ברוכים הבאים לבאנדל 28 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. אז בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
בפברואר בשנת 1981 פרסם הרולינג סטון ראיון-שער עם ברוס ספרינגסטין. אספתי משם כמה ציטוטים:
"אין הרבה אנשים שאפשר לסמוך עליהם היום. הכל כל כך עם חוסר אמון, שאתה רוצה להראות לאנשים שאיכשהו, שאיפשהו, מישהו כן יכול לתת בך אמון... אני מניח שאתה פשוט לא רוצה לאכזב אנשים. זו כנראה הסיבה שאנחנו יוצאים להופיע כל ערב, יש את הפחד הזה, ששום דבר לא עובד, שום דבר לא הגיוני. כל עוד דבר אחד כן, אם יכול להיות רק דבר אחד שנוגד את מה שאתה רואה מסביבך, אז אתה יודע שהדברים יכולים להיות שונים. בעיקר, חשוב שתהיה את התשוקה הזו לחיות.
אני חושב שהתחושה היחידה שהכי ייחודית לעבודה הזו שלי, החלק הכי טוב בכל העניין, היא לפגוש מישהו כמו הבחור הזה שפגשתי אתמול בלילה שהיה באוטובוס עשר שעות. הוא בן עשרים ואחת, והוא פשוט אוחז בי. אנחנו בחדר עמוס באנשים. הוא בוכה, ולא אכפת לו. הוא אומר, 'זה יום ההולדת שלי', ואני שואל, 'בן כמה אתה?' הוא אומר, 'אני בן עשרים ואחת, וזה הדבר הכי חשוב בחיים שלי' ואתה יודע שהם בני עשרים ואחת. לא צוחק כשהם אומרים את זה, כי אתה מסתכל להם בפנים והם כל כך מלאי רגשות.
אתה פוגש מישהו, וזה כמו באר פתוחה. בעוד עשר דקות אדע עליו יותר ממה שאמו ואביו יודעים, ואולי החבר הכי טוב שלו. כל הדברים שנדרשים בדרך כלל כדי שאנשים יכירו זה את זה פשוט נעלמים, כי יש את ההרגשה הזו שהיא כל כך חולפת. הם אומרים לך את הדבר שהכי חשוב להם מיד. זה דבר מפוכח, כי אתה יודע שבאיזשהו מקום עשית משהו שהיה חשוב להם. זה פשוט דבר גולמי ורגשי אמיתי; זה כמו הדבר הכי נקי שאי פעם הרגשת. יש לך תקשורת, תחושה, ואני לא יודע, אתה פשוט חייב לאהוב את הבחור. וזה לא משהו עם עיני כוכבים, וזה לא משהו הוליוודי, וזה לא איזה עניין של סלבריטאים. הבחור הזה, הוא אוהב אותך, ויותר מכך, הוא מכיר אותך בצורה מסוימת. זה הדבר שעושה אותי חזק. אני מתחזק כשאני פוגש מישהו כזה.
גדלתי בעיירה קטנה וקלאסית אמיתית בה הסתכלו על הילדים כעל מטרד ואיום. וכשאתה ילד, ההורים שלך הופכים לחפצים, כמו ספה בסלון, ואתה לוקח כמובן מאליו את מה שהם עושים. אבי נהג להסתובב במכונית שלו, והיא לא נסעה לאחור. אה. אני זוכר שדחפתי אותה לאחור; זה פשוט היה משהו שעשית, אפילו לא חשבתי שזה מוזר.
אבי, דאגלס ספרינגסטין, היה נהג אוטובוס ולפעמים סוהר, והפך למריר בגיל מוקדם מאוד. כמעט תמיד ראיתי את אור המטבח דולק, כדי להתמודד עם אבי. יום אחד הראתה לי דודתי תמונה של אבי, שחזר ממלחמת העולם השנייה, עמד להתחתן ולהקים משפחה שתכלול אותי ושתי אחיותיי. הוא נראה בדיוק כמו ג'ון גארפילד, בחליפה הנהדרת הזו, הוא נראה כאילו הוא הולך לאכול את הראש של הצלם. ולא זכרתי שהוא נראה כל כך גאה, או מתריס, כשגדלתי. פעם תהיתי מה קרה לכל הגאווה הזו, איך היא הפכה למרירות רבה כל כך. הוא היה כל כך מאוכזב.
בגיל תשע ראיתי את אלביס בתוכנית אד סאליבן. אבל ב-1959 מצאתי ששיעורי גיטרה הם מעיקים, ידיי היו קטנות מדי, והשאיפות לבייסבול בליגה הגדולה השתלטו. רציתי את זה מאד בזמנו. כל יום מגיל שמונה עד שלוש עשרה הייתי בחוץ עם הכדור הזה. אבל פנטזיית הגיטרה לא הפסיקה. הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם היה כשזרקו אותי מהלהקה הראשונה שהייתי בה, והלכתי הביתה ושמתי את השיר IT'S ALL OVER NOW של הרולינג סטונס ולמדתי את סולו הגיטרה הזה.
רק רציתי להיכנס ללהקה, להיות מסוגל לנגן איפשהו בסופי שבוע ולהרוויח קצת כסף, לעבוד בעבודה כלשהי במהלך השבוע או משהו. וזה מה שההורים שלי נהגו לומר שאני יכול לעשות. זה היה מותר. יכולתי לעשות את זה בסופי שבוע".
בינואר בשנת 1971 פורסם במלודי מייקר ראיון עם סיד בארט, לשעבר חבר להקת פינק פלויד. גם זה נאמר שם:
על השיר OCTOPUS שיצא כתקליטון: "לא שמתי לב איך הוא הולך מבחינת מכירות. אני לא חושב שזה בהכרח היה רעיון טוב לעשות מזה תקליטון, אבל זה נעשה. זה שיר שנלקח מחוץ לאלבום. ביליתי הרבה זמן בעשייה - מאז שעזבתי את פינק פלויד. אבל זה נעשה בקצב סביר. מאז שעזבתי, לא היה לי קשה במיוחד והייתי בסדר מבחינת כסף. שמעתי על כמה תוכניות בשבילי לעשות כמה הופעות אבל אין שום דבר חיובי מספיק שאדבר עליו. יש רעיונות מעורפלים גם לגבי להקה בשבילי. פשוט ביליתי את זמני באופן קבוע בכתיבה. בהחלט לא השתעממתי ויש עדיין הרבה דברים לעשות. כשהייתי עם הפלויד, צורת המוזיקה שהושמעה על הבמה נשלטה בעיקר על ידי התקליטים שעשינו. עכשיו נראה שחזרתי למצב הנפשי הקודם שלי. הם נטו לדחוף אותי קצת יותר מדי. כן, היו ניתוקים כשהייתי איתם, למרות שזה לא היה בגלל הנסיעות או משהו כזה".
האם בארט אהב את תעשיית המוזיקה? "כן, זה יפה פה. אני אף פעם לא הולך לשום מקום אחר. הטופ אוף דה פופס בסדר! אתה פוגש אנשים מעניינים ותמיד יש אנשים מסביב שאני מכיר ומוכנים לחבב אותי. זה מאוד נחמד. אין קדרות או דיכאון בשבילי. זה היה מאוד מרגש, במיוחד כשנסעתי לאמריקה לשבועיים לפני הפרידה מהלהקה. אחר כך חזרנו והופענו באלברט הול והרגשתי טוב מאוד. אני מתגעגע לנגן בפני קהל למרות שלא התגעגעתי לזה יותר מדי לאחרונה.
אני אוהב שיש לי שירים מרגשים וצבעוניים. אני לא ממש יכול לשיר, אבל אני נהנה מזה, ונהנה לכתוב מתוך חוויות. חלקם כל כך חזקים שהם מגוחכים. הסצנה הסטרייטית היא הטובה ביותר. מה שקרה בטוטנהאם קורט רואד כשהתחלנו היה מיקרוקוסמוס של מה שקרה מאוחר יותר. אני חושב שפופ היום קצת קשה לקחת במובנים מסוימים - אבל זה בסדר. מעולם לא הרגשתי שנשארתי מאחור. זה יהיה דבר נפלא להרכיב להקה".
האם בארט היה מרוצה מהאלבום האחרון שלו שיצא? (זה עם עטיפת ציורי החרקים): "ובכן, לא. תמיד קשה לי להקליט. אני יכול לחשוב רק במונחים של 'אני מרוצה מארבעים דקות של סאונד', אבל אני לא יכול לחשוב במונחים של תעשיית המוזיקה. זו רק ההתחלה, כתבתי עוד הרבה דברים".
שאלה: מה עשית מאז שעזבת את פינק פלויד והוצאת שני אלבומים?
תשובה: אני צייר ולצערי יש לי מעט מדי זמן לצייר כפי שהייתי רוצה. יש שחרור אמיתי בציור. אני עובד במרתף שבביתי.
שאלה: מה אתה מעדיף להיות? צייר? או מוזיקאי?
תשובה: צייר
שאלה: למה עזבת את פינק פלויד?
תשובה: "זה לא היה מצב של מלחמה. אני משער שפשוט לא התאמנו יותר זה לזה. היו לי רגעים נוראיים ופינק פלויד חשה את הצרה הזו. אולי משהו נכנס אז למוח שלי. אני לא יודע".
שאלה: ישנם סיפורים שנכנסת להתקפים בגלל סמים ובגלל זה הועפת מהלהקה?
תשובה: אני לא יודע. כנראה לא הייתי מודע מספיק למה שקורה. אנשים העדיפו אותי עם גיטרה ועליה מדבקות נוצצות מאשר לראות אותי על הרצפה. כיום אני רוצה לחזור ולהופיע. יכולתי לצאת ולהופיע באופן אקוסטי אבל אני מעדיף מוסיקה חשמלית. יש כיום להקות מעניינות. אומרים לי שלהקת סלייד תהיה טובה מאד. אני רוצה לעשות תקליט שלישי משלי ונראה לי שהפעם אוכל להפיק אותו בעצמי".
ביוני 1971 פורסמה בביט אינסטרומנטל כתבה על סיד בארט:
"בכל מהפכה גדולה נוצרים גיבורים אשר נהרגים לעתים קרובות על ידי האידיאלים עליהם הם נאבקו. המהפכה הפסיכדלית בשנים 1966-1967 לא הייתה יוצאת דופן. חלק מהגיבורים בה מתים וחלק עדיין חיים. ג'ימי הנדריקס, אל ווילסון, ג'ניס ג'ופלין ובריאן ג'ונס לא חיים. סיד בארט לא מת. עם זאת בארט הוא לא ממש האדם שהיה בימים הראשונים של 'המחתרת' כשפינק פלויד היו מלכי האסיד של הרוק הבריטי. כעת שיערו קצוץ. במהלך הריאיון הוא מדליק סיגריה משרידי הקודמת ומסובב את גלגלי עיניו במהירות מדהימה בזמן שהוא מדבר. 'בדיוק עזבתי רכבת ונאלצתי לשלם נסיעה נוראית במונית. באתי לחפש גיטרה. בוקר די מרגש בשבילי'. משהו בו גורם לך לחשוב שזה בהחלט יכול להיות נכון.
הדיבור שלו איטי ולא חושף. התשובה שניתנה לרוב אינה קשורה לשאלה שנשאלה. תחומים מסוימים בחייו הוא נמנע בזהירות מלהזכיר. "זה היה רק לפני שנתיים" הוא אומר על עזיבתו את פינק פלויד. "יש דברים הרבה יותר מעניינים שקורים כרגע. יש תחושה של חופש".
בשנתיים האלה הוא חזר לביתו בקיימברידג', שם הוא גר כיום במרתף. זמנו מושקע בהאזנה לתקליטים ובנגינת מוזיקה משלו. "אני מנגן בעיקר בגיטרה" הוא אומר. 'זה מאוד נוח לנגן וזה לפעמים נהיה מאוד מעניין'.
נראה כי דעותיו על החיים בבית משתנות במהלך הריאיון. 'קיימברידג' היא מקום שצריך להסתגל אליו', הוא אומר. 'התקשיתי. זה היה די חריג לחזור כי זה המקום בו גרתי וזה היה די משעמם, אז חתכתי את השיער'. בהמשך רגשותיו משתנים והוא מחייך. "זה מקום נחמד לחיות בו באמת - מתחת לפני השטח".
בארט, כמו אמני רוק אחרים, הוא מוצר של בית ספר לאמנות. שיריו, כמו ציורים, משמשים בעיקרו להעברת מצב רוח. במהלך הריאיון הוא מדבר על 'התייחסות למצב רוח' כאשר הוא מתייחס ליצירתו. בעבודתו המוקלטת יש איכות עצלה - מצב תודעתי כמעט חלומי. השיר 'דומינוס' באלבומו השני הוא תיאור יפה של חוסר משמעות וניכור המושר בקול שנשמע עייף מן החיים.
'אני עדיין מאוהב בלהיות כוכב פופ באמת. בתור עבודה זה מאוד מעניין אבל מאוד קשה. זה מרגש. אתה מתעל הכל לדבר אחד וזה הופך לאמנות. אני לא באמת יודע אם פופ הוא צורת אמנות. אני צריך לחשוב על זה'...".
פרנק זאפה מתוך ראיון מדהים שנערך עמו, בספטמבר 1967, לקידום אלבומו השני עם ׳אימהות ההמצאה׳ - ABSOLUTELY FREE.
״אני לא מעריץ של ברטולד ברכט כי אני לא ממש יודע מה הוא עושה. אנשים משום מה מתעקשים שאני מחובר אליו. הקשבתי פעם אחת ל׳אופרה בגרוש׳ שלו. במחצית הדרך בהקשבה נאלצתי להפסיק כי לא יכולתי לעמוד בזה. אני הולך להוציא תקליט של אימהות ההמצאה עם לני ברוס. זה כנראה יגיע לחנויות כבר בסוף החודש הזה. אני עורך עכשיו את הטייפים וכנראה אקרא לאלבום הזה ׳האיש שלנו בנירוונה׳... אני אוהב את הטכניקה בה ההפקה האולפנית שלי נשמעת ערוכה. זה חלק מהעניין״ תראה את אנשי הצנזורה המגוחכים בחברת התקליטים ׳אם ג׳י אם׳. הם צנזרו במילות השיר BROWN SHOES DONT MAKE IT את המילה NASTY והשאירו את המילה THIRTEEN. לך תבין אותם.
אני מאמין לג׳ורג׳ האריסון כשהוא אומר שאפשר לשנות את העולם עם אהבה אם באמת מתכוונים לזה. המוסיקה שלי ושל להקתי היא צירוף של ניגודים. אנחנו מנסים לעשות את הבלתי אפשרי ולהראות שהוא אפשרי. אנחנו משנים משקלים ריתמיים בשירים באופן מהיר מאד. הסקסופוניסט שלנו, באנק גארדנר, אולץ לנגן עם הצטרפותו אלינו בסגנון ג׳ון קולטריין. לפני כן הוא ניגן ג׳אז קליל. דרך אגב, אין לי שום תקליט של קולטריין בבית חוץ מאוסף אחד של ג׳אז משנות החמישים. בוא אספר לך על צירוף מקרים אדיר, שגורם לי להאמין כי הביטלס מושפעים לא מעט ממני - שלחו לי תמונה של פול מקרטני לפני כמה חודשים. זה היה בדיוק בזמן בו הכנתי תקליט עם תזמורת לחברת התקליטים ׳קפיטול׳, שם ניצחתי על התזמורת. והנה בתמונה של פול הוא נראה בדיוק כמוני - עם השפם, מקל המנצחים ועומד מול התזמורת ומנצח עליה לתקליט סרג׳נט פפר. אני הקשבתי לתקליט הזה של הביטלס וקובע בוודאות שהם העתיקו ממני פה ושם. אנשים חושבים שהתקליט האחרון של ׳אימהות ההמצאה׳ הורלט רק עכשיו אך הוא בכלל הוקלט בנובמבר של השנה שעברה והצנזורה המגוחכת גרמה לדחייה ביציאתו.
להקת האנימלס הייתה הלהקה הטיפוסית של סוג הלהקות הלא יצירתיות. הם נחלו הצלחה בזכות שירים שלא הם כתבו. מקוריות לא הייתה הצד החזק של הלהקה הזו. הם היו תקועים בתוך תיק הרית׳ם אנד בלוז הזה. זה נראה מגוחך שצעירים לבנים מנסים ככה לחקות את הצליל השחור. אין לי מושג מה בדיוק נכנס לאחרונה לראש של אריק ברדן. הוא היה במסיבה בביתי וכנראה נכנס לו שם סם למוחו. פתאום התקליט האחרון שהוציא עם להקתו נהיה פסיכדלי. פתאום השירים הם באורך של יותר מארבע דקות. המפיק טום וולסון, שמפיק אותנו וגם הקליט את האלבום הזה של האנימלס, סיפר לי שברדן וחבורתו הקשיבו נון סטופ למוסיקה שלי. אם לשם הם חותרים עכשיו - זה נהדר מבחינתי. אהבתי יותר את התקליט הראשון של ג׳פרסון איירפליין מאשר את השני שלהם. למעשה, הם ביקשו ממני לא מזמן להפיק את אלבומם השלישי אבל זה לא הסתדר מבחינת לוח הזמנים שלי. הדרך בה הגעתי לשוק המוסיקה עם הלהקה שלי תוכננה היטב. הדרך בה הוצגנו לחברת התקליטים הייתה מתוכננת. למרות זאת קיבלנו דחייה מכל חברות התקליטים הגדולות. זה טוב וזה פעל לטובתנו כי כך הרווחנו טכנאי אולפן בשם טום ווילסון. הוא הקליט את בוב דילן ואת סיימון וגרפונקל. הוא זה שהפך את דילן לכוכב רוק.
השיר של דילן, SUBTERRANEAN HOMESICK BLUES, היה שיר מדהים. בפעם הראשונה ששמעתי אותו קפצתי מרוב התלהבות באוטו שלי. וכששמעתי את LIKE A ROLLING STONE רציתי לפרוש מעסקי המוסיקה כי הרגשתי שדילן הגיע לשיא המוסיקלי. אך השיר לא קיבל את היחס הראוי לו. אמנם הוא נמכר אך זה לא ממש שינה את פני העולם כמו שהיה צריך להיות. אני התאכזבתי מאד לראות את זה קורה. השיר הזה היה כמו כלי נשק שהקהל קיבל במתנה להשתמש בו והנשק הזה לא ירה. לילה אחד הייתה לנו הופעה מטורפת עם שלושה חיילי מארינס. זמן קצר לפני כן מת חייל מארינס באזור הווילאג׳ שלנו.
הסתובבה שמועה אז שכל חייל מהמארינס שמגיע לאזור הזה בא במטרה להרביץ לכל מי שיש לו שיער ארוך - כנקמה. יום אחד ערכנו חזרה מוסיקלית שם באולם בו עמדנו להופיע כשלפתע נכנסו לתוכו שלושה חיילים. הזמנתי אותם לשבת ולצפות בנו. כשסיימנו הם אמרו לנו שהם קנו את התקליט שלנו ומאד אהבו אותו. מיד הבנתי שהם לצידנו והזמנתי אותם להופיע איתנו בערב. שאלתי אותם אם הם יודעים לשיר. הם ענו לחיוב. שאלתי מה הם יודעים לשיר. הם ענו שאת ׳בית השמש העולה׳ ושירים של בוב דילן. נשמע לי טוב. אז הלכנו מעבר לרחוב לאכול משהו לפני ההופעה. אני אכלתי והם בינתיים התאמנו על השירה. לאחר מכן אמרתי להם שאני רוצה שיעשו עוד משהו - כשאתן את הסימן המוסכם, כל אחד מהם יצעק למיקרופון את המילה KILL.
הגיע זמן ההופעה. ברגע מסוים התחלנו לנגן צלילים ואקורדים צורמניים בכוונה ואז נתתי את הסימן לחיילים והם החלו לצעוק את המילה. הקהל היה בהלם אך הצליח למחוא כפיים. לפתע ניגש אחד מהמארינס למיקרופון ואמר :EAT THE APPLE FUCK THE CORE (תאכל את התפוח ותדפוק את הליבה שלו). המילה CORE נשמעה כמו CORPS, שזה אומר המשטרה. כלומר לדפוק את המשטרה. החייל השני ניגש למיקרופון וחזר על המשפט. הקהל לא ידע כיצד לעכל את זה. השלישי ניגש ואמר : EAT THE APPLE FUCK THE CORE - SOME OF US LOVE OUR MOTHERS MORE. אימהות זה אנחנו.
לאחר מכן נערכה הפסקה בהופעה, במהלכה אמרתי לגייל, בת זוגתי, שתביא את הבובה. זו הפעם הראשונה בה השתמשנו בבובה. זו בובה שמישהו נתן לנו. בובה מסמורטטת - גדולה ומפלסטיק. הגיע הזמן לעלות לבמה. בשלב מסוים אמרתי לקהל שעכשיו שלושת החיילים הולכים לפרק את הבובה ולמעשה להרוג אותה. ואז החיילים השתלחו בבובה ללא רחמים. פירקו אותה לגזרים. לאחר מכן המוסיקה נחלשה והאורות נדלקו. לקחתי את הראש של הבובה החתוך והחזקתי אותו בשיער. איש אחד בשורה הראשונה היה כושי שחזר בדיוק מויאטנם. הוא בכה בכי תמרורים. ההופעה הסתיימה".
בינואר בשנת 1970 פורסם ראיון עם רוג'ר צ'אפמן, הזמר של להקת הרוק המתקדם FAMILY, בעיתון המוזיקה הבריטי, ביט אינסטרומנטל:
עד כמה המוזיקה חשובה כיום ביחס לתקליטים ולמצעדי הפופ?
ובכן, הלהיט SUGAR SUGAR (של הארצ'יז) הצליח אבל הדבר הזה בעולם המוזיקה מתחיל להיות סוג של תרמית עכשיו, כאשר הרבה אנשים באמת מנגנים והסטנדרט של הנגינה טוב יותר מאשר בשנים קודמות. אני מעדיף שיהיה לי בחור שהוא רק שלושה רבעים טוב בגיטרה מאשר מישהו שמנגן טוב יותר טכנית אך חסר נשמה. הרבה אנשים יכולים לנגן היטב, אבל אם אין להם תחושה בנגינה - אז זה בזבוז של זמן. מבחינתנו, אנחנו שואפים לעבוד יחד כלהקה, אבל צריכה להיות פשרה כלשהי מצד כל אחד מאיתנו בה. חשוב לקבל את הפשרה כי כך אתה מוכן לקבל רעיונות של אחרים, הם יקשיבו לרעיונות שלך.
אתה מצביע? ואם כן, למי?
אני לא מצביע - פוליטיקאים גורמים לי להקיא. הרבה אנשים בדורנו אינם מרוצים מהמערך הפוליטי. אני מקווה שהרעיון הבסיסי שמאחורי תנועת המחתרת כביכול, או איך שלא תקראו לזה, יתפתח לגילוי אלטרנטיבות ודברים מסוג זה, למצוא פילוסופיה בסיסית, כך שיום אחד אנשים לא יצטרכו להצביע. העניין הוא שלילדים שלנו יהיו רעיונות משלהם ובסופו של דבר זה ישתנה למשהו טוב יותר.
ביקרת פעם בארצות הברית ותחזור לשם עם להקתך בחודש הבא. עד כמה אמריקה חשובה לך?
זה חשוב לי כמו כל מקום אחר, במובן הזה שאני רוצה להופיע להרבה יותר אנשים. הייתי רוצה שעוד אנשים יגלו אותנו. אין לי העדפה לאמריקה על פני מקום אחר.
מי היית רוצה להיות אם לא היית רוג'ר צ'אפמן?
לא הייתי רוצה להיות אף אחד אחר. אני יכול לחשוב על אנשים שהייתי רוצה להיות כמותם, אבל זה רק כמו שאני רואה אותם כפי שאני חושב שהם. אולי הם בכלל לא כאלו באמת.
מדוע יש לך את המילים "אהבה" ו"שנאה "מקועקעות על אצבעות ידיך?
הו! זה היה מזמן, כשכמה מחבריי החליטו שזה יהיה סוג של צחוק. הצרה היא, כעת, שאנשים רואים "שנאה" מצד אחד ו"אהבה "מצד שני ורוצים מיד לנתח אותי פסיכולוגית".
בשנת 1972 פורסם ראיון עם פול סיימון לרולינג סטון...
איך היית מתאר את מערכת היחסים הנוכחית שלך עם ארט גרפונקל?
זו מערכת יחסים זהירה. אנחנו מסתדרים על ידי שמירה על כללים מסוימים.
אתם מודעים למה שמרגיז אחד את השני?
אנחנו משתדלים לא להרגיז.
האם היה עימות ספציפי או פגישה או החלטה שסיימו את השותפות הזו?
לא, אני לא חושב שהיה. במהלך היצירה של 'גשר על מים סוערים' היו הרבה פעמים שפשוט לא היה כיף לעבוד יחד. זו הייתה עבודה מאוד קשה וזה היה מורכב, ושנינו חשבנו - אני חושב שארטי אמר שהוא הרגיש שהוא לא רוצה להקליט - ואני יודע שאמרתי שאני מרגיש שאם אני צריך לעבור סוג כזה של הסחות אישיות, לא ארצה להמשיך לעשות את זה. ואז, כשהאלבום הסתיים, ארטי התכוון לעשות את KNOWLEGDE CARNAL ואני הלכתי לעשות אלבום לבד. לא אמרנו שזה הסוף. לא ידענו אם זה הסוף או לא. אבל זה התברר שאכן כך עד שהסרט יצא ועד שהאלבום שלי יצא.
מה היו הרגשות המיידיים לאחר הפיצול?
ההיסטוריה של ההצלחות הפכו למכשול. זה הופך להיות קשה יותר לצאת ממה שאנשים מצפים ממך לעשות. מנקודת המבט הזו, אני שמח שלא הייתי צריך לכתוב המשך של סיימון וגרפונקל ל'גשר על מים סוערים', שלדעתי היה ודאי אכזבה מאכזב אנשים. זה היה קשה לי, קשה לשנינו. אבל יותר קשה על כותב החומר כי הוא לוקח את האחריות.
אז הפירוק של סיימון וגרפונקל היה דרך להוריד מעצמך הרבה לחץ.
כן. וזה השאיר אותי חופשי לעשות מה שאני רוצה. רציתי לשיר סוגים אחרים של שירים, שסיימון וגרפונקל לא היו עושים. 'איחוד של אמא וילד', למשל, הוא לא שיר שבדרך כלל הייתם חושבים שסיימון וגרפונקל היו עושים. בשבילי זו הייתה הזדמנות להמר קצת.
כשסיימון וגרפונקל היו הכי פעילים בהופעות - בסביבות 1968 - איך הייתה מערכת היחסים היומיומית בין שניכם? איך תפקדתם בדרכים?
אני זוכר שהדברים היו די נעימים מנקודת המבט שאנחנו מסתדרים. היה קשה ומשעמם לטייל כל כך הרבה. תמיד הרגשתי מוזר בדרכים. הייתי במצב של חצי היפנוזה. עשיתי דברים בכוח. הגעי למקום, הלכתי לאולם, בדקתי את המיקרופונים, החלפתי את מיתרי הגיטרה, קראתי את המברקים, גיליתי מי מגיע להופעה שהכרתי ותכננתי מה לעשות אחרי ההופעה ובדרך כלל ניסיתי למצוא מסעדה הגונה בעיר וזהו. סתם הסתובבתי עם חברים, בהנחה שיש חברים במקום.
הפרידה הייתה קשורה להתרחקות טבעית ככל שהתבגרנו ולחיים הנפרדים שהיו יותר אינדיבידואליים. היו לנו פעילויות אחרות. היו לי אנשים שונים ותחומי עניין שונים, והעניין של ארטי בקולנוע הוביל אותו לאנשים אחרים. המאמץ היחיד היה לשמור על שותפות.
כי זה לא היה טבעי?
אתה חייב לעבוד בשותפות. אתה צריך לעבוד בזה, אתה חייב... בשלב זה לא היה לחץ גדול להישאר ביחד, מלבד כסף, שהשפיע עלינו ממש מעט מאוד. בהחלט לא היינו מתכוונים להישאר ביחד כדי להרוויח הרבה כסף. לא היינו צריכים את הכסף. ומבחינה מוזיקלית, זה לא היה צוות יצירתי, יותר מדי, כי ארטי הוא זמר ואני כותב ונגן וזמר. לא עבדנו ביחד ברמה יצירתית והכנו את השירים. אני עשיתי זאת.
כשנכנסנו לאולפן הפכתי ליותר ויותר אני, באולפן, עושה את השירים ובוחר את המוזיקאים, בין השאר בגלל שחלק גדול מהזמן של הקלטת התקליט האחרון שלנו, ארטי לא היה שם. האחריות הזו נפלה עליי.
ארטי ואני חלקנו אחריות אבל לא יצירתיות. למשל, תמיד אמרנו שארטי מעבד את המוזיקה. כל מי שיודע משהו ידע שזה היה בדיה - איך בחור אחד יכול לכתוב את השירים והבחור השני יעשה את העיבוד? איך זה קורה? אם בחור כותב את השיר, ברור שיש לו מושג בעיבוד. אבל כשזה הגיע לקבלת החלטות תמיד היינו ארטי ואני. וזה הפך לי מאוחר יותר קשה.
רק באלבום שלי התחלתי לחשוב לעצמי, 'מה אני באמת אוהב?' באלבום שלי למדתי שכל היבט שלו צריך להיות שיקול דעתך. אתה צריך לומר, 'עכשיו חכה רגע, האם זה הקצב הנכון? האם זו הגישה הנכונה?' זו ההחלטה שלך. אף אחד אחר לא יכול לעשות את זה".
באוגוסט 1971 התפרסם ראיון נרחב עם קית' ריצ'רדס, הגיטריסט של הרולינג סטונס, ברולינג סטון. אז הנה החלק הראשון, בתרגום שלי.
מה עשית ממש בהתחלה?
הסתובבתי בבית הספר לאמנות. כן. בית ספר לאמנות פרברי. אני מתכוון באנגליה, אם יש לך מזל, אתה נכנס לבית הספר לאמנות. זה איפה שהם שמים אותך אם הם לא יכולים לשים אותך במקום אחר. אם אתה לא יכול לנסר עץ ישר או לרתך מתכת. זה המקום שבו שמו אותי ללמוד עיצוב גרפי כי במקרה הייתי טוב בציור תפוחים או משהו. הייתי שם שלוש שנים ובינתיים למדתי לנגן בגיטרה.
ההורים שלך לא היו מוזיקליים?
לא. סבא שלי היה. הייתה לו להקת ריקודים בשנות השלושים. ניגן בסקסופון. גם היה בלהקת קאנטרי בסוף שנות החמישים, שניגנה בבסיסי ארה"ב באנגליה. הוא היה מוזיקאי טוב. הוא מעולם לא היה מקצועי במשך יותר מכמה שנים בשנות השלושים.
מה אבא שלך עשה?
היו לו מגוון מקצועות. הוא היה אופה לזמן מה. אני יודע שהוא נורה במלחמת העולם הראשונה.
הרוקנרול הגיע לאנגליה בסביבות 53', 54', היית בן אחת עשרה.
כֵּן. פרסלי נחת ראשון. למעשה, המוזיקה של 'רוק מסביב לשעון' הגיעה ראשונה. לא הסרט 'בלאקבורד ג'אנגל', רק המוזיקה ממנו. באנגליה, מעולם לא שמענו דבר כזה. זו הייתה סצנה בה הבי.בי.סי עדיין שלט.
ואז כולם עמדו על המוזיקה הזו. לא חשבתי להתעסק בזה. רק רציתי ללכת ולהקשיב לזה. לקח להם שנה בערך עד שמישהו באנגליה הצליח ליצור את המוזיקה הזאת. הדברים הגדולים הראשונים שפגעו היו סקיפל - דברים פשוטים של שלושה אקורדים. זה לא היה ממש רוקנרול. זה היה הרבה יותר עממי, הרבה יותר סוער. סוג מאוד גס של רוקנרול.
אבל באמת הקשבנו למה שהגיע מעבר לאוקיינוס האטלנטי. מי שפגעו חזק היו ריצ'רד הקטן ופרסלי וג'רי לי לואיס. צ'אק ברי מעולם לא היה כל כך גדול באנגליה. כל הלהיטים הגדולים שלו לא הצליחו פה, אולי בגלל שהוא מעולם לא בא להופיע (בדקתי ואכן שירי הרוקנרול הגדולים שלו לא צעדו במצעד הבריטי - נ.ר). אולי בגלל שהסרטים שהוא עשה כמו GO JOHNNY GO מעולם לא הצליחו בגלל בעיות הפצה. פאטס דומינו היה גדול. גם פרדי בל והבלבויס; כל מיני אנשים מוזרים שמעולם לא הצליחו באמריקה.
התחלת לנגן אז באמת בבית הספר?
כן. זה מצחיק לחזור כל כך רחוק. דברים עוברים אבל, אני אגיד לך מי באמת טוב בלהעלות זיכרונות: ביל (ווימאן, בסיסט הסטונס). יש לו את המוח הקטן הזה שזוכר הכל. אני בטוח שזה כאילו הוא מגלגל קלטת.
איך הדברים היו בהתחלה זה משהו. זה כאשר לכולם היה שיער קצר וכולם חשבו שזה ארוך. זה הדבר. כלומר, באמת התייחסו אלינו נורא בגלל שהיה לנו שיער ארוך. עכשיו, אנשים נכנסים למשרדים עם שיער ארוך יותר.
כשהלכתי לבית ספר לאמנות, אנשים רק התחילו לגדל את השיער ולהשתחרר. נכנסת לשם על חסדיו של המנהל. אתה הולך לשם ומראה לו את החרא שלך, את הדברים שעשית בבית ספר רגיל, במהלך שיעורי אמנות, והוא מחליט. אתה לא צריך לעשות שום דבר מלבד ללכת לראות אותו. הוא אומר, 'אתה לוקח משהו? מה לקחת?' ואתה בערך בן 15 או 16 ואתה אפילו לא יודע מה לעזאזל הם עושים בבית הספר לאמנות. יש לך תמונה מעורפלת של נשים עירומות יושבות בסביבה. מציירים אותן... טוב, אני אנסה את זה.
ממש, תרתי משמע, זרקו אותי מבית הספר. אתה הולך לבית הספר כדי לעשות משהו שאתה רוצה לעשות והם מצליחים להפוך את כל העניין ולגרום לך לשנוא את זה. הם באמת מצליחים לעשות את זה. אני לא מכיר מישהו בבית הספר הזה שאהב את זה או מישהו בגילי שאהב להיות בבית הספר. לאדם אחד או שניים שלמדו בבית ספר הגון היה מורה טוב, מישהו שבאמת ידע ללמד.
יום אחד, פגשתי את (מיק) ג'אגר שוב, ומכל המקומות, ברכבת המזוינת. הלכתי לבית הספר והוא עלה לבית הספר לכלכלה של לונדון. זה היה בערך בשנת 1960. אף פעם לא הצלחתי להרכיב את זה, זה כל כך מוזר. היו לי שני הדברים האלו ולא הצלחתי לחבר אותם יחד,
אז אני עולה על הרכבת הזאת, בוקר אחד, ויש ג'אגר ומתחת לזרועו יש לו ארבעה או חמישה תקליטים. לא ראיתי אותו מאז שקניתי ממנו גלידה ולא הסתובבנו מגיל חמש, שש, עשר שנים. זיהינו אחד את השני ישר. 'היי, לאן אתה הולך?', שאלתי ומתחת לזרועו, יש לו את צ'אק ברי ואת מאדי ווטרס. 'אתה בעניין של צ'אק ברי, בנאדם, באמת?' זה צירוף מקרים. הוא אמר, 'כן, יש לי עוד כמה אלבומים'... וואו, בנאדם!
אז הזמנתי אותו אלי לכוס תה. הוא התחיל להשמיע לי את התקליטים האלו ואני ממש נדלקתי על זה. שנינו עדיין גרנו בדארטפורד, בקצה לונדון ואני עדיין למדתי בבית ספר לאמנות.
היה עוד ברנש בבית הספר לאמנות בשם דיק טיילור, שלימים הרכיב את להקת THE PRETTY THINGS. מיק גילה שאני יכול לנגן קצת והוא יכול לשיר קצת. הוא גם הכיר את דיק טיילור מבית ספר אחר שאליו הם למדו והדבר נקשר אז וניסינו לעשות משהו. כולנו היינו הולכים לבית של דיק טיילור, בחדר האחורי שלו, ומנגנים. בלי מתופף או משהו. רק שתי גיטרות ומגבר קטן. דברים רגילים בחדר האחורי. זה נפל למקומו מהר מאוד.
מיק רק שר, בלי מפוחית. ופתאום בשנת 62', בדיוק כשהתכנסנו, קראנו את הדבר הקטן הזה על מועדון רית'ם אנד בלוז שמתחיל לפעול באילינג. היה שם בחור שניגן במפוחית, סיריל דייויס. הוא לא החזיק מעמד זמן רב. הכרתי אותו רק כשנתיים והוא מת.
אז פגשנו את בריאן ג'ונס. הוא היה בתהליך של להקים להקה ולעלות ללונדון עם אחת מנשותיו וילדיו הרבים. אלוהים יודע כמה היו לו. הוא בטוח השאיר את חותמו, החתול הזה. אני מכיר חמישה ילדים, לפחות. הכל מנשים שנות, וכל הילדים נראים כמו בריאן.
הוא היה נגן גיטרה טוב אז. היה לו מגע והוא פשוט הגיע לשיא. הוא כבר היה מחוץ לבית הספר, הוא סולק מהאוניברסיטה והיו לו כמה עבודות. הוא כבר התחיל לחיות בכוחות עצמו ואילו מיק ואני עדיין גרנו בבית הורינו.
עזבתי את בית הספר לאמנות ואפילו לא טרחתי למצוא עבודה. עדיין היינו ילדים. מיק עדיין היה רציני, הוא חשב שכן, כולם אמרו לו שהוא צריך להיות רציני לגבי קריירה בכלכלה. הוא התעסק בזה מאוד. אבל בריאן, הוא כבר עבד על זה. אמרנו, 'אנחנו רק חובבנים, אבל אנחנו רוצים לנגן'. הוא הזמין אותי להקשיב לג'אמים באיזה פאב בלונדון. אז התחלתי להיכנס לחדרים אחוריים של פאבים בסוהו. שם פגשתי את סטו (איאן סטיוארט). הוא היה עם בריאן. הם רק נפגשו. הוא נהג לנגן בפסנתר בוגי-ווגי במועדוני ג'אז, מלבד עבודתו הרגילה. הוא גם העיף לי את הראש כשהתחיל לנגן. מעולם לא שמעתי פסנתרן לבן שכזה לפני כן.
דיק טיילור עבר לבאס וחיפשנו מתופף. סטו באותה תקופה נהג להופיע לחזרות בזוג מכנסיים קצרים, על אופניו. הפסנתר שלו היה פעם ליד החלון והפחד הכי גדול שלו, הדבר היחיד שבאמת עצר אותו בפסנתר, היה המחשבה שהאופניים שלו עלולים להיפגע בזמן שהוא מנגן. אז מדי פעם כשמישהו חלף על פני האופניים שלו, הוא היה מתמתח ומוציא את הראש מהחלון וממשיך לנגן, מתיישב שוב ואז הוא היה רואה מישהו אחר מסתכל על האופניים שלו. כל זה בזמן שהוא ניגן.
ניגנתם אז באופן חשמלי?
כֵּן. עם מגברים תוצרת בית. לקח זמן רב יותר להרכיב את החלק החשמלי. בזמנו חשבנו, 'אה, זה רק עושה את זה חזק יותר', אבל זה לא ממש ככה. בריאן היה זה ששמר על כולנו אז. מיק עדיין הלך לבית הספר. נשרתי. אז החלטנו שאנחנו צריכים לגור בלונדון כדי לחבר את זה ביחד. הגיע הזמן להשתחרר. אז כולם עזבו את הבית. הגענו להתגורר בצ'לסי.
צ'לסי שונה מעכשיו?
אדית' גרוב. סוף העולם. המקום הזה. כל חדר הסריח לעזאזל. נורא. הרכוש היחיד של בריאן היה מכשיר רדיו. זה, וכמה מיטות וכיריים גז. המשכנו לנגן, לנגן ולנגן. מעלינו גר זוג מורים שניסה לנהל חיים הגונים ומתחתינו התגוררו ארבע פרוצות מליברפול.
בריאן בעט בעבודה שלו. הוא עבד בחנות כלבו ונתפס כשהוא גונב משם. אז הוא חשב, 'לעזאזל. אם אעבוד יותר אני אסתבך בצרות אמיתיות עם כלא או משהו כזה'. הוא היה שוב חופשי. היינו בחזרות עם מתופפים. מיק אייבורי הגיע, המתופף בעתיד של הקינקס. אז הוא היה נורא.
מיק היה היחיד שעדיין התנדנד כי הוא היה מחויב לבית הספר לכלכלה והוא נתמך על ידי מענק ממשלתי, והוריו לחצו וכל זה. אז הייתה לו סצנה כבדה יותר להתנתק ממנה. אני ובריאן היינו אנשים ששמחו לבעוט אותם מכל מקום.
הם היו אומרים, 'אתם כלום חוץ מבטלנים'. כנראה שכן. בריאן ואני היינו מנסים לעשות גיחה אחת ביום כדי לאסוף כמה בקבוקי בירה ממסיבה ולמכור אותם בחזרה תמורת פיקדון.
יצאתי בוקר אחד וחזרתי בערב ובריאן נשף במפוחית. הוא עמד בראש המדרגות ואמר, 'תקשיב לזה'. כל תווי הבלוז האלו יוצאים החוצה. 'למדתי איך לעשות את זה. הבנתי את זה' - הכל ביום אחד. אז הוא התחיל באמת לעבוד על המפוחית. הגיטרה הפכה למשהו משני אצלו והוא התמקד במפוחית. הוא היה מסתובב כל הזמן ומנגן במפוחית שלו.
יום אחד אספנו מתופף בשם טוני צ'פמן שהיה המתופף הקבוע הראשון שלנו. נורא. אחד הגרועים ביותר. הוא היה מתחיל שיר ומסיים אותו פי ארבעה מהר יותר ממה שהוא התחיל או פי שלושה לאט. אבל לעולם אל נשאר אותו הדבר. אמרנו, 'היי טוני, האם אתה מכיר נגני בס?'. הוא אמר, 'אני מכיר אחד'. 'אז תגיד לו שיבוא לחזרה הבאה'. בחזרה הבאה הגיע ביל ווימאן. מגבר ענק היה לו. המגבר הגדול ביותר שראינו בחיינו. הוא ניגן בלהקות רוק שלוש או ארבע שנים. הוא היה מבוגר מאיתנו. הוא ידע לנגן. אבל הוא לא רצה לנגן יותר עם להקות הרוק המחורבנות האלה כי כולן נוראיות. כולן עשו את הצלליות וכל הנאמברים האינסטרומנטליים האלו. לא היה מישהו שיכל לשיר טוב במיוחד.
בשלב זה, אף אחד לא רוצה לשמוע יותר את באדי הולי. הוא כבר סצנה ישנה עבור מעגל הרוקנרול העדכני.
אז צץ הברנש שתמך בבריאן, וזה סיפור ארוך. הוא הגיע מעיר הולדתו של בריאן. הוא קיבל 80 פאונד לשנה על היותו בצבא הטריטוריאלי באנגליה, לשם אתה הולך לשבועיים במחנה עם שאר החבר'ה האלה. כולם גרים שם באוהלים ונרטבים ומתקררים ובסוף הם לומדים איך לירות ברובה והם מקבלים 80 ליש"ט במזומן.
אז הוא הגיע ללונדון עם ה-80 פאונד שלו, היישר מהגבעות, מהאוהל שלו, והוא רצה לבלות עם בריאן. בריאן ינק כל פאונד ממנו, כולל רכישת גיטרה חדשה. הוא היה אחד האנשים המוזרים האלו שהיו עושים כל מה שתגיד לו לעשות. בריאן היה מצוה עליו ביום הכי קר, 'תן לי את המעיל שלך' - והוא היה מוריד ממנו את המעיל ומוסר לו. 'עכשיו, אתה הולך עשרים מטרים מאחורינו, בנאדם'. והלכנו למסעדת ההמבורגרים המקומי. 'אה, תישאר שם. לא, אתה לא יכול להיכנס. תן לנו שתי לירות'. נהגתי להתייחס אליו ממש מוזר. האיש הזה היה עומד מחוץ למזנון ההמבורגר וקפוא ונותן לבריאן את הכסף לשלם עבור ההמבורגרים שלנו. לא ראיתי אותו שוב אחרי זה.
אה, לא... בעצם זה נגמר איתו בכך שיצאנו מהדירה בלילה מושלג לבלות. חזרנו והוא ישן במיטה של בריאן שהתעצבן מאד והחליט לחשמל אותו עם חוטי חשמל חשופים. הוא נגע עמם בגופו של האיש וזה קפץ בצרחות מהדירה אל השלג בתחתונים שלו. 'הם מחשמלים אותי, הם מחשמלים אותי', הוא צרח. מישהו הביא אותו כעבור שעה והוא היה כחול. הוא פחד להיכנס כי הוא פחד כל כך מבריאן.
בריאן נהג לעשות את הדברים המוזרים האלו. למחרת האיש עזב סופית. אז כבר היו לבריאן גיטרה חדשה, מגבר חדש וסט חדש לגמרי של מפוחיות. אני מניח שהטירוף נובע מהכימיה של האנשים והטירוף די החזיק אותנו ביחד. כשההופעות הופכות להיות קצת יותר שופעות והצעירים התחילו לקלוט אותנו ונאספנו על ידי ג'ורג'יו גומלסקי. לפני שהוא עסק בהפקת תקליטים. הוא היה בסצנת מועדוני הג'אז. אני לא יודע בדיוק מה הוא עשה, קידם כמה מועדונים בשבוע. הוא החליט להיות האמרגן שלנו.
ושלושתכם הסתדרתם? האם אתם האנשים הכי קרובים אחד לשני?
היינו ממש צוות. אבל תמיד היה משהו בין בריאן, מיק וביני שלא ממש הצליח להגיע למקום כלשהו. תמיד משהו הפריע. לא פעם חשבתי, ניסיתי להבין את זה. זה היה בגלל בריאן, איפשהו. הוא עדיין הרגיש לבד איפשהו ויצא פעם נגדי ופעם נגד מיק. בריאן היה מוזר מאוד. הוא היה קצת חסר ביטחון. הוא לא יכל להסתדר טוב עם שני בחורים אחרים בבת אחת. עדיין לא היה לנו את צ'רלי (ווטס) בתור מתופף. באמת היה חסר לנו מתופף טוב. ממש הרגשנו את זה.
כל מה שרציתי לעשות זה לשמור על הלהקה ביחד. איך היינו הולכים לעשות את זה ולגרום לאנשים להקשיב לנו? איך משיגים הקלטת תקליט ביחד? בשלב הזה היה לנו את זה מבחינה מוזיקלית. היינו ממש מרוצים מהאופן שבו נשמענו. היה חסר לנו מתופף. היה חסר לנו ציוד טוב".
בינואר בשנת 1969 פורסם בעיתון NME ראיון עם אריק קלפטון ולראשונה לאחר פירוק להקת CREAM. בראיון זה רומז קלפטון לגבי העתיד.
"אני מאזין מקצועי. אני אוהב להאזין לתקליטים באותה מידה בה אני אוהב לנגן. אבל עכשיו באמת הגיע הזמן שאעשה משהו מוזיקלית. אני מנסה לקבוע תאריך להקלטה בשבוע הבא. כך שיש לי דד-ליין בעניין. מי שרוצה לבוא לנגן איתי - מוזמן (הוא עונה בצחוק). ברור שזה יהיה סטיב ווינווד, אבל לא ברור לי אם זה יהיה אלבום סולו שלי או אלבום שלי עם סטיב. זה יסתדר מעצמו. ווינווד הוא איש מוכשר באופן מפחיד, שאני די חושש להיות הנגן שילווה אותו. אני לא יודע אם אקים איתו להקה".
עיתון רקורד מירור הבריטי בשנת 1976 עם ראיון שנערך עם בריאן מאי, גיטריסט להקת קווין, שאמר:
"אני צריך תקופות לעצמי בהן אני חייב להתבודד ולחשוב מבלי שיהיה איש לצדי. אז אני מקבל את ההבנה מי אני באמת ולא מה אנשים רוצים שאהיה. בגישת השואו-ביז לחיים אתה תמיד מודע למה שאתה עושה. אפילו לשרק את שיערך הופך למשהו מתוכנן מראש. כל מה שהרסני למוזיקה. כשאני מופיע, אני כל כולי למען הקהל. לכן אני שייך להם שם, אבל אם זה ממשיך כך מעבר לבמה – אז אני מפסיק להתקיים כיצור אנושי. אני אהיה שום כלום. יש לחץ אדיר בלהיות ידוען לאחרים, 24 שעות ביממה.
הכל נעלם בסוף, אתם יודעים. זה קרה כל כך הרבה פעמים בעבר. זה קרה למרילין מונרו ולג'ימי הנדריקס. הנה שתי דוגמאות, קיצוניות אולי, אך עדיין רלוונטיות. זה בהחלט מפחיד. לשמור על חיי הפרטיים זה מה שנותן לי להמשיך לפעול בחיי כאמן.
בנוגע לאלבום החדש של קווין, אנחנו עדיין עובדים על נגיעות אחרונות בשבילו. זה צריך לצאת בחודש הבא. יקראו לזה 'יום במרוצים'. למרות שהמוזיקה מזכירה את מה שעשינו ב'לילה באופרה', עדיין אנחנו מגלים פה תחומים חדשים. זה לאו דווקא יהיה המשך ישיר לתקליט האחרון שעשינו. שם התקליט החדש והקודם נועדו בכוונה לתת מחווה לאחים מרקס, שאנחנו מעריצים אותם. בארה"ב פגשנו את גראוצ'ו מרקס והוא אמר שאהב את 'לילה באופרה' שלנו. כשאמרנו לו מה יהיה שם התקליט החדש – הוא נדהם. עכשיו אנחנו נהנים מההצלחה בארה"ב. הקהל שם הרבה יותר פרוע מהקהל הבריטי.
בנוגע לזרם הפאנק שקורה עכשיו, זה רק שם גנרי. זה לא ממש אומר משהו והטוב ביותר ישרוד. כל דבר חדש מבורך ויש כמה להקות שנשמעות ממש טוב בזרם הזה. זה טבעי שהצעירים יימשכו לזה. הלהקות ההן, בדרכן, יוצרות קסם שמושך את הקהל אליהן. מוזיקת רוק מביעה המון גישות לאנשים שונים. אבל בכל הגישות – איש לא רוצה לקבל משהו שלא נעשה בלב שלם. ברור שלנו יש תדמית מסוימת מוחצנת, אבל אני חושב שהשירים שלנו טובים. אני חושב שקווין היא להקה טובה. אם לא הייתי חושב כך – אז מה היה הטעם להמשיך בזה?".
בנובמבר בשנת 1969 פורסם במלודי מייקר ראיון עם רוג'ר ווטרס, מלהקת פינק פלויד:
"היום אנחנו מתעסקים יותר ביצירת סאונד מופשט. לפני שנתיים נהגתי לקרוא ספרי מדע בדיוני ומשם ודאי לקחתי את שם השיר SET THE CONTROLS FOR THE HEART OF THE SUN. אבל עכשיו אני מרגיש שאנחנו מתקרבים יותר לניסיוניות, מאשר לקיחת נושאים מספרי מדע בדיוני.
בתקליט 'אומהגומה' יש שני שירים שכתבתי שבאים מזיכרונותיי אי שם בקיימברידג'. גראנצ'סטר מדואוז זה אזור של שדות בדרום העיר. בנוגע לתקליט ההופעה באלבום, החלטנו לא לשים את INTERSTELLAR OVERDRIVE כי אנחנו כבר לא ממש אוהבים אותו. עם זאת, יש לנו תכנון להוציא תקליט בהדפסה מצומצמת עם השיר הזה בהופעה ולהפיץ לאנשים שיש להם עניין בזה. ג'ון פיל, השדרן ברדיו, כבר קיבל עותק שכזה והוא ממש מרוצה.
אני לא רואה אותנו הולכים עם הלהקה למקום יותר מדי מרוחק. אנחנו מתעניינים בניסיונות, אך לא באופן אינטלקטואלי. אם מישהו מאיתנו עושה משהו שנשמע אקדמאי – אז הוא נכשל. זו ממש לא המטרה שלנו. אני לא בעד דברים שנשמעים יותר מדי נקיים. הייתי רוצה לעשות מוזיקה לסרטי מדע בדיוני. כרגע אנחנו מתכוונים לעשו מוזיקה לסרט מצויר של אלן אלדרידג', שייקרא ROLLO. זה משהו שמזכיר את הסרט צוללת צהובה, על ילד קטן בחלל".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלצים ומבלוג המוסיקה באתר
