לד זפלין - כשהמנגינה לעולם נשארת

ב-22 באוקטובר בשנת 1976 יצא אלבום כפול כפסקול לסרט הופעה של לד זפלין. שמו הוא THE SONG REMAINS THE SAME ובארצנו קראו לו, בתקשורת הכתובה, בשם 'המנגינה לעולם נשארת'.

הרעיון להפיק סרט הופעה חי עבור לד זפלין התגלגל במסדרונות כבר משנת 1969. אז החבר'ה דאגו לצלם את עצמם אבל הקלטות וידאו מההופעה המוקדמת והאדירה שלהם ברויאל אלברט הול מ-1970 העלו אבק בארכיונים מבלי שאיש נגע בהן. אחרי שחברי פינק פלויד שחררו ב-1972 את סרט ההופעה שלהם LIVE AT POMPEII – לד זפלין החליטו לקפוץ למים העמוקים דווקא בלי שום תוכנית מסודרת. אז הפרויקט הזה החל שלוש שנים קודם לכן (כלומר בשנת 1973), התגבש תחת כאוס מוחלט והשאיר אחריו שובל של במאים ואנשי קולנוע מפוטרים וזועמים.

שבירת שיאים, בריחה במטוס פרטי ושוד הכספת במלון

בקיץ 1973 עשתה לד זפלין את סיבוב ההופעות הגדול ביותר בקריירה שלה עד אז וביולי, כשהגיעה למדיסון סקוור גארדן בניו יורק, חברי הלהקה היו כבר סחוטים והשתוקקו לחזור הביתה. החלק הראשון של הסיבוב האמריקאי הענק לקידום האלבום HOUSES OF THE HOLY שבר את שיא הקהל העולמי שבו החזיקו הביטלס עוד מההופעה המיתולוגית באצטדיון שיי ב-1965. ההישג הזה גרם למנהל הענק והאימתני של הלהקה, פיטר גראנט, להבין שאת הטירוף הזה חייבים לתעד למען הדורות הבאים.

הבמאי הצרפתי ג'ו מאסו (שביים ב-1968 את הסרט WONDERWALL והיה שכן של ג'ימי פייג' באזור ברקשייר) פנה לגראנט אינספור פעמים בהצעה לצלם סרט הופעה, אך גראנט נפנף אותו בזלזול. רק כשנותרו הופעות בודדות לסיום הסיבוב, גראנט נתקף בהלה פתאומית, הרים טלפון למאסו ודרש ממנו לארגן מיד צוות צילום בריטי ולהטיס את התחת שלהם לארצות הברית בלי שום עיכוב.

מאסו פגש את חברי הלהקה כשהם יורדים ממטוס הבואינג המפואר שלהם (שכונה "הסטארשיפ") לאחר שנחתו בבולטימור ב-23 ביולי 1973, והתייצב לצלם את שלושת הלילות האחרונים של הסיבוב במדיסון סקוור גארדן בין ה-27 ל-29 ביולי. אלא שמאסו לא שרד זמן רב ופוטר בעצמו בהמשך (הוא אף סירב לשחרר את סלילי הצילום עד שגראנט שילם לו את מלוא שכרו), ובמקומו הובא הבמאי האוסטרלי פיטר קליפטון, שהיה מוכר מבימוי הסרט THE LONDON ROCK AND ROLL SHOW באצטדיון וומבלי ב-1972.

כדי להחמיר את המצב, הכספת בבית המלון שלהם נשדדה וכסף רב, יותר מ-203,000 דולר, שהופקד שם, במזומן, מרווחי סיבוב ההופעות - נשדד. הון עתק במונחים של אותם ימים!

צילומים מפוברקים, פאה מגוחכת וסאונד שנוי במחלוקת

אלו אינם התנאים הטובים ביותר להקלטת אלבום חי והאלבום הזה דווקא קיבל מעריצים רבים ברחבי העולם. רבים מהם אוהבים אותו מאד כי הוא מזכיר להם את נעוריהם, לפני עידן היו טיוב ושאר הופעות הלהקה שיצאו באופן רשמי. היה זה הדוקומנט היחיד לשמוע (ולראות) את לד זפלין על הבמה. 

אני, לעומתם, חש כלפיו רגשות מעורבים. בגלל משהו בצליל שלו ובאופן שירתו של רוברט פלאנט, שקולו החל אז להיכנע בתהליך שבסוף הביא אותו לצרידות חמורה. השמועות אף עקשניות לגבי העובדה שאף אחד מחברי הלהקה לא היה מרוצה מרמת הנגינה והביצוע שלהם באותם לילות שהוקלטו.

כדי להשלים זוויות צילום ותקריבים שמאסו פישל בהם, כינס הבמאי החדש קליפטון את חברי הלהקה יותר משנה לאחר מכן, בסוף 1974, באולפני שפרטון באנגליה כדי "לנגן" מול מצלמות על גבי במה שנבנתה מחדש. אלא שצוות העריכה נתקל בסיוט של המשכיות: ג'ון פול ג'ונס הספיק להסתפר קצר מאוד, ונאלץ לחבוש פאה נלעגת ומגוחכת לאורך כל הצילומים המבוימים, בעוד שאר חברי הלהקה לבשו בגדים שונים לחלוטין מאלו שלבשו בכל ערב בניו יורק! אם זה לא הספיק, גראנט השתכנע בתחילת 1976 שקליפטון מתכנן לגנוב את הנגטיבים של הסרט, ושלח חבורת בריונים לפרוץ לביתו. הפשיטה הניבה רק סרטי בית תמימים, אך הובילה לכך ששמו של קליפטון וכל צוות העורכים המבריק שלו נמחקו מרולר הקרדיטים של הסרט. איזה בלגאן!

סדר השירים שנערך לאלבום בא לתת לנו את התחושה של הופעת זפלין שלמה. בכך הוא מצליח ובענק, כי ההאזנה לצמד התקליטים, לפי סדר השירים שבו, מעניקה סיפור ולא מקבץ של שירים. ברור שהיו כמה שירים שנאלצו לצאת מהעריכה לגמרי, כדי לספק מוצר בצורת אלבום כפול בלבד. מה שעשוי להרתיע חלק מהמאזינים הוא שמדובר באלבום כפול המכיל תשעה שירים בלבד, שרובם המכריע מגרד או חוצה את רף עשר הדקות, ויצירה אחת שמפליגה הרבה מעבר ל-27 דקות תמימות! זפלין הוכיחו כאן שהם תלמידים נאמנים וממשיכי דרכם של CREAM באלתורים בלתי נגמרים, ומתחרים ישירים של ענקיות הרוק המתקדם יס וג'נסיס.

מכות תופים של בונהאם וג'ינס הדוקים על הבמה

זה נפתח עם מכות התופים של בונהאם שמכניסות את הלהקה לשיר ROCK AND ROLL. מקצב התופים המפלצתי הזה נולד במקרה לחלוטין כאלתור ספונטני של ג'ון בונהאם באולפן, כשניסה לחקות את מקצב הפתיחה המפורסם של צ'ארלס קונור בשירו של ליטל ריצ'רד KEEP A KNOCKIN, בדיוק בזמן שהלהקה ניסתה לפצח ללא הצלחה את הקטע המפותל FOUR STICKS.

כבר פה נשמע קולו של פלאנט לא במיטבו והוא לא פעם בורח למנעד נמוך וזהיר. השיר מבוצע כאן באופן מחוספס, נוטף אנרגיה גולמית ואקורדי כוח צורמים נוסח פיט טאונסנד, והוא כמעט מאפיל על המקור האולפני אלמלא השירה המעורפלת של פלאנט, שלא רק שאינו בשיאו אלא גם זוכה למיקס בעייתי ביותר. למרבה המזל, הווירטואוזיות העצומה של ג'ימי פייג' מחזיקה את כל העסק על כתפיו עם ריפים כבדים כשל ברונטוזאורוס וסולואים קטועים ומבריקים.

פלאנט הצליח לחפות על זה היטב עם ג'ינס הדוקים, חולצה פתוחה שחשפה חזה מרשים ורעמת שער בלונדיני כשל רעמת אריה. אין ספק שפלאנט היה איש החזית המושלם של עולם הרוק'נ'רול. הוא ידע לשלב בין גבריות מוחצנת וכובשת לבין מחוות גוף עדינות וכמעט נשיות – דואליות עדינה ששבתה בקסמיה את הגברים והנשים בקהל במידה שווה.

עם זאת, קולו החדש של פלאנט דווקא מתאים לשירים החדשים יותר של הלהקה, כדוגמת RAIN SONG ו- NO QUARTER המופתיים (כשבראשון מפליא ג'ונס במלוטרון ובאחרון מהם מקבל פה סולו אווירתי בפסנתר החשמלי). אבל למרות שהלהקה נשמעת מהודקת בנגינתה, הצליל דחוס מדי (ואפשר להשוות זאת להקלטות מוקדמות יותר, כמו HOW THE WEST WAS WON מ-1972, כדי להבין שהאלבום הזה, מבחינת סאונד, מפסיד). 

בכל אופן, האלבום הוקלט בניידת שידור על ידי טכנאי ההקלטות אדי קריימר בסאונד של ארבעה ערוצים (קוואדרופוניה), אך המיקס המקורי סבל מבעיות קשות ואי-התאמה צורמת בין התמונה לבין מה ששומעים באוזניים – עד שהגיע הרימאסטר המצוין של 2007, שבו החזירו את השירים שנחתכו בעריכה כמו BLACK DOG, MISTY MOUNTAIN HOP ו- OVER THE HILLS AND FAR AWAY ותיקנו את הסנכרון הפגום.

"האם מישהו זוכר צחוק?" והקשת שמנסרת את הגיטרה

"זה שיר של תקווה", הציג פלאנט את ההמנון החדש של הרוק, עם STAIRWAY TO HEAVEN. הקהל זיהה את השיר מיד עם הצלילים הראשונים של ג'ימי פייג' בגיטרה כפולת הצוואר שלו. פייג' אימץ את הגיטרה כפולת הצוואר מדגם GIBSON EDS-1275 במיוחד עבור השיר הזה, כדי שיוכל לנגן בהופעות חיות את תפקידי ה-12 מיתרים וה-6 מיתרים ברצף מבלי להחליף כלי נגינה באמצע השיר. עבור פלאנט זה גם רגע טוב בהופעה בו הוא יכול לשיר ולא חייב לצרוח ולהרוס עוד את מיתרי קולו. פעם שירתו הייתה מלוטשת, אך, לצערי, לא פעם היא הפכה מרוטשת.

האם זה רק אני, או שהגרסה המוקלטת החיה את היצירה הזו נשמעת מנומנמת מדי, עד כניסת הלהקה למצב אנרגטי יותר? אין לי ספק שיש פה כאלו שיתווכחו איתי. אבל זה עניין של טעם אישי, אתם יודעים. "האם מישהו זוכר צחוק?" שואל פלאנט והקהל מריע בטירוף. ואותה יציאה ספונטנית שנזרקה לחלל האולם לחלוטין כאלתור רגעי של פלאנט במהלך אחד משלושת הלילות, הוטמעה לעד בפסקול.  

כמו כן, יש לי בעיה כשבקטעים מסויימים, כמו סולו הגיטרה של פייג' פה, העדיף ג'ון פול ג'ונס לספק צלילי בס עם המקלדת שלו במקום לנגן בס עשיר ואדיר. בכל פעם שאני משווה את הרגע הזה עם הגרסה האולפנית מהאלבום הרביעי - הגרסה החיה נופלת. שוב, עניין של טעם אישי.

ואז מגיעה מפלצת האלתורים הגדולה: גרסת 27 הדקות של DAZED AND CONFUSED! קטע הנגינה הבלתי נגמר עם קשת הכינור גורם לי לעיתים לקפוץ מהכיסא כאילו ישבתי בטיפול שורש אצל רופא שיניים. אבל אני בטוח שאם הייתי עומד שם, במדיסון סקוור גארדן בשנת 1973, הייתי מרגיש מסוחרר מעונג. אבל לשמוע את זה באלבום? יותר מדי בשבילי. פייג' נותן שם סולואים מכל הבא ליד, ואפילו דוחף ללא שום סיבה ברורה שורה מתוך הלהיט ההיפי SAN FRANCISCO של סקוט מקנזי! עדיין, המתח האפוקליפטי של הפתיחה שבו הבס של ג'ונס מצמרר את הגוף, שווה כל רגע. דרך אגב, הידעתם ש-DAZED AND CONFUSED נזרק מרשימת השירים בהופעות בכל פעם שפייג' נקע או פצע את אצבעותיו בידיים? וזה קרה לו לפחות פעמיים באותו סיבוב הופעות מפרך!  

התקליט השני: התעלות מוזיקלית, תופים בידיים חשופות וסקס ברוק'נ'רול

לעומת התקליט הראשון, התקליט השני של האלבום הכפול הוא חוויה כמעט מושלמת. הביצוע ל-NO QUARTER מקבל כאן טיפול כבד, אפל ומאיים, שפוסע בהפנוט קוסמי. זהו גם השיר היחיד באלבום שבו השירה של פלאנט היא לא פחות ממדהימה ונטולת מאמץ צורם. נו טוב, פה הוא לא צריך לצרוח לשמיים. והקטע MOBY DICK מספק סולו תופים ענקי של 12 דקות, שבו בונהאם משליך את המקלות ומחטיף למערכת התופים מכות רצחניות בידיים חשופות. כן, האיש ידע להרביץ (סורי, הייתי חייב להזכיר גם כמה אלים האיש הזה היה...). ובסיום מגיע WHOLE LOTTA LOVE עוצר הנשימה: פייג' מנהל שם קרב מדע בדיוני מול אנטנת מכשיר התרמין שלו, מפיק ממנה צווחות חשמליות אורגזמיות.

פייג' אמר, עם סיום סיבוב ההופעות ההוא, לכתב NME, תוך שיקוף המצב בהופעות שהוקלטו לאלבום הזה: "זה היה סיבוב נהדר, אך כולנו סחוטים לגמרי. עברתי את נקודת האל-חזור מבחינה פיזית. עכשיו עברתי גם את הנקודה הזו מבחינה מנטאלית. נאלצתי לתפקד באופן אוטומטי כדי לא להפיל את העניין. עכשיו ניקח חודשיים של הפסקה ולאחר מכן כנראה נעבוד על אלבום חדש".

סמים בשירותים, מכונת אמת ו-203 אלף דולר שנעלמו

בעניין השוד, שהתחלתי לספר עליו מקודם; זה היה בערב האחרון במדיסון סקוור גארדן. הכסף נעלם מהכספת שבמלון דרייק, בו התאכסנה הלהקה ושאר עוזריה. מנהל ההופעות, ריצ'רד קול, הוא שהפקיד את המזומן שם והיה גם זה שגילה כי איננו. הוא רץ לספר על כך למנהל הלהקה, פיטר גראנט, שמיהר להזהיר את כל האנשים שקשורים אליו שם (כולל הלהקה) לנקות את חדריהם מיד מכל סם שהוא. הוא ידע שהמשטרה תיכף תגיע.

קול גם אולץ להתחבר למכונת אמת כדי לגלות האם הוא לקח את הכסף לעצמו או לא. הוא יצא דובר אמת ולא ידוע להיכן הכסף נעלם. חברי הלהקה התשושים לא התרגשו מזה. עד היום הזה שום אדם לא נעצר או הואשם בגניבת הכסף המסתורית הזו.

סרטי הפנטזיה של חברי הלהקה: ימי הביניים מול שוורים ומכוניות מרוץ

חלק מרכזי שעיצב את המוניטין של הסרט – לטוב ולרע – היו קטעי הפנטזיה המומחזים שקטעו את ההופעה. לכל חבר להקה, וגם למנהל פיטר גראנט, ניתנה ההזדמנות לככב בסרט קצר פרי דמיונו. הסרט נפתח עם גראנט וריצ'רד קול מחופשים לגנגסטרים בסגנון אל קפונה, מגיעים במכונית שנות ה-20 לאחוזה עתיקה בסאסקס, פורצים פנימה וקוצרים במקלעי טומי חבורת אנשי עסקים ופוליטיקאים מושחתים (שאחד מהם גולם כנראה על ידי המוזיקאי רוי הארפר!), כשדם צבעוני מתיז מצוואר ערוף כמו סרט מצויר.

ג'ון פול ג'ונס מופיע בתחילה כשהוא מקריא לילדיו את 'ג'ק ואפונת הפלא' בביתו, ואז הופך לאיש מסתורי שרוכב על סוס רק כדי לחזור שוב הביתה בסופו של יום ולהיות שוב עצמו. פלאנט גילם אביר אמיץ (איך לא?) שמגיע לחופי וויילס, נלחם בבריונים נושאי שריון כדי לחלץ עלמה בלונדינית יפהפייה, רק כדי לראות אותה נעלמת שנייה לפני שהוא מספיק למסור לה את מספר החדר שלו במלון.

פייג', לצלילי DAZED AND CONFUSED, מטפס על גבעה סלעית ופוגש בנזיר מתבודד כשפניו של פייג' עצמו משתקפות ועוברות דרך שבעת שלבי החיים של האדם. ורק ג'ון בונהאם ויתר על כל הקשקושים היומרניים הללו והציג את חייו האמיתיים: הליכות רומנטיות עם אשתו (שבטח ידעה מה קורה איתו במהלך סיבובי הופעות), רעיית שוורים בחווה, טיפוח אוסף מכוניות הווינטג' שלו ומרוצי מכוניות דראג! פיטר גראנט עצמו סיכם את זה הכי טוב כשאמר שאלו היו 'סרטי הבית היקרים ביותר שנעשו אי פעם'.

לטוב ולרע, האלבום הזה תופס את זפלין בתקופה שבה הכוח האכזרי שלה, כושר ההרבעה הצעיר ומטעני החשמל הבלתי מבוקרים שלה הגיעו לשיא; זה מרגש ומתיש כאחד. הסרט הקולנועי, שיצא יחד עם האלבום, דאג גם להשתיל את הלהקה באופן ויזואלי בראש המעריצים, כך שקשה לי, וודאי לאחרים, לשמוע את האלבום הזה מבלי שארבע הדמויות המצולמות ירצדו בדמיוני על הבמה.   

קטילת המבקרים, הבריחה בלימוזינות ומבחן הזמן 

חבל רק שאלבום זה יצא שלוש שנים לאחר ההקלטה האמיתית ובשל כך כנראה פספס את הרכבת האמיתית. לו היה יוצא בזמן אמת (כמו, למשל, מה שעשו דיפ פרפל עם MADE IN JAPAN), המעריצים היו מקבלים אותו כדוקומנט אמיתי של התקופה ולא כאיזה מוצר שהוא סוג של פשרה וכנראה גם צורך לקיים סעיף בחוזה ולהשלים את הפער של זפלין שהייתה אז מושבתת מהופעות (בגלל התאונה, בשנת 1975, בה נפצע קשה פלאנט). ועם זאת, הוא נחשב לקלאסיקה.   

כשיצא בסוף 1976 – אחרי שהלהקה כבר הספיקה לשחרר את אלבומי האולפן המופתיים PHYSICAL GRAFFITI ו-PRESENCE – המבקרים לא עשו לו שום הנחות. מבקר המוזיקה דייב מארש מ'רולינג סטון' כתב בארסיות: 'בעוד שהמוזיקה של לד זפלין ראויה לכבוד, הדימוי העצמי שלהם ראוי רק לבוז'.

הסרט הציג גם הצצה לא מחמיאה למתרחש מאחורי הקלעים: מעריץ שנזרק באלימות לרצפה ונעלם מאחורי דלת סגורה בידי שומרי ראש ענקיים, וגראנט שצורח בקללות על אמרגן בגלל מכירת חולצות פיראטיות. ברגע שההופעה נגמרת, חברי הלהקה מזנקים ישר לתוך שיירת לימוזינות מנותקות שמובילות אותם למטוס הפרטי. אבל בפרספקטיבה היסטורית, מי שמחפשים אלבום הופעה כושל שילכו להקשיב ל-WHO'S LAST של המי, ומי שמחפשים אלבום חי תוסס שייקחו את LIVE AT LEEDS.

ועדיין, יש משהו באלבום הזה שמעביר את החשמל היטב. מה זה, לעזאזל? התשובה פשוטה: זוהי העוצמה הבלתי ניתנת לעצירה של ענקי הרוק הגדולים מכולם. למרות הצרידות, הפאות המודבקות, העייפות והאגו – ברגע שהם חיברו את המגברים והתחילו לנגן, הקסם קרה מעצמו.

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459