לד זפלין מכה בשנית ומשנה את חוקי המשחק

ב-22 באוקטובר בשנת 1969 יצא התקליט השני של להקת לד זפלין. שמו הוא LED ZEPPELIN II והוא היה כפצצת אטום שנחתה על עולם הרוק.

זה קרה ב-22 באוקטובר 1969. עולם הרוק עצר את נשימתו, גם אם עדיין לא ידע זאת. פצצת אטום מוזיקלית, עטופה בעטיפה חומה שזכתה לכינוי "המפציץ החום" (THE BROWN BOMBER), נחתה על מדפי התקליטים. המעריצים כינו אותו כך לא רק בגלל צללית ספינת האוויר המרחפת מעל חברי הלהקה בין עננים צהובי שוליים, אלא כמחווה ישירה לכינויו של אלוף העולם באגרוף במשקל כבד, ג'ו לואיס. ובדיוק כמו לואיס בזירה, LED ZEPPELIN II התפרץ לעולם כמו מתאגרף בלתי מנוצח: חסר רחמים, רועם, מחריש אוזניים ועוצמתי באופן שלא ניתן לעצור.

רבים וטובים אף מכתירים אותו בצדק כאלבום שהמציא הלכה למעשה את ההבי מטאל (למרות שאני הייתי הולך עם בלאק סאבאת' בעניין הזה). אחרי ההצלחה האדירה של תקליט הבכורה שלהם מוקדם יותר באותה שנה, הלחץ על חברי הלהקה, ג'ימי פייג', רוברט פלאנט, ג'ון פול ג'ונס וג'ון בונהאם, היה עצום. חברת התקליטים אטלנטיק, שהימרה עליהם בגדול והעניקה להם מקדמה מהשמנות שנראו עד אז בתעשייה, דרשה תקליט המשך, ומהר. איך לא?

להקליט מפלצת על הדרך

הבעיה הייתה שלוח הזמנים של הלהקה היה מפוצץ. סיבוב הופעות אינטנסיבי בצפון אמריקה לא הותיר זמן לחזרות מסודרות או להקלטות ארוכות ורגועות באולפן קבוע. זה פשוט נס שהתקליט הזה בכלל ראה אור. הוא נכתב והוקלט תוך כדי קרנבל שערורייתי של סקס, סמים והופעות מתישות, כשהלהקה חוטפת כמה שעות אולפן בכל פעם שנקרית בדרכה הזדמנות. על הנייר זה היה אמור להסתיים בקטסטרופה מוחלטת, אבל במקום זה זפלין הצליחו להזריק ישירות אל תוך סלילי ההקלטה את החשמל הפראי של הופעותיהם החיות.

בין החודשים ינואר לאוגוסט 1969 הם דילגו בין שני אולפנים בלונדון, ארבעה בניו יורק וחמישה בלוס אנג'לס! בוונקובר הרחוקה, רוברט פלאנט נאלץ לצרוח את שירתו בתוך צריף עץ רעוע בלי אוזניות אפילו! שירים שורבטו על מפיות במסדרונות בתי מלון ובחדרי הלבשה מעופשים, כשחלקם נולדו מתוך אלתורים וריפים ספונטניים במהלך ביצועים ארוכים של DAZED AND CONFUSED על הבמות.

טכנאי ההקלטות אדי קריימר סיפר בהתרגשות: "השתמשנו באולפנים עלומי שם, בכל חור שיכולנו לגרד בו קצת זמן הקלטה. עשינו אינספור אוברדאבים, הקלטנו סולואים של גיטרה במסדרונות, ורצנו בטירוף בכל רחבי ניו יורק כדי למצוא אולפן פנוי". ג'ימי פייג' היה טס הלוך ושוב מסיבוב ההופעות כדי לשבת עם קריימר על המיקסים. הפתרון היה יצירתי וכאוטי: הלהקה פשוט הקליטה "על הדרך". החברים היו נכנסים לאולפן מזדמן בערים שונות בין הופעות, מקליטים קטע מוזיקלי, אוברדאב של גיטרה או שירה, ומיד ממשיכים להופעה הבאה. הם סחבו עימם את סלילי המאסטר הכבדים ממקום למקום, בתוך הקופסאות המרובעות. 

האנרגיה הפרועה וחסרת המעצורים הזו היא שנתנה לתקליט את הסאונד הגולמי, החי והבועט שלו.

וכאן טמון סוד הגאונות של ג'ימי פייג' כמפיק הבלעדי של האלבום. רוב המפיקים באותה תקופה פשוט תקעו מיקרופון בודד מול המגבר. פייג', בחוש אלכימי נדיר, הציב מיקרופון צמוד ובמקביל מיקם מיקרופון נוסף במרחק של כשישה מטרים מאחורי המגבר כדי ללכוד את הדהוד החדר ואת השהיית הצליל בחלל. פייג' הסביר זאת בפשטות מבריקה: "אתה חייב ללכוד כמה שיותר מהסאונד הטבעי של החדר. זה כל המהות של העניין". התוצאה? עומק מרחבי מפלצתי שנשמע כאילו המגברים עומדים אצלך בסלון.

צד א' מתפוצץ: המנון התאווה ששיגע את מגרשי החנייה

התקליט נפתח בפיצוץ מחריש אוזניים: WHOLE LOTTA LOVE. הצחוק של רוברט פלאנט בתחילת השיר הוביל את המאזינים היישר אל תוך אחד הריפים הגדולים והמזוהים ביותר בתולדות הרוק. פייג' ריסק את האוזניים עם גיטרת ה-GIBSON LES PAUL שנת 1959 שרכש זה עתה (מהגיטריסט ג'ו וולש), בעוד ג'ון פול ג'ונס מלווה אותו בבס פועם וקשוח. ואז פלאנט נכנס ביללה ומגיע מיד לעיקר: "עמוק בפנים, מותק, את צריכה את זה / אני הולך לתת לך את אהבתי". וכשג'ון בונהאם נכנס עם התופים? בום!!!

משם מוביל בונהאם את השיר אל תוך החלק האמצעי הניסיוני והמטורף – קולאז' צלילים פסיכדלי שנשמע כמו דהרת רכבות, הפצצות נפאלם, רעשים תעשייתיים של מפעל פלדה, רכבת הרים שיצאה משליטה, טריפ מסחרר וזוג גונח בלהט של אקט מיני, כשמעל הכל מזמזם התרמין של פייג' ופלאנט נאנק וזועק באקסטזה. פעם עבדתי על בת זוג שהייתה לי שהם הקליטו את זה בזמן שפלאנט עשה את זה באמת עם בחורה באולפן. האמת? זה יכול להיות משכנע...

התופים של בונזו והגיטרה המנסרת מחלצים אותנו הישר מתוך האורגזמה בחזרה אל תוך הריף המחשמל. זו הייתה הפעם הראשונה שכל ארבעת חברי הלהקה קיבלו קרדיט כתיבה משותף. שירתו של פלאנט נשמעה כמו הר געש הורמונלי שהתפרץ והתיז לבה לכל עבר. אך כמו הרבה דברים טובים אצל זפלין, גם כאן הסתתרה "השראה" עמוקה. שנים לאחר מכן, בשנת 1985, לאחר שבתו שירלי שמעה את השיר וזיהתה את הדמיון המובהק לשיר של אביה, אמן הבלוז ווילי דיקסון תבע את הלהקה בגין גניבה מוזיקלית, זכה במשפט וקיבל קרדיט על השיר. ופלאנט? הוא לא היה הראשון לשיר את זה כך. מי שיאזין לגרסת כיסוי של להקת SMALL FACES לשיר YOU NEED LOVE, יבין מיד כיצד פלאנט הצעיר, שנהג לעמוד בקהל בהופעות שלהם, שאב עד תום את סגנון ההגשה הווקאלית מהזמר סטיב מאריוט. ובכל זאת, התוצאה הסופית של זפלין הייתה הקלטה כה ברורה ועוצמתית, שגם היום מאזינים כמוני יכולים להרגיש כאילו הלהקה מנגנת פיזית ממש מולנו.

התעוזה המינית הבוטה של השיר לא מנעה מתחנות הרדיו באמריקה להשמיע אותו ללא הרף, אם כי שדרנים רבים חתכו החוצה את הקטע האמצעי המופרע כדי להתאים אותו למבנה הרדיופוני הרגיל. חברת אטלנטיק, שהריחה הזדמנות לעשות הון קל והתעלמה לחלוטין מהתנגדותו הנחרצת של ג'ימי פייג', שחררה בעצמה גרסת סינגל מקוצרת. הסינגל נמכר במיליון עותקים תוך חמישה שבועות בלבד! וכך, במשך העשור הבא, לד זפלין היו לשליטים הבלתי מעורערים של מגרשי החנייה בבתי הספר התיכוניים בכל רחבי אמריקה. הם העניקו לבני נוער מפוצצי הורמונים גרסה כוחנית ומחשמלת של תשוקה, לצד קצב בלתי נשכח שהפך מודל לחיקוי עבור כל נער שחזר הביתה עם גיטרה חשמלית.

דינמיקה מהפנטת וסחיטת לימונים: צד א' ממשיך להתעצם

השיר השני, WHAT IS AND WHAT SHOULD NEVER BE, התחיל בשקט, כאילו כדי לתת למאזינים להסדיר נשימה אחרי הפתיחה, אבל מהר מאוד זה החזיר את האווירה המחשמלת בפזמון רועם וסוחף שהציג את משחק ה'שקט-רעש-שקט' המופתי של הלהקה. זה, עם הגונג הרועם של בונזו והמילים של פלאנט שהחלו לשנות כיוון מה"בייבי בייבי בייבי בייבי בייבי", לעבר טירה אליה הוא יקח את אהובתו - מראים שזפלין מבקשים מכאן והלאה גם להיות קצת יותר מסתוריים.

משם הגיע THE LEMON SONG, שהוקלט בטייק אחד באולפן, כשכל הלהקה מנגנת יחד, מה שהעניק לו תחושה של הופעה חיה והבליט במיוחד את נגינת הבס המפוארת של ג'ון פול ג'ונס, שמנווטת את הקטע בגרוב בלוזי גמיש ומשגע. אבל שוב, צרות משפטיות. הלחן והמילים נלקחו בבירור מקטע הבלוז THE KILLING FLOOR של האוולין וולף. גם כאן הוגשה תביעה, מצד חברת ההוצאה לאור של צ'ס רקורדס, שהסתיימה בהסדר שמן מחוץ לכתלי בית המשפט. בסיפור משעשע, וולף עצמו נאלץ לתבוע שנתיים מאוחר יותר את בעלי הזכויות שלו, כיוון שהם שכחו להעביר לו את הכסף שקיבלו מזפלין. 

המסר המיני בשיר היה ברור כשמש: 'תלחצי על הלימון שלי עד שהמיץ יטפטף על רגלי'. פייג' ניסה להסביר מאוחר יותר את מנהג הגניבות שלו: "תמיד ניסיתי להביא משהו רענן לכל דבר שהשתמשתי בו. תמיד דאגתי שיהיה בזה שינוי". הוא הוסיף בהיתממות אופיינית: "למעשה, ברוב המקרים לעולם לא הייתם מזהים מה היה המקור. אולי לא בכל המקרים, אבל ברובם. מרבית ההשוואות נשענות על המילים. נכון, לקחנו לעצמנו קצת חופש פעולה, אבל תמיד ניסינו לעשות את הדבר הנכון". חלק ממילות השיר לקוחות מתוך TRAVELLING RIVERSIDE BLUESשל זמר הבלוז רוברט ג'ונסון. להקת לד זפלין ביצעה את השיר שלו במסגרת הקלטות ל-BBC בשנת 1969, אך השיר מעולם לא יצא לאור באלבום בזמנו. רק שנים לאחר מכן.

הצד הראשון נחתם עם הבלדה הקסומה THANK YOU, שהציגה את ג'ון פול ג'ונס כנשק הסודי של הלהקה בתחום העיבודים, עם נגינת אורגן האמונד עסיסית וסיום כוזב מבריק שנמוג אל הדממה וחוזר לפתע בהתרסה (כמו שעשו הביטלס עם שדות תות לנצח ואלביס פרסלי עשה עם מחשבות חשדניות). הדבר יצר בעיה עבור תחנות רדיו, שהיה עליהן להחליט אם להשלים עם השקט המופרז או לקטוע אותו. פלאנט הקדיש את השיר לאשתו, מורין, ופייג' תרם שירת הרמוניה ואפילו סולו גיטרה אקוסטית – מהלך נדיר עבורו בשיר רוק.   

צד ב': גרופיז מניו יורק, פנטזיות על מורדור וסולו תופים  

צד ב' נפתח עם HEARTBREAKER, שיר רוק כבד שעזר למצב את הלהקה סופית והציג שוב את המרשם הרשמי של ההבי מטאל: העמדת הריף המוחץ בחזית לפני הפזמון, שירה על-אנושית בלתי מרוסנת, וסולואים מהירים להחריד. הסולו המפורסם באמצע השיר, בו פייג' מנגן לבדו, הוקלט בכלל באולפן אחר, אחרי שהקלטת השיר כולו כבר הסתיימה. פייג' פשוט הורה לטכנאי "להשחיל" אותו פנימה. 

השיר הבא, LIVING LOVING MAID, היה הדבר הקרוב ביותר לפופ בתקליט, עם פייג' שמנגן על גיטרת 12 מיתרים. השמועות סיפרו שהשיר נכתב על מעריצה ספציפית שנהגה לרדוף אחרי ג'ימי בניו יורק. אלא שפייג' וחבריו היו שקועים באותה עת עמוק בתוך סצנת הגרופיז הפרועה של החוף המערבי, כשג'ימי מקדיש את זמנו הפנוי לקריאה אובססיבית של ספרים על מאגיה מינית מאת אליסטר קראולי. פייג' כה תיעב את השיר עד שהלהקה כמעט ולא ביצעה אותו בהופעות, אף שתחנות הרדיו נהגו לשדר אותו ברצף ישיר עם HEARTBREAKER. ולהקת הצ'רצ'ילים שלנו לא הייתה פרייאראית כשהקליטה, זמן קצר לאחר מכן, גרסה משלה עם השיר הזה לתקליטון.

אחריו הגיע RAMBLE ON, שהיה השיר המשמעותי הראשון עבור פלאנט מבחינת כתיבת מילים, כשהוא שואב השראה גלויה מהספר האהוב עליו, 'שר הטבעות'. פלאנט ירק, לחש ושר בגאונות מוחלטת מעל מקצב דרומי ממכר ובס קסום של ג'ונס, כשהוא מצהיר בגלוי: "זה היה במעמקים האפלים ביותר של מורדור, שם פגשתי נערה כה יפה / אבל גולום והרשע התגנבו וחמקו יחד איתה". הציטוטים האלו מכתבי טולקין פתחו את הסכר עבור דור שלם של כותבי מטאל לצלול לעולמות של פנטזיה, מיתולוגיה ודרקונים. מאוחר יותר הודה פלאנט כי הוא חש מבוכה בשל ההתייחסויות הללו לטולקין, שכן אין בהן היגיון רב – שהרי לא סביר למצוא עלמה יפה במורדור, וממילא גולום לא היה מגלה בה עניין, שכן כל מעייניו נתונים ל"טבעת היקרה". ועל מה מתופף ג'ון בונהאם בבתי השיר? האם זה ספר טלפונים? האם זה ספר של שר הטבעות? האם זה על הראש של ג'ימי פייג'?

תופים מדממים בידיים חשופות ובלוז בעליית מדרגה

ואז הגיע הרגע של ג'ון בונהאם. MOBY DICK, סולו התופים המפלצתי, נולד כשפייג' תפס את בונהאם מאלתר באולפן. פייג' הקליט כמה קטעים מהתיפוף שלו, ואז פשוט הדביק אותם יחד לכדי סולו אחד ארוך. קטעי הריף שפותחים וסוגרים את הקטע הוקלטו בנפרד וחוברו לאחר מכן. בהופעות חיות, הסולו הזה היה מתארך לעיתים לכדי חצי שעה שלמה. בונהאם הלם במערכת באלימות כה חייתית עד שמקלות התיפוף שלו היו מתרסקים לרסיסים. בנקודה הזו הוא פשוט היה משליך אותם הצידה וממשיך לחבוט בעורות ובמצלתיים בידיים חשופות עד שדם ממש זלג על זרועותיו! שאר חברי הלהקה היו מנצלים את הזמן הזה כדי לרדת בנחת מהבמה ולשתות משהו או לעשן משהו בזמן שבונהאם ניהל מלחמת חורמה עם חוקי הפיזיקה. 

התקליט נחתם עם BRING IT ON HOME. ניחשתם נכון: גם הוא נלקח מקטע של ווילי דיקסון, הפעם ללא מתן קרדיט כלל. הפתיחה והסיום נלקחו ישירות מהגרסה שהקליט סוני בוי וויליאמסון ב-1963 כשפלאנט ממלמל בצרידות לתוך מיקרופון של מפוחית כמו בלוזמן קשיש ומטושטש. רק הקטע האמצעי היה, כביכול, לחן מקורי של פייג' ופלאנט, קטע רוק כבד מחשמל שמתפרץ פתאום בעוצמה מסחררת. פייג' הגיב על ההאשמות בגניבה בסגנונו הישיר: "אנשים אומרים שזה גנוב. בחייכם, יש שם בסך הכל חלק זעיר שנלקח מהגרסה של סוני בוי וויליאמסון, וזרקנו את זה פנימה רק כמחווה עבורו!" - בסדר, פייג'י... בסדר...   

ההדחה של הביטלס והמעריץ שהפך לתקליט מהלך

זה היה רגע הפריצה האמיתי של זפלין באמריקה. עוד לפני שיצא רשמית, התקליט צבר 400,000 הזמנות מוקדמות. הוא זינק היישר למקום הראשון במצעד האמריקאי, כשהוא מדיח מפסגתו לא פחות מאשר את התקליט ABBEY ROAD של הביטלס. תוך חצי שנה נמכרו למעלה משלושה מיליון עותקים, והאלבום עקף בסיבוב לא רק את הביטלס אלא גם את LET IT BLEED של הרולינג סטונס. זפלין הפכו לטיטאנים בלתי מנוצחים, והמנהל האימתני שלהם, פיטר גרנט, יכול היה לדרוש כעת ממארגני הופעות ומחברות התקליטים כל סכום שעלה על רוחו. 

באנגליה, מולדתם, ההצלחה לקחה קצת יותר זמן. הסינגל WHOLE LOTTA LOVE כלל לא שוחרר שם, והתקליט הגיע לפסגה רק בפברואר 1970. ועדיין, גרסה אינסטרומנטלית של השיר, בביצוע להקתו של אלקסיס קורנר שנקראה CCS, הפכה לאות הפתיחה המפורסם של תוכנית הטלוויזיה TOP OF THE POPS. למרבה האירוניה, פלאנט עצמו הקליט כמה שירים עם קורנר ב-1968, רגע לפני שהצטרף לזפלין.   

הפעם, גם המבקרים, שקיטרו על התקליט הראשון, נאלצו להודות בתבוסה. בעיתון NME נכתב: "עוד תקליט גאוני מבית היוצר של לד זפלין שיסלול את דרכה של להקה זו לאחת הגדולות ביותר בעולם הרוק". בעיתון 'דיסק' הוסיפו: "בראיון שקיים עמנו רוברט פלאנט, הוא טען כי להקתו אינה כבדה. אבל כדאי לו להקשיב שוב לתקליט החדש שיצר ולהיווכח אחרת. קשה מאד להביא אווירה של הופעה לתקליט, אבל זפלין הם מהיחידים שהצליחו לעשות זאת".   

אבל הביקורת המשעשעת ביותר הגיעה מג'ון מנדלסון מהרולינג סטון. אותו מנדלסון שקטל ורמס את תקליט הבכורה שלהם. הפעם, הוא נאלץ לאכול את הכובע בסטייל: "היי, בנאדם, אני לוקח הכל בחזרה! זה תקליט אמיתי במשקל כבד!", הוא פתח. "אוקיי, אני מודה שעד שלא האזנתי לתקליט שמונה מאות פעמים, זה נראה כאילו זה רק שיר אחד כבד במיוחד המשתרע על פני שני צדדים שלמים. אבל היי! אני חייב להודות שלזפלין יש את הנוסחה הייחודית והקסומה שלה. כאילו אתה מקבל את הרושם שהם יכולים לעשות את זה בשנתם". 

הוא המשיך לשבח: "ומי יכול להכחיש שג'ימי פייג' הוא גיטריסט הבלוז הלבן הכבד ביותר בעולם? בתקליט הזה הוא עוד מדגים שהוא יכול לנפנף כל בלוזמן לבן אחר, וגם עם יד אחת קשורה מאחורי הגב שלו". 

מנדלסון הוסיף וידוי משעשע: "השיר WHOLE LOTTA LOVE חייב להיות הדבר הכי כבד שנתקלתי בו מאז תקליט הבכורה של BLUE CHEER. כאילו הקשבתי לזה עם איזה גראס וייטנאמי כבד וכמעט התפוצץ לי הראש. היי, אני יודע מה אתם חושבים. 'זה לא אובייקטיבי במיוחד'. אני חייב להודות שעדיין לא הקשבתי לזה כשאינני מסטול". הוא סיכם: "רוברט פלאנט, שיכול לשיר צלילים בגובה שרק כלבים יכולים לשמוע, מדגים את הכובד שלו ב'שיר הלימון'. כשהוא צועק 'סחטי את הלימון שלי', אתה לא יכול שלא להבחין שהלימון הוא מטאפורה פאלית מוסווית בחוכמה. רוברט ערמומי!".   

קבלו בדיחה על העטיפה

ולסיום, פרט טריוויה על העטיפה: מלבד פרצופי הלהקה שהודבקו על תמונה מפורסמת של טייסים גרמניים ממלחמת העולם הראשונה, אפשר להבחין בצד גם בתמונתה של השחקנית הבריטית גליניס ג'ונס, הידועה בעיקר מתפקידה כגברת בנקס בסרט 'מרי פופינס'. זו הייתה בדיחה פנימית של הלהקה על חשבון טכנאי ההקלטות גלין ג'ונס, שעבד על התקליט הראשון אך לא היה שותף לעבודה על התקליט השני - כי הוא דרש לקבל גם קרדיט של מפיק, דבר שפייג' לא נתן לו לקבל. 

והערצה לתקליט הזה? היא חצתה כל גבול אפשרי. עד כדי כך שבשנת 2011, אדם ממדינת מיזורי בשם ג'ורג' בלקברן החליט ששמו המקורי פשוט לא עושה צדק עם המוזיקה שהוא אוהב. הוא ניגש למשרד הפנים ושינה את שמו באופן חוקי ל'מר לד זפלין השני' (MR. LED ZEPPELIN II). ומאז, כך הוא מעיד, הוא מעולם לא הביט לאחור!   

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459