בארץ האפור והוורוד - הרוק המתקדם מקנטרברי

ברוכים הבאים לארץ האפור והוורוד: מסע אל תוך סצנת קנטרברי המשוגעת עם הצליל שערבב רוק מתקדם, ג'אז אוונגרדי, פופ פסיכדלי והומור בריטי יבש לכדי תבשיל מוזיקלי שאין שני לו.

כן, ישנו יקום מוזיקלי שלם, כזה שחובבי רוק מתקדם מכירים היטב, אך גם כזה שגורם לרבים אחרים להרים גבה. אני מדבר על רוק מתקדם מקנטרברי. אז תחשבו על אמצע שנות ה-60, אנגליה האפרורית מתחילה להתמלא בצבעים פסיכדליים, ובעיירה השקטה קנטרברי צצה לה חבורת דמויות שנדמה שנלקחו מתוך קומיקס: האחים הופר, רוברט וויאט, דייוויד אלן ובני הדודים סינקלייר. מהחבורה הזו בקעו להקות שהותירו חותם בל יימחה, כמו קרוואן, סופט מאשין, האטפילד והצפון ועוד רבות וטובות.

עצם מקור השם, הוא דו משמעי ומטעה.

נכון שהסיפור מתחיל בעיירה קטנה זו בקנט, בדרום-מזרח אנגליה, ונכון גם שרבים מהגיבורים נולדו או גרו שם בשנות ה-60, אך זה לא מספיק ובכל מקרה לא עוזר. כי בסופו של דבר, הסופט מאשין הוקמה והגיעה להצלחה בלונדון, והגיטריסט פיל מילר, אם למנות אחד, לא נולד ולא גר בקנטרברי. ולהקת גונג? היא בכלל הוקמה בפריס. בקיצור, האחים הופר (בריאן ויו), בני הדודים סינקלייר (ריצ'רד ודיוויד) ומייק רטלדג' נולדו בקנטרברי; רוברט וויאט גר שם ולשם הגיע דיוויד אלן מאוסטרליה. בקנטרברי האנגלים הצעירים הטיפוסיים הללו של שנות ה-60 הקימו, כמו מאות מעמיתיהם ברחבי בריטניה הגדולה, את הלהקה הראשונה שלהם, THE WILDE FLOWERS, אך כל השאר מתרחש מחוץ לקנטרברי.

הקושי להסביר את זה נע בין הג'אז-רוק הניסיוני של סופט מאשין לרוק המתקדם של קרוואן, לפופ הביזארי של קווין איירס, לפסיכדליה המטורפת של גונג. כעת, אם מסובך, ואולי בלתי אפשרי, להשתמש בקריטריון של אותו מוצא גיאוגרפי כדי לקבץ את כל המוזיקאים הללו, נראה שקשה עוד יותר למצוא אלמנטים משותפים מנקודת מבט מוזיקלית בין הלהקות והאנשים השונים, עד כדי כך שחלקם יטענו שמה שמכונה סצנת קנטרברי הוא בסך הכל המצאה עיתונאית.

כך, בתוך סצנת קנטרברי נוכל למצוא את קית' טיפט, CENTIPEDE, קאמל או הנרי קאו, כמו גם את כל הדיסקוגרפיה של סופט מאשין (כלומר, אפילו את האלבומים האחרונים, שבהם כמעט אף אחד מהחברים המקוריים לא ניגן יותר) או רק את ארבעת הראשונים שבהם רוברט וויאט נוכח, מה שמגביר, אם אפשר, את הבלבול עוד יותר. אבל הנוכחות, בלהקות השונות כמו בתקליטים, של אותו מעגל מוזיקאים, עם תחלופה שאינה שכיחה כל כך ברוק - ובוודאי קרובה יותר לג'אז, במובן זה - וקיומם של שירים משותפים לרפרטוארים השונים, מעין "סטנדרטים של קנטרברי" אמיתיים, הם אלמנטים חזקים שבהחלט נבדלים הן מהאסתטיקה הרומנטית-קלאסית של הרוק המתקדם והן מהווירטואוזיות הנמרצת של הג'אז-רוק האנגלי. וכן, בסצנת קנטרברי יש מקום נרחב למילים בעלות הומור בריטי יבש, שטויות ובדיחות פרטיות למכביר.

מעשיות קנטרברי

סיפוריהם של גיבורינו מתחילים בבית הספר לבנים סיימון לנגטון בקנטרברי. בית ספר תיכון אנגלי טיפוסי בעיירה פרובינציאלית, סיימון לנגטון תמיד התגאה להיות בית ספר אנגלי מסורתי בעיר אנגלית מסורתית. כ-500 הבנים שנרשמו לבית הספר עודדו להשתתף בפעילויות רבות שאורגנו בתוכו, כגון ספורט, תיאטרון, אמנות וכמובן מוזיקה, בנוכחות מקהלה ותזמורת. העובדה שיותר מ-10% מהתלמידים מעורבים במקהלה היא דוגמה טובה לאופן שבו בית הספר סיימון לנגטון התייחס למוזיקה ברצינות. בבית הספר הזה נפגשו האחים הופר, רוברט וויאט ומייק רטלדג'. בריאן הופר ומייק רטלדג' החלו לנגן יחד מהעובדה הפשוטה שלשניהם היה חינוך מוזיקלי קלאסי, מייק בפסנתר ובריאן בקלרינט. "הקלטנו וניגננו יחד דברים מאולתרים לחלוטין, בהשראת מוזיקה קלאסית עכשווית אך עם רמיזות ג'אז בולטות יותר ויותר", בריאן נזכר. תשוקותיהם לא הוגבלו רק למוזיקה, אלא גם לצילום, שירה וניסויים מוקדמים במולטימדיה.

משפחתו של רוברט אלידג' (מאוחר יותר הוא אימץ את שם משפחתה של אמו, וויאט) הייתה משפחה רחבת אופקים, מתקדמת ובעלת מעורבות תרבותית; אמו הייתה עיתונאית ואביו פסיכולוג, מקצוע אותו נאלץ לנטוש עקב מחלה קשה. דווקא בגלל מצבו הבריאותי של ג'ורג' אלידג' עבר רוברט עם כל משפחתו לכפר קטן מדרום לקנטרברי, לבית גדול ונוח, בית וולינגטון, שאפשר לאביו של רוברט, בכיסא גלגלים, לחיות את שנותיו האחרונות בתנאים מקובלים.

הונור וויאט, בנישואיה הקודמים, התגוררה במשך מספר שנים במיורקה משום שהייתה חברה של המשורר רוברט גרייבס, וידידות זו הייתה חשובה לצמיחתו של רוברט. ג'ורג' אלידג', שהיה חשוב מאוד לעתידו של רוברט, אהב מוזיקה, ניגן בפסנתר והאזין למגוון רחב באופן מפתיע של ז'אנרים. זה כלל את יצירותיהם של מלחינים קלאסיים מודרניים כמו שוסטקוביץ' ובארטוק, אך גם אופרה וג'אז. ובזכות אחיו הבכור, מארק אלידג' (בן מנישואיו הקודמים של ג'ורג'), שהיה לו אוסף תקליטים גדול, רוברט הפך לחובב ג'אז אמיתי. עניין זה הוא שהביא אותו לראשונה למגע עם חברו לכיתה יו הופר, שבתחילה נמשך לרוק'נ'רול, ולאחר מכן עם בריאן הופר ומייק רטלדג'. אז קבוצת הבנים הזו התחילה להיפגש בבית וולינגטון, שם הם האזינו למוזיקה, דיברו וניגנו, או ליתר דיוק אילתרו; בריאן בקלרינט, לפעמים בגיטרה, מאוחר יותר בסקסופון אלט, יו בבס, מייק בפסנתר, ורוברט בסדרה שלמה של כלי הקשה, תופים וקופסאות שימורים.

ברוך הבא, דייויד אלן!

כמה שבועות לפני חג המולד 1960, ביטניק אוסטרלי צעיר בשם דיוויד אלן התקבל כדייר בבית וולינגטון. הוא, מבוגר מהאחרים, כבר היה בעל ניסיון בקונצרטים, קריאות שירה, הופעות בלהקות תיאטרון אוונגרדיות, וכן אוסף מצוין של תקליטי ג'אז. דיוויד טייל מעט והשפעתו הייתה מכרעת באותו רגע בקנטרברי, ועם נוכחותו, בית וולינגטון הפך למעין נווה מדבר תרבותי. דברים קרו, אנשים דנו וקיבלו חינוך וקראו ספרים. הם התפעלו מציורים והאזינו למוזיקה. קווין איירס: "אני לא עשיתי שום דבר מזה אבל הייתי מרותק ומצאתי את האנשים האלו ממש מעניינים. אבל כן, בית וולינגטון היה כמו מפלט, זה היה ממש כמו להיות במדינה אחרת".

בזכות חברו של דייוויד אלן, מתופף הג'אז ג'ורג' נידורף, החל רוברט וויאט לקחת שיעורי תופים, ובכלל, הידע הרב של דייוויד הרחיב את הרקע התרבותי של הנערים שפקדו את בית וולינגטון. בכל אופן, בפברואר 1963, יו הופר ורוברט וויאט עברו ללונדון לזמן מה, בהזמנתו של דייוויד אלן עצמו, ושם הם הקימו שלישיית ג'אז ושירה. במשך מספר חודשים, הדירה בבלסייז פארק הפכה לחדר חזרות שבו שלישיית דייוויד אלן אילתרה והתנסתה, לעתים קרובות יחד עם חברים אורחים, ביניהם בריאן הופר ומייק רטלדג', שלמד באותה תקופה באוניברסיטת אוקספורד. לדברי מייק רטלדג', הלהקה ביצעה סטנדרטים של ג'אז ויצירות של דייוויד ללא הבחנה, "כנראה נראינו לפעמים כמו חיקויים גרועים של ססיל טיילור ולפעמים כמו חיקויים נוראיים של ביל אוונס".

בכל מקרה, הדיסק שיצא בשם "הטריו של דייויד אלן" בשם LIVE 1963 בא עם הקלטה של ​​ערב במועדון מארקי בלונדון, שמכיל רק יצירות מקוריות, כמעט כולן מאת דייויד אלן. זהו סוג של פאזל עם שירים מדקלמים, ניסויים ג'אזיים, שטויות והומור. מייק רטלדג' גם הוא אורח באחת הרצועות. בסך הכל, שום דבר מיוחד, אבל עם רצון להתנסות, לחפש צורות הבעה חדשות.

העסק מתפצל אך הקשרים נשארים

החוויה הלונדונית מסתיימת בקרוב; דיוויד נסע לפריס, בעוד שבזמנים שונים יו ורוברט חוזרים לקנטרברי. אבל החיוניות והיצירתיות של אלן פעלו גם ממרחק של מאות קילומטרים. למעשה, בינואר 1964 יו הופר הצטרף אליו לתקופה קצרה בפריס, ושם הוא התחיל את הניסויים הראשונים שלו עם לולאות טייפ, מרותק הן מדיוויד עצמו והן מחבר שלו: טרי ריילי. בינתיים, רוברט התמקם לזמן מה במיורקה, עם החבר של אמו, המשורר רוברט גרייבס, ומזמין לשם גם את קווין איירס. השניים מנגנים לפעמים גם במועדון הג'אז אינדיגו בפלמה דה מיורקה. בסוף קיץ 1964, דיוויד אלן מצטרף אליהם, כשהוא מביא עמו מערכת תופים, שמישהו השאיר בדירתו בפריס, כמתנה עבור רוברט.

בינתיים, באנגליה, התפוצצה תופעת תחנות הרדיו הפיראטיות שהחלו לשדר במשך שעות על גבי שעות את מוזיקת ​​הנוער החדשה, אשר זכתה למקום מוגבל מאוד ב-BBC. כך הרוק של הביטלס, הרולינג סטונס והמי הופך למוזיקה מצליחה בעלת השפעה רבה על דמיון הנוער. השפעה שחלה גם על האחים הופר שמתחילים להתלהב מלהקות הביט, הרית'ם אנד בלוז והרוק'נ'רול של התקופה. אז גם הם מחליטים להקים להקת ביט. הם שוכרים גיטריסט צעיר שידע את האקורדים של שירי הביטלס וגם ידע לשיר, ריצ'רד סינקלייר, ועם חזרתם לקנטרברי של רוברט וויאט וקווין איירס, הם מקימים את להקת WILDE FLOWERS, שמאוחר יותר שונתה ל-WILD FLOWERS על פי רעיון של קווין איירס כמחווה לאוסקר וויילד. דיוויד אלן, במקום זאת, נשאר במיורקה. הפעם בסיס הפעילות עובר לבית הוריהם של האחים הופר, טנגלווד, שם מתקיימות רצף של חזרות על גבי חזרות כדי להגיע לרפרטואר מגוון מספיק ומעל הכל כזה שמסוגל לגרום לצעירים לרקוד בלייב. לצד שירים של צ'אק ברי, הביטלס, הרולינג סטונס, המי, ג'יימס בראון, וילסון פיקט, אוטיס רדינג ובוב דילן, גם כמה יצירות של קנונבול אדרלי, ת'לוניוס מונק, ג'ון קולטריין ודיוק אלינגטון מוצאות מקום ברשימת השירים של הוויילד פלאוורס.

בדיסק, שיצא של הלהקה ההיא ישנם דמואים עם הרכבים שונים שהוקלטו בשנים שונות, אך כמה דברים ברורים מיד: קודם כל, הרוח היצירתית של יו הופר, שמלחין כמעט את כל החומר; במקרה של MEMORIES ו-A CERTAIN KIND אלו שירים שיהיו חלק מהרפרטואר של סופט מאשין. היבט מכריע נוסף הוא הפיצוץ של רוברט וויאט כזמר ולא עוד רק כמתופף. קול עוצמתי, גם אם לא תמיד מכוון עדיין, אבל עם גוון מקורי כל כך, קרוב מבחינה סגנונית לעולם השחור ובחלקו לעולם הג'אז, בקיצור, מאפיין ייחודי אמיתי של להקה שעד אז לא הייתה משמעותית במיוחד.

וויאט אמר בשנת 1971: "לקראת סוף חיי בבית הספר היינו מייק רטלדג' ואני משאילים זה לזה תקליטים. הוא התעניין בג'אז והחל לגלות עניין בת'לוניוס מונק, בצ'רלס מינגוס, אריק דולפי וכן הלאה. ואז נסעתי לזמן מה אל דייויד אלן והוא חירפן אותי לגמרי עם מה שהשמיע לי. הוא ואחי הגדול, מארק, באמת הכניסו אותי לססיל טיילור ואורנט קולמן. הם גם הכניסו אותי לטרי ריילי. אז הקמנו להקה בשם THE WILDE FLOWERS ולא קיבלנו הרבה עבודה. היינו הלהקה הכי לא מוצלחת שיכולתם לדמיין. בריקודים אנשים פשוט היו נועצים בנו מבטים ריקניים. קווין איירס הצטרף אלינו זמן קצר לאחר מכן. הוא באמת היה חשוב מאוד והוא זה שלימד אותי ששירים ודברים פשוטים הם בסדר גמור. אני מבין בדיעבד שעברתי את מהפכת המיני פופ הקטנה שלי איתו".

כשאסיד וכסף מתערבבים

מה שקרה בכל רחבי אנגליה השפיע רבות במיוחד על רוברט וויאט, בשילוב עם ההשפעה שעדיין שררה של דייוויד אלן ורעיונותיו האלטרנטיביים. אז במהלך חג הפסחא של 1966, דיוויד אלן וקווין איירס פגשו בעל מועדון לילה אמריקאי עשיר, ווס ברונסון, והוא, לאחר שבלע אסיד וחומרים נרקוטיים אחרים, הצהיר כי היה לו חזון ושהוא היה צריך לתת ערמת כסף לאנשים שיכריזו על עידן חדש לשירות אלוהים. קווין איירס ודיוויד אלן משכנעים את ווס ברונסון שהם האנשים הנכונים לקבל את המימון להקמת להקה מוזיקלית המסוגלת להכריז על עידן חדש. וכך קרה; ברונסון חזר לארצות הברית, סיים שם את עסקיו והצטרף לדיוויד וקווין באנגליה, מממן את רכישת כלי הנגינה ואת השכרת דירה בקנטרברי, שם יוכלו לגור ולחזר על הרפרטואר של הלהקה החדשה. "מיסטר הד", זה היה השם שבחר דייוויד אלן להרכב, שכלל את איירס בגיטרת קצב, אלן בבס חשמלי, וויאט בתופים ואת הבחור האמריקאי לארי נובלין, שנפגש עמם במיורקה, בגיטרה. במשך חודשיים ניגן וויאט גם עם ה"ויילד פלאוורס" וגם עם ה"מיסטר הד", ולרפרטואר של שתי הלהקות היו שירים משותפים ממילא, שיריהם של האחים הופר.

הלידה הרשמית של המכונה הרכה

בקיץ, מיסטר הד עברה ללונדון ובאוגוסט 1966, מייק רטלדג', מאוקספורד, הצטרף לחבריו הוותיקים. בספטמבר, לארי נובלין עזב את הלהקה. נחושים לשנות את שם הלהקה, הבחירה נפלה על שם ספר מאת ויליאם בורוז (סופר שאיתו דיוויד שיתף פעולה גם בפריס וגם בלונדון), "המכונה הרכה" .

הלידה הרשמית של סופט מאשין מתרחשת ברגע מכריע עבור מוזיקת ​​הרוק באנגליה וגם בארה"ב. לצד הביטלס והרולינג סטונס, יש גל הולך וגדל של להקות שמציתות קהל צעיר, ובארצות הברית הפלישה הבריטית הולידה סדרה שלמה של להקות כמו ג'פרסון איירפליין וגרייטפול דד שמעבדות מחדש בדרכן שלהן את הרעיונות המוזיקליים המגיעים מלונדון. אבל זה רגע מיוחד גם משום שהרוק מתחיל לשנות את עורו; שיר בן שתיים או שלוש דקות כבר אינו מספיק כדי לבטא את אינספור הרעיונות של המוזיקאים, וגם בזכות שימוש תכוף בסמים, הפסיכדליה מתפוצצת, מוזיקה אינטנסיבית וניסיונית, עשירה בפתרונות שלא נחקרו קודם לכן, עם צלילים מעוותים ואלתורים ארוכים, במיוחד בהופעות חיות. מוזיקה זו מתחברת באופן מיידי לעולם האנדרגראונד של תרבות הנגד של לונדון, ובאה בקונצרטים ואירועים בלתי נשכחים במועדון UFO, שם הבמה שותפה לעשרות להקות פסיכדליות ורוק, יחד עם סיטואציות ניסיוניות יותר (AMM של רואו וקארדיו יחלקו לעתים קרובות את הערב עם פינק פלויד וסופט מאשין). מכאן מתחילה דרכה של קהילת וולינגטון האוס הקטנה להתפצל.

בפברואר 1967, סופט מאשין הוציאה את הסינגל היחיד שלה עבור פולידור, LOVE MAKES SWEET MUSIC בהפקתו של המוסיקאי האמריקאי, קים פאולי. באפריל של אותה שנה, עם ג'ורג'יו גומלסקי כמפיק, הם הקליטו סדרה של דמואים שיצאו רק בשנת 1971. JET-PROPELLED PHOTOGRAPHS היה אמור להיות האלבום הראשון של סופט מאשין, אבל ההקלטות נשארו במגירה. המוזיקה רחוקה למעשה ממה שהסופט מאשין היו.

בינתיים, סופט מאשין הפכה לאחת האטרקציות החשובות ביותר בסצנת לונדון. סדרת קונצרטים לצד פינק פלויד הביאה את הארבעה להצלחה, אם כי לא להצלחה המונית, במיוחד לאחר שהשתתפו באירוע המוזיקלי החשוב ביותר של השנה, "חלום הטכניקולור של השעה ה-14", פסטיבל שנערך לתמיכה במגזין האלטרנטיבי "אינטרנשיונל טיימס" .

עוד ועוד להקות

בריטניה הגדולה הייתה שוקקת להקות רוק, והייתה ניידות תכופה של מוזיקאים בין להקה אחת לאחרת, אפילו בז'אנרים מוזיקליים שונים. בסוף שנת 1966, גיטריסט צעיר בשם פיל מילר הקים את להקתו הראשונה - BRUNO'S BLUES BAND, ואז DELIVERY - עם אחיו, הקלידן סטיב מילר (לא ההוא מסטיב מילר באנד, כן?), וחבר ילדות, המתופף פיפ פייל. סטיב מילר כבר ניגן בלוז, כך שהמוזיקה של הלהקה היא שילוב בין קצב לבלוז רוק קלאסי של אותה תקופה. בשנת 1967, הבסיסט הראשון הוחלף על ידי רוי באבינגטון ודרך מכרים סטיב התקשר לסקסופוניסט לול קוקסהיל וביקש ממנו להצטרף להרכב. גם במחתרת הפסיכדלית הלונדונית, מאפרה של להקת URIEL, נולדה להקת EGG: עם דייב סטיוארט באורגן, סטיב הילאג' בגיטרה, מונט קמפבל בבס וקלייב ברוקס בתופים. הביצה הזו לא זכתה להצלחה מיוחדת, אך המוזיקאים יהיו חלק מהותי מהמציאות של קנטרברי.

בקנטרברי, במקום זאת, להקת הוויילד פלאוורס ממשיכה לנגן, כמובן עם הרכב שונה. במקום רוברט וויאט בשירה נמצא פאי הייסטינגס, שבעבר החזיק מדי פעם בגיטרה וכך מצא את עצמו במרכז הבמה. בתופים נמצא ריצ'רד קוגלן. יו הופר מחליט לעבור לסקסופון אלט, ויחד עם אחיו בריאן בטנור וסופרן. ריצ'רד סינקלייר מתקשר לבן דודו דייב (גם הוא תלמיד בסיימון לנגטון אך צעיר מרוברט וויאט ויו הופר), אשר לאחר כמה חזרות נוטש את עמדת השירה לטובת נגינה באורגן.

אבל הלהקה איבדה את שאיפותיה ולאורך שנת 1967 המשיכה לנגן רק בקנטרברי וסביבתה. אנרגיה שונה לחלוטין נשמה במחנה הסופט מאשין. לאחר ההצלחות בלונדון, בקיץ 1967 נחתו החברים בצרפת לסדרה של קונצרטים והצגות תיאטרון אוונגרדיות. עם שובם לבריטניה, דיוויד אלן נעצר בגבול עקב ויזה שפגה ונאלץ להישאר בצרפת. כך, לפתע סופט מאשין הפכה לשלישייה, לפחות לרגע. ברור שזו הייתה בעיה בירוקרטית שמנעה מדייויד אלן להגיע, אך סדרה של חילוקי דעות התעוררו, דווקא בסיבוב ההופעות הזה, עקב יכולתו הטכנית הירודה בנגינה - "רוברט התעמת איתי בכעס, ואמר לי שהוא מתבייש לנגן איתי". דייויד אלן חזר לפריס ומשם הרפתקתו, מוזיקלית ואחרת, תתחדש.

מכונה רכה עם הנדריקס

במאי 1968, סופט מאשין יצאה שוב לסיבוב הופעות בארה"ב, לצד הנדריקס ועם חבר חדש, הגיטריסט אנדי סאמרס, לאחר מכן בלהקת פוליס. לאחר חודשיים הוא יעזוב את סופט מאשין. ההופעות האמריקאיות החדשות גורמות לבעיות נוספות בתוך הלהקה, הן מוזיקליות, בין מייק רטלדג' לקווין איירס, כאשר הראשון נחוש יותר באלתורים ובניסויים בעוד שהשני מכוון יותר לפופ, וניהול עצבני ולוגיסטי של החברים. וויאט נשאר לזמן מה בארצות הברית, בעוד קווין איירס, לחוץ מהמתח של ההופעות החיות ועם חילוקי דעות גוברים על ההנחיות המוזיקליות שיש לחלוק, מחליט לעזוב לאיביזה ולנטוש את הלהקה. כדי להחליף אותו, כמובן, נקרא יו הופר, שמכר לאחרונה את הבס שלו.

בפריס, דיוויד אלן, יחד עם שותפתו גילי סמית' ומוזיקאים נוספים, מקימים מעין קולקטיב מוזיקלי המוקדש לניסויי צליל ועוד: גונג. מכיוון שההרכב לא היה מוגדר היטב, במרץ 1968 נקראה להקת גונג לנגן במוזיאון לאמנות מודרנית בסטוקהולם יחד עם דון צ'רי. דייויד אלן גם משתתף בעימותים בין סטודנטים למשטרה במאי 1968 בפריס, ובאופן כללי יותר, נותר פעיל מאוד בתחום התרבותי, משתתף בהופעות עם התיאטרון החי של השחקנית האמריקאית ג'ודית מלינה והצייר/משורר ג'וליאן בק, באירועים פואטיים ותיאטרליים, וברור, הוא גם מנגן.

קרוואן ראשון

בספטמבר 1968, החלה להקת קרוואן להקליט את אלבומה הראשון באולפני ADVISION בלונדון, לאחר סדרה של קונצרטים שנערכו בקנטרברי ובלונדון (באחד המקרים הם הופיעו לצד שישיית כריס מקגרגור). האלבום הנושא את שמה של הלהקה יצא בינואר 1969 ולמרות הציפיות, לא זכה להצלחה רבה.

מכונה רכה לראשונה בתקליט אמיתי!

ההקלטות לאלבום הופקו בידי צ'אס צ'נדלר (הבסיסט לשעבר של האנימלס, שהפך למנהלו האישי של ג'ימי הנדריקס) וטום וילסון, שהפיק לאמנים כמו בוב דילן, מחתרת הקטיפה ופרנק זאפה ואמהות ההמצאה. כל האלבום הוקלט וקיבל מיקס סופי תוך ארבעה ימים בלבד. טום וילסון אמנם רשום כמפיק האלבום, אך במהלך ההקלטות לאלבום הזה הוא היה עסוק יותר בבנות זוגו, ששהו עמו בחדר הבקרה, ופחות בלהקה שניגנה מולו. לכן הקליט אותה כפי שחבריה ניגנו ולא טרח לתקן אותם כי לא טרח באמת להקשיב למה שהקליט. אולי זו הסיבה להצלחת האלבום מבחינה מוזיקלית? החיספוס בהפקה מאפשר למאזין לקבל את הלהקה כפי שהיא נשמעה באמת, ללא אפקטים מיותרים. כשמקשיבים לאלבום הזה יודעים בדיוק שכך הסופט מאשין נשמעו גם בהופעה בתקופה ההיא.

מלבד וויאט יש באלבום הזה כוכב אחד מיוחד שנוצץ לאורך כל הדרך, וזה הקלידן מייק ראטלג', שהוא למעשה מהפכן בגישתו לנגינת האורגן. בזמן שקלידנים אחרים העדיפו בתקופה ההיא את אורגן ההאמונד ומגבר הלזלי, ניגן ראטלדג' על אורגן LOWRY שהיה מחובר ישירות למגבר מארשאל. ראטלג' הוא אולי הקלידן היחיד שכשמקשיבים לו קשה להבין מה הרקע שלו ומה מתחולל בתוך מוחו בזמן הנגינה שלו. הוא כה ייחודי ומיוחד. דווקא קווין איירס, שפרש אחרי האלבום הזה לטובת קריירת סולו אמנותית מופלאה, די נחבא באלבום הזה. הוא בקושי שר כאן ומתפקד כנגן בס שתומך בשני חבריו המהפכניים. בלעדיו, שני האחרים היו מתפוצצים לכיוונים שונים ולא צפויים לחלוטין ולכן איירס הוא הדבק בכל הסיפור של האלבום הזה.

השיר האחרון באלבום, קטע קצר בשם BOX 25/4 LID, מסמל את השלב הבא של סופט מאשין. זאת כי בקטע הזה מנגן מייק ראטלג' בפסנתר ביחד עם בסיסט ושמו יו הופר, שעבד אז כסבל הציוד של הלהקה. בהמשך הפך הופר לבסיסט של הלהקה, מיד אחרי שאיירס פרש, ומאז הפך לאחר הנגנים הגדולים והמשפיעים של סצנת הרוק המתקדם מקנטרברי.

עטיפת האלבום הייתה מרהיבה לעין. העותקים הראשונים כללו עיצוב שאיפשר לחלק הפנימי של העטיפה להסתובב בצורה מעגלית (כמו העטיפה שלד זפלין עיצבה לאלבומה השלישי, שנתיים לאחר מכן).

וויאט: "בימים הראשונים של סופט מאשין הייתי צריך לעשות את התיפוף, מכיוון שלא הכרנו מתופפים אחרים באמת. לא העזנו לשאול מתופפי ג'אז, ומתופפי רוק באותה תקופה לא היו כל כך רגישים, אז הייתי צריך לעשות את זה בעצמי, וקווין ואני חילקנו את השירה בינינו".

סופט מאשין בתקליט שני!

הפתעה לא נעימה ציפתה לחברי הלהקה הנותרים כשקיבלו תזכורת מחברת התקליטים PROBE כי חתמו על חוזה שמחייב אותם לאלבום נוסף ואם הם לא יקיימו את שהבטיחו, יעמדו מול תביעה משפטית. איירס, שנפש אז באיביזה, סירב לחזור ללהקה כי חש כי אינו מסוגל לתפקד בה יותר. המזון המקרוביוטי שאכל גרם לו להתרסקות. שיערו נשר, הליבידו שלו שאף לאפס וחייו היו מרוקנים, כפי שסיפר שנים לאחר מכן. בנוסף, הוא חש שהכיוון הג'אזי של הלהקה לא מתאים לו כלל. וויאט וראטלג' נאלצו להמשיך הלאה וגייסו אליהם את הופר הבסיסט וביחד הקליטו את האלבום השני והמופתי VOLUME TWO, וכך הצילו את הלהקה מצלילה לתהומות השיכחה.

קסמו של השלישי , תחילתו וסופו של מסע...

האלבום השלישי של סופט מאשין יצא ב-6 ביוני 1970, חודשיים לאחר שהלהקה הפכה סופית לרביעייה. הסקסופוניסט אלטון דין הצטרף ללהקה, השורד היחיד מחטיבת כלי הנשיפה שעזרה להקליט את האלבום הכפול הזה, בעוד האחרים עזבו. חוץ מזה, היו קשיים רבים בנגינה חיה עם הרכב כה מורחב, שכלל גם את לין דובסון בסקסופונים ובחליל, מארק צ'אריג בקורנט וניק אוונס בטרומבון. האלבום, על פי הקהל והמבקרים כאחד, מייצג את פסגת היצירתיות של הלהקה; ארבעה קטעים הפרושים על פני ארבעה צדדים: אחד שהולחן על ידי רוברט וויאט וניגן כמעט כולו על ידו עצמו - זה MOON IN JUNE המופתי. אחד מאת יו הופר, ושניים מאת מייק רטלדג'.

הצליל בבירור מכוון יותר לכיוון ג'אז-רוק וניסויים, המינימליזם של טרי ריילי, ואווירות מסוימות המזכירות את פרנק זאפה. מעל הכל, אלמנט הפופ נמצא במיעוט, ואפילו השימוש בשירה מוגבל ב-MOON IN JUNE כהקדמה לפרידה שתתרחש זמן קצר לאחר מכן. דווקא הלחן הזה של וויאט, כה רחוק מהגישה הטכנית יותר של שאר הקטעים והוא האלמנט המובהק ביותר באלבום הנפלא הזה. רבים רואים באלבום את התגובה האנגלית לאלבום BITCHES BREW של מיילס דייוויס , שיצא קצת לפני כן, ב-30 במרץ.

העטיפה, שהיא בהחלט "מסודרת" יותר מהקודמות, אותתה מיד על השינויים המוזיקליים שהתרחשו הרבה לפני האזנה ליצירות. התמונה הפנימית, מאת הצלם הגרמני יורגן ד. אנסטלר, מציגה את המוזיקאים שרועים בחדר שינה בביתו בברלין.

הקסם של הגונג המוקדם

דיוויד אלן הצליח סוף סוף לגבש את ההרכב עבור הגונג שלו: עם דידייה מאלרבה בסקסופון אלט וחליל, שותפתו גילי סמית' ב"לחישות חלל", כריסטיאן טריטש בגיטרה ובבס, וראשיד הוארי בתופים וכלי הקשה. התקליט יצא בצרפת במרץ 1970 בשם MAGICK BROTHER. אלן עצמו טיפל בעיצוב העטיפה.

בספטמבר 1970, הוציאה להקת קרוואן את אלבומה השני, IF I COULD DO IT ALL OVER AGAIN, I'D DO IT ALL OVER YOU שעטיפתו צולמה בפארק הולנד בלונדון והתארח בו ג'ימי הייסטינגס, חלילן וסקסופוניסט ואחיו של הגיטריסט שלהם, פאי. זה היה הקדמה ליצירת המופת שלהם IN THE LAND OF GREY AND PINK (שיצא באפריל 1971), שנחשב לאלבומם הטוב ביותר ואחד האלבומים הבסיסיים של סצנת קנטרברי והרוק המתקדם האנגלי בכלל.

צד ב' של אותו תקליט ורוד-אפור תפוס על ידי הסוויטה NINE FEET UNDERGROUND, המחולקת לשמונה פרקים. צד א' מכיל ארבעה שירי פופ-פרוג אופייניים בסגנון קרוואן. ההפקה נוהלה לראשונה על ידי דיוויד היצ'קוק, שעמד גם מאחורי תקליטים של ג'נסיס, קאמל, CURVED AIR ורנסאנס. את ציור העטיפה יצרה אן מארי אנדרסון. ריצ'רד סינקלייר נזכר: "את העטיפה יצרה סטודנטית צעיר... השיר שלי נבחר כשם לאלבום השלישי שלנו משום שהוא התאים ביותר לספר סיפור, סיפור של המקום בו גרנו: קנטרברי. הרעיון הגיע מצבע השמיים בשקיעה החורפית מעל עירנו".

ירי על הירח

איירס עזב את להקת סופט מאשין, לאחר סיבוב ההופעות בארה"ב בעקבות צאת אלבום הבכורה שלהם. כשחברת התקליטים דרשה מהלהקה לחזור לפעילות, הוא היה היחיד משלושת החברים שלא הסכים והחליט להמשיך ולחצוב את דרכו בקריירת סולו. בסוף 1969 הוא הוציא את תקליט הבכורה המעולה שלו, JOY OF A TOY. זו הייתה התחלה נהדרת לקריירה פורה למדי במהלך שנות השבעים.

שנה אחר כך קיבץ איירס סביבו חבורה של מוזיקאים מצוינים שיצאה איתו לסיבוב הופעות תחת השם "כל העולם". להקת הליווי הזו כללה את המלחין ונגן הקלידים דייויד בדפורד, נגן הסקסופון לול קוקסהיל, המתופף מייק פינצ'ר ואת מייק אולדפילד הצעיר שפרט בבס. לעיתים היה זה רוברט וויאט (חברו של איירס מסופט מאשין) שאייש את עמדת התופים בהופעות, כי חש ששאר החברים באותה מכונה רכה פשוט לא סובלים את שירתו ואת נוכחותו.

באפריל 1970 החלו קווין איירס וחבריו להקליט חומרים לאלבום SHOOTING AT THE MOON. הלהקה הסתובבה אז הרבה בדרכים והיו לה הזדמנויות רבות לנגן את החומר לפני שנכנסה לאולפן. כך שתהליך ההקלטה היה קל למדי וגם מהנה. המגוון המוזיקלי של החברים יצר שילוב נהדר של שירים עם עיבודים מאתגרים, שמדי פעם גם נגעו באוונגארד, כולל השפעות מהזרם הצרפתי MUSIQUE CONCRETE (באמצע הקטע השני של התקליט), שלפי האסכולה ההיא מדובר במקבץ צלילים גולמי שמתחבר למוזיקה. יש אוהבי מוזיקה הרמונית ומסודרת שלא יאהבו את הקומפוזיציה המטורללת הזו, אבל אני אישית מ-מ-ש אוהב את מה שקורה שם עם זה.

בדפורד אמר על הקטע הספציפי הזה, שנקרא RHEINHARDT & GERALDINE/PARA DOLORES: "לעיתים קרובות מדי יש רעיון נחמד לשיר ובדיוק באמצע השיר הכל משתגע ומתקבלים צלילים מוזרים, כך שזה לא היה סוג הדברים שהיו עובדים כשיר בתקליטון".

התוצאה הכללית באה בתקליט פנטסטי, שיצא באוקטובר 1970 והציג עוד צד במוזרות האמנותית של איירס, בעל הקול העמוק הכובש והחזות המתעתעת. האלבום נפתח עם שיר מקסים ושובבי בשם MAY I, שנועד לקרב את המאזין לקראת הבאות. אין ספק שלאיירס היה אומץ גדול מאד כאמן והתוצאה בהחלט מנצחת.

בעיתון NME נכתב בביקורת על התקליט, בזמן אמת: "איירס מחזיק היום במה שבזמנו היה נחשב לסוג של שירה שהיה ראוי להשליכה לפח. עתה, עם סוג המוזיקה שהוא מביא לנו, מדובר בקול מיוחד שנושא את המוזיקה הזו כהלכה. יש פה איכות המרופדת במין אי שפיות, כמו ספר ילדים שמתעורר לחיים".

רוברט והסוף של האוזן

אל הג'אז, אהבת נעוריו, פונה וויאט ביצירת הסולו הראשונה שלו, THE END OF AN EAR, שיצאה בדצמבר 1970. ההקלטה של ​​THIRD הותירה מתחים רבים בתוך סופט מאשין, כאשר וויאט הרגיש מבודד משאר הלהקה. הוא החליט להכין אלבום שבו יוכל לבטא את עצמו בחופשיות וליישם סדרה של רעיונות והצעות שבאו ממפגשיו הרבים עם מוזיקאי ג'אז. על העטיפה הוא כתב: "רוברט וויאט, זמר פופ מובטל (כרגע מתופף בסופט מאשין)!". במציאות, גם כאן, ג'אז הוא מקור השראה.

הכל החל כשחברת התקליטים CBS הציעה לכל אחד מחברי להקת סופט מאשין להקליט אלבום סולו. וויאט היה אז מאד מתוסכל מאד מהתפקיד שלו שצומצם בלהקה ההיא. הבסיסט, יו הופר: "״מייק (ראטלדג' הקלידן) ואני לא יכולנו לסבול את השירה של רוברט והוא נעשה פחות ופחות מרוצה מהדרך של מייק ראטלדג', הסקסופוניסט אלטון דין ושלי. התעלמנו מהרעיונות שלו. עד אז כבר לא יכולנו לסבול אותו והוא התייאש מאד.הוא לא היה מעז להציג בפנינו קטע מוזיקלי כי זה יהיה שיר, אז הוא התחיל לעשות דברים אחרים".

והתקליט שיצא לו היה רחוק ממה שחברת התקליטים ציפתה ממנו. וויאט: "'זה היה סוג של סטייה. חברת התקליטים חשבה בטיפשותה שאעשה תקליט פופ עם שירים בסגנון MOON IN JUNE. אבל עשיתי תקליט שגרם להם להתחרפן. אנשים בחברה חשבו שהשתגעתי, כשהשמעתי להם את התוצאה".

בהתחשב בתסכוליו של וויאט עם סופט מאשין, אין זה מפתיע שחברת התקליטים ציפתה לאלבום עם שירים ברורים ממנו. העטיפה אפילו הכריזה על רוברט כ"זמר פופ מובטל". וויאט אמנם לא רצה לנגן רק בתופים בסגנון הג'אז-רוק האינסטרומנטלי של סופט מאשין אבל גם, כך התברר, הוא לא רצה לשיר שירים אלא להשתמש בקולו ככלי נגינה כשלצדו נגנים-חברים שמעריכים יותר את יכולותיו מאשר חברי הלהקה שהקים שהפנו לו את גבם. כל המוזיקה נכתבה על ידו, חוץ מהקטע LAS VEGAS TANGO שנכתב על ידי מתזמר הג'אז הנוגע, גיל אוונס. הוא הקדיש קטעים לאחיו החורג מארק, לזמרת ברידג'ט סיינט ג'ון, לטרומבוניסט ניק אוונס, ללהקת קראוואן ולדייויד אלן (איש להקת גונג) וחברתו גילי סמית'.

עיתון 'מלודי מייקר' פרסם בביקורתו, יום לאחר צאת התקליט: "כל מה שאתם מצפים מהתקליט הזה, כנראה לא יתממש. בעיקרון מדובר פה באלתורים מוזיקליים קבוצתיים. לעיתים יש פה שימוש בלופים של מקצבים ומעליהם הקול החיוור, האנמי והמיילל שהוא רק של רוברט". עיתון 'דיסק אנד מיוזיק אקו' פרסם בביקורתו, ב-16 בינואר 1971: "יש פה הרבה מהאופי של וויאט. ההתפרצות הפתאומית של התופים, השירה עם אפקט הדיליי (אם כי אין פה יותר מדי רעשי פה, בהם מצטיין הוא לאחרונה). יש הרבה חופשיות במוזיקה שבתקליט הזה, אך היא חופשיות בעלת שליטה".

האנרגיה של טיפט

במהלך רגע יצירתי זה, CENTIPEDE שנוהלה על ידי קית' טיפט, פסנתרן ג'אז שממנו לקחו סופט מאשין את הנשפנים שלו ליצירת ההרכב המורחב עליו כתבתי קודם,. לא הייתה סופרגרופ אלא תזמורת של ממש בת 50 נגנים שכללה מוזיקאי ג'אז דרום אפריקאים ואנגלים, רוברט וויאט, אלטון דין, איאן מקדונלד (מההרכב הראשון של קינג קרימזון), ג'ולי דריסקול ומוזיקאים מסצנת הבלוז, הפרוג והקלאסי של לונדון. האלבום SEPTOBER ENERGY, שהוקלט ביוני ויצא באוקטובר 1971, מייצג במובנים מסוימים את האוטופיה של מוזיקה טוטאלית, נטולת מחסומים, עם רמיזות של ג'אז חופשי, מקצבים אפריקאים ועוד ממתקים לחובבי ההרפתקאות. את כל זה הפיק איש קינג קרימזון, רוברט פריפ.

עזיבתו של וויאט את סופט מאשין

וויאט היה ללא ספק האלמנט התוסס ביותר בכל סצנת קנטרברי. הוא יזם שיתופי פעולה שונים, בין ג'אז לרוק, עם הסקסופוניסטים גארי וינדו וטרבור ווטס, והמתופף ג'ון סטיבנס, והקליט עם דייוויד אלן ( התקליט BANANA MOON) וקווין איירס ( WHATEVERSHEBRINGSWESING ). ההשתתפויות הרבות הללו היו גם סימפטום למצב קשה שחווה וויאט בתוך סופט מאשין, שם הוא היה כעת במיעוט בהשוואה לציר רטלדג'-הופר, אשר כיוון יותר ויותר למוזיקה אינסטרומנטלית, קרובה יותר לג'אז-רוק מאשר לפסיכדליה או לפופ הגחמני של הימים הראשונים. התקליט הרביעי של הלהקה, FOURTH, שיצא בינואר 1971, כלל את נוכחותו של וויאט רק בתופים, ולראשונה לא היו בו שירים...

ביצה שניה הוטלה

בפברואר 1971 יצא התקליט THE POLITE FORCE של להקת EGG. לאחר תקליט בכורה, שיצא במרץ 1970 בחברת תקליטים קטנה ושמה NOVA, הובן שמצב המכירות לא מרקיע שחקים. למרות זאת זכו שלושת חברי הלהקה לרתום אליהם קהל קטן אך אוהד. זאת הודות להופעות חימום שהם עשו ללהקות ידועות יותר באנגליה. השמועה על הלהקה הגיעה גם לאוזניו של איש חברת התקליטים DECCA, המפיק ני סלייבן, שראה בביצה הזו מתמודדת רצינית להגיע לרמת הפופולריות של להקה אחרת מקאנטרברי, סופט מאשין. סלייבן ניגש לחברה שלו ולחץ להוציא תקליט שני, שייצא בלייבל המתקדם שהקימה החברה בשם DERAM. כך יצא THE POLITE FORCE. התקליט הזה מכיל שלושה קטעים בצדו הראשון, כשצד ב' שבו מוקדש ליצירה אחת ארוכה, שחולקה לארבעה חלקים.

הקטע הפותח והמרשים, שנקרא A VISIT TO NEWPORT HOSPITAL, לא רחוק מוסיקלית מיצירתה של להקת קרוואן. ביצירה נהדרת זו מספרים חברי הלהקה גם על מקרים לא נעימים שחוו בשנת 1968, עוד כשנקראו בשם URIEL וביקשו להתאכסן בבית מלון באי ווייט. בעלת המלון הביטה בהם מבט אחד וזה הספיק לה כדי לפסול את הלהקה המוזנחת מלהתאכסן אצלה ואפילו מלשהות שם בשעות היום. הם נאלצו לישון במכונית המסחרית של מתופף הלהקה, קלייב ברוקס. מה קרה שם באי ווייט? מונט קמבל שר, בין השאר, ש"בילינו את הזמן בלהתחמק מבריונים מגולחי ראש ומזרועות החוק". קמבל: "מעולם לא חשבנו אז שאנו להקה מתקדמת. קראנו לעצמנו להקת מחתרת. היינו בעד ערכי ההיפים והפסיכדליה. לא הבנו אז שהמוסיקה שלנו דורשת המון ריכוז והיא למעשה מוסיקה פסיכדלית בהילוך אחורי".

כשהגיע זמנו של התקליט לצאת, נבהלו אנשי חברת התקליטים מהתוצרת הקשה לעיכול, עבור מוחות מסחריים, וסירבה להוציא אותו לאור. חברי הלהקה לא האמינו שזה קורה להם והרוח פסקה מלנשוב במפרשיהם. במאמץ אחרון הם הגיעו לפגישה עם חברת התקליטים ובה הצליחו לשכנעם להוציא את זה לאור, אם כי זה קרה בדחייה ניכרת.

ברקורד מירור נכתב בביקורת על תקליט זה: "זה תקליט שאפתני מאד. הוא לא מושלם. יש בו רגעים מפריעים. אל תצפו להתלהבות מיידית בהקשבה הראשונה". בעיתון NME נכתב בביקורת: "הבסיסט, מונט קאמבל, שר בשקט והיטב בשיר הפותח. מאחוריו יש חבורת מוסיקאים מיומנת. המוסיקה שלהם לעיתים קשה למעקב". במלודי מייקר נכתב: "זו אחת הלהקות המקוריות יותר שיש. אין בה מוסיקה צפויה שנשענת על נוסחה. יש בה המון פיתולים מפתיעים". בעיתון דיסק פרסמו כך: "המוסיקה עוצמתית. זה כה כבד שיש סכנה שזה יעקם את מכשיר הפטיפון שלכם".

סופט מאשין בפעם הרביעית - וזה לא קל!

ב-28 בפברואר בשנת 1971 יצא תקליטה הרביעי של להקת סופט מאשין הבריטית, ששמו FOURTH.

בעטיפתו נראים ארבעת חברי הלהקה המצולמים באופן ששיקף היטב את המצב האנושי בלהקתם. שלושה מהם עוטרו בשפמים על פניהם והרביעי, המתופף רוברט וויאט, נראה מגולח ומרוחק. שמו לא נמצא הפעם באף קרדיט בכתיבת הקטעים, שכולם אינסטרומנטליים כי השאר לא סבלו את שירתו והחליטו כי עדיף שישתוק. הקהל של מעריצי הלהקה לא ידע שהמצב של וויאט בלהקה אותו יסד היה אז בכי רע.

עיתון מלודי מייקר פרסם בביקורתו עליו, במרץ 1971: "נראה כי הלהקה הגיעה פה לשיא חדש משלה. בעיקר במונחים של רגיעה, מבחינתי. בעוד שאלבומה הקודם, THIRD, היה סוג של נסיון בשבירת מחסומים, יש תחושה של הקלה באלבום הנוכחי. יש פה ארבע יצירות; האורגניסט מייק ראטלדג' הביא את TEETH, הבסיסט יו הופר הביא את KINGS AND QUEENS והסקסופוניסט אלטון דין הביא את FLETCHER'S BLEMISH. כל הצד השני מכיל יצירה אחת בכמה חלקים של הופר, שנקראת VIRTUALLY. הופר הוא היוצר המעניין מהם, כרגע. היצירה KINGS AND QUEENS שלו נשמעת כבלדה פשוטה במשקל שלושה רבעים, אבל יש בה הרבה יותר. זה מתחיל עם נגינת הקונטרבס של רוי באבינגטון. היצירה TEETH היא יצירה ראטלדג'ית אופיינית ודחוסה. הוא מנגן פה נהדר באורגן ואילו חטיבת כלי הנשיפה מקבלה חיזוק עם מארק צ'ריג, ניק אוונס ואלן סקידמור. האלבום החדש הוא עוד חוליה חשובה בשרשרת היצירה של להקה זו".

עיתון DISC AND MUSIC ECHO פרסם באותו חודש: "יש פה בגרות ניכרת. זוהי מוזיקה פחות אלימה מזו של התקליט השלישי הכפול. למעשה, התקליט הזה מאד מוזיקלי ביחס לקודם ויותר ידידותי לאוזן. הלהקה זנחה הפעם את השירה לגמרי, אך אין זה גורע מהיופי של התקליט".

תקליט מצוין אך בעייתי זה הוקלט, באולפני אולימפיק הלונדוניים, רק חצי שנה לאחר תום ההקלטות שנעשו לאלבום הקודם והשלישי, שנקרא THIRD והפך רב מכר למרות היותו כפול ולמרות המוזיקה התובענית שבו. מי שהאזין לתקליט הרביעי הבין כי הלהקה איבדה כל חוש הומור ביצירתה וצעדה בבטחה לעולם הג'אז-רוק. ניסיונותיו של וויאט ליצוק שירים נתקלו במחסום קשה מנשוא עבורו. הסקסופוניסט, אלטון דין, שהגיע ללהקה כנגן סשנים, קודם לעמדת חבר להקה רשמי ודאג להגיד את דעתו בעניין הכיוון הרצוי מבחינתו. וויאט, שהקים את סופט מאשין, ראה בכך גסות לשמה.

וויאט: "לאלטון לא היה להציע ללהקה את מה שאני, או האורגניסט מייק ראטלדג' או הבסיסט יו הופר, היה להציע, מבחינת הבנת הלהקה והפוטנציאל שלה. הוא היה החבר הרביעי ואנחנו היינו השלושה. זו לא הייתה להקה שסתם אפשר להיכנס אליה ולהטותה למקום אחר. אלטון כתב קטע ואני ניגשתי לאלתר בו כהרגלי, כשלפתע הוא בא ודרש ממני להפסיק עם זה ופשוט לתופף כמו ז'אק דה ז'ונט. ניסיתי להתנגד וזה ממש שיגע אותו".

וויאט ראה כי חבריו ללהקה מצמצמים את נוכחותו לכדי המינימום האפשרי והוא ניסה למצוא נחמה באלכוהול ובידיעה כי קולו, בו השתמש ליצירה ולשחרור, מושתק. וויאט: "בדיעבד אני חש צער על מייק ראטלדג'. הם התקדמו מוזיקלית ואני צעדתי לאחור אבל הם זכרו שאני הוא שחיבר את חברי הלהקה יחדיו. והנה הם חברו יחדיו נגדי ובאחד הסשנים, שצולמו באולפני אולימפיק לטלוויזיה הצרפתית, רואים אותי מציע הצעה מוזיקלית לאלטון והשלושה מגלגלים עיניהם ומתביישים, מאחורי גבי. לאחר שנתנו לי לדבר הם המשיכו בשלהם".

גם ההופעות של הלהקה סבלו אז בהתאם. בכל פעם שוויאט ניסה לשיר בהן הפסיקו השאר את נגינתם במכוון. הוא מצא את עצמו לא פעם יורד מהבמה באמצע הופעה וניגש לבכות מתיסכול בחדר ההלבשה. עד שיום אחד הם שמעו אותו אומר למישהו 'הלוואי ויכולתי למצוא לעצמי להקה אחרת'. הם לא היו צריכים יותר מזה כדי לפתוח את הדלת ולבעוט אותו החוצה עם ברכת הדרך מהם. אבל לא הייתה שום ברכה בדבר הזה, מבחינתו. במלודי מייקר פורסמה ידיעה, עם הכותרת 'וויאט פורש מהרכים'. בגוף הכתבה נכתב: "הסיבה לעזיבתו כנראה נובעת מחילוקי דעות מוזיקליים, שנמשכו מזה כמה חודשים ונראו לעין בעת סיבוב ההופעות של הלהקה בארה"ב. זו לא עזיבתו הראשונה של וויאט את הלהקה, כששנה לפני כן הוא פרש ממנה כדי להיות חבר בלהקתו של קווין איירס. הוא חזר לסופט מאשין כשראה כי איירס לא מאפשר לו להתקדם מוזיקלית. המחליף של וויאט בלהקה יהיה המתופף פיל הווארד, שהיה לפני כן חבר בלהקתו של אלטון דין."

וויאט צלל לתהום. איבוד הלהקה היה מבחינתו כאיבוד משפחה. הוא הפך חסר שמחה לחלוטין וסובביו נבהלו ממנו, עד שהתמוטטות העצבים ממנה סבל, בגלל זה, הובילה לניסיון התאבדות, עם חיתוך פרקי כפות ידיו.

גונג בפסקול לסרט אסונות

באפריל בשנת 1972 יצא בצרפת התקליט CONTINENTAL CIRCUS עם מוסיקה של להקת גונג. תקליט-פסקול זה הוקלט כבר באפריל 1971 באולפני CHATEAU D'HEROUVILLE שיפורסמו לאחר מכן לכשיבואו להקליט בהם (מטעמי מס הכנסה) אלטון ג'ון ודיוויד בואי. ארבעת הקטעים בתקליט הזה הוזמנו על ידי הקולנוען, ג'רום לפרוסאז, כדי לספק פסקול עבור סרט על רוכב האופנועים האוסטרלי, ג'ק פינדליי. הסרט עצמו, כולל מונטאז' הפתיחה המצמרר של תאונות אופנועי מירוץ (כן, עם צילומי הרוגים), זכה בפרסים. מלבד השירה המובהקת של מנהיג הלהקה, דייויד אלן, וגיטרת הגליסאנדו הממיסה את המציאות, הפסקול מביא את להקת גונג באופן חסכני, ללא צלילי סינטיסייזרים. גילי סמית' נמצא פה ומשמשת כלוחשת החלל האמיצה והסקסופוניסט / חלילן, דידייה מלהרבה, נמצא גם הוא בהישג יד.

לצדם באים המתופף פיפ פייל והבסיסט כריסטיאן טריטש. מי שמחפש בתקליט זה את הטריפ הגונגי הברור, עלול להתאכזב מרה. אחרים, שמחפשים לגלות צד נוסף בלהקת גונג האהובה עליהם - יופתעו ולטובה. התקליט בנוי סביב ארבעה קטעים, כשהקטע WHAT DO YOU WANT הוא וריאציה של FOHAT DIGS HOLES IN SPACE שנמצא בגרסה שונה בתקליט CAMAMBERT ELECTRIQUE. הקטע BLUES FOR FINDLAY מגיע בגרסאות ווקאלית ואינסטרומנטלית.

דייויד אלן: “נכנסנו לאולפן ללא תיכנון מוקדם. לא ערכנו חזרות לקראת ההקלטה. פשוט הקלטנו והשלמנו את הפסקול הזה עם טייקים ראשונים של כל קטע. כל הסיפור הוקלט ועבר מיקס תוך יומיים. לאחר מכן אפילו הופענו בכמה בתי קולנוע, ברחבי צרפת, היכן שהסרט הוק רן. עכשיו, בזכות זה, נוספו לקהל שלנו גם אופנוענים כבדים”.

הרעיון הקבוע של החלפת תפקידים ולהקות

וויאט התאושש ולהקת MATCHING MOLE, עם שם שהוא קריצה על הגיית השם סופט מאשין בצרפתית, הוקמה על ידו בשנת 1971. באוגוסט 1971, דייב סינקלייר עזב את קרוואן והצטרף לפרויקט החדש הזה של וויאט. בהמשך להקבלות, סטיב מילר הקלידן החליף את סינקלייר בקרוואן. עם האלבום של מאצ'ינג מול (שיצא באפריל 1972), וויאט חזר באופן טבעי, אם כי באופן חלקי בלבד, לאותו שילוב סוריאליסטי של ג'אז, רוק, פופ ואקספרמנטליזם האופייני ללהקתו הקודמת בשלביה המוקדמים, אך עם דגש רב יותר לאלתור, במיוחד מצד פיל מילר. נוכחותו של שיר פופ כמו O CAROLINE , שנכתב על ידי וויאט וסינקלייר, מחזיר חלק מהאווירה של קווין איירס או קרוואן.

חודש לאחר מכן, במאי, יצא האלבום הרביעי של קרוואן ושמו WATERLOO LILY - הראשון עם סטיב מילר במקום דייב סינקלייר ובהשתתפות לול קוקסהיל ופיל מילר כאורחים. בנקודה זו, יש יותר מקום לאלתור ולסאונד שקרוב יותר לפיוז'ן.

ביוני יצא אלבומה החמישי של סופט מאשין, וכעת הלהקה כבר הייתה שקועה לחלוטין בז'אנר הג'אז-רוק, כאשר צליל הפסנתר של הפנדר רודס החליף לעתים קרובות את האורגן הנשכני של רטלדג'.

הקרוסלה המטורפת של קממבר אלקטריק

במאי 1971 הוקלט תקליט לדאשיאל הדאיאט ששמו OBSOLETE. ניגנה בו גם להקת גונג. אבל זו לא הייתה חוויה מרנינה למנהיג הלהקה, דייויד אלן: “בספריית ביתי הייתי הבעלים הגאה של הספר THE BLIND OWL שהוא כתב. אז תתארו לכם כמה התרגשתי כשהאחיין שלו התקשר אליי וביקש שגונג יכתבו מוסיקה למילים שלו, במטרה להכין תקליט ללייבל WEALTHY SHANDAR. נפגשנו, ערכנו חזרות והשלמנו את התקליט תוך יומיים. בלומדידו הסקסופוניסט ניגן נהדר, אבל לחרדתי גיליתי שצלילי הגיטרה הלא טובים שלי הוגברו במיקס ולכן הטביעו את הסקסופון. איזו אבדה! כמה שהתביישתי מזה. זה לא תקליט שארצה לנגן אותו להנאתי”.

ביולי 1971 יצא תקליט סולו לאיש להקת גונג, דייויד אלן. שמו הוא BANANA MOON. אלן דאג שתקציב ההקלטה יכסה גם את אספקת האלכוהול והחשיש, שנועדו להגביר את מקור היצירה. לא הייתה באמתחתו תוכנית ברורה להקלטה והוא סמך היטב על ספונטניות של הנוגעים בדבר, ביניהם חבריו המתופפים רוברט וויאט ופיפ פייל (וויאט הכיר לאלן את פייל), הבסיסט ארצ’י לגט (שעבד עם ג’וני האלידיי) וגארי רייט (באותם ימים הקלידן לשעבר של להקת SPOOKY TOOTH). פיפ פייל כה הרשים את אלן במהלך ההקלטות לתקליט הזה שהוא הפך להיות המתופף הבא של להקת גונג. אלן: “פיפ תמיד נראה לי כמו לברדור צעיר ומלא שמחת חיים ורצון לשחק.היה לו לב רחב והוא תמיד לבש חליפה בצבע ירוק בהיר והיה לו תיאבון ענקי לאוכל”. לאוהבי סופט מאשין, שימו לב - יש פה גם גרסה לשיר ישן של הלהקה, MEMORIES, ששר היטב וויאט

דיוויד אלן ופרויקט הגונג שלו הוציאו את תקליטם האמיתי הראשון שלהם, CAMEMBERT ELECTRIQUE בתחילה רק בצרפת. זה הוקלט בין מאי לספטמבר 1971 ויצא באוקטובר, זהו מעין מארג טלאים פסיכדליים שמרכיבים את העולם הפנטסטי של כוכב הלכת גונג, עם פלישות דמויות ג'אז, פסיכדליה, רוק חללי והטירוף שאין לו תחליף של אלן, מה שנותן חותם חזק מאוד לאלבום וללהקה בכלל. דייויד אלן: “זה היה הרגע בו אנחנו, כלהקה, חיכינו לו... התקליט האמיתי הראשון שלנו. מישל מאגנה היה פלייבוי שבנה אולפן משוכלל מאד ב-HEROUVILLE, בצפון-מערב צרפת. היינו נרגשים לקראת ההקלטה שם וידענו בדיוק מה אנחנו רוצים הפעם. התחלנו עם הקלטת השיר YOU CAN’T KILL ME והלהקה הייתה ממוקדת. תוך עשרה ימים מילאנו את ערוצי ההקלטה הבסיסיים ואת רוב התוספות. אז השארנו את הדברים כך ויצאנו להופעות. כשחזרנו, ערכנו מיקסים. האווירה הייתה נהדרת והכל זרם כהלכה. שלושה ימים לאחר מכן נשכבתי בצד האחורי של האולפן והקשבתי למיקסים עם אוזניות. חשתי תחושה עמוקה של השלמה וזה ממש שימח אותי. הייתי בטוח שהתקליט הזה יהיה בסביבה עוד הרבה זמן”.

איזה בלבול בשנת 1972!

זה היה שלב של הפרדות וקשרים שהופך את הנרטיב הכרונולוגי לקשה אך מעשיר את הספקטרום המוזיקלי. אלטון דין עזב את סופט מאשין במאי 1972, ובשלב זה, מעט מאוד נותר מקבוצת "קנטרברי", מלבד השם. בנובמבר יצא אלבומה השני והאחרון של להקת מאצ'ינג מול, ששמו LITTLE RED RECORD, עם דייב מקריי בפסנתר חשמלי, אשר לאחר עזיבתו של סינקלייר כיוון את הצליל לכיוון פיוז'ן. עם זאת, ההומור לא נטש את המוזיקה. העטיפה, מאת בוב נורינגטון, תיארה באופן פרובוקטיבי את המוזיקאים מחופשים לשומרי המהפכה התרבותית הסינית.

ביוני בשנת 1972 אמר רוברט וויאט לעיתון CREEM: “עזבתי את סופט מאשין בגלל הרבה סיבות - וההחלטות שלי לגבי עשיית דברים חדשים כל כך מגוונות שהן חייבות להיות רציונליזציה של איזה דבר בסיסי שאני באמת לא יכול לקבוע בכלל. הייתי צריך שינוי מוחלט של החיים. בזמנו, זה בטח נראה מבחוץ שהכנתי אותו. למעשה הייתי אומלל. אומלל לחלוטין. אז הכל היה צריך להשתנות בכל רמה. אני יכול להצדיק או להתעצבן על אנשים שאני עובד איתם לפי אם אני מקבל דברים מוסיקליים מסוימים שאני רוצה מהם ואם אני נותן את הדרוש בתמורה. אם הם כן וכאלו, אני רואה את מערכת היחסים האישית שלנו כמספקת. אבל אם אני מרגיש שהם לא עושים את מה שהם צריכים לעשות או שאני לא מסוגל לתת להם מה שמוסיקאי צריך, אז זה נוטה להתבטא בקשיי אישיות ואני מתחיל לא לאהוב את האדם בצורה אינטנסיבית. השעיר לעזאזל במקרה הזה היה אלטון דין.

קינאתי והייתי גאה בכך שהמוסיקה שעשיתי בסופט מאשין עם מייק ראטלדג’ ויו הופר הייתה מקורית להפליא - והרגשתי שאלטון לא מעריך את זה. העניין הוא שכשהחלטנו להרחיב את ההרכב, חשבנו במונחים של אמן שינגן את הרעיונות שכבר הגיעו מהלהקה כפי שהיא עומדת. היינו צריכים מגוון רחב יותר של רעשים מרעיונות טריים וגם רצינו לנסות להיות חטיבת קצב מאחורי נגן-סולן לזמן מה. אבל או שלא היינו חטיבת קצב טובה מספיק או שאלטון לא היה מספיק מעניין בהקשר הזה כדי לשאת באחריות מהסוג הזה. אני לא חושב שהוא התעניין בסופט מאשין. זו הייתה בשבילו עבודה עם שכר טוב יותר, יותר מההופעות הקודמות שלו, ו... אני לא רוצה להישמע מרושע לגביו, זאת אומרת היו לנו הופעות טובות ורעות. זה התאזן טוב מאוד לפעמים. אבל זה היה בעצם מערכת יחסים כוזבת. היחסים בלהקה תמיד היו קצת מוזרים. לכל אחד הייתה תרומה שונה מאוד ללהקה ולא יכולנו באמת להסכים; זה יכול להיות רק שבילים מצטלבים, כי התחלנו במקומות שונים והלכנו לכיוונים שונים - ומה שיספק אדם אחד פשוט לא היה כך עבור אחר. זה היה מביך. כאילו, מישהו היה כותב קומפוזיציה שאתה חושב שהיא יפה ואז מסדר אותה ונותן את הסולו בדיוק לאדם הלא נכון, עד אז זה היה מביך מדי לסדר אותה מחדש. אתה יודע, זה המנגינה שלו, תעזוב אותו בשקט.

מעולם לא שקלתי את ההקלטות של סופט מאשין בכל סוג של קשר אינטליגנטי להתקדמות שלנו, איך בעצם נשמענו. היינו לוקחים יצירות חדשות לאולפן, מקליטים אותן, חודשיים אחר כך לומדים לנגן אותן, חצי שנה אחר כך זורקים אותן, ואז חודש אחרי זה חוזרים שוב לאולפן עם עוד דברים חדשים שלא למדנו. הלהקה במיטבה כמעט ולא מתועדת. מכיוון שבחרתי את האנשים בלהקה החדשה שלי, אני רואה את עצמי יותר כמי שמושך אנשים שאחרת אולי לא היו חושבים על זה. נותן להם הזדמנויות. כאילו, דייב מקריי בשום פנים ואופן לא מחוסר עבודה - הוא מבוקש כל הזמן כמוסיקאי סשן - אבל מאצ’ינג מול נותנת לו הזדמנות לנגן את המוסיקה שלו בצורה שכל השאר - מייק גיבס, איאן קאר וכן הלאה - לא. אני עושה לו מקום, זה מה שאני אומר. אני יודע במה אני טוב ונותן לאנשים אחרים להתקדם ולעשות את מה שהם טובים בו.

כרגע אנחנו מתאמנים. רוב האנשים יחשבו באופן טבעי שהלהקה היא די טובה, שמובטח לה חוזה עם CBS, הוצאת אלבום וכו'. למעשה אנחנו מאוד עניים ולא יכולים להרשות לעצמנו לעשות חזרות כמו שצריך אפילו. האמרגנים בבריטניה לא משלמים לנו שכר מחיה. אני לא מקשקש - אנחנו משלמים את התשלומים שלנו, כמו כל להקה אחרת - זה פשוט שאני רוצה שאנשים יידעו שאנחנו לא משתמשים במיקרופונים שמפסיקים לעבוד כל חמש דקות כי אנחנו אוהבים אותם; אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו טוב יותר. זה עוני. פיל מילר הוא הגיטריסט היחיד שלא מעצבן אותי קצת מבחינה רעיונית. אני מסכים איתו לגבי איך לנגן בגיטרה ואני ממש לא כך עם אף אחד אחר. אני מעריץ המון שמות - אותם שמות שכולם מעריצים - ואני לא רוצה להתחיל להפיל גיטריסטים אחרים שלא עובדים בלהקה שלי, אבל... מישהו שיש לי הערצה כללית גדולה כלפיו הוא ג’ון מקלאפלין. הוא התשובה לחלום שלי על גיטריסט אקוסטי שעושה את מה שג'ון וויליאמס טוען שהוא עושה, שזה שליטה מוחלטת בגיטרה, הבנה הרמונית שלה, הבנת ביבופ, הבנת הנדריקס. אבל, בתור גיטריסט חשמלי, אני מוצא שהוא עושה פרודיות חובבניות על גיטריסטי רוק. אם אתה מנתח את הסולואים בתקליט הראשון של מהאווישנו אורקסטרה, הם מעצבנים אותי, בכנות. הוא ללא ספק הגיטריסט הכי מוביל בכלי הנגינה שלו, אבל בסופו של דבר, זה מתסכל - בצורה שאני לא חושב שפיל יהיה. הוא באמת מבין סאונד והרמוניה בצורה שגיטריסטים אחרים לא מבינים. הם פשוט לא. דייב מקריי הוא פשוט מאוד המוסיקאי הכי טוב שעבדתי איתו בחיי. זה בערך כל מה שאני יכול להגיד.

ביל מקורמיק הוא גיטריסט בס, לא נגן בס או גיטריסט שהפך לגיטריסט בס. אני פשוט סומך על הטעם והאינטליגנציה שלו, חוץ מזה הוא שאפתן להפליא למוסיקה שלו. הוא למעשה אידיאליסט וזו לא רק עבודה בשבילו - חשוב לו שמה שאנחנו עושיםיהיה מאוד טוב ומספק. הכרתי אותו לפני שחשבתי עליו כמוסיקאי ומעולם לא חשבתי שיתברר שהוא מסוגל לנגן כך. ראיתי אותו עם הלהקה שלו והופתעתי איזה פרפורמר טבעי הוא היה - למעשה אני חושב שהוא די שואוביזי. כל כך מעט אנשים, בכל מקרה, מחוץ לג'ק ברוס ואולי סטיב סוואלו, השתמשו באמת בגיטרה בס. לא מבחינה פונקציונלית. ביל דוחף את כל ההיבטים של הכלי ולפעמים הוא מאוד תובעני לנגן איתו”.

התקליט SPACE SHANTY של להקת KHAN.

בתחילת יוני 1972 יצא התקליט הזה. להקה זו הוקמה באפריל 1971 על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', סטודנט לשעבר מאוניברסיטת קנט בקנטרברי, שקרא לחברו הוותיק, דייב סטיוארט, להתארח בקלידים. את עמדת התופים אייש אריק פיצ'י. ההקלטות התקיימו באולפנים של חברת DECCA בצפון לונדון. הילאג' נהג להגיע לאולפן עם תרשימים מצוירים כדי להעביר את האווירה שהוא רצה להשיג בכל שיר. היו לחברים כמה בעיות בניסיון להוסיף קצת אפקט פסיכדלי לצלילי הגיטרה בתקליט. כתוצאה מכך, בוזבז המון זמן בהקלטות, אך התוצאה באה עם תקליט שבקושי נמכר ומאז הפך פריט נדיר לאספני וינילים.

במלודי מייקר נכתב אז בביקורת על התקליט: "למעט הד מדי פעם מהגיטרה המובילה, הלהקה מתרכזת במוסיקה כבדה למדי, הכוללת ריפים ג'אזיים בחלק מהקטעים. המוסיקה נאבקת באבירות רבה, אך בהכרח נגררת על ידי מילות השירים". בעיתון RECORD COLLECTOR נכתב אז בביקורת: "עוד להקת רוק מתקדמת מגיעה אלינו. רוב הרצועות הולחנו על ידי הגיטריסט סטיב הילאג', אם כי הוא גם שיתף פעולה פה עם הבסיסט ניק גרינווד. אם אתם בעניין של צלילים פרוגרסיביים, אולי תאהבו את זה. אם לא, פשוט תשכח מזה". בעיתון MUSIC WEEK נכתב בביקורת: "עוד אפוס רוק-חללי, הפעם חסר כושר המצאה או אפילו טעם. ללהקה הזו אין מושג מה לעשות עם נושאים מוסיקליים בסיסיים, והיא מבזבזת שני צדדים של תקליט באמירת מעט מאוד". בעיתון SOUNDS נכתב אז בביקורת על התקליט: "זה תקליט מתוכנן היטב, בביצוע טוב מאוד עם כמה קטעים ממש מצוינים. כמו סולו הגיטרה הכפול לקראת סוף שיר הנושא. אבל בכל זאת יש בו משהו שהופך אותו לפשוט פחות ממה שהוא אמור להיות מבחינה לוגית. יכול להיות שהחומר לא מספיק חזק או שהלהקה לא לוקחת מספיק סיכונים ולכן מותחת את הצלילים".

משבר גם בסופט מאשין וגם בקרוואן

1973 ו-1974 היו שנים מכריעות עבור אירועי המוזיקאים שלנו. שתי הלהקות ההיסטוריות של סצנת קנטרברי, סופט מאשין וקרוואן, היו במשבר ברור, ועם חילופי הרכב מתמשכים, הפיקו כמה אלבומים רחוקים מהאווירה והיצירתיות של השנים הראשונות. אפשר לומר שמעבר לשם, למוזיקה של האלבומים SIX ו-SEVEN של סופט מאשין (שני האלבומים שיצאו ב-1973) כבר לא היו האלמנטים האופייניים לסצנת קנטרברי. באופן דומה, גם FOR GIRLS WHO GROW PLUMP IN THE NIGHT (יצא באוקטובר 1973) היה רחוק מהתערובת הסוריאליסטית הזו.

כך גם תקליט ההופעה החיה CARAVAN AND THE NEW SYMPHONIA. שנת 1973 הייתה שנה קדחתנית ומלאת אירועים עבור קרוואן. השנה נפתחה עם סיבוב הופעות באוסטרליה לצד להקות לינדיספארן, סלייד וסטטוס קוו, (שילוב מוזר בהחלט). להרכב חזר אז הקלידן המייסד, דייב סינקלייר, לאחר שניסה את דרכו בלהקת מאצ'ינג מול ובהרכב מוקדם של האטפילד והצפון.

אז גם נוצר קשר מיידי בין המתזמר, מרטין פורד, ללהקה. הגיטריסט / זמר, פאי הייסטינגס, הסביר: "מרטין היה חבר של הבסיסט שלנו, ג'ון פרי, וכך הוא בסופו של דבר הביא את תזמורת הסימפוניה החדשה וניצח על הסשן האולפני איתנו. לאחר מכן מרטין אמר לנו שהוא כל כך נהנה מהחוויה שהוא היה רוצה לעשות איתנו קונצרט, באמצעות אותה תזמורת. כולם חשבו שזה רעיון מצוין והקונצרט אורגן מהר מאוד". הרעיון שנוצר היה לא רק להעלות קונצרט אלא גם להביא אולפן הקלטות נייד למקום הנבחר. התאריך של ה-28 באוקטובר 1973 נבחר. הייסטינגס: "לפתע נאמר לי שהקונצרט עומד לקרות וגם נאמר לי באותו שלב שעלי להמציא כמה שירים חדשים לקונצרט ולאלבום!"

עם פרסומות שפורסמו מיד בעיתונות המוזיקה, הכרטיסים לקונצרט אזלו מהר מאוד. הידיעה שהאולם יהיה מפוצץ באנשים הייתה מורטת עצבים וזה החריף בגלל זמן החזרות הקצר. הייסטינגס: "היו לנו רק שני מפגשים של ארבע שעות עם התזמורת כדי לעבור על כל החומרים. פעם אחת באולפן, ביום שלפני הקונצרט, ופעם אחת על הבמה של התיאטרון בשעת אחר הצהריים של ההופעה. היו לנו כל מיני בעיות. זה היה קונצרט מאוד מביך כי היינו צריכים לנגן מאחורי התזמורת שישבה מולנו. סקציית כלי המיתר התלוננה שאנחנו רועשים מדי ולכן נאלצנו לכוון את המגברים שלנו כדי למנוע מהצליל והווליום להיות מכוונים ישירות אליהם! חברי התזמורת אמרו דברים מלגלגים כמו 'אלוהים, מוזיקאי רוק'. זה היה עד שפגענו בהם עם ריף בקצב 19/8 והם לא הצליחו לעמוד בקצב שלנו".

כשהמופע הסתיים והקהל דרש הדרן, חברי התזמורת לא היו נלהבים. הם עמדו כקבוצה ודרשו לקבל תוספת תשלום כדי לעלות ולנגן את ההדרן, כי נקבעו לנגן רק את מה שבמופע עצמו. חברי קרוואן ראו כי כך ואמרו להם שיסתדרו בלעדיהם. אז חברי התזמורת חשבו שוב והבינו שכדאי להם לסיים בכבוד את האירוע גם ללא תשלום נוסף.

הלהקה, על כל החסרונות בגלל חוסר הכנה כללית וזמן ארגון מראש, הצליחה לבצע מופע משובח. כשהקונצרט הסתיים, מחיאות הכפיים היו אדירות אך זה הותיר טעם חמצמץ לחברי הלהקה שלא היו מרוצה מהתוצאה. נגן הוויולה, ג'ף ריצ'רדסון, אמר בשנת 1975: "זה היה רעיון מושך לעשות הופעה עם תזמורת אבל באירוע הכל נראה מתוח מדי. חשתי מאד מוגבל כי זו הייתה הופעה מתוזמרת ונטולת ספונטניות. לא נראה לי שארצה לחזור על החוויה הזו". גם המתופף, ריצ'רד קוגלאן, אמר אז: "גם אני לא מעוניין לחזור על זה, אלא אם יינתן זמן רב יותר לחזרות. אני בכלל מעדיף לעשות הופעה עם כלי נשיפה".

טרילוגיית רדיו הגמד הבלתי נראית

מי שהמשיך להציע, בהתלהבות ובגאונות, את קסמו של הצליל הזה היה דיוויד אלן עם הגונג שלו. בין השנים 1973 ו-1974, הוציאה הלהקה את טרילוגיית האלבומים המפורסמת RADIO GNOME INVISIBLE, שהורכבה מ- FLYING TEAPOT (מאי 1973), ANGEL'S EGG (דצמבר 1973) ו- YOU (אוקטובר 1974).

אחרי זה, שום דבר לא היה אותו הדבר

ב-1 ביוני 1973, רוברט וויאט, לאחר שצרך כמות גדולה של אלכוהול במהלך מסיבה, נפל מחלון בקומה הרביעית ואיבד לצמיתות את היכולת להשתמש ברגליו. זה היה סופו של וויאט המתופף, אבל תחילתו של מסע יוצא דופן כזמר ומלחין.מספר חודשים לאחר התאונה, הוא הקליט את האלבום היפהפה ROCK BOTTOM בהפקתו של חברו, ניק מייסון, מפינק פלויד. זו הייתה יצירה שקשה לסווג אותה, הן בתוך והן מחוצה לצליל קנטרברי. האלבום הזה יצא ב-26 ביולי 1974.

הדג המעופף של סטיב הילאג'

ב-11 באפריל בשנת 1975 יצא אלבום הסולו הראשון של גיטריסט להקת GONG, סטיב הילאג'. שם האלבום הוא FISH RISING.

בשנת 1974 היה הילאג' עדיין חבר בלהקת גונג, כשנכנס, באוגוסט של אותה שנה, לאולפן ההקלטות כדי להתחיל לעבוד על תקליט משלו. "בסשנים הראשונים האלו נכנסתי לאולפן עם נגן הבס מייק האולט והמתופף פייר מורלן, שהיו חברים בגונג. הם הכירו חלק מהחומר כי התעסקתי עם זה במהלך חזרות של הלהקה והיה ברור לי ששני אלו צריכים לנגן באלבום. בעיקרון, ההקלטות של ערוצי הליווי לאלבום היו די אירוע. רוב המוזיקה הושמעה 'חי' באולפן עם מעט מאוד העלאות, מה שגרם לסאונד להיות פשוט ודי גולמי. זה לא היה הסאונד שאליו התכוונתי באלבום האחרון, מכיוון שרציתי סאונד פסיכדלי עשיר יותר, וזה מה שבסופו של דבר קיבלתי, אבל המיקס לקח את האווירה למקום אחר. הקלטנו את ערוצי הבסיס ובתחילת 1975 הצלחתי לחזור לאולפן ולהשלים את ההקלטות".

התקליט יצא והפך להצלחה מצדו כשהגיע למקום ה-33 במצעד המכירות הבריטי. עבור הילאג' זו לא הייתה אז הפתעה. למרות מה שרבים חשבו, התקליט הזה לא היה הגורם להתפרקות הלהקה אז. לפי הילאג', הלהקה כבר התפוררה עוד לפני כן. הפרישה של דייויד אלן וגילי סמית', לפני כן, היא הסיבה, לדעתו, להתפוררות. "חברת התקליטים ניסתה לעשות צעד מניפולטיבי ולהפוך את שאר חברי הלהקה לנגני הליווי שלי. זה לא התאים לי מאותה סיבה בגללה נכנסתי ללהקה הזו - כי זו הייתה קהילה. הרעיון שפורסם, שאהיה המנהיג של גונג, הפחיד אותי ובחרתי לפרוש מהלהקה".

מג'יק האטפילד

בסוף פברואר, הופיעו לראשונה להקות האטפילד והצפון - עם ריצ'רד סינקלייר בבס, פיפ פייל בתופים, פיל מילר בגיטרה, דייב סטיוארט באורגן ופנדר רודס. הארבעה הוציאו תקליט בכורה מועשר בנוכחותם של וויאט (בשירה ב- CALYX הנפלא של פיל מילר), ג'ף לי מהנרי קאו בכלי נשיפה, דידייה מלרב מגונג בסקסופון טנור, ג'ימי הייסטינגס בחליל, ושלישיית זמרות ליווי, הנורת'טס. לאחר מכן יצא לאור האלבום THE ROTTERS CLUB שהוקלט על ידי אותו הרכב.

וזהו, פחות או יותר...

כל שנותר לספר הוא על הלהקה האחרונה שניסתה עדיין לשלב ג'אז, רוק ושירי פופ לפי כללי קנטרברי: NATIONAL HEALTH. הרכב שנולד מהאיחוד של שלושה אנשים מהאטפילד והצפון ואחד מלהקת גילגמש. אלבומם הראשון כלל את דייב סטיוארט, פיל מילר, ניל מארי בבס ופיפ פייל בתופים. אלבומם השני, OF QUEUES AND CURES , שיצא בדצמבר 1978, המשיך במסלול של הראשון. הבעיה הייתה שהרוק נפגע מגל הפאנק, ולא היה עוד מקום למוזיקה שכזו. NATIONAL HEALTH הייתה הלהקה היציבה האחרונה שניסתה לחדש את המוזיקה של קנטרברי, אך אזל לה הזמן. בינואר, בשנת 1979, פורסם במלודי מייקר שדייב סטיוארט פורש מהלהקה. הוא הרגיש שהוא לא יכול להמשיך עם ההרכב הזה בגלל חילוקי דעות אירגוניים.

כך הוא סיפר אז: "לא יכותי להסכים עם הרעיונות האירגוניים שבאו משאר החברים. למרות ששמחתי מאד עם המוסיקה שיצרנו, ראיתי שאנחנו ממש לא חושבים אותו הדבר על דברים אחרים שנוגעים ללהקה. נשארתי חבר שלהם והם כנראה ימשיכו הלאה יחד ובלעדיי. שיהיה להם בהצלחה. בשנת 1979 אעבוד עם מוסיקאים אחרים על פרויקטים חדשים וברגע שאשיג את החוזה הנכון - אקליט תקליט משלי".

סטיוארט הופיע את הופעתו האחרונה עם NATIONAL HEALTH כשהם ניגנו באולפני תוכנית הטלוויזיה המוסיקלית של הבי.בי.סי, OLD GREY WHISTLE TEST. כמו כן דיווח המלודי מייקר שאולי הלהקה תחליף את הקלידן עם גיטריסט...

אז מה קובע את אסכולת קנטרברי?

ראשית, צליל האורגן של מייק רטלדג', צליל שאין לטעות בו גם משום שהוא שונה באמצעות שימוש בדיסטורשן ולפעמים, גם באמצעות דוושת ווא-ווא. נראה שהרעיון של שימוש באפקט עלה במוחו של מייק כדי להגביר את עוצמת הקול של האורגן שלו, מדגם LOWREY HOLIDAY DELUXE, שרכש משום שהיה זול יותר מאורגן האמונד.

אבל צליל האורגן, אפשר לומר, הוא בהחלט מאפיין של סצנת קנטרברי. מלבד גונג, הוא נוכח כמעט בכל הלהקות והוא הכלי הבסיסי. דייב סינקלייר, עם ההאמונד שלו, מגדיר בצורה חזקה את היצירה הראשונה של קרוואן, בדיוק כפי שעשה דייב סטיוארט בתקליט הראשון של EGG. העיוות בצליל הקנטרברי בא גם מעמד הבס - יו הופר השתמש בדיסטורשן בבס החשמלי שלו כבר בהתחלת דרכו עם סופט מאשין.

לפי דייב סטיוארט, מוזיקת ​​קנטרברי היא "אווירה מלנכולית, שקטה למדי. היא יוצאת באמצעות אקורדים מוזרים וגם על ידי שירה עם קולות אנגליים במקום קולות אמריקאיים, ושימוש באורגן עם אפקט פאז וכל שאר האלמנטים שיוצרים צליל מסוג זה. השימוש במשקלים ריתמיים כמו 7/4 או 9/8 הוא גם חשוב".

אבל דבר אחד ברור, אחרי כל הניתוחים - מוזיקת הרוק המתקדם של קנטרברי זו פשוט אחלה של מוזיקה!

בלוג מוסיקה - כל מה שרציתם לדעת על מוזיקה - ועוד קצת.

הנכם מוזמנים לשתף את הבלוג עם חבריכם.

רוצים לשמוע עוד הרצאות מעניינות על הופעות מוסיקה? זמרים ישראליים? להקות רוק? הביטלס? תקליטים? רוק מתקדם? ועוד מגוון נושאים? מוזמנים ליצור איתי קשר. בינתיים, בואו ליהנות גם מפודקאסט מומלץ ומבלוג המוסיקה באתר.

הרצאות מוסיקה שלי ותכני מוסיקה מיוחדים לפלטפורמות שונות - לפרטים והזמנות: 050-5616459