באדפינגר: הלהקה שהביטלס אהבו, והעולם שכח להציל

היו ימים שבהם נראה שבאדפינגר נולדו להיות “הביטלס החדשים”. הם היו הלהקה הראשונה שאפל רקורדס טיפחו באמת; ג’ורג’ האריסון הזמין אותם להקליט איתו, פול מקרטני כתב להם סינגל, ומל אוונס – העוזר המסור של הביטלס – טיפל בהם כמו אמא פולנייה עם שיער ארוך. אבל אם המוזיקה שלהם נגעה בשמיים, החיים שלהם גלשו לגיהנום במהירות מסחררת. זהו סיפורם — מהמקומות הכי מוארים ועד לפינות הכי אפלות, עם כל ההפתעות, המהלומות, הצלילים, הבגידות, הצחוקים והדמעות.

הכול התחיל בסוונסי, ויילס – עיר שאף אחד לא מגדיר כ"מרכז העולם", אבל שם נולדו רעשי הרקע הראשונים של להקת אייביז. שם פיט האם, נער ביישן עם קול שמיימי ועם “נטייה לעוף רחוק מדי לתוך הראש שלו”, כפי שחבריו אמרו, החל לכתוב שירים כבר בגיל צעיר. אחד מחבריו סיפר: "פיט תמיד נשמע כאילו הוא מנסה לתפוס חלום שבורח ממנו". האייביז הופיעו בכל חור אפשרי – פאבים, מועדוני נעורים, וכל מה שביניהם. באחד המסעות שלהם נקלעו החברים לתאונת דרכים מביכה במיוחד, כשהמכונית המסחרית שלהם נסעה בצד הלא נכון של הדרך בשל עייפות הנהג שלהם.

דמיינו את זה: לונדון, 1966. חברי להקת הקינקס משאירים ארון מתים ששימש אותם לצילומי קליפ בבית שבו אתם גרים. מה אתם עושים? אם אתם חברי להקת "האייביז" (בקרוב "באדפינגר"), התשובה ברורה: אתם מלבישים את המתופף שלכם בסדין לבן, מכניסים אותו לארון, סוחבים אותו לבר המבורגרים מקומי, מזמינים ארבעה המבורגרים בזמן שהוא "מת" על השולחן, ואז סוחבים אותו החוצה, לתדהמת הלקוחות.

זו לא הייתה אפילו המתיחה האפלה ביותר שלהם. בפעם אחרת, פיט האם, הגיטריסט הרגיש, תלה בובת דמה בחדר ההקלטות. חבריו נכנסו, צרחו באימה וחשבו שזהו טומי אוונס, הבסיסט, ששם קץ לחייו. שנים לאחר מכן, הבדיחה המקאברית הזו תהפוך למציאות מצמררת, שתגדיר את סיפורה של באדפינגר כאחת הטרגדיות הגדולות בתולדות הרוק.

הלהקה הצעירה מוויילס הייתה הדבר האמיתי. הם היו הלהקה הראשונה שהוחתמה באפל רקורדס, הלייבל של הביטלס, והחיבור היה מיידי. יום אחד, פול מקרטני נכנס לאולפן בזמן שהלהקה הקליטה, התיישב ליד הפסנתר ואמר, "היי חבר'ה, תקשיבו לזה. זה הולך להיות הסינגל הבא שלנו". הוא ניגן להם ביצוע מלא וסוחף של "היי ג'וד", עוד לפני שהביטלס עצמם הקליטו אותו.

גם ג'ון לנון קפץ לבקר. במהלך הקלטת הלהיט COME AND GET IT (שמקרטני כתב והפיק להם במטרה להראות שחברת אפל כן דואגת להם), לנון נכנס, הביט בפול, קד קידה ואמר, "הו, החכם באדם, הראה לנו את האור," ויצא מהחדר. ג'ורג' האריסון היה מעשי יותר. הוא שמע את הטייק, לא אמר מילה, הוציא גוש חשיש, הניח אותו על השולחן ואמר, "תעשנו את זה. ואז נראה מה אתם יכולים לעשות!".

אפילו השם שלהם הגיע מהביטלס. הם כל כך תיעבו את שמם המקורי, "האייביז". כשאפל דרשו שם חדש, ניל אספינל, העוזר של הביטלס, הציע "באדפינגר" (אצבע פצועה). זה היה שם חיבה שלנון נתן לקטע פסנתר ישן שניגן עם אצבע פצועה (קטע שהפך ל-WITH A LITTLE HELP FROM MY FRIENDS). אגב, ההצעה של לנון עצמו לשם חדש הייתה "פריקס" (PRIX), שזה בדיוק איך שזה נשמע במבטא ליברפולי.

פיט רטן בשקט על כך שהלהקה לא יוצרת בעצמה את הלהיט הראשון שלה, אבל ההצלחה של COME AND GET IT הייתה אדירה — הופעות בטופ אוף דה פופס, סיבוב באירלנד (כולל תקרית צבעונית שבה הלהקה כמעט חטפה מכות בגלל מיקרופונים בצבע כתום, הצבע של הפרוטסטנטים).

ההצלחה הגדולה ביותר של הלהקה הייתה גם הטרגדיה הגדולה ביותר שלה. פיט האם וטומי אוונס כתבו יחד את הבלדה האלמותית WITHOUT YOU. הבלדה כמעט נזרקה לפח. פיט כתב בית שבור; טום כתב פזמון מרוסק. רק החיבור ביניהם יצר משהו שחוצה לבבות.

כשהארי נילסן שמע את השיר במסיבה ב-3 לפנות בוקר, הוא היה בטוח שזה שיר אבוד של מקרטני. הוא התאהב בו ובמהרה הבין שזה של באדפינגר. הוא הקליט אותו, והשאר היסטוריה. מאוחר יותר, כשבאדפינגר שמעו את העיבוד המפואר של נילסון, פיט האם הודה: "ידענו שככה רצינו לעשות את זה, אבל אף פעם לא היה לנו את האומץ".

אבל הלהקה מעולם לא ראתה את הכסף. לא מזה, ולא מארבעת הלהיטים הגדולים שלה באמריקה. החברים נפלו לידיו של מנהל עסקים אמריקאי - האיש ששמו הפך לקללה: סטן פולי. פולי היה המנהל שידע לדבר מהר, לחתום עוד יותר מהר, ולגרום לכולם לחשוב שהוא עושה להם טובה. אבל בפועל? הוא משך 30% מהכנסות הלהקה, ומדו"חות שהגיעו אח"כ התברר שהוא הרוויח יותר מהלהקה כולה. לפי המסמך הפנימי שצורף לדו"ח הכספים: משכורות הלהקה היו בין 5,959 ל־8,339 דולר — בעוד שפולי לקח 75,744 דולר. היו כאלה שאמרו שפולי התערב באלבומים, בסינגלים ועוד. העולם הפנימי של באדפינגר נהפך למבוך של חוזים, עמלות ותביעות.

פולי, שטען בגאווה מפוקפקת ש"אלן קליין (המנהל של הביטלס) היה רואה החשבון שלי", החתים אותם על חוזה שהעניק לו שליטה מוחלטת. חברת הניהול שהקים הייתה בבעלותו (105 מניות) בעוד שלחמשת חברי הלהקה (כולל המנהל המקורי, ביל קולינס) היו 95 מניות בלבד. כשחברת האחים וורנר שילמה מקדמה של 100,000 דולר שהייתה אמורה להיות מוחזקת בחשבון נאמנות, פולי פשוט הפקיד אותה בחשבון של חברה אחרת שלו והופס... הכסף נעלם.

המצב הידרדר במהירות. אלבומם המצוין WISH YOU WERE HERE נמשך מהחנויות לאחר שבעה שבועות בלבד. הצ'קים של הלהקה חזרו. פיט האם, שזה עתה קנה בית, גילה שחשבון הבנק שלו מרוקן. אן, חברתו, הייתה בהיריון.

פיט האם, שחי את הלהקה מהבוקר עד הלילה, לא עמד עוד בחובות, במאבקים ובתחושת הבגידה, ותלה את עצמו ב-23 באפריל 1975. אחד הרגעים המצמררים ביותר בספר מגיע כשמתברר שפולי רשם פוליסת ביטוח חיים על פיט האם - 250,000 דולר - וביקש לגבות אותה אחרי מותו, תוך שהוא טוען שסיבת המוות “לא ידועה”. כשהתגלה שזו התאבדות - התיק התנפץ. קצת לפני כן פיט האם ניסה נואשות להשיג את פולי בטלפון, אך במקום לשמוע את הקול של מנהלו הבעייתי הוא קיבל שיחה מאמריקה שבישרה לו שהכסף נעלם סופית. הוא יצא לפאב עם טום אוונס, שתה עשרה וויסקים, וחזר הביתה. הוא אמר לאוונס, "אל תדאג, אני יודע מה הדרך החוצה". למחרת בבוקר, אן מצאה אותו תלוי בקורת עץ במוסך. הוא היה בן 27.

פתק ההתאבדות שלו היה קצר ומצמרר: "אן, אני אוהב אותך. בלייר, אני אוהב אותך. לא יורשה לי לאהוב ולבטוח בכולם. זה עדיף. פיט. נ.ב. סטן פולי הוא ממזר חסר נשמה. אני אקח אותו איתי". פולי, אגב, ניסה לגבות פוליסת ביטוח חיים בסך 250,000 דולר שהוציא על חייו של האם. כשג'ון לנון שמע על מותו של פיט, הוא היה בהלם: "הוא אמר, 'איך הוא יכול היה ללכת בדרך הזו?'".

טום אוונס, שותפו לכתיבה וחברו הטוב, מעולם לא התאושש. "הוא הרגיש אבוד, כאילו חלק מעצמו נעלם", סיפרו חבריו. הוא ניסה להמשיך, אבל הרגיש רדוף. "פיט כאן איתי," אמר לאמו, "אני יודע שהוא כאן".

ב-1982, אוונס והמתופף מייק גיבינס יצאו לסיבוב הופעות אומלל בארה"ב תחת מנהל חדש. הם גוועו ברעב בבית ריק, והמנהל שלח להם קופסאות שימורים של אוכל לכלבים בתור "בדיחה". באחת הפעמים, אוונס ניסה לתלות את עצמו בסדינים קשורים בחדר המלון, אך חברו ללהקה עצר אותו.

הסוף של אוונס היה משפטי ואישי. הוא החל לקבל את תמלוגי ה-ASCAP שלו על WITHOUT YOU, אך נגרר למאבק משפטי מכוער עם ג'ואי מולאנד (הגיטריסט השני של הלהקה) וביל קולינס, שדרשו נתח מהכסף. ב-18 בנובמבר 1983, אוונס ניהל ויכוח אדיר בטלפון עם ג'ואי מולאנד, שוב על הכסף. למחרת בבוקר, מריאן, אשתו, מצאה אותו תלוי על עץ בגינה. הוא השתמש באותה שיטה בדיוק כמו פיט האם.

הסיפור לא נגמר. ב-1995, כשהשיר WITHOUT YOU (בגרסת מריה קארי) זכה בפרס ASCAP היוקרתי, שלושה אנשים עלו לבמה לקבל פרס כ"כותבי השיר": ג'ואי מולאנד, מייק גיבינס, והמנהל הראשון ביל קולינס. מריאן אוונס, אלמנתו של טומי, נאלצה לשבת בקהל ולצפות בהם. "ביל קולינס הסתובב ואמר לאנשים שהוא השתתף בכתיבה," סיפרה, "וגם ג'ואי התעקש שהיה לו חלק. הם הרסו את זה. זו הייתה בדיחה גרועה".

וסטן פולי? הוא מעולם לא נכלא על מעשיו בבTדפינגר, אך ב-1991 הורשע בגניבה ומרמה בפרשה אחרת, לאחר שגנב 250,000 דולר משותף עסקי. הוא נידון למאסר על תנאי, בגלל "מצב בריאותי".