הקלאסי של אלטון: המתופף נייג׳ל אולסון, הבסיסט די מאריי והגיטריסט דייבי ג׳ונסטון. אם כי הפעם כבר לא שררה ביניהם אווירה של להקה אלא של זמר ונגנים שכירים. הזמנים השתנו.

ברני טאופין התייחס לימים ההם בספרו במבט לאחור, וציין כי למרות שיש בהם כמה קלאסיקות על-זמניות, אלבומים כמו CARIBOU, כמו ROCK OF THE WESTIES וגם BLUE MOVES אינם אלבומים דגולים בעיניו. הם נופלים בהרבה מאלבומים מאוחרים ומגובשים יותר כמו TOO LOW FOR ZERO, כמו SLEEPING WITH THE PAST או MADE IN ENGLAND – אלבומים שהוקלטו בעשורים שבהם כולם חשבו שהצמד כבר מתקשה להישאר רלוונטי בעידן של כריות כתפיים.

סערה באולפן: הדיווה מתפרצת והדואט שהפך ללהיט ענק

ובחזרה לתנועות העצב הכחולות: אלטון חש כבר בהקלטת אלבום זה כי ההצלחה לא תמשיך עוד זמן רב. לאחר תקופה בה הוא רק זינק כלפי מעלה, הגיע הזמן לרדת למטה. יום הולדתו השלושים התקרב והוא החל לטפטף לסובביו כי בקרוב יפרוש. המסיבות הרבות ובהן ההדוניזם שבא בדמות שורות קוקאין ארוכות ככביש הסרגל החלו לגבות מחיר. מצב רוחו של אלטון לא היה נוח לסביבתו והוא גם נפרד מבן זוגו שגם ניהל אותו, ג'ון ריד (אם כי השאיר אותו בתפקיד המנהל העסקי שלו למרות הפרידה הרומנטית המרה). 

המפיק גאס דאג'ן ניהל את ההקלטות ביד רמה ובדייקנות של מנתח כירורגי, אף שפתיל הסבלנות של אלטון היה קצר במיוחד בגלל ההתמכרויות והתנודות הפראיות שלו בין אופוריה מוחלטת לדיכאון שקט. אל האולפן הוזמנה שורה של מוזיקאי-על מהשורה הראשונה כדי לעבות את הצליל: צמד האחים ברקר (מייקל ורנדי ברקר), נגן הסקסופון דייוויד סנבורן, הזמרת טוני טניל, ברוס ג'ונסטון מלהקת הביץ' בויז, קורט בצ'ר מלהקת המילניום, וגולת הכותרת – המעבד פול באקמאסטר שגויס מחדש לאחר היעדרות מאז האלבום DON'T SHOOT ME I'M ONLY THE PIANO PLAYER משנת 1972.  

האווירה המתוחה באולפן הולידה גם רגעים קומיים להפליא כיאה לדיווה של הרוק: באחד הימים ביצעה הלהקה טייק פ'אנקי-רוקי רועם ולוהט לשיר BITE YOUR LIP (GET UP AND DANCE!). בסיום הנגינה אלטון זינק בהתלהבות וצעק: "זהו זה, יש לנו להיט ענק ביד!". אלא שאז גאס דאג'ן לחץ על כפתור האינטרקום והודיע לו ביובש שהטייק הזה נועד בכלל לבדוק את רמות הסאונד והווליום בחדר הבקרה. אלטון זעם, נעלב עד עמקי נשמתו וסירב להקליט תו נוסף באותו יום!   

שיר שהוקלט במהלך הסשנים לאלבום זה היה DON'T GO BREAKING MY HEART, דואט מקפיץ וקליט עם הזמרת קיקי די. רבים בעולם חשבו שאלבומו הבא יהיה גם הוא מסחרי ומסחרר. הם טעו. BLUE MOVES שבר את רצף ששת אלבומי המקום הראשון הרצופים של אלטון בארה"ב מאז האלבום HONKY CHÂTEAU ב-1972, ונעצר "רק" במקום השלישי.

מאחורי שירי האלבום הכפול

אחד השירים המרגשים יותר בתקליט, שנקרא TONIGHT, נדחה על ידי הביץ׳ בויז כשנתיים קודם לכן. זמר הלהקה לשעבר, ברוס ג׳ונסטון, התארח בקולות רקע בהקלטה הזו של אלטון. השיר הזה נמתח על פני כמעט שמונה דקות ונפתח במבוא תזמורתי דרמטי שהוקלט בשידור חי באולפני אבי רואד בלונדון עם התזמורת הסימפונית של לונדון, בעיבודו המפואר של פול באקמאסטר.

התקליט נחלק לשני מחנות; כאלה שממש אוהבים אותו (כולל אלטון עצמו) או כאלה שלא אוהבים וטוענים שאין פה הצדקה לאלבום כפול. בתחושה זו, לביטלס היה זה אלבום לבן ולאלטון אלבום כחול.

מנגינת הפתיחה של התקליט, YOUR STARTER FOR, נכתבה על ידי הגיטריסט של אלטון, קיילב קוואי, והיא תמיד תיחרט בראשי כמנגינה ששובצה לפרסומת לקציני ים בטלוויזיה הישראלית אי שם בתחילת האייטיז. נו, ככה זה כשמדביקים מוסיקה לסדרות ישראליות. ככה זה תמיד יהיה לי גם עם INCA ROADS ו-SOFA של פרנק זאפה שהודבקו לסדרה עם גבי ודבי.

עוד שיר ראוי לציון הוא CAGE THE SONGBIRD, שיר פיוטי שנכתב כמחווה לזמרת הצרפתייה האגדית אדית פיאף ("ציפור השיר הקטנה"). השיר עוטר בהרמוניות קוליות שמימיות בביצועם של לא אחרים מאשר דייוויד קרוסבי וגרהאם נאש, שהתארחו באולפן.

השיר IDOL נתפס אצל רבים כמחווה לאלביס פרסלי, אך ברני טאופין הבהיר בספרו בצורה חד-משמעית שהשיר ממש לא נכתב על אלביס, וגם לא על אדם ספציפי אחר, אלא כקינה על כוכבי ג'אז נשכחים. למרות זאת, קשה שלא לשמוע במילים כתב אישום עצמי ואישי להפליא על אלטון בעצמו.

האלבום כולל גם רגעים מוזרים ויוצאי דופן כמו קטע הגוספל המשונה WHERE'S THE SHOORAH (ועד היום אני שואל את עצמי: מה זה לכל הרוחות שורה?!), לצד רצועות קצביות כמו ONE HORSE TOWN שנכתב יחד עם קיילב קוואי וג'יימס ניוטון הווארד, BOOGIE PILGRIM המהורהר, CRAZY WATER הסוחף והבלדות CHAMELEON ו-IF THERE'S A GOD IN HEAVEN שבה אלטון (או בתכל'ס, ברני טאופין) פונה בייאוש לקדוש ברוך הוא בבקשה לעשות סדר בעולם המשוגע הזה. 

הפיצוץ במדיסון סקוור גארדן: "לא תראו אותי עוד הרבה זמן"   

האלבום BLUE MOVES הוא שהוריד את המסך על הצגה אחת ששמה אלטון ג'ון, כשאחריו תוצג לקהל הצגה חדשה תחת אותו שם. תמה תקופה ראשונה בקריירה של אלטון ג'ון.   

אלטון חש בדיכאון. הנר שלו בער משני הקצוות. סיבוב ההופעות "חזק יותר מהקונקורד" סחט ממנו את טיפת האנרגיה האחרונה. לפני המופע האחרון של סיבוב ההופעות, במדיסון סקוור גארדן ב-16 באוגוסט 1976, נעשה דבר שגרם למורת רוח גדולה בקרב הנגנים. אלטון כינס את כולם בחדר ההלבשה, לאחר שדאג מראש לשלם להם משכורת של שנה שלמה מראש, והם קיבלו, רגע לפני עלייתם לבמה, את הבשורה כי זה יהיה המופע האחרון שהם אי פעם יעשו לצד אלטון. באותו ערב, מול 20,000 צופים המומים, הוא לקח את המיקרופון ואמר בכאב: "לא תראו אותי במשך זמן מה, אבל אני עוד אחזור... מתישהו".   

קיילב קוואי: "נאמר לנו שם כי ההרכב מתפרק, וזה ממש ביאס אותנו כי חשנו מהודקים מאד. לא היה לנו זמן להגיב לזה. היינו צריכים לעלות מיד על הבמה. נאלצנו לעשות את ההופעה. הקהל השתגע מהנאה מבלי לדעת מה אנחנו מרגישים. אלטון הגיע לסוף הדרך. הוא נכנע ללחץ".   

מתופף ההרכב, רוג'ר פופ, זעם על מה שקרה: "באותה שניה לא היה אכפת לי אם יש בקהל 20,000 איש או לא. אלטון ראה שאני כועס והתנצל בפניי על מה שקרה. קראתי לו בהמון שמות לא מחמיאים באותו רגע. במהלך ההופעה הסתכלתי רק על אלטון והיכיתי במצילות שלי בזעם רב". פופ, שמימן בכסף רב את הגעת אשתו ואמו לצפות בהופעה הזו, במקום כה חשוב, לא הצליח לכבוש את כעסו ושבר את כל החדר שלו בבית המלון. "ממש השתגעתי באותו רגע. ריי קופר, נגן כלי ההקשה בהרכב, ניסה להרגיע אותי ורץ לאלטון להגיד לו שיעשה משהו לפני שאהרוס את כל המקום. בסוף אלטון שלח הודעה שנקבל בונוס של תמלוגים מהאלבום".

קוואי: "לא סלחתי מעולם לאלטון על מה שעשה לנו שם. לרוג'ר זה היה הרבה יותר קשה לקבל את זה מאשר לי, כי אני גרתי אז בארה"ב והוא לא. הוא בזבז המון כסף כדי להטיס את משפחתו מאנגליה וכל המצב הזה היה מביך ביותר עבורו".

פופ חזר לאנגליה ולא שב יותר לעבוד עם אלטון. "בזמן ההוא קיבלתי טלפון מפיל קולינס לבוא ולתופף בג'נסיס, כי הוא בדיוק היה בשלב המעבר לקדמת הבמה. אני דחיתי את הצעתו כי לא אהבתי את המוסיקה של ג'נסיס. בסוף הצטרפתי לצמד הול ואוטס, ביחד עם קיילב קוואי וקני פאסארלי, והיה לנו ממש כיף שם".

אלטון אכן פרש, עד שבסוף הסבנטיז חזר להופיע עם ריי קופר. בנוסף לכל הבלגן הזה, באוקטובר 1976 התפרסם בגיליון של הרולינג סטון ראיון שבו אלטון יצא מהארון ודיבר לראשונה על הביסקסואליות שלו. בארצות הברית הדבר חולל שערורייה של ממש: תחנות רדיו החרימו את שיריו ומעריצים נזעמים שרפו את תקליטיו בפומבי! אלטון אמר על כך לימים בהשלמה: "כמה תחנות רדיו כעסו ואנשים שרפו תקליטים שלי, אבל אתם יודעים מה? זה היה מחיר קטן מאוד לשלם תמורת החופש שזה העניק לי". בבריטניה, לעומת זאת, הידיעה עברה כמעט בלי למצמץ.   

המבקרים קוטלים: בין "רומן לילה חפוז" ל"שעמום מונומנטלי"   

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על האלבום BLUE MOVES: "כאשר פרפורמר אחר אולי חושף את חזהו וצועד על הבמה במכנסיים הדוקים יותר מאבטחת הבית הלבן, אלטון ג'ון מתלבש בחליפות ליצנים ומתחבא מאחורי משקפיו. היה משהו ערמומי ומרתק בלעג העצמי באלבומו הקודם, ROCK OF THE WESTIES: 'אלטון ג'ון - מוזיקאי קטן ומשעמם... נוטה להשמין בחג המולד'. עד כאן הצורות הזוהרות יותר של הרס עצמי והכוכבים שמחפשים אותן. וכל הכבוד למי שמקבל רק את הרזה והטראגי כתבנית לאלילי פופ של ממש. אלטון ג'ון סירב לקחת את הרוק'נ'רול הזה ברצינות, ואהבנו אותו בגלל זה.   

במוזיקה וגם בפוזה, הוא יכול היה להתמודד בהצלחה עם הגיבורים הטרגיים של השיר הפופולרי. אם נגינת הפסנתר שלו נטתה יותר מדי לקלישאות, לפחות השירים הסאטיריים שלו ושל ברני טאופין השתמשו בביטויים הפרועים בצורה טובה. חלק ניכר מהקסם של יצירותיהם הטובות ביותר טמון ביכולתו של אלטון לעשות קריקטורה של הקרייז משנות החמישים, מקהלות דו-וופ והבי מטאל, מבלי לשחזר אותם תו אחר תו וכלי לכלי. התוצאות מושכות מבלי להיות משתלטות. הפרספקטיבה נשארת עקומה.   

אבל אלטון ג'ון מעולם לא היה מתורגמן נלהב של השירים שהוא שר. ואכן, הוא זהיר מדי, כך שלפעמים קשה לדעת אם המנגינה נועדה ברצינות למילים או כצורך לעשות איתן משהו. בעיה זו מתגברת יותר ויותר באלבומיו המאוחרים ומשמעותה כי שירים רבים פחות מרגשים ממה שהם עשויים להיות אם היה מבצע אותם באמת מלבו. מצד שני, ניתוקו של ג'ון הציל חלק מהשירים הכבדים שלו ושל טאופין מלשקוע תחת משקלם. למעשה, זה עשוי להיות אחד מהסודות להצלחתם; תשאירו את הקהל מנחש ואל תאיימו עליו ברגשות שחותכים קרוב מדי לעצם. אין ספק שזו גישה בטוחה.

אבל עם BLUE MOVES, האלבום הכפול שתואר על ידי ג'ון עצמו כנקודת מפנה וגרם לציפייה אדירה, הזהירות נזרקת לכל הרוחות. זה הוא אחד האלבומים היומרניים ביותר בסביבה. זהו קטלוג של שני תקליטים עם עודף מוזיקלי, מהתזמורת ועד להקת הליווי; מהגישה האינסטרומנטלית הנבונה ועד הדעיכה הסופית והממושכת עד כאב. זה מגיע עם הכל, מלבד המכנסיים הצמודים.

אני מניח שהיינו צריכים לראות את זה מגיע. באלבום הקודם נראה שג'ון כבר לא מחשיב את עצמו כפרפורמר אינדיבידואלי. במקום זאת, הוא אוסף נגנים ומגבשם ללהקה, ונגינת הפסנתר שלו כבר הפכה להיות פחות מרכזית במוזיקה. משם זה היה רק צעד קצר להעביר יותר מההלחנה והעיבוד ללהקה, כפי שעשה באלבום הזה. אולי ג'ון תמיד רצה להיות אחד מהחבר'ה הקשוחים; בהחלט, רבים מהשירים באלבום הקודם נמצאים במצב רוח אפל ואגרסיבי יותר מבעבר. אבל עם הפסנתר של אלטון, חולפת הרבה מהפרשנות המיומנת שפעם חיברה מילים ומוזיקה.

ובכל זאת, אפשר לתרץ את האלבום הקודם כמאמץ נמהר. החדש, לעומת זאת, פירושו שיתייחסו אליו ברצינות. הוא תוכנן והוקלט בצורה משוכללת, אך לאף אחד מהעיבודים אין את העדינות שהפסנתר של ג'ון נהג לספק. אין זה מפתיע שהשירים הטובים ביותר (כמו IDOL) באים עם הליווי הכי דל. עבור השאר, רבים מהעיבודים הם מעט יותר מניסיונות גסים של אפקטים קוליים. בלחן טוב כמו CAGE THE SONGBIRD, ציוץ הסינתיסייזר רק מסיח את הדעת. או ביצירה חלשה כמו TONIGHT, שבה ריב בין אוהבים מלווה בכינורות ליצירת אווירה ויש טימפאני סוער, האפקט מגוחך.   

בעוד שאלטון ג'ון נהג לצחוק על התנוחות והיומרות של הרוק, הנגינה שלו הראתה שהוא לוקח את המוזיקה מספיק ברצינות כדי לצטט אותה היטב. אבל הזמנים השתנו והחדש שלו אינו שונה מרוב האלבומים הכפולים, בכך שהוא לא מכיל מספיק שירים טובים כדי להצדיק את האורך הממושך. אבל השירים כבר אינם במרכז העניינים. במקום זאת, האלבום עסוק בסאונד, בהפסקות אינסטרומנטליות ובאי סדרים ללא הגיון. הוא מנסה לספק את האוזניים תוך שהוא מותיר את הרגשות מאוזנים, ללא טלטלה. למעשה, BLUE MOVES הוא המקבילה המוזיקלית של רומן לילי חפוז דבילי אך מדהים. למרבה הצער, הוא תוכנן גם כמעין אלבום פרידה, וברור שנועד להשפיע לטווח ארוך יותר. במקום זאת, זה נשמע שהגיע הזמן של אלטון ג'ון לנוח. השיר IDOL מסכם את זה בצורה מסודרת: 'הוא היה אליל אז, עכשיו הוא אליל כאן / אבל הפנים שלו השתנו, הוא לא אותו דבר / אני חייב לומר שאהבתי איך שהמוזיקה שלו נשמעה קודם'...".   

נו, אז מה יהיה?

עד כאן הביקורת. האמת? קשה להגדיר במדויק את הפגמים שלו. רוב השירים כאן, כשבוחנים אותם בנפרד, מחזיקים ביתרונות מסוימים משל עצמם, ואני לא יכול לציין אפילו קטע אחד שיגרום לי להקיא או לקלל בקול רם. ממש לא! אבל הדרך שבה כולם נדבקים זה לזה, גוררים אותי דרך שני תקליטים שלמים עד לנקודה של תשישות מוחלטת. תחשבו על האלבום הזה כעל נפילה מ-GOODBYE YELLOW BRICK ROAD; כמו חיקוי נאמן של המאסטרפיס ההוא, רק בלי האיכות המרהיבה של התקליט הראשון. כל האלבום הזה נראה בדיוק כמו התמונה שעל העטיפה – עצוב, חסר חיים ומעורפל לחלוטין.   

אולי הבעיה המרכזית טמונה באטיות הכללית שלו – תחושה משונה שעוטפת את רוב הרצועות. כדי לאזן, הוא זורק פנימה כמה רוקרים, אבל הם חסרי חיים בדיוק כמו כל השאר. ONE HORSE TOWN מתנועע בהתמדה כמו ששיר על עיירה נידחת אמור להתנועע, והשיר שסוגר את האלבום, BITE YOUR LIP (GET UP AND DANCE!), למרות היותו ארוך ללא רחם, הוא בהחלט קריאה לרקוד ולא יותר. שניהם נשמעים כשהאנרגיה בהם רק מדומה. הפקת יתר? חוסר ברעיונות? חזרתיות עצמית? צר לי, החומר הזה מיועד למעריצים שרופים בלבד!   

שורות הפתיחה של התקליט ב-TONIGHT בעצם מגדירות את כל העסק: 'הלילה / האם עלינו להילחם שוב? הלילה / אני רק רוצה ללכת לישון'. אלטון-טאופין עייף מהחיים, עייף מהמוזיקה שלו, עייף מחבורת הנגנים שלו – ושומעים את זה בכל מקום. TONIGHT, ללא ההקדמה התזמורתית היומרנית, היא אחת הבלדות היפות והנוקבות שלו. כך גם SORRY SEEMS TO BE THE HARDEST WORD – השיר אולי הושמע עד דק, אבל הוא יפהפה בכל מקרה, עם לחן מושלם ושירה שמעולם לא הייתה טובה יותר. אם פיתול הפלצט הנפלא בשורה האחרונה לא ממיס לכם את הלב, אתם כנראה חסרי נשמה!   

דברי הסיכום של אלטון: להתפייס עם הסוף   

אלטון ג'ון: "כל אמן שעושה את זה בגדול עובר תקופה שבה נראה שהוא בלתי מנוצח. ראינו את זה עם פיל קולינס, ברוס ספרינגסטין, מדונה, פרינס. זה פשוט נראה שהם לא יכולים להיכשל. ואז פתאום הכל מתיישר. ידעתי את זה כשזה התחיל לקרות לי. הייתי מאוד עייף. האלבום BLUE MOVES, שלדעתי הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שלי, ללא ספק אחד האלבומים הכי מתוחכמים שלי, לא היה אחד האלבומים הכי מצליחים שלי. ידעתי שאני בשיאי. ידעתי שהגיע הזמן שמישהו אחר ישתלט. אתה צריך להיות מציאותי לגבי הדברים האלו. לא רציתי שזה ייגמר, אבל ידעתי שזה נגמר כי הייתי סחוט פיזית. ומכיוון שכבר הייתי מעורב במועדון כדורגל באנגליה, לא ישבתי מאחורי השערים הנעולים באחוזה שלי בווינדזור והתבאסתי בגלל שפיטר פרמפטון מכר אז 20 מיליון אלבומים ואני לא".   

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459