top of page

היום שבו הקינקס נלחמו בביטלס והביטו לאחור

Writer: נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
נעם רפפורט - הרצאות מוסיקה
3 hours ago
11 min read



ב-22 בנובמבר בשנת 1968 יצא תקליט חדש ללהקת הקינקס - THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY.


התאריך היה 22 בנובמבר 1968. חנויות המוזיקה בלונדון נראו כמו שדה קרב, או לפחות כמו תור לחלוקת לחם בברית המועצות, רק עם יותר שיער ופאות לחיים. הסיבה להמולה הייתה ברורה לכולם: ארבעת המופלאים מליברפול, הביטלס, שחררו באותו הבוקר את האלבום הכפול החדש והלבן שלהם, THE BEATLES, שייזכר לעד בתור האלבום הלבן. ואם זה לא הספיק כדי לשאוב את כל החמצן מהחדר, הרולינג סטונס כבר חיממו מנועים לקראת יציאת BEGGARS BANQUET שבועיים בלבד לאחר מכן, ולהקת קרים התכוננה להופעות הפרידה ההיסטוריות שלה ברויאל אלברט הול ארבעה ימים אחר כך. 


העולם עצר את נשימתו והקופות רשמו. אבל באותו יום ממש, בפינה צדדית ומוצנעת של המדף, הונח תקליט אחר. עטיפתו הייתה צבעונית יותר אך כמעט התנצלה על קיומה. היה זה THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY של להקת הקינקס. מעטים טרחו להרים אותו באותו יום, ומעטים עוד יותר ידעו שהם מחזיקים ביד את מה שיהפוך ברבות השנים ליצירת מופת של פופ בריטי טהור, קלאסיקה שתגרום למבקרים להזיל ריר נוסטלגי עשורים רבים לאחר מכן ותגרום לאספני ויניל לשלם סכומים שערורייתיים על הדפסה ראשונה מאותו יום גורלי.


האמת היא שהקינקס היו מוצלחים אמנותית בדיוק כמו הביטלס או הסטונס. במהלך התקופה הזו, ריי דייויס היה מספר הסיפורים הקצרים הגדול ביותר ברוק, שאמר בשתיים וחצי דקות יותר ממה שהרבה אנשים מצליחים לומר בספר שלם. והנה פה מגיע אוסף השירים שובר הלב, המשעשע, החד והנוסטלגי להפליא ביותר שכנראה אי פעם קובץ במקום אחד.


חרם אמריקאי, בתי משפט והופעות מול ילדים עם גלידה...


שנת 1968 לא הייתה סתם עוד שנה בלוח השנה; היא הייתה סיר לחץ מבעבע של מהפכות סטודנטים, הפגנות נגד מלחמת וייטנאם ושינויים חברתיים שטלטלו את הגלובוס. ובתוך כל הכאוס הזה עמד ריי דייויס, המנהיג הכריזמטי והמתוסבך של הקינקס, והרגיש שהוא פשוט לא שייך. בזמן שהעולם דהר קדימה אל עבר העתיד, פסיכדליה וגיטרות רועשות, ריי החליט לעשות פרסה ולנסוע רוורס אל אנגליה הישנה והטובה של פעם. הלהקה נאלצה להתבגר, ומהר. סצנת הרוק השתנתה, ולהקות שלא יישרו קו עם האופנה החדשה מצאו את עצמן בחוץ. הקינקס היו בבעיה רצינית נוספת: חרם דרקוני מצד איגוד המוזיקאים האמריקאי מנע מהם להופיע בארצות הברית מאז 1965 (בגלל התנהגות פרועה על הבמה וקטטות, כך מספרות השמועות).  המשמעות הייתה הרסנית; בזמן שהבריטים כבשו את אמריקה, הקינקס נשארו תקועים בלונדון הגשומה, מנותקים מהשוק הגדול בעולם ומאבדים רלוונטיות. 


אמנם במאי 1967 רשמה הלהקה ניצחון משפטי דרמטי בבית המשפט הגבוה בלונדון נגד מנהליה לשעבר לארי פייג' ואדוארד קאסנר – משפט שבו השופט ביטל את החוזים הישנים משום שדייב דייויס הגיטריסט היה קטין כשחתם עליהם, ודייב עצמו ננזף על ידי עורך דינם אחרי שפרץ בצחוק מתגלגל באולם מול השטויות של פייג' – אך מצב ההופעות שלהם הידרדר לתהומות מביכים. דייב סיפר בספרו איך סוכן ההופעות החדש שלהם סידר להם סיבוב בשבדיה שהתגלה כסיוט: "הגענו וגילינו שאנחנו אמורים להופיע בשורה של פארקי שעשועים ומחנות נופש. לבצע את DEAD END STREET ואת AUTUMN ALMANAC מול ילדים שמלקקים גלידה – זה היה פשוט הרסני לנשמה, רתחנו מזעם".


במקביל הם נאלצו להופיע במועדוני קברט עלובים בצפון אנגליה, נפילה כואבת שנה בלבד אחרי שחלקו את במת ההוליווד בול עם הביץ' בויז. "פחדתי שהקינקס נידונו להתפוגג ולהיעלם. זו הייתה מחשבה מפחידה", הודה דייב, שסיפר כי נהג לשתות כמה כוסיות לפני העלייה לבמת הקברט רק כדי להקהות את התסכול.


האווירה באולפן ההקלטות הייתה חמוצה כמו חלב שעמד בשמש. חברי הלהקה הרגישו מנותקים, לא רק מהקהל האירופאי, אלא גם מהחזון הקונספטואלי המוזר של המנהיג שלהם. ריי דייויס החל לכתוב שירים על כפרים ירוקים, חברים ותיקים ורכבות קיטור, בעוד שאר העולם שר על מהפכות וסמים. הסינגל הראשון שיצא מהסשנים המפרכים האלו היה WONDERBOY. התוצאה? התרסקות מפוארת במצעדים כשהוא דשדש רק עד המקום ה-36 בבריטניה. הלהקה נראתה כמי שצוללת לתהום הנשייה הפופולארית. 


קית' מון, מתופף להקת המי שמעולם לא חסך בלשונו, לעג לשיר בעיתון מלודי מייקר וטען שהקינקס נשמעים מיושנים להחריד. דייב דייויס נזכר בספרו כיצד "WONDERBOY הפך למשקולת מסחרית על צווארנו, למרות שבאופן מוזר הוא תמיד היה אחד האהובים עליי", וציין כיצד הם צפו בלהקות צעירות יותר כובשות את פסטיבלי הרוק שפעם היו שייכים להם. באותם חודשים ראשונים של 1968, אגב, ריי היה עסוק גם בכתיבת שיר אקטואלי חדש מדי שבוע לתוכנית הטלוויזיה הסאטירית THE ELEVENTH HOUR, מה שהותיר ללהקה מעט מאוד זמן להופיע. 


בצעד של ייאוש או גאונות, הוחלט לבנות את התקליט החדש סביב שיר שהוקלט עוד בנובמבר 1966 ונקרא VILLAGE GREEN. דייב סיפר שבזמן אמת, כשרק הקליטו את השיר מיד אחרי DEAD END STREET, לא היה להם מושג שזהו המפתח שיפתח עולם שלם: "אהבתי את הרעננות שלו, וכך גם פיט (קוואיף הבסיסט) ומיק (אבורי המתופף). ריי כתב כמו מתעד חד-עין של חיי אנשים".


תקליט הופעה מחוספס, איומי פרישה וריב גורלי באולפן...


כדי להבין את גודל המשבר, צריך לחזור מעט אחורה. ב-12 בינואר 1968 שחררה הלהקה בבריטניה תקליט הופעה חיה בשם LIVE AT KELVIN HALL (שכבר הספיק לצאת בארה"ב באוגוסט 1967). ההקלטה הייתה, איך לומר בעדינות, מחוספסת. הסאונד היה רחוק מלהיות משובח, אבל הוא תפס אנרגיה של להקת רוק'נ'רול מיוזעת מול קהל צווחני שלא הפסיק לצרוח לרגע. הקינקס עצמם התייחסו לתקליט הזה בביטול מוחלט ולא נקפו אצבע כדי לקדם אותו. הראש שלהם היה כבר במקום אחר לגמרי – ביצירת התקליט האולפני הבא. בעידן הפוסט-סרג'נט פפר של הביטלס, תקליט הופעה עם צרחות של נערות נראה כמו מוצר ארכאי ולא רלוונטי.


הסדקים בלהקה החלו להתרחב. ב-22 בינואר, הכותרות בעיתונות המוזיקה בישרו כי דייב דייויס, הגיטריסט המוביל והאח הצעיר (והפרוע יותר) של ריי, מחפש נגנים להרכב ליווי עצמאי משלו. בסופו של דבר הרעיון נגנז, אבל המסר היה ברור: הקינקס מתפרקים מבפנים. גם הסינגלים הבאים שניסו לקדם את התקליט נתקלו בכתף קרה מהציבור. השיר DAYS, שיצא בסוף יוני 1968, היה יצירת מופת מלודית שמעולם לא נכנסה בסופו של דבר למהדורה הבריטית הרשמית של האלבום.


בבריטניה הוא דווקא הצליח לטפס עד למקום ה-12 במצעד הסינגלים – הישג מכובד לכל הדעות – אך בארצות הברית הוא התרסק לחלוטין ולא סיפק לחברת התקליטים את הלהיט הענק שייחלה לו. פרט טריוויה מעניין לאספנים: מי ששרה שם קולות רקע היא לא אחרת מאשר ראסה דייויס, אשתו דאז של ריי. על הפסנתר והמלוטרון הופקד ניקי הופקינס, נגן הסשנים המיתולוגי שניגן עם כולם, מהסטונס ועד המי (ומי). אחחח... אלו היו הימים!


אלא שמאחורי הקלעים של הקלטת השיר היפהפה הזה התחולל פיצוץ מכוער במיוחד. דייב דייויס חשף בספרו כי הבסיסט פיט קוואיף כבר היה על הקצה בגלל שריי שמר את הקלפים קרוב לחזה ופשוט הורה לנגנים מה לנגן בלי לדון איתם על השירים. במהלך הסשן של DAYS, כשריי התעסק במשך שעות באיזה פרט זעיר וחסר חשיבות, פיט השתעמם והתחיל לשרבט על קופסאות של סלילי הקלטה ציור של איש מצויר לובש מעיל גשם. ריי הבחין בכך והתפוצץ מזעם: "ריי האשים את פיט שהוא יושב על התחת ומצייר ציורים מטופשים בזמן שהוא – ריי – קורע את הקרביים כדי להביא את השיר לשלמות", כתב דייב.


פיט רתח, מלמל משהו סרקסטי מתחת לשפם ויצא מהחדר בטריקה. ימים ספורים לאחר מכן, כשהלהקה התייצבה בשדה התעופה בלונדון בדרך להופעה ליד דבלין, התברר שפיט פשוט התאדה ולא עלה למטוס – תרגיל שהוא חזר עליו גם בטיסה הבאה! ובכל זאת, באותם חודשים קרה גם שינוי מבורך: הקינקס נפרדו בהבנה הדדית מהמפיק הוותיק, של טלמי, וריי דייויס הפך לראשונה למפיק הרשמי של האלבום. "אף אחד לא ידע איך הקינקס צריכים להישמע טוב יותר מהקינקס עצמם", כתב דייב, אם כי הודה בכאב שמאוחר יותר נעלב כשריי התראיין בטלוויזיה וברדיו וגימד את התרומה המוזיקלית של דייב לעיבודים.


החלום על אלבום כפול, השביתה האיטלקית וחיבוק המבקרים...


החזון המקורי של הקינקס היה גרנדיוזי: אלבום כפול שיכיל עשרים שירים, אך יימכר במחיר של תקליט בודד – מתנה למעריצים. חברת התקליטים PYE RECORDS שמעה את הרעיון ופרצה בצחוק. הם רצו שם כסף, לא צדקה. הבלגן המשיך לחגוג: גרסה מוקדמת בת 12 שירים (שכללה גם את DAYS ואת MR. SONGBIRD) כבר נשלחה לעיתונות הבריטית בספטמבר. ריי דייויס לא היה מרוצה וביצע מהלך של פעם בחיים: הוא עצר את ההדפסה הבריטית ברגע האחרון. שלושה ימים בלבד לאחר מכן, ב-12 באוקטובר, הלהקה חזרה לאולפן כדי להקליט שירים נוספים ולשנות את פני ההיסטוריה (או לפחות את רשימת השירים). 


בתחילת נובמבר שלח ריי את המאסטרים החדשים לחברת התקליטים. הגרסה החדשה כללה סדר שירים שונה ותוספות משמעותיות של חמישה שירים חדשים ונהדרים שהפכו את האלבום ליחידה המוכרת לנו היום.


התגובה של חברת PYE הייתה צוננת. הם טענו שאין בתקליט שום פוטנציאל ללהיט ודרשו מהלהקה לחזור לאולפן ולהקליט משהו שילדים ירצו לקנות. ריי, עקשן כתמיד, סירב. הוא דרש מהחברה לממן מופע תיאטרלי שיתבסס על שירי התקליט. הסירוב היה מיידי והוביל לפיצוץ ביחסים. ריי הכריז על שביתה איטלקית: הוא לא יופיע ולא יקליט שום סינגל עד שהחברה תפתח את הארנק. התוצאה הייתה דממה תעשייתית; כמות ההופעות של הלהקה צנחה לשפל חסר תקדים.


ואז הגיע ה-22 בנובמבר. הגרסה המחודשת והמלאה של THE KINKS ARE THE VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY נחתה על המדפים. המבקרים, לשם שינוי, התעלפו מעונג. מבקר בעיתון מלודי מייקר יצא מגדרו וכינה את התקליט "הטוב ביותר עד כה של הקינקס", והוסיף שכל 15 השירים פרי עטו של ריי "מעניקים תובנה עצומה הן אל ריי דייויס האדם והן אל ריי דייויס כותב השירים". אבל מחמאות לא קונות במכולת. ללא הופעות וללא להיט רדיו, התקליט שקע במכירות.


בעיתון NME נכתב (כבר בביקורת מוקדמת על הגרסה הראשונית בספטמבר): "שווה לקנות את האלבום הזה בגלל סיבה אחת ברורה - שיר הנושא שהוא פנינה. ריי דייויס בא להזכיר לנו פה דברים קטנים מהחיים שאל לנו לשכוח ולקבלם כמובן מאליו", והמבקר אף הכתיר את היצירה בתואר המבריק "מוזיאון המוזיקה האישי של מר דייויס". גם העיתון DISC AND MUSIC ECHO הצטרף למקהלת המהללים ופרסם כי ריי דייויס הצליח לעקוף באופן מושכל את הפסיכדליה והאלקטרוניקה ששלטו אז בשוק, עם שירים מלודיים שבנויים בצורה חכמה. הם הוסיפו כי הקינקס אולי אינם "מצרך העונה", אך ריי ימשיך להיחשב ככותב שירים שנון ומבריק, וציינו במיוחד את DO YOU REMEMBER WALTER ש"כמעט גורם לך לרצות לבכות מרוב שהוא עצוב". במקביל, מגזין TOP POPS פרגן לתמורה המעולה למחיר והחמיא לאופן שבו ריי מצביע על הטיפשות האנושית כש"אנשים מצלמים זה את זה רק כדי להוכיח שהם באמת קיימים".


עזיבת הבסיסט והפיכה לכישלון הכי מפואר בהיסטוריה...


הצרות לא הפסיקו עם צאת התקליט. בינואר 1969 החליט בסיסט הלהקה, פיט קוואיף, שנמאס לו. הוא הודיע על פרישה, אך החברים הצליחו לשכנע אותו להישאר רק עוד קצת, לפחות להקלטת הסינגל הבא, ובאביב 1969 הוא עזב סופית רגע לפני שהלהקה התאספה להקליט את אלבום ההמשך ARTHUR. קוואיף היה מתוסכל עד עמקי נשמתו מחוסר הפעילות ומכך שלא ניתנה לו ההזדמנות להכניס חומרים משלו לתקליטי הלהקה. הקינקס נראו כמו ספינה טובעת. דייב דייויס סיכם זאת בספרו במילים נוגעות ללב: "הדלתות נסגרו סופית על הגלגול הראשון של הקינקס. הפיצול הפנימי שלנו התרחש במקביל לשינויים בלתי הפיכים סביבנו". דייב תיאר כיצד לונדון החמה של ילדותו – זו שבה אמו נהגה להשאיר את דלת הכניסה פתוחה על הבריח כדי שכל שכן יוכל להיכנס לכוס תה – נמחקה לטובת מגדלי בטון מכוערים ומאיימים וכבישים מהירים שהרסו את הכפר הבריטי ואת תחושת הקהילה.


הזמן עשה את שלו. כיום, התקליט הזה נחשב למאסטרפיס בריטי מוחלט, אבן דרך בתרבות הפופ. זהו מסוג התקליטים שכל חובב רוק קלאסי שמכבד את עצמו חייב להחזיק באוסף. בהאזנה מחודשת, מתגלה יופי טהור, שירים שנכתבו בפינצטה ועם המון מחשבה. אבל אל תתנו למנגינות העליזות להטעות אתכם; מאחורי החזות הפסטורלית מסתתרים המון עצב, תסכול וכעס על עולם שמשתנה מהר מדי. האירוניה הגדולה היא שזה היה האלבום הנמכר ביותר לרעה של הקינקס עם צאתו, ובכל זאת הוא נשאר בהדפסה במשך שנים בזמן שהמוניטין שלו גדל ודור חדש לגמרי של חובבי מוזיקה גילה אותו. זוהי הוכחה נוספת לכך שצריך ליצור מתוך אהבה לאמנות – ולא מתוך אהבה להצלחה מסחרית.


מאחורי הקלעים ומאחורי השירים...


הנה מה שריי דייויס עצמו סיפר בנובמבר 1968 לכתב של המלודי מייקר, בראיון שנערך ממש עם צאת התקליט, על השירים שמרכיבים את הפסיפס המיוחד הזה – בתוספת סיפורים מרתקים מהספר של אחיו דייב ופרטי טריוויה עסיסיים שלי.


על שיר הנושא, VILLAGE GREEN PRESERVATION SOCIETY: "את השיר הזה כתבתי במקור לתקליט סולו שלי, אבל לפתע מישהו בא והזכיר לי שהקינקס כל הזמן דואגים לשמר דברים, אז החלטתי לקחת את השיר ללהקה, עם רשימת הדברים שהייתי רוצה לראות משומרים". רשימה שכללה, אגב, ריבה, רכבות ישנות ודונלד דאק, וגם בירה מהחבית, בתי טיודור, ספלי חרסינה, שרלוק הולמס ואת דמות הרדיו הקלאסית גברת מופ, כל זאת לצלילי הצ'מבלו הנהדרים של ניקי הופקינס. דייב דייויס צחק בספרו על השורה המפורסמת "אלוהים שמור על חנויות קטנות, ספלי חרסינה ובתולים": "השורה הזו תמיד שעשעה אותי; הקטע עם הבתולים נאמר בקריצה, לא כדי שייקחו אותו מילולית. זו הייתה אנלוגיה מושלמת לתמימות שברגע שאבדה, לעולם לא ניתן להשיבה".


על DO YOU REMEMBER WALTER: "וולטר היה חבר שלי ונהגנו לשחק כדורגל יחדיו, בכל יום שבת. הדרכים שלנו נפרדו ופגשתי אותו לפני כחמש שנים, כשגילינו שאין לנו למעשה על מה לדבר יותר". שיר שנוגע בכאב של התבגרות ושינוי ומוגדר על ידי המבקרים כ"נוסטלגיה בשיא הרומנטיות שלה". שנים מאוחר יותר, דווקא קית' מון הפרוע מלהקת המי הקליט גרסת כיסוי משלו לשיר הזה! מעניין מה היה אז לריי דייויס להגיד על זה.


על PICTURE BOOK: "הקלטנו פה שתי גיטרות אקוסטיות ואחת חשמלית. השיר הזה מדבר הרבה עליי". דייב סיפר בספרו כי השיר נבנה על ריף בוגי מהפנט שייצג "את הסולמות הבסיסיים של המוזיקה, הסולמות הבסיסיים של החיים", וכמה כיף טהור יש בפזמון ה"נא-נה-נה-נה-נה" המדבק.


על JOHNNY THUNDER: "השיר הזה לא ממש מקורי. הוא מדבר על איש רוק וזה עובד. כתבתי את זה מיד אחרי ש-THE WILD ONE יצא באנגליה". ובכן, הנה דמות המורד הנצחי – אלא שבספרו חשף דייב דייויס שג'וני ת'אנדר היה בחור אמיתי לגמרי! "הוא היה אופנוען ממאזוול היל שלמד איתנו באותו בית ספר", סיפר דייב. "שמו האמיתי היה ג'וני, והוא חשב שהוא ג'יימס דין, קשוח ומצוברח על האופנוע. יום אחד שמענו שהוא נהרג בתאונת אופנוע בכיכר הגדולה של מאזוול היל ליד הקולנוע, אחרי שרגלית האופנוע שלו נתפסה במדרכה והעיפה אותו". מצמרר.


על THE LAST OF THE STEAM POWERED TRAIN: "אני מנגן פה במפוחית. השיר הזה, כמו השיר על וולטר, מדבר על המחסור בקשר בין אנשים. כולם רצו לדעת על רכבות קיטור לפני מספר שנים, אבל עכשיו זה כבר לא כך. אני חש כמו רכבת הקיטור ההיא, שכבר לא מתעניינים בה יותר. כל חבריי הם כבר אנשים מסודרים כלכלית ויש להם פרצופים שמחים". זו מטאפורה מושלמת למצבו של ריי ב-1968 – ובמיוחד כשמגלים שחברת הרכבות הבריטית הוציאה משימוש את רכבות הקיטור האחרונות שלה באוגוסט 1968, שלושה חודשים בלבד לפני צאת האלבום! דייב דייויס חשף כי השיר הזכיר לו את SMOKESTACK LIGHTNING של האולין וולף, כלל בדיוק את אותו מהלך כרומטי שסגר את השיר DAYS, ושאל שאלה מצמררת: "האם זהו סוף הדרך עבור הקינקס? האם זהו התקליט האחרון שלנו?".


על BIG SKY: "לא, זה לא שיר על אלוהים. את השיר הזה כתבתי כשהייתי בפסטיבל קאן וראיתי את כל האנשים שנדחפים שם כדי לדחוף את המוסיקה שלהם לכל מיני אנשים שידאגו להם". זו ביקורת צינית על תעשיית הבידור שנולדה בכנס המוזיקה הבינלאומי MIDEM שנערך בעיר. דייב דייויס הכריז בספרו שזהו אחד השירים האהובים עליו ביותר אי פעם: "BIG SKY עושה זום-אאוט ומביט מהשמיים מטה אל הכפר הירוק. המגנטיות של השיר הזה לעולם לא נשחקת".


על SITTING BY THE RIVERSIDE: "זה שיר דייג. הלכתי לדוג המון כשהייתי בן שמונה. זה היה ממש כיף". פשטות כובשת, העטופה במקצבי רגטיים קסומים ובצליל אורגן שמזכיר קרוסלת ירידים ישנה.

על ANIMAL FARM: "חשבתי, בעת כתיבת השיר הזה, על כך שכולנו משוגעים וכולנו מתנהגים כחיות. זה למעשה הרעיון בכל האלבום". לא בדיוק ג'ורג' אורוול, אלא יותר החיים בדרכים עם להקת רוק, אם כי בעיתונות התקופה ראו בו קריאה נרגשת לחזור אל חיק הטבע.


על VILLAGE GREEN: "העיבודים לכלים הנוספים נעשו על ידי דייויד וויטאקר. את השיר הזה הקלטנו לפני כשנה וחצי. המון זמן". זה השיר שהתחיל את הכל וריי הציע אותו בתחילה לזמרים אחרים לפני שהבין שהוא חייב לשמור אותו לעצמו (ואם תקשיבו טוב למנגינה, תגלו קריצה קטנה ומתוחכמת לשיר המוקדם שלהם HARRY RAG).


על STARSTRUCK: "השיר הזה מדבר עליי. זה משהו שלפעמים קורה". הרהורים על מחיר הפרסום ועל החשש שאשתו ראסה תסתנוור מהאורות הנוצצים של לונדון הסוערת, עטופים בקצב שנהדר לרקוד לצליליו.


על PHENOMENAL CAT: "זה כמו שיר ילדים. אימצתי את הרעיון על חתול שיכול לעוף לקטמאנדו והונג קונג ומגלה במסעו את סוד החיים. ואז, כשהוא מגלה את הסוד הזה, הוא מתחיל לאכול את עצמו". הומור שחור במסווה של אגדה בליווי קולות פלצט מואצים ומצחיקים של ריי וצלילי חליל שנוצרו במלוטרון עם ניקי הופקינס. דייב כל כך אהב את האווירה הפסיכדלית של החתול הפנומנלי, עד שבאותן חזרות הוא כתב בעצמו שיר משל על חיות בשם DONKEY AND THE KANGAROO – שיר שפיט קוואיף התלהב ממנו מאוד, עד שריי קטע אותם בגסות רוח והתחיל לנגן משהו משלו.


על ALL MY FRIENDS WERE THERE: "יש לשיר הזה קשר עם העיתון מלודי מייקר. זה היה כשהופענו באירוע של העיתון ואני קדחתי מחום. הכריחו אותי להגיע כי חתמתי על חוזה. עמדתי על הבמה, המסך נפתח וכל חבריי ישבו בשורה הראשונה. זה היה לילה נוראי והחלטתי לכתוב על זה שיר". ריי היה כל כך חולה ומבוהל באותו ערב ב-1967, שהוא לגם ברנדי כדי לשרוד, שכח את המילים מול כל החברים מהשכונה וחווה את סיוט הבמה האולטימטיבי.


על WICKED ANNABELLA: "זה שיר מטורף. רציתי לעשות שיישמע הכי נוראי שאפשר. רציתי סאונד רע - והשגתי את זה". הנה דייב דייויס במיטבו המפחיד, שהסביר בספרו כי אנאבלה המרשעת היא מחווה לכל הזקנות הנרגנות שגרו בבית הפינתי ושפחדת לעבור לידן בילדותך שמא יחבטו בך במקל ההליכה שלהן: "התנדבתי לשיר את זה כי יכולתי להתחבר לשטויות מוזרות כמו כישוף, ויכולתי להפוך את זה למצחיק ומקריפ" – תוך קריצה שובבה ל-BORIS THE SPIDER של להקת המי.


על MONICA: "זה על פרוצה, ולמרבה הפלא, הבי.בי.סי ניגן את השיר ברדיו". כנראה שהצנזורים לא הקשיבו למילים יותר מדי ברצינות, ופשוט נסחפו אחרי מקצב הקליפסו הלטיני המפתיע והפזמון המדבק.

על PEOPLE TAKE PICTURES OF EACH OTHER: "אנשים מצלמים אנשים אחרים רק כדי להוכיח שהם באמת קיימים. במקור רציתי להוסיף בסוף השיר הזה קטע נוסף, שלא היה שייך לי, אך נאלצתי לסגת מהעניין בגלל שיש פה בעיות של זכויות יוצרים". הקטע שריי רצה לצטט בסיום הוא הקלאסיקה THERE'S NO BUSINESS LIKE SHOW BUSINESS, ובמקומו קיבלנו את אקורד הסיום המבריק בסגנון אולמות המיוזיק-הול הבריטיים הישנים.


המפסידים בקרב שניצחו בנצח...


באותם ימים אפורים של סוף 1968, רבים חשו כי התקליט החדש הזה של הקינקס הוא חרחור גסיסה אחרון של להקה שימיה הגדולים כבר מאחוריה. אבל במבט לאחור, מדובר בצעד נועז, אמיץ וכמעט התאבדותי, שבא כתקליט קונספטואלי כשהקונספט היחיד בו הוא רגש טהור וגעגוע. זו קלאסיקה אמיתית שמוכיחה שלפעמים המפסידים בקרב הקצר, הם המנצחים במלחמה על הנצח.   



©נעם רפפורט
©נעם רפפורט
bottom of page