לא עוד לילות בודדים - כשפול הולך ליפול

ב-22 באוקטובר בשנת 1984 יצא אלבום פסקול של פול מקרטני לסרטו GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET. באלבום זה הקליט מקרטני מחדש כמה מהקלאסיקות הישנות שלו. האם זה באמת היה נחוץ והאם זה טוב?

כדי להבין איך בכלל נקלענו לסיטואציה המוזרה הזו ב-1984, צריך להבין את זה - מקרטני היה אז בשיא כוחו הפיננסי: האלבומים TUG OF WAR ו-PIPES OF PEACE ביססו אותו מחדש כדמות מסחרית מנצחת, וב-1983 הוא הוכתר רשמית לאיש הבידור העשיר ביותר בבריטניה. אלא שארבע שנים לאחר הרצח המזעזע של ג'ון לנון, יציאה לסיבוב הופעות חובק עולם עדיין לא באה בחשבון מבחינתו.

פול חיפש דרך יצירתית לנצל את המומנטום, לשלוף מהארכיון את הקטלוג המפואר שלו ולהמציא את עצמו מחדש. הרעיון לעשות סרט ישב אצלו במגירה כבר מ-1974 – אז הוא פנטז על עלילת מדע-בדיוני מופרכת על כפילי פופ בין-גלקטיים ואפילו פנה לסופר אייזק אסימוב כדי שיכתוב לו תסריט. בהמשך שנות השבעים הוא שכר את המחזאים וילי ראסל וטום סטופארד כדי לבשל סרט מתוך הסיפור של BAND ON THE RUN. אבל בסופו של דבר, בלי להפיק שום לקח מהתסבוכת הניסיונית של MAGICAL MYSTERY TOUR מ-1967, מקרטני החליט לברוא פרויקט חדש ושאפתני במיוחד: תקליט פסקול שלם לסרט שהוא לא רק כיכב בו, אלא גם כתב את התסריט שלו, GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET. 

הסרט עצמו, בואו נהיה עדינים, לא בדיוק נחשב ליצירת מופת קולנועית וזכה לביקורות צוננות למדי. העלילה המוזרה סובבה סביב מקרטני, שגילם את... ובכן, את עצמו, במירוץ נואש נגד הזמן למצוא את סרטי המאסטר האבודים של התקליט החדש שלו, לפני שחברה זדונית תשתלט לו על העסק. חבריו הטובים רינגו סטאר ולינדה מקרטני גם קפצו להגיד שלום על המסך. לצדם הופיעו גם השחקנית טרייסי אולמן, הגיטריסטים דייב אדמונדס וכריס ספדינג, ואפילו המתאבק הענק ג'יאנט הייסטקס בהופעת אורח תמוהה במיוחד.

פול נראה בסרט כמי שנע באנחה אדישה בין מנהלים מתרוצצים, לימוזינות יוקרה וחלומות בהקיץ סוריאליסטיים. במהלך צילומי אחד מחלומות ההזיה האלה, פול התחפש לנגן רחוב עטור בלויים ונעמד לנגן בגיטרה אקוסטית בכניסה לתחנת הרכבת התחתית לסטר סקוור בלונדון. עוברים ושבים פשוט חלפו על פניו, זרקו לו מטבעות לכובע ולא העלו בדעתם שהקבצן שמזייף מולם הוא מולטי-מיליונר מהביטלס!

לגעת בקודש הקודשים: מקרטני מקליט מחדש את הביטלס ואת עצמו

אבל מי בכלל דיבר על הסרט? כולם רצו לדבר על התקליט. מקרטני קיבל החלטה אמיצה, ויש שיאמרו משונה: הוא נכנס לאולפן, שכר את המפיק הוותיק ג'ורג' מרטין, והקליט מחדש כמה מהקלאסיקות הגדולות ביותר שלו, הן מימי הביטלס והן מימי כנפיים. נשמות טובות מיהרו להרים גבה ושאלו בקול רם: האם זה באמת היה נחוץ? האם מישהו באמת היה צריך גרסאות חדשות לשירים כמו ELEANOR RIGBY או FOR NO ONE? התשובה, כנראה, הייתה תלויה בטעם האישי, אבל דבר אחד היה בטוח: התקליט הזה הפיק לפחות יהלום נוצץ אחד, וחדש לחלוטין.

מבחינה מבנית, כפי שציינו מבקרי רוק חדי עין, האלבום הזה בנוי באופן די טבעי כמו מופע חי בחמישה חלקים – מחשבה מעניינת שמזכירה את סרט ההופעה של להקת טוקינג הדס, STOP MAKING SENSE, שיצא גם הוא באותה שנה. המערכה הראשונה באלבום נשמעת לעיתים קרובות כמו שיר אבל אחד ארוך על הביטלס, כבר מתמונת הפתיחה שבה מקרטני יושב בודד במושב האחורי של מכונית הרולס-רויס שלו בתוך הטפטוף האפרורי של הפקקים הלונדוניים, כשהרדיו מתגרה בו עם GOOD DAY SUNSHINE. הגרסה ל-YESTERDAY פתאום הרגישה כמו שיר שחיכה בסבלנות עשרים שנה לרגע הנכון שלו: הוא התאים הרבה יותר לפול בגיל העמידה מאשר לנער עצוב המבט שחיבר אותו בשנות השישים.

מנגד, המעבר המיידי ברצף השירים מתוך HERE, THERE AND EVERYWHERE היישר אל השיר WANDERLUST מתוך TUG OF WAR חשף סאבטקסט מרתק: מקרטני כאילו ניסה למחוק ולדלג על כל הבלאגן והטלטלות של להקת כנפיים, החל מהאלבום RAM ועד BACK TO THE EGG. השיר היחיד של כנפיים שהצליח להשתחל לפסקול היה SILLY LOVE SONGS, ודווקא הוא סימן את נקודת השפל הוויזואלית של הסרט: פול ולהקתו הופיעו שם מחופשים כמו גרסה חיוורת של להקת הגל החדש A FLOCK OF SEAGULLS, מלווים בניסיונות כושלים ומביכים של תנועות ברייקדאנס והליכת ירח. ואם זה לא הספיק כדי להרגיז את הטהרנים, פול החליט למתוח את ELEANOR RIGBY לתוך סוויטה סימפונית-פרוגרסיבית של כמעט תשע דקות בשם ELEANOR'S DREAM. על גבי המסך אולי הייתה לזה הצדקה ויזואלית כלשהי, אבל כשמאזינים לזה בבית על גבי תקליט, הפירוק המוזיקלי הזה של המוטיב המרכזי מוציא את העוקץ.

היהלום שבכתר: הבלדה המושלמת והסולו שנכנס לספרי ההיסטוריה

הלהיט המיידי והבלתי מעורער שיצא מהפסקול הזה היה הבלדה הסוחפת NO MORE LONELY NIGHTS. שנים לאחר מכן, בספרו האוטוביוגרפי המפורט THE LYRICS, חשף מקרטני את התהליך היצירתי מאחורי השיר. הוא כינה את שיטת הכתיבה הזו 'ריקוד מילים'. הוא הסביר שאתה מתחיל עם מחשבה מסוימת, ואז אתה מתחיל במין ריקוד מילולי, צעד ועוד צעד, עד שהכול מתחבר. השיר עצמו, הוא הודה, היה שיר אהבה ישיר ונטול מניירות. הוא תיאר אותו כשיר על אדם בודד שאומר בכנות, 'אני לא יכול לחכות עד שנהיה ביחד'.

כדי להעמיק את הרעיון הזה, הוא שילב בשיר שורות ברורות כמו 'כי אני יודע מה אני מרגיש להיות צודק' וגם 'את האור המנחה שלי'. כל המהות של השיר נסובה סביב שברון הלב שחווים כשנפרדים מאדם אהוב, ועל הרגע המיוחל שבו סוף סוף חוזרים להיות יחד. ברגע הזה, אתה פשוט לא רוצה להיפרד ממנה שוב לעולם, או כפי שמקרטני ניסח זאת: 'לעולם לא אפספס את הריגוש / של להיות קרוב איתה'. 

השיר הזה נבנה כבלדת כוח בומבסטית מהמעלה הראשונה, שמתחילה באווירה אינטימית וצומחת בהדרגה לקרשנדו סוחף ורועם. אפשר להרגיש כאן שמקרטני ניגש למשימה כמו מקצוען על: הוא רצה לכתוב בלדה מנצחת שתלך בעקבות LIVE AND LET DIE ותקטוף את פרס האוסקר לשיר הנושא הטוב ביותר. העובדה שהשיר אפילו לא היה מועמד בסופו של דבר, והפרס נמסר לסטיבי וונדר, עם השיר הבנאלי (סורי, מעריצי סטיבי - אני מת עליו - אבל הוא הגזים פה עם I JUST CALLED TO SAY I LOVE YOU, הייתה ללא ספק גלולה מרה לבליעה.

אבל החלק בשיר שגרם לכולם להפיל את הלסת היה סולו הגיטרה המופתי שחתם אותו. ומי היה הגיבור שהופקד על המשימה? לא אחר מאשר דייוויד גילמור, הגיטריסט (אז לשעבר) של פינק פלויד. מקרטני, שהכיר את גילמור עוד מהימים הראשונים של סצנת הרוק הבריטית, לא הסתיר את הערכתו העצומה אליו. הוא תיאר את גילמור כסוג של גאון ותמיד העריץ את הנגינה הלירית שלו. באותה תקופה, גילמור בדיוק סיים לעבוד על תקליט הסולו השני שלו, ABOUT FACE. פול פשוט הרים לו טלפון. הוא שאל את גילמור אם יתחשק לו לבוא ולנגן בשיר החדש, כי זה נשמע לו בדיוק כמו משהו שיתאים בול לסגנון הנגינה הייחודי של גילמור. גילמור הסכים, הגיע לאולפן, והשאר, כפי שאומרים, היסטוריה.   

כל הקסם הזה הוקלט באולפני אלסטרי בשלוש שעות עבודה בלבד! גילמור סיפק את אותה יללת גיטרה מופלאה וחד-פעמית שנשמעת כמו זעקה שמיימית. זו הייתה גאונות ספונטנית במיטבה – בדיוק ההפך מעבודת הנמלים המייגעת של תעשיית הקולנוע. למרבה הצער, מקרטני לא ידע מתי לעצור: בניסיון לקרוץ לקהל הצעיר, הוא שיבץ באלבום גרסת היפ-הופ ודאנס קצבית של השיר, ובמהדורות התקליטור נוספו עוד שתי גרסאות מועדונים ארוכות. זו כבר מנת יתר!

פאב-רוק, חלומות על הסטונס ושאריות אולפן

למרות הדעה הרווחת שהאלבום הכיל רק שחזורים, מקרטני רקח כאן עוד כמה שירים מקוריים ראויים לציון. המערכה השלישית של הפרויקט צולמה במחסן ישן בשכונת ברמונדסי, ובה פול חזר לרוח הפאב-רוק המחוספסת יחד עם רינגו, דייב אדמונדס ואריק סטיוארט מלהקת 10CC. שם נולדו שני השירים המקוריים הנוספים: NOT SUCH A BAD BOY, שהיה קטע רוק'נ'רול קצר, ישיר וכיפי, והפנינה הנסתרת והמפתיעה NO VALUES.   

הסיפור מאחורי NO VALUES הוא ממתק אמיתי: פול סיפר שהוא פשוט חלם את השיר הזה באמצע הלילה. אוף אלוהים!!! למה אתה מחלק לפול בשינה שלו לחנים על ימין ועל שמאל? לחנים כמו YESTERDAY או LET IT BE? ומה איתי? למה אצלי יש רק חלומות בהם אין מוסיקה ראויה בכלל? תן איזה פירור, בחייאת.

בכל אופן, בחלומו פול עמד בהופעה של הרולינג סטונס וצפה במיק ג'אגר צועק את המילים האלו מעל הבמה! כשהתעורר, הוא מיהר להקליט את השיר בעצמו בסגנון מחוספס ומלא ארס, שמזכיר אפילו את אלביס קוסטלו. חלק מהמבקרים טענו אמנם שמדובר בקטע בינוני שפול זרק פנימה תוך חמש שניות כדי להעלות את אחוז החומר המקורי, אבל כרוקר מלוכלך – הוא עובד מצוין. בנוסף לכל אלה, האלבום כלל עיבוד מחוספס וכבד יותר ל-BALLROOM DANCING מתוך TUG OF WAR, ביצוע שמנקה קצת מהשמאלץ של SO BAD מתוך PIPES OF PEACE, וקטע ג'אז אינסטרומנטלי קצר וגנרי בשם GOODNIGHT PRINCESS, שסיפק מוזיקת רקע חביבה ותו לא.   

בסיכומו של עניין, מקרטני עצמו הודה מאוחר יותר בחוש הומור בריא שהשיר הצליח הרבה יותר מהסרט שהוא נכתב עבורו. בעוד שהסרט GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET נדחק במהירות לשולי הזיכרון הקולקטיבי, השיר NO MORE LONELY NIGHTS נשאר כאחת הבלדות הגדולות והאהובות ביותר של מקרטני בשנות השמונים. מחיר הכישלון הקולנועי היה כבד ומהדהד: הבמאי פיטר ווב כמעט ולא ביים סרטי קולנוע מאז, השחקן הבריטי הוותיק סר רלף ריצ'רדסון הלך לעולמו זמן קצר לאחר הצילומים, תחנת הרכבת ההיסטורית ברוד סטריט עצמה נסגרה ונהרסה תוך שנתיים.

עיתונות המוזיקה קורעת את מקרטני לגזרים

הביקורות בזמנו לא אהבו את האלבום ובמלודי מייקר פרסמו שזה ניסיון חסר תועלת ושהנה מתחילה ההחלקה שלו למדרון. במגזין המוזיקה NME פורסמה ב-3 בנובמבר 1984 ביקורת קטלנית במיוחד מאת גאווין מרטין, שטען כי בהיעדר השראה אמיתית, מקרטני פשוט נשען על אהבת המעריצים לג'ון לנון המנוח דרך שימוש בקאנון של הביטלס: 'מבחינה אסתטית זהו תרגיל ריק מתוכן. BROAD STREET הוא מקרטני הבוהה בבבואתו הנשקפת ממסיכת הפרספקס של עברו ושל נשמתו. אני מוצא אותה חלשה ופגומה עמוקות. ייתכן שזהו האות לתחילת שקיעתו הממשית'.   

ברולינג סטון נכתב בביקורת בזמנו כך: "פס הקול הזה לסרטו הכושל מסחרית של פול מקרטני הוא לא אלבום הסולו המביך ביותר שלו - למעשה, יש בו רגעים של רוח אמיתית. אבל האפקט הקונספטואלי של האלבום מזעזע כמו כל דבר שמקרטני מצא בקריירה המתארכת שלו אחרי הביטלס. יש כאן רק שלושה שירים חדשים; שאר התקליט מלא בביצועים מחודשים חסרי טעם של הביטלס ובחזרות חסרות משמעות אפילו יותר של כמה מרחשי סולו של מקרטני עצמו. זה חבל, כי המנגינות החדשות די טובות.הגרסאות המחודשות של עידן הביטלס - עם 'אתמול', 'כאן, שם ובכל מקום', 'בשביל אף אחד', 'אלינור ריגבי' ו'יום טוב שמש' פשוט מיותרות: מקרטני לא מוסיף דבר לגרסאות המקוריות. 

נראה כי 'הדרך הארוכה והמתפתלת', עמוסה בסידור קוקטייל-טרקלין למעריצי הביטלס המזדקנים שהתחנה הבאה שלהם תהיה ערבים נעימים עם בקבוק סקוץ' וערמה של תקליטי סינטרה. ההחלטה שלו לעשות אותם מחדש כאן נובעת מייאוש מקצועי, כאילו הוא אומר לנו, 'תראו למה אני באמת מסוגל'. פול מקרטני נשאר חידה - מוזיקאי, זמר וכותב שירים מחונן וחסר הרצון ונחישות להתאמץ בכל כיוון מוזיקלי משמעותי. הוא ממש על גבול היהירות. הבוז של מקרטני לכישרון שלו מסמן את אחת מהירידות העצובות ביותר בפופ העכשווי".   

בפרספקטיבה של זמן, התקליט GIVE MY REGARDS TO BROAD STREET אולי לא מצדיק האזנות חוזרות ונשנות של גרסאות הכיסוי המיותרות שלו, אבל הוא מייצג רגע מרתק של יוצר ענק שמחפש את דרכו בעולם של פופ משתנה. ובינינו, למי אכפת מהעלילה המגוחכת על המאסטרים האבודים, כשיש לנו ברקע את מקרטני וגילמור מתאחדים כדי לברוא את אחד מרגעי הגיטרה היפים והמרגשים ביותר בתולדות המוזיקה הבריטית?   

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459