אפילו הבאתי כבל גיטרה: כך נראו שעותיו האחרונות של ג'ימי הנדריקס על במת מועדון הג'אז בלונדון

ב-16 בספטמבר בשנת 1970 - ג'ימי הנדריקס מנגן בפעם האחרונה על במה.

באמצע ספטמבר 1970 לונדון הייתה אפופת עשן, שמועות ומוזיקה משובחת, אבל ג'ימי הנדריקס כבר היה מותש לחלוטין. הוא בדיוק סיים סיבוב הופעות אירופי מפרך ורווי חיכוכים שכלל את פסטיבל האי וייט ואת ההופעה הטעונה באי פמרן בגרמניה, וחיפש קצת שקט, או לפחות מקום לברוח אליו עם הגיטרה.

את היום בילה ג'ימי הנדריקס עם חברתו, מוניקה דאנמן, כשבערב פנה לבלות במועדון SPEAKEASY בלונדון, בו היה פעמים רבות לפני כן. לאחר מכן הוא פנה אל מועדון הג'אז של רוני סקוט, כדי לג'מג'ם עם אריק ברדן ולהקת WAR. לילה קודם לכן, ב-15 בספטמבר, הנדריקס כבר הגיע למועדון של רוני סקוט, אך ברדן סירב לתת לו לעלות לבמה בטענה שג'ימי היה מטושטש מדי מכדורים, ואמר לו ללכת לישון ולחזור למחרת. ב-16 בספטמבר ג'ימי אכן חזר, רענן ומפוקס הרבה יותר, כדי להראות לכולם איך עושים את זה נכון.   

הוא הגיע לשם לבדו. "האם אני יכול לנגן אתכם?", הוא שאל. "אפילו הבאתי כבל גיטרה" - הוא הוסיף בחיוך. ולהקת WAR, שהייתה אז הרכב פ'אנק-רוק-סול קליפורני לוהט ומחונן בראשות ברדן (יוצא להקת האנימלס), בדיוק רכבה על גלי ההצלחה של להיט הענק SPILL THE WINE מתוך אלבום הבכורהERIC BURDON DECLARES WAR שיצא באותה שנה. מי היה מעלה בדעתו לסרב להנדריקס כשהוא מנופף בכבל גיטרה מסולסל?   

ההופעה הזו הייתה הפעם האחרונה שבה נראה הגיטריסט על במה מול קהל, לפני שעזב את עולמנו בגיל 27. בקהל הקטן וההמום ישב באותו ערב בחור צעיר בן עשרים בשם ביל בייקר, שהגניב מתחת למעיל טייפ סלילים מגושם של חברת SONY. בזכות התושייה והחוצפה הברוכה של המעריץ הזה, ההקלטה הפיראטית שרדה במשך עשרות שנים כבוטלג מיתולוגי, עד ששוחזרה באיכות מופלאה עבור הסרט התיעודי RONNIE'S על תולדות המועדון.

ברדן סיפר, מיד לאחר מותו של הנדריקס, לרולינג סטון, על ההופעה האחרונה הזו: "אני יודע שהוא היה במצב איום בשנה האחרונה. בתחילה הוא ניגן ממש רע בהופעה הזו שעשינו יחד. הוא נשמע כחובבן וניסה לחפות על כך בכל מיני טריקים בימתיים. בהפסקה בין שני הסטים הוא ישב איתי בחדר ההלבשה והיה במצב רוח רע. הוא לא רצה לעלות שוב ושכנעתי אותו שכדאי שיעלה. הוא עלה ולפתע פרץ בסולו גיטרה שהפך את הכל. השיר האחרון שניגן איתנו היה TOBACCO ROAD והוא עשה אותו מצוין".

עם זאת, הזיכרון של ברדן באותו ראיון כנראה התערבב בעקבות ההלם הכבד ממותו הפתאומי של חברו. נגני להקת WAR, ובראשם הגיטריסט הווארד סקוט, סיפרו שג'ימי למעשה כלל לא ניגן בסט הראשון באותו לילה! הוא ישב בנחת בשולחן, שתה, חייך והקשיב, ורק בסט השני, לקראת סוף הערב, עלה לבמה עם גיטרת הסטראטוקאסטר הלבנה שהשאיל מסקוט. ברדן ככל הנראה בלבל בין ההגעה המקרטעת של הנדריקס לילה קודם לכן לבין מה שהתרחש בפועל באותו ג'אם.   

פרט מרתק נוסף הוא שהנדריקס לא ניגן שיר אחד בלבד, אלא שני קטעים שנמתחו לג'אם ארוך ומחשמל. השיר הראשון שפתחו איתו היה MOTHER EARTH, בלוז כבד ונוגה שנכתב במקור בידי ענק הבלוז ממפיס סלים בשנת 1951. מדובר בשיר בעל מסר פילוסופי נוקב ומצמרר: לא משנה כמה אדם עשיר, חזק, מפורסם או מוכשר, בסופו של דבר "אמא אדמה" מחכה לכולם, וכל בני האדם חוזרים אל העפר. כשמאזינים להנדריקס מאלתר צלילי בלוז שובי לב בשיר הזה, פחות מ-48 שעות לפני מותו, אי אפשר שלא להרגיש צמרמורת אמיתית בכל הגוף.   

השיר השני והאחרון, שסגר את הלילה, היה TOBACCO ROAD. השיר נכתב והוקלט לראשונה בסוף 1959 בידי אמן הקאנטרי והפולק ג'ון די לאודרמילק, ששאב את ההשראה מרחוב עוני מוכה גורל בעיר הולדתו דורהאם שבצפון קרוליינה – מקום שבו שדות הטבק והמצוקה היו חלק מנוף הילדות. השיר הפך ללהיט פלישה בריטית ענק בשנת 1964 בביצוע להקת הנאשוויל טינס. מי שניגן בגרסה ההיא כגיטריסט אולפן צעיר ושכיר חרב היה לא אחר מאשר ג'ימי פייג', שנים לפני שהקים את לד זפלין!   

כשברדן ולהקת WAR הקליטו את השיר לאלבומם ERIC BURDON DECLARES WAR, הם הפכו אותו למסע פ'אנק-בלוז פסיכדלי מהפנט של כמעט 14 דקות. על הבמה הצפופה של רוני סקוט, ג'ימי הנדריקס לא חיפש פירוטכניקה ולא ניסה לגנוב את ההצגה עם מניירות; הוא השתלב כנגן נשמה אמיתי בגרוב של הלהקה, הניח צלילים קצביים חדים כתער, ובחלקו השני של השיר שיגר סולו מלודי שמימי, מלא רוך ורגש, שהפך לצליל האחרון שהפיק אי פעם על במה.   

העיתונאי, רוי קאר, מעיתון NME, היה שם וסיפר: "ג'ימי ניגן בעיקר צלילים קצביים ולא סולו. לאחר מכן הוא ירד לחדר ההלבשה הצפוף במרתף. אני לא יודע אם הוא היה עייף או במצב ההתמסטלות הרגיל שלו, אך הוא נראה עייף ועם זאת התבדח עם כולם. כשנשאל מה תוכניותיו לעתיד, הוא אמר: 'למצוא לי אי של קוקאין, במקום כלשהו באוקיינוס ופשוט לצוף לי משם'. כולם צחקו בהבנה גדולה".

קאר קלט היטב את תחושת המיאוס והשחיקה. הנדריקס היה מותש מהציפיות הבלתי פוסקות של המפיקים והמעריצים, שעדיין דרשו ממנו לקפוץ על מגברים, לנגן עם השיניים ולשרוף גיטרות כמו במונטריי, בעוד שהוא רק רצה להתפתח מוזיקלית. בדיחת הקרש המרירה על "אי של קוקאין" לא הייתה סתם הלצה של שעת לילה מאוחרת, אלא זעקה שקטה של אדם שחיפש נואשות מפלט מהרעש הבלתי פוסק סביבו.   

דניאל סקונדה: "אכלתי ארוחת ערב עם ג'ימי, חברתו דבון וילסון, אלן דאגלס ואשתו סטלה במסעדה מרוקאית בפולהאם רוד. אלן גר בדירה שלי, והוא פעל במרץ כדי להשתלט על תפקיד המנהל של ג'ימי. בשלב זה, ג'ימי היה מודאג מאוד ממנהלו, מייק ג'פרי. ג'ימי והבנות היו כל כך מסטולים שהם בקושי אכלו משהו או אפילו אמרו מילה במהלך הארוחה. כשחזרנו למקום שלי, ג'ימי הלך למיטה עם סטלה ודבון. הוא אהב מנאז' א-טרואה. ידעתי שהוא היה לחוץ, אבל לא היה שום סימן לכך שהוא אובדני".

העדות של סקונדה (אחיו של טוני סקונדה, המנהל המוכר של להקת THE MOVE) שופכת אור על הכאוס המוחלט ששרר בחייו של ג'ימי באותם ימים אחרונים בלונדון. הנדריקס היה שרוי בחרדות כלכליות ומשפטיות עמוקות. מצד אחד עמד מנהלו הכוחני מייק ג'פרי – דמות מאיימת ומפוקפקת עם קשרים בעולם התחתון, שג'ימי חשד כי הוא גוזל את כספו – ומצד שני עמדו שורה של מפיקים ואנשי עסקים שניסו לנצל את חולשתו ולמשוך אותו לכיוונם.   

אלן דאגלס: "ביום רביעי בלילה, ג'ימי נשאר לישון אצל דני איתנו. פשוט דיברנו כל הלילה. והתוכנית הייתה שאני אעזוב בבוקר למחרת, אחזור ואגיד לכל קבוצת עורכי הדין ההיא, שהכול נגמר, שאנחנו מסיימים את ההתקשרות. התכוונתי לדבר אישית עם כל השותפים העסקיים ולספר להם מה אנחנו עומדים לעשות. במקום לצאת לסיבוב הופעות, נערוך שתי הופעות בשנה, נצלם את ההופעות האלה ונפיץ את עותקי הסרט בין כל בתי הקולנוע בארץ. ג'ימי אהב את הרעיון הזה, כל זה היה חלק מהתוכנית".

דאגלס, שלימים יעורר את זעמם של חובבי הרוק הטהרנים כאשר יפיק אלבומים שנויים במחלוקת של חומרים גנוזים כמו CRASH LANDING ו-MIDNIGHT LIGHTNING תוך מחיקת ערוצי נגינה מקוריים והחלפתם בנגני אולפן, ניסה להציע לג'ימי נתיב מילוט מהשחיקה של הדרכים.

באותם ימים הנדריקס חלם על כיוונים חדשים ומסעירים. הוא בנה בניו יורק את אולפני החלומות שלו, ELECTRIC LADY, עבד על אלבום האולפן הכפול השאפתני FIRST RAYS OF THE NEW RISING SUN, ואף תכנן שיתופי פעולה מהפכניים עם ענקי ג'אז כמו מיילס דייוויס והמעבד גיל אוונס. הרעיון של הופעות ספורות בשנה והפצה קולנועית נשמע לג'ימי כמו גלגל הצלה אמיתי. אלא שלגורל היו תוכניות אחרות: פחות מ-36 שעות לאחר אותה שיחה לילית, בבוקר יום שישי ה-18 בספטמבר 1970, נמצא ג'ימי כשהוא מחוסר הכרה בדירת המלון של חברתו בלונדון, ומותו נקבע בבית החולים הסמוך. כך נדם הצליל המהפכני ביותר בתולדות הגיטרה החשמלית, וההופעה הלילית האקראית במועדון של רוני סקוט נותרה שירת הברבור הבלתי נשכחת של ענק המוזיקה.   

לפרטים והזמנת הרצאות המוסיקה של נעם רפפורט: 050-5616459