בואי בהופעה מוקלטת - הדרמה, הקוקאין והמרד

ב-29 באוקטובר בשנת 1974 יצא אלבום ההופעה הראשון לזמר המצליח, דייויד בואי, ושמו DAVID LIVE.

רק שנה קודם לכן, ביולי 1973 באולם האמרסמית' אודאון בלונדון, הוא "רצח" בדם קר בהופעה את זיגי סטארדאסט – הדמות שהפכה אותו לאליל בינלאומי אך איימה לבלוע את שפיותו. בואי היה נחוש להוכיח לעולם שהוא אינו זקוק לאיפור החייזרי כדי להיות ענק, ובמאי 1974 הוא שחרר את האלבום המופתי DIAMOND DOGS, שהפך לאלבום המצליח ביותר שלו בארצות הברית עד אז והגיע למקום החמישי במצעד.

אבל מאחורי הברק החיצוני, חייו האישיים והמקצועיים היו שדה קרב בוער. בואי היה שקוע עד צוואר בהתמכרות הרסנית ומפלצתית לקוקאין. הוא לא ישן לילות שלמים, פיתח פאראנויות קשות, וגופו הלך והצטמק עד שהפך לשלד מהלך. התפריט היומי שלו באותה תקופה היה פסיכי לחלוטין והורכב בעיקר מחלב, פלפלים ירוקים ואדומים טריים, וכמויות אדירות של הסם הלבן. במקביל, הוא היה כבול בחוזה דרקוני מול מנהלו האישי טוני דפריס וחברת הניהול MAINMAN. דפריס חגג על חשבונו, נסע בלימוזינות וגר בסוויטות פאר, בזמן שבואי עצמו – למרות תהילת הענק – שקע בחובות כבדים ונאלץ לשאת בעלויות המטורפות של הפקות הענק שלו.

מבחינה אמנותית, בואי עבר תזזית חסרת מנוח. הוא הביט סביבו ברוק הבריטי והשתעמם עד מוות. במקום להמשיך לרכוב על גלי הגלאם-רוק המוכרים והבטוחים, נשמתו נשבתה בצלילי ה-R&B, הפ'אנק והסול השחור של פילדלפיה. הוא רצה להשיל מעליו את כל התיאטרליות, את התחפושות ואת הגיטרות המנסרות, ולהפוך לזמר נשמה מעודן. המאבק הפנימי הזה – בין הכוכב התיאטרלי והקר לבין המוזיקאי שרוצה לטבוע במוזיקה שחורה וחמה – התפוצץ בדיוק על הבמה של סיבוב ההופעות הזה.

עיר הרעב ושלטון היחיד: המגלומניה היקרה בהיסטוריה של הרוק

בתוך המאבק הזה צא אלבום ההופעה הראשון לדייויד בואי, ושמו DAVID LIVE. אבל מאחורי השם הפשוט והעטיפה המלנכולית, הסתתרה הפקה מפלצתית, כאוטית ומלאת דרמות שהייתה רחוקה מלהיות חיה ובועטת כפי שהשם הבטיח.

בואי רצה לכבוש את אמריקה, והוא תכנן לעשות זאת בגדול. סיבוב ההופעות, DIAMOND DOGS TOUR, היה הפקה יקרה מאד בעולם הרוק. רבע מיליון דולרים, במונחים של אמצע הסבנטיז, הושקעו בתפאורה עוצרת נשימה שדימתה עיר פוסט-אפוקליפטית בשם "עיר הרעב". הבמה, שעיצב ג'ולס פישר, כללה גשרים נעים, פנסי רחוב ואפקטים תיאטרליים מורכבים. המטרה הייתה ברורה: להציג את דייויד בואי כשליט היחיד בהצגה הזו.

וכדי להדגיש את שלטון היחיד שלו, קבוצת הנגנים המוכשרת שליוותה אותו הוחבאה כמעט לחלוטין מאחורי מסכים ותפאורות ענק. הקהל ראה רק את בואי, מלווה בזמרי רקע ששימשו גם כרקדנים, כשהוא מבצע פעלולים תיאטרליים. המופע כלל זירת אגרוף של ממש, כסאות שהתרוממו גבוה באוויר מעל הקהל באמצעות מנוף הידראולי, וקריצות ברורות להפקות שייקספיריות. אגב, אם תהיתם, בואי לא היה פורץ הדרך בתחום זירות האגרוף; הזמר הצרפתי ג'וני האלידיי כבר השתמש בטריק הזה שנים לפניו. 

והפעלול המטורף ביותר היה הביצוע לשיר SPACE ODDITY: בואי היה מתיישב בתוך כורסה שהייתה מחוברת למנוף הידראולי ארוך, שהניף אותו לגובה של מעל תשעה מטרים מעל ראשי הקהל ההמום בשורות הראשונות. משם, תלוי בין שמיים לארץ, הוא שר את קולותיו של מייג'ור טום לתוך שפופרת טלפון אמיתית ששימשה כמיקרופון! גם בשיר CRACKED ACTOR הוא לא חסך בתיאטרון מקאברי: הוא לבש גלימה, עטה משקפי שמש צרפתיים כהים, והחזיק גולגולת אדם אמיתית – מחווה ישירה לסצנת יוריק המפורסמת מתוך "המלט" של שייקספיר – ושר לה שירי אהבה לפני שהדביק לה נשיקה צרפתית לוהטת.

מרד מאחורי הפרגוד: סחיטה של 5,000 דולר רגע לפני העלייה לבמה

הבמה אכן הייתה מרשימה ביותר לאותה תקופה, אבל הפאר גבה מחיר כבד. הסעת התפאורה המורכבת הזו מעיר לעיר עלתה הון תועפות, במיוחד בעיצומו של משבר הדלק החריף ששיתק את העולם. כל גלון של דלק ישב על העורק הראשי, וזה לא היה כאב הראש היחיד. מאחורי הקלעים, הנגנים המתוסכלים החלו להתמרמר. הם לא אהבו את הרעיון שהם מוחבאים כמו פועלי במה, מה שלטענתם עמעם את הקרדיט שלהם, והם בהחלט לא אהבו את תעריפי המשכורת הנמוכים שקיבלו על העבודה הקשה.

הפיצוץ הגדול הגיע קצת לפני שההפקה נחתה בפילדלפיה. הנגנים קיבלו ידיעה מפתיעה: ההופעות הקרובות, באולם התאטרון TOWER, יוקלטו עבור אלבום חי. זה היה הקש ששבר את גב הנגן. הם חשו שמנצלים אותם ולכן הובילו מרד גדול כשהם מציגים טענה מוצדקת לחלוטין: הקלטת אלבום חי היא עבודה נפרדת ואמורה להוסיף כסף רציני למשכורת הרגילה. הם הודיעו חד משמעית שהם מסרבים לעלות לבמה אלא אם כן הבוס יוסיף לכל אחד מהם 5,000 דולרים עבור ההקלטה - כאן ועכשיו!

בואי היה בלחץ ולאחר מאבק עיקש ומורט עצבים, הוא נאלץ להסכים לדרישות. ההסכמה הגיעה עשרים דקות בלבד לפני שהמופע היה אמור להתחיל. לא יאמן! הנגנים, ובראשם הבסיסט הרבי פלאוורס והגיטריסט ארל סליק, סירבו להתמקם בעמדות שלהם. הם ישבו בחדר ההלבשה כשידיהם שלובות, והודיעו למנהלים של MAINMAN: "או הכסף או שאין מופע". בואי רתח מזעם. הוא הרגיש נבגד ומושפל, אבל הבין שאם יבטל את חמשת הלילות המתוכננים בין ה-8 ל-12 ביולי באולם TOWER THEATRE, הנזק הכלכלי יקבור אותו סופית. ההסכם נחתם בחופזה על מפית נייר דקות ספורות לפני פתיחת הדלתות. 

אז, בפעם הבאה שתקשיבו לביצועים המהוקצעים (מדי) באלבום DAVID LIVE, תזכרו שהם הוקלטו באווירה מתוחה של סחיטה, כעס ועצבים רופפים. המתח הזה כנראה זלג גם אל הקהל. המופע היה כה מתוזמן ומתוכנן עד לפרט האחרון בכוריאוגרפיה שלו, שבואי לא היה יכול לשנות בו כלום. לא היה שום מקום לאלתורים מוזיקליים או לספונטניות. כל שינוי קטן של תנועה בימתית או צליל דרש תכנון כוריאוגרפיה מחדש עם הרקדנים. הקהל, שהגיע לראות הופעת רוק, חש היטב באווירה המנוכרת הזו. מבקרי המוזיקה בעיתונים לא ריחמו וכתבו שהמופע הינו רובוטי, קר ובעיקר חסר נשמה.

החרא הלבן, הבובה המכנית והחליפה שיצאה מהקבר

ובזמן שהמופע הפך למכונה משומנת וקרה, בואי עצמו החל לאבד שליטה. בשלב הזה של הקריירה, סם הקוקאין הרים את ראשו הנבזי והזמר הפך להיות מכור כבד. בסרט הדוקומנטרי המצמרר CRACKED ACTOR, שצילם הבי.בי.סי על בואי בתקופה הזו, המצלמה תיעדה אותו כשהוא חיוור לחלוטין, שדוף, ומושך כל הזמן באפו באופן שלא משתמע לשתי פנים. הוא היה עמוק בפנים. עמוק בחרא הלבן.

וכמו הרבה אלבומי הופעה מאותה תקופה, גם DAVID LIVE לא היה באמת אלבום חי אמיתי. האווירה המתוחה, הבעיות הטכניות והביצועים הנוקשים הובילו לכך שהרבה מתפקידי שירת הליווי, ובמיוחד כלי הנשיפה, הוקלטו מחדש באולפן ועברו ליטוש רציני. עם זאת, בואי היה כן מספיק כדי לציין את העובדה הזו. על עטיפת האלבום המקורית נכתב במפורש ניסוח כמעט מתנצל: "לא נוספו שום אוברדאבים או הקלטות מחדש באולפן של קולות, כלים או קהל, למעט מספר קולות ליווי עקב אובדן קשר במיקרופונים של האולם". המפיק טוני ויסקונטי, שנאלץ לעבוד מסביב לשעון באולפני ELECTRIC LADY STUDIOS בניו יורק כדי להפוך את סרטי ההקלטה הבעייתיים למוצר ראוי להאזנה, הודה לימים שחלקים ניכרים מקולות הליווי פשוט לא נקלטו בסאונד החי, וזמרי הליווי נאלצו לשיר אותם מחדש באולפן כדי שהמיקס לא יקרוס.

אז בואי ידע שהתוצאה הסופית רחוקה מלהיות מושלמת. שנים לאחר מכן, הוא הודה בראיונות שהתמונה שלו על העטיפה, בה הוא נראה חיוור, לבוש בחליפה גדולה ומביט מבט חלול, נראית כאילו הוא יצא הרגע מתוך הקבר. הוא אפילו התבדח בהומור מקאברי אופייני ואמר שאת האלבום לא היו צריכים לכנות DAVID LIVE אלא "דייויד בואי חי וקיים – אך ורק בתיאוריה!"

התגובות בקרב הקולגות היו ארסיות לא פחות. מיק ג'אגר, סולן להקת הרולינג סטונס וחבר קרוב, האזין לאלבום וירה בראיון ללא רחמים: "הביצוע שלו ל-KNOCK ON WOOD פשוט נוראי. בכנות, אם אני הייתי מקבל ביקורות כאלו על אלבום שלי, לעולם לא הייתי מקליט שוב מוזיקה. לעולם!" - פשששש... איזה חבר מפרגן.

ברולינג סטון נכתב אז בביקורת על המוצר החדש: "במקום לשמש כהקדמה מבורכת או סיכום של דיוויד בואי, אלבום ההופעה הכפול הזה מגבש את מספר ההיבטים של המוזיקה שלו, באופן צולע, למשהו שנשמע חד גוני. כל כוח שהיה ל-16 השירים מקוריים האלו שלו (KNOCK ON WOOD הוא השיר ה-17) הוצא בגרסאות השטחיות הללו. הליווי המוזיקלי הוא חד ממדי, שקיבל מיקס שטוח כדי להדגיש את הנוכחות של בואי. למרות סולואים מורחבים, הלהקה לא מבססת זהות מושכת. בואי הוא מרכז הבמה לאורך כל הדרך, והרזון והרפיון של הטיול הזה נובעים במידה רבה מהקולות המטומטמים, המטושטשים והנמהרים שלו. במקום לספק הופעה אינטימית יותר, התפאורה החיה רק ​​הביאה את הגינונים התיאטרליים האומללים יותר של בואי. הוא גם מפנק את החולשה הגדולה יותר שלו - לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. המנוני המורדים שלו לא חזקים מספיק כדי לשאת את משקל התודעה החברתית שהוא היה רוצה שהם יהיו, וכאשר CHANGES ממוסגר כמו נבואת ווטרגייט, אתה חושב שאתה שומע את דייויד בואי בלילה הלא נכון".

"חוויה מטומטמת להחריד": איפה הגיטרות של מיק רונסון ולמה הרגו את השירים?

אני ממש לא מהאנשים שנוהגים לקטול אלבומי הופעה חיה סתם כך, אלא אם כן בחירת השירים בהם גרועה במיוחד. במקרה הטוב, אלבום הופעה מביא את השירים המקוריים בסביבה חדשה, מחוספסת, חיה ובועטת פי כמה; במקרה הגרוע, הם פשוט נשמעים בדיוק כמו הגרסאות האולפניות המוכרות שלהם. ומבחינתי, העיקר הוא שהמקור האולפני יהיה משובח – מה שלפחות מבטיח שיהיה אפשר להאזין לאלבום החי בהנאה, גם אם זה לא מבטיח שההוצאה הכספית באמת הצדיקה את הרכישה של הוויניל.

אבל DAVID LIVE הוא אסון מוחלט וקטסטרופה אמיתית למרות החומרים הפנומנליים, ואני מסכים בלב שלם עם כמעט כל מילה בכל ביקורת קטלנית שנכתבה עליו מאז ועד היום! הבעיה המרכזית והטרגדיה האמיתית היא שדייויד בואי פשוט החמיץ לחלוטין את המומנטום ההיסטורי. למה לעזאזל הוא לא הקליט והוציא אלבום הופעה כפול בזמן אמת בתקופת הזוהר של THE SPIDERS FROM MARS? (לא, אל תחשיבו את הפסקול של הסרט זיגי סטארדאסט, שיצא שנים לאחר מכן, כאלבום שכזה). דמיינו לעצמכם אלבום חי מופתי, עם מיקס משובח ובועט ששומעים בו את מיק רונסון המלך שורף את המגברים על הגיטרה, ואת דייויד עצמו ניצב מול הקהל כמלך הגלאם הבלתי מעורער של היקום – אלוהים בלבד יודע איזו חוויה מחשמלת, אדירה ובלתי נשכחת זה יכול היה להיות!

במקום לעשות את המעשה הטבעי והמתבקש הזה, בואי חיכה שנתיים תמימות ונזכר לפלוש לשוק אלבומי ההופעות החיות רק בעיצומו של סיבוב ההופעות של DIAMOND DOGS. זו הייתה בדיוק תקופת המעבר ההפכפכה שבה הוא המציא את עצמו מחדש כמאסטר של "פלסטיק סול" – אותה טרנספורמציה מוחלטת שתגיע לשיאה שנה מאוחר יותר באלבום YOUNG AMERICANS. הזרעים הראשונים של התדמית החדשה הזו כבר נזרעו באלבום DIAMOND DOGS עצמו, אבל כאן, בהופעות החיות, בואי קבע תקדים: הוא לקח את החומרים הקלאסיים שלו משנת 1971 ואילך, ועיצב כמעט את כולם מחדש בתבנית הסולית-קברטית הזו.

האם הניסוי הזה עבד? למרבה הצער והכאב, ממש לא. וזה מובן לחלוטין: סיבוב ההופעות תוכנן במקור כאירוע תיאטרלי פומפוזי וענק, ששמר על קשר הדוק עם שטיק הגלאם המוכר של בואי. אלא שברגע האחרון, בואי זרק את כל הפרויקט לפח והחליף אותו (יחד עם תחלופה של רוב נגני ההרכב) לטובת פרשנות מחודשת של החומרים כ"קטעי פלסטיק סול". נותר רק לתהות איך סיבוב ההופעות המקורי היה יכול להישמע – עם הקטלוג המוזיקלי המפואר של בואי ושנים של ניסיון בימתי עשיר, זה יכול היה להניב את אלבום ההופעה האולטימטיבי של חייו. אבל אלוהים! אלוהי הרוק תכנן משהו אחר לגמרי.

והתוצאה על גבי התקליט? כל השירים נשמעים ונראים בדיוק כמו שבואי נראה על עטיפת האלבום: מרופטים, מרוחים באיפור זול, קודרים, מלנכוליים ורקובים עד היסוד. קודם כל, אין כאן טיפה אחת של רוק'נ'רול אמיתי. שום דבר, בשום פינה. נו, בטח, הגיטריסט הצעיר ארל סליק משחרר פה ושם כמה ריפים טובים, אבל זה ממש לא מספיק. הביצוע לשיר SUFFRAGETTE CITY, למשל, הוא אחת האכזבות הצורבות ביותר באלבום: המקצב הואט, העוקץ רוכך, והחלק האלמותי של "WHAM BAM THANK YOU MA'AM", שבמקור היה כה חצוף ולוהט - נשמע שגרתי ויבש, כאילו בואי שר אותו אך ורק כדי להבהיר לקהל כמה סלידה ושאט נפש הוא רוחש כעת לביצוע של חומרי רוק.

הלהקה עושה כאן עבודה "נפלאה" בחיסול שיטתי של כמעט כל ריף גיטרה אגדי שמיק רונסון חתום עליו, ומחליפה אותם באותן התפרצויות פתטיות וצווחניות של כלי נשיפה ומקלדות. מה קרה ל-THE WIDTH OF A CIRCLE? לאן נעלם החספוס של WATCH THAT MAN? ולמה לעזאזל הסקסופון של דייויד סנבורן הפך לכלי הכי בולט ודומיננטי ב-CRACKED ACTOR? איפה האנרגיה הממכרת והתחושה הגלאמית הממזרית של שיר הנושא DIAMOND DOGS? השאלות והתסכולים פשוט לא מפסיקים לזרום.

וככל שהעיבודים החדשים האלה קיצוניים יותר – ככה הם גרועים ומקוממים יותר! הביצוע של MOONAGE DAYDREAM הוא פשוט זוועת עולם: שיר שהיה המנון גלאם חללי וסקסי, עובד מחדש כקטע חנפני וזול שנועד לרצות את ההמונים, כשהוא מוגש מפיו של זמר מועדוני לילה מפוקפק ורכרוכי שסובל ממחסור חמור במיתרי קול. השיר ALADDIN SANE מאבד מאה אחוז מהאווירה המסתורית הפסיכוטית שהייתה לו במקור, והופך לסתם בליל צלילים כאוטי שתופס מקום מיותר על הוויניל.

והביצוע ל-CHANGES? בואי מנסה כאן לעקוף בסיבוב את פרנק סינטרה עצמו, בהבדל הבולט והמביך שקולו של דייויד נשמע הרבה פחות אותנטי ומלא מזה של פרנק. בואי כתב במקור את CHANGES ב-1971 עבור האלבום HUNKY DORY כפארודיה קלילה על שירי מועדונים וקברט, אך עם השנים הוא הפך להמנון רציני על שינויים ועל חיפוש עצמי. והנה, באלבום הזה, השיר נזרק בציניות בחזרה בדיוק אל אותה משבצת של חלטורת מועדונים!

ובבקשה, אל תגרמו לי אפילו להתחיל לדבר על ALL THE YOUNG DUDES. זוועת קברט מגושמת, עילגת, מרושלת ומביכה; איך הצליח דייויד להרוס לחן כל כך מושלם ועוצמתי? בואי כתב את השיר ב-1972 במיוחד עבור להקת MOTT THE HOOPLE כדי להציל אותה מפירוק, אחרי שהחברים בה דחו את הצעתו להקליט את SUFFRAGETTE CITY. הוא התיישב על הרצפה במשרד בלונדון וכתב להם מאסטרפיס שהפך לאחד מגדולי המנוני הדור. אז איך הוא מצליח לקחת יהלום כזה ולרסק אותו לתוך עיבוד תפל? את זה קטונתי מלהבין. וזה עוד לפני שהזכרתי את הביצוע המזעזע והבלתי נסלח ל-ROCK'N'ROLL SUICIDE... כשמו, כן הוא.

נקודות האור של עיר הרעב: כשגלאם פוגש סול ומציל את המצב

אז אם בכל זאת אפשר למצוא מילים טובות וקרן אור בתוך האלבום הזה, הרי שאלו החומרים הטריים מתוך האלבום DIAMOND DOGS שמצילים את הפרויקט מכישלון מוחלט. הסיבה לכך פשוטה: ללהקה פשוט לא היה מספיק זמן לקחת את השירים החדשים האלה ולהמציא אותם מחדש, וגם לא היה להם שום צורך או רצון לעשות זאת, בהתחשב בכך שרובם נכתבו והוקלטו מראש ברוח הסגנון הזה. יש הבדל עצום בין לכתוב שיר שנולד מראש כחיבור בין גלאם לסול, לבין לקחת שיר גלאם קלאסי ישן ולעוות אותו בכוח לתוך תבנית סולית שלא מתאימה לו.

גם הקאבר המפתיע לשיר KNOCK ON WOOD ראוי להתייחסות מיוחדת. מדובר בקלאסיקת סול משנת 1966 של אדי פלויד. בואי החל לשיר את הקטע הזה באופן ספונטני לחלוטין במהלך החזרות ובדיקות הסאונד של סיבוב ההופעות. חברת התקליטים RCA זיהתה מיד את הפוטנציאל המסחרי, חתכה את הביצוע מתוך ההופעה ושחררה אותו כסינגל המוביל לקידום האלבום. להפתעת כולם – השיר זינק היישר אל המקום העשירי במצעד הבריטי!

כדי להבהיר שוב: אין לי שום התנגדות עקרונית לעיבודים מחודשים של שירים בהופעות חיות. נהפוך הוא! אבל זה דבר אחד, למשל, לקחת שירים קלאסיים עם מלודיות מוצקות ומבנה מלודי מברזל, להמציא אותם מחדש במיליון סגנונות מפתיעים ולהקפיד לשמר את עמוד השדרה המקורי של הלחן (כפי שעשה בוב דילן באלבום LIVE AT BUDOKAN, שנקטל בשעתו על ידי המבקרים בחוסר צדק מוחלט). אבל זה דבר אחר לגמרי לקחת שירים חצי-קלאסיים עם מלודיות עדינות או בינוניות, להלביש את כולם באותו שטאנץ אחיד ומונוטוני, ולהפשיט מהם כל שמץ של מהות, כוח ותוכן מוזיקלי.

וזה בדיוק הפשע שדייויד בואי ביצע כאן: כנראה שבאותם ימים מסוממים של 1974, הוא תפס את המושג "סול" כאווירה בלבד, מלווה ביללות רגשניות ומלאכותיות שמזייפות לחלוטין את הכוונה המקורית. נכון, אולי הוא לא היה רחוק כל כך מהאופן שבו מוזיקת סול מסחרית עבדה לעיתים באמריקה, אבל זה בשום פנים ואופן אינו מצדיק את התוצאה הצולעת. חומר גלם בעייתי להחריד.

הבריחה לפילדלפיה: מוחקים את העבר לטובת הנשמה

החלק הראשון של סיבוב ההופעות הסתיים בסוף חודש יולי 1974, ובואי ממש לא התכוון לעצור ולנוח. הוא ארז את חפציו וחתך ישר אל אולפני SIGMA SOUND STUDIOS בפילדלפיה – אותם אולפנים לוהטים ששימשו בית חרושת ללהיטים עבור צמד הכותבים והמפיקים הגאוני קני גמבל וליאון האף, שהיו אחראים להצלחות הענק של ענקי הסול כמו THE O'JAYS, בילי פול וההרכב HAROLD MELVIN AND THE BLUENOTES.

בואי הגיע לשם עם מטרה ברורה: לקבור סופית את העבר התיאטרלי ולהקליט אלבום נשמה אמריקאי אמיתי. שם, בפילדלפיה, הוא פגש כישרונות צעירים כמו לות'ר ונדרוס וקרלוס אלומאר, ונשאב כל-כולו ליצירת המופת הבאה שלו שתהפוך לאלבום YOUNG AMERICANS. מבחינתו של בואי, הראש והלב כבר היו עמוק בתוך הסאונד החדש, השחור והמהפנט. אבל מאחורי הגב שלו עמדו המנהלים של חברת MAINMAN. בידיהם כבר היה מונח אלבום כפול מוקלט ומוכן – DAVID LIVE. הם רצו להוציא אותו לשוק במהירות שיא כדי להכניס כסף דחוף לקופות המדולדלות, וקיוו שהוא יזניק את מכירות הכרטיסים המקרטעות להמשך סיבוב ההופעות שתוכנן לחודשי הסתיו.

זה הרגיש בדיוק כמו שנת 1971: בואי נע ונד בטירוף בין שני פרויקטים מקבילים, מאוהב עד מעל לראש באחד מהם (הפעם זה הסול החדש של פילדלפיה) ורוצה רק להיפטר מהשני, להעיף אותו מהשולחן ולשכוח שהוא אי פעם התרחש. אז האלבום DAVID LIVE מציג תמונה של אמן גאון שנמצא בתהליך השלה כואב, מסונוור ומחוק מקוקאין ומסוכסך עם נגניו, רגע לפני שהוא ממציא את עצמו שוב מחדש כאחת הדמויות המסעירות בתולדות המוזיקה.