ברוכים הבאים לבאנדל 34 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
הנה עוד אירועים בעולם הרוק שמצאתי שקרו בחודש מרץ, בשנת 1968, לפי עיתוני הפופ של אז:
התקליט "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר", של הביטלס, זוכה בארבעה פרסי גראמי.
בטקס הפרסים השנתי של המוזיקה באנגליה, אייבור נובלו, נבחר השיר SHE'S LEAVING HOME (של הביטלס) לשיר הטוב ביותר של 1967. השיר A WHITER SHADE OF PALE (של פרוקול הארום) הוא השיר המצליח ביותר בבריטניה מעבר לים, בעוד GROCER JACK הוא השיר ההיתולי הטוב ביותר.
מועדון המחתרת MIDDLE EARTH, שפעל בקובנט גארדן בלונדון, נאלץ לעבור משם לאחר פשיטה של המשטרה שערכה חיפוש לסמים על רקדנים ולהקות שם. המועדון מתמקם מחדש באולם ROUNDHOUSE בעיר.
הבסיסט אייס קפורד עוזב את להקת THE MOVE בגלל התמוטטות עצבים. הוא היה ידוע כבחור המושך בלהקה וקיבל את הכינוי ACE THE FACE.
ההרכב הראשוני של רלהקת ROUNDABOUT לא מצליח להתגבש וג'ון לורד וריצ'י בלאקמור מגייסים את המתופף איאן פייס והזמר רוד אוונס, שניהם לשעבר מבלהקת THE MAZE, ואת הבסיסט ניק סימפר, לשעבר מלהקת ג'וני קיד והפיראטים (עד שג'וני קיד נהרג בתאונה, כשברכב היה גםסימפר שיצא מהעניין עם חבלות אך בחיים). בהמשך ישנו החבר'ה את שמם לדיפ פרפל.
דונובן תורם מספר שירים לפסקול הסרט POOR COW.
חברי להקת ההוליס מתחילים לעבוד על אלבום אולפן חדש אבל הסשנים נעצרים כשרוב הרצועות נותרו ללא שימוש או לא גמורות, כולל MARRAKESH EXPRESS של גרהאם נאש, שלימים יהיה להיט עבור קרוסבי, סטילס ונאש.
בני החסות של בסיסט הרולינג סטונס, ביל ווימאן, הלא הם חברי להקת THE END, מתחילים להקליט את אלבום הבכורה שלהם באולפני ווסט המפסטד. התקליט הנהדר הזה יושלם עד סוף יוני של אותה שנה, אך לא ישוחרר על ידי חברת התקליטים DECCA עד דצמבר 1969, בשם INTROSPECTION. עד אז כולם איבדו עניין, כולל חברי הלהקה, שיצאו מחדש (עם סולן אחר) בתור להקת TUCKY BAZZARD.
האודישן של להקת "חנות הצעצועים של מייבל גריר" עבור חברת התקליטים MCA לא הצליח כשקודקודי החברה החליטו שהלהקה "פסיכדלית מדי". בהמשך ייצאו ממנה חברים להקמת להקת יס.
ההתייחסות של הביטלס למדיטציה טרנסנדנטלית והמהארישי גורמת לוויכוחים בעולם הפופ. הזמר האמריקאי פי.ג'יי פרובי מביע את הבוז שלו לעניין, אבל איש המודי בלוז, הקלידן מייק פינדר, קם במהירות להגנת הביטלס והמהארישי, ומצליף בבורותו של פרובי.
הנה גם כמה מביקורות התקליטים והתקליטונים שפורסמו בעיתונים הבריטיים בחודש ההוא:
על התקליטון JUMBO של הבי ג'יז: "המילים עומדות בסטנדרטים הגבוהים הרגילים של הגיבס ונשארות מלאות דמיון ופואטיות, אבל הרומנטיקה הסוחפת של שירים כמו WORDS מוחלפת בנגיחה אוף-ביט ובגיטרת בלוז מייללת שמזכירה חלק מיצירותיו המוקדמות יותר של ג'ף בק. כך או כך, הוא נשמע כמו להיט מפלצתי!"
על התקליטון MARJORINE של ג'ו קוקר: "הסצנה מלאה בדברים כמו זה. לא להיט, אבל מעניין".
על התקליטון I DON'T WANT OUR LOVING TO DIE: "נעלמו פעמוני האבדון מהלהיט הקודם. הפעם זה THE HERD (העדר) לכל אורך הדרך, והמשך מופלא ללהיטים הראשונים שלהם. המנגינה היא מסחרית מיידית עם כמה הרמוניות ווקאליות יפות. אורגן ופסנתר שוטפים את האינטרו מאחורי איזו שירה של מקהלה, ואז הם יוצאים לרייב-אפ צועק ומשמח שיוציא אותם לפסגה".
על התקליטון I CAN'T LET MAGGIE GO של להקת HONEYBUS: "קו מנגינה נעים מאוד. חייב להגיע לאנשהו. עיבוד נחמד מאוד. זה מעורר את החשק המוזיקלי. יש להם צליל נחמד. יש לזה קצת השפעה עממית. אני אוהב את התקליטון החדש הזה, המציג את התערובת ההרמונית שובת האוזן. אי אפשר להתעלם מהקצב - ובכל זאת הוא לא מכריע".
על תקליט הבכורה של להקת THE MOVE: "הם לקחו את הזמן והתוצאות מצדיקות. רוב הלהקות היו שמחות לקבל כל אחד מ-13 הרצועות כסינגל. הכוח שלהם טמון בלחנים הזכורים מיידית שלהם ובמילים האנרכיות בתוספת ביצועים חסרי עכבות, נלהבים. אלבום מצוין".
על התקליטון QUITE RIGHTLY SO של פרוקול הארום: "האורגן מכניס אותנו לשיר. זה שיר נחמד, מעוצב היטב, עם הגיטרה המייבבת הנהדרת הזו אבל עבור הרבה אנשים, הסאונד יהיה יותר מדי דומה ללהיטים האחרונים של הלהקה".
על התקליטון LITTLE MISS UNDERSTOOD של רוד סטיוארט: "מייקל ד'אבו, הזמר של להקת מנפרד מאן, כתב והפיק את שיר הסולו הראשון של רוד מזה זמן מה, והוא מספיק דמיוני מבחינה לירית ומעובד היטב כדי להרים אותו מהקרקע. נראה שלא היה לרוד מזל יותר מדי זמן".
על התקליטון BLACK VEILS OF MELANCHOLY של להקת סטטוס קוו: "לעתים קרובות אומרים שהצד השני של תקליטון חשוב הרבה יותר מהראשון - מכיוון שעד שאמן יחזור על ההצלחה הראשונית שלו, אף אחד לא יכול לדעת אם הוא רק פלא של להיט אחד. אז זה רגע האמת, האם הם יכולים לחזור על ניצחון הלהיט על אנשי הגפרורים שלהם עם זה? כן, אני חושב שהם יכולים. שימו לב, זה לא טוב כמו הקודם".
השנה היא 1969 ובמודעת דרושים במלודי מייקר מחפשים בסיסט ללהקת רוק מתקדם ידועה. תנאי חשוב לקבלה - שיער ארוך. תתקשרו לג'ולי (ניחוש שלי - הזמרת ג'ולי דריסקול?)
כתבה על פרנק זאפה מפברואר 1972 בעיתון NME:
"הוא נראה קצת כמו תמונת זהות של האנרכיסט הכי ידוע לשמצה. גיטריסט הרוק המושמץ הזה, שיותר מכל אחד אחר במוזיקה העכשווית מגלם את הכוכב הלא-על. השם הוא פרנק זאפה והנה הוא יושב במלון שלו בלונדון ואוכל ארוחת ערב בצורה לא שגרתית. הזמר אריק ברדן התייחס פעם פומבית לפרנק כ'אדולף היטלר של הרוק'. זאפה הפריך את ההאשמות, למרות שזה נשמע באופיו - והתייחס אל ברדן בדפוס כ'צ'רלטון הסטון של הרוקנרול!'
הוא יוצר רושם של איש קיצוניות - חמלה מתוסכלת בשנאה - הנחמד המעורב עם מגעיל - מה שהופך אותו לבן אדם אמין. אני עדיין זוכר את ההזדמנות הראשונה שבה הושמע הסינגל הראשון של להקתו, אמהות ההמצאה, בתוכנית הטלוויזיה JUKE BOX JURY שנכחדה למרבה המזל, ואף אחד בפאנל השופטים לא יכול היה לקחת את זה ברצינות. 'הם בטח מתבדחים', הייתה הדעה הכללית, וכמובן, הם היו, אבל הבדיחה הייתה עליהם. 'הייתי אומר שיש מעט מאוד להקות אחרות שמתייחסות לעצמן באותו אופן כמו האמהות', אמר פרנק. 'אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לצחוק על עצמנו, בעוד שאני לא חושב שלהקות פופ או אמנים אחרים, במדיומים שונים, באמת לוקחים את הזמן כדי לשקול עד כמה הדברים באמת אבסורדיים. זו לא שאלה של לעג, אבל אנחנו פשוט לוקחים נקודת מבט אחרת. לעג נראה כמו דבר אכזרי לעשות. הגישה שאנו נוקטים היא שכולנו צוחקים יחד אם הבחור השני לא היה לוקח את זה כל כך ברצינות. ככה אני מסתכל על זה'.
כאשר זאפה הקים את האמהות, חברת התקליטים סירבה מיד לאפשר לו להשתמש בשם הזה מכיוון שנראה שיש לו קונוטציות מגונות, ולכן נוספה לשם הזה המילה 'ההמצאה'. באותה תקופה רוב האקטים האופנתיים היו גברים צעירים שנראים טוב עם שיער בוהק ושיניים מהבהבות, כמו החמישייה של דייב קלארק ומתבודדי הרמן. 'רוב החברים בלהקה היו זקנים לא מושכים. אז הייתה לנו מיד בעיית שיווק', אומר פרנק.
אלבומם הראשון FREAK OUT זכה להתעלמות מוחלטת על ידי תקשורת ההמונים, גם כאן וגם באמריקה, אבל הוא מכר בערך 30,000 עותקים מפה לאוזן ופרסום חכם של זאפה שחתך את השרוול לפאזל כשחתיכה אחת ליום, למשך שבועיים, נמסרה למבקרים. זאפה הוא למרבה הפלא, לדמות אנטי-ממסדית כזו, איש עסקים חריף ביותר. ואחד המאפיינים ה'חמודים' ביותר של העסקה שהוא ניהל עם וורנר רקורדס הוא שבתום החוזה לחמש שנים שלהם הלהקה מחזירה את סלילי המאסטרים שלה. '... לזה אני קורא עסקה טובה', אומר פרנק. 'אתה עושה תקליט, ומה שבדרך כלל קורה הוא שחברת התקליטים מחזיקה את ההקלטות לנצח - זו כבר לא המוזיקה שלך. במקרה אהבתי את הרעיון לשמור על יצירות האמנות שלי'.
זה בא בהפתעה - איכשהו, כל דבר אורתודוקסי שקשור לזאפה הוא הפתעה - למצוא אותו נשוי באושר לאשתו השנייה עם בן בן שנתיים ובת בת 4. נישואיו הראשונים התפרקו בגלל שהגברת הצעירה מצאה ש'קשה להיות נוח עם אורח החיים שהייתי מעורב בו'. זאפה מתאר את מערכת היחסים שלו עם הוריו שלו כ'לבביות', למרות שהם התאכזבו שהוא לא לקח משהו מדעי כמו אביו לפניו, שהיה בתורו מורה למתמטיקה, מורה לפיזיקה ולאחר מכן עבד על פרויקטים של טילים בליסטיים. הוא אומר: 'אבא שלי רצה שאעשה משהו מדעי והתעניינתי בכימיה, אבל הם פחדו להשיג את הציוד המתאים כי התעניינתי רק בדברים שהתפוצצו. אני לא חושב שיש סיבה להניח שההורים שלי צריכים להפיק הנאה ממה שאני עושה למחייתי. זה פשוט לא הקטע שלהם! הם אוהבים סדרות על בוקרים בטלוויזיה... דברים כאלו'.
לאלו מכם שעקבו אחר היצירה המוקדמת של זאפה, ואף חלק מהחומרים העדכניים יותר שלו, זה לא צריך להיות הלם גדול מדי ללמוד שהוא מחזיק את תחום הרית'ם אנד בלוז הכי יקר ללבו. 'הלהקה הראשונה שאי פעם ניגנתי בה הייתה THE RAMBLERS, שבה פשוט ניגנתי בתופים. נהגתי להאזין לרית'ם אנד בלוז הרבה - ג'וני ווטסון כשהיה מנגן בגיטרה, קלרנס 'גייטמאות' בראון ועוד. הרפרטואר שלנו כלל דברים מוקדמים של ריצ'רד הקטן... אני עדיין נהנה מהמוזיקה הזו, וזה אולי נראה קצת אבסורדי - אבל אם הייתי בנסיבות המתאימות, ואמרתי את זה לחבר'ה בלהקה, הייתי שמח לנגן באותה מידה רית'ם אנד בלוז. זה בגלל שאני אוהב את זה, זה נשמע לי טוב. יש לזה כשרון מוזיקלי מובהק. האיכות הרגשית של המוזיקה של שנות ה-50 והסאונד שיצא משם פשוט מעולה, הוא נותן לך השראה. כשיש להם את הדברים הזולים ביותר, הם יוצאים עם יצירת אמנות בסוף. אני מקשיב לתחושה הכללית של איך שהגיטרה נשמעת, במקום לנסות להבין אם הבחור הזה מהיר יותר מאלווין לי או שלא. אני חושב שבאופן כללי, הקריטריונים שרוב כותבי הפופ משתמשים בהם הוא כמה מהיר אותו נגן גיטרה, זה לא משנה להם אם הבחור באמת יכול להמציא מנגינה במקום. תחשוב לאחור, כמה סולואי גיטרה שמעת בעשר השנים האחרונות וכמה מהם יכולת לזמזם? יש בכלל תוכן מלודי? האם יש בכלל קשר מבני בין השורה שמתנגנת, לבין מערכת אקורדים שמתרחשת?'
כיום יש מעט מאוד פרות קדושות אם בכלל במוסר של זאפה. הוא מנסה לחשוף ולחקור את המניעים של החברה שלנו כדי שנוכל להעמיד כמה מאותם עקרונות כביכול בפרספקטיבה. תחושת האבסורד שלו נמתחת אל מי שהכי מזדהה איתו ואפילו את עצמו. האם, למשל, משהו יכול להיות יותר מופרך מרינגו סטאר שמגלם את זאפה בסרטו '200 מוטלים' שעוסק באנכרוניזם חברתי? 'אחד הדברים שהכי מדאיגים אותי בנוער של היום הוא חוסר היכולת שלהם לצחוק על עצמם', אומר פרנק. לדוגמה, אם אני מופיע באולם ראונדהאוס וצוחק על האיש הזקן והמלוכלך הזה בגיל העמידה, זה בסדר. אבל אם אני מתייחס להיפיז מלוכלכים וארוכי שיער שנגועים בסמים, יש מיד את גישת ה'אל תדבר עלינו ככה'...' טקטיקת ההלם שלו מביאה בדרך כלל את התוצאה הרצויה לתגובה. 'מעולם לא הבנתי שגרופיות הן מיעוט נרדף עד שהרולינג סטון התחיל לכתוב עליהן כאילו הן כלום ושום דבר. יש אנשים שמניחים שכל בחורה שמורידה את המכנסיים בשביל בחור בלהקת רוק'נ'רול חייבת להיות חזירה, כלבה או סוג של גמל שלמה. בעיניי, גרופיות הן בנות שאתה פוגש בדרכים. חלקן נחמדות, חלקן מגעילות, חלקן בעלות חוש הומור, חלקן חכמות וחלקן מטומטמות. זה רק אנשים. אני יכול לראות פורנוגרפיה באור אחר, כשאני מסתכל עליה במונחים של צילומים בעלי אוריינטציה קיצונית, או דברים שאתה יכול למקם בקטגוריה הזו שנועדו לעורר תחושה אירוטית. פורנוגרפיה היא משהו שנועד לעורר אותך מינית. עבור אנשים שזוכים לגירוי מתמונות או ספרי זימה, זה ממלא תפקיד בחברה כאשר אין להם גישה מוכנה ליחסי מין, או מתקשים לצאת מכמה דברים אחרים. פורנוגרפיה ממלאת תפקיד עבור אותם אנשים, והיא צריכה להיות זמינה עבורם. כי מי שלא מותאם מינית יסיים לעשות דברים כמו מלחמות ולבצע רציחות ולעשות הרבה דברים אחרים בגלל דיכוי'..."
הנה עוד מודעת דרושים מעניינת במלודי מייקר משנת 1969 - ללהקה חדשה דרושים גיטריסט מוביל ובסיסט. הם חייבים להיות כבדים ואם יתקבלו - עתידם מובטח... השאלה היא איזה עתיד... טוב? או לא טוב?
הנה עוד אירועים בעולם הרוק שמצאתי שקרו במרץ, בשנת 1969, כפי שפורסמו אז בעיתוני הפופ:
מועדון MIDDLE EARTH, האחרון במועדוני ה'אנדרגראונד' האמיתיים, שפעל בקובנט גארדן בלונדון, סוגר את הפעילות לאחר שסורב לקבל רישיון לנגן בו 'מוזיקת פופ' אחרי חצות.
רובין גיב עוזב את להקת הבי ג'יז.
פיטר פרמפטון עוזב את להקת THE HERD.
להקת THE TROGGS התפרקה (וחבריה יעשו איחוד בשנת 1972)
בעקבות ההצלחה האמריקאית שלאחר פירוקה של להקת הזומביס (עם הלהיט TIME OF THE SEASON), הקלידן רוד ארג'נט מסכים להשלים כמה הקלטות נוספות בתור הזומביס שייצאו עם השירים IMAGINE THE SWAN ו- IF IT DON'T WORK OUT.
והנה כמה ביקורות בעיתונים הבריטיים שפורסמו באותו חודש על תקליטים:
על האלבום ODESSA של הבי ג'יז: "מצב הרוח של יצירה מונומנטלית זו הוא בעצם של ייאוש ושממה. צלילי כלי הקשת עולים על הלחנים של האחים גיב, שלעתים קרובות הם אכן טובים מאוד. יש בהם תחושה של דרמה ואהבה לצייר נושאים גדולים - אסונות או אירועים מטלטלים בעולם. לא כל המנגינות בקצב איטי. חייבים לברך את המעבד ביל שפרד על הקטעים המוזיקליים שלו המתמודדים עם כל מצבי הרוח של בי ג'יז. הבי ג'יז יכולים להיות גאים בהישג שלהם, הוא נע קדימה לאורך מסלול שונה לחלוטין מהניסויים ה'מחתרתיים' הבסיסיים, והוא שווה באותה מידה".
על התקליט MOTHERLIGHT של בובאק, ג'ונס ומאלון: "מילים אניגמטיות וגיטרה אפקטיבית הם הנכסים העיקריים של אלבום מחתרתי שמראה מידה לא מבוטלת של מקוריות, אם כי מדי פעם שוגה בצד של יומרה. בכלל לא רע, בסך הכל".
על התקליט השני של להקת פאמילי, FAMILY ENTERTAINMENT: "אלא אם כן אתה מתעצבן מאחד הזמרים שיש לו ויברטו כמו כבשה בעונת ייחום, זה אמור לשמח את כל מי שאוהב פופ אנדרגראונד אינטליגנטי. הכל מנוגן היטב, המילים הן משמעותיות ושנונות והחומר כולו מקורי. ברור שהושקעה מחשבה רבה בהפקה והיא השתלמה".
על התקליט השני של להקת SPOOKY TOOTH ושמו SPOOKY TWO: "מוזיקת רוק כבדה ומסוממת, מאופיינת בריפים עזים ודרמטיים שחוזרים על עצמם עד אינסוף, או לפחות עד שטכנאי ההקלטה מנתק את החשמל. יש פה תערובת מוזרה של הרפיה ועוצמה, מתישה ומטעינה. אתה כמעט יכול לשמוע את הנשימה המפחידה - בכבדות. יש זוהר אפל במוזיקה שלהם, אם להשתמש בדמות דיבור אוקסימורוני".
יולי 1971 ובמלודי מיקר התפרסמה מודעת חיפוש מטעם להקת FAMILY.
בינואר 1972 פורסמה כתבה על דייויד בואי בעיתון NME:
"ביום בו הייתי אמור לפגוש את דייויד בואי בביתו בבקנהאם, קנט, באמת לא ידעתי למה לצפות. שמעתי וראיתי מעט מאוד ממנו לאחרונה. הפעם האחרונה שראיתי אותו בהופעה הייתה באולם ראונדהאוס של לונדון לפני יותר משנה וחצי, כאשר הוא הופיע ללא הודעה מוקדמת, לבוש בתלבושת זהב ועם שיער מסולסל. באותו זמן המוזיקה שלו נשמעה עמוסה מדי ולא יכולתי לקלוט אותה.
לאחר מכן הגיע הרעש הגדול על דייויד והרצון שלו להתלבש בלבוש נשי. ריחמתי עליו כי היה ברור שהרבה אנשים יבטלו אותו כטרנסווסטיט מטורף ולא יתנו למוזיקה שלו הזדמנות שנייה. ואז הגיעה הידיעה שהוא כתב את OH YOU PRETTY THINGS לזמר פיטר נון, שהגיע למצעד. אחרי זה לא בא כלום, עד שהחדשות פשטו כמו אש פראית על אלבום לגמרי ראוי לכל שבח והגזמה, HUNKY DORY, שמציג את הרבגוניות והכישרונות של דייויד ככותב שירים.
כשישבנו בסלון הבית הוויקטוריאני הענק שהוא חולק עם אחרים, דייויד השמיע את האלבום החדש של BIFF ROSE, ואחריו את תקליטו הבא, שטרם יצא, על זיגי סטארדאסט. זה על ההרפתקאות וההתפרקות של להקת פופ. זיגי סטארדאסט הוא הסולן והעכבישים ממאדים הם להקת הליווי שלו. על השטיח מונחים עשרות תקליטים כולל האלבומים הראשונים של PRETTY THINGS, היארדבירדס והסטוג'ס. שטיחים עבים מקיר לקיר מרפדים את החדר. דייויד השתרע על פני השטיח ודילג מנושא לנושא.
הערתי על סגנון השיער שלו שזה עתה קצוץ. 'אה כן, גזרתי את זה לפני שבועיים, אני עדיין מתרגל לזה'. זה גרם לנו לדבר על תמונות. 'אני רק איש תדמית. אני נורא מודע לדימויים ואני חי בהם'. אז האם דייויד היה רציני בקשר לשמלה שלבש אז? או שזו הייתה רק בשביל לשמש תדמית? 'אני בהחלט לא נבוך מזה או נמאס לי מזה או מתבייש בזה, כי זה מאוד הייתי אני. אבל למרבה הצער, הכל גרע מהעובדה שהייתי גם כותב שירים. השמלות נעשו בשבילי. לא היו להם ציצים גדולים או משהו כזה. הן היו שמלות לגברים. סוג של דברים מימי הביניים. חשבתי שזה מעולה. דברים כאלו לא מפריעים לי בכלל. הדבר היחיד שמצער אותי הוא שפחות תשומת לב ניתנת למוזיקה. אני מתלבש באופן שערורייתי. תמיד הייתי. אני מעריץ בגדים וחברה שלי מכינה אותם בשבילי. אבל אני לא נשאר עם דבר אחד הרבה זמן. אני חושב שאני כמו חגב. אני באמת רוצה להמשיך הלאה כל הזמן".
גופו דק וחיוור ויש חיוך קלוש על פניו המנומרות כשהוא ממשיך. 'אני משתנה כל הזמן. המיקוד שלי לחיים משתנה כל הזמן. אני עדיין מאוד נערי. אני עובר כל מיני אופנות'.
בניגוד למוזיקאים רבים, דיוויד בואי מתעניין בכל סוגי התיאטרון והאמנות. כפי שהוא מציין, המוזיקה שלו היא לא הדאגה העיקרית שלו. 'החיים שלי לא סובבים סביב המוזיקה שלי. המוזיקה שלי היא אמצעי התחבורה שלי. אני כותב מנגינה כמיטב יכולתי. המנגינות שאני כותב משמחות אותי באופן זמני ומשפיעות עלי מאוד. אני כותב שירים מהר מאוד כי אני משתעמם מהר מאוד עם הדברים שלי'.
עד מהרה התחלנו לדבר על התוכניות הנוכחיות שלו ומה הוא מקווה לעשות. 'אנחנו הולכים להופיע בכמה תאריכים נבחרים. ההרכב זהה לזה של התקליט HUNKY DORY. מיק רונסון בגיטרה, טרבור בולדר בבס וגם וודי וודמנסי בתופים. אנחנו רוצים להיות מרגשים מבחינה ויזואלית'.
האם יש לו הפתעות מיוחדות? "לא, כולם מצפים ממני להופיע כשאני עושה משהו מסוג אליס קופר. אבל כשאליס יצא וראיתי מה הוא עושה, החלטתי לסטות מהזווית הזו כי לא רציתי לצאת ולבקש מאנשים להשוות אותי עם אליס. הייתי שמח להעלות מופע תיאטרלי כזה, אבל לא הייתי רוצה להיכנס לקטגוריה הזו. אבל יש לי תוכניות לחוויה תיאטרלית אם וכאשר הכסף ייכנס'.
ומה לגבי העתיד? 'ובכן, יש סיבוב הופעות עולמי שמתחיל בארצות הברית במרץ. וכשנחזור נסיים את המיקס של התקליט הרביעי שלי'. בואי הוא ההימור הטוב ביותר של כולם להיות האיש הבא שיהפוך לכוכב-על בינלאומי".
ההרצאה "איש כוכב - הסיפור של דייויד בואי", להזמנה: 050-5616459
ובשנת 1971 חיפשה להקת ציפור נדירה, ששינתה כיוון מוסיקלי לאחר עזיבת האוגניסט גרהאם פילדס, גיטריסט מוביל ובסיסט (הבסיסט-זמר שלה, סטיב גולד, החליט אז להישאר כזמר ולנגן בגיטרת קצב). "המודעה לא רלוונטית למבזבזי זמן".
בדצמבר בשנת 1971 פורסמו אייטמים-דיווחים בעיתון הרוק CIRCUS:
- "להקת בלאק סאבאת' מנסה לשבור את הקשר בין התדמית שלה והתדמית של צ'רלס מאנסון ועבודת השטן שלו. ביל וורד, המתופף, אומר שהם דאגו לשים מסרים של שלום בתקליטם האחרון, MASTER OF REALITY. הגיטריסט, טוני איומי, נאנח בכל פעם שדברים שהוא אומר נדבקים, משום מה, למאגיה שחורה. עם זאת, לשונו של וורד החליקה כשהוא הודה שהשטן יכול להיות אלוהים. אז הוא ניסה להסביר שלא אלוהים, אלא שטן, יכול ליצור עולם כזה מרושע".
- ממשלת ארה"ב מנעה את הגעתה של להקת הרולינג סטונס להופעות בשטחה. זאת לאחר מה שקרה בפסטיבל אלטמונט. הסטונס מקליטים תקליט חדש ומקווים שהממשלה האמריקאית תתרכך בזמן כדי לאפשר להם לשווק את המוצר החדש. בינתיים, הסטונס תובעים את המנהל העסקי, אלן קליין, בכמה מיליוני דולרים, בגלל שלטענתם הוא גנב מהם כסף.
- מסתובב בשטח בוטלג של המופע למען בנגלה דש. איכותו גרועה ומי שקונה אותו, הכסף לא יגיע ממנו לנזקקים.
- סליי סטון נתבע על ידי גורדי הורמל, הבעלים של אולפני VILLAGE RECORDER, בלוס אנג'לס, בסכום של 18,000 דולרים. זאת כי שאל מהאולפן ציוד הקלטה בהסכם של תשלום בסך 100 דולר לשעת שימוש בו. סליי לא שילם ולכן נתבע.
- חברת התקליטים ELEKTRA החליטה לא לחדש את החוזה שלה עם זמר להקת הסטוג'ס לשעבר, איגי פופ.
- האנגלים הופתעו מהמראה החדש של קרידנס קלירווטר רווייבל לפני זמן מה בהופעה במנצ'סטר. ג'ון פוגרטי רצה להיות כוכב רוק'נ'רול אמיתי כשהחליק את שערו, זרק את החולצה השחורה שלו לטובת חליפה לבנה צמודה וקיבל נוכחות בימתית איפשהו בין אדי קוקרן לאלביס פרסלי. לאחר ההופעה פנתה הלהקה להתראיין. ברור שלג'ון לא היה מצב רוח לדבר על אחיו שפרש מהלהקה.
- להקת ג'ת'רו טול התלוננה שהבריטים התעלמו לאחרונה ממנה ולכן פנתה לארה"ב.
- פרנק זאפה תובע את המגזינים פלייבוי ו- ESQUIRE כי פרסמו פרסומת לנעליים בה נראה פרצופו, ללא אישורו.
- קאט סטיבנס החליט להופיע באולמות, אך ורק אם הם מכילים עד 5,000 אנשים. "אני מעדיף לעשות שתי הופעות ביום לכמות קטנה של אנשים מאשר הופעה גדולה. באולם גדול זה קל לאבד את הקהל שלך".
כתבה על להקת בלאק סאבאת' בעיתון NME, בינואר 1972:
"אתם אולי זוכרים את האכזבה שלכם כשבלאק סאבאת' נאלצו לבטל את סיבוב ההופעות הבריטי הראשון שלהם מזה חודשים בסוף השנה שעברה. ובכן, הם חוזרים לדרך שוב, מתחילים ביום שני בבית העירייה של ברמינגהם, עם שלל חומרים חדשים להציע, כמו גם רבים מהשירים המועדפים הישנים שלהם.
'אני ממש מצפה להופיע בבריטניה', אמר אוזי אוסבורן כשפגשתי אותו ביום חורף אפור בלונדון בשבוע שעבר. 'לא הופענו כאן כל כך הרבה זמן ואני מרגיש שאכזבנו הרבה מהאוהדים הנאמנים שלנו. לצערי אנחנו לא תאריכים בלונדון. זה היה נחמד אם היינו יכולים להתחיל את הסיבוב בלונדון. אולי נעשה הופעה נפרדת באלברט הול מאוחר יותר, אבל עדיין אין שום דבר מוגדר. זה היה מאוד מרגש כשהופענו שם בפעם האחרונה. מעולם לא נהנינו כל כך.
הסיבה שהיה צריך לבטל את הסיבוב שלנו בדצמבר הייתה בגלל שהייתי חולה מאוד כשחזרנו מארצות הברית בנובמבר. היה לי גרון כואב וחום והייתי מנוטרל במשך חודש. תכננו לנו כל כך הרבה לשנת 1972. אנחנו נעשה את סיבוב ההופעות הבריטי הזה, ואז נצא לאמריקה שוב במרץ לארבעה שבועות. לאחר מכן, יש את יפן, אוסטרליה, ניו זילנד, אפריקה - דבר עולמי'.
האלבום הרביעי של בלאק סאבאת' מתוכנן לצאת באפריל. הפעם הדגש יהיה על הלחן, אך עדיין ישמור על הכבדות האופיינית ללהקה. 'באלבום הזה יהיו מספר רצועות קצרות כדי שיהיה מגוון גדול', המשיך אוסבורן. 'אני חושב ששירים ארוכים משעממים, ואם אנחנו רוצים לשמור על הפופולריות שלנו נצטרך לעשות שינוי. עדיין הקלטנו רק כמחצית מתפקידי הליווי הבסיסיים. אנחנו מקבלים כמה אפקטים מוזרים באולפן, ועושים דברים מטורפים. למשל, גרמנו לכולם לצעוד לראש גרם המדרגות הגדול הזה לפני כמה ימים ולשיר כמו שבעת הגמדים. זה היה מדהים; כולם פשוט שחררו את עצמם, אנשים שבדרך כלל לא היו עושים את זה. הקלטנו את זה ואנו שוקלים לכלול את הדבר באלבום אבל אנחנו עדיין לא בטוחים. זה באמת היה אפקט מדהים. זה נשמע כאילו יש שם מיליון אנשים'
שאלתי אותו אם יש סיכוי לשיר המשך ל-PARANOID, הסינגל המצליח שלהם שיצא לפני יותר משנה. 'אני פשוט לא יודע', הוא אמר. 'לא רצינו להיכנס לתלם של הפקת סינגל אחד אחרי השני כי אם אתה עושה את זה אתה מקבל סוג של תדמית לא נכונה, וחוץ מזה יש יותר מדי מה לעשות כשאתה מנסה להשיג אלבום. כמובן, צברנו הרבה יותר מעריצים כשזה היה להיט - רבים מהם צעירים בהרבה מהעוקבים הרגילים שלנו. אבל לא אכפת לי אם אנשים שבאים לראות אותנו הם בני 10 או 110, בתנאי שהם באים להאזין למוזיקה. אבל בהחלט קיבלנו יותר מעריצים. אנשים קופצים על הבמה שלנו ובדייט אחד בצפון הצעירים פגעו בטעות ברמקולים כי האמרגנים דחסו כל כך הרבה אנשים למקום. הם המשיכו להכניס עוד ועוד אנשים עד שזה היה כמו תא גזים. להיטלר זה יכל להיות יום חגיגה!
מאז שהוצאנו את התקליטון הזה יש לנו קצת כסף מיותר, אבל אני חושב שהכסף הזה די רע. בטח שאתה צריך את זה כדי לשרוד, אבל זה הביא לי הרבה אומללות. באמצעות עושר אתה מאבד הרבה מהזהות שלך, ואתה לא יכול לתקשר עם אנשים כמו מקודם. החברים הוותיקים שלך מסתכלים עליך כאילו אתה לא שם, כי הם רוצים שתשתנה. אני רוצה לשמור כמה שיותר מהחברים הוותיקים שלי, אבל אתה לא תמיד יכול לעשות את זה כי הם משנים את הגישה שלהם אליך".
באוקטובר בשנת 1968 יצא הגיליון ה-20 של רולינג סטון ובו גם הידיעות הבאות:
- ריק דאנקו, הבסיסט של להקת הבאנד, שבר את צווארו בתאונה בעת שנהג ברכבו בדרך מלאת ערפל בניו יורק. הוא ייצא מבית החולים בעוד מספר שבועות. באופן מוזר, זה דומה לתאונה שעבר בוב דילן לפני כשנתיים. בינתיים הגיעו שאר חברי הלהקה לצפות, באולם פילמור ווסט, בהופעה של להקות טראפיק וה-STAPLE SINGERS. הם קיבלו אישורי כניסה של VIP והושבו בכיסאות מיוחדים במרפסת. בהדרן ביצעו זמרי הסטייפל את שירה של הבאנד, THE WEIGHT.
- הקלידן ניקי הופקינס הצטרף ללהקתו של ג'ף בק והוא יגיע איתה להופעות בארה"ב. אפשר לשמוע את נגינתו בתקליטון האחרון של הביטלס, עם השיר REVOLUTION. הוא גם מנגן עבור הרולינג סטונס.
- איש הביטלס לשעבר, המתופף פיט בסט שכיום חותך לחמים במאפיה בליברפול למחייתו עבור 18 ליש"ט בשבוע, הגיע להסדר בתביעתו נגד הביטלס, ירחון פלייבוי ורינגו סטאר. בסט, עם עורך הדין בארי גולדברג, נלחם מזה שלוש שנים כשדרש שמונה מיליון דולרים על נזק שנעשה לשמו, בראיון שהביטלס ערכו ובמהלכו אמר רינגו, "הוא נהג ליטול כדרים קטנים שגרמו לו להיות חולה". סכום הכסף ששלשל בסט לכיסיו נשמר בסוד. גולדברג: "אחד ההסכמים בהסדר הוא שלא נוכל לדווח כמה כסף הוא קיבל בסוף". בסט: "זה סכום נמוך ממה שרציתי, אבל לקחתי את עצת עורך הדין והסכמתי".
- חבר מושבעים מצא את הרולינג סטון, בריאן ג'ונס, אשם בהחזקת מריחואנה ב-26 בספטמבר. הוא נקנס אך לא ניתן עונש מאסר כפי שחששו, מה שאיפשר לו לעבוד עם חבריו המוזיקאים על סרט החדש שלהם. ההרשעה, השנייה של ג'ונס, הביאה קנס של 120 דולר ועונש של 253 דולר בהוצאות משפט. בהזכירו למוזיקאי בן ה-26 שהוא נמצא על תנאי בגין הרשעתו באוקטובר האחרון. השופט אמר לג'ונס "אתה באמת חייב לשמור על הצעדים שלך". מיק ג'אגר צוטט כאומר, "אנחנו מאוד מרוצים שבריאן לא נאלץ ללכת לכלא. כסף לא משנה". כעת נראה שהרולינג סטונס כמעט בטוח יככבו בסרט גדול המתואר כ"מוזר, מטורף" - שייעשה על ידי חברת הפקות הוליוודית באפריקה בסוף דצמבר. הסרט יצולם בצבע, עם מיק ג'אגר כדמות המרכזית. לקית' ריצ'רדס יהיה תפקיד משנה, וכך גם לבריאן ג'ונס. ג'אגר וריצ'רדס יכתבו את כל הפרטיטורה המוזיקלית, אם כי לא סביר שהסטונס יבצעו את השירים. הסרט מתואר על ידי ג'אגר כ"סרט לכלל המשפחה", והתסריט, של סופר אמריקאי, נשמר בסוד.
- בימים האחרונים מתרחש עוד "סופר סשן" מעניין. הפעם עם סטיבן, סטילס, דייויד קרוסבי, איש ההוליס גרהאם נאש וגם אריק קלפטון. (קלפטון לא יצטרף בסוף והשאר יקימו את השלישיה המפורסמת יותר של שנת 1969 - נ.ר)
- יש דיווח על להקות הדלתות וג'פרסון איירפליין באולם ראונדהאוס שבלונדון. הנה מה שנכתב...
"הקונצרט היה אמור להיות אחד מאירועי הפופ המובילים של לונדון. העיתונות המוזיקלית סיקרה את שתי הלהקות במשך שלושת השבועות הקודמים, תוך השערות לגבי המשמעות של קבוצות "מחתרת" אמריקניות עבור סצנת הפופ הבריטית.
ג'פרסון איירפליין הגיעו ללונדון שבוע קודם לכן, הם טסו עם חמישה טון של ציוד, ונסעו ברחבי העיר - לפחות חלק מהזמן - באוטובוס קומתיים. הם החלו לנגן בחוץ - המדיום המוכר ביותר שלהם, אבל חידוש בבריטניה - באי וייט, ובקונצרט חינם בהמפסטד הית'. זה היה 40 מעלות ב-3 לפנות בוקר עם מדורות מפוזרות ברחבי המגרש, כשהם הופיעו בפסטיבל באוויר הפתוח של אי וייט עבור הרבה ילדים רוקדים, ילדים עם תרמילים ואנשים אחרים חסרי כיוון.
ההופעה של הלהקה באולם ראונדהאוס התקבלה בברכה. מופע האורות המיובא מסן פרנסיסקו הוכר כמופע המרשים ביותר שראה לונדון.
בביקור הראשון של הדלתות באנגליה נמנע ג'ים מוריסון מהעיתונות ובאופן כללי בנה דמות של משורר אפל ובלתי נגיש. הפגישה העיקרית שלו עם העיתונות הייתה בצילומי תוכנית טלוויזיה. מוריסון הופיע לדקה או שתיים כדי לומר, "לונדון היא סצנה גרובית" ואז התחמק. הדלתות הם עדיין לא כוכבי העל באנגליה כמו שהם בארה"ב, למשל, עדיין לא היה להם סינגל בעשירייה הראשונה שם. העיתונות המוזיקלית הבריטית מציגה תגובה חצויה כלפיהם.
הדעות נעות בין "הלהקה הגרועה ביותר אי פעם" (במאמר של כריס וולש במלודי מייקר שבדרך כלל לא אוהד להקות אמריקניות), ועד ל"אחת הלהקות המקצועיות ביותר בזירה בכל מקום" - של טוני ווילסון באותו עיתון. כתבים אחרים התרשמו מהביטחון והקרירות של מוריסון, וחלקם אפילו מצאו אותו "בחור נחמד".
מפתיע להבין שהלהקות היחידות בחוף המערבי שהופיעו בעבר בלונדון הן אמהות ההמצאה, קפטיין ביפהארט, הבירדס. להקת CANNED HEAT עכשיו כאן, בעוד שסליי והפאמילי סטון נתפסו בשדה התעופה, וחזרו אחורה לביתם. ואינטלקטואלים אנגלים מיודעים מסוימים מחשיבים את האמהות ובמיוחד את הדלתות כ"להקות פופ חתרניות".
באשר לדלתות, כמה אנשי טלוויזיה מעולים של גרנדה מצלמים את הקבוצה לתוכנית בת שעה שתיקרא "כשהמוזיקה משתנה, חומות העיר ירעדו". השאלה היא האם הדלתות ייפתחו ויצאו מהבניין בזמן לפני שהוא יקרוס.
המופע בראונדהאוס זכה לסיקור מוקדם כל כך בעיתונות הבריטית כמו: "הדבר הגדול ביותר מאז באבילון צפוי להתפרץ בראונדהאוס של לונדון בסוף השבוע הבא". אחת הסיבות הייתה שזו הייתה אחת הפעמים הבודדות ששתי הלהקות הופיעו על אותה במה.
הקהל הבריטי בגדול העדיף את האיירפליין. האלבומים השני והשלישי של הלהקה היו להיטים גדולים באנגליה, וגרייס סליק תפסה בסקר הפופ של המלודי מייקר כזמרת הנשית השישית הכי פופולרית, והאמריקנית הראשונה ברשימה אחרי ארית'ה פרנקלין. גרייס צולמה לעיתונים, בזמן שהיא התגוננה מהערפל האנגלי, מהגשם ומהצלמים, על ידי החבאת פניה בצווארון פרווה עבה.
ההופעה של הדלתות בראונדהאוס כללה את הלמות הלב הדרמטיות הרגילות של מוריסון, כשהגיבור חיכה בשתיקה אגרסיבית עד שיוציא את "צעקת הפרפר" שלו. עכשיו הקהל האנגלי בא לשמוע את המוזיקה של הדלתות, אז אף אחד לא ממש התעלף או צרח, ומוריסון נהיה יותר עצבני. מאוחר יותר הוא חיכה בזעף שהאורות יכבו לשיר "הסוף". ובפעם אחרת הוא עמד בקצה הבמה, ביקש סיגריה - האם אלפים מיהרו קדימה? חמש דקות אחר כך מישהו הציע לו גם ג'וינט.
לראות בדלתות השפעה פוליטית רדיקלית נראה לי מוטעה. לפי מוריסון, "החייל האלמוני" הוא שיר אהבה. "האלימות היא רק מטפורה", הוא צוטט כאומר. "זה על יחסי מין. כיתת היורים היא רק מטאפורה למה שקורה”. חיילים בווייטנאם נדלקים ומאזינים לתקליטי הדלתות - איזו מין פוליטיקה זו? האם הדלתות חתרניות יותר ממלחמת וייטנאם?
בהיותו באנגליה, מוריסון הבחין במפורש בין הדלתות לבין סצנת המוזיקה המחתרתית: "אם המחתרת נותנת כסף, אז אנחנו לא אנדרגראונד. אני מניח שאנחנו כשירים כאנשי עסקים". אם הדלתות מייצגות השפעה חתרנית, זה כנראה נובע יותר מהעובדה שהקבוצה מזהה את עצמה עם אוכלוסייה מושכת של ילדים בני שש עשרה מאשר מהמודעות שלה ל"מה קורה".
כתבה על מארק בולאן ממאי 1972 ב-NME:
"בראיון שנערך לאחרונה בניו יורק מצאתי את מארק בולאן, מוזיקאי צעיר חסר נשימה שממהר כל כך שבקושי היה לו מספיק זמן לספק לי דו"ח התקדמות. בולאן הוא הכוכב הגדול החדש של סצנת הרוק האמריקאית במסורת האנגלית האמיתית, וגם אם רק מעטים מאיתנו מבינים שהצלחתו לא הייתה כפי שנראה, אירוע בן לילה - התהילה החדשה שלו הופכת בבירור לכזו.
אחרי שורה של להיטים מספר 1, ללא תחרות מאז פריחת הביטלס ברחבי אנגליה ואירופה, בולאן, כמובן, סוף סוף הביא את כישרונותיו לשוק הצפון אמריקאי, שעד כה התעלם ממנו לחלוטין. בשנתיים האחרונות, השוק הזה בארה"ב נזהר יותר ויותר מלתפוס בצייתנות סיפורי הצלחה זרים, במיוחד בריטיים. כתוצאה מכך לקח ללהקת יס 18 חודשים שלמים כדי, בסופו של דבר, להצליח בצפון אמריקה כמו בבריטניה; להקת סלייד עדיין לא עשתה כאן שום רושם. נראה שחלפו הימים שבהם כל תגלית מוזיקלית אנגלית, מינורית ככל שתהיה, פרצה אוטומטית לארצות הברית. כך או כך, טי. רקס (או ליתר דיוק, מארק בולאן) החלו סוף סוף להצליח.
בולאן מודע לכך ועוד. הוא הגיע לטלפון לראיון בביקורו האחרון כאן, ותוך 30 שניות הרגשתי שהכרתי אותו שנים. יש לו גישה מהממת כזו. 'היי גבר. וואו. זה מדהים מדי בשביל מילים. דינמיט. אני חייב להודות שהופתעתי שזה קרה כל כך מהר. כל כך הרבה קורה. בדיוק ביליתי שעה עם ג'ון לנון. זה היה מדהים. ניסיתי להשיג אותו במשך שלושה ימים כדי להזמין אותו להופעה שלנו בקרניגי הול. אבל פשוט לא הצלחנו לתפוס אותו. כ-2,000 גרופיות מצלצלות אליו כל יום. סוף סוף הגעתי אליו אחרי ההופעה, וגיליתי שהוא רצה ללכת אבל לא הצליח להשיג כרטיסים'.
ואיך היה מר לנון המפוקפק? 'הוא בסדר. בסדר גמור. מעולם לא פגשתי אותו לפני כן. אבל תמיד הרגשתי חזק כלפיו וכלפי המוזיקה שלו. ההופעה של קרניגי הול הייתה מדהימה. חשבתי שראיתי את פול סיימון רוקד במעבר, וכשיצאתי משם, גיליתי שזה פול סיימון. הוא בדיוק קנה כרטיס. זה כל כך נחמד. זה רוק'נ'רול, בנאדם. אני מקווה. תצטרך לסלוח לי. אני קצת משוחרר כרגע. פשוט כל כך הרבה קורה. כן, זו הייתה הופעה יפה בקרניגי הול. זה לא יכול היה להיות טוב יותר. בכל הסיבוב הזה, משכנו יותר אנשים ממה שאי פעם ציפיתי. היו לנו 15,000 בפילדלפיה. מדהים. כן... סוף סוף קורה כאן משהו לטי רקס. מעולם לא חשבתי שאמריקה הולכת להיכנס לזה. אני שמח שזה קרה כמו שתמיד רציתי. היינו כאן פעם אחת בעבר אבל זה היה מוקדם מדי. רק התחלתי לבסס את הדרך שבה אני עובד עכשיו. זה לא היה מוכן. באמת שלא ניסינו את זה באנגליה, ואז עשינו את הטעות שניסינו את זה קודם באמריקה. הפעם באנו מוכנים, בנאדם. מיק ג'אגר בא לראות אותנו בלוס אנג'לס ואמר לי שזה הדבר הכי טוב שהוא ראה מאז ההופעה האחרונה של הסטונס. אנחנו אוהבים את זה. אבל אנחנו ממש שחוקים. לא ישנתי כבר כמה ימים. אני צריך קצת חופש. זה עדיין דבר משמח לחוות. אני יודע שזה יהפוך לשעמום, אבל עכשיו זה עדיין מהנה. ואני רוצה להפיק את המיטב מזה'...".
עד כאן הכתבה על בולאן, ועכשיו - כדי לעשות סדר היסטורי - בואו לקרוא מה שכתבתי פעם על ההופעה של טי רקס בקרניגי הול. מסתבר שזה ממש לא היה מה שבולאן תיאר פה. בואו לקרוא...
זה היה ב-27 בפברואר בשנת 1972 וזה היה כישלון...
מוקדם יותר ביום, בולאן ומנהלו חגגו את הכיבוש הממשמש ובא של אמריקה על ידי זריקת חופנים של שטרות דולרים מהמרפסת בקומה השביעית שלהם במלון סיטי סקוור.
בעוד שזמר החימום, ג'קי לומקס, ביצע את שיריו על הבמה, השתכר בולאן מאחורי הקלעים. כשהגיע תורו הוא עלה על הבמה לבוש בחליפת משי כסופה מנצנצת ועם שני כוכבי כסף מתחת לעיניו. הקהל ישב, לבוש ג'ינס וחולצות טי, מחכה להתרשם. גרסה מטלטלת של השיר "קאדילק", שאיתה טי רקס פתחה הופעות מאז אוגוסט 1971, התקבלה פה במחיאות כפיים מנומסות בלבד - התחלה לא טובה.
הלהיט JEEPSTER מת מוות דומה, מה שגרם למארק להסיח את דעת הקהל על ידי ריקוד פראי. הסט האקוסטי המקובל שלו, בן שלושה שירים באמצע ההופעה, זכה למעט מחיאות כפיים מנומסות. הקהל הגיע במהרה למסקנה שההר הוליד עכבר.
מנהל הלהקה, טוני סקונדה, הסביר מדוע המופע נפל לקרשים: "ערכנו מסע תקשורתי מטורף וכל אנשי התקשורת שם היו חייבים לבוא ולראות את התופעה בקרניגי הול. כל העולם ואשתו באו לראות את המופע.
קרניגי הול היה הקש האחרון. זה היה פחות או יותר הסיבוב הגרוע ביותר שעשיתי בחיים שלי, מארק פשוט לא היה אותו בחור יותר. הקוקאין השפיע עליו וזה היה כמעט בלתי אפשרי לתקשר איתו. לקחתי אותו לאולם כמה שבועות לפני לכן. עמדנו שם והראיתי לו עד כמה המקום היה מושלם מבחינה אקוסטית. אמרתי, 'כשאתה תופיע כאן, אתה לא תצטרך את ערימות מגברי המרשאל'.
עשינו את הפיצוץ התקשורתי הלוהט הזה לקראת ההופעה - זרקורים נדלקו וידוענים רבים הגיעו לראות את הקונצרט, ומה מארק עשה? הסתגר בשירותים עם שני בקבוקי שמפניה והשתכר כהוגן. הווליום היה כל כך חזק שאף אחד לא יכל לשמוע דבר ארור - זה היה נורא. יצאתי החוצה והתיישבתי על המדרגות בחוץ. פול סיימון יצא בריצה אחריי ואמר, 'מה אתה עושה פה, בנאדם? זה פאקינג בולשיט מה שקורה פה'. הוא גרם לי להרגיש חרא ואז הוא ברח משם. חשבתי שכאן זה הסתיים. ידעתי שזה סוף סיבוב ההופעות ואמרתי את זה למארק. המבוכה הייתה פשוט קיצונית מדי. ובכל זאת, הרווחתי הרבה כסף ויצאתי מזה עם פרארי נחמדה". מקורות אחרים מצביעים על כך שסקונדה למעשה פוטר.
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלציםומבלוג המוסיקה באתר
