ברוכים הבאים לבאנדל 35 ומעניין של כתבות רוק נדירות מהסיקסטיז והסבנטיז, אותן ליקטתי, ערכתי, תרגמתי וחיברתי בהן את הנתונים. פה תמצאו פרטי מידע מיוחדים ביותר שרוב הסיכויים שלא הכרתם. בואו נצא לדרך... קריאה מהנה.
סוף 1975 ולאלטון ג'ון ומנהלו, ג'ון ריד, יש מה להגיד בעיתון ביט אינסטרומנטל:
" ג'ון ריד, לשעבר הבוס של חברת מוטאון באנגליה ועכשיו המנהל של אלטון ג'ון ולהקת קווין, יודע מה עושה את אלטון ג'ון כאמן מתקתק. אבל למרות שאלטון סומך עליו בתור מגלה כישרונות, הוא מתעלם לחלוטין מהתיאוריות של ג'ון ריד על איך לקרוא לאלבומים חדשים שלו. ג'ון ריד: 'זה תמיד בלתי אפשרי עבור מנהל להגיד כמה הוא אחראי להצלחתו של אמן. לאלטון יש בכלל צוות אדיר סביבו. אבל לפחות אני מרוויח את הלחם היומי שלי על ידי כך שאני מונע ממנו לעשות החלטות מטופשות. לאלטון באמת אין מושג על בחירת סינגלים מאלבומים - וזה הדבר הראשון שאנחנו מתווכחים עליו. לדוגמה, השיר ISLAND GIRL במקור
נבחר כסינגל, ואז באה חרטה של אלטון שרצה את השיר DAN DARE. ואז זה בוטל וחזרנו שוב עם ISLAND GIRL'.
בנוגע לשמות אלבומים, אלטון כנראה גרם ליותר שערות אפורות לצוץ על ראשו של ג'ון ריד בן ה-26. "הוא רצה לקרוא לאלבום GOODBYE YELLOW BRICK ROAD בשם VODKA AND TONIC, לא פחות. וכשהגענו לאלבום האחרון שלו במסגרת החוזה עם חברת DJM, הוא רצה לקרוא לו BOTTLED AND BRAINED. הוא חשב שזה טוב יותר מ-ROCK OF THE WESTIES. זה לא שהוא חסר אחריות כשזה מגיע
לצד השיווקי של המוזיקה שלו, אלא יותר שאין לו מושג קלוש איפה למתוח את הקו'.
אבל כשזה מגיע לשיווק ולארוז את עצמו, אלטון די טוב בצד העסקי. המופע שלו באצטדיון דודג'ר, זירת בייסבול ענקית בלוס אנג'לס, היה הראשון שם מאז הביטלס באמצע שנות ה-60. הביטלס מילאו בו את כל המושבים אבל אלטון עשה את זה פעמיים. הכרטיסים עלו 5 דולר לאחד. אלטון: 'אני לא מקבל את זה שכרטיס להופעה עולה היום 15 דולר. אלו מחירים של כוכבי רוק מנותקים. אתה חייב לתת משהו
בחזרה לאנשים שתומכים בך. ברגע שאשתחרר מכל החוזים, ואנחנו קרובים לזה עכשיו, יש לי כל כך הרבה רעיונות לגבי איך להחזיר משהו לציבור. הבעיה בעסק הזה היא שכולם לוקחים ולא מספיק אנשים נותנים. יש שם אחד גדול בעסק הזה, למרות שלא אזכיר את שמו, שהשקיע 200,000 דולר על ציוד במה ואז ביקש להחזיר את זה תמורת 15 דולר לכרטיס. אני לא יודע אם זה הוא או ההנהלה שלו שהיו אחראים, אבל גם אם זה היה הניהול שלו, הוא היה צריך לדבר עם המנהלים ולעמוד על שלו. אני תמיד אלך בגישה של הרולינג סטונס שמייצרים מחירי כרטיסים במחיר סביר בסיבובים שלהם באמריקה'..."
להקת מוט דה הופל מודל ספטמבר 1972.
כאשר פורסמה הידיעה לראשונה שדיוויד בואי כתב והפיק את השיר ALL THE YOUNG DUDES עבור להקת מוט דה הופל, התגובות היו מעורבות. היו שאהבו את הקונספט, בעוד מעריצי הלהקה האדוקים תהו אם היא התמסחרה ומכרה את נשמתה. "האם מוט דה הופל באמת היו צריכים את בואי?", הם שאלו. התשובה הפשוטה והנכונה היא כן. בלי בואי לא הייתה ממשיכה הלהקה להתקיים. בלי העזרה שלו, אולי האלבום החדש שלה בשנת 1972 (והחמישי במספר) לא היה מגיע לרמה כה גבוהה. ומעל לכל דבר אחר, בואי נתן ללהקה ביטחון חדש בעצמה והחדיר התלהבות חדשה למוזיקה שלה.
כך נכתב אז בעיתון NME: "הסולן איאן האנטר היה מרוצה מהאלבום החדש כשפגשתי אותו בחברת התקליטים החדשה של להקתו, CBS - שם הוא הסתובב על הפטיפון. 'צריך להשמיע אותו בקול רם', אמר האנטר. 'אי אפשר להשוות את זה לאלבומים אחרים שלנו - זה איך שמוט הייתה צריך להישמע כל הזמן. דיוויד אוהב אלבומים מושלמים והאלבום הזה הרבה יותר נקי וברור - אחרי השטויות באלבומים הקודמים שלנו. בעבר פשוט לא ידענו איך להקליט. אני חושב שהיינו יכולים לעשות את האלבום הזה לפני שנה אם היה לנו המפיק הנכון'.
האנטר מסביר: 'חיפשנו חומר, ודיוויד שלח לנו הדגמה של השיר SUFFRAGETTE CITY.בכל מקרה, התפרקנו בשווייץ. אז אוברנד, הבסיסט שלנו, התקשר לדיוויד כדי להודות לו על ששלח את ההדגמה וסיפר לו את החדשות על הפירוק. דיוויד הופתע ממה ששמע, ואוברנד צלצל אלי ואמר שבואי חושב שהלהקה נהדרת ושלא צריך להתפצל. באותה תקופה כולנו שמענו את התקליט HUNKY DORY של דיוויד וממש אהבנו אותו, אבל לא רצינו לחזור לפעול יחד שוב כי היינו כל כך כועסים על כך שקיצצו לנו בשכר. בכל מקרה, שלוש שעות לאחר מכן בואי צלצל שוב לאוברנד ובשלוש השעות האלה הוא כתב את ALL THE YOUNG DUDES. הוא אמר לאוברנד, 'אם אתם רוצים להתפרק, אז תתפרקו - אבל בבקשה תעשו את השיר הזה קודם'. הוא לא רצה אותנו כהרחבה של האישיות שלו. הוא רצה שאנשים יבינו שהוא עוזר לנו ולא משתלט עלינו. הוא אפילו רצה שיהיו לנו קרדיטים של מפיקים שותפים באלבום הזה. כשזה הגיע להכנת האלבום, לדיוויד היו כמה שירים וכך גם לנו. השמענו לו את שלנו והוא אמר שהם בסדר - הוא אהב את הדברים שכתבנו. העיבודים הבסיסיים נעשו על ידי הלהקה ואז דייוויד התחיל לייפות את זה. הוא היה נכס נהדר בדיוק כשהיינו צריכים את זה'.
למרות כל העזרה שבואי נתן ללהקה, הדבר הכי מרענן הוא, כפי שאומר האנטר, היא העובדה שהלהקה בדיוק כמו שהייתה תמיד. שאלתי את האנטר אם בואי כמפיק יהיה דבר קבוע - או שהאלבום הזה הוא רעיון חד פעמי. 'שום דבר לא קבוע בעסקי המוזיקה, אבל מבחינתנו הקשר עם דיוויד מדהים, והוא רוצה להמשיך. הוא באמת אוהב את הלהקה - הוא לא היה צריך אותנו, אחרי הכל הלהקה נגמרה'..."
כתבה בעיתון NME על להקת בק,בוגארט ואפיס - אוגוסט 1972
"לפני שבוע ביום ראשון שעבר, להקתו של הגיטריסט ג'ף בק עשתה את הופעתה האחרונה באולם ראונדהאוס של לונדון. ביום שלישי לאחר מכן נפגשה להקה חדשה לגמרי לחזרות של שבוע לפני שטסה לארצות הברית כדי להתחיל סיבוב הופעות בפיטסבורג, פנסילבניה ב-1 באוגוסט. הלהקה תנגן 17 דייטים ב-19 ימים לפני שתסיים את סיבוב ההופעות בסיאטל, וושינגטון , ב-19 באוגוסט.
להקת ג'ף בק הראשונה הופיעה בשנת 1968 עם שלושה אנשים לא ידועים יחסית שתמכו בבק. על התופים היה מיקי וולר בעוד רון ווד צבט את מיתרי הבס ורוד סטיוארט הבלתי ניתן לחיקוי טיפל בשירה. כאן מסביר ג'ף איך במקרה הכניס את רוד ללהקה שלו. 'ובכן, רוד היה מחוסר עבודה. ידעתי את זה כי נכנסתי למועדון הזה וראיתי אותו שם לבד בלילות. באותו זמן היו רק חצי תריסר להקות בעלות השפעה כלשהי - ואני חשבתי שהלהקה שהייתה לו, STEAMPACKET, הייתה ממש טובה. אהבתי את הקול של רוד, אז ביקשתי ממנו להצטרף'.
הלהקה הראשונה הזו של בק החזיקה מעמד מספיק זמן כדי להציג אלבום בכורה אחד משובח, TRUTH, ואלבום המשך די מאכזב, BECK OLA. בעקבות הפריצה של הלהקה ההיא, בק השתוקק להקים להקה עם קצב כמו של להקת ונילה פאדג' בה היו הבסיסט טים בוגרט והמתופף כרמין אפיס. איחוד הכישרונות הזה נמנע מלהתאחד בגלל מספר תקלות, אבל בראש הרשימה הייתה תאונת דרכים שהשאירה את ג'ף להתאושש במשך חודשים לאחר מכן. בוגרט ואפיס הקימו את להקת קקטוס, להקה שמעולם לא ממש עמדה בציפיותיה, ובק קם מאוחר יותר עם להקת ג'ף בק חדשה. הפסנתרן מקס מידלטון הוסיף בה טקסטורות חדשות לשטחי הריפים הכבדים המוכרים של בק. הלהקה הזו הייתה אכזבה לרבים מחסידיו הנלהבים של בק. הם ידעו שהוא מסוגל לישות חזקה ומקורית יותר ונגינת הגיטרה שלו סבלה מאז הפסקתו הארוכה לאחר התאונה.
אז הנה אנחנו מעודכנים. בק פיטר את הלהקה האחרונה שלו בראונדהאוס והיום יש לנו את הלהקה החדשה שלו. אפשר לקרוא להם 'ג'ף בק גרופ' פרק שלישי, ואם הם יפעלו לפי התבנית שקבעו שתי הלהקות הקודמות, כנראה שהם יעשו גם שני אלבומים. אבל מי באמת יודע? כי זה משהו מיוחד. זה מה שבק חיכה לו כל כך הרבה זמן. להקת החלומות שלו. הבנתם את הרעיון?
נסעתי למשימה בלעדית בערב שישי האחרון, לחדר החזרות של הרולינג סטונס ליד גשר לונדון. האזור המקיף את אולפני החזרות מורכב ברובו ממפעלי צווארון כחול עם הרבה לבנים עתיקות, בעוד שהרחובות כמעט שוממים מהולכי רגל. זה לא מקום שתרצו לטייל בו בחצות, זה בטוח. ברגע שנכנסנו, פגשנו את הבנים. על הבס יש לנו את טים בוגרט, והאיש מאחורי מערכת התופים הוא כרמין אפיס. אמריקאי אחר, קים מילפורד, הוא הסולן הראשי החדש, ומלבד בק עצמו, השורד היחיד מהלהקה הקודמת הוא מקס מידלטון בקלידים.
הלהקה הצטלמה לכמה צילומים בזמן שעדיין היה אור בחוץ, כשהיא לוקחת את צבע השכונה כרקע. זאת לפני שהם עוברים לפאב המקומי שמתגלה כאהוב על הלהקה. בדרך חזרה לאולפן, תמונות נוספות מצולמות של ג'ף יושב על הקורבט סטינגריי האדומה שלו. אחר כך הוא מסכים לעשות את הראיון.
'הרעיון ללהקה הזו התחיל בשנת 1969 כשהם (טים וכרמין) צלצלו אלי כשהייתי באמריקה. הם שמעו שהלהקה המקורית שלי מתפרקת. ולמרבה הצער, בגלל נסיבות שונות, לא הצלחנו להרכיב את זה עד עכשיו. הלהקה החדשה הזו תנגן מוזיקה הרבה יותר כבדה ממה שעשיתי עד כה'.
קים מילפורד הוא מסוג הזמרים שבנות ישתגעו עליו - הוא דומה לרוברט פלאנט. שיערו הבלונדיני הארוך חולף על כתפיו, מקיף במלואו את פני התינוק העדין שלו. הוא צועק מצוין וככל הנראה יהווה מוקד לפעילויות על הבמה. הרקע העיקרי שלו היה בשירה בהופעות שונות בברודווי, כולל מובילים ב'שיער' וב'ישו כוכב עליון'. הלהקה האחרונה שלו נקראה ECLIPSE. שאלתי את מילפורד איך הוא מרגיש לגבי יציאה לסיבוב הופעות בארצות הברית אחרי חזרות של שבוע עם הלהקה.' אני די רגיל לזה כי פעם היו לי הרבה מזה כשהחלפתי אנשים בהופעות'.
שאלתי את אותה שאלה את טים בוגרט וכרמין אפיס. טים ראשון: 'הדבר היחיד שמדאיג אותי הוא אם אזכור כמה מהתפקידים בנגינה שאני קצת חושש מהם'. עכשיו כרמיין: 'אני לא צריך לזכור את כל התווים האלו כמו טים. ובעצם אני מכיר את המנגינות כי הקשבתי לאלבומים. אני חושב שזו תהיה להקה די מדהימה'. בינתיים, מקס מידלטון אומר: 'אני לא מודאג'. כפי שאתם יכולים לנחש, מקס הוא השקט. ולבסוף, בחזרה למר בק. האם יהיו שינויים כלשהם בהרכב לאחר סיבוב ההופעות הנוכחי בארה"ב? 'טוב, נחיה ונראה', הוא אמר.
הסתובבנו קצת כדי לבדוק איך הם נשמעים. המרתף הקר והקלסטרופובי הופצץ עד מהרה ברעם אכזרי. הם התחממו ועברו דרך כמה קטעים מקוריים של בק. בסך הכל, הייתי אומר שיהיה הרבה מה לשמוע מלהקת ג'ף בק הזו. נראה כאילו המוזיקאים האלו יחזירו את הגאונות היצירתית והטכנית של האיש".
להקת אוריה היפ - כתבה בעיתון NME ביוני 1972:
"אוריה היפ יכולה להרשות לעצמה חיוך מהיר על חשבון הזן הכבד יותר של מבקרי הרוק שלעגו ללהקה בעבר. האלבום החדש שלה מופיע במצעדים ומוכיח שלפחות בקרב הציבור יש לה קהל לא מבוטל. למרות זאת, אף אחד לא יכול היה להודות שזו אי פעם הייתה להקה אופנתית. חבריה מעולם לא פנו במיוחד לאינטליגנציית הרוק כביכול. הם התקבלו טוב יותר עם הדור השני המדובר של מעריצי רוק; אוהדים שכנראה גם אוהבים את בלאק סאבאת' ודיפ פרפל וכנראה צריכים לחשוב פעמיים לפני שהם מחליטים אם הם יכולים להרשות לעצמם להגיע להופעה במועדון המקומי. מועדונים מסוג זה, למעשה, הם הלחם והחמאה של אוריה היפ כבר זמן מה. זו תמיד הייתה להקה שעובדת קשה, מנגנת באותם מקומות שוב ושוב ומושכת עוד כמה אנשים בכל פעם. אבל היה צורך באלבום להיט כדי להרוג את הלעג מהעבר אחת ולתמיד.
'אני חושב שנכנסנו לזירה בזמן הלא נכון, מבחינת העיתונות', חשב הגיטריסט מיק בוקס, וניסה להסביר מדוע הם ספגו ביקורת לעתים קרובות כל כך. 'הגענו כשיצאו להקות כבדות אחרות ומכיוון שהיינו בהחלט להקה כבדה, התכוונו להפיל אותנו וידענו את זה. הדרך היחידה שלנו להתגבר על הסערה הייתה להישאר ביחד, להמשיך לעבוד ולהתקדם מוזיקלית. אם להיות כנים, תמיד חשבנו שיוכיחו לנו בסופו של דבר שהקהל תמיד היה טוב מאוד עבורנו. כשהיינו עושים שלושה הדרנים אז חשבנו, 'מי טועה פה? זה לא יכול להיות אנחנו'. באופן אישי אני לא חושב שהעיתונות אי פעם נתנה לנו האזנה הוגנת. במודע ניסינו להתקדם בכל אלבום ואני חושב שזה ברור אם מקשיבים לנו'.
הקליט הראשון שלה שוחרר כמעט לפני שהיא ניגנה בהופעות כלשהן. היה לו שם די מזעזע, VERY EAVY VERY UMBLE והוא שווק במסע פרסום עצום. כולם הסכימו שיש ריח של הגזמה באוויר. 'באמת שזה יצא משליטתנו', אמר בוקס. 'לא הסכמנו עם כל הפרסום הזה בכלל, אבל חברת התקליטים שלנו באותה תקופה ביקשה מאיתנו לתאר את המוזיקה שלנו. אמרנו שיש דברים כבדים וכמה דברים קלים יותר. הם יצאו לדרך וחזרו עם שם התקליט הזה, וכשראינו את הפרסומת, נגעלנו. אפילו היינו צריכים להודות שמבחוץ זה נראה כמו תרמית מוגזמת אבל זה לא היה אמור להיות כזה. זה פשוט נלקח ככה מאיתנו'.
למעשה אוריה היפ לא הייתה רק להקה כבדה שנוצרה באופן מלאכותי כפי שנהוג לחשוב באותה תקופה. כל אחד מהם ניגן בעבר בלהקות, והיווצרותה של אוריה היפ הייתה תהליך טבעי לחלוטין. בוקס הקים בעבר להקה עם הזמר, דיוויד ביירון, בשם SPICE, ולאחר מכן הצטרף אליהם קן הנסלי מלהקת THE GODS, להקה שכללה בתקופות שונות כוכבים כמו מיק טיילור וגרג לייק.
'גם אחרי שהקמנו את אוריה היפ היו לנו בעיות נוראיות למצוא את הבסיסט והמתופף המתאימים', אמר בוקס. 'אתה מבין, מעולם לא רצינו מוזיקאים חלשים. תמיד רצינו אנשים עם דרייב, אבל לקח שנים למצוא מישהו. לאחר מכן, לאחר סדרה ארוכה של שינויים, הסתדרנו עם לי קרסלייק (תופים) וגארי ת'איין (בס).זו יחידה ממש נחמדה עכשיו כי יש לנו חמישה זמרים חזקים, חמישה אנשים חזקים על הבמה וחמישה אנשים שכותבים מוזיקה. אני חושב שדברים מתחילים לקרות עכשיו כי יש לנו חמש נקודות חוזק לקשת שלנו. בעיניי, זה נהדר כי אנחנו באמת מבינים אחד את השני כאנשים, ובאמת מבינים אחד את השני על הבמה. זה די נדיר, אתה יודע, כי עם הרבה להקות זה יכול להיות כל כך מטורף, גם אם הכל בא עם חיוכים כלפי חוץ'.
האם הם מרגישים שהם פונים לקהל רוק צעיר במיוחד? 'אני חושב שזה נהיה צעיר יותר', השיב בוקס. 'בהתחלה באמת פחדנו מזה, וישבנו ודיברנו על זה בינינו. אבל אז חשבנו שיש לנו מזל כי אנחנו עדיין מושכים את הקהל המבוגר שהיה לנו גם קודם. הם נוטים לשבת מאחור בעוד הצעירים מזנקים קדימה. אני חושב שזה נהדר. למעשה, הצלחת האלבום הזה כבר עשתה הבדל גדול בגודל הקהל שלנו, וזה, כמובן, מאוד משמח. תלינו הרבה תקוות באלבום הזה ואני חושב שזה צעד די גדול קדימה מהתקליט הקודם שלנו, LOOK AT YOURSELF, שהיה יותר בעניין של רוק. אני מרגיש שהחדש, DEMONS AND WIZARDS, טוב יותר מכל בחינה, למרות שתמיד שמרנו על מרכיבים מסוימים של אוריה היפ. אני חושב שהמוזיקה שלנו מאוד כנה. כל המילים שלנו אומרות משהו, הן כולן על חוויות שעברנו, במקום הרבה זבל על כך שהשמים ירוקים או שהרוח חומה או משהו. אני מרגיש שלהקות רבות שנכללות בקטגוריה שלנו לא דואגות יותר מדי לגבי המילים, או אפילו לשירה לצורך העניין. בסך הכל, אנחנו מנסים ליצור סצנה משלנו, משהו שייחודי לאוריה היפ ואני חושב שאנחנו מתרחבים כל הזמן. הצלחת האלבום הזה מעלה אותנו מדרגה נוספת. במובן מסוים זה היה סוג של אלבום שיגרום לנו להתחזק או להתפרק. כי עד האלבום הרביעי הייתה לנו הזדמנות לבסס את עצמנו. אם לא הוכחת את עצמך עד אז, הגיע הזמן להתחיל לדאוג'..."
כתבה על ג'ימי פייג', מלהקת לד זפלין, בעיתון NME באפריל 1973:
"המראה החיצוני המעט ביישן ומתון של ג'ימי פייג' הוא כמובן מתעתע. אין צורך להסביר כיצד לד זפלין נראים על הבמה, בעוד שבין המופעים, בדרכים, הם כבר מזמן ידועים באורח חיים קצת חסר רסן, כפי שוודאי יעידו מנהלי מלונות ברחבי העולם. 'ברברים, כך תיארו אותנו פעם', אומר פייג', כשברק קל בעיניו. 'אני לא באמת יכול להכחיש את זה'.
זה גם ידוע שדעתו של פייג' על עיתונאי רוק אינה גבוהה מדי. נכון לעכשיו, אולי יש לו יותר סיבה להיות יותר חשדן כלפי העיתונות לאחר ביקורת קשה לאחרונה על האלבום החדש של זפלין. אבל אם פייג' היה במגננה, זה לא הופיע מולי. ביקורות רעות לא מדאיגות אותו. 'לא באמת אכפת לי. זה לא באמת משנה. אני אדיש לאלבום עכשיו כי הכנו אותו לפני כל כך הרבה זמן, אבל אני יודע שיש שם דברים טובים. אם אנשים אפילו לא יכולים להבין את הרגעים ההומוריסטיים שלנו שם, אז ברור שאי אפשר לצפות מהם שיבינו שום דבר אחר באלבום. ממש לא אכפת לי. הייתה בגרות כללית שהופיעה באלבום השלישי, שהרבה אנשים לא הצליחו להשלים איתה. מבחינתי, האלבום השלישי היה מאוד טוב ועדיין הוא ספג יותר התקפה מכל דבר קודם. אבל ברור שלאנשים יש את הדעה הקדומה של למה לצפות, וכשהלהקה נמצאת כל הזמן במצב של שינוי - וזה לא אומר חוסר כיוון אלא שינוי טבעי - אז הם לא יכולים להשלים עם זה כי כל אלבום שונה מקודמו. איך שהם צריכים לגשת לאלבומים שלנו זה לשכוח שהם שמעו אי פעם על להקה בשם לד זפלין, לשכוח ממה שהם מצפים לשמוע, ופשוט להקשיב למה שיש בתקליט המסוים הזה. זה כל מה שאנחנו מבקשים, אבל אנחנו לא מקבלים את זה'.
למרות זאת, נראה שצד הרוק הכבד של לד זפלין נשאר הפופולרי ביותר. אומר פייג': 'הרוק'נ'רול נמצא בארבעתנו, ועל הבמה זה מה שעובר. כשנכנסנו לאולפן להקליט את HOUSES OF THE HOLY, לא היו לנו רעיונות מוגדרים איך רצינו שהאלבום ייצא. פשוט הקלטנו את הרעיונות שהיו לנו באותה תקופה מסוימת. פשוט התכנסנו ונתנו לזה לצאת. אני כותב הרבה בבית, ויש לי מזל שיש לי סטודיו שבו אני יכול לנסות דברים. לאחרונה אני מתנסה באקורדים מוזרים, וניסיתי כמה קולות יוצאי דופן. יש כמה דרכים שבהן חומר יכול להגיע ללהקה, אבל הוא תמיד שם'.
ג'ימי לא יכול לראות את עצמו אי פעם רוצה לנגן בלהקה אחרת, או בהרכב אחר. 'שום דבר אחר לא יתחבר כל כך יפה', הוא קובע בתקיפות. 'אני יודע שזו תהיה טעות לפרק את זה כי אתה רואה את זה קורה ללהקות אחרות. הן מתפרקות ומה שבא אחר כך לא עובד טוב. הכימיה לא שם. אם זה קיים בהתחלה, אז זה פלילי לפרק את זה'.
במובנים רבים, פייג' תמיד היה איש של להקה אחת. הלהקה הנוספת היחידה שלו הייתה היארדבירדס. הוא מודה שלא היה מפספס את הימים ההם ביארדבירדס, אבל בוחר את מילותיו באופן דיפלומטי בכל הנוגע לדיבור על הצרות שהלהקה סבלה, במיוחד בין אנשי הצוות. על ג'ף בק, איתו ניגן ביארדבירדס במהלך השנה האחרונה של הלהקה, הוא מסתפק בהערה: 'הסתדרתי איתו מאוד בזמנו, ואני מעריץ אותו כמוזיקאי. בעצם היארדבירדס הם, עבורי, תערובת של זיכרונות טובים ורעים. בהחלט היו כמה רגעי קסם וזה היה זמן נהדר לנגן, עם חומרים חדשים שהגיעו לאוזני הציבור. זה היה נהדר כשהיו לנו שתי גיטרות מובילות עם ג'ף בק, אבל לא נותרו עדויות לכך בהקלטות. היה אלבום נוראי בהופעה שעמד לצאת, שהוקלט על ידי אדם שבילה את רוב זמנו בהקלטת דברים מסוג שונה. אני זוכר שהוא שם רק מיקרופון אחד מעל התופים, אז לא היה תוף בס בכלל, מה שהראה כמה הוא יודע להקליט. זה היה מצער שאף חומר חי לא הוקלט כמו שצריך עם היארדבירדס'.
פייג', כמובן, תמיד היה ידוע בעיקר בזכות עבודתו על גיטרה חשמלית, שאולי האפילה על כל מה שהוא עשה באקוסטית, למרות שהוא הציג נגינה אקוסטית בכל אלבום של זפלין. הוא אומר שעליו להתייחס לשני המכשירים בצורה שונה. 'פשוט בגלל המכניקה של הגיטרות. באופן אישי, אני מוצא את שני התחומים מרתקים באותה מידה. ההשפעה הגדולה ביותר שלי כנראה על גיטרה אקוסטית היא ברט יאנש, שהיה אורג חלומות אמיתי. הוא היה מקורי להפליא כשהופיע לראשונה, והלוואי שעכשיו הוא יחזור לדברים כמו 'ג'ק אוריון' שוב. האלבום הראשון שלו השפיע עלי מאוד. ללא ספק, החיבה והקסם שלי לגיטרה חזקים בדיוק כפי שהיו אי פעם. אחרי הכל, הגישה של כולם לכלי היא כל כך שונה. יש כל כך הרבה סגנונות נגינה להאזין ולאהוב'..."
כתבה על להקת סטטוס קוו, בעיתון NME באפריל 1973:
"השעה רק שש וחצי, הרבה יותר משעה לפני פתיחת הדלתות, וכבר מתחיל להיווצר תור מחוץ לבית העירייה בו מופיעה סטטוס קוו. למה הקהל הגיע כל כך מוקדם? קשה לדעת. ההופעה הלילה היא רק אחת משורה של דייטים בריטיים שאיחדו את סטטוס קוו כאחת מהופעות הרוק החיות המובילות במדינה. כל דייט מלבד אחד נמכר לחלוטין, ותגובות הקהל מדהימות, על גבול הפרופורציות של מהומות.
אבל זה לא תמיד היה כל כך קל עבור סטטוס קוו, שאחרי עשר שנים חייבת להיות ממופעי הרוק ששרדו. החברים הגיעו לראשונה לתשומת לב הקהל עם תרגיל בפסיכדליה קלת משקל כשיר בשם PICTURES OF MATCHSTICK MEN. כשבא אחריו הלהיט ICE IN THE SUN, נראה היה שהלהקה התבססה, לפחות כלהקת סינגלים. אבל מעט שמעו עליה עד שכמה שנים מאוחר יותר, היא הופיעה כלהקת בוגי.
'אני לא חושב שלהיט הבכורה שלנו היה מופרז', אומר הזמר, מייק רוסי. 'רק עשינו את השיר ואפילו לא חשבנו שזה הולך להיות להיט'. 'למעשה', מוסיף הגיטריסט הנוסף של הלהקה, ריק פרפיט, 'זה נועד במקור להיות כצד ב' של תקליטון'. עדיין אין ספק שסטטוס קוו מושכת קהל צעיר. הגיל הממוצע נע בסביבות 15-16.
'אין שום דבר רע בצעירים', אומר רוסי. ' זה לא משנה לנו באיזה גיל הם, כל עוד הם אוהבים את זה'.
במהלך עשר השנים האלה, אומרים רוסי ופרפיט, המחשבה על פירוק מעולם לא עלתה בראשם. אפילו כשהם לא בדיוק משכו את ההמונים. 'היה לנו שלב מסוכן בשנת 1969, כשלא קרה כלום. רק עשינו הופעות מועדונים וכמעט לא היו אנשים שבאו לראות אותנו. אבל זה פשוט נבנה מחדש משם, בלי תקליטים או אלבומים', אומר רוסי ופרפיט מוסיף: 'אנחנו ביחד הרבה זמן, וכולם נותנים אמון אחד בשני. אולי היינו חושבים על פירוק אילו היינו מבינים את המצוקה שלנו. אבל לא הבנו עד כמה ירדנו למטה'. אחד הדברים המרעננים בסטטוס קוו הוא הטבעיות שלהם - ההצלחה לא עלתה להם לראש.
'אנחנו לא מרגישים אחרת עכשיו, כי אנחנו גדולים', אומר רוסי. 'ההבדל היחיד הוא מספר האנשים שאנו רואים שם בחוץ. הספקנו את זה במידה מסוימת, אבל תמיד יש עוד דרך ארוכה לעבור ויש בנו עוד הרבה'. מבקר אחד תיאר את הלהקה כ'זוועה מבחינה מוזיקלית'. זה אמנם לא מוריד את הרוח במפרשי הלהקה, אבל זה מעצבן את חבריה. 'לפני הצלחת הלהקה, אנשים שכתבו עלינו היו בעיקר אנשים שאהבו אותנו. עכשיו נראה שיש מי שכותב על הלהקה כשהוא לא בהכרח רוצה. זו רק עבודה עבורם. גם אם מבקר לא אוהב את זה, הוא צריך לפחות לומר שהצעירים אהבו את זה. הם מדברים שטויות, כי רוב האנשים ממילא לא יודעים. מוזיקה זה דבר שבא מהלב. זה קשור לתחושה. אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל זה נכון. מישהו אמר פעם שרוב יצירות המוזיקה הגדולות היו פשוטות מזוויעות מוזיקלית. אנחנו מנגנים דברים בסיסיים ופשוטים, אבל זה לא אומר שאנחנו זוועתיים מוזיקלית'.
פרפיט: 'אם היינו מנסים להיות טכניים יותר מבחינה מוזיקלית, היינו מאבדים את התחושה שאנו מקבלים'. ובזה באמת מדובר בסטטוס קוו. כמו שאומר פרפיט, המוזיקה בועטת בגב. מהרגע שהלהקה עולה על הבמה, הקהל גולש קדימה כאילו מישהו זורק שטרות כסף מהבמה. וברגע שהם קמים על הרגליים, הם לא מתיישבים שוב עד שהם עוזבים את ההופעה. קהל של הלהקה משקיע בהופעה לא פחות מהלהקה עצמה, וזה המון".
כתבה על להקת סלייד בעיתון NME, פברואר 1973:
"הגיטריסט של להקת סלייד, דייב היל, עולה לבמה כמו עץ חג המולד שמקושט יתר על המידה - מכוסה בכוכבי כסף, זהב ונצנצים מכף רגל ועד ראש. דייב היל הוא השואו-מן הראשון ומה שהוא התכוון לעשות היה להפוך את עצמו לאישיות בלהקה שאף אחד לא יכול להתעלם ממנה, ואם הוא מעולם לא עמד בראש הסקרים כגיטריסט מוביל, זה לא מדאיג אותו יותר מדי. אף אחד לא דאג יותר מדי מהיכולת האינסטרומנטלית של הביטלס בימיה הראשונים, טען היל, אז למה הוא צריך בתקופה שבה המוזיקה של סלייד לא נועדה להיות יותר מהנאה?
'יש כל כך הרבה גיטריסטים טובים בעסק הזה. יש רק אריק קלפטון אחד שיכול להרשות לעצמו להתרווח, אבל אפילו הוא מקיף את עצמו במוזיקאים שמקרינים משהו יותר ממנו', אומר דייב. 'החלטתי לפני זמן מה שברצוני לעזור למקד את תשומת הלב בלהקה, ועבדתי על זה והגזמתי את הסגנון שלי. תמיד הייתי קצת בולט וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להיות שערורייתי כמו שהרגשתי. ארבעת החבר'ה בלהקה הם באמת חתך טוב מאוד של הקהל שלנו, ואנחנו באמת שילוב טוב - מעמד גבוה, בינוני ונמוך. תמיד יש אלמנט בצעירים שרוצים להתחפש ולהיות אקסהיביציוניסטים - אני רק אחד מהם. אל תקבלו את הרושם שאני חושב שאני אחראי להצלחתה של סלייד יותר מאשר חבריי. אם אחד נושר, זה יהיה הסוף של הלהקה. הדבר היחיד שבאמת גורם לי להקיא בעסק הזה הם המעתיקים - הלהקות האלה שחושבות שהדרך להצליח היא על ידי חיקוי של כולם. יש רק דרך אחת, והיא להיות מקורי - להיות נאמן לעצמך.
כל עוד הסינגלים והאלבומים שלנו נמכרים יותר בכל פעם, וכל עוד האנשים יוצאים לשמוע אותנו, חייב להיות לנו משהו יותר להציע מאשר רק איך שאנחנו נראים. מה שבאמת עוזר זה כשמישהו כמו פיט טאונסנד אומר עלינו מילה טובה - קראתי לאחרונה קטע שבו הוא אמר שסלייד הזכיר לו את להקת המי בימיה הראשונים. ממישהו כמוהו, זה באמת אומר משהו, ואם היינו בוחרים את להקת הרוק'נ'רול האהובה עלינו, זו הייתה להקת המי. ואני לא אומר את זה רק בגלל שהיו לו כמה מילים טובות להגיד על סלייד.
אנחנו לא ממש מעוניינים, בתור להקה, בשיפור המעמד שלנו כמוזיקאים - אנחנו מעוניינים רק לבדר ולתת לקהל שלנו זמן טוב. אנחנו לא מרגישים צורך לחנך אותם. כל עוד אנשים חושבים שזה עדיין טוב. אני באמת לא חושב שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לשנות מצב רוח ולשחק אותה קשים להשגה, כי בזמן שלקחנו הפסקה של שישה חודשים מישהו ינגוס בנו ויגנוב את הקהל שלנו. אני לא חושב שהביטלס באמת הפסיקו. גם כשהם סיימו עם סיבובי ההופעות הם תמיד היו שם - בעיתונים, בחדשות, עשו סרטים או הופיעו בטלוויזיה. ובכלל, מה הטעם בשאיפה לכל דבר מלבד לפסגה? אם אתה מכוון את הכוונת שלך נמוך יותר, אתה יכול להשיג רק משהו קטן יותר. בדרך שאנחנו הולכים, אני אישית לא יכול לראות אותנו מחטיאים'...".
בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוסיקה - ועוד קצת.
הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.
רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסטים מומלציםומבלוג המוסיקה באתר
