top of page

בילי ג'ואל, איש הפסנתר, מגיע

Writer: נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
Nov 10
9 min read





ב-9 בנובמבר בשנת 1973 יצא אלבום הסולו השני של בילי ג'ואל, PIANO MAN.


היכונו לסיפור מדהים. ב-9 בנובמבר 1973, יצא לחנויות תקליט סולו שני לבחור צעיר בשם בילי ג'ואל. לתקליט קראו PIANO MAN, ובעוד שהיום הוא נחשב לקלאסיקה, באותו רגע הוא היה הימור גדול שהגיע אחרי שרשרת כישלונות מפוארים ודרמה אישית אחת גדולה. ואיזה הימור זה היה! קל לשכוח שבילי היה אז שבר כלי, שקוע בחובות כספיים עד מעל לראש, מרוקן מאשליות ורדוף על ידי חוזים דרקוניים. המוסיקה פשוט מבעבעת מתוך הוויניל הזה מתוך ייאוש אמיתי ותקווה פראית.


הפיצוץ הגדול, כמובן, היה תקליט זה - אבל המצית? הו, המצית הוא סיפור אחר לגמרי. אנחנו מדברים על הקלטה חיה, כמעט מחתרתית. זו הייתה ההופעה של בילי ג'ואל באולפני SIGMA SOUND בפילדלפיה, ששודרה בתחנת הרדיו WMMR. האירוע הזה, שהתרחש ב-15 באפריל 1972, הקדים את החתימה שלו בחברת התקליטים קולומביה בשנה שלמה, ואת יציאת התקליט ב-19 חודשים. 


אם הסיפור הזה היה קורה היום, הוא היה הופך לוויראלי תוך שניות. כמו שאמרו אז באולפן: "הילד נכנס לשם כאנונימי, ויצא ככוכב". אני כל כך אוהב רגעים כאלה בהיסטוריה של הרוק – רגעים קסומים שבהם שעה אחת של נגינה חיה, בלי פילטרים ובלי מפיקים מעונבים, משנה גורל של מוסיקאי לנצח! הקהל הקטן שישב שם באולפן חזה בהתגלות של ממש מול הפסנתר.


משריון פרווה במקפיא בשר ועד לזמר-יוצר רגיש: השנים האבודות


אבל מי בכלל היה הילד הזה מהיקסוויל, ניו יורק? לפני שהפך לאיש הפסנתר, בילי ג'ואל היה נער שלמד עשר שנים נגינה קלאסית ואז מרד עם רוק אנד סול. בגיל 18, בשנת 1967, הוא היה חבר בלהקת סול לבנה בשם THE HASSLES. מאוחר יותר, הוא חבר למתופף ג'ון סמול והקים צמד מטאל-פסיכדלי-כבד-באופן-מגוחך בשם ATTILA. הצמד הזה הוציא תקליט אחד ב-1970, והוא זכור בעיקר בזכות העטיפה שלו, שג'ואל עצמו כינה DUMB-ASS. בצילום נראו השניים, לבושים בשריונות פרוותיים, עומדים בתוך מקפיא בשר תעשייתי, מוקפים בנתחי בשר תלויים. כן, ברצינות. 


"רצינו להשמיד את העולם באמצעות הגברה", סיפר ג'ואל שנים אחר כך. "ניגנו כל כך חזק שיכולתם לראות דם יוצא לאנשים מהאוזניים. זה היה פשוט נורא". תחשבו על התמונה ההזויה הזו: בלי אף גיטריסט, רק אורגן האמונד שמחובר לפדאלים של דיסטורשן מנסר, ובילי צורח את נשמתו! כצפוי, התקליט נכשל כישלון חרוץ. ג'ואל החליט לשנות כיוון ועבר לסגנון הזמר-יוצר הרגיש, בעקבות אמנים כמו ג'יימס טיילור ואלטון ג'ון.


הסיוט של תקליט הבכורה: צ'יפמאנקס, חוזה עבדות וצלחת פריזבי


בנובמבר 1971, ג'ואל הוציא את תקליט הסולו הראשון שלו, COLD SPRING HARBOR, בחברה קטנה בשם FAMILY PRODUCTIONS של ארטי ריפ. ג'ואל הצעיר והנאיבי חתם על חוזה הקלטות גרוע במיוחד, כשהוא לא קורא את האותיות הקטנות ולא מתייעץ עם עורך דין. העט שאחז בידו מיהרה לחתום וכך הוא כבל את עצמו לאותה חברה, שלקחה לעצמה זכויות כמעט על כל דבר שהוא אי פעם יקליט. החוזה ההוא עם ריפ היה מלכודת מוות כלכלית – ריפ הבטיח לעצמו נתח שמן מכל תקליט עתידי שבילי יוציא, והטיל עליו תנאים דרקוניים שרדפו אותו לאורך עשורים שלמים.


התקליט הזה היה אמור להיות הפריצה שלו, אבל הוא הפך לאסון קולוסאלי. מעבר לסכסוכים פנימיים בחברה והתעלמות כמעט מוחלטת מצד תחנות הרדיו, התקליט סבל מבעיה טכנית מביכה: הוא עבר מאסטרינג במהירות הלא נכונה. הטכנאים האיצו את ההקלטה בכ-5% עד 7%, מה שגרם לקולו של ג'ואל, שהיה גבוה וצעיר ממילא, להישמע כמו דמות מצוירת. ג'ואל עצמו תיאר זאת כאילו הוא נשמע "כמו אחד מהצ'יפמאנקס". הוא סיפר פעם: "עמדתי לערוך מסיבת האזנה גדולה, כל החברים שלי באו, זה התקליט הראשון שלי. ואנחנו מאזינים, והחברים שלי אומרים, 'למה אתה נשמע כמו בחורה?' זעמתי ולקחתי את התקליט וזרקתי אותו כמו פריזבי". רק תדמיינו את ההשפלה של מוסיקאי גאה, שיושב עם החבר'ה מהשכונה ומגלה שהקול שלו מנוגן כמו תקליט של ספידי גונזאלס על 45 סיבובים לדקה!


ביל מרטין מסתתר בלוס אנג'לס: הבר שהוליד המנון


כדי להתקיים, בילי ולהקתו נאלצו לצאת לסיבוב הופעות אינטנסיבי רק כדי, כפי שניסח זאת, "לקנות ארוחת צהריים". אבל הצד החיובי היה שזה חישל אותו, והוא החל לכתוב שירים חזקים ועוקצניים אפילו יותר. מתוסכל מהכישלון בניו יורק ומהחוזה הנוראי שכבל אותו, ג'ואל ארז את חפציו וברח לחוף המערבי, ללוס אנג'לס. הוא לא ממש השתלב בסצנת הרוק בלוס אנג'לס. כדי לשרוד, הוא נאלץ להסתתר מחוזה ההקלטות שלו. במשך שישה חודשים, מנובמבר 1972 עד אפריל 1973, הוא עבד תחת השם הבדוי "ביל מרטין" (מרטין הוא שמו האמצעי) בבר קטן בשם THE EXECUTIVE ROOM בשדרות ווילשייר. הוא ניגן בפסנתר עבור טיפים, וצפה בדמויות הקבועות של הבר. החוויות האלה, כמובן, התגבשו לאחד השירים המכוננים ביותר שלו: הוואלס האוטוביוגרפי PIANO MAN.


בילי בחר להלחין את השיר דווקא במשקל של שלושה רבעים – כלומר ואלס – מסיבה פשוטה וגאונית: "ברים ומשקאות מסתדרים מצוין עם ואלס מתנדנד". כל הדמויות המופיעות בשיר היו בשר ודם: ג'ון הברמן אכן פינק את בילי במשקאות חינם על חשבון הבית וקיווה יום אחד לכבוש את מסכי הקולנוע; פול איש הנדל"ן היה טיפוס אמיתי שישב שעות על הבר וטען שהוא כותב את הרומן האמריקאי הגדול, למרות שמעולם לא השלים פסקה אחת; והמפוחית המפורסמת שפותחת את השיר? בילי קנה מתקן מפוחית לצוואר בהשראת בוב דילן, אבל הודה בחיוך שהוא בכלל לא ידע לנגן בה כמו שצריך! הוא פשוט נשף ושאף אוויר במלוא הכוח כדי להפיק צליל רחוב מחוספס ופראי, וזה עבד כמו קסם.


קרב אגרופים בחדר הבקרה: ההופעה באולפני SIGMA SOUND ששינתה את ההיסטוריה


בזמן שג'ואל הסתתר בלוס אנג'לס, משהו אחר קרה בפילדלפיה. סצנת הרדיו שם הייתה שונה. תחנת WMMR הייתה תחנת רוק בפורמט חופשי, מהסוג שכבר כמעט לא קיים. המנהל, ג'רי סטיבנס, נתן לשדרנים הצעירים חופש לנגן כל דבר טוב, בין אם הוא במצעדים ובין אם לא. ג'ונתן טאקיף היה אחד מאותם שדרנים. 


הוא נדלק על ג'ואל כשראה אותו מחמם את טאג' מאהל. ב-2 באפריל 1972, הוא ראה את ג'ואל בפסטיבל MAR Y SOL בפוארטו ריקו. היה גשום, והקהל (כ-50 עד 60 אלף איש) הסתתר באוהלים. ג'ואל עלה לבמה והצליח להוציא את הקהל הסחוט מהאוהלים ולגרום להם לרקוד. אגב, גם בכיר מחברת קולומביה בשם קלייב דיוויס היה שם והתרשם מהצעיר בן ה-22. באותו פסטיבל ענק בפוארטו ריקו ניגנו הרכבי ענק כמו האחים אולמן, ואמרסון לייק ופאלמר, אבל דווקא הצעיר הצנום ליד הפסנתר הרים את האלפים מהבוץ הטובעני. קלייב דיוויס נדלק עליו במקום, אך העסק כמעט התרסק שוב: באביב 1973 דיוויס פוטר מקולומביה בעקבות שערוריית כספים, וג'ואל שוב חשב שהגורל צוחק עליו בפנים!


שבועיים לאחר מכן, דניס ווילן, מפיק סדרת ההופעות של WMMR, היה בניו יורק ושמע את הדמו של COLD SPRING HARBOR במשרדי פראמאונט. הוא התקשר לטאקיף ושאל: "זה הדבר האמיתי, או שאני סתם תחת השפעת סמים?" טאקיף ענה לו: "הרגע ראיתי אותו בלייב. הוא הרבה, הרבה יותר טוב בהופעה". כך נולדה ההופעה באולפני SIGMA SOUND ב-15 באפריל 1972. הלהקה של ג'ואל – לארי ראסל בבס, אל הרצברג בגיטרה וריס קלארק בתופים – הייתה לחוצה. גם בחדר הבקרה המתח היה בשיאו. 


המנהל של ג'ואל דאז, אירווין מאזור, לא הפסיק לצעוק לטכנאי "תגביר את הפסנתר!". בשלב מסוים, לטכנאי ג'יי מארק ווילן נמאס, הוא נכנס עם מאזור לקרב אגרופים (כן, קרב אגרופים) ופשוט סילק אותו ואת אחד מאנשי הצוות מחדר הבקרה. ההתחלה הייתה קטסטרופלית. כשהלהקה התחילה לנגן את CAPTAIN JACK, המתופף ריס קלארק היה כל כך לחוץ שהמקלות פשוט החליקו לו מהידיים. אבל איכשהו, למרות הכל, זה הצליח. ההופעה הייתה מחשמלת. תגידו לי אתם, איפה עוד תמצאו סיפור רוק שבו טכנאי הקלטה ומנהל להקה מתגוששים באגרופים בתוך חדר הבקרה בזמן שהשידור החי באוויר? הטירוף המוחלט הזה והעצבים החשופים הוזרקו היישר לתוך מיתרי הפסנתר והתופים, והתוצאה הייתה פיצוץ רגשי אדיר.


השוד של סליל המאסטר: ההמנון של פילדלפיה ששבר את קולומביה


כמה לילות לאחר מכן, טאקיף (השדרן) איתר את סליל המאסטר הדו-ערוצי של ההופעה. בסתר, הוא הכין לעצמו עותק על סליל נפרד של השיר CAPTAIN JACK והתחיל לשדר אותו בתוכנית שלו. זה היה כמובן בניגוד לכל הכללים, אבל זה היה שווה את זה. השיר, שתיאר סוחר הרואין באויסטר ביי, לונג איילנד, אליו היו מגיעים בני נוער משועממים מהפרברים, הפך להמנון מיידי בפילדלפיה. המאזינים לא הפסיקו להתקשר ולבקש את השיר. מנהל התחנה ניסה לצנזר את השיר. הוא טען שהשיר "מפאר שימוש בסמים ואוננות". אבל זה היה מאוחר מדי. CAPTAIN JACK הפך ל-STAIRWAY TO HEAVEN של פילדלפיה. הבאזז היה כל כך חזק שהוא זלג לניו יורק, והוא ששבר את המבוי הסתום במשא ומתן בין ג'ואל לקלייב דיוויס בקולומביה. דיוויס לא חשב ש-CAPTAIN JACK הוא שיר חזק מספיק, אבל הלחץ מפילדלפיה שכנע אותו.


הרקע לכתיבת CAPTAIN JACK הגיע מרגע שבו בילי הביט מבעד לחלון דירתו המשמימה בלונג איילנד וראה קבוצה של נערים לבנים, עשירים ומפונקים, עומדים בתור כדי לקנות מנות הרואין מסוחר שכונתי שכונה "קפטיין ג'ק". בילי חש תיעוב עמוק כלפי הבריחה הזו של בני מעמדו, והשיר נכתב למעשה כסאטירה חריפה וכתרופת נגד לשימוש בסמים – שיר שמטיח בפניהם את הניוון וחוסר התוחלת של חייהם הריקניים. השורה המפורסמת על לשבת בבית לבד הכתה גלים, והפכה את השיר לקול של דור מנוכר.


אולפני DEVONSHIRE, דרמות אישיות ופנינים


זמן קצר לאחר מכן, קיפ כהן, מנהל בכיר בקולומביה, השמיע את הדמו של PIANO MAN לבוס הגדול של הלייבל, גודארד ליברסון. ליברסון האזין ואמר משפט אחד: "הוא הדבר האמיתי". ג'ואל הוחתם, וקולומביה נאלצו להילחם כדי לשחרר אותו מהחוזה הנורא עם FAMILY PRODUCTIONS. ג'ואל התאושש, לאחר תקופת דיכאון בגלל כישלון תקליט הבכורה והדרמות האישיות, וניגש להקליט את התקליט השני. PIANO MAN הוקלט באולפני DEVONSHIRE SOUND בצפון הוליווד, בהפקתו של מייקל סטיוארט.


סטיוארט ניתב את התקליט לכיוון סאונד קליפורני חם ומלוטש, כשהוא מגייס נגני צמרת של החוף המערבי. האלבום נפתח עם הדהירה העליזה של TRAVELIN' PRAYER, שבה שולבה נגינת בנג'ו מחשמלת של אריק וייסברג. השיר AIN'T NO CRIME הביא מנת גוספל-נשמה לוהטת בהשראת האליל של ג'ואל, ריי צ'ארלס; ואילו השיר הקולנועי THE BALLAD OF BILLY THE KID נשמע כמו פסקול מערבונים בומבסטי שהלחינו יחדיו אהרן קופלנד ואניו מוריקונה! בילי הודה שהוא בדה לחלוטין את כל העובדות בשיר על בילי הנער: הוא מיקם אותו ביוטה במקום בניו מקסיקו, וטען שהוא נתלה בכיכר העיר – בעוד שבמציאות השריף פט גארט ירה בו בלילה חשוך. כששאלו את בילי (ג'ואל... לא בילי הנער...) על כך, הוא פשוט ענה בחיוך: "מעולם לא נתתי לעובדות היסטוריות לקלקל שיר מערבונים מעולה!".


רבים מכירים בעיקר את שיר הנושא שבו, אם כי כשיצא, בגרסה ערוכה על גבי תקליטון, הוא הגיע למקום ה-25 בלבד בארה"ב. כאמור, את השיר הזה כתב ג'ואל על חוויותיו כפסנתרן בבר בלוס אנג'לס. אותה מלצרית שבשיר הייתה אליזבת' וובר, שהפכה להיות אשתו הראשונה של ג'ואל. הם התחתנו בשנת 1973 והתגרשו בשנת 1982. הסיפור שם היה מלוכלך: וובר הייתה לפני כן נשואה לחברו הקרוב, המתופף ג'ון סמול (מצמד ATTILA הזכור לדיראון). ג'ואל חטף אותה מחברו, אבל גם הוא נזרק על ידה, הפך דכאוני, איים להתאבד ואושפז במוסד. 


לאחר שהתאושש, וובר חזרה אליו וגם ביקשה לנהל אותו. דרך אגב, בהמשך דרכו נתן ג'ואל גם לאחיה של וובר להיות בשורת מנהליו. אותו אח דאג לגנוב ממנו עשרות מיליוני דולרים. ג'ואל נאלץ לתבוע אותו. איזו טלנובלה סוערת ומטורפת! מאחורי הבלדה הרומנטית YOU'RE MY HOME מסתתר סיפור נוגע ללב במיוחד. בילי היה כה עני ומרושש באותם ימים, שלא היה לו כסף לקנות לוובר מתנה ליום האהבה. במקום זאת, הוא התיישב מול הפסנתר וחיבר עבורה את שיר האהבה המופלא הזה כמתנת ולנטיינס דיי. ובאותה נשימה, השיר STOP IN NEVADA סיפר על אישה שאורזת מזוודה, נוטשת את בעלה ונוסעת מערבה – תיאור כמעט תיעודי של הרגע שבו וובר עזבה את ג'ון סמול למען בילי!


אבל נחזור לשיר. על PIANO MAN סיפר ג'ואל שנים לאחר מכן: "אין לי מושג מדוע הוא הפך כה פופולרי. זה שיר מבוקש מאד במסיבות קריוקי. המלודיה בו אינה הכי טובה ודי חוזרת על עצמה. אבל שירים הם כמו ילדים שלי והילד הזה, למרות שלא האמנתי בו, הצליח הרבה מעבר למצופה". בשיר יש גם את דמותו של דייבי, שהתחתן בעודו בחיל הים. אותו דייבי היה דייוויד היינץ, דמות אמיתית שג'ואל הכיר, והוא אכן מת בשנת 2003 מניוון שרירים.


קולומביה חותכת את השיר, המבקרים עוקצים ובילי דוהר קדימה


חברת קולומביה הייתה כה לחוצה מהאורך של שיר הנושא (5:38 דקות בתקליט), שהיא קיצרה אותו בברוטליות לגרסת סינגל מקוצצת בת פחות מארבע דקות וחצי כדי שתחנות ה-AM ישדרו אותו. בילי רתח מכעס על כך שהשיר עבר סירוס, וכעבור שנה סגר חשבון בלהיט העוקצני שלו THE ENTERTAINER, שם שר במרירות: "זה היה שיר יפהפה, אבל הוא היה ארוך מדי... אז הם חתכו אותו ל-3:05!".


כשיצא התקליט PIANO MAN ב-1973, הוא כבר היה מלוטש. ג'ואל עצמו, במבט לאחור, הרגיש שההקלטות המוקדמות שלו היו "מלוטשות מדי, ההפקה הייתה זהירה מדי. הקול שלי היה טהור מאוד, גבוה, צעיר. שנאתי את זה. רציתי להישמע מחוספס וגס". הוא תמיד העדיף את להקת ההופעות שלו על פני נגני אולפן מיומנים, כי להם היה רגש ומחויבות. הוא נהג לומר למתופף שלו, ריס קלארק: "פשוט תמשיך לנגן, אל תדאג לדרוך עליי. פשוט תרביץ חזק בתופים".


התקשורת לא נפלה מיד לרגליו. עיתון רולינג סטון פירסם ביקורת ב-14 במרץ 1974: "המוזיקה של בילי ג'ואל סבלה עד כה בהשוואה לאמנים אחרים שדומים לו. הלהקה שלו, THE HASSLES הייתה חיקוי גרוע ללהקות כמו ואנילה פאדג'. המוזיקה שלו עם 'אטילה' נעשתה באופן טוב יותר על ידי אורגניסט בשם לי מייקלס. 


והלהיט היחיד שלו היה סוג של פופ סתמי. הופעות שערך לאחרונה, בפאבים קטנים בלוס אנג'לס, העניקו לו פרספקטיבה חדשה למוזיקה. התקליט החדש שלו מראה רצינות וגם גמישות מוזיקלית. נראה כי בילי ג'ואל התבגר. עם זאת, הוא מפליא לספר סיפורים על אחרים אך נראה שאינו מצליח לספר לאחרים גם על עצמו במוזיקה שלו. אפילו בשיר הנושא, שמתיימר כביכול להיות עליו, הוא אינו מצליח לשכנע כי זה אכן נכתב עליו. ההפקה של התקליט היא מלאכת מחשבת, שמבליטה את יכולותיו הטובות של ג'ואל כפסנתרן".


בעיתון STEREO REVIEW נכתב אז: "כרגע לג'ואל יש שתי בעיות: דמיון הגישה בביצועים ובתזמור מרצועה לרצועה, ומדי פעם חוסר יכולת לקצץ את המחשבה המרכזית של המילים שלו. עם זאת, מדובר בתקליט שבהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק לשיר הנושא המעולה".


המבקרים, כדרכם של מבקרי מוסיקה מעונבים, עיקמו את האף וחיפשו פגמים מתחת לבלטות, אבל הקהל הפשוט ברחובות ובקמפוסים שמע את שירי התקליט – מ-WORSE COMES TO WORST המקפיץ ועד IF I ONLY HAD THE WORDS (TO TELL YOU) המרגש – ופשוט התאהב עד מעל לראש.


אז הביקורות הפושרות לא שינו את העובדה שהגלגל התחיל לנוע. ג'ואל החל לחמם אמנים כמו האחים דובי והביץ' בויז. שמו החל להיבנות ולסלול קריירה מרשימה ביותר. עכשיו ניצבה בפניו בעיה; אותו קהל שהתלהב מהתקליט PIANO MAN, החל לחפש גם את תקליטו הקודם והפגום. ג'ואל, שהתבאס כאמור מאותו תקליט, המליץ באחד העיתונים אז: "תאטו את הפטיפונים שלכם. כי זה הושם על ויניל במהירות גבוהה ברבע טון מזו שהקלטתי באופן טבעי". מה שטבעי היה מאותו רגע והלאה, זה שבילי ג'ואל לא הסתכל יותר לאחור. הוא דהר קדימה. ועוד איך.


"אז תשיר לנו שיר, אתה איש הפסנתר / תשיר לנו שיר הלילה / כי כולנו במצב רוח למנגינה / ואתה הוא שגורם לנו להרגיש בסדר". איזה שיר, איזה תקליט, ואיזה ניצחון מוחץ!

©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page