היום שבו פרל ג'אם החזירה את המחט לאופנה

ב-22 בנובמבר בשנת 1994 יצא אלבומה השלישי של להקת פרל ג'אם ושמו VITALOGY.
עולם המוזיקה היה בעיצומו של רומן סוער עם הפלסטיק הקטן והנוצץ שנקרא קומפקט דיסק, והקלטות הישנות יחד עם תקליטי הוויניל האהובים החלו לאסוף אבק בבוידעם. חברות התקליטים חגגו את המהפכה הדיגיטלית, הצרכנים התלהבו מהאפשרות לדלג בין שירים בלחיצת כפתור בלי לקום מהספה, ונדמה היה שהפטיפון עומד להצטרף לטלפון החוגה במוזיאון ההיסטוריה.
אבל דווקא אז, בשיא ההצלחה המסחררת שלהם ואולי דווקא בגללה, החליטו חברי להקת פרל ג'אם לבצע מהלך שהרים לא מעט גבות בתעשייה וגרם למנהלי השיווק לתלוש שערות. התקליט השלישי שלהם, VITALOGY, שוחרר באותו יום שלישי קריר בפורמט של תקליט ויניל אמיתי בלבד. כן, כזה שמצריך פטיפון, מחט ויד יציבה – וגם קצת סבלנות של אספנים אמיתיים שיודעים להעריך חום אנלוגי אמיתי.
זה היה הימור פרוע, ואולי אפילו סוג של בדיחה פנימית של הלהקה על חשבון תעשיית המוזיקה הממוסחרת, אבל הקהל הצביע ברגליים. ההחלטה להקדים את הפצת התקליט בפורמט הוויניל בשבועיים שלמים לפני יציאת הדיסק הסטנדרטי התבררה כהברקה שיווקית ותרבותית כאחד. המעריצים השרופים, שחיכו בקוצר רוח לחומרים חדשים, פשטו על חנויות התקליטים ורכשו כ-34,000 עותקים של התקליט השחור בשבוע הראשון בלבד. מספרים כאלו היו חסרי תקדים עבור פורמט שנחשב באותה תקופה לגוסס כמעט לחלוטין – למעשה, זה היה שיא המכירות השבועי הגבוה ביותר לתקליט ויניל מאז שהחלה שיטת המדידה הממוחשבת ב-1991, והאלבום אפילו הצליח להתברג למקום ה-55 במצעד הבילבורד על סמך תקליטים בלבד!
כך הלהקה הוכיחה שלרוק יש חוק משלו. רק שבועיים לאחר מכן, ב-6 בדצמבר, הגיע VITALOGY גם בגרסת הדיסק והקלטת להמונים, וזינק מיד אל המקום הראשון במצעד האמריקאי עם מכירות אדירות של 877,000 עותקים בשבוע הראשון ליציאת הדיסק, אבל הראשוניות נשמרה לאספנים האמיתיים. אגב, גם בגרסת הדיסק הלהקה לא עשתה חיים קלים לאף אחד: האריזה עוצבה כספרון קרטון מוגדל שלא נכנס לשום מעמד דיסקים סטנדרטי בסלון, מה שגרם ללא מעט חנויות מוזיקה ומעריצים להזיע בניסיון למצוא לו מקום על המדף.
ספר רפואה עתיק במקום תמונת יחסי ציבור מלוטשת...
השם VITALOGY נלקח מספר רפואה מוזר מתחילת המאה ה-20 שנכתב על ידי הרופאים אי-אייץ' ראדוק וג'ורג' וויליאמסון, ואותו סולן הלהקה, אדי ודר, מצא במכירת חיסול מקומית. הספר עסק בבריאות ובחיי הבית ובעצות רפואיות מיושנות שמעלות היום בעיקר חיוך משועשע, והעיצוב של עטיפת התקליט חיקה את אותו ספר ישן, כולל טקסטים רפואיים ביזאריים ותמונות אנטומיות ששולבו בחוברת המצורפת. זה היה נראה פחות כמו מוצר פופ מלוטש ויותר כמו משהו שמצאתם בעליית גג נטושה של סבא רבא רופא כפרי, וזה התאים בדיוק למצב הרוח של הלהקה באותה תקופה – להקה שסירבה להצטלם לקליפים או לחייך למצלמות וביקשה להסיט את אור הזרקורים מהפרצופים של חבריה אל המוזיקה עצמה.
מלחמה בחזית הכרטיסים וטלטלה מאחורי התופים...
מבחינה מוזיקלית, התקליט הזה היה סוג של מרד. אחרי ההצלחה המטורפת של שני האלבומים הקודמים, TEN ו-VS, הלהקה הרגישה מחנק מכובד התהילה שהפכה אותם בן לילה מלהקת מועדונים מסיאטל למפלצת אצטדיונים עולמית. הם היו בעיצומו של מאבק מתוקשר וכוחני נגד ענקית הכרטיסים טיקטמאסטר שמכרה כרטיסים במחירים מופקעים – מאבק שהגיע לשיאו ממש באותם חודשים כאשר הלהקה ביטלה את סיבוב ההופעות הקיצי שלה, הגישה תצהירים למשרד המשפטים האמריקאי ואף ניסתה להקים מערך הפצת כרטיסים עצמאי משלה – והמתח הפנימי בין חברי הלהקה היה בשיאו. המתופף דייב אברוזס פוטר זמן קצר לאחר סיום ההקלטות, באוגוסט 1994 - תוצאה של פער תרבותי ופוליטי הולך ומעמיק בינו לבין שאר חברי הלהקה, ובמיוחד אדי וודר והגיטריסט סטון גוסארד.
בעוד שהיה מתופף מוכשר מבחינה טכנית שניגן בלהיטיהם הגדולים ביותר, הוא לא התאים לפילוסופיה המשתנה של הלהקה. הקרב נגד טיקטמאסטר הייתה נקודת המחלוקת הגדולה ביותר. דייב לא הסכים בגלוי עם מסע הצלב של הלהקה נגד טיקטמאסטר. הוא הרגיש שזה פוגע במעריצים בכך שזה לא מאפשר להם כלהקה לצאת לסיבובי הופעות ביעילות וטען שהם צריכים פשוט להופיע בהופעות. שאר חברי הלהקה ראו בכך חוסר סולידריות בנושא מוסרי קריטי.
דייב גם נהנה מאורח החיים של "כוכב רוק" - הוא אהב את התהילה, את הראיונות ואת הרעיון של נשיאת כלי נשק ולא ממש הבין למה צריך להתנצל על הצלחה כלכלית - בעוד ששאר חברי הלהקה (במיוחד וודר) ניסו באופן פעיל לסגת מאור הזרקורים, וסירבו לעשות קליפים או לעשות פרסומים. הוא תואר לעתים קרובות כחבר "לא גראנג'" בלהקת גראנג'. בעוד שהתיפוף שלו היה עוצמתי, הלהקה (במיוחד גוסארד והבסיסט ג'ף אמנט) רצתה בסופו של דבר "תחושה" משוחררת וקצבית יותר מאשר סגנון הרוק העמוס של דייב.
ממש באותם ימים של סתיו 1994, רגע לפני יציאת האלבום, גייסה הלהקה לשורותיה את המתופף ג'ק איירונס, לשעבר מתופף רד הוט צ'ילי פפרז – סגירת מעגל מרגשת במיוחד, שכן איירונס היה האיש שבשנת 1990 העביר לאדי ודר את קלטת הדמו הראשונה של הלהקה! שבועות ספורים לפני ש-VITALOGY נחת בחנויות, באוקטובר 1994, הם כבר הספיקו לעלות יחד לבמה במופע הצדקה האקוסטי של ניל יאנג ולחשוף לראשונה כמה מהשירים החדשים, ובמקביל התכוננו לשידור הרדיו המחתרתי SELF-POLLUTION RADIO שהוביל ודר מסיאטל בינואר 1995.
והאווירה באולפן במהלך ההקלטות בניו אורלינס ובסיאטל הייתה טעונה, כפי שתואר לא פעם על ידי המפיק ברנדן אובריאן. התוצאה הייתה סאונד מחוספס יותר, מלוכלך יותר ולעיתים אפילו ניסיוני בצורה קיצונית – כאילו הלהקה נכנסה לאולפן כדי לנער מעליה בכוח את כל מי שקנה את האלבום הקודם רק בגלל שראה אותם בטלוויזיה.
ממעיל יד שנייה ב-12 דולר ועד אקורדיון חורק...
את האלבום פותחת דווקא הסערה המוזיקלית LAST EXIT, שיר טעון ועצבני שנכתב בצל מותו הטרגי של קורט קוביין באפריל 1994 ועוסק ברצון לברוח מלחץ הפרסום. מיד אחריו מגיע השיר השני והלוהט, SPIN THE BLACK CIRCLE, שהיה הצהרת אהבה רועשת ומהירה לתקליטי הוויניל עצמם, והוא אפילו זיכה את הלהקה בפרס גראמי מאוחר יותר בקטגוריית ביצוע ההארד רוק הטוב ביותר – זכייה שהובילה לאחד הרגעים המביכים והמצחיקים בתולדות הטקס, כשאדי ודר עלה לבמה, הביט בפסלון המוזהב ואמר למיקרופון: "אני לא יודע מה זה אומר. אני לא חושב שזה אומר שום דבר".
אבל היו שם גם רגעים אחרים לגמרי. שירים כמו NOT FOR YOU שידרו מסר תקיף לתקשורת ולתאגידים שביקשו לנכס לעצמם את תרבות הנוער – שיר שהלהקה ביצעה לראשונה בשידור חי בתוכנית SATURDAY NIGHT LIVE ימים ספורים לאחר התאבדותו של קורט קוביין, כשודר ענד על חולצתו את האות K לזכרו. לצידו בלט גם הלהיט המרגש NOTHINGMAN, שנכתב על ידי הבסיסט ג'ף אמנט בעקבות פרידה כואבת מחברתו הוותיקה, כשוודר הלביש עליו מילים על גבר שלקח אהבה כמובנת מאליה ונשאר בידיים ריקות.
בעוד CORDUROY המצוין עסק בלחץ הפרסום ובמעיל קורדרוי חום ופשוט שהפך פתאום לפריט אופנה יוקרתי רק כי ודר לבש אותו. מספרים שוודר קנה את אותו מעיל בחנות יד שנייה תמורת 12 דולר בלבד, אך כעבור זמן קצר נדהם לגלות שחנויות אופנה יוקרתיות מוכרות חיקויים מדויקים שלו תמורת 650 דולר! מבחינתו, זו הייתה ההוכחה האולטימטיבית לכך שבתעשייה הזו אפילו הבגדים הכי פשוטים שלך הופכים לסחורה.
אי אפשר לדבר על התקליט הזה בלי להזכיר את BETTER MAN. השיר הזה, שוודר כתב שנים קודם לכן כשעוד היה נער בסן דייגו, הרבה לפני הקמת פרל ג'אם, בהשראת מערכת היחסים האומללה והמתעללת שחוותה אמו, הפך לאחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה, למרות שהם בכלל לא רצו להכניס אותו לתקליט בהתחלה מחשש שהוא קליט מדי ולא מתאים לתדמית המחתרתית שאימצו. ודר אפילו סירב בתוקף לשחרר את השיר כסינגל מסחרי רשמי, אך תחנות הרדיו התאהבו בו כל כך עד שהוא כבש גם בלי שיווק רשמי.
לעומת זאת, הלהקה לא היססה לשלב בתקליט קטעים מוזרים כמו BUGS, שבו ודר מנגן באקורדיון ישן וחורק שקנה בחנות יד שנייה בניו אורלינס וממלמל על חרקים שזוחלים עליו – מטאפורה משעשעת אך קלסטרופובית לצלמי הפפראצי ולמעריצים האובססיביים שלא הניחו לו לנשום, או הרצועה הסוגרת והמטרידה HEY FOXYMOPHANDLEMAMA, THAT'S ME (המוכרת גם בכינוי המקוצר STUPID MOP) שהורכבה מקולות של מטופלים בבית חולים פסיכיאטרי מתוך הקלטות תיעודיות משנות השבעים. הומור של גראנג'רים, לכו תבינו – רגע אחד הם מרגשים מיליונים עם בלדת רוק אדירה, וברגע הבא הם בודקים כמה רחוק אפשר למתוח את העצבים של המאזין הממוצע. הגישה הזו מזכירה לי את האלבום הלבן של הביטלס.
בסופו של דבר, VITALOGY הזכיר לכולם שמוזיקה היא לא רק ביזנס של פלסטיק נוצץ, אלא עיגול שחור שמסתובב ומסתובב, מלא ברגש, לכלוך ונשמה.
איך הגיבו המבקרים בזמן אמת? ביקורת הרולינג סטון הנלהבת והמורכבת...
כדי להבין עד כמה האלבום הזה טלטל את עולם הרוק בזמן אמת, שווה לחזור אל הביקורת המרתקת שפורסמה אז במגזין הרולינג סטון, שהיטיבה לתאר את המתח שבין הצלחה מסחרית אדירה לבין הרצון לברוח ממנה:
"זה פרדוקס עצוב של הזמנים האלו שהאמנים שמבטאים בצורה הכי מוצלחת את הפחדים והחרדות שלנו הם אלו שפחות מסוגלים להתמודד עם נטל התהילה. בין אם זו שינייד אוקונור, שמזמינה השפלה באופן מזוכיסטי עם גילויים פומביים של עירום רגשי, או קורט קוביין, שבסוף פשוט ויתר, כשלפעמים זה מפתה לומר את מה שפרנק סינטרה אמר פעם לג'ורג' מייקל - כלומר, 'תפסיק להתלונן ותהנה מהנסיעה'. אבל אז, פרנק הוא לא בדיוק הבחור הכי רגיש בעצמו". וכמה שזה מדויק! זו עקיצה נהדרת על פרנק סינטרה, שממחישה היטב את התהום שפעורה בין כוכבי העבר שאהבו כל רגע באור הזרקורים לבין גיבורי הגראנג' של שנות התשעים שהרגישו אשמים על כל דולר שנכנס לבנק.
"כמו שזה היה עבור קוביין, קשה לזמר של פרל ג'אם, אדי ודר, להסתגל לעובדה שהאנשים שנהגו להרביץ לו בבית הספר הם כעת בין המעריצים הגדולים שלו". תחשבו רגע על האירוניה המופלאה שבמשפט הזה – הילד הדחוי שכתב שירים בחדר מגלה שבריוני התיכון שואגים את הפזמונים שלו בהופעות! "אמנם VITALOGY הוא לא האלבום האנטי-מסחרי המחושב שהאלבום של נירוונה, IN UTERO, היה, אבל האלבום הזה נועד להרחיק את כל המעריצים שוודר לא אוהב. זה אלבום לא אחיד וקשה בטירוף. לפעמים מגוחך, לעתים קרובות חזק.
ודר גם רדוף רמזים על תמותה יותר מאי פעם - לא בדיוק נושא חדש עבורו, אלא נושא מצמרר לתקליט שפירוש הכותרת שלו הוא 'חקר החיים'. האלבום נפתח בשיר אובססיבי למוות בשם LAST EXIT, והרצועה האחרונה שלו, STUPID MOP, מסתיימת במדיטציה על התאבדות. באלבום יש מספר שירים מרתקים התואמים את ההמנונים המתנשאים של אלבום הבכורה, TEN, עם הגרובים המורחבים של תקליט ההמשך, VS. עם זאת, בין השירים החזקים יותר משולבים זריקות וניסויים מוזרים שלא תמיד עובדים. הפולקה המטומטמת, BUGS, שמציגה את ודר מגובה באקורדיון מופרך, משתוללת בפרנויה על חרקים, עושה דקירה לא אופיינית בהומור אבל בסופו של דבר היא יותר מטופשת מאשר מצחיקה". אני דווקא מוצא קסם פרוע בטירוף האקורדיון הזה – צריך אומץ אמיתי כדי להכניס קטע כזה לאלבום שמכוונים אליו מיליוני אוזניים ברחבי העולם! "PRY, TO הוא שרבוט בן דקה שמורכב מאדי ודר שמאייית את המילה PRIVACY שוב ושוב עד שכבר נבין את הנקודה.
אבל הקטע המוזר ביותר פה הוא האחרון, STUPID MOP, שמורכב מלולאות של קולות במצוקה מעל יללות גיטרה ומעלה את השאלה, 'האם מישהו עדיין מקשיב שם בחוץ?' זה נפתח עם בחורה צעירה שחוזרת על 'המכות שלי, זה הדבר היחיד שאני כל כך רוצה'. 'למה זה יותר טוב מחיבוק?' שואלת אותה אישה. 'כי כך אתה מתקרב לאדם', עונה הצעירה. כל זה נסגר בדיאלוג שהוא אפילו יותר מטריד ממה שהוא יכול להיות בדרך כלל בעקבות מותו של קורט קוביין. גבר שואל אישה, 'האם אי פעם חשבת להתאבד?' 'טוב, אם הייתי חושבת על זה לעומק, אני מאמינה שאעשה זאת', היא עונה. אלה הן המילים האחרונות באלבום.
מעריצים רבים ודאי יבטלו את האלבום הזה כסטייה קרובה באופן מסוכן לבוז של אדי ודר כלפי הקהל שלו. אבל האלבום הזה היא לא ה-METAL MACHINE MUSIC של לו ריד, והוא גם לא נראה כמו זריקת ביניים כמו ZOOROPA של U2". איזו אבחנה מבריקה של המבקר – הוא לא מעגל פינות, אבל גם יודע לזהות שמאחורי החספוס והניסיונות המוזרים מסתתר אלבום רוק אמיתי ונושם. "זה יותר דיוקן של אמן במשבר, אדם שעדיין לא החליט לאיזה כיוון ללכת". ובמבט לאחור, יותר משלושה עשורים אחרי אותו יום שלישי בנובמבר 1994, ברור שדווקא חוסר השלמות המכוון הזה הוא שהפך את VITALOGY לאחת היצירות הטובות ההן.


